סדרת שיעורים בנושא: רשב"י - undefined
שיעור בוקר 11.04.13 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
זוהר לעם, פרשת "כי תצא", פסקאות 29-51
-
heb_o_rav_zohar-la-am-ki-tetze_2013-04-11_lesson_n3
מה שמסופר כאן, מדבר על הסביבה שלנו, על החברה שלנו, איך היא בנויה, איך אנחנו מתקשרים בינינו. במידת הקשר שאנחנו מגלים בינינו, אנחנו מגלים את הבורא. אז אם נתקשר בצורה כזאת, נגלה את המציאות, מציאות זה נקרא "הבורא", הכוח השורה בנו, נגלה אותו בצורה כזאת. ואם נתקשר בצורה אחרת נגלה אותו בצורה אחרת. כך כל פעם, רק את זה אנחנו לומדים, כי רק זה בעצם קיים. יש בזה אין סוף שינויים, אופנים, ועל זה התורה מספרת.
איך אנחנו, על ידי היגיעה שלנו כל פעם מיטיבים את הקשר בינינו, ובהתאם לזה מגלים את הכוח הממלא את הקשר בינינו, יותר ויותר. בואו נראה.
ולו תהיה לאישה
"29. המצווה שלאחר זו, לשאת אנוסתו. כי ודאי יש אנוסה מב' צדדים, יש אנוסה מחמת אהבתו אליה, אבל היא אינה אוהבת אותו. ויש אנוסה, שהיא אוהבת אותו, אבל היא יראה להתחבר עימו בלי קידושין וברכה, והיא אינה רוצה אם הוא הדיוט. עליו כתוב, ולו תהיה לאישה.
30. משל: יש נשמה שהיא מטרוניתא, כלומר שנמשכת ממלכות דאצילות. ויש נשמה שהיא אָמה, שנמשכת מעולם הבריאה. כמ"ש, וכי ימכור איש את בתו לאמה. ויש נשמה שהיא שפחה הדיוטה, מעולם עשיה.
וגם האדם הוא כך: יש אדם, שהוא עבד שפחה אל הנשמה. ולפעמים הנשמה הולכת בגלגול, מחמת שהאדם חטא עימה בגלגול הקודם, אז כמ"ש, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, שהנשמה אינה מוצאת בו מנוח, מחמת העוונות שבגלגול הקודם, והיצה"ר רודף אחריה, להיכנס בגוף, שהוא שפחה אל יצה"ר.
כוח העוונות שיש בגוף הזה מהגלגול הקודם, נבחן שהוא שפחה אל יצה״ר. והוא שד יהודי, הכפוף ליצה"ר. והנשמה, י׳, נקראת אמה עבריה, להיותה מעולם הבריאה. ובה השד הזה, כוח העוונות של גלגול קודם, מתהפך להיות שד"י, מחמת ששמר הנשמה וחזר על ידה בתשובה, ומברך עימה להקב״ה בכל יום, בברוך. ומקדש עימה להקב״ה, בקדוש קדוש קדוש. ומייחד עימה להקב״ה, בק"ש.
31. ואחר שעושה כל זה, מה שהיה שד, מזיק, כוח העוונות שבגוף, חזר להיות מלאך שלו, מבחינת מט"ט, וחזר להיות שד"י, כי כך עולה מט"ט בחשבון שד"י (314). ומיד יתקיים בו על הנשמה, הכתוב, ולו תהיה לאישה, לא יוכל לשַׁלחה כל ימיו.
ואם אינו חוזר בתשובה, הנשמה משועבדת אצלו בעוונות שעשה, ויתקיים בו הכתוב, האישה וילדיה תהיה לאדוניה, שהנשמה תצא ממנו לשורשה. ואותו שד שהוא בעל חובו, שהוא כוח העוונות שבגוף מהגלגול הקודם, כתוב בו, והוא ייצא בגפו, שייצא בלי תיקון. והשד הזה הוא כמטה משה, שמתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה. כך השד הזה, מתהפך משד למלאך וממלאך לשד, כפי מעשיו של האדם."
כל היגיעה שלנו היא, על פני כל המילים האלה, לאתר נכון את רשת הקשר בינינו, ומה יכול להיות שמתרחש שם. איך אני מגלה, רצון לקבל, צמצום, מסך, כוח השפעה מעליו, ובזה לגלות את הכוח הכללי ה"טוב ומיטיב" ששורה. אין יותר. כמו שלומדים בתע"ס, אחרי המילים האלה.
"32. השדים הבאים מהשד הזה, ההופך למלאך, יש מהם כמלאכי השרת, תלמידי חכמים היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות. והם בצורתם בארץ למטה, שהם בעלי הפילוסופיה, מגידי עתידות של ישראל, היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות. ע"פ האותות של החמה והלבנה והליקוי שלהם, וכל כוכב ומזל, יודעים, מה שמראה בעולם.
33. ויש מהשדים כבהמה, שהם פרים ורבים כבהמה. הצורה שלהם למטה בארץ, הם עמי הארץ, שהם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם כתוב, ארור שוכב עם כל בהמה. והם שונאים תלמידי חכמים בעלי משנה, שהם מלאכי השרת ממש. ומשום זה ביארו בעלי המשנה על האדם, אם יהיה כמלאך ה׳ צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לא, לא יבקשו תורה מפיהו. כי תלמידי חכמים הם כמלאכי השרת ממש.
עשר ולא תשע
34. ויש אחרים, בעלי סתרי תורה, בעלי מידות, שיורשים נשמות מצד המלכות הקדושה דאצילות, הכלולה מע"ס. ומי שיורש אותה וזוכה אליה, זוכה לע"ס בלי פירוד, עשר ולא תשע, כי אם היו יורשים המלכות לבדה, היו נמצאות ט"ס בפירוד ממנה, ומשום שאין באצילות פירוד, אמר בעל ספר יצירה, עשר ולא תשע, שלעולם אינן נמצאות ט״ס עליונות בפירוד ממנה.
35. הייתכן שהמלכות עולה למעלה מעשר, ושם היא לבדה? השם המפורש יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שיש בו עשר אותיות, הוא ע"ס דז״א, י', שמתייחד במלכות, ואינה עולה למעלה מעשר דז״א, שאינה נפרדת ממנו. ומשום זה אומר ספר היצירה, י' ולא י״א. אבל מי שמחבר י׳, שהוא אות ברית, יסוד, בשפחה, או שמחבר המטרוניתא, מלכות, הכלולה מי', בשד של עבודה זרה, ס"מ, נידון בגיהינום.
36. כי מי שיורש את בת המלך, מלכות, אינו זוכה בה, אלא אם הוא בן מלך, שנקרא, בנִי בכורִי ישראל, שמצד זה, נקראים ישראל בנים אל הקב״ה. כמ"ש, בנים אתם לה׳ אלקיכם. וזוהי מלכות דאצילות.
37. ויש כנגדה מלכות דבריאה, מלכות למלאכים שבבריאה, נערה של המלכות דאצילות, ומשמשת שלה. והיא בצורת גבירתה שבאצילות, כלולה מע"ס. מלכות דבריאה הזו, מחמת עוונות ישראל, יכולה להתחלל בין אוה"ע. אבל מלכות דאצילות של הקב״ה, כתוב עליה, אני ה׳ הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לַפְּסילים.
הקב"ה אינו נותן אותה למי שמחלל שבתות וימים טובים, אלא למי שהוא בן מלך, ושומר תורה ומצוות באהבה וביראת אדונו, ולא ע"מ לקבל שכר, אלא כבן, שמחויב לעשות ציוויו של אביו, שעליו כתוב, כבד את אביך ואת אימך. את אביך, הקב״ה, ואת אימך, השכינה. ועכ"ז, מי שמחלל הנערה של המלך, מלכות דבריאה, נחשב לו כאילו היה מחלל המלכה שלו.
38. אין כל השדים וכל עבדי השכינה שווים. כי כתוב בשכינה, ומלכותו בכל מָשָׁלה. יש לה כמה נערות עבריות, מלכויות דבריאה, ושפחות עבריות, מלכויות דעשיה, ויש לה עבדים ושפחות נוכריים של הס"א, שמשמשים אותה, כדי שלא תימצא מלכות אחרת בעולם, בזמן שהיא שולטת. וע״כ גם הס״א כפוף לה אז ועושה רצונה.
ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ
39. ואלו שפחות נוכריות הן מצד סם המוות, שהן כנגד השכינה, שהן נוקבא של ס"מ, אשר השפחה הייתה למטרוניתא, כלומר שפחה יורשת את גבירתה. וס"מ והנוקבא שלו, שהוא אל אחר, עבדים היו אל הקב״ה, ואח"כ עשו עצמם אלוהות. והקב״ה עתיד להעביר אותם מהעולם ולמחות אותם.
40. אם בני אדם עושים אותם אלוהות, ולא מרצון עצמם, למה נענשו, להעביר אותם מהעולם? אלא כשהיו דור המבול ודור הפְּלָגָה יודעים בהם, והיו מקטירים להם ומשתחווים להם, ובכוח ההוא שהיו מקטירים להם ומשתחווים להם, היו יורדים אליהם ועשו רצונם, והיו מדברים באלו הצורות שעשו, הרי נעשו אלוהות ועבודת כוכבים ומזלות. ומשום זה עמד הקב״ה להעביר אותם ולמחות אותם מהעולם, את הצלמים שלהם שהיו עובדים אליהם, וקלטו מהם רוחות וצלמים.
41. וכשיש ערב רב בעולם, יורדים ס"מ ונוקבא באלו הצלמים להתגשם בהם. וע״כ הקב״ה יעביר אותם מהעולם, כמ״ש, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. האם בזמן הגלות האחרונה אין עבודה זרה, משום שבני אדם אינם יודעים בהם? אלו היודעים שם בערב רב, נמצאים מכעיסים הקב״ה ושכינתו, וישראל שביניהם. והערב רב מצליחים בהם, לקיים מה שכתוב, ומשלֵם לשונאיו אֶל פניו להאבידו.
42. קמו כל התַנָאים והאמוראים ובירכו את משה, ואמרו לו, סיני סיני, מי יכול לדבר לפניך, שאתה בצורת אדונך, שבזמן שדיבר בהר סיני, שתקו כל החיות שבמלאכים, וכל החיות שבכיסא, והעליונים והתחתונים, ולא נמצא דיבור אחר אלא שלו. ומשום שאתה בנו בצורה שלו, צריכים כל בעלי הישיבה לשמוע דברים ממך. אל תיתן שתיקה לדבריך.
ושׂימַח את אשתו
43. כי ייקח איש אישה חדשה, לא ייצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר. מצווה זו, שהחתן ישמח עם אשתו שנה אחת, כמ"ש, נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושִׂימַח את אשתו אשר לקח, שאלו 12 חודשים הם שלה. כי השנה היא כלה, המלכות שנקראת שנה, ואין כלה זולת ב-12 חודשים, כמ"ש, ויעש את הים, עומד על שנים עשר בקר. כי הים הוא המלכות. י״ב (12) בקר הם ד"ס חו״ב תו״מ, שבכל אחת ג׳ קווים. שהם י״ב בכל מקום.
ומתוך שאין תיקון הכלה חוץ מי״ב, ע״כ צריך החתן לשמח אותה ואת ביתה, אותה ותיקוניה, כעין של מעלה. וע״כ כתוב ביעקב, וייקח מאבני המקום. המקום הוא מלכות, אבני המקום הן י״ב. ומי שמשמח את הכלה, משמח את העלמות שלה, שהן ספירותיה שבבריאה. ועלמות הן י״ב. והכול הוא שנה. ומשום זה צריך החתן לשמוח באשתו שנה אחת.
44. שמחה זו אינה שלו אלא שלה, כמ"ש, ושׂימח את אשתו. לא כתוב, ויִשְׂמח את אשתו, אלא ושימח, שיְשַׂמח את הכלה. כעין זה, אין שמחה לכלה זולת בגוף ובתיקוניה. ומי שמשמח אותם, צדיק.
וע"כ כתוב, נקי יהיה לביתו שנה אחת. נקי, שלא יעמול בדברי העולם, כדי שיהיה לו רצון לשמח אותה. נקי, מכל. נקי, ממסים ומארנונות וממס גולגולת. נקי, שלא ייצא לצבא לעשות מלחמה. כדי שתימצא שמחה למעלה ולמטה, ולעורר שמחה למעלה, אשרי העם הקדוש, שאדונם שמח בהם. אשריהם בעוה"ז ואשריהם בעוה"ב.
ביומו תיתן שׂכרו
45. המצווה שלאחר זו, לתת שׂכר השכיר בזמנו. כמ"ש, ביומו תיתן שׂכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו.
מט"ט הוא שְׂכר השכיר, שליח מן ח״י (18) עולמות, יסוד דאצילות, לקבל ח״י ברכות התפילה בשביל המלכות, בכל יום ג"פ. משום זה, ביומו תיתן שכרו, זוהי תפילת שחרית. ולא תבוא עליו השמש, זוהי תפילת המנחה, שאם עבר יומו, בטֵל קורבנו. כי עני הוא, בגלות, שאין לו משלו, אלא מה שנותנים לו בתפילה.
משום זה התפילה שלו היא כמ"ש, תפילה לעני כי יעטוף, שהיא בעטיפה של ציצית. ותפילה לעני, היא תפילין של יד, המלכות.
46. ואליו הוא נושא את נפשו, זוהי תפילת ערבית, שכנגד אֵמוּרים ופְדָרים הנותרים מקורבנות היום. והם כמו פֶּרֶט הכרם ופאת שׂדך, שעליהם לומדים, שיירי מצווה מעכבים את הפורענות. כמ"ש, לֶעני ולגֵר תעזוב אותם, לעמוד האמצעי, ז״א.
כי עמוד האמצעי כשהוא מחוץ למקומו, בגלות, נקרא גר. ומשום זה אמר משה, אני, שהמדרגה שלי היא עמוד האמצעי, קראתי לעצמי גר בגלות הראשונה. כמ"ש, גֵר הייתי בארץ נוכרייה, שז״א רובץ בגלות בשביל ישראל.
47. הרי מצוות לקט ופאה היו מקיימים ישראל בארץ ישראל, שאז היה הקב״ה במקומו ולא גר, ולמה כתוב, לעני ולגר תעזוב אותם? כדי לעורר רחמים על אלו הנשמות שגורשו ממקומן, כי אדם שהוא מחוץ למקומו נקרא גר. כש"כ הנשמות, שהולכות ערומות מהעולם ההוא ובאות לעוה"ז.
עליהן כתוב, כציפור נודדת מן קִינה, זוהי הנשמה, שהשכינה אינה זזה ממנה. כן איש נודד ממקומו, זה הקב״ה, שהוא נע ונד ממקומו, מעוה"ב, בינה. ונודד אחר השכינה, שהיא עם הנשמה בעוה"ז, עד שנשלמו הימים, שהתחייבה הנשמה ללכת מחוץ למקומה.
והוא שומר אותה, עד שיחזיר אותה למקומה. ונשבע שהוא לא יחזור למקומו עד שיחזיר אותה למקומה. וע״כ מי שחוזר בתשובה, ומחזיר נשמתו למקומה, הוא כמי שמחזיר הקב״ה ושכינתו למקומם.
וזהו סוד הגאולה, כמ"ש, היום אם בקולו תשמָעו. ולפיכך, גם כשישראל בארץ ישראל, נקרא הקב״ה גר, בגלל נשמות ערומות אלו, שלא נעשה להן לבוש מתורה וממצוות, שיוכלו לבוא למקומן בעולם ההוא. ותפילת ערבית מעוררת רחמים עליהן, שישובו למקומן. ואז גם הקב״ה חוזר למקומו, לבינה.
48. אמרו בעלי המשנה של ישיבה עליונה של הקב״ה, ושל ישיבה תחתונה של מט"ט, משה, אנו שליחים של ריבון העולם אליך, אשרי חלקך שאתה בעל תשובה, ושקול כנגד שישים ריבוא (600,000) מישראל, ואתה החזרת הקב״ה ושכינתו למקומם למעלה ולמטה. ובזכותך ייגאלו ישראל ויחזרו למקומם.
ואין כוח לב' משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, לגאול את ישראל, חוץ ממך. ובגללך הם מתעכבים, לגאול את ישראל. השלם דברים מכובדים אלו, שעליהם כתוב, הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים.
49. אמר להם, בשביל שכיר זה, העבד מט"ט, הבא לקבל ג׳ תפילות, התקינו בעלי המשנה שלכם, שהאדם יהיה בג׳ הברכות הראשונות של תפילת העמידה, כמו עבד המסדר שבחים לפני אדונו, ובברכות האמצעיות, כעבד המקבל שכר מאדונו, ובברכות האחרונות, כעבד שלקח שכרו מאדונו והלך לו.
50. ומשום זה עֶבד אברהם, ורבקה, נמשלו לזה, כאשר הקב״ה ישלח מט"ט, העבד שלו, בשביל לקבל התפילה, המלכות, יאמר לו, אולי לא תֹאבֶה האישה ללכת אחריי. אולי התפילה לא תרצה ללכת אחריי. אמר לו הקב״ה, וניקית משבועתי זאת.
כי חכמה היא אבא, כלומר אברהם, הנקרא אב, שהוא חסד, והוא עולה ונעשה חכמה בגדלות, ויורד בצדיק, יסוד, לשמור השכינה בגלות. ומשם, מיסוד, שלח העבד, מט"ט, שהוא בגי' שד"י, להיותו כנגד היסוד, אחר התפילה, שבּה השכינה.
51. אמר לו השליח מט"ט, תן לי סימנים להכיר בתפילה, ששם נמצאת הבת, השכינה. אמר הקב״ה, והיה הנערה אשר אומַר אליה הַטי נא כַּדֵך ואשתה, ואמרה שְׁתה. אם התפילה תהיה להשקות אותי, שתהיה לעשות לי נחת רוח, אז תדע שהשכינה שם.
ואם לא, אלא שמוצא כל איברי הגוף מלאים עוונות, שכל כוונותיו בתפילה הן רק לעצמו ולא לעשות לי נחת רוח, ולא נמצא בו איבר שלם, שתשרה שם תורה, אור הרוח בצורת עמוד האמצעי, ומִצווה, אור הנפש בצורת רבקה, השכינה, שהייתה שושנה בין החוחים, שהם רשעים גמורים. ציווה לעבדו מט"ט, הישמר לך פן תשיב את בני שָׁמה, שהוא רוח דקדושה, כי מצווה היא נפש, רוח הוא תורה. כי רוח נמשך מז״א, הנקרא תורה. ואינו זוכה לרוח ולנפש דקדושה."
שאלה: מה המשמעות של "גר הייתי בארץ נוכרייה", בפיסקה 46 כתוב, "כמו שכתוב גֵר הייתי בארץ נוכרייה, שז״א רובץ בגלות בשביל ישראל".
זעיר אנפין נקרא "הקדוש ברוך הוא", שנמצא בגלות, יוצא לגלות יחד עִם ישראל. איזו צורה יש לבורא "בוא וראה" בזמן שנמצאים בגלות? גם הוא נסתר, זאת אומרת, הוא לא פועל בכוח השפעה שמתגלה כלפי בני האדם, אלא בכוחות רעים. זה נקרא ש"נמצא בגלות".
אתה יכול לשאול אחרת, אז מה זה נקרא שהוא מתגלה יחד עם המשה ואומר "בוא אל פרעה"? אלה כבר מצבים מיוחדים, כי בעצם הכוח העליון בגלות, הוא לפי הכלים שלנו, כשאנחנו בגלות גם הוא נראה כך. זאת אומרת איך הוא נראה? רע, לוחץ, מביא צרות, בעיות. אנחנו מרגישים את הגלות, ואם יש כוח עליון אז הוא שמביא לנו גלות. אז מי הוא? לא טוב ומיטיב, רע.
בנפילה שלנו, אנחנו מחייבים אותו גם כן להיות בנפילה, וכך להתנהג כביכול. זה כביכול כי בעצם ההנהגה הפנימית היא טוב ומיטיב, אבל כלפי הכלים שלנו, אנחנו עוטפים אותו בלבוש שלנו, במקום לעשות עליו לבוש אור חוזר. אנחנו מחייבים אותו ללבוש הדין במקום הרחמים.
(סוף השיעור)