שיעור 24.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 06.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/1dy7lnlV?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',  

מאמר "כל התורה היא שם אחד קדוש"

     שמענו מאמר מכרך ב' "שלבי הסולם", פרשת שמיני, המאמר נקרא, "בתורה נברא האדם", עמוד מ"ה.

מה זאת אומרת, בתורה נברא האדם? אדם הוא מהמילה "אדמה לעליון", "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם". זאת אומרת, במידה שיש לרצון לקבל תיקון בעל מנת להשפיע, החלק המתוקן נקרא "אדם".

איך עושים את זה? על ידי התורה. איך עושים את זה על ידי התורה? נותנים לאדם כל מיני הזדמנויות לכל מיני מעשים, לכל מיני פעולות בעולם הזה, והוא מצליח, לא מצליח, וכך מפתח את הרצון לקבל שלו על ידי הצלחות ועל ידי כישלונות. אחרי פיתוח הרצון הבהמי והאנושי, זאת אומרת רצון לכסף, לכבוד, למושכלות, הוא מגיע להתפתחות הרצון האלוהי, הרוחני, התפתחות הרצון הזה היא לא לעשות את הרצון יותר גדול, אלא לעשות אותו מכוון לבורא ובהתאם לזה לעשות אותו גדול.

אם לפני הנקודה שבלב, הרצון החדש הזה לרוחניות עבד על התפתחות הרצון בלא מודע או  במודע, לא חשוב, ודאי שבלא מודע בדרך כלל, לא יודע למה ואיך, נכנסים דחפים ורצונות, והוא רץ ומממש אותם, והעבודה הזאת לא נקראת אפילו, לא קו אחד ולא שניים ולא ג' קווים, אז כשהרצון מגיע לרצון הרוחני, כאן זה חשוב, שאת הרצון הרוחני יכולים לפתח, להגדיל, לתקן רק בצורת קווים.

מה זאת אומרת קווים? העניין הוא לא סתם לעשות מהרצון הקטן הזה, רצון יותר גדול, יותר גדול, כמו בעיגולים, אלא לעשות אותו ביושר. שיהיה מכוון לאיזשהו כיוון מסוים, שיהיה בשימוש מסוים לא כלפי האדם, שזה נקרא כלפי הנקודה האמצעית בתוך העיגולים, אלא כלפי הבורא, מתוך הנקודה האמצעית למקור האור, החוצה.

ואם כן בהתפתחות הרצון הזה ישנם כמה כוחות, תנאים, מצבים, כך שתהליך תיקון הרצון, תהליך התפתחות הרצון, לא הולך בצורה כמו שקודם התפתחו יתר הרצונות, אלא בצורה מאוד מאוד משובחת, מסוימת, שהרצון גדל בהתאם לכמה שמתקנים אותו לכיוון השימוש הנכון כלפי הבורא.

נגיד נותנים לאדם רצון לבנות בית, הרצון הזה כבר קשור לרוחניות. זאת אומרת, הוא צריך להיות מקושר בכל עבודה שעושה בבית, בתוכניות, בהזמנת החומרים, עם הפועלים והוא בעצמו, בבנייה, בכול הוא צריך להיות קשור, שהבית הזה נגיד יהיה מיועד לאיזה שימוש למטרת הבריאה.

האדם נכנס לעבודה, נכנס בפנים, הוא שוכח קצת על הכיוון, בשביל מה הוא עושה כל פרט ופרט, ובמידה שהוא שוכח כל פרט ופרט, העבודה כביכול נעצרת, מתחילים לעשות לו איזה מן הפרעות. ההפרעות האלה הן לא הפרעות, אלו כרוזים, סימנים שהוא שכח איזשהו פריט חשוב מאוד מהעבודה, את הכוונה, לשם מה הוא עושה כל פעולה ופעולה.

ומפני שאנחנו צריכים להתקדם בפעולות האלו בזו אחר זו, אז לפעמים הוא נתקע במשהו ומחפש בכוחות עצמו לעשות ולבצע בכל זאת את הבנייה או מה, ורואה שזה לא הולך עד שמגיע למצב שהבעיה שלי היא ששכחתי את הכוונה. זאת אומרת, משמאל לא הלכתי לימין אלא חשבתי בכוחות עצמי לבצע משהו. ואז הוא נזכר בימין, בבורא, בהתאמה אליו, זאת אומרת, להיות קשור אליו בכל לב ונפש בזמן הפעולה, ואז הוא מתקדם שוב, עד ששוכח שוב וכן הלאה.

זאת אומרת, בכל העבודות שלנו אנחנו שוכחים את המטרה בעצם, שהמטרה היא לא לעבוד בצורה כמו שאנחנו חושבים בעולם הזה, אלא "עבודה" נקראת מאמץ להיות קשור עם מי שהזמין את העבודה הזאת, מי שנותן אותה, מי שנותן לנו את האמצעי הזה, שעל ידי האמצעי אנחנו יכולים להחזיק מחשבה, כוונה אליו, ודווקא להגדיל את הכוונה.

העבודה עצמה תהיה אצלנו רק כאמצעי בהתאם לכמה שאנחנו נפתח, נבנה את הכוונה. כלומר, נראה לנו שאנחנו צריכים לבנות את הבית ושהבניין עצמו הוא חשוב, ובאמת החשוב הוא שעל ידי הבניין הזה אנחנו נבנה בניין של כוונה ולא בניין של אבנים. אלא מפני שאנחנו כלולים מחומר ומרוח, מכוונה, אז נותנים לנו להתעסק בחומר, כדי שליד הבית מחומר, אנחנו נבנה בית מרוח. סתם בית מרוח כך לחוד, אנחנו לא יכולים לבנות, אבל באמת רק אותו צריכים.

זה נקרא שאנחנו צריכים להתקין רק את הכוונה, מסך ואור חוזר. והרצון לקבל, האבנים האלו יהיו תמיד לרשותנו מתי שנוכל לעבוד איתן בהתאם לכוונה על מנת להשפיע. כך בונים בית וכך בונים את האדם. עכשיו במקום בית בוא נראה את האדם גם כן, רמ"ח אברים, שס"ה  גידים ועוד ז' מצוות דרבנן, שש מאוד עשרים חלקים שיש בנו, אותם צריכים לבנות. 

אלו רצונות, שברצונות האלה אנחנו רוצים להשתמש, ושוב, גם זה, עד כמה שיש לידנו את הדמות השניה הרוחנית, שאותה אנחנו צריכים להרכיב מהכוונות על מנת להשפיע. שיהיו שתי הדמויות האלה, השימוש בכל הרצונות שלנו עם כוונות על מנת להשפיע, ממש שוות זו לזו ועובדות יחד.

תלמיד: איך אני יודע, אם אני מנסה לעשות את זה באמת כמו אותה דוגמה עם הבניין שאני מנסה לראות את הכוונה שמאחורי?

איך אני יודע שאני עושה נכון או לא נכון? אני פשוט נתקע אם אני עושה דברים לא נכונים, אבל אם אני לומד, אם אני נמצא בחברה, אם אני בסך הכול נמצא בהילוך הכללי הנכון, אז בכל פרט ופרט אני בטוח אטעה. אז למה שאני אטעה ולא אצא לגמרי מהעבודה? מפני שאני נמצא בסביבה נכונה, ליד ספרים נכונים, בהדרכה נכונה, אז אני בסך הכול חייב לראות את הטעויות שלי על כל פרט ואכזבה, כי דרך זה אני נזכר בבורא, דרך זה אני נזכר למה אני לא מתקדם, שלא אני בעל הפעולה אלא הוא בעל הפעולה. 

ואז סך הכול המכשול הזה והאכזבה הזאת מחזירים אותי אליו, נותנים לי חיסרון להתקשר אליו. מאיפה אני אקח את החיסרון הזה, אם מלכתחילה אצלי יושב פרעה? מלכתחילה אני חושב בעצמי לבנות וזהו, להתקדם לרוחניות נגיד, נתנו לי רצון להתקדם לרוחניות, אבל הרצון הזה שנתנו לי הוא עדיין ללא כיוון, את הכיוון אני צריך לעשות, שהוא יהיה מכוון על מנת להשפיע אליו. על מנת לקבל ממנו, לא חשוב, אבל אליו, קשר אליו, לבורא. אז אפשר לעשות את זה רק על ידי כישלונות. 

כשאני נכנס לעבודה בכוחות עצמי, ומגיע למצב ש"לא כוחי ועוצם ידי עשה [לי את החיל הזה]", אז מתוך האכזבה, מתוך חוסר אונים שאני בעצמי לא מסוגל לעשות, ובכלל כאילו מה יש בעבודה הזאת אם זה רק אני, אני מתחיל לראות שזה פשוט מעשה בהמי, אנושי כמו כל האנושות, אם אין בזה אלוהות, התגלות האלוהות.

זה מחזיר אותי בכוונה לבורא, שאני צריך לפנות אליו ושהוא יבצע את הפעולה הזאת, מפני שאני ראיתי שאני לא מסוגל. אז אם לא הייתי באכזבה, בייאוש, וכך בכל פרט ופרט, לא הייתי פונה אליו. למה אני פונה אליו? מתוך נחיצות שאני רוצה שזה יתבצע. אבל מתוך כל הפעולות האלו לא לשמה, אני מגיע למצב שחשוב לי קשר איתו בעצם, ולא הפעולות האלו ולא האבנים האלו ולא כל הדברים האלה, אלא כל הדברים האלו, הם סך הכול הסיבות, שמפני שאני כך בנוי, הן מחזירות אותי בסופו של דבר אפילו לכוונה, שאני בכלל לא צריך אותן, אלא אני צריך להיות קשור אליו. על מנת אליו, על מנת להשפיע לו. 

זה שרשרת, מחשבות, סיבות, סיבה ומסובב, מין דרישות יותר חיצוניות ואחר כך פנימיות יותר ויותר, שהיא מתפתחת באדם ומביאה אותו מזה שאני רוצה עכשיו לשים אבן על אבן ולא מסוגל ואני מתרגז על עצמי, ואחר כך אני נזכר שבעצם יש לי עסק עם הבורא, אז אני מתרגז עליו, שהוא לא נותן לי לשים אבן על אבן, ואחר כך אני מתחיל להיזכר שזה לא עניין של לשים אבן על אבן, אלא אני צריך להיות באמת מקושר אליו. מיותר דגש לעצמי, מרכז הכובד הולך אליו, יותר חשוב לי הקשר איתו. ואיזה קשר? לא בגלל האבן, אלא בגללי שאני אהיה קשור איתו, ולא בגלל שאהיה קשור איתו, אלא שאהיה על מנת להשפיע לו. 

יש בזה הרבה פרטים אבל ממש מקצה לקצה בכל פרט ופרט שאדם לוקח בחיים כביצוע, הוא בסופו של דבר עובר אותם, לכן כתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם". על כל פסיעה יש רגע כישלון, חרטה, כל הפרטים של הבירור, הכרת הרע ותיקון. וכך נברא האדם, על כל פרט ופרט כך צריכים לעשות. 

ואנחנו לא קובעים את הדברים האלה, כי כל רצון חדש, אתה לא יודע מתי הוא יתבהר ואיך ומה, ואם אתה שקוע בכל רצון, אז באותו רגע שאתה שקוע אתה שקוע, אתה לא יכול להיות פילוסוף וככה לטייל בכל מיני מצבים אחרים שלך. אלא ההילוך הכללי, שאתה לוחץ, לא סתם כתוב "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה", אם אתה עושה מאמץ כללי, הוא מביא אותך להשתלשלות הזאת ממצב למצב עד שאתה מגיע לסיום הבירור והתיקון, שזו כוונה על מנת להשפיע, ובזה אני צריך להתקדם. וכל הדברים שהיו עד כה, אלו רק אמצעים להגיע לכך שעכשיו אני נמצא בנקודת האיחוד עם הבורא בהבחנה הזאת. 

גמרת את זה, שוב נותנים לך, "עכשיו אדוני, שים את האבן הזו על האבן הזו" ושוב אתה מתחיל לשים אבן, ואתה שם אותה ואין בורא, בכוחות עצמך אתה רץ ועושה ונראה לך שזה גדול ואתה בונה והכול. זה יכול להיות בכל דבר, מהדבר הבהמי ביותר ועד הרוחני ביותר בעולם הזה. אפילו נגיד בהפצה או באיזשהו דבר שנראה לך שאתה הולך עכשיו לעשות איזו הרצאה חשובה או איזשהו מאמץ במשהו, שקועים בתוך המעשה ושוכחים בעצם מה צריכה להיות התוצאה מהמעשה - קשר יתר עם האלוהות.

תלמיד: איפה בתהליך הזה נמצאת הכרת הרע?

הכרת הרע בתהליך הזה נמצאת בזה שאתה מכיר שעם האני שלך היית בתוך האבנים, איך לסדר אותן ואיך לעשות אותן בכוחות עצמך, בניתוק מזה שמלכתחילה זה מסודר לך מלמעלה כאמצעי בלבד, כמו שכל העולם הזה הוא אמצעי. כל הדברים חוץ מגמר התיקון הם אמצעים לגמר התיקון. גם מצבים רוחניים, כל שכן מצבנו העכשווי. אז שכחת מזה לגמרי והפכת את הקערה על פיה מה שנקרא, מהאמצעי הפכת את זה לעצם, וזו הכרת הרע.

תלמיד: האם אדם שיוצא לרוחניות הקטעים האלה של השכחה כבר נעלמים אצלו או שזה עדיין קיים?

גם ברוחניות בכל דרגה ודרגה ישנה עבודה, והרבה מצבים מנוגדים אחד לשני, בשני קווים שמכחישים זה את זה, שם מתחילה העבודה האמיתית, שאדם עובר ממש ברגשות האמיתיים שלו. זאת אומרת לא עכשיו, שאנחנו בערפול, אחרי מחסום אלו דברים מאוד עסיסיים כאלה.

תלמיד: כשאדם אחרי מחסום בונה בית, בכל בלוק שהוא שם הוא זוכר את הבורא?

אחרי מחסום בניית הבית היא לא במעשה כמו שאנחנו יותר במעשה, אלא זה בכוונה. ובכוונות, אתה לא מסוגל לבנות כוונה על מנת להשפיע אם אתה לא בונה אותה על הכוונה ההפוכה. אחרת מה זה בירור? כנגד קליפה אתה צריך לעשות, לבצע, לבנות את בניין הקדושה. במקום שיש חורבן שם בונים את בית המקדש, לפני זה לא, החורבן הוא קודם. עוד לפני שאנחנו, עוד לפנינו, יש לך את כל החורבנות, חטא עץ הדעת, כל השבירות, כי אנחנו מתחילים מהנשמות שנמצאות למטה מאצילות.

תלמיד: איך ממצב שאני מתרגז עליו מגיעים להבנת חשיבות הקשר איתו?

איך מרוגז על הבורא מגיעים לחשיבות אליו? זה פשוט מאוד. אם אני נמצא ברוגז, אז אני נמצא ברצון לקבל גדול מאוד. אני, אני, אני מצד אחד. ולמה ברוגז? כי זה נגד רצוני, אני רוצה לעשות כך והוא רוצה לעשות אחרת, והוא לא נותן לי לעשות איך שאני רוצה. ומה הלאה? איך אני עובר מזה למצב שאני מכניס בו חשיבות?

הרצון לקבל, אם הוא ללא רצון להשפיע, הוא חושב על תועלת עצמו. אפשר ללמוד מתאים ביולוגיים אפילו, איך זה עובד. ברגע שאני עומד מול מישהו חזק וזה נגד רצוני והוא יותר חזק, אני נכנע, מפני שזה לטובתי. פשוט מאוד. אני מתחיל לאהוב אותו. אומנם הוא חזק והוא נגדי, אבל בגלל שהוא חזק, ואני מתחיל להיות תלוי בו.

בעולם שלנו זה פשוט, מי שיותר חזק צודק, ככה זה, רוצים או לא רוצים. ומה זה בעולם הזה? ברצון לקבל. אז הרצון לקבל, כדי לעבור מחשיבות עצמו לחשיבות הבורא, הוא פשוט צריך לראות שהבורא יותר חזק ממנו ולא יעזור כלום. לא יעזור כלום, אז אתה מתחיל להיות טוב, יפה וכן הלאה, מהטבע של הרצון לקבל. ומתוך זה מתחילים כבר להגיע למצבים שיכולים ללמד אותנו להשפיע. 

מה זה להשפיע? לתת לנו עצמאות. להגיד, למרות שהוא יותר חזק, לעמוד כאילו נגדו. ואז זו בחירה חופשית. ואז אתה מתחיל לבדוק באמת, האם כשאני יכול לעשות כל מה שאני יכול, האם אני רוצה לעשות כפי שהטבע שלי מחייב, או להיות דומה לו. הבחירה היא אחר כך.

אבל אצלנו, בתוך הרצון לקבל, רק לראות שהוא הכול ושהוא צודק, זאת אומרת שהוא גדול, גמרנו. אני מסכים ומבין שהצדק איתו והכול הוא. אין בעיה. אם זה רק רצון לקבל אחד, הוא נכנע ללא שום בעיה. אנחנו רואים את זה בחיים שלנו, זה טבע, וכמה שלא נקפוץ, זה לא יעזור. לכן מלמדים אותנו על ידי מכות.

הרצון לקבל אוהב כוח, לפי זה הוא הולך. ולהצדיק, הוא תמיד יצדיק את עצמו. זה נקרא כוח האגרוף, בעל הסולם כך קורא לזה. אבל זה כך, הרצון לקבל כך עובד. 

אם הרצון לקבל מחפש מילוי, וחוץ ממילוי לא אכפת לו כלום, אין לו שום חשבונות אחרים, רק מילוי, אז איפה שהוא יכול לקבל מילוי, זה נקרא דבר טוב בשבילו. לא חשוב על ידי אילו אמצעים, יותר יפים, פחות יפים. יופי כן ויופי לא, זה כבר לא שייך לרצון לקבל עצמו, למילוי. זה שייך למערכת הקדושה, שהכניסה כביכול לרצון לקבל, כל מיני הבחנות כאלה של יותר להשפיע, פחות להשפיע. אבל באמת לרצון לקבל, חוץ ממילוי לא חשוב כלום. אם כך, בורא, פרעה, לא חשוב לי מי, תביא לי ותמלא אותי.

לכן, כל עוד אדם נמצא בקליפה, אז הקליפה מגדלת אותו, זה נקרא שומרת עליו, מגדלת אותו על ידי זה שנותנת לו יותר ויותר מילוי. 

איך באים לחכמת הקבלה? על ידי זה שאני מתאכזב מכל מיני תחנות מילוי, תחנות תדלוק. רציתי בזה למלא את עצמי, בזה ובזה וראיתי שאני לא מסוגל. לא כבוד, לא כסף, לא מין, ולא אוכל, לא ולא. אז אני בא אליו, אולי רוחניות תמלא אותי? זה מה שהרצון לקבל מחפש, לא אכפת לו שום דבר.

לכן אנחנו לא צריכים להסתכל על האנשים, שכן רוצים, לא רוצים, מה הם רוצים? צריך להראות להם שבזה יש מילוי, וירצו.

לא סתם אמרתי שרואים את זה טוב על תאים ביולוגיים, אנחנו רואים את זה על בהמות, חיות, איך הן מתנהגות למשל בזמן שיש להן זיווגים. יש להקה, איך הם בוחרים את הראש, הגדול, המנהיג? לפי כוח, אין שום דבר אחר.

לכן בצורה טבעית, הכול מסודר כדי להגיע באמת לאמת. בטבע שלנו, ברצון לקבל, בצורה הפוכה, לא חשוב, אבל מושרשים כל התנאים האלה שמתפתחים בצורה ממש ישרה להגיע לכישלונות, למכות ולהתכופף.

(סף השיעור)