שיעור בוקר 26.05.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1429,

אגרת ח'

1. קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 1429, אגרת ח'.

   אגרת ח'

ב"ה מ"ח למטמונים תשט"ו פעה"ק ת"א תו"כ

"שלום וכל טוב סלה לידידי ...

בתשובה למכתבכם, הריני להודיעכם שאין לי כעת מה להוסיף בכתב, אלא כמו שכתוב: "דבר אל בני ישראל ויסעו", שענין נסיעות ידוע לכם שפירושו הוא ללכת כל פעם ממצב א' למצב ב', שזהו ענין שינוי מקומות. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל בפירוש "הסולם" על פסוק "יום ליום יביע אומר", וכתב שם שאי אפשר להיות יום אחר יום מבלי שיש מצב של לילה בינתיים, היינו שיש באמצע הפסקה, אחרת זה נקרא יום ארוך ולא יום אחר יום, וסדר העבודה הוא דוקא יום אחר יום. "ולילה ללילה יחוה דעת", היינו שיש באמצע בחינת יום, עד כאן לשונו.

וזה סדר הנסיעות. לכן אל תפחדו משום מצבים, רק כנ"ל - "ויסעו", ללכת קדימה. ולכן בכל פעם צריכים להזרים זרם חדש, כמו שכתב לי ... במכתבו האחרון את הפסוק "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ודי למבין.

דרך אגב אני מגלה לך את מחשבתי ורצוני, הגם שאין דרכי בכך, ובכל זאת יש לי רצון וחשק לגלות לך מה שעלה על רעיוני לחשוב על אנשי טבריה ולדעת מה ואיך הם מביטים עלינו, באיזה פנים, היינו או בסבר פנים יפות או בעזות פנים. וארשום לכם במכתבי זה איך שאני מצייר לי את הציור של אנשי טבריה ומה שאני מתאר לעצמי. ואע"פ שלא תארתי את עצם דמותה של טבריה ובכל אופן מה שאני חושב אני כותב לכם. כי כעת אני משתחרר מעט מטרדותי הפרטיות והכלליות, ולוקח לי שעת הפנאי, ומרים את ראשי להסתכל במחזה אשר מתרחש שם. אזי כאילו אני רואה שם שלשה סוגי אנשים, שהם שלש צורות ודמויות המלובשות בשלשה סוגי גופים.

א'. יש חלק גדול, כמעט רובא דרובא, אע"פ שאני חושב שהם חושבין עלינו רעות או טובות, או שמכבדין אותנו או שמזלזלין בנו - לאמיתו של דבר אנחנו בעיניהם למטה מכל בקורת, היינו שלא חושבין עלינו שום דבר ולא מרגישין בנו, וכאילו שאנחנו לא נמצאים בכלל בעולמנו זה אתם יחד בכדור הארץ. ואפילו שהם שומעין באיזה מקום ובאיזה זמן שיש מציאות כזו הנקראת חסידי הרב אשלג זצ"ל, אבל מה זה מענין אותם, הם טרודים כל היום בפרנסתם, הן מבחינת התאוה והן מבחינת הכבוד והן מבחינת רוחניותם, ואין להם שום צורך להסתכל על דברים של מה בכך כמו אנחנו שאנו רק קומץ קטן של אנשים, ובפרט ששמעו שיש מחלוקת בתוך הקומץ הזה, ו"אין הקומץ משביע את הארי", היינו שהקומץ כל כך קטן ובלתי חשוב בעיניהם שיתן להם שביעה וסיפוק נפשי אם יכניסו אותנו בתוך מוחם ומחשבתם בכדי להחליט עלינו הן לטב והן לביש, שכל כך אנחנו בעיניהם כנחות דרגה, פשוט למטה מכל בקורת, שאפילו רגע קט לא כדאי לבזבז עלינו זמן. ואפילו שאני חושב שהארי הזה חושב עלינו כל מיני מזימות, אבל לא דובים ולא יער, אלא כנ"ל.

סוג הב', המה אותם האנשים שמכבדין אותנו ואנחנו כבר תופסים אצלם מקום מציאות בעולם, שהם כבר מסתכלים עלינו כמו על אנשים בעלי ערך ובעלי צורה ובעלי שיעור קומה, והם כבר עושים לנו הטובה הגדולה ביותר בזה שהם מקציבים לנו מקום וזמן במוחם ומחשבתם בשעת הפנאי, והם כבר מעיינים בנו ונותנים תשומת לב לעקוב אחרי עמדתינו ופעולתינו, בכדי לראות ולקבוע אם באמת אנחנו אנשים בעלי מדות טובות וישרי לב שכבר לבקרנו ברוח של בקורת אם באמת נמצא משהו אצלינו.

וכשהם עושין חשבון לנפשם, אזי הם רואין שסוף כל סוף התקבצו קומץ אנשים להיות בצוותא במקום אחד תחת מנהיג אחד, וברוח גבורה למעלה מגבול האנושי הם עומדים איתן נגד כל הקמים עליהם, ובטח שהם אנשים אמיצי לב בעלי רוח תקיפה, והחלטתם עזה כנחושה לבלי לזוז אף פסיעה אחת אחורנית, והם לוחמים ממדרגה ראשונה, שהולכים במלחמת היצר עד טיפת דמם האחרונה, וכל מגמתם היא אך ורק לנצח את המלחמה למען כבוד שמו יתברך.

אבל יחד עם כל החשבונות שעשו לעצמם, כשמתחילים להסתכל על עצמם, היינו לפי הדעות הקדומות ונגיעות עצמיות מבחינת התאוה והכבוד, אזי המה נאלצים להחליט כולם פה אחד - ואפילו שבינם לבין עצמם יש מרחק רב ושינוי צורות בין אחד לשני ואף פעם הם לא יכולים לבוא לכלל דעה אחת בשום פנים ובשום אופן, ויכול להיות אפילו ששונאים זה לזה ואין אחד יכול לעמוד בד' אמותיו של חברו וכל אחד רוצה לבלוע את חברו חיים שאולה - מכל מקום נגדנו כולם מתאחדים ומחליטים בפה מלא ובשפה אחת שלא כדאי להם להתחבר איתנו יחד.

ומאחר שהם משוחדים מחמת הרצון לקבל שבהם, ו"השוחד יעור עיני חכמים", אזי תיכף המה רואים את ההיפך ממה שחשבו עלינו, ואחרי כל התהילות והמעלות הטובות שראו בנו שכדאי וראוי לכבד את כל אחד מאתנו, אבל אחרי ההחלטה שהם עשו אזי תיכף הם מוציאים לפועל את פסק דינם בהתלהבות ובקנאות יתירה, והוא מטעם שאנחנו מבאישים את ריחם עם דעותנו, שמצד אחד הם רואים שהאמת איתנו ומצד שני מעיקה להם הדרך שלנו.

ובכדי לפטור את עצמם אין להם עצה אחרת אלא להכחידנו ולמחות את שמנו מתחת שמי הארץ, ונותנין על זה מרץ וכח ומח בכדי לפזר אותנו לד' רוחות העולם, ועל זה המה מטכסים עצות לשים מכשולים ואבני נגף על אם הדרכים שלנו, ומשתמשים בכל מיני אמצעים בין כשרים ובין להיפך, אפילו שהאמצעים הללו זרים לרוח התורה ולרוח האנושי לא איכפת להם, משום שהם רואים שלא תהיה תקומה להרצון לקבל שלהם אם תהיה לנו איזו שליטה והתפשטות מטרתנו לאנשים תמימי דעה וישרי לב, שאז יהיה לנו הכח להראות להם את האמת.

ודבר זה רע להם, שיותר כדאי להם שיעשו מה שלבם חפץ - ויחד עם זה יהיו "פני הדור", בעלי השפעה ובעלי הנהגה רוחנית. ובשביל זה הם חושבין מזימות של הרס וחורבן להעתיד שלנו, והם אומרים: "יפה שעה אחת קודם", שבעודם באיבם יותר קל ויותר יפה להשפיל את כבודם שלא ישאר זכר מהם.

ומכל מקום אנחנו צריכים להחזיק להם טובה וליתן להם אלף יישר-כח בזה שמכבדין אותנו ומחשיבים את עמדתנו, בזה שאומרים לכל הפחות שיש משהו שצריכים לבטל, זאת אומרת שלא להשגיח בזה שהם מבטלין אותנו כעפרא דארעא - אבל על כל פנים אנחנו איזו מציאות כל שהיא, מה שאין כן אנשים מסוג הא', שאין להם שום חשבון וחשיבות וסבורים שלא כדאי לשים לב בכל מה שמתרחש במחיצתנו, והם לא מתפעלים מהחולשה שבנו בזה שאנחנו חושבים שהם עוקבים אחר מעשינו ומשום זה אנחנו מונעים את עצמנו מלעשות כמה פעולות שמא יהיה זה שלא לרצונם, וזה גורם לנו הרבה פעמים שאנחנו בורחים משדה המערכה מפני הפחד של אנשים מסוג הא', ואליבא דאמת אין אף אחד מהם שישים לב ויחשוב משהו עלינו. ואולי זה כמו שכתוב: "ונסתם ואין רודף". לכן כדאי לנו לשמוח עם האנשים השייכים לסוג הב', שלכל הפחות הם מתלוצצים ומבזים ומשפילים ומדברים סרה ודופי בנו, היינו כנ"ל, שלכל הפחות אנחנו מציאות בעולם ולא כל כך בנקל עלה בדעתם שיחליטו למחות את שמנו מעל פני האדמה חס ושלום.

וסוג הג' - אני מוצא שם אנשים דורשי טובתנו ושלומנו, אבל במתי מעט, היינו מיעוט רבים שנים. ואני מכנה אותם בשמותם בראשי-תיבות בֹּשׂמָ"א, היינו ב... ש... מ... א... שבלשון הקודש הם מכונים בֹּשׂ"ם ובלשון תרגום בֹּשׂמָ"א, שתרגום הוא בחינת אחורים, זאת אומרת שהם צריכים לזכות לאור הפנים, שיהיו כל מעשיהם בקדושה הנקראת לשון הקודש.

ומה עלי לעשות בזמן שאני רוצה לתאר ולצייר את אהובי נפשנו הנמצאים בטבריה אזי אני מרגיש שטבריה היא עיר הומיה, שסוג הג' הנ"ל המלובשים בשני גופים, נמצאים מעורבים במערבולת ומשוטטים בין כל הרצונות והדעות המלובשים בגופים אחרים, היינו בסוג א' וב', אזי קשה לי למצוא אותם, היות שהם נמצאים כמו בערמה גדולה של קש ותבן, ואיך אפשר למצוא שתי פנינים יקרות שהם שתי חיטים שהם בטלים ברובא דרובא. והגם שהדין הוא ש"בריה אפילו באלף לא בטיל", אבל הם צריכין להחזיק מעמד ולצעוק ככרוכיא שהם בריה מלאה חיות.

ומזה נבין המשל המובא בחז"ל: שהקש והתבן והחיטה מדיינין זה עם זה בשביל מי נזרעה השדה. וטענתם של הקש והתבן נראית כל כך צודקת עד כדי כך שאי אפשר לשכנע אותם ויש לפעמים פחד שהחיטה תכנע תחת שליטת הקש והתבן. שהקש והתבן טוענים: הלא אנחנו הרבים, ואתם החיטים כאין וכאפס נגד הגדלות שלנו, אנחנו בעלי קומה ואנחנו נולדנו טרם שאתם באתם לעולם, זאת אומרת שבזמן שאתם לא הייתם שום מציאות אנחנו כבר היינו גדולים בעלי צורה ונראית גדלותנו לעין כל, ומרחוק אנחנו מרהיבים את העין שאנו נותנין יופי לכל השדה. מה שאם כן אתם החיטים כל כך קטנים ונסתרים ורק בתשומת לב מיוחדת כשמתקרבים אליכם אזי יכולים לראות אתכם. על כרחך זהו מפני חוסר יכולתכם. מה שאם כן אנחנו נותנין מקום ומקלט לאנשים עיפים התועים בדרכים ואין להם מקום להניח את ראשם, אנחנו לוקחים אותם במחיצתנו ומכסים אותם מפני הרוחות וחיות רעות שלא יראו אותם. ומי יכול להנות מכם?

"וכיון שהגיעה זמן הגורן אזי כולם יודעים בשביל מי נזרעה השדה". מאחר שהקש והתבן אינם ראויים יותר אלא למאכל בהמה ואין להם שום תקוה שיהיה להם יותר גדלות מכפי שיעור הגדלות שהם נמצאים עכשיו, מה שאם כן החיטה, לאחר כמה תיקונים, היינו ששוברין את החיטה ומנפים אותה בכמה נפות ונותנים בה יין ושמן ומכניסים אותה לתוך האש, אז היא עולה על שלחן מלכים וראויה לעשות ממנה מנחה לה'. וכל הזכות שיכולין לזקוף על הקש והתבן הוא בזה שהם המשמשים להחיטה, שהם גדלוה והיניקוה, זאת אומרת שלקחו מזונות מהאדמה והעבירו את המזונות לחיטה, וחשוב הוא להם לעול ולמשא שהחיטה היתה רוכבת על שכמם של הקש והתבן וחשבונם כעבד המשמש למלך וכשפחה המשמשת לגבירתה.

אבל לפני זמן הגורן, היינו לפני הגמר, אין ביכולת להבהיר את נכונות וכנות המציאות כשהיא לעצמה, אלא כל אחד בשלו, היינו שכל אחד טוען לפי הרגשתו. ולהתחשב עם האמת בלי להשגיח אם זה יגרום איזה שפלות ואי נעימות זה לא דבר פשוט כל כך, רק מי שיש לו לפצל כל דבר לפרטים רבים עד להוציא כאור צדקו ואמיתותו של הדבר, ולזה צריכים זכיה מן השמים שלא להלכד ברשת של אהבה עצמית ולהסחף בזרם השוטף של הכלל כולו.

היוצא מכל הנ"ל, שקשה לי למצוא אתכם כשאתם לבדכם בלי שום עירוב מרצונות ודעות אחרות, היות שכולם מסתירים אתכם, כנ"ל מהמשל של החיטה.

אבל מצאתי עצה לנפשי, כדוגמת זמן הגורן הנ"ל. שרק בלילה אחר חצות, שאז רוח הלילה נושבת ומפזרת את הערמה של הקש והתבן וכולם מונחים שטוחים על פני השדה כפגרים מתים, היינו על מטתם בתרדמת השינה, אזי יוצאים לחפשי ב' החיטים ושוברים את לבם לאביהם שבשמים ונכנסים לתוך שלהבת אש התורה עד אור הבוקר עד שהגיע זמן התפילה, אז נפשם יוצאת בדברם דברי אלקים חיים, אזי אני חושב שהזמן מוכשר להשתעשע עם הפנינים היקרים היוקדים כרשפי אש להכלל בכלל ישראל בעזרת צור גואלו, ומי יתן ה' ודי למבין.

וארשום עוד כמה דברים אחדים בעניני אהבה. זה ידוע שאין אור בלי כלי, זאת אומרת לכל תענוג מוכרח להיות איזה לבוש שאור התענוג יתלבש בו. ונקח לדוגמא בעת שהאדם רוצה לרכוש מעט כבוד היינו שיהיה מכובד בעיני הבריות, אזי מדרגה ראשונה שלו היא הבגדים שלו, שיתלבש במלבושי כבוד, כמאמר רז"ל: ש"רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותא". אזי הסדר הוא, שמוכרח לתת סכום יגיעה עד שישיג את הלבוש היקר, וגם אחר כך שכבר השיג את הלבוש מוטל עליו חוב גדול לשמור אותו מכל מזיק ופגע, היינו, כל יום הוא צריך לנערו מהאבק שלו, ואם קיבל איזה כתם ולכלוך הוא מוכרח לכבסו ולגהצו. ובעיקר הוא צריך לשמור אותו מהמזיק המסוכן ביותר הנקרא עש, ואם אכנהו בלשון יידיש - הנקרא מול, שזהו מין יתוש קטן שאי אפשר לראותו. והתקון הראשון הוא שלא לבא במגע עם בגדים ישנים, וגם יש סגולה נפלאה הנקרא בלע"ז "נפתלין" והתרופה הזו משמרתו מהמזיקים הנקראים מולים. וכשיש לו הלבוש אז מוכן לקבל בתוכו את אור התענוג המלובש בבגדי כבוד.

וכמו כן בעניני אהבה: בכדי לזכות לאור אהבה גם כן מוכרחין למצוא לבוש בכדי שהאור יוכל להתלבש בו. וגם בהלבוש הזה נוהגים אותם תנאי השמירה, היינו להזהר מ"אבק" לשון הרע, ובפרט מהמזיק של היתוש הנקרא מול [מויל ביידיש פירושו פה, ולשון נופל על לשון], שענינו אנשים בעלי צורה ופיהם רק בשמים, שאתם חושבים שכבר "מלו" את עצמם מברית המעור והלשון ומערלת הלב, ובתוך תוכם נמצא המזיק שיכול להזיק לכם, ואי אפשר לשמרו משום כולו נאה וכולו יפה.

לכן היתוש הזה יש לו צורה קטנה, שמבלי תשומת לב מיוחדת אי אפשר להבחין בהמזיק הזה המגיע מהנימולים האלו שהם יכולים לקלקל את הלבוש היקר הזה. וזה ידוע שהמול הזה מזיק ביותר לבגדי צמר, היינו אותיות מרץ, שמקלקלים את המרץ של העבודה. ויתוש, מלשון "ויטוש אלוה עשהו", ובלשון תרגום: "ושבק פלחן אלהא דעבדיה".

מנהג העולם הוא, למי שיש לו בגד יקר של צמר אסור לו לבוא במגע עם לבושים ישנים. היינו, שצריך לשמור שלא לבוא במגע עם "אלטע חסידים", שהם מקלקלים את המרץ כנ"ל מאחר שהם כבר לא מסוגלים לעבודה לכן כל דבריהם הם אך ורק להחליש את המרץ. ואפילו מי שיש לו לבוש חזק של אהבה שהוא דומה לעץ, היינו שיש לו בחי' עצמיות, גם כן יש להזהר מהמול הזה, אם המול הזה נכנס בהעץ גם כן יכול להזיק, כמו שאנחנו רואים שהעץ מתפורר ונרקב מחמת המול הנכנס בתוכו.

והתרופה היחידה היא נפתלין, מלשון "נפתולֵי" שאונקלוס מתרגם לשון תפילה, היינו להתפלל לה' שהמזיק הזה לא יהיה לו רשות להכנס בתוך לבושו.

ובלבוש של כבוד צריכים להזהר שאם יש עליו נוצות של תרנגולים צריכים להסירם, וגם לא להכנס עם הלבוש במקום שנמצאים נוצות של תרנגולים. ובלבוש של אור האהבה זה מתפרש: נוצות מלשון ניצים, היינו מריבות של תרנ-גולים. היינו, מהרננות והרינון של אנשים שהם עדיין בגלות, שהם גולים מדרך האמת ומשועבדים לאהבה עצמית, וכל הרינון וההלל שהם מראים בעת התורה והתפילה שלהם הם גורמים ריב בנפשכם, שאתם מתחילים לעשות מלחמה בדעותיכם עם מי האמת והצדק, וזהו מקלקל ומלכלך את לבושכם המסוגל שישכון בו אהבה. לכן עליכם להזהר לא לבא במקום נוצות של תרנ-גולים, כדי שלא תהיה לכם אחר כך עבודה לנקות את עצמכם מהנוצות האלו.

ואנחנו רואים, שאצל אנשים המתיגעים לרכוש את אור הכבוד - אם לא שומרים את הלבוש כדבעי, אזי כשיוצאים החוצה תיכף החיצונים מתאחזים בלבושיהם בזמן שהם רואים שאין להם לבוש יפה וראוי המתאים לכבוד הבריות, היינו שהבריות יראו שהוא מקבל עליו מרותם; והוא משועבד לאלו האנשים העומדים מבחוץ עד כדי כך שהוא מוכרח לתת יגיעה רבה הן בהשגת הלבושים והן בשמירת הלבושים, וכמו כן באופנה, היינו צורתן ואופן הלבשתם - הכל בדיוק לפי טעם הבריות האלו שהוא עומד תחת מרותם. זאת אומרת שדוקא מאלו שהוא מקוה לקבל מהם כבוד, לאלו הוא מוכרח לעבוד ביגיעה רבה למצוא חן בעיניהם ושהם ישפיעו לו את אור התענוג המלובש בלבושי הכבוד.

ואם חס ושלום לא ישמש להם כל צרכם אזי הוא יכול לבוא חס ושלום לתוצאות בלתי נעימות, היינו שלא די בזה שלא ישפיעו לו את הכבוד מה שהוא דורש מהם, אלא להיפך, שכולם יבזוהו וישפילוהו וישפיעו לו הרגשה של נחות דרגה. וההרגש של נחיתות ישפיע עליו שקודם תבוא לו בחינת עצבות, ואח"כ בחינת עצלות, ואח"כ ירגיש שכל העולם חשך בעדו ואין רואה שום תקוה בחיים שיהיה לו מקום לשאוף תענוג, ורק עצה אחת הוא מוצא לנפשו - ללכת הביתה ולעלות על המטה וישטח את עצמו מלא קומתו בשכיבה ויתחנן במר נפשו ויקוה שתתקבל תפילתו, היינו שמצפה שמלאך השינה שהוא אחד משישים ממיתה הוא ישפיע לו את אור התענוג של השינה. זאת אומרת שרק לתענוג כזה הוא יכול לקוות.

ואם חס ושלום מלאך השינה אינו מרחם עליו, ואינו רואה לעצמו שום תרופה, אזי הוא נמצא במר נפשו ואין לו אז עצה אלא לקבל תענוג מהתרופה המקובלת אצל אנשים מיואשים שהם רוצים לשפר את עצבונם, אז הולכים ולוחמים עם היצר של הרוצה בקיומו, מתגברים עליו, וממשיכים תענוג מהמלאך הנקרא "מאבד את עצמו לדעת", זאת אומרת שהם מרגישים שרק המלאך הזה יכול להוציאם ממר נפשם. ובטח שיכולים להבין שתענוג מהמלאך הנ"ל גם לא משיגים בלי יגיעה ויסורים נוראים ובמלחמה נפשית עצומה ואיומה.

לכן "חכם עיניו בראשו" ויודע ורואה מראש מה שיכול לרכוש ומה שיכול להשיג אם לא ישמור את חוקי ותנאי אנשי דורו, זאת אומרת כל מה שהאנשים החיצונים מחייבים אותו הוא מוכרח להכנע ולקבל על עצמו את כל מה שדורשים ממנו, אחרת הם יענישו אותו תיכף בעולם הזה, זאת אומרת שהשכר והעונש מגולים בעולם הזה ולא צריכים לאמונה למעלה מדעת.

ומזה נוכל להבין מקל וחומר: בכדי להשיג את הלבוש שילביש את אור התענוג של אהבה, שהלבוש הזה עשוי מחומר עדין מאד - עד כמה ובאיזה שיעור זהירות ושמירה יתירה ותשומת לב מיוחדת צריכים בכדי לשומרו מהחיצונים, שלא יתאחזו ויקלקלו את הלבוש היקר הזה שנקנה ונרכש על ידי יגיעה ודמים תרתי משמע.

עכשיו אבאר לכם איך ובאיזו צורה אני מתחיל להשיג את הלבוש של אהבה.

הנה הסדר של עשיית לבוש מתאים, מוכרחים מקודם לארוג חתיכת סחורה, היינו שלוקחים חוטים ונותנים שתי וערב ביחד, שעל ידי השתי וערב מתרקמת חתיכת בגד. לכן גם אני לוקח נימא של שתי בתוך נימא של ערב, "נימא" מלשון "נימא בה מילתא", "שתי" מלשון תשי - "צור ילדך תשי", היינו שאני מתחיל לפעול עם כח הזכרון שלי, ותיכף עולה בזכרוני שחברי דיבר עלי דברים לא טובים, שהדיבורים האלו הביאו לו אח"כ שעשה לי מעשים לא טובים, שהנימא הזו מתשת את הידידות והרעות והאחוה. ואח"כ עולה ברעיוני נימא של ערב, היינו ששמעתי שחברי דיבר עלי דברים טובים שהביאו לו מעשים טובים שהם ערבים ומתוקים לחיכי, זאת אומרת שאני שומע ורואה שחבירי פונה מכל עסקיו וחושב ופועל רק לטובתי כדי שיהיה לי תענוגים ערבים. ואז משתי הנימות האלו נעשה אצלי ערבוביה, שאני לא יודע מה להחליט ולהגיד, או שהאמת היא כדברי השתי או כדברי הערב.

וזה ידוע שכל מה שנמצא בעולמנו זה הוא בצורת חיוב ושלילה: ימין ושמאל, אמת ושקר, אור וחושך, ישראל ועמים, קודש וחול, טומאה וטהרה, רע וטוב. והוא לסיבה שאי אפשר להבחין טעם בטוב - אם לא מרגישים טעם המר ברע. וזה ענין מה שאמרו רז"ל: "להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים", שענין פרע מלשון "ופרע את ראש האשה", היינו, שמהרשעים יכול לקבל עזרה בכדי לגלות את הטעם וההרגשה האמיתית בשכר הטוב של הצדיקים.

ומשום זה בעת אריגת הבגד אני עומד ומשתומם ומחכה לפסק הדין שיוציא את עוני השכל המלובש בי. והיות שאני עסוק עכשיו באריגת לבוש של אהבה בכדי שישכון שם אור התענוג, לכן אני כבר משוחד ואני נוגע בדבר, לכן אני מחליט כדברי הערב, שהתורה רמזה לנו ש"השוחד יעור עיני חכמים", אם כן כבר לא חשוב לי אם האמת היא כפי בחינתה עצמה אלא חשובה לי המטרה שרצויה לי עכשיו בזמן זה, היינו בזמן התרקמות לבוש של אהבה. אז כבר יש לי קו מכריע באמצע, ז"א שתמיד המטרה היא היא המכרעת בין ימין ושמאל.

ואחר שכבר השגתי את הלבוש הנ"ל, תיכף מתחילים לזרוח בי נצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחברי, ונדמה לי שעיני רואות את חברי וכמו כן אזני שומעות את קולם פי מדבר אתם, הידים מחבקות והרגלים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עמם במעגל, ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חברי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חברי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חברי, ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיני שאין שום מציאות בעולם רק אני וחברי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחברי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים.

אני מוכרח לקצר מפני שהחג ממשמש ובא.

ידידכם
ברוך שלום הלוי"

שאלה: כותב רב"ש, "צריך לשמור שלא לבוא במגע עם "אלטע חסידים", שהם מקלקלים את המרץ כנ"ל מאחר שהם כבר לא מסוגלים לעבודה לכן כל דבריהם הם אך ורק להחליש את המרץ." מה זה לא לבוא במגע עם "אלטע חסידים"?

עם כאלה שהם ממשפחות של חסידים, שכבר נולדו חסידים, ולא שהם הגיעו להיות חסידים על ידי עבודה, על ידי המאמצים שלהם. ההבדל הוא גדול מאוד, כי חסיד לפי הלידה נולד במשפחה שאבא שלו חסיד, וכך ממשיך, במנהגים, בלבושים, בכל מה שיש לו. ויש אחרים, שנולדו באיזה חלק אחר של החברה, לא חשוב איזה, והם רוצים להיות חסידים של הבורא, לא חסידים של הרב'ה שלהם, ולהם יש עבודה.

שאלה: קודם כל יש מלא שאלות, האגרות הן מרתקות והרבה יותר עמוקות וקשות להבנה מהמאמרים של רב"ש. הוא כותב, "אבל לפני זמן הגורן, היינו לפני הגמר, אין ביכולת להבהיר את נכונות וכנות המציאות כשהיא לעצמה, אלא כל אחד בשלו, היינו שכל אחד טוען לפי הרגשתו. ולהתחשב עם האמת בלי להשגיח אם זה יגרום איזה שפלות ואי נעימות זה לא דבר פשוט כל כך, רק מי שיש לו לפצל כל דבר לפרטים רבים עד להוציא כאור צדקו ואמיתותו של הדבר, ולזה צריכים זכיה מן השמים שלא להלכד ברשת של אהבה עצמית ולהסחף בזרם השוטף של הכלל כולו." אתה יכול להסביר את זה?

לא להתכלל בתורת הכלל אלא להשתדל לא להיכנס, שלא תשטוף אותך התורה הזאת, אלא ללכת בדרך פרטית שלך.

תלמיד: על זה רב"ש אומר, "ולזה צריכים זכיה מן השמים שלא להלכד ברשת של אהבה עצמית ולהסחף".

כן.

תלמיד: אז רק מי שיש לו לפצל כל דברים לפרטים רבים, יכול להוציא את הצדק והאמיתות, כי מתעמק ואז אפשר לראות את האמת?

כן.

שאלה: רב"ש מתאר פה תהליך שבו האדם רוצה כבוד מהזולת, הוא לא מקבל כבוד ולאט לאט נמק עד ש"מאבד את עצמו לדעת". איך להישמר מזה, הרי אנחנו לא חיים רק בינינו, אנחנו נמצאים גם בחיים בחוץ?

כן, אבל אם אנחנו נמצאים בחברה הקטנה שלנו, שבה אנחנו מעריכים מה שיש לכל אחד ואחד ספציפית משלו, ולא משתחווים לאיזה קדושים שהחברה מחזיקה בהם, אז יש לנו סיכוי טוב לפתח את הרצונות, המחשבות והנטיות שיש בנו מהלידה, ממקור הלידה ולא להיסחף אחרי זרם העולם.

תלמיד: אני מניח שכשרב"ש מדבר פה על לבוש הכבוד זה כבוד ה', לא סתם כבוד עצמי.

כן.

תלמיד: הוא אומר שצריך מאוד מאוד להיזהר, זה דבר מאוד עדין.

כן, כי אתה אולי מתנהג יפה וטוב ונכון, ופתאום אתה יכול לגלות לאן זה לוקח אותך, שזה לגמרי לא למטרת הבריאה.

תלמיד: אנחנו חשופים, אנחנו לא יושבים כל היום בשיעור בוקר ולומדים, כמו בכנס למשל, שזה דבר נפלא שבו אנחנו יכולים להיות יומיים נניח בסביבה תומכת.

אז צריכים לסדר את הסביבה שלנו כך שהיא תמיד תקשור אותנו ותביא למטרה הרצויה, יום יום. זה תלוי בבניית הסביבה. צריכים לעשות ביקורת בכל רגע, בכל יום, שאנחנו לא סוטים מהדרך. זאת אומרת שהקשר בינינו הוא קשר ענייני, ואנחנו בודקים יום יום את המטרה המשותפת שלנו, המטרה הכללית, ורק בה אנחנו מחזיקים.

שאלה: רב"ש מנסה ללמד אותנו כמה דברים אחדים בענייני אהבה. הוא כותב, יש עניין של לזכות לאור אהבה ולהשיג לבוש שיכול להלביש את אור האהבה. אתה יכול להסביר את זה?

אני לא יכול להסביר מה זו אהבה, אדם צריך להגיע לזה ולהרגיש את זה.

תלמיד: אנחנו אומרים שהבורא זו תכונת האהבה וההשפעה.

כן.

תלמיד: כשרב"ש מדבר על איך לרקום לבוש של אהבה, הוא מדבר בעצם על איך אדם מכוון את עצמו להגיע לגילוי הבורא?

ודאי שכן.

תלמיד: בסוף הוא אומר שלאדם יש שתי אפשרויות איך להסתכל על הסביבה, על החברים, בצורה של "שתי" ובצורה של "ערב", לדון אותם לכף חובה או לכף זכות, וכך זה צריך להיות, וכשהוא מחליט לבחור לדון אותם לכף זכות אז נהייה לו כבר בגד מבד שממנו אפשר לעשות לבוש שמתאים לאור האהבה.

כן.

תלמיד: וגם אז, רב"ש מצייר לנו ציורים, איך עוברים ממחשבה של "אני", ואני מחליט ואני עושה ואני רואה ואני חושב, עד שמגיעים לנקודה שאין יותר "אני", שיש רק חברים. מהו המצב שהאדם מתמוסס כך בחברה וכבר לא מרגיש את ה"אני" שלו בכלל?

הוא מבין שאם הוא מתמוסס באהבה הכללית שישנה בין החברים, זו הדרך יחידה להגיע לבורא.

תלמיד: אני מנסה לקחת משהו מזה לעבודה שלנו, נגיד אני רואה את עצמי בתור חבר בקבוצה וחבר בעשירייה שיש לי קשר עם חברים, ולפעמים עולה מחשבה שאני משתמש בהם כדי להשיג רוחניות, שזה אמצעי, אבל נראה שצריך לנתק לגמרי את המחשבה על "אני" בעשירייה, בעשירייה לא צריך בכלל להיות קיים "אני", אלא אנחנו משיגים רוחניות, אנחנו מגלים את אור האהבה בינינו.

כן.

תלמיד: איך שוברים את ה"אני" הזה שלא יתקיים בעשירייה?

על ידי זה שהולכים על התכללות, רוצים להרגיש זה את זה כולנו יחד, ואין לנו מטרה אחרת במעשה, מלבד שכל אחד ואחד יתקשר לאחרים.

תלמיד: רב"ש מכוון אותנו בסוף לעבודה בין החברים, אחרי הדברים הגדולים בסוף הוא שולח אותנו לחברים. יש משפט שאומר, "הרבה למדתי מרבותיי ועוד יותר מחבריי". מה אפשר ללמוד מהחברים שאי אפשר ללמוד מהמורה או מהמקובל או מהבורא? מה אפשר לקבל מהחברים, שרק הם יכולים לתת?

בעצם דוגמה. דוגמה איך החברים נמצאים כל הזמן בנטייה לנקודה המרכזית של החיבור ביניהם, ששם הם רוצים לגלות שאין אף אחד אלא כולנו יחד מגיעים למציאות מיוחדת שנקראת "בורא".

תלמיד: הדוגמה הזאת אמורה להיות יותר חזקה אצלי מאשר ידיעות שאני מקבל מהלימוד או מהמורה?

כן. זו דוגמה יותר פנימית מכולם.

שאלה: הרב"ש מסביר כאן לגבי שתי וערב וכל המצבים שקיימים בין החברים, שאתה שופט בצורה כזאת או שופט בצורה אחרת, ויש את המטרה המשותפת שלנו. השאלה שממש צועקת מתוך זה היא, איך אנחנו אורגים, יוצרים את אותו לבוש של אהבה? אני מרגיש שהכול כבר מגולה בינינו, כל מה שהוא מדבר כבר קיים שם, אבל אולי אנחנו לא עושים משהו בעבודה. איך אורגים את הקשר לאהבה?

אתם מחפשים את מי שיכול להיות מלובש בקשר הזה, שזה הבורא, שבעצם לא נמצא לא בשתי ולא בערב, אלא הוא מתגלה בחיבור שביניהם.

תלמיד: אנחנו עוברים הרבה מצבים בינינו, הרבה דברים שמחים שנותנים כוח, הרבה דברים ש"זורקים" אותנו. אני לא מבין איך אנחנו לוקחים את כל העושר המגולה הזה ומוצאים שם את הבורא?

הבורא לא נמצא, לא בזה ולא בזה, אלא אם אתה לוקח את שני אלה כאחד, ובאמונה למעלה מהדעת מחבר ביניהם, אז אתה מוצא אותו.

שאלה: רב"ש כותב "והיות שאני עסוק עכשיו באריגת לבוש של אהבה בכדי שישכון שם אור התענוג, לכן אני כבר משוחד". האם הוא משוחד מזה שהוא יקבל את אור התענוג לעצמו?

כן, משוחד להשתמש במה שיקבל לעצמו.

תלמיד: והוא ממשיך וכותב, "ואני נוגע בדבר, לכן אני מחליט כדברי הערב,". מה זה אומר שהוא מחליט כדברי הערב במצב שהוא משוחד לקבל את התענוג?

הוא רוצה ללכת בדבר והיפוכו.

תלמיד: כלומר, על אף שאולי אפול לתוך התענוג, אני ממשיך ללכת על זה כי זאת המטרה?

כן.

תלמיד: ועל זה כתוב אחרי זה "אם כן כבר לא חשוב לי אם האמת היא כפי בחינתה עצמה אלא חשובה לי המטרה שרצויה לי עכשיו בזמן זה,".

כן.

תלמיד: כלומר לא משנה אם אפול לתענוג או לא אפול לתענוג, חשובה המטרה.

הוא עושה חשבון רק עם המטרה.

שאלה: נראה שזו הפעם הראשונה שהאדם כביכול בונה לעצמו את התנאים לעבוד למעלה מהדעת. הוא בונה, מכוון, מעורר את ההרגשה של הביקורת על החברים, את הרגשת האהבה, ואז אומר שלמרות שהכול מעורב אני בוחר בערב. זו פעם ראשונה שרואים שהאדם יוצר לעצמו את התנאים לעבוד למעלה מהדעת.

זה לא נמצא בטבע, לכן הוא צריך לבנות את התנאים האלה, את המערכת הזאת, שתהיה למעלה מהדעת.

שאלה: רב"ש כותב "לכן כדאי לנו לשמוח עם האנשים, השייכים לסוג הב', שלכל הפחות הם מתלוצצים ומבזים ומשפילים ומדברים סרה ודופי בנו, היינו כנ"ל, שלכל הפחות אנחנו מציאות בעולם ולא כל כך בנקל עלה בדעתם שיחליטו למחות את שמנו מעל פני האדמה". למה עדיף שיתלוצצו וישמיצו?

כי אנחנו קיימים. הם מחזיקים בנו בזה שאנחנו הפוכים, לא חשוב, אבל זה בכל זאת יותר יחס מאשר אם היו משייכים אותנו לאפס.

תלמיד: הוא אומר שרק אם הם היו בהתפעלות קודם, אז הם יכולים להרגיש תחושה שלילית.

כן.

שאלה: מי הם "אנשי טבריה"? למה רב"ש גם מרבה לכתוב עליהם באגרות שלו?

בדרך כלל אלו בעלי בתים שיש להם כל מיני מנהגים קטנים ביניהם שהם שומרים עליהם. אין בהם שום דבר שיש ללמוד מהם.

תלמיד: ומי הם "אנשי טבריה" של ימינו?

אני לא חושב שהשתנה שם הרבה, טבריה זה מקום שבו היום כמו אתמול.

תלמיד: על מה בדיוק הם רבו ביניהם, שני הסוגים שהוא מתאר שם?

אני לא יודע.

תלמיד: הוא מתאר שיש שנאה כלפיהם, למה כל כך שונאים אותם?

אני לא כל כך שמתי לב לזה. טבריה זה מקום שאליו כל הדתיים מירושלים, מבני ברק, היו נוסעים לחופש, נופש, וכולם היו נכנסים לבתים, לדירות שהיו שוכרים, וכך מבלים את השבועיים, שלושה של חופש מתשעה באב ועד ט"ו באב.

שאלה: מה לא אהבו בהם? היו לבושים אותו דבר, אנשים דתיים, במה יכלו לשים לב שהם שונים כל כך?

הייתי כמה פעמים בחופשים כאלה בטבריה עם אנשים של רב"ש, לא הבחנתי בשום דבר.

תלמיד: רב"ש כותב "אנחנו מבאישים את ריחם עם דעותינו שמצד אחד הם רואים שהאמת איתנו ומצד שני מעיקה להם הדרך שלנו". מה בדרך שלנו העיק עליהם?

שאצלנו הכי חשוב ללכת למעלה מהדעת ואצלם זה בתוך הדעת ככל האפשר.

תלמיד: אבל איפה זה היה בא לידי ביטוי? הם לא ישבו ולמדו עם הרב"ש.

אבל בכל זאת לפי הרוח מרגישים שזה לא אותו הדבר. ככה זה.

שאלה: רב"ש אומר בתחילת המאמר שאין יום אחד ארוך, יום מורכב מיום ולילה. בכנס, יש לך הרגשה שאתה נמצא ביום, עם כל החברים שמתפללים מבפנים, ותמיד יש הפתעה כזו כשמגיע לילה, מין חושך, ואתה לא יכול להתפלל עבור החברים. רב"ש מספר לנו שחייבים להיות שני חלקים, ואחר כך כשהוא רוקם את לבוש האהבה, הוא הולך על אנשים מסוג הב', שמצדיקים את החברים ומרשיעים את החברים. מתוך השניים הוא רוקם את הלבוש. הוא לא הולך רק לסתום את העיניים לגמרי, אלא רואה שיש דברים שהחברים עושים שדוחים אותו, שהוא לא מצליח להצדיק אותם, ויש דברים שהוא מצליח. עד שהוא מגיע לנקודה שהוא מכריע למעלה מהדעת, מפני שחשובה לו המטרה יותר ממה שהוא מרגיש.

בכנס אנחנו הרבה פעמים יכולים להצדיק הכול, להתחבר. ואז כשיוצאים מהכנס יכולות להיות שתי תופעות. או שמתייאשים ונופלים לאדישות, חוזרים למקום שהלבוש הזה נפגם, או שנכנסים למקום של עבודה, שיש לנו משהו לשמור עליו וגם לעבוד על הלבוש הבא. איך אנחנו כחברה, כעשירייה מתמקדים דווקא בבניית לבוש חדש וגם שומרים שהלבוש שהיה לנו לא ייפגם?

בזה שמתעסקים בלבוש החדש.

תלמיד: ואיך הלבוש הישן לא ייפגם? הוא אומר שלא להכניס אותו במקומות שיש עש וכאלו דברים.

אתה בונה עליו מצב שממנו והלאה אתה עולה למצב החדש. אתה לא מבטל אותו.

תלמיד: מה זה אומר לשמור עליו? הוא אומר ששמים נפטלין בארון הבגדים, הוא קורא לזה תפילה. איזו תפילה יש לנו כדי לשמור על מה שהשגנו?

כי המדרגה שממנה אתה בא, חשובה לך.

תלמיד: אז אני צריך להתפלל לא ליפול ממה שהשגתי?

זה צריך להישאר כיסוד.

תלמיד: ועל היסוד הזה מתחילים לרקום את הלבוש הבא?

כן.

שאלה: להרגשתי, לאורך כל המאמרים והשנים, אתה והמקובלים אומרים את האמת כמו שהם מבינים אותה בלי להתחשב במה שאנשים בחוץ חושבים, רואים ועושים. ודווקא באגרת הזאת, רב"ש התעסק במה שאנשים חושבים עליהם. מה היחס הנכון של מקובל לסביבה היותר חיצונית שמקיפה אותו?

הוא צריך להתחשב בסביבה הזאת ולכבד אותה בצורה חיצונית וודאי, ולהראות שהוא שומר את המנהגים של החברה.

תלמיד: האם הסביבה החיצונית משפיעה על צורת העבודה של המקובל בתוכו?

לא, חס ושלום.

תלמיד: ה"לא" הזה שלך הוא זה מה שאני קלטתי פה כל השנים ואני אומר שבמאמר הזה הוא כאילו מדבר אליהם, הוא חילק אותם לקבוצות והוא ממש מנתח כל אחד מהקבוצות האלה, איך היחס שלה. למה זה כל כך מעניין את רב"ש להתעסק בזה, מה הפירוש של כל החלק הראשון של האיגרת הזאת?

קודם כל הוא כותב את זה לחברה שלו, שגם כוללת כמה קבוצות, והוא צריך לראות קדימה מה קורה עם הסביבה, אם היא נשארת כמו עכשיו, מה יקרה איתה? האם היא תשתנה לכיוון זה או אחר. הוא לא יכול לעזוב אותם סתם ככה ללא, ללא שום כיוון.

תלמיד: אז בחלוקה הזאת של א', ב', וג', שהוא עשה, מה אני צריך לקחת מזה להמשך של החיים שלי אל מול הסביבה החיצונית שמקיפה?

מול הסביבה החיצונית אנחנו לא צריכים לקחת כלום, פשוט לבנות את עצמנו ולחזק כל פעם את הסביבה שלנו שתיתן לנו כל מה שאנחנו צריכים.

לכן אתה רואה מה אנחנו עושים, אנחנו בנינו, השגנו בניין שהוא שלנו, לא שייך לאף אחד, אנחנו בבניין הזה מקיימים את כל החגים והאירועים שלנו וכך אנחנו רוצים להתקיים, בלי לגעת באף אחד, ושאף אחד שלא ייגע בנו, זה קודם כל. ומבפנים אנחנו כל הזמן צריכים לדאוג איך פנימיות החברה תהיה כל הזמן ככל האפשר יותר חזקה, יחידה וגבוהה.

שאלה: בחזרה לעניין של לבוש האהבה. הוא מתחיל את זה שהוא חושב על איזה חבר והחבר זוכר שהוא דיבר עליו דברים רעים והוא גם דיבר עליו דברים טובים, והוא חושב, בעצם איך אני מתייחס לחבר הזה, הוא בסדר או לא בסדר, אני אוהב אותו, אני לא אוהב אותו, ואז הוא אומר שבעצם המטרה שלו היא לבנות את לבוש האהבה מכל זה. ואז הוא אומר "עומד ומשתומם ומחכה לפסק הדין שיוציא את עוני השכל המלובש בי." זאת אומרת, המצב הזה שבו הוא נמצא עכשיו, שהוא חוכך בדעתו אם חבר בסדר, לא בסדר, זה נקרא "עוני הדעת", הוא נמצא במצב נמוך.

כן.

תלמיד: והוא מחכה לפסק דין שיוציא אותו. מה זה הפסק דין הזה?

בפסק דין זה מלמעלה שדנים אותו, כל פעם הוא רוצה להרגיש במה הוא בסדר ובמה לא בסדר ואיך להתקדם הלאה צעד אחר צעד.

תלמיד: זאת אומרת, עצם המחשבה שלו, החשבון הזה זה לא טוב, זה לא יביא לו את המטרה, הוא צריך כוחות מלמעלה שיוציאו אותו מזה?

כן.

שאלה: מה זה התהליך שהאדם עובר שהוא מכריז שאין מציאות, רק החברים. נראה שיש פה איזו הבנה פנימית של האדם.

כן, שהוא מדבר על החברים שרק הם קובעים את העתיד שלו, כי הוא, אין לו לקראת מה ללכת, אלא לקראת החיבור עם החברים.

תלמיד: במה זה תלוי בעבודה שלנו, לפשוט את הלבוש החיצוני הזה וללבוש לבוש פנימי?

ככל שאני יותר קשור למצבים שמתעוררים בי וככל שאני יותר נמשך אליהם. אני רואה בחברים שלי שהם בעצם שומרים את המצב העתידי שלי.

תלמיד: כדי לזהות את הנקודה שבלב, להגדיל אותה?

יכול להיות, אתה יכול להגיד כמה שאתה רוצה הגדרות כאלה, אף אחד לא יודע למה אתה מתכוון, למה אני מתכוון, אלא פשוט לממש את העתיד.

שאלה: אנחנו רואים את היחס האוהב והמיוחד לתלמידים שהרב"ש מביע, פונה אליהם ידידיי ובאגרת שקראנו, בסוף הוא ממש מתמזג איתם, הרב"ש ממש מוריד את עצמו לרמת התלמידים. מה זה היחס הזה של הרב ומורה לתלמידים, אם תוכל להרחיב קצת?

הוא מרגיש שהוא יכול יחד איתם לעלות ולרדת בכל הדרך שיש לפניהם.

שאלה: האם כשאדם חלק מהיום נמצא בחברות חיצוניות הוא יכול להתנגד לרצון שיכבדו אותו? האם הוא יכול להיות מנותק מהם פנימית, מה העצה להישמר?

קודם כל לא להתנתק. הוא חייב לקשור את עצמו לחברה, לחברים, וככל האפשר להיות איתם באותו נושא, באותו שיעור שהם עברו, וכן הלאה. הוא חייב שתהיה לו איזו עבודה בקבוצה, בחלק מחיי הקבוצה, ושהוא יהיה קשור לזה, וקיים בזה, זה דבר מאוד חשוב. ועל ידי זה הוא כל הזמן יקשור את עצמו עם התהליך שהם צריכים לעבור.

שאלה: לְמה צריך לשים לב כשיוצרים את תלבושת האהבה, איך הוא יתאר את עצמו כדי ללבוש את התלבושת הזו, את הלבוש הזה?

להשתדל לבדוק איך הוא יכול להתייחס למעלה מהדעת בקשר עם כל חבר וחבר.

שאלה: כתוב "מצאתי עצה לנפשי, כדוגמת זמן הגורן הנ"ל. שרק בלילה אחר חצות", ואז "אזי אני חושב שהזמן מוכשר להשתעשע עם הפנינים היקרים היוקדים כרשפי אש להכלל בכלל ישראל בעזרת צור גואלו, ומי יתן ה' ודי למבין." למה הוא מתכוון כאן?

אני לא יודע למה הוא מתכוון, נראה לי שהוא מזמין את כל חבריו להיות בקשר אחרי תפילת חצות. תפילת חצות זה נקודה שהחושך נגמר ומתחיל להיות כבר עלות השחר וכן הלאה.

שאלה: כתוב "אנשים בעלי צורה ופיהם רק בשמים, שאתם חושבים שכבר "מלו" את עצמם מברית המעור והלשון ומערלת הלב, ובתוך תוכם נמצא המזיק שיכול להזיק לכם, ואי אפשר לשמרו משום כולו נאה וכולו יפה." מי האנשים שאנחנו חושבים שהם כבר מלו את עצמם, מלשון מילה?

אלו חברים שלנו, כמה מהם, שכך האדם חושב שהם כבר נמצאים אחרי ברית מילה, שכבר כל הקליפות ירדו מהם.

שאלה: מהו אותו העש שאוכל את המרץ שלנו לעבודה שהוא מזכיר כאן?

נגלה יחד.

שאלה: מה זה שרק החברים מחזיקים וקובעים את העתיד שלי?

כי לבורא עצמו אתה לא יכול להיות קשור בצורה ישירה, אלא רק דרך קבוצת החברים שאיתם אתה מתבטל ואיתם אתה קשור. וכך אתה הולך קדימה. ושכל החברים שלנו נמצאים בחיבור וכולם שומרים על החברה ומשתדלים לתת לכל אחד מקום ולכל אחד חיזוק שלא ליפול, לפי זה אנחנו נתקדם.

(סוף השיעור)