שיעור הקבלה היומי4 יולי 2021(בוקר)
שיעור בנושא "סעודת מקובלים"
4 יולי 2021
שיעור בוקר 04.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
סעודת מקובלים – קטעים נבחרים מהמקורות
אנחנו רוצים קצת לדבר היום על מעשה מאוד מיוחד, על זה שמקובלים קבעו לעשות סעודה. יושבים יחד, כמה שכל התנאים האלה נותנים לנו בינתיים לשבת יחד גופנית, ולהתחבר יחד עם זה בצורה נפשית, ברצונות, לבבית, שאנחנו נשב יחד. ובישיבה הזאת, מה שמסמל בעולם שלנו כשאנשים נפגשים, זה שהם אוכלים יחד. כי האכילה מסמלת לנו קבלת השפע מהבורא לנבראים, שהבורא מאכיל אותנו.
לכן כשמתאספים כמה אנשים שהם קרובים בדעות, בכוונות, בנטיות, והם מבינים שבחיבור ביניהם פנימי, בלב, לאט לאט הם מגיעים להתארגנות כזאת שיהיה מהרבה רצונות שונים רצון אחד, והשוני הזה שיש, הפער הזה שיש בין הרצונות הוא יהפוך להיות דווקא לדבק בין חלקי הרצונות השבורים מראש על ידי הבורא, אז כשהם פועלים כנגד השבירה הזאת, הסעודה הופכת להיות לפעולת התיקון. כמו שמחברים חלקים שבורים, רחוקים זה מזה, ואנחנו על ידי הסעודה רוצים שיתאחדו יחד כל הרצונות שלנו. לכן בזה שאוכלים איזה דבר סמלי בינינו, אנחנו רוצים כביכול למלא את הרצון המשותף שלנו שהוא עדיין מחולק מכל מיני רצונות, אבל על ידי זה שעושים סעודה, זאת אומרת מאכילים אותו ממקור אחד, מהבורא, אנחנו רוצים שהרצון הזה הוא יתאחד. אז נגיע למצב המתוקן, כאיש אחד בלב אחד, ובמידה הזאת אנחנו נגלה את הבורא אחד.
כך מגיעים למטרת הבריאה. הבורא שבר את הכלי שלנו, אנחנו הרגשנו עד כמה אנחנו רחוקים, עשינו מאמצים במשך אלפי שנים בגלגולים רבים להתאחד, ובסופו של דבר אנחנו קרובים לזה שמתאחדים יחד. והסעודה היא מסמלת לנו שאנחנו יושבים יחד ונמצאים ברצון אחד, במילוי אחד שמקבלים אותו מבורא אחד, ואנחנו כולנו כאחד. לכן "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", החיבור של כל הבריאה יחד הוא דווקא מתממש, מתגלה בסעודה שמסמלת את החיבור הזה. לכן גם גמר התיקון הוא מתואר לנו בסעודה גדולה עם לוויתן, שכל הצדיקים יושבים ואוכלים את הלוויתן. "לוויתן" זה נקרא הרצון לקבל הגדול שהבורא ברא בתוך הים. ים זה אור החסדים, ובתוך הים נמצא דג כזה גדול שנקרא לוויתן שמסמל לנו רצון לקבל. הצדיקים אוכלים את הלוויתן, זאת אומרת הם יודעים להשתמש בכל הרצון לקבל הזה שהבורא ברא, לקבל אותו בעל מנת להשפיע.
אנחנו רוצים היום בערב, ב- 18:30 לפי שעון ישראל, לקיים כזאת סעודה. זה טקס סמלי. אנחנו לא עושים סעודות כמו מלכים או אנשים עשירים, כי אין לנו בזה שום עניין, אנחנו רוצים להתרכז במהות הסעודה. לכן מקובלים כבר קבעו מראש מהי הסעודה. היא יכולה להיות בכל מיני סגנונות שונים באזורים שונים על פני כדור הארץ. מפני שאחרי חורבן בית המקדש, כשיצאו מישראל מלפני אלפיים שנה, חלק אחד עבר לאירופה והחלק השני לאסיה. המקובלים שחיו באירופה פיתחו את העניין הזה בצורה שזה התאים להם שם. ולכן אנחנו עושים סעודה לפי מה שהם קבעו באירופה.
בארצות רוסיה ופולניה שם בעיקר היו מקובלים בכמה מאות השנה האחרונות, במאה ה-16, 17, 18, 19, והם קבעו לפי מה שהיה להם, כי הם חיו מאוד בצמצום, וגם לא היו צריכים יותר כדי לעשות סעודה. הם שתו לחיים, משקה חריף, הוא היה שונה קצת ממקום למקום, סליבוביץ או אוברשקה או וודקה או עוד משהו, כל מיני כאלה משקאות חריפים שהיו מקובלים במזרח אירופה במקום שהם היו חיים. לאכול לא היה כל כך, הם בכלל חיו בעניות גדולה. לכן הם קבעו שסעודה זה נקרא פרוסת לחם עם קצת שמן ובצל, את הדברים האלה בדרך כלל היה אפשר להשיג. הם הכינו כך את הדברים, מה שגם אנחנו מכינים לסעודה שלנו כסמל לאותן הסעודות שמקובלים קבעו.
ולכן אנחנו היום בערב ב-18:30 לפי שעון ישראל נשב בכל המקומות שבעולם. מי שרוצה להצטרף מכין לפניו צלחת קטנה של בצל קצוץ עם קצת שמן זית מעליו, אם רוצה קצת פלפל שחור עליו, ולחם, פרוסה, שתי פרוסות, כמה שהוא רוצה, וחוץ מזה כוסית משקה חריף כמו וודקה, ויסקי, לא חשוב מה, ויכול להיות בלי זה, וגם כוס בירה מי שרוצה, מי שאוהב. זאת אומרת, משקה חריף והמזון הזה שדיברנו, בצל קצוץ עם קצת שמן ולחם, וזו הסעודה.
העיקר ודאי שעל ידי זה שעושים יחד פעולה כזאת, אנחנו רוצים להתחבר. אנחנו רוצים שכל התשוקות, הנטיות, המחשבות שלנו, הן יהיו כולן מחוברות למצב אחד. לא שאנחנו יושבים ואוכלים, זו לא מסעדה, אלא אנחנו רוצים לסמל בזה שאנחנו כולנו מתחברים לרצון אחד, מקבלים מכוח עליון, מבורא אחד מילוי אחד, הוא ממלא אותנו יחד, ועושה בנו תיקון שאנחנו לגמרי לגמרי נעשים כלב אחד, כרצון אחד. זו בעצם סעודת מקובלים. נקווה שאנחנו נרגיש את זה ונתקרב לזה בפועל.
אלה דברים מאוד חשובים, מקובלים היו עושים את זה לעצמם הרבה פעמים. אין לזה זמן מיוחד, אלא כשיש הזדמנות ביניהם, כשיש יכולת להביע כזה יחס ביניהם ולבורא, אז הם עושים סעודה. זה דבר פשוט, אפשר לארגן אותו בכל מקום, בכל זמן.
אני מאוד מתרגש מזה, כי עשינו את זה עם רב"ש, אותי זה מאוד ריגש, מאוד הרשים, כי הרגשתי שעל ידי הפעולה הזו שהיא בעצם פעולה מאוד פשוטה אנחנו מגיעים למצב שבאמת רוצים לחבר את הלבבות לרצון אחד, הרגשה אחת, בורא אחד, שעל ידי הפעולה הפשוטה הזו אנחנו מתחברים אליו והוא מתחבר אלינו. נקווה שאת זה אנחנו נעשה.
לכן הסעודה היא לא בפרוסת הלחם, בצל, שמן וכוס בירה או ויסקי או משהו, אלא העניין הוא בזה שאנחנו מצידנו מתחברים יחד כאחד ועם הבורא כאחד. זו בעצם כעין סעודה של גמר התיקון, שהצדיקים יושבים בעטרותיהם על ראשיהם, זאת אומרת, יש להם כוונות לחבר את הכול ביניהם ולבורא, וזה נקרא "סעודת לוויתן". לוויתן הוא אותו רצון לקבל שהבורא ברא בתחילת הבריאה, כך הוא נקרא, "לוויתן", ואוכלים את הלוויתן.
זאת אומרת, משתמשים ברצון לקבל בעל מנת להשפיע לבורא בכל היכולות שלהם ובכל מה שהוא מצפה מהם. נקווה שנתחיל להרגיש את זה, זה עוד יותר יחבר בינינו. אנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים, מתקדמים אפילו מאוד לתיקונים. המדרגות שלנו הן מאוד חשובות, זה כמו ילדים שגדלים, אחר כך הם יגדלו ויממשו אבל בעיקר הם יממשו אחר כך את מה שקיבלו בימי הקטנות והנערות.
לכן, אומנם עוד לא הגענו למטרה ממש ולא מרגישים את החיבור בעצמנו בפועל ואת קבלת המילוי מהבורא שממש מגיע אלינו בפועל וממלא אותנו, אבל ההכנה הזו שאנחנו עושים היא בונה בנו כלים. ואחר כך כשנגלה את מה שאנחנו מקבלים מהבורא תהיה לנו פחות הזדמנות לגלות חיסרון מצידנו. לכן דווקא אחר כך, כותבים על המקובלים שהם משתוקקים לחזור לאותם המצבים של קטנות כדי שבכל זאת אם אפשר היה להשלים שם את החיסרון, הנטייה, ההשתוקקות, ההשתתפות משלהם.
לכן אנחנו צריכים להעריך את המצבים שלנו, דווקא עכשיו שאנחנו נמצאים ממש במעבר ממצב של חוסר הכרה להכרה. כי דווקא בחוסר ההכרה הזה אנחנו יכולים עוד יותר ויותר לפתח את עצמנו ולהביע את עצמנו עד כמה אפילו שלא מתגלה לנו כלום, אבל אנחנו כן רוצים לפתוח את עצמנו יותר בלבבות, בלב משותף לבורא.
אז למלא את הלב המשותף שלנו בשפע עליון שהבורא נותן לנו, זו בעצם מהות הסעודה.
שאלה: הכוונה להתחבר, אנחנו הרי עושים את זה בכל הפעילויות שלנו, גם בישיבות חברים, גם בשיעורים. איזה טעם מיוחד יש דווקא בסעודה, למה צריכים בהכרח לאכול, מה מיוחד כאן?
לא, מה שאנחנו צריכים לאכול זה לא חשוב, לחם הוא אבי המזון בכל התרבויות, בכל העמים, לא חשוב באיזו צורה הוא, כמו פיתה או כמו לחמנייה או כמו כיכר, או יש לו איזה צורות אחרות, אבל זה קמח, כי כמו שכתוב, "אם אין קמח אין תורה", זאת אומרת, זה אבי המזון של האדם. אפשר לחיות בלי הרבה סוגי מזון אבל בלי לחם הרבה זמן האדם באמת לא מסוגל, הגוף שלנו כך בנוי, לכן סעודה היא בעיקר סביב הלחם. כמה שביקרתי אצל מקובלים עם רב"ש תמיד הסעודה היתה הלחם. יכולים לתת לך לחם, כוס תה וכוסית משקה חריף וזו סעודה, כי חוץ מלחם כל היתר זה כבר תוספת. לכן כך אנחנו עושים.
יכולה להיות סעודה סמלית, שיש לאדם לפניו, פרוסת לחם שהכין או איזו לחמנייה קטנה ומלח וזהו. או אין לו, או לא יכול, לא יוצא יותר, גם זה מספיק.
תלמיד: התכוונתי מה מיוחד בכוונה בזמן הסעודה שמבדיל אותה מישיבת חברים, משיעור נניח? הרי בכל פעילות אנחנו חושבים על החיבור בינינו.
הרצונות שלנו מתחלקים לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, לכן הרצון הבסיסי שלנו הוא אוכל, לכן אנחנו רוצים להתחבר על ידי רצון בסיסי ופעולה בסיסית שזה האוכל. לכן הסעודה שאנחנו רוצים לקיים זו הפעולה הטבעית ביותר שהיא מחברת בין בני אדם. אנחנו רואים שמימי העולם ועד היום כך זה קורה.
לכן אנחנו תמיד מכבדים את האנשים שמגיעים אלינו במשהו, באיזה כיבוד, אנחנו בעצמנו כשרוצים לעשות איזו חגיגה, איזה סמל למשהו טוב, אנחנו עושים איזו סעודה, כך בא לנו מהטבע. לכן אנחנו עושים את זה גם בסגנון של מקובלים, שכאן העיקר זו הכוונה. מה הסעודה הזו מסמלת בעצמה? היא מסמלת חיבור בינינו, ואנחנו רוצים להביע כוונות, והרבה כוונות לחבר בזמן הסעודה הזו. בסך הכול כמה זמן תהיה הסעודה?
תלמיד: שעה, מ18:30.
הסעודה היא שעה, נלך לפי התכנון של המארגנים, זה מה שאני אוהב, שהתלמידים בעצמם מתארגנים ובוחרים מכל הכתבים ומכל המלצות המקובלים, איך אנחנו צריכים לקיים אותה, וכך אנחנו לומדים לפי המקורות.
שאלה: בסעודות יש רגעים של שתיקה, של שקט כשאנחנו נמצאים במחשבות וכן הלאה. האם ישנה איזו משמעות מסוימת אצל המקובלים כשאנחנו נמצאים בשקט בסעודה?
כן. היו כאלה סעודות אצל רב"ש שיושבים, יש מלא אוכל, משקה, יושבים 70, 80 איש סביב השולחנות, שולחן אחד כזה גדול, ופתאום היה אומר "בואו אנחנו נחשוב", וכך יושב בעיניים עצומות ואנחנו גם. זה יכול היה להיות שעה, זה לא קרה הרבה פעמים, אולי פעמיים, שלוש במשך כל ההיסטוריה שלי שהייתי לידו, אבל כך הוא היה מתנהג.
גם בזמן שהייתי אוכל איתו ביחד, ביחידות, הוא לא היה אומר לי, אבל היה כך שותק ונכנס בפנים, באמצע הסעודה שאכלנו יחד, אני והוא, היה שותק ונכנס פנימה לתוך המחשבה, עמוק, בלי לזוז, נכנס יותר ויותר פנימה לבירור פנימי, איפה נמצא עכשיו הוא באיחוד עם הבורא. זה היה קורה גם. אנחנו לא ניכנס לדברים האלה עכשיו, זה עוד מוקדם לנו. אחר כך נרגיש צורך בזה, אבל בינתיים אין לנו שום דחף לזה.
שאלה: במהלך הסעודה אתה נמצא בשקט ואוכלים, ויש טעמים לאוכל. האם אנחנו עושים משהו מיוחד עם הטעמים של האוכל, האם יש לזה משמעות, האם ישנה לזה איזו כוונה, מה אנחנו עושים עם הטעמים?
אני לא יודע איזה טעמים כל כך אפשר לקבל מפרוסת לחם עם בצל וקצת שמן על זה, אני לא כל כך רואה בזה טעמים. אלא העניין שאנחנו מקבלים את זה כמזון לנשמה, שאנחנו אוכלים את אבות המזון בצורה כזו שאנחנו יכולים לתפקד, וחוץ מהטעמים הפשוטים האלו שיש לנו, כל הכוונות וכל המחשבות שלנו, הן כולן מתעוררות ומתאחדות בבורא, מאיתנו יחד לבורא. זו בעצם כוונת הסעודה. תיכף נקרא את זה מהפסוקים.
שאלה: למה אנחנו צריכים לצפות מהסעודה היום?
היום, אני לא יודע, הכול תלוי בכם. אל תחשבו שאני עושה את הסעודה. את הסעודה עושים חברים שרוצים להתחבר בלב אחד, ואז בכוונת הלב לפתוח אותו לבורא, לקרב אותו לבורא, זו הסעודה. שכל אחד ממלא יחד עם האחרים את הבורא, והבורא בחזרה ממלא אותנו.
שאלה: כשהיינו בעולם הפיזי, לשיר או לניגון היה ערך מאוד מיוחד, היה ממש אפשר לשמוע אחד את השני וכך להתכלל. איך אתה רואה את ערכו של שיר או ניגון עכשיו בעולם הווירטואלי?
אני חושב שזה שאנחנו נמצאים בקשר וירטואלי מאוד מועיל לנו, כי כל אחד ואחד מבין באיזו צורת ניתוק הוא באמת נמצא לגבי האחרים. זה נותן לו מצד אחד יותר חופש, ומצד שני יותר מקום להשתוקקות פנימית, לחיבור פנימי. לכן אני חושב שהמצב הזה שכביכול הקורונה מביאה לנו, שהבורא מסדר לנו, זה המצב הטוב והנכון. אני מעדיף את הדברים האלה במקום לרוץ למתחם אחד.
אנחנו אפילו לא מסוגלים להיפגש, תראה מאיפה אנחנו מגיעים, הונגריה, אפריקה, בלרוס, קייב, בלטיה, ספרד, פלורידה, נתניה, איך אתה יכול להתחיל להושיב אותם במקום אחד? כך אנחנו צריכים להיות במקום אחד ואנחנו נהיה. יש לנו מקום אחד בעולם הווירטואלי, ויש גם מקום מיוחד לכולנו יחד בעולם עוד יותר גבוה, העולם הרוחני. אז בואו כבר נתחיל להתרגל שאנחנו חיים בתוך רצון, ולא בתוך איזה חדר אחד, ובתוך רצון אחד אנחנו יכולים להתחבר עם כוונה אחת לבורא. וכך אנחנו הופכים את המקום הזה לכלי של הנשמה עם הבורא שבא לסעודה שלנו.
תלמיד: במה אנחנו מתרכזים בזמן שירה משותפת בעולם הווירטואלי?
להיות יחד ולהתאחד עם הבורא. נקרא על זה גם מהפסוקים.
שאלה: כשאנחנו מתיישבים עם המשפחות שלנו לסעודה, זה זמן מאוד מיוחד, יש הרגשה שיש כאילו יותר חיבור עם המשפחה. האם יש חיבור חזק יותר שאנחנו יכולים להרגיש בזמן סעודה מאשר בזמנים אחרים? ואם כן, מה גורם לקשר היותר חזק הזה?
לסעודה שהיינו עושים עם רב"ש, אסור היה לנו להביא מישהו מהמשפחות, מישהו שלא שייך לחברה שלנו, לעשיריות, והיו משתתפים רק גברים, נשים היו עושות סעודה לחוד. הן גם יכולות לעשות, אבל אנחנו מתכוונים בסעודה שלנו שאנחנו הגברים יושבים ומתחברים בינינו, וכך נתנהג גם הפעם. אני חס ושלום לא נגד שהנשים ישתתפו, אבל מחוץ למסך, בצניעות.
תלמיד: התכוונתי לקשר שיש לנו בזמן הסעודה שהוא חזק יותר, אני יודע שיש רק גברים כמובן. השאלה היא, האם הסעודה עצמה זה זמן שבו אנחנו יכולים להתחבר בצורה חזקה יותר? ואם כן, למה?
כבר דיברתי על זה ועוד נקרא את זה בפסוקים, שכל עניין הסעודה, זה עניין של חיבור. כי סעודה זה נקרא שאנחנו הכנו את הרצון שלנו לקבל את האור העליון מהבורא בכוונה על מנת להשפיע לו. ואז סעודה זה נקרא שהוא משפיע לנו, ואנחנו עושים את זה בכוונה על מנת להשפיע לו. יוצא שסעודה זה בעצם היישום, הסיכום של כל התיקונים שלנו. הסעודה האמיתית נקראת סעודה של גמר התיקון, שיש כלי מוכן בכוונה נכונה, מחובר יחד, והוא עושה זיווג עם האור העליון, עם הבורא. ואז מגיעים ל"והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד". ה' זה הכלי, ואור אחד, שאור אין סוף ממלא את הכלי. זאת הסעודה האמיתית ביישומה, גמר תיקון.
אנחנו נקרא את הפסוקים. על חלק מהם אנחנו נחזור גם בערב, וגם הכינו לנו כמה ניגונים לערב, וכך נעביר את הסעודה. שוב אני אומר, זה לא טקס אלא זה זמן של חיבור כוונות, רצונות ותשוקות שלנו בינינו לבורא. ולכן המעמד הזה הוא מעמד מאוד חשוב, אנחנו לא משתמשים בו כל פעם, אלא רק פעם בכמה זמן, פעם בחודש, בכמה חודשים. וזה צריך להיות ממש דבר מיוחד, מורגש כדבר מיוחד, כי כאן אנחנו מבצעים את התשוקות, הרצונות, הנטיות הפנימיות ביותר שלנו.
קריין: אנחנו קוראים במסמך סעודת מקובלים, קטע מספר 1. בעל הסולם.
"והכל מתוקן לסעודה". כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית. והנועם העליון, העתיד להתגלות, עם גילוי תכליתו ית', שבהבריאה, אשר כל הטרחא והיגיעה והיסורין, המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו, כדמיון בעל הבית, המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות, כדי להכין סעודה גדולה, לאורחין המוזמנים. והמטרה הצפויה, המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה, כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה, ברב נועם ועונג."
(בעל הסולם. "השלום").
אנחנו צריכים להבין שהבורא כבר נמצא כביכול בסוף הסעודה. וכל התהליך שאנחנו עוברים הוא בשבילו כהכנה לאותה הסעודה, לאותו מקום, שאנחנו נכין את כל הרצונות שלנו בצורה נכונה, ונוכל לקבל ממנו את כל האור העליון בכוונה על מנת להשפיע בכלי שלנו. ואז זה יהיה מילוי של אור אין סוף בכלי אין סוף, וזה ייקרא הסעודה של גמר התיקון.
שאלה: אנחנו רואים שבעל הבית עושה כאן הכנות מאוד מאוד גדולות, כל הבריאה עצמה היא מעין הכנה לאותה סעודה?
ודאי, "סוף מעשה במחשבה תחילה."1 סוף מעשה, שכבר מיד מובן לו מה הוא רוצה, אבל כדי להביא לסוף המעשה את כל המרכיבים, כל הנושאים, הוא צריך מסוף המעשה לעשות את ההכנה. ולכן סוף מעשה במחשבה תחילה היה, ואחר כך מסוף מעשה, מאין סוף, מתחיל להתפתח העניין של האור וכלי, וכל המדרגות וההבחנות עד העולם שלנו, עד מצבינו. ואז כאן אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו בתחילת הקיום שלנו, בתחילת הדרך, ומתחילים להבין שעלינו לטפס כדי להכין את הכלי לאותה סעודה.
תלמיד: מה ההכנה שאנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לסעודה עם הכלי של סעודה?
לחבר את עצמנו לכלי אחד, כי הכלי השבור בכוונה שבור, ואז אנחנו נהיה מוכנים לאותו הכלי ברצון אחד, בכוונה אחת, יחד כולנו, כדי לקבל את האור העליון האחד השלם. שאף אחד לא יחסר, כי אין דבר כזה בשלימות, ברוחניות שמשהו חסר. אם חסר אפילו גרם אחד, איזה כלי אחד, איזו נשמה קטנה אחת לא התחברה עם האחרים, עדיין אין סעודה, אין כלי שלם, אין האור מתגלה.
תלמיד: בצורה מעשית, מה אנחנו ככלי עולמי, מה העשיריות בכל העולם צריכות לעשות היום כדי להגיע מוכנות לסעודה, לאירוע הזה?
עכשיו אנחנו צריכים כמה שאפשר יותר לחבר את עצמנו חזק יותר לכלי אחד, בתוך הארגון שלנו העולמי. וגם להסביר בצורה מובנת, פשוטה כמה שאפשר לכל העולם, בכל השפות, בכל ההזדמנויות שאפשר מהי המטרה של ההתפתחות שלנו. שמזה שאנחנו לא מבינים איך אנחנו מתפתחים ולאן מתפתחים, זאת הסיבה שאנחנו נתקעים תמיד בבעיות, בקיר, ולא יודעים מה קורה לנו.
אז צריכים לפתוח לעצמנו את העיניים, לראות מהי המטרה הסופית, שזה חיבור בין כולם למעלה מהאגו שלנו, אחרת החיבור לא יתקיים. ואז במידה הזאת אנחנו גם כן מתקרבים לכוח העליון, שהוא ממלא אותנו בהתאם לכמה שאנחנו מתחברים, וכך אנחנו מגיעים ל"הוא ושמו אחד"2. "הוא" זה האור העליון ו"שמו" זה הרצון שלנו, ושנהיה כאחד. אנחנו נהיה כאחד והוא כאחד, ואז עוד מתאחדים יחד.
זאת בעצם מטרת התיקון, בסך הכול אנחנו מתקנים את עצמינו, בונים את עצמינו ככלי ששווה ונמצא לעומת הבורא, לכן המצב הזה נקרא רק "גמר התיקון". מה קורה אחרי גמר התיקון? על זה אנחנו בכלל לא מדברים ולא יודעים. בשבילנו כאילו זה סוף ההיסטוריה שלנו, זה לא סוף ההיסטוריה, זאת רק התחלה של הדרגה החדשה הבאה, אבל אנחנו בינתיים נמצאים בתהליך הזה.
תלמיד: אז על מה כדאי לנו לדבר, על מה כדאי לנו לחשוב במשך היום, כדי שבאמת נגיע עם איזו התרגשות חדשה, עם כלי חדש, ציפייה שבאמת החיבור הזה יקרה בערב?
אנחנו נעשה סעודות כאלה מידי פעם. יכול להיות כמו שהיה אצל רב"ש, סעודה פעם בחודש, סעודת ראש חודש מה שנקרא, יכול להיות פחות, יכול להיות יותר, יכול להיות פעם בשבוע כסעודת שבת. כי אנחנו נמצאים בכאלו מצבים שזה יכול להיות לנו יחסית קל לעשות, אנחנו לא צריכים לנסוע, לטוס, לעשות שום דבר, אלא לשבת בשולחן שאתה יושב בבית, מול המחשב שלי, מול המצלמה, ואני רואה גם כן את החברים שכך מתיישבים כל אחד במקום שלו. עושים לחיים עם וויסקי, וודקה, סליבוביץ', לא חשוב איזה משקה, ומי שלא, לא, זה לא חשוב, כוס בירה, מי שכן כן, מי שלא לא, או כוס יין, מי שרוצה כך או כך, אבל איזה משקה, ואחר כך פרוסת לחם. אנחנו דווקא לא עומדים על משהו אחר, ושום דבר חוץ מזה. זאת סעודה שצריכה להיות בצורה כזאת צנועה כי כל המהות שלה היא בכוונה, ברגשות שלנו. מה עכשיו אני עושה בזה שאני מבצע את הפעולה הזאת בגשמיות, כסמל לחיבור שלנו ברוחניות.
תלמיד: אז יש משהו מסוים היום, מיוחד? כי הרי כל יום אנחנו נפגשים פעמיים ביום, לפני הסעודה בטח חברים יפגשו, יעשו הכנה. משהו שם צריך להיות בטעם חדש כדי שנגיע מוכנים?
כן. אנחנו צריכים עוד לראות בפסוקים ויכול להיות שאנחנו נמצא עוד פסוקים, יש כאלה, עד כמה המקובלים היו מכבדים את הסעודה, עד כמה הסעודה היא סמל לכלי מתוקן שמתמלא על ידי האור העליון, שהבורא ממלא את הכלי, וכך אנחנו נעריך את זה.
שאלה: האם כדאי להזמין לסעודה חברים ותיקים שאולי יצאו מהעשירייה לאחרונה אבל הם מתייחסים אלינו טוב?
זה החשבון שלכם. אם הם באמת נמצאים בנטייה ברורה לחיבור אלינו אז אפשר להזמין אותם לסעודה. אבל לאן אתה מזמין אותם? שהם ידליקו את המחשבים וישבו לפני המחשבים שלהם? מה זה נקרא "להזמין אותם"? בעצם אנחנו עכשיו מדברים לפני כל העולם, כל העולם יכול לשבת מול המחשבים שלהם עם פרוסת לחם, בצל קצוץ ולחם, טובלים את הלחם בתוך הבצל ושמן הזית ואוכלים, לזה אתה מזמין אותם? אתה מזמין אותם בעצם לפעולת חיבור, שהסמלים האלה הם לא העיקר.
אז אם הם רוצים לשבת, להתחבר, ובכל זאת קצת להשתדל להתרגש מהחיבור בינינו, שאנחנו משתדלים להגיע למצב שהחיבור שלנו יהיה עד כדי כך אחד שהוא יפתח ואנחנו נגלה בו בורא, שעדיין זה סגור, אנחנו לא יכולים לפתוח אותו, אבל כשהוא יפתח אנחנו נגלה בורא בו, אז אם הם משתוקקים לדברים האלה, רוצים לפחות להיות שייכים לזה, נוכחים בזה, בבקשה הם יכולים.
שאלה: בתחילת השיעור אמרת שצריך להעריך את התקופה הזאת שבין חוסר הכרה להכרה. אמרת שהמקובלים ממש התגעגעו למצבי הקטנות, שהייתה להם הזדמנות להשלים, תוכל להרחיב על זה יותר?
זה לא בדיוק לפי הנושא שלנו, אבל אנחנו קוראים בכתבי המקובלים, אנחנו צריכים לאסוף את כל הדברים האלה, שהיתה להם גם כן השתוקקות בדרך פה ושם, רצון לחזור כביכול לאותם המצבים שהיו קודם כדי כביכול לתקן אותם, להשלים אותם. כמו שנגיד אתה עכשיו נזכר עד כמה אתה היית בהתנהגות לא נכונה עם אבא, עם אימא, עם עוד קרובים, עם עוד אנשים, ושאם היית היום עם השכל והרגש שלך חוזר לאותם המצבים אז היית מתנהג אחרת.
אז יש כאלו מצבים ויש כאלה תיקונים, גם כן תיקונים בחכמת הקבלה, ברוחניות זה כן ניתן, אחרת לא נגיע לכלי שלם אף פעם. אנחנו עוד נדבר על זה, עדיין עוד מוקדם, אנחנו עוד לא יכולים לעבור בציר הזמן עתיד עבר הווה, אבל עוד מעט נוכל לבצע את זה.
שאלה: אם הייתה סעודה פיזית אז היינו יושבים יחד, אוכלים יחד, היתה אווירה מסוימת. אבל בסעודה וירטואלית מה ההבדל בין סעודה, לשיעור, לישיבת חברים? יש מולי בצל לחם כוסית, אבל חוץ מזה מה הופך את המעמד המיוחד הזה למיוחד?
זה שאני לא יושב קרוב לחברים זה רק נותן לי עוד חיסרון שאנחנו לא יחד. לא שלא יחד פיזית, אבל המצב הזה הוא מעורר בי חיסרון בצורה כזאת, ולכן יש לי דחף להרגיש אותם עוד יותר קרוב. וכשאנחנו היינו יושבים יחד פיזית, אז החיסרון הזה היה מתחבא ולא הייתי מרגיש שיש לנו עוד צורך להתקרב ולהיות נפשית יחד יותר, כי הרי אנחנו יושבים יחד בשולחן אחד, רואים זה את זה, עושים לחיים.
זאת אומרת, זה שאנחנו נמצאים מרוחקים זה מזה קודם כל זה לא רק בגלל הפנדמיה, אלא בגלל שאנחנו נמצאים בכל היבשות, אנחנו נמצאים סביב כדור הארץ. אז יוצא שאין כאן איזה מין חיסרון בגלל המחלה הזאת, הוירוס הזה שבא אלינו, אלא ההיפך זה גילוי האמת שכך אנחנו מרוחקים ואפילו עוד יותר. הפנדמיה רק מכניסה אותנו לריחוק פיזי ורוצה שאנחנו נבין שבצורה כזאת, והרבה יותר מזה אנחנו נמצאים בריחוק פנימי נפשי.
תלמיד: תיאורטית גם לשיעורי הבוקר אנחנו נערכים לחיבור יחד, גם במפגשי הזום שלנו, גם לישיבת החברים. אז אם אנחנו רק מול מסך היום ואין שוני בצורה, אנחנו לא עושים פה איזה משהו מיוחד, לא מתכנסים לחיבוק בכנס או רוקדים או שרים, אלא אנחנו מול מסך מחשב אז מה הופך את הפעולה הזאת למיוחדת? כאילו כל הפעולות הופכות להיות שטוחות חוץ מההכנה שלנו לפעולה.
לא, כי בסעודה אנחנו תמיד בעצם מתחשבים בזה שיושבים יחד, נמצאים יחד בשולחן אחד, רואים זה את זה, ולכן יש כאן הבדל גדול בין זה שאנחנו עושים את זה דרך המסך או שעושים את זה כשיושבים פיזית זה עם זה. זה הבדל אחד. יש עוד הרבה הבדלים כי אנחנו בכל זאת לא יכולים לשבת יחד, ולשבת בסעודה יחד זה הבדל גדול מאוד, זה לא כמו שבכל מיני פעולות אחרות, זה לא ללמוד, זה משהו אחר.
תלמיד: עכשיו תיאורטית אנחנו לא סביב שולחן אחד?
אני לא יודע מה זה תיאורטית, אנחנו צריכים להגיע ללבבות, ללב אחד, וזה שאנחנו רואים את עצמנו מנותקים זה מזה, הבורא מסדר לנו כזה מצב כדי שנשים לב באיזו צורה אנחנו צריכים להתחבר. ולכן אני מקבל את המצבים האלה מאוד בהבנה, בהרגשה, בעדינות, ורואה בהם הזדמנות.
אם הבורא דווקא מדגיש שככה אנחנו צריכים להיות מסודרים, איך אנחנו יכולים מהמצב הזה לא לחזור למצב כמו שהיה, לא, אלא איך אנחנו יכולים מהמצב הזה להגיע לתיקון, לחיבור בינינו. ואז אני עושה חשבון מה חסר לי, ולא חסר לי לשבת יחד איתכם פיזית בשולחן אחד ולעשות לחיים ולאכול יחד ולהביא אחד לשני איזה מזון ואיזה דברים, לא, חסרים לנו חיבורים פנימיים ברצונות שלנו, שאנחנו נרגיש את עצמנו בפנים כבר בדרגה יותר עליונה, שם אנחנו מחוברים, את זה אנחנו רוצים.
ולכן הסעודה הזאת היא כמין טריגר, תמריץ, מעורר, שמעלה אותנו לדרישות חדשות, מתי אנחנו יכולים בצורה פנימית, נפשית, ברצון, בכוונה, להיות יחד? שבסעודה כשנשב יחד, שנתאחד יחד, שלא נרגיש שאנחנו גופים שונים, זרים אחרי המסכים?
וכשאנחנו מחוברים בינינו, אז נתחיל להרגיש אותה סעודת לוויתן שהבורא רוצה להכין לנו. הוא מאכיל אותנו.
תלמיד: אני לא מדבר על ההבדל בין סעודה פיזית לבין סעודה וירטואלית. כבר הבנו שאנחנו התקדמנו למרחב וירטואלי, זה העתיד שלנו, ברור. אני שואל בתוך המרחב הווירטואלי, העולם הווירטואלי שנכנסנו אליו כרגע, מה ההבדל בין שיעור בוקר מול מסך, לסעודת מקובלים מול מסך, לישיבת חברים מול מסך? לכאורה, בעצם גם עכשיו אנחנו נמצאים במעמד מיוחד. מה ההבדל?
אבל בכל זאת, אין לנו אותן המילים, אותה ההרגשה, אותם הבירורים שיש בשיעור בוקר. בשיעור בוקר אנחנו נמצאים בבירור אחר. כאן אנחנו יותר קרובים אלינו, לחיבורים שבינינו עם הבורא. זו סעודה.
"סעודה" זה נקרא ממש הדבר העיקרי שיש בינינו לבורא, להכין את הכלים ולהיות מוכנים לקבל ממנו מילוי. בזמן השיעור זה כוונות, זה פרטי, דברים יותר פרטיים.
שאלה: האם יש טעם בזמן הסעודה להדגיש את העניין הזה של החיבור מעל זמן ומקום?
אנחנו נראה. בזמן הסעודה מדברים, קוראים איזה מקור מתאים לזה, שרים, והעיקר יחד עם כל הפעולות האלה נמצאים פנימה פנימה בתוך הכוונות שלנו לחיבור, "מתי אנחנו מגיעים לחיבור כזה בינינו שמוכנים להיות בסעודת לוויתן עם הבורא?". לוויתן זה כל הרצון לקבל הגדול שהוא ברא, שהוא רוצה למלאות אותו.
שאלה: האם זה הגיוני לנסות להשיג את החיבור הזה גם בין עשיריות מעורבבות? כלומר, חבר נכנס לחדר עם חברים עם כל מיני עשיריות אחרות, הוא שומר על העשירייה שלו בכוונה, אבל הוא עם חברים אחרים ומקבל התפעלויות מחברים אחרים?
אני לא חושב שאנחנו צריכים עכשיו לעבוד על זה ולדבר על זה. זה לא העניין של בירורים כאלו או אחרים. זה עניין של כל אחד שרוצה להיות מחובר לכולם ולבורא. והפלפולים האלה הם לא במַקום הסעודה, זה הרבה יותר עמוק ופשוט.
שאלה: החברים מתייחסים בצורה מאוד רצינית לאהבת החברים בסעודה. מה כל כך מיוחד שזה אף פעם לא הופך למשהו רגיל, שגרתי, אלא תמיד הצפייה הזאת לסעודה זה משהו קסום? איך אנחנו יכולים להשתמש בזה לטובת החיבור?
זה משהו מיוחד ולא שגרתי מפני שאנחנו צריכים להכין את עצמנו נכון אם אנחנו רוצים שזאת תהיה סעודת המקובלים. שכל הכלים שלנו הם יהיו כמה שיותר מחוברים, ומכוונים בעל מנת להשפיע, ושאנחנו בכלים האלה מוכנים לקבל מהבורא בעל מנת להשפיע. שבינתיים אנחנו מאוד רחוקים מזה, אבל בסימני הסעודה אנחנו כן רוצים לקיים את זה כאילו, לשחק בזה כך. ולכן הדבר הזה הוא מאוד חשוב.
שאלה: מדוע אנחנו שרים? איזו השפעה מיוחדת יש למוסיקה?
שירה זה לא ניגון. ניגון זה דווקא דבר אחר לגמרי. שירה, כשאדם שר זה מבטא את מצפוני ליבו, את עומק הרגשות שלו, הם מתגלים בשירה. ולכן נהוג לשיר, לבד או יחד. ובלי תזמורת, בלי כל הדברים האלה, זה רק שירה, זה העיקר. לפעמים אנחנו יכולים לעשות את זה עם כלי נגינה, אבל זה עניין שהוא לא יסודי ועיקרי.
שאלה: אני זוכר שאמרת שזה שיושבים יחד פיזית אנחנו מתכללים אפילו בריח של החברים, במידע חשוב שעובר בינינו ואנחנו לא מודעים לו. במה משלימים את מה שיעבור בינינו בווירטואלי כך שאפילו יעברו בינינו מידע ורגש יותר איכותיים?
אנחנו הגענו, כנראה הגענו, לכאלו מצבים שיש לנו אפשרות לפתח את ענפי הקשר בינינו לא בצורה כמו שקודם, שאנחנו אוכלים מצלחת אחת פיזית, ועושים לחיים בזה שככה מתקרבים זה לזה. אלא אנחנו צריכים עכשיו להעביר את כל הפעולות האלו, כולל התפעלויות פיזיות זה מזה, מריח, מראיית עיניים וכל הדברים האלה, אנחנו צריכים להעביר את זה לצורה ווירטואלית. ומווירטואלית אחר כך לצורה הרוחנית. לכן להשתדל להיות בקשר עוד יותר חזק ממה שאי פעם הייתי, זה מה שאני צריך להשתדל להשיג.
שאלה: מה מסמלים השמן זית והבצל מבחינה רוחנית? מה המשמעות שלהם?
אתה יכול לקחת לא שמן זית ולא בצל. לחם זה בדרך כלל אבי המזון של כל האנושות בכל מיני צורות שהוא נמצא שם. זה ברור, כי כך בנוי גוף האדם, שהוא צריך את הלחם הזה. ושמן, זה גם ברור שאנחנו חייבים אותו. הגוף שלנו צריך אותו במקצת, אבל אנחנו מקבלים אותו, יכול להיות, אם לא מהזית אז ממשהו אחר. ובצל זה פשוט בגלל שבאותו אזור שהם היו חיים הירק הזה היה זול ורגיל. אפשר לשמור אותו כל השנה, אפשר לאכול אותו בצורה שאתה לא צריך להכין שום דבר. לכן ככה הם היו עושים.
אנחנו צריכים להבין שכל המנהג הזה מגיע ממזרח אירופה, איפה שהיו חיים מקובלים בחמש מאות השנה האחרונות.
שאלה: סיפרת לנו איך הרב"ש בזמן הסעודה היה שותק ונכנס לחיבור עם הבורא. איך בכלל לעשות כזה תרגיל? אולי תוכל לפרט?
אני מעדיף שתעשו את זה לבד ותראו כמה זמן אתם יכולים להחזיק במחשבות שלכם כלפי הבורא. לי אין מה להגיד. זה עדיין לא בשבילנו אולי. נחשוב, נראה.
שאלה: אחד הדברים שנתנו התפעלות בסעודות היה שהיינו שומעים על פעולות הפצה שחברים עושים. האם אפשר לחזור על זה?
אני לא יודע. זה בעצם לא שייך לסעודה, אבל יכול להיות שלפעמים, כדי לעורר את הלב, את תשומת הלב לחברים, ורגש מסוים, הכרה בגדלות החברים, אז אולי כדאי לדבר על זה. בינתיים אני לא יודע. נראה בזמן.
תלמיד: שאלה נוספת. לפני חודש או יותר התכנסנו במרכז לסעודה שהייתה מאוד חזקה וממוקדת ומחברת. מדוע הפעם זה רק וירטואלי?
לא. אני לא הייתי באותה הסעודה. אני לא השתתפתי בה. אני לא יכול להגיד עליה שום דבר. אני לא חושב שהיום לפי מצב הקורונה וירוס בעולם אנחנו יכולים להרשות בכל מקום בעולם כאלו אסיפות, מה שלא יהיה.
ולכן אנחנו לא מדברים על זה עכשיו. כל אחד ואחד, טוב שהוא יושב מול המחשב שלו כמו עכשיו וישתתף כך באסיפה שלנו. קוראים לזה "סעודה". זה כדי לברר עד כמה הקשר בינינו יכול להיות עוד יותר פנימי, שזה מה שהסעודה מסמלת. וזה לא בגלל שאנחנו נשב כל הגופים שלנו במתחם אחד. אלא אנחנו רוצים לשבת בתוך הכלי שלנו אחד, בתוך הנשמה שלנו שהיא אחת לכולם. בה אנחנו רוצים לשבת.
ותעזבו את כל ההסברים האלה, "ישבנו ככה, ישבנו ככה". תפסיקו כבר לחשוב על מה שהיה, אלא על מה שאנחנו צריכים להיות. לא רק היום, אלא יותר מתקדמים. איפה יושבים, באיזו צורה יושבים, יושבים בצורה רוחנית, בצורה כמה שיותר פנימית יחד. ולא מדובר על הגופים.
שאלה: פעם ניתן היה בסעודות ובכלל באירועים להכין משהו לחברים, סידור כיסאות, לקלף תפוח אדמה. איך היום ניתן לשרת את החברים? איך אפשר להשלים את החוסר של הפעולות הפיזיות?
עכשיו אתה צריך לחטט בכל החומרים שלנו כדי להביא איזה פסוק או שניים שהם יכולים בזמן הסעודה לעורר את ליבם של החברים. זה מה שאני ממליץ לעשות. זה נכון שפעם הייתה אפשרות פיזית לשרת את החברים ולהכין והכול לעשות, ובאמת היו אנשים שמאוד אהבו את זה לעשות, הם היו מגיעים לכנסים שלנו במיוחד כדי לא לצאת מהמטבח כי הייתה להם במטבח אוירה כזאת שזו בעצם העבודה, זה בעצם המקום איפה שאני מרגיש את כולם.
אבל זהו, הבורא אומר שאנחנו צריכים לעלות למטבח יותר עליון ולהתחיל להתבשל בינינו בכוחות הנשמה יותר גבוהים. בואו נחפש את זה איך אנחנו עושים את זה. אבל הגיע הזמן שאנחנו צריכים לחשוב גם על אוכל נפש. ולא על אוכל גופני. תחשבו על זה. אנחנו צריכים לעבור דרגה. הפנדמיה הזאת היא לא באה סתם. היא באה כדי לסדר אותנו בחיבור חדש.
קריין: קטע מספר 2. כותב הרב"ש.
"זה שהאדם צריך לכוון לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, בכדי להשיג הכלי הזה, הנקרא "עמ"נ להשפיע", זוהי עבודה ויגיעה גדולה. וזה הוא הנקרא "הכנה לסעודה"."
(הרב"ש. מאמר 7 "מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה" 1989)
אז בואו אנחנו נחשוב מה אנחנו מכינים לסעודה שתהיה לנו הערב? פשוט מאוד. מה אני מכין? זה לא עניין של פרוסת לחם עם בצל קצוץ, עם השמן זית, עם הכוסית ויסקי או בקבוק או כוס בירה. מה אני מכין לסעודה? לא ה"פלוב" שאנחנו היינו עושים במטבח, ולא עוד איזה דברים שם סלטים ולא כל הדברים האלה.
מה אנחנו מכינים לסעודה שלנו שאנחנו רוצים למלאות את הנשמה הכללית המשותפת? איך אני מביא להם את החלק שלי שאני חושב שהוא חשוב מאוד כדי למלא את הכלי הכללי שלנו? בוא נחשוב לכיוון זה. זה מעלה אותנו לדרגה אחרת ממה שהיה קודם מגשמיות לרוחניות. בואו נדאג לאיך אני מביא את החלק שלי ואיך אנחנו מתמלאים מכל החלקים האלה שכל אחד מביא?
קריין: קטע מספר 3. כותב בעל הסולם.
"כשמסדרים סעודות, בכדי להנאות ולשמח להקהל, אזי המנהג כמו שמכינים בשר ודגים וכל מיני דברים טובים, אזי נזהרים לערוך על השלחן גם כן דברים חריפים ומרים. דהיינו חרדל, ופלפלים חריפים, ודברים חמוצים, ודברים מלוחים. וזהו הכל בכדי לעורר את היסורים של רעבון. כי כשהלב טועם טעם מר וחריף, אזי נתעורר רעבון וחסרון, שהאדם זקוק למלאות את חסרונו עם הסעודה של דברים טובים.
ואל יעלה על לבו של מישהו לשאול: "למה לי את הדברים המעוררים יסורים של רעבון? הלא על בעל הבית להכין רק מילוי להחסרון, דהיינו הסעודה. ולא להכין דברים, שמעוררים להמילוי חסרון?" - והתשובה מובן לכל: משום שאם בעל הבית רוצה שהאנשים יהנו מהסעודה, אזי, כפי שיעור שיהיה להם החסרון להסעודה, כן ממש באותו שיעור הם יהנו מהסעודה. נמצא, שאם הוא ירבה דברים טובים, זה עוד לא יועיל שיהנו מהסעודה, מטעם הנ"ל "כי אין מלוי בלי חסרון"."
(בעל הסולם. "שמעתי". קי"ז. "יגעת ולא מצאת אל תאמין")
מכאן השאלה איזה חסרונות אנחנו צריכים להכין לסעודה שלנו? כי לפי החסרונות שאנחנו מעוררים לפני הסעודה או בזמן הסעודה, אנחנו נרגיש הטעמים בסעודה. יהיה לנו תאבון, תהיה לנו נטייה למלא את עצמנו, אנחנו נרגיש באוכל עצמו הרבה יותר טעמים, מילויים ממה שהיה אם לא היינו טועמים טעמים של מר וחריף.
אז איזה דברים מרים וחריפים אנחנו מכינים לפני הסעודה שלנו כדי אחר כך בטוח נרגיש דווקא בזכותם את המילויים בצורה יותר טובה? מה ברוחניות אנחנו יכולים לעשות עם החוסר בחריפים, פלפל, מלח, זיתים מרים, כל מיני חומצות למיניהם? איך אנחנו יכולים במקום השתייה החריפה נגיד וכן הלאה וכן הלאה? מה אנחנו מכינים בצורה רוחנית בתוך הדברים שהם מעוררים בנו תאבון רוחני ומגדילים את המילוי הרוחני? מה אנחנו עושים?
זאת שאלה. תרשמו את זה ותחשבו. זה דבר שהוא חשוב לאורך כל הדרך שלנו עד גמר התיקון. איך אנחנו בעצמנו מעוררים את עצמנו בתאבון למילוי הנכון על ידי תבלינים חריפים שהם הפוכים מהמזון עצמו, מהאוכל, אבל אני עושה את זה? זאת אומרת, על ידי הדברים החריפים שאנחנו מקבלים, אנחנו זקוקים לדברים הפוכים מהם שהם דווקא מרגיעים את החריפות נגיד, ואז אנחנו מרגישים יותר את הטעם במזון העיקרי. תתחילו לראות איך אנחנו עושים את זה בצורה הרוחנית.
קריין: קטע מספר 4, רב"ש כותב.
"הסעודה נקראת "שכר". לכן אמרו "מי שלא טרח בערב שבת", שהוא הזמן להכין צרכי הסעודה, ולא הכין צרכי הסעודה, "ממה יאכל". ובטח צרכי הסעודה הוא עבודה ויגיעה.
נמצא לפי זה, היות ששבת היא מתנה, המכונה "סעודה", ומדרך העולם, שמי שעושה סעודה, הוא מזמין רק את האוהבים שלו. נמצא, ש"צרכי סעודה" יהיה הפירוש, הכנה, שיזמינו להסעודה. כי מצד הקב"ה, אין האדם נותן להקב"ה שום עזרה בסעודה, אלא מה שהאדם יכול להכין להסעודה, הוא שיזמינו אותו. וזה הוא יכול לעשות דבר אחד, היינו שיעשה מעשים טובים, שימצא חן בעיני הקב"ה, שהקב"ה יאהב אותו."
(הרב"ש. מאמר 25 "מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה" 1988)
שאלה: כאילו נשמע שבקטע הוא אומר שסעודה זה כמו מתנה על זה שעבדנו קשה במהלך תקופה מסוימת, האם זה נכון לחשוב ככה?
כן, ודאי.
תלמיד: כלומר הסעודה שלנו עכשיו זה על המאמץ שנתנו, כל היגיעה הזאת בתקופה האחרונה של הקורונה, החיבור שהגענו אליו אז עכשיו אנחנו עושים סעודה כמתנה על העבודה שעשינו?
כל מה שאתה מקבל מהבורא זה נקרא מתנה, אז אתה שואל בעצם, אני כל כך טרחתי, אני התגלגלתי אלפי שנים בכל מיני מצבים בין חיים ומוות וכול זה לא נחשב אלא שעכשיו שאני משהו מקבל זה נקרא מתנה? אז כל העבודה שלי זה מה, ההכנה לקבל את המתנה?
מתנה נותנים לאדם שהוא לא עושה שוב יגיעה, מתוך האהבה שנותנים מתנה והוא מקבל ונהנה. אז למה זה נקרא מתנה? מפני שאנחנו מכינים את עצמנו רק בחיסרון, בחיסרון לקבל מתנה ואז הבורא נותן, תחשוב על זה ותראה שאנחנו לא מרוויחים את המתנה כשכר שזה אני עבדתי כך וכך שנים, גלגולים, טרחה וכן הלאה, עכשיו אני מקבל מה שמגיע לי, זה מה שבדרך כלל אדם חושב, תן לי מה שמגיע לי, לא.
אני סך הכול הכנתי את עצמי לקבל פרס, לקבל מתנה וגם לא הכנתי את עצמי ממש בדיוק לקבל את המתנה ופרס אלא כשאני עובד נכון אני רואה שלא מגיע לי כלום ואז זה נראה שאני מקבל מתנה. כי מתנה נותנים לא מתוך זה שאדם הרוויח את זה, שהרוויח זה פרס אבל כאן מדברים על מתנה שזה מפני שאוהבים אותו.
מי שאוהב אותי הוא נותן לי מתנה, למה? כי הוא אוהב, זהו, לזה לא צריכים שום דבר. זאת אומרת אם לא הייתי עושה כלום, והייתי כמו שאני גם הייתי מקבל מתנה. עוד נדבר על הבדל בין שניהם ואיך אנחנו מגיעים גם לזה וגם לזה.
תלמיד: זאת אומרת אני לא יכול להסתכל על הסעודה ולהגיד שזה כמו איזו בדיקה לזה שעבדנו טוב בתקופה הזאת?
אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, זה עוד רחוק מאיתנו. זה לא לפי החשבון שאתה רוצה כאן לפתוח מקח וממכר, לא. אתה צריך עוד ללמוד.
שאלה: הוא כותב כאן שהקדוש ברוך הוא לא נותן לאדם שום עזרה בסעודה והאדם מכין את עצמו לסעודה על ידי זה שיזמינו אותו, מה זה התנאי הזה ואיך מגיעים אליו?
אתה רוצה לקבל הזמנה?
תלמיד: לא, הוא כותב "מה שהאדם יכול להכין להסעודה, הוא שיזמינו אותו".
כן.
תלמיד: כאילו שהוא יהיה ראוי לזה אולי, למה הוא מתכוון?
כן, זה נקרא שהבורא לוקח את ידו של אדם ושם על גורל הטוב ואומר קח לך. זה נקרא שהוא מביא את האדם לקבוצה ואומר קח לך וכך כל הדברים שמתארגנים סביב האדם, וכך אדם צריך לראות שהכול בא לו מהבורא כהזמנה.
תלמיד: אז מה זה להכין את עצמו?
להכין את עצמו לקבל הזמנה. להכין את עצמו, שמוזמן להיות עובד ה' כי כל העבודה שלנו, אם היא לא בכלים האגואיסטים שלנו אז היא כולה פרס, כולה מתנה.
שאלה: הסעודה משקפת את העבודה שלנו, כל המרכיבים נחוצים כדי שנוכל לטעום מהסעודה. האם זו הגישה הנכונה לסעודה, האם זאת גם הגישה הנכונה לעבודה שלנו בעשירייה?
זה מה שאני רוצה שאתם תדברו במשך היום לקראת הערב. מה זה נקרא הכנה נכונה מכל אחד ומכל עשירייה ומכולנו יחד לפעולה העולמית שאנחנו עושים הערב שנקראת "סעודה". הסעודה בעצמה היא סך הכול עד שעה ואין שם שום דבר גשמי, אין תזמורת ואין זיקוקים וכן הלאה.
אלא מה המהות שאנחנו מכינים כשעושים סעודה? אנחנו בעצם עושים הכנה לזה שיבוא האורח העליון, הבורא ויתלבש בסעודה שלנו, בכלי שלנו, בחיסרון שלנו וימלא אותנו. והפגישה בין בני ברוך לבין הבורא, זה נקרא "סעודת בני ברוך". איך עושים את זה? תחשבו עד הערב. אבל זו פעולה מאוד מאוד חשובה ומעשית ורוחנית.
קריין: קטע מספר 5 כותב הרב"ש.
"מי שנותן לחברו סעודה טובה ואין לו תאוה לאכילה אזי אין הוא מסוגל להנות מסעודה זו, כי רק ההשתוקקות לסעודה קובעת את שיעור ההנאה שבסעודה. ומשום זה כדי שהנבראים יהנו ממתנותיו ית' הטביע טבע בנבראים שישתוקקו תמיד לקבל תענוג."
(הרב"ש. אגרת ל"ח/א')
שאלה: איזה מזון רוחני מקבלים בסעודה?
מזון רוחני, למה אתה משתוקק?
תלמיד: משתוקק לאהבה, לחיבור, לשמחה בלב.
לזה אתה משתוקק, אני מאמין לך. ואיזה מזון רוחני אתה רוצה לקבל, איזה רצון רוחני אתה חושב שכדאי לך לקבל ברוחניות?
תלמיד: לדעת את מהות הקיום שלנו, שלי.
זאת אומרת, יש הבדל בין מה שאתה רוצה ובין מה שאתה צריך בעצם לקבל לפי התוכנית. אז אתה צריך לעבוד על מצב ששניהם יהיו כאחד רצוי ומצוי. בוא אנחנו נחשוב מה אנחנו צריכים להשיג בזמן הסעודה, איזה שינויים בנו צריכים להתרחש, לאיזו סעודה אנחנו צריכים להשתוקק, לאיזה מילוי אנחנו צריכים להגיע, חסרונות וכן הלאה. מה אנחנו צריכים לשנות בעצמנו כדי שאנחנו נהיה באמת יחד כולנו כלי לגילוי הבורא בנו, שיקרא "סעודה".
סעודה זה מילוי נכון של הכלי הנכון. אז בוא אנחנו כמה שאפשר יותר נשתוקק להיות כלי נכון,. נדבר מה זה נקרא כלי נכון. ולא שאנחנו משתוקקים לסעודה ולמילוי. אנחנו משתוקקים להיות כלי. זאת אומרת שסך כול הרצונות שלנו יתחברו בצורה כזאת שבאמת החיסרון הזה יהיה מתאים לבורא שיתלבש ויתגלה.
שאלה: האם סעודה זו פעולה או תוצאה מפעולה?
יש לנו תמיד פעולה קודמת ופעולה הבאה ואנחנו נמצאים באמצע. אם אנחנו עכשיו מתכוונים לסעודה אז יש לפני זה דרך שעברנו, שאלות שאנחנו רוצים לפתור אותן, להשיג על ידן משהו, את המצב הבא שאנחנו רוצים להתקרב אליו, ולכן אנחנו עושים את הסעודה. אנחנו קבענו שצריכים לעשות סעודת מקובלים, זאת אומרת בצורה צנועה פיסית כמו שהיה נהוג אצלם, ובצורה מאוד פנימית רוחנית שכך היה נהוג אצלם, כדי שנגיע להרגשות חדשות, חסרונות חדשים וכך נתקדם. זה מה שאנחנו החלטנו.
תלמיד: הרבה פעמים כשאנחנו עושים כנסים אתה תמיד אומר לנו שהכול זה ההכנה, הכנס הוא תוצאה של מה שהכנו. לא ממש עובדים בכנס, זה יותר חגיגה של החיבור שהשגנו. והשאלה האם הסעודה היא גם סוג של תוצאה?
בכלל לא. הסעודה שלנו היא תוצאה מהכנה לסעודה, אבל הסעודה עצמה זאת פעולת החיבור, שהכנו את החיבור הזה, כשבחיבור הזה אנחנו רוצים לתאר את עצמנו שהכנו כלי לגילוי הבורא. גמר תיקון נקרא הסעודה האמיתית, אנחנו מכינים את עצמנו למעין גמר תיקון.
תלמיד: יפה. אז אנחנו צריכים באמת לכוון למדרגה הבאה של חיבור, לכוון הכי גבוה לגמר תיקון בעצם.
כן, ודאי. לכיוון זה בקו הזה אנחנו רוצים להתקדם.
שאלה: בעבר בפעולות פיסיות הרגשת בצורה ברורה שאתה משתתף, היה לך כיסא, אכלת משהו, השקעת מאמצים, עשית משהו יחד עם האחרים, הרגשת שאתה עם כולם יחד.
גם עכשיו אני יושב על הכיסא, גם עכשיו אני יושב מול מחשב, גם עכשיו אני משתתף איתם. מה ההבדל?
תלמיד: בכל זאת זו הרגשה כזאת כאילו אתה צופה בטלוויזיה, כאילו אתה רואה איזה סרט והמסיבה מתרחשת איפשהו הרחק מכאן ואתה לא שם.
זה תלוי באיזו צורה אתה נכלל עם מה שאתה רואה. לפעמים אני רואה טלוויזיה ואני בוכה או צוחק, אני באמת כולי מזדעזע, מתרגש עוד יותר מאשר בחיים שלי. הכול תלוי עד כמה אתה נכלל מאותן הצורות שאתה רואה, שאתה נמצא בהן.
אם אתה יושב יחד עם החברים שלך בסעודה כזאת עם השירים, עם הדיבורים, והם נוגעים לך ללב, אז אתה יכול להיות מושפע מזה הרבה הרבה יותר מאשר שאתה מושפע מהסעודה שאתה יושב איתם ליד השולחן. כשאתה יושב ליד השולחן אז אתה יושב, קשה לך לזוז, אתה לא יכול, אתה נמצא מול אנשים, הם לוחצים עליך אולי, אתה לא חופשי. כאן אתה נמצא במצב חופשי פיזית, ויכול להתנהג איך שאתה רוצה כדי להתכלל רוחנית עם כל החברים שלך. ואתה מבין שלא נשאר לך בצורה פיסית שום דבר לעשות, חוץ מפרוסת הלחם הזו עם שמן זית ובצל, חוץ מזה אין לך כלום בגשמיות, שזה נקרא "צדיק אוכל לשביעת נפשו". וכל העבודה שלך היא רק כדי להתחבר איתם ברצון אחד כדי שהבורא יוכל למלא את הרצון המשותף הזה.
תלמיד: אז החיים הגשמיים נראו כגדולים, הם תפסו מקום גדול, ואילו עכשיו כל זה נעלם וגם כל התחושות הקשורות בחיים האלה נעלמות. איך להחליף את זה כך שכל חבר ירגיש?
החיים הגשמיים תפסו את כל העולם שלנו, את כל תשומת הלב, את כל האופק שלנו הם תפסו, ואנחנו צריכים עכשיו להיפטר מהם, וגם הקורונה עוזרת לנו. וחכה מה שיהיה עוד לפנינו, עד כמה נצטרך להתנתק מהעולם הזה. אנחנו הגענו כאילו למצב שבנינו עולם שיש לו את כל האפשרויות, ועכשיו אנחנו נצטרך לעזוב את כול האפשרויות האלה, אני מדבר על האנושות, היא תצטרך לעזוב את כול האפשרויות האלה לאט לאט, לאט לאט, ולהגיע למצב שכדי לחיות היא לא זקוקה לכלום חוץ מדברים הכרחיים. כמו שאנחנו מסמלים את זה בפרוסת לחם עם בצל וקצת שמן זית, רק את זה, ככה האנושות תצטרך להגיע למצב שזה מה שאנחנו צריכים ולא יותר, וחוץ מזה רק קשר עם הבורא.
אז זה שהעולם היה כל כך גדול, כמו שאתה אומר, והיה ממלא לנו את הכול, אז עכשיו הגיע הזמן להצטמק.
שאלה: אנחנו מביאים הרבה פעמים את הדוגמה של בעל הבית והאורח, כשבסופו של דבר האורח מתחיל להרגיש בושה מכך שהוא לא יכול לקבל והוא רוצה להשיג את תכונת ההשפעה. בסעודה שלנו אנחנו צריכים להרגיש תחושות דומות כאלו? או שאנחנו צריכים להגיע לאיזושהי תפילה משותפת שאנחנו פשוט לא יכולים בטבענו להשיג את התכונה הזו?
על זה אתה צריך לדבר עם כל החברים ואז תתכננו מה שאתם רוצים לעשות בזמן הסעודה. וגם לפני הסעודה, איך אתם רוצים להכין את עצמכם לסעודה. רק תדעו שזה דבר מאוד חשוב, וככל שאתם מנפחים את החשיבות שלו ומכינים את עצמכם לזה, אתם יכולים לעשות כאן קפיצת דרך גדולה מאוד.
שאלה: אני היום תורן חיבור ואני מאוד רוצה שהחברים שלי יגיעו מוכנים לאותה סעודה ויקבלו את החיבור הזה שאתה מדבר עליו, יש משהו מיוחד שאני צריך לעשות?
לא יודע, אני לא עונה על שום דבר, אתם צריכים לחפש, זה הכול תלוי בכל אחד מכם ובכולם יחד, ואני כאן לא מדריך אלא רק אומר דברים כלליים ואתם כבר תיכנסו בפנים ותתחילו לחטט ולבנות. רק שוב אני אומר, סעודה זה נקרא "גמר תיקון", שכל כך הרבה תוכן אתם צריכים להביא אליה, לעומת העולם הגשמי, כמו שאמר לנו החבר הקודם, שהעולם הגשמי היה ממלא את הכול וכאן אנחנו עוזבים אותו כאילו. אנחנו עוזבים ושמים רק דבר אחד, פרוסת לחם אנחנו צריכים כדי להחיות את נפשנו, חוץ מזה כל דבר אחר סביב זה הוא צריך להיות רוחני. ואחר כך הבורא יעשה עוד פעולה שתנתק אותנו אפילו מפרוסת הלחם.
קריין: 6, כותב ספר השל"ה הקדוש.
"וזה ענין מצות הסעודה שנצטוו עליה, לא הוללות וסכלות והשגעון, אלא סוד הסעודה היא סוד הדביקות גוף ונפש."
("ספר השל"ה הקדוש". ספר שמות. דרוש ואתה תצוה)
קריין: 7, כותב מאור ושמש.
"רוב העולם אפילו ישראל אינם אוכלים רק לתאוה, לשבר תאות רעבון ולזון גופם, אבל הצדיקים אוכלים אכילתם כדי לחזק מוחם לעבודת הבורא ברוך הוא, ואוכלים בקדושה, וממשיכים באכילתם ובכוונת תורתם השפעות וטובות גדולות לישראל, ולחדש מוחם יותר בשכליות יתירות."
("מאור ושמש")
אני רוצה שאתם תדברו על מה שכתוב כאן ותסבירו אחר כך זה לזה, ומי שרוצה שיססביר לכולם מה קורה כאן, מה הוא רוצה להגיד "מאור ושמש". "רוב העולם אפילו ישראל" זאת אומרת אלה שמכוונים לבורא "אינם אוכלים רק לתאווה, לשבר תאוות רעבון ולזון גופם, אבל הצדיקים אוכלים אכילתם כדי לחזק מוחם לעבודת הבורא ברוך הוא, ואוכלים בקדושה" זה מה שאנחנו מתכוונים לעשות היום בערב, "וממשיכים באכילתם ובכוונת תורתם השפעות וטובות גדולות לישראל," זאת אומרת לאכול עד כדי כך בצורה מיוחדת, שאנחנו נמשוך על ידי זה אור מיוחד, שאנחנו לא יכולים אפילו בלימוד לעשות, "ולחדש מוחם יותר בשכליות יתירות." שמזה גם מגיעים אלינו גילויים גם בשכל וגם ברגש, הכול תלוי איך אנחנו עושים כוונות נכונות בזמן הסעודה.
זאת אומרת סביב פרוסת לחם, אם אנחנו יחד נכון מתייחסים זה לזה ולמהות הסעודה הזאת, אנחנו יכולים להשיג הרבה הרבה יותר מכל הלימודים ומכל הפעולות שלנו. למה? כי זאת הפעולה הטבעית, היסודית ביותר שאנחנו יכולים לבצע. ואם אנחנו על פעולה כה בהמית יכולים להשיג ולכוון את הכוונה האמתית, אז באמת הפעולה הזו תהיה יותר עוצמתית ותביא לנו שכל חדש, רגש חדש, כלים ומעמד חדש. לכן זו לא סתם סעודה, איזה סמל, אלא זה אמצעי מאוד גדול להשיג דרגה רוחנית חדשה.
תקרא את זה שוב.
קריין: 7 שוב, מאור ושמש.
"רוב העולם אפילו ישראל אינם אוכלים רק לתאוה, לשבר תאות רעבון ולזון גופם, אבל הצדיקים אוכלים אכילתם כדי לחזק מוחם לעבודת הבורא ברוך הוא, ואוכלים בקדושה, וממשיכים באכילתם ובכוונת תורתם השפעות וטובות גדולות לישראל, ולחדש מוחם יותר בשכליות יתירות."
("מאור ושמש")
שאלה: למה כתוב פה "אפילו ישראל"? אנחנו בדרך כלל מדברים שישראל הם כבר צדיקים.
לא, כלפי המדרגות אפילו ישראל אוכלים רק לתאוותם. זאת אומרת שמדובר על עליית המדרגות. במדרגה הנוכחית איפה שהם נמצאים גם הם עושים את זה לטובתם. אפשר לעלות לדרגה יותר עליונה, אז כלפי מדרגה יותר עליונה עכשיו הם עושים לתאווה. לא שהם עושים את זה על מנת לקבל, אבל בכל זאת כלפי המדרגה הבאה כך זה נקרא. זה עניין של מדרגות. אבל השאלה נכונה הפעם.
קריין: 8, כותב נועם אלימלך.
"הנה הצדיק, בשעת תפלתו, הוא בוודאי בדביקות ובקדושה, במחשבות טהורות וצלילות וזכות. ובעת אכילתו מחמת שהוא דבר גשמי, אז מורא עולה על ראשו לבל יתגשם וינתק מהקדושה ח"ו על ידי האכילה, ולכן הוא מתחזק ומתאמץ לקדש עצמו יותר ויותר בעת אכילתו, לדבק עצמו בקשר ודביקות גדול."
(רבי אלימלך מליז'נסק. "נועם אלימלך")
בזמן הסעודה אנחנו צריכים עוד יותר לדאוג להישאר בכוונות הנכונות לחיבור, ולחיבור בינינו ולבורא, עוד ועוד יותר ויותר. וכך כל פעם. ולהשתמש בסעודה, שדווקא הסעודה שנותנת לנו כביכול ירידה במדרגה הרוחנית, היא גורמת לנו חיוב לעלות בדרגה הרוחנית.
אנחנו צריכים להדגיש את הדברים האלה בזמן הסעודה. ושכל אחד ירגיש את זה בעצמו, עד כמה הסעודה עצמה שאנחנו עושים, בכל הבלגן הזה שאנחנו מתאספים, מדברים, רואים זה את זה, עד כמה זה מנתק אותנו ממטרת הבריאה, מהחיבור הנכון בינינו במחשבות החדות שלנו רק להתחבר למעלה מהכול, עד כמה זה מנתק אותנו מצד אחד. ומצד שני, עד כמה זה מחייב אותנו כנגד זה לעלות לחיבור על פני ההפרעות שעכשיו אנחנו מרגישים. ואת שני הדברים האלה, גילוי העביות שבסעודה וגילוי הזכות שבסעודה, אנחנו צריכים להבליט, להשיג ולשמור. זו המדרגה החדשה, הגדולה, בפועל שאנחנו יכולים להשיג בסעודה.
שאלה: במה כלולה תפילת העשירייה בזמן הסעודה?
אנחנו צריכים לסכם את זה לפני הסעודה. ומה שעכשיו דיברנו, שאנחנו בזמן הסעודה מתחילים להרגיש כמה אנחנו מתרחקים זה מזה, ואז אנחנו צריכים כל אחד וכל העשירייה יחד להתחזק ולעלות למעלה מזה בחיבור בינינו, בעל מנת להשפיע זה אל זה, בדאגה הדדית זה לזה, איש את רעהו יעזרו, בערבות. ואז יוצא שהסעודה היא הטריגר, המקום שבו אנחנו יכולים לגלות גם עביות חדשה וגם זכות חדשה.
שאלה: בזמן הסעודה לגבי כוונת החיבור שלנו, האם אני יכול לבקש שהבורא ייתן כוונה לכל חבר להשפעה ואהבה?
כן.
שאלה: מהי עביות ומהי זכות בסעודה?
בפשטות, "עביות" זה מה שמנתק אותי ממטרת הבריאה דרך החיבור. ו"זכות" עד כמה אני רוצה את העביות הזאת לזכך, שדווקא עם כל העביות, עם כל ההפרעות שעכשיו מתגלות, אני רוצה להיות עוד יותר דבוק לסביבה. זו זכות, פשוט.
תלמיד: איך זה קשור לסעודה דווקא?
מפני שאנחנו מתחילים להתחבר ולראות זה את זה, וכאילו להשתתף בפעולה הגשמית, הבסיסית, באוכל, יוצא שבזה אנחנו מעוררים את העביות החדשה. זה לא עניין של פרוסת לחם, אלא זה שאתה עוסק בפרוסת לחם אתה מעורר את העביות החדשה, כך זה מסודר בכלי הכללי בכל הבריאה.
תלמיד: אז אנחנו צריכים איכשהו לאכול את חתיכת הלחם הזו בעל מנת להשפיע?
ודאי, אלא מה? איך אתה יכול לאכול לא על מנת להשפיע?
תלמיד: זו בדיוק השאלה, איך נעשה את הסעודה הזאת כך שאנחנו נהנה ממנה בעל מנת להשפיע, מה זה אומר?
בשביל מה אתה בא לסעודה?
תלמיד: טוב לי עם החברים.
זאת אומרת אתה אוהב לשבת יחד עם כולם, לאכול, לשתות, להעביר זמן יפה. אני שומע.
תלמיד: אז איך לכוון את עצמנו נכון בכוונה?
שאתה מגיע לפעולה שהיא כולה חיבור והתעלות לקראת הבורא.
תלמיד: אז אחרי כל חתיכת לחם עם בצל אני חייב לא להרגיש את הטעם בזה, ולהרגיש את הטעם בהשפעה?
אתה צריך להרגיש בזה גן עדן, אתה צריך להרגיש בפרוסת הלחם עם המלח והפלפל שממש אור אין סוף עכשיו נכנס בך, וממלא לא את הבטן שלך בחתיכת לחם, אלא אתה ממלא באור אין סוף את הנשמה שלך.
תלמיד: אם תוכל לתת עצה איך לכוון את עצמנו נכון?
אני לא יכול להסביר לך. על כל דבר אתה רוצה לקבל תשובה, אין תשובות, אין תשובות בכלל בחיים. וזה שאתה כל הזמן שואל אתה לא מקבל תשובות, אתה צריך להשתוקק לקבל תשובה מבפנים, מהבורא.
שאלה: איך להתנהל במהלך הסעודה? אם תוכל אולי לחלוק איך הרב"ש ישב שעה והתעמק. לפני הסעודה אפשר לעשות הכנה, אבל זמן הסעודה אתה כל הזמן נזרק ואילו הוא ישב שעה באותה מחשבה?
יכול להיות שעברו עליו אלפי מחשבות וניתוקים כמו שהבעל שם טוב מספר לנו, שעברו עליו תוך עשר דקות 400 מחשבות, והוא היה צריך לסדר אותן, כך קורה לכל אחד ואחד. ואני לא יכול לספר לך אלא אתה צריך לבצע ומתוך זה שאתה מבצע אתה תבין. אתם רוצים לקבל תשובה ללא ניסיון עצמי וכך זה לא עובד.
שאלה: לגבי הקטע שקראנו לפני זה. הצדיקים אוכלים שלא לתאוותם ואחרי זה יקבלו למעשה את המענה. האם זה אומר שברגע שאנחנו נתחיל לעבוד בצורה הזאת, המצב של הגוף, של הרצון לקבל ישתנה יקבל צורה אחרת?
כן.
שאלה: שמעתי שאמרת על הסעודה, שהעביות והזכות חדשים. אנחנו בדרך כלל לומדים שזה כביכול בנפרד, בזמנים, במדרגות, ופה כאילו יש מצב שזה ביחד, אתה יכול קצת להסביר את זה?
זה לא ביחד, אלא זה קשור לזה.
תלמיד: באותה סעודה?
באותה סעודה.
קריין: נקרא קטע מספר 9 כותב "מאור ושמש",
"עיקר השביעה הוא מהקדושה והרוחניות שבכל מאכל. וזהו צדיק אוכל לשובע נפשו, שאוכל רק להשביע את הנפש עליון, היינו שכוונתו רק לאכילת הרוחניות החיות שיש במאכל למקום שרשו, על כן "יאכלו ענוים וישבעו" [...] כי עיקר מגמתם רק לרוחניות ולא לגשמיות המאכל. אבל אותם בני האדם שדעת בהמה להם, שאין כוונתם לרוחניות, המאכל רק לגשמיות המאכל, אזי אוכלים אכילה גסה ואין שובע להם, וזהו הרעב שתמיד רעב נפשו, כי הנפש אין לו חיות, רק בהמשיך אליו הרוחניות וזהו בטן רשעים תחסר."
("מאור ושמש". פרשת מקץ)
זה מה שאנחנו צריכים להשתדל לממש בסעודה שלנו, ולכן אנחנו לא אוכלים שור בר ולוויתן, זאת אומרת כל המאכלים הכי הכי הכי טובים כמו שיהיה בסעודת המשיח בגמר התיקון, אלא אנחנו לוקחים פרוסת לחם, שמן זית ובצל ואת זה אוכלים, וזה עוזר לנו לעלות יותר לרוחניות, כי אם היינו אוכלים דברים טעימים אז ודאי שבעל כורחנו היינו נמשכים לטעמים גשמיים.
תלמיד: בעל הסולם כותב שעניין הסיגופים כבר לא שייך לדורנו, רק המאור המחזיר למוטב.
זה סיגופים?
תלמיד: נשמע שהמקובלים חיים בצמצום רק בצל ושמן זית זה מה שעוזר לנו לכוונות?
לא. אפילו כשהיה להם יותר, זה היה ככה. אני נתתי לכם דוגמה מהבבא סאלי שהייתי מגיע אליו הוא כבר בקושי ראה, לא יודע בן כמה הוא היה, [אולי] 107אז הוא היה אומר "נעשה סעודה".
אז הסעודה הייתה מלחם כזה, פיתות אבל קצת יותר שמנות, בצל, מלח, אפילו בצל נדמה לי שלא היה, תה עם סוכר, ערק וזהו. ושום דבר כמדומני. אז כל הזמן הייתה מגיעה מאחורה אשתו היו לו שם כמה נשים, והייתה מוסיפה קצת. אני שותה קצת ערק לחיים, לגימה, והיא מיד מוסיפה לי, אפילו קצת לכוס שלמה וזהו, ושום דבר חוץ מזה לא היה, זה נקרא "סעודה".
תלמיד: אז שוב נשמע פה כל העניין הזה של אוכל לשביעת נפשו והסעודה מוציאה מהכוונה זאת אומרת מה החשיבות של הצמצום הזה?
לעלות למילויים רוחניים, מה אכפת לי מה אני מכניס לגרון, אתה יודע עד שאני מכניס לגרון, [יש בפה] כאן איזשהו סנטימטר שמרגיש טעמים אחרי זה, זה כמו פח זבל, זה באמת ככה. אז תראה מה שאנחנו עושים כדי למלאות את הסנסור הזה שמרגיש טעמים כל החיים, אז כאן זה פשוט, זה מה שאנחנו צריכים, הוא כותב על זה חזק מאור ושמש.
תלמיד: ככה אנחנו צריכים לשאוף להתנהג ביומיום שלנו לא רק בסעודה אחת לחודש?
כן. לפחות בסעודות שלנו. יש לפעמים שעושים סעודות מאוד עשירות וזה היה גם אצל רב"ש אבל ישנם כאלו שבאמת לא רוצים שום דבר חוץ מדברים הכרחיים לא כאלה כמו עכשיו, כי סעודת מקובלים זה משהו [ששם] דגש על משהו מיוחד, אבל בדרך כלל זה היה לחם ומנה אחת.
אנחנו עוד נדבר על זה, העיקר ההתעלות הרוחנית, איך אנחנו משיגים, כי כל הדברים האלה הם מכוונים רק למצב הזה.
שאלה: בקטע כתוב שרשעים נשארים רעבים בסעודה, הם מתחזקים מזה?
זה רשעים וצדיקים בגוף האדם, ואז יש ביניהם יחס שאלו מתחזקים אלו נחלשים, וההפך.
שאלה: אתה אמרת שלאכול רק לחם לא לעשות שום דבר מפתה גדול מדי וכולי, אתה יודע, כשהייתי בישראל היינו אוכלים סעודות מאוד טעימות, האם אנו לא צריכים לאכול אולי סעודות טעימות יותר כדי שתהיה לנו יותר עביות להתגבר עליה, כי עכשיו זה נראה קצת כמו רמה של מתחילים שאנחנו יורדים שוב כדי לאכול רק לחם אז זה כאילו קל יותר להתגבר. אז למה לא לאכול סעודה מאוד טעימה ולעזור זה לזה להתגבר?
אתה אוכל כמה פעמים ביום ובמשך כל הימים, אז פעם אחת תעשה מה שאנחנו אומרים, זה הכול. ותשתדל להבין מה אנחנו עושים מתוך זה שדווקא כך אנו קובעים את הסעודה. יתר הפעמים אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה, אבל כאן בסעודה שאנחנו אוכלים יחד, אנחנו משתדלים שלאף אחד לא יהיה יותר חוץ מפרוסת לחם. אתה יכול לקחת שתי פרוסות ובצל ושמן זית. קח כוס בירה או מה שאתה רוצה שם וזהו. כל היתר יהיה כנגד זה ברוחניות וכמו שהוא כותב, תקרא את כל הפסוקים האלה שוב לפני הסעודה ואתה תהיה מוכן לסעודה. במשך היום תתעסקו רק בזה. אתה תראה עד כמה שזה ייתן לך כיוון למחשבה וכיוון ללב בצורה חדשה, אתה עוד לא מבין כמה שזה משנה את האדם.
שאלה: למה אנו צריכים לפחד לפספס את סעודה?
כי אנחנו לא נשתתף בפעולה הכללית של כל בני ברוך העולמי בזה שאנחנו רוצים כולנו להתחבר למעלה מכל הטעמים שלנו הגשמיים לחיבור ולטעם הרוחני.
שאלה: תלמיד: בקטע 3 הוא כותב שצריך דברים חריפים ומרים בשביל שיהיה רעבון לסעודה.
לא צריכים, אל תדאג על זה, אתה לא צריך לסבול לפני הסעודה, זה עוד מוקדם.
קריין: 10. כותב הרב"ש:
"מזה שהגוף מתקיים וחי חיי אושר, זהו לאו דוקא מאכילה ושתיה. אלא האדם צריך גם למזונות השייכים לבחינת רוחו של הגוף. היינו מכבוד, והשכלה, ומעבודת ה'. כל אחד לפי רוחו, יש לו צורך לדברים שירומו לו את רוחו. והכל נקרא "מזונות"."
(הרב"ש. מאמר 12 "מהי סעודת חתן" 1989)
זה לידיעה כללית.
קריין: 11. כותב "מאור ושמש":
דרך הצדיקים ההולכים בתורת ה' ואינם רודפים אחר התאוות ואינם אוכלים רק מה שצריך להם מההכרח לקיום גופם לעבודת השי"ת, ממילא באכלם על שולחנם המה מושכים את ידם אף באמצע אכילתם ואף שהיצר בוער להסיתם ולעשות להם חשק לאיזה דבר טוב מהמאכל או מהמשקה הערב יותר, הם מצננים את יצרם שלא לאכול ולשתות עוד, ואדרבה דואגים וחוזרים בתשובה על אשר כבר אכלו, פן ואולי אכלו או שתו יותר מכדי קיום גופם, וזה שמצננין את יצרם וחוזרים בתשובה על אשר עשו. לא כן הרשעים, שאף אם יזדמן להם שעשו איזה מצוה בהתלהבות וחשק גדול, מחמת תאות האכילה ושתיה, הם מצננים עצמם וחוזרים מהתלהבותם זה מחמת תאוותם ההבל.
("מאור ושמש". פרשת תולדות)
גם זה לידיעה כללית.
קריין: "עניין לחיים", 13, כותב בעל הסולם:
עניין "לחיים"
"ענין "לחיים", מה שאומרים, הוא לרמז על חיים עליונים. שבזמן ששותים יין, צריכים לזכור, שהיין מרמז על "יינה של תורה", לזכור שצריכים להמשיך בחינת אור תורה, שנקרא חיים."
(בעל הסולם. "שמעתי". קע"ג. "מדוע אומרים לחיים")
קריין: "שתיקה בסעודה", קטע מס' 14, ליקוטי מוהר"ן:
שתיקה בסעודה
אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת תענית): "אין מסיחין בסעודה", כי אז, בשעת סעודה, מאיר הארת הרצון שהוא בחינת הארת המקיפים, שהם בחינת "שתיקה", בחינת: "שתוק, כך עלה במחשבה!". "
("ליקוטי מוהר"ן". מהדורא בתרא. סימן ז')
אלה דברים שאנחנו עוד נצטרך ללמוד, שאנחנו מרכינים את הראש כלפי כל פעולות הבורא.
קריין: 15, "שירה משותפת" מתוך "שומר אמונים".
שירה משותפת
"כשיושבים במסיבה יחדיו, יסייע כל אחד את החברים, ולא יהא "עָנָיו שוטה" בעִדן כזה, כי באלו הזמירות [...] שמשוררים ומרננים יחדיו בקול אחד ובלב אחד, אז נתקדש ונתפאר שמו הגדול בכל העולמות."
("שומר אמונים". מאמר צהלי ורני. פרק ט')
קריין: 16. "אכילה מרובה משתייה". כותב בעל הסולם:
"הסדר צריך להיות "אכילה מרובה משתיה", כי השתיה באה רק להשלים את האכילה, על דרך "ואכלת ושבעת וברכת" מה שאין כן כשהשתיה מרובה מאכילה. ופירש, כי אכילה מרמז על חסדים, ושתיה מרמז על חכמה."
(בעל הסולם. "שמעתי" פ"ז. "שבת שקלים")
וצריך להיות חסדים תמיד יותר מחכמה. כי אור החכמה זה ידיעה, זה הגילוי, אז הוא צריך להיות רק באור החסדים, בעל מנת להשפיע ושלא יהיה הפוך.
קריין: "אכילה רוחנית", קטע 17. כותב ספר השל"ה הקדוש:
אכילה רוחנית
"סוד האכילה היא ההתעוררות התחתון העולה מלמטה למעלה לריח ניחוח, וכן אכילת הצדיקים תהיה אכילה רוחנית, נהנין מזיו שכינה וניזונין מזיו שכינה, וכלי הגוף שהם כלי האכילה יהיו מזדככים ומאירים, ויהיו מוכנים לקבל האכילה הרוחנית הזה […] על כן גם עתה שאנחנו גשמיים, נצטוינו להיות מאכלנו הגשמי שהוא חולין, יהיה נעשה על טהרת הקודש."
("ספר השל"ה הקדוש". פרשת כי תבא. תורה אור)
סדנה
בואו אנחנו נדבר בינינו, מה אתם חושבים שטוב לעשות כהכנה שלנו לסעודה. אין לנו הרבה הכנות, אנחנו לא צריכים לבשל שום דבר, אנחנו לא צריכים להכין שום דבר, כל אחד בטוח שיש בבית איזו פרוסת לחם ובצל, אם לא בצל אז יש משהו אחר, אז מלח מספיק עם פרוסת לחם ואיזו כוס שתייה, לא חשוב משהו, ובואו אנחנו נחשוב איך אנחנו בכל זאת מכינים את עצמנו במשך היום לסעודת הערב, לסעודת מקובלים.
*
(סוף השיעור)