שיעור הקבלה היומי10 апр. 2003 г.
שיעור בוקר 10.04.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "מהו לפום צערא אגרא"
שמענו מאמר "מהו לפום צערא אגרא" מ"שלבי הסולם", כרך ה', עמוד שע"ה.
אנחנו בהחלט מבינים שבכל מקום לפי היגיעה האגרא, לפי היגיעה התשלום. אפילו לא לפי היגיעה, כי יגיעה יכולים לתת יותר או לתת פחות, אלא בדרך כלל אומרים לפי התוצרת. אנחנו מסתכלים על איזה דבר כמה הוא שווה בעיניי, ולפי זה אני מוכן לתת, לשלם, לתת תשלום. בעבודה, בעל הבית אומר לפועל תעשה כך וכך ותקבל כך וכך. הוא לא אומר לו תזיע, הוא אומר לו שהוא צריך את התוצרת. יש מקומות שאנחנו שוקלים לא בדיוק לפי התוצרת, כי אי אפשר לראות את התוצרת, את המוצר, משהו גמור, אלא אנחנו שוקלים לפי השעות, ושעות הן גם סוג של מדידת היגיעה, לא מוצר אלא יגיעה. אבל היגיעה היא תלויה באדם, לכן אנחנו לא כל כך אוהבים את זה, כי מישהו יכול לתת יותר יגיעה או פחות יגיעה עבור אותה תוצרת.
כאן הם אומרים לנו שהתשלום הוא לא לפי המוצר ולא לפי היגיעה, אלא לפי הצער. זו עוד מדידה מאוד מעניינת. לפי הצער, מה זה בדיוק? לא כל כך מובן, על מה אני צריך להצטער שלפי זה אני אקבל תשלום. אנחנו רואים שבעולם שלנו זה גם קורה לפעמים. אם אני אוהב מישהו, ואהבה היא התנאי, אז הצער שלו הופך להיות חשוב לי. וככל שהוא יותר מצטער, אז בשבילי זה סימן וכוח המחייב לעשות לו משהו, לעזור לו למחוק את הצער שלו.
לכן, אם אנחנו מדברים על היחס בין בעל הבית והפועל, אם אנחנו מדברים לפי צערא אגרא, אז סימן שכאן בעל הבית לא מתייחס לתוצרת, למוצר שיוצא, לא אכפת לו המוצר עצמו וגם לא חשובה לו היגיעה, הוא לא מסתכל עד כמה הפועל שלו מתייגע. וזה מאוד חשוב לנו דווקא להרגיש שלא יגיעה אנחנו צריכים, כמו שכתוב, שמי שירא אותי, אז כל התורה דבר קל הוא, או כל התורה נמצאת בליבו. כלומר ההפך אנחנו אומרים, שמטרת הבריאה היא המנוחה ולא היגיעה, ואת היגיעה בהחלט אנחנו לא צריכים. אומנם אנחנו אומרים שצריכים להתייגע כך וכך שנים, אבל האמת שלא. אלא האקוויוולנט של היגיעה היותר נכון, היותר אמיתי, היותר פנימי, הוא הצער, שצער יכול להיות כקנה מידה אם יש יחס בין שני אנשים שאחד מרגיש את השני.
אם הבורא אומר לנברא שהוא דורש ממנו הרגשת צער, אז קודם כל מדובר על זה שהוא רוצה להרגיש אותי. ואם להרגיש אותי והוא טוב ומיטיב, אז ודאי שלא מדובר על הצער כמו שאנחנו חושבים בכלים האגואיסטיים, אלא הצער צריך להיות מטרתי. לכן אדם צריך לחשוב מהי מהות הצער, שהוא לא יצטער על זה שרע לו, כי אז הוא ההפך, נמצא בפרודא. וככל שהוא אוכל את עצמו יותר, כך הוא לגמרי מתרחק מבעל הבית, מהבורא, ומהצער הזה הוא בהחלט לא יראה אף פעם פירות טובים, לא יראה את התשלום, האגרא לא תבוא לצער הזה. לא את זה מחפש הבורא, לצער את האדם.
אלא צער מטרתי צריך לבוא כלפי אותו הכלי, אותו המצב שאדם צריך להגיע אליו. אם הוא מפתח את הכלי לזה, את החיסרון, את הצער, אז בהחלט מגיע לו התשלום. מצד הבורא התשלום מוכן, מצד האדם צריך להיות צער בדיוק לאותו תשלום שהבורא מחזיק ומחכה שתבוא הדרישה, שיבוא הצער.
כשאנחנו מצטערים, כשאנחנו נמצאים בכל מיני רגשות והרגשות לא נעימים, אנחנו צריכים לבדוק את האופי שלהם, לא את העומק, את האופי. בדרך כלל אנחנו בודקים צער לפי שהוא יותר גדול או פחות, נסבל או לא כל כך. אם הוא לא נסבל, אז אנחנו מתחילים כבר להשתדל לצאת ממנו, ואם הוא קצת נסבל, אז אנחנו אפילו מוצאים בצער איזו מתיקות שזו קליפה ממש. אבל לא שמים לב כל כך לאופי, לאופן הצער, על מה אנחנו מצטערים.
כאן בעצם כל המפתח להבנת התנאי הזה לפי צערא אגרא, "לפום צערא אגרא". הצער צריך להיות בדיוק לאותה אגרא, לאותו התשלום, לאותה המתנה, לאותו המילוי שיש בידי הבורא. ועלינו לבדוק את הצער שלנו, אם אנחנו באמת מצטערים על זה שאין לנו מה שיש לו והוא רוצה לתת לנו. אם כמו שמצטערים נדאג גם שהצער יהיה בדיוק באופן הנכון, אז בהחלט נגיע למצב שלפום צערא תהיה אגרא.
לא מדובר על עניין כמותי, שככל שאני מצטער יותר, כך האגרא היא יותר גדולה, אלא מדברים על ההתאמה בין הצער שלי לאגרא שלו, שהכלי והאור יהיו מותאמים זה לזה. וברור שהכלי צריך להיות בעל מנת להשפיע כדי שיוכל לקבל את האגרא שהבורא מחזיק ומחכה לתת.
תלמיד: בעמוד ש"פ, פסקה שלישית, "ואלו שלא רוצים לזוז" מה הוא רוצה להגיד?
בעמוד ש"פ, דבר המתחיל "ואלו שלא רוצים לזוז, אלא שהם אומרים, אין לנו לאן לפנות, הם סובלים מזה שלא יכולים תמיד להתגבר עליהן. והם נמצאים במצב עולה ויורד. וכל מה שמתגברים, הם רואים שהם יותר רחוקים מהמטרה, שהם רוצים לזכות לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה."
תלמיד: מהו רוצה להגיד אני לא מבין.
אתה סתם לא מבין את המילים? אז מי שלא מבין מילים צריך לקרוא כמה פעמים. צריכים לקרוא גם לפני ואחרי.
תלמיד: איך להעביר את הצער מבחינה איכותית, איך עושים את זה?
כמות אתה לא יכול, הבעיה היא יותר איכות מכמות. מה זאת אומרת? אתה בוכה שאתה רוצה אני לא יודע מה, נגיד איזה צעצוע מיוחד, ולדוגמה בכוונת האימא לתת לך איזה אוכל ולא צעצועים. אז פשוט היא שומעת רק דבר אחד והיא לא שומעת את הדבר הזה. אז מה יעזור לך הבכי על הצעצוע הזה, או על הגודל של הצעצוע? זה בכלל לא אותו כיוון, זה לא אותו מ"ן כביכול, זה לא נקרא מ"ן, זה לא חיסרון שנקלט בעליון.
אז קודם כל אנחנו צריכים לשים לב על הטיב, מהו הצער שצריך להיות. כל העולם צועק, כל העולם בוכה, זועם ועוד וזה לא מורגש למעלה. למעלה מורגשת שממה, שקט מוחלט. שם יש אוזן קשבת רק לצער מסוים מאוד, רוצים להשפיע, מחכים לזה, מצפים לכוחות כאלו, ואם לא כאלו, אז כאילו לא קיבלתי כלום, לא שמעתי.
ואנחנו צריכים להבין את זה, כי אצלנו גם בזמן ההכנה אנחנו מבזבזים המון זמן לסתם צער, אנחנו חושבים שסתם כשיושבים ומצטערים אז מתקדמים. יש אפילו מין מעשה גבורה בזה שאני נמצא בצער וזה יצר רע, זו ממש קליפה מאוד מאוד קשה שממש מפתה את האדם, משקרת לאדם שיש בזה איזה רווח בהרגשת צער.
הצער שאנחנו מדברים עליו זה צער של אהבה, שאני רוצה לאהוב אותך ולא מסוגל, אין לי לזה במה לאחוז, אין לי לזה איפה להשפיע, אין לי צינורות, אין לי קשר, זה צער אחר, שנקרא "ייסורי אהבה".
וכל יתר הרגשת הייסורים, הצרות, זה לא לעניין, הם נקראים בהמיים כי הם כולם בעל מנת לקבל. ורק הצער הזה, הדק הזה הוא הצער הנכון ואז הוא מורגש בבורא, זהו צער דלהשפיע, הוא צער של הכלי שאין לי יכולת להשפיע, אין לי לתת, אין לי לאהוב, צער כזה שמכוון אליו בדיוק. לאותו דבר שנכנס בו, לזה יש שם חור קטן שהכוונה הזאת היא נקלטת.
אז לפום צערא אגרא אני אומר, שלא לחשוב על גודל הצער, אלא על כל אלפי סוגי צרות וייסורים שאנחנו צריכים לעשות עליהם בירור, על הצער הנכון, על הכלי הנכון, מה אנחנו רוצים ממנו, מצפים. ואז הצער הזה יהיה בדיוק לפי התשלום ולפי אגרא, שהוא מחזיק כבר.
תלמיד: אני צריך את העבודה הזאת בשביל לדעת?
העבודה הזאת זו עבודת הבירור שעושים רק במחשבה. הרגשת הצער היא בלב והביקורת והתיקון של הצער הם במוח.
תלמיד: למה שאני בכלל אתייחס למוח שמראה לי דבר כזה, זו אשליה אחת גדולה. כל העבודה שלי בתוך המוח, איך אני יכול לעשות בירור כזה במוח? איך אני יכול לדעת שהמוח יכול להביא אותי לזה?
אני לא מבין אותך. אם אני מצטער ולצער אני מאוד רגיש כבעל רגש, רצון לקבל, כי כך נולדתי, כך נבראתי ואז אני רגיש לצער. ואם אני מצטער, אז הטבע שלי בגלל שאני בעל מנת לקבל, כל הזמן מטשטש לי את העניין ואז או שאני נזרק למצב שאני אומר שהצער זה טוב ואני אקבל על זה תשלום. אבל על הצער אין שום תשלום אנחנו רואים את זה, זה רק הקליפה מבלבלת. או שבגלל הצער יש טשטוש ואני לא מסוגל לבקר אותו, לבדוק אותו, ואיכשהו לאחוז בו ולטפל בו, וזו יגיעה.
זו יגיעה, זאת אומרת יש לנו בירור, יש לנו עבודה, יש לנו יגיעה והכול על הצער, כי הצער זה הכלי הנכון שצריך להיות על הכלי, להביא את הכלי למצב כזה שבהחלט הצער שלו יהיה מתאים לאגרא שיש בידי הבורא.
יוצא שהצער הנכון זה הכלי שאליו אנחנו צריכים להגיע. אז כל הבירור שלנו זה להגיע לאותו כלי, וכשנגיע לאותו כלי אז יש כבר עבודה במדרגות, והצער שלי יהיה יותר ויותר. זאת אומרת שאני אוכל לקבל יותר ויותר רצונות שלי ולעבד אותם לצער יותר ויותר גדול, אבל לצער הנכון שהוא כבר יהיה מכוון באותו קרן אור שבאה מהבורא אליי.
אז זה יהיה לפי צערא אגרא גם לפי גודל הצער. אבל גם שם העניין זה לא הגודל, גם ההבדל במדרגות הוא לא הבדל כמותי הוא הבדל איכותי בלבד, זה סולם איכויות. ואיכויות הייתי אומר זה יותר ערכים לא כמויות, כי כל מדרגה שונה מחברתה לא בכמות, אלא באיכות, בעמקות יתר, בעוצמה, אבל עוצמה שנובעת מתפיסה, מהבנה, מבירור, מפירוק של היוצרות שלנו, הסיבות. לכן לפום צערא אגרא זה עניין ממש איכותי.
תלמיד: מהי היגיעה להגיע לצער ולמה היגיעה זה דבר נחוץ לבורא?
הבעיה שלנו שאנחנו לא מסתכלים על אופי הצער, אנחנו מסתכלים על כמות הצער. "תראה כמה הוא סובל". סובל, אז מה? על מה הוא סובל? סובל שאין לו קאדילק יפה וממש כל הזמן בוכה. האם זהו סבל? אז לעומת הסבל הנכון, הצער הנכון, כל הסבל שלנו, איזה סבל שלא יהיה, גם נשמע ככה.
תלמיד: למה יגיעה זה דבר שקורה בכל מה שקשור לבורא ולמה קשה לתפוס את המקום שצריך להכניס בו כוח?
יש אולי דוגמאות בעולם שלנו. אני לא יודע איך להסביר את זה. במצבנו אי אפשר אף פעם לתפוס את הכיוון הנכון לבורא. נניח שאתה עובד עם המצלמה. במצלמות היום הכול אוטומטי, כבר אי אפשר לכוון, אבל נגיד שאתה מכוון את הפוקוס עוד ועוד. אופס, לרגע אחד תפסת מצב ממש אידיאלי, ושוב זה בורח, ושוב אתה מכוון, ושוב זה בורח.
לרגע אחד אתה עובר את המצב הבאמת אידיאלי, שבו אתה תופס ממש תמונה בצורה ברורה מאוד, אבל לרגע אחד, ואפילו אם אתה עוצר, היא בורחת. אתה לא יכול לעצור ליותר משנייה, כשאתה אפילו לא רואה אותה בדיוק, אבל יש לך מין הרגשה שכאן תפסתי את התמונה הזו. אתה כל כך מהר עובר אותה, אתה יודע שיש מצב כזה, אבל אתה לא יכול לעצור בה יותר, אפילו לשנייה, רק ההרגשה הזאת שעברת אותה ושוב אתה נמצא לא בדיוק בה, זה מה שיש.
זה בעצם כעין ציור של העבודה שלנו בכיוון כלפי הבורא. אנחנו לא יכולים לכוון אליו. אז הצער הזה, שאתה רוצה למצוא בדיוק באיזו מחשבה, באיזה אופן תהיה לך נקודת קשר, שהיא אומנם תיעלם, אבל לשנייה אחת אפילו, החיפוש הזה, הצער שלו, הוא הנקלט כהעלאת מ"ן. זה נקרא "על משכבי בלילות"1 כמו שכתוב ב"שיר השירים". אולי אפשר למצוא עוד דוגמאות.
תלמיד: יגיעה זה חיפוש?
כן. יגיעה זה חיפוש. "חיפשתי את שאהבה נפשי"2. ב"שיר השירים" הוא מתאר את זה יפה.
תלמיד: למה כתוב שם לאט לאט?
לאט לאט, תקרא ב"תלמוד עשר הספירות". לאט לאט זה נקרא, לפי סדר מדרגה.
תלמיד: למה?
למה לפי סדר המדרגה? כי אנחנו צריכים לברר את הכלים שלנו, ולבנות אותם מהנקודה שבלב שנתנו לנו עד שהכלי הזה גדל לממד אין סופי. אנחנו לא יכולים לקפוץ מאפס לאין סוף. אנחנו צריכים להגיע לאין סוף, לגלות את הכלי האין סופי שנמצא בנו, בסדר סיבה ומסובב. עיבור, יניקה, מוחין בכל מדרגה ומדרגה, במאה עשרים וחמש מדרגות. ובכל עיבור, יניקה ומוחין יש עבודה בנרנח"י של כל אחד. וזה נקרא "לאט לאט". זאת אומרת, אין זמן, יש סדר סיבה ומסובב.
תלמיד: מה מפריד בין המדרגות?
המפריד בין המדרגות, הוא אין סוף. הוא אומר, שמלכות דעליון נעשית כתר לתחתון. שיש שם הפסק אין סופי. יש התחלפות בין בורא לנברא.
זאת אומרת, בכל פרצוף, בכל נקודה שאתה מברר, יש עשר ספירות שאתה צריך לברר, לקלוט אותן, ובזה נקרא שאתה גומר את הבירור הזה באין סוף. אחר כך הן כולן מתחברות, אבל כולן מאין סוף.
ולכן לא חשוב שאתה נמצא באיזו מדרגה, נניח נצח דמלכות דעשיה. כשאתה מברר אותה וקופץ למדרגה יותר גבוהה, לתפארת דמלכות דעשיה, הקפיצה הזו היא בהפסק אין סופי בין שתי המדרגות האלה. זאת אומרת, אם לא הייתה עזרה שברגע שאתה גומר את מדרגת הנצח, אתה מרגיש את האחוריים של מדרגת התפארת, אז לא הייתה לך שום אפשרות לעלות. אבל העליון בעצמו, דרך הצמצום, מפיל בתוכך את האח"פ שלו, ואז אתה יכול להיעזר בו. וכך בין המדרגות אין שום קשר, כביכול.
גלגלתא נחתכת לגמרי מהע"ב. הרשימות שלה, כל הדברים שהיא עכשיו מולידה את הע"ב, כאילו אין בה כלום. מביאים לה רשימות, ואז היא עושה את הפעולה. היא בעצמה בעצם רק כאיזה מתאם שמוליד הלאה, אבל מה שיהיה בע"ב, זה בכלל טבע שונה, הכול שונה מגלגלתא. אפשר לומר שגלגלתא כביכול פונה לאין סוף לקחת משם רשימו, זה נקרא מ"אוצר הנשמות", ומולידה את הפרצוף הבא.
תלמיד: מה זה סיום מדרגה?
"סיום המדרגה" נקרא המקום שבו נגמר לו המסך. המימוש המקסימאלי במצבי של הרשימו שנמצא בי בעל מנת להשפיע, שאני מגיע למימוש המלא שלו, לפי כל הנתונים שיש בי, זה נקרא "סיום המדרגה".
תלמיד: גם אם אני לא מרגיש?
למה אני לא מרגיש? לא. איך אני לא מרגיש? אני מרגיש. "סיום", זה נקרא שאני עושה את הסיום, שעד כאן אני מסוגל לעבוד בהשפעה בכל מיני אפשרויות. נגיד, גלגלתא, היא אומרת ש"עד כאן מעשה דהשפעה שלי. יותר למטה, לא". תיאורטית, למטה מסיום דגלגלתא יש קליפות. רצונות שאיתם אי אפשר לעבוד בעל מנת להשפיע. כך כותב בעל הסולם.
הרב'ה מוסיף שהוא כתב את זה לשם העתיד. כי אי אפשר להגיד שברגע שיוצאת גלגלתא, למטה מסיומה, ישנן קליפות. הן עתידות לבוא למקום הזה, לפי הערכים הן צריכות להיות שם. אבל בעל הסולם כותב בלי להוסיף את זה. הוא כותב שם למטה מסיום הגלגלתא זה רצון לקבל על מנת לקבל אבל עוד לא נמצא. אפשר להגיד שהוא כן נמצא, באין סוף נמצא הכול. באחדות, אבל נמצא.
תלמיד: בעל הסולם כותב שבין שלוש לחמש שנים אפשר לעבור מחסום. זה תנאי? מה זה הדבר הזה?
למה בעל הסולם כותב שאדם יכול לעבור מחסום בהשקעת שלוש עד חמש שנים? את זה הוא אומר, נדמה לי שבאותו מקום שם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הוא נותן תשובה על זה שאדם צריך להרגיל את עצמו ל"מאור שבה", לעבוד במאור, וההרגל הזה לוקח זמן. ולכן זה לוקח פשוט זמן. הזמן, הכוונה גם במספר פעולות שאנחנו צריכים לבצע, אבל איך שלא יהיה, זה לוקח שנים.
אתה רואה, כאן אני כתבתי כי באמת אני לא רציתי להגיד מעצמי כלום, מצד אחד, ומצד שני מפני שזה מבלבל את האנשים י"ג שנה, אז הוספתי כאן שי"ג שנה הוא הכניס סתם. יש כאן הרבה דברים שהוא היה מכניס לתוך הכתבים שלו, כדי שאדם שקצת מבין ונמצא בעבודה, רואה שהדברים האלה הם ממש כדי לטשטוש, שכך היה לו כדאי לעשות.
למשל בעל הסולם אמר שבעוד חמישים שנה כולם ילמדו קבלה, ספר הזוהר וכן הלאה, ובגלל זה שאלתי את הרב'ה, והוא ענה שגם הוא שאל אותו, מה זה חמישים שנה, זה סתם, יובל? איזה מספר אתה זורק? הוא אומר, לא, ככה זה יהיה בסוף המאה העשרים, ככה זה יתחיל להתגלות. אז חמישים שנה זה לא היה סתם מספר. ומשלוש עד חמש שנים גם כן. מצד אחד זה לא סתם מספר, מצד שני זה דבר שעדיין הוא לא ריאלי, לא בר קיימא, ובן אדם שרוצה באמת להיכנס לעולם הרוחני בכלים שלו, כדי להכין את הכלים האלה הוא צריך בינתיים יותר זמן, כמעט עד כפול.
אמנם הזמן הזה מתחיל להתקצר, קודם היו צריכים לזה שלושים שנה, לא מזמן זה היה גם בסביבות עשרים שנה, היום אתם רואים, המתחילים, האנשים שמגיעים הם כבר הרבה יותר חכמים מאלו שהגיעו לפני חמש שנים. כבר מרגישים ותופסים אחרת. אז הזמן מתקצר.
אבל ההרגל הוא דבר שחייב להיות. לא רק הרגל, אלא כל הפעולות שאנחנו צריכים להיות בהן. כשאדם נכנס לרוחניות העבודה שלו היא כבר אחרת, אבל כשהוא נמצא עדיין בגשמיות, איך שלא יהיה הזמנים כאן הם משפיעים עליו מאוד.
תלמיד: אתה יכול להסביר מהו צער?
כל צער שהוא לא ככלי, כהעלאת מ"ן, ככלי שבהחלט ראוי לתשובה מהבורא, זה צער מהקליפות. ואנחנו צריכים לברר שבאמת זה לא שייך לצער האמיתי, הצער דקדושה, הצער לכלים בהשפעה, לאהבה, ליראה, לקשר עם הבורא, אנחנו צריכים לברר איזה אחוז יש לנו בזה, כך וכך. כי לא לשמה זה כולל בתוכו גם חלק שהוא לי וחלק שהוא לבורא, לא לשמה הוא נכלל משניים, הוא כותב על זה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". אז אנחנו צריכים לבדוק את זה ולהשאיר מכל פעם רק את החלק שהוא מכוון לבורא. זה נקרא שאני ברגע, בשנייה אחת עובר את הפוקוס.
זה מה שאני רוצה לברר, לתפוס רק את זה מכל הטשטוש הזה. ואם לא יכולתי, שוב נכנסתי לטשטוש, שוב יש לי צער על כל מיני דברים אחרים, ושוב אני מסדר אותו כך שיהיה רק צער אליו. זה נקרא שאני מחפש את הפוקוס, בדיוק את הזווית הנכונה, הקרן הזאת שבדיוק מגיעה אליו. וכך הבירור. אז לפי תפיסת הצער הזה האגרא, לפי זה יהיה התשלום.
תלמיד: מה קורה אחרי הבירור?
אחרי הבירור זה "הוא ושמו אחד", זה "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא", אז יש חיבור, יש כבר מילוי. הבירור עצמו מברר לך את הכלי שלך, שבו אתה מקבל אגרא, שבו אתה מקבל את התגלות הבורא. מהי מטרת הבריאה? להתגלות לנבראים. בזה אתה מברר את הנשמה שלו בדיוק. אתה לוקח את הנקודה שבלב, שאם דרכה אתה מסתכל על הבורא, אתה מסתכל בדיוק בפוקוס. אז לברר אותה מכל יתר הלב, ובזה שאתה מברר אותה כל הזמן, אתה מגדיל את הנקודה שבלב, עד שהיא הופכת להיות כלי. יש כאן אלף ציורים אפשר לתת.
תלמיד: נכון להצטער אם יש לי צער לא נכון?
לא, להצטער על זה שיש לך צער לא נכון, זה גם קליפה. ודאי שלא. אלא אתה צריך בשמחה, בהתרוממות, בהרגשה טובה לחפש את הצער הנכון, כי זה חייב לרכוב על אהבה. אפילו בחיים הבהמיים, אף אחד לא היה מוותר על הצער של האהבה, נגיד בגיל נערות, כשאוהב מישהו. אז מה, סובל. חבל, היה אפשר למחוק את השנים האלו או לא, או שהם נותנים טעם מיוחד בחיים.
כל המוזיקה, כל הסרטים, וכל התמונות, כל הספרות, וכל מה שאתה רוצה, תראה מה שהאנושות עשתה, חוץ מהבורא במה היא מתעסקת? באהבה בהמית. זה בעצם כל העניין, אם לא אהבה לבורא, אהבה בהמית.
תלמיד: האם אנחנו לא נשארים בנקודת הפוקוס בגלל הרצון לעשות יותר טוב?
זה מה שרציתי להגיד, שלחפש כל הזמן את הפוקוס זו העבודה שלנו, ולא שתפסנו אותו ואז אנחנו הולכים יותר ויותר קרוב. זאת אומרת, לא גודל הכלי כאן קובע אלא הרזולוציה של הפוקוס, באיזה טווח אתה תופס אותו. נניח שהפוקוס בסדר גמור, תפסת, ועכשיו יצאת מהפוקוס, זה נקרא שאתה עולה לרמה אחרת של בהירות, ושם שוב אתה מחפש את הפוקוס. שוב אתה יוצא מהמצב, אבל אתה כבר עולה לרמה עוד יותר גבוהה, ושוב אתה מחפש את הפוקוס.
אתה כל פעם מתקרב אליו בעצם, תופס אותו בתמונה יותר בהירה, יותר קרובה. זאת אומרת, ההתקרבות היא איכותית. יש מכשירים כאלה, שאתה עובר לטווח אחר, כפול עשר, כפול מאה, כפול מיליון וכך הלאה.
תלמיד: זה נקרא "דרך התורה"?
זו דרך התורה, ודאי. אם יש צער מאהבה זו דרך התורה ודאי, זה נקרא "ייסורי אהבה". לכן נתנו לנו להרגיש את זה גם בעולם הזה בגיל הנערות, קצת מהרגשה כזאת בהמית, כדי שיהיה לנו אחר כך במה להתעסק כלפי המטרה האמיתית. כמה מתעסקים בזה, ודאי שלא הרבה.
תלמיד: האם העבודה במוחא וליבא על הבירור המיוחד הזה של הכוונה היא סתם מעשה או שזה מצריך מעשה?
הכול נכון. איפה העבודה במוחא וליבא על הכלי הנכון, על הצער הנכון? אמרתי לך, שכלפי הצער שאתה סובל, אתה צריך עכשיו לברר על מה הוא הצער הזה בדיוק.
כתוב ב"אין עוד מלבדו", "קבלה למתחיל"3 עמוד 82 דבר המתחיל "אולם".
"אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב", הצער, על מה יהיה הצער, לפי צערא אגרא, "על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.
והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה," הוא טשטש לי את הפוקוס הזה. זרק אותי "למקום טינופת, לבית הכסא," שאני רואה כל מיני תמונות זוועתיות במקום בורא לפניי, "ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון". וכן הלאה.
זאת אומרת "וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה," גם אז. זאת אומרת אתה תמיד צריך לראות את הצער שלי או את השמחה שלי. זה אותו דבר, זה לא חשוב, אפילו הרופאים אומרים שכלפי הגוף, במודול [ערך מוחלט], זה לא חשוב, זה או זה. זאת אומרת, גם זה וגם זה, האם אני מייחס את זה לבורא. וכשאתה מייחס נכון, אז הצער הזה הופך להיות כלי.
לכן כל הבירורים, מה שהוא כותב, שאדם צריך לסדר את הצער הזה על הסדר הנכון, זו עבודה במוחא.
תלמיד: האם זה מספיק איכותי לעשות את הבירור הפנימי הזה או שגם צריך לבטא את זה בצורת מעשה? כי בין אדם לחברו החבר מרגיש את המעשה, הוא לא מרגיש את המחשבה, אז האם כדאי לבטא את זה בצורה מעשית?
לא, זה בירור פנימי שאנחנו לא קושרים אותו בכלל לחבר ולאף אחד. זה רק בירור פנימי, שאדם מכוון את ליבו מהנקודה שבלב לבורא.
(סוף השיעור)