שיעור בוקר 06.10.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 20.10.2024

https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/zIMA2zjO?activeTab=downloads&mediaType=video

חוה"מ סוכות תשפ"ה

ספר "כתבי בעל הסולם" חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 599

מאמר צ"ו "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 599, "שמעתי", מאמר צ"ו "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה".

צו. מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה

שמעתי ערב סוכות בתוך הסוכה תש"ג

"גורן הוא סוד דינין דדכורא [דינים של זכר], שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה". שהוא מרגיש, שהוא בחינת גורן, היינו גר בעבודה.

יקב היא בחינת דינין דנוקבא [דינים של נקבה], שהיא בחינת "ונסתרה ונטמאה", שיקב הוא בחינת נקב.

ויש ב' מיני סוכות:

א. דענני הכבוד,

ב. דפסולת גורן ויקב.

הנה ענן הוא בחינת הסתרה, שהאדם מרגיש את ההסתרה, שיש על הקדושה. ואם האדם מתגבר על הענן, היינו על ההסתרה שהוא מרגיש, אז על ידי זה הוא זוכה לבחינת ענני הכבוד. וזה נקרא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בשיתא אלפי שני [ששת אלפי השנים], שזה הוא בחינת סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע, הנקרא פשט.

ופסולת גורן ויקב נקרא בחינת פשט וטבע, שהיא בחינת מ"ן דמלכות, המותקנת דוקא ע"י אמונה, הנקראת אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה].

ומ"ן דאמא היא בחינת אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה], שאינו בבחינת הטבע. כלומר שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבל את השפע, אין הוא מקבל שום השפעה. מה שאין כן מצד אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה], שהוא למעלה מהטבע, כן האור מושפע לתחתונים בסוד "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם". כמ"ש בזה"ק "דאף על גב דאיהו חטא, כאילו לא חטא כלל".

אבל באתערותא דלתתא אין האור מושפע. אלא דוקא בזמן, שהאדם מוכשר מצד הטבע, היינו מצד עצמו, שזה נקרא מ"ן דנוקבא, שהוא יכול להתתקן על ידי האמונה. וזה נקרא מצד עצמו, שהוא בחינת אלף השביעי, הנקרא וחד חרוב [ואחד חרב], היינו ש"לית לה מגרמיה ולא מידי [שאין לה מעצמה ולא כלום]", שהיא בחינת מלכות.

וכשמתקנים זה, זוכים לאלף העשירי, שהיא בחינת ג"ר. ונשמה כזאת נמצאת באחד מעשרה דורות. אבל יש בחינת אלף השביעי מבחינת שיתא אלפי שני [ששת אלפי השנים], הנקרא בחינת פרט, שהכלל ופרט תמיד שוים. אבל היא בחינת מ"ן דאמא, הנקראת ענני הכבוד.

ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.

ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.

וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב.

כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח.

וזה סוד, שרבי שמעון בן מנסיא היה דורש "כמין חומר". חומר נקרא בלי דעת ושכל. "אוזן, ששמע על הר סיני, לא תגנוב". היינו, שלא לקבל לעצמו כלום, אלא שיקבל על עצמו עול מלכות שמים בלי שום גדלות, אלא הכל בלמעלה מהדעת. והלך וגנב איזה הארה לעצמו. היינו, שאומר, שעכשיו כבר אני יכול להיות עובד ה', מסיבת שכבר יש לי דעת ושכל בעבודה "ואני מבין שכדאי להיות עובד ה', ועתה כבר אין אני זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת".

ועל זה משמיענו "ומכרוהו בית דין". ש"בית דין" הכוונה על השכל ודעת של האדם, שהם דנין את מעשיו של האדם, אם הם כדאי לעשותם או לא.

ומכרוהו, היינו שנעשה בחינת נכרי בעבודת ה'. שאז בא השכל ושואל אותו את השאלה הידוע "מה העבודה הזאת?" והוא בא רק מצד הגניבה, מצד שכבר קיבל איזה סמיכה לבחינת אמונה. לכן הוא בא ורוצה לבטל את הסמיכה עם השאלות שלו. אבל זה אינו אלא ל"שש", היינו ש"מכרוהו לשש שנים", שהוא בחינת דינים דדכורא.

"ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני וכו', לא אצא חפשי", היינו שלא רוצה לצאת לחפשי בלי מצות, אז התיקון הוא "והגישו אדוניו", היינו אדון כל הארץ. "אל הדלת או אל המזוזה", היינו שנותן לו סיתום על הקבלת מלכות שמים. "וחרצה", היינו שעושים לו נקב באזנו. כלומר, שעושים לו נקב אחר, בכדי שיוכל לשמוע עוד הפעם, מה ששמע על הר סיני "לא תגנוב". "ועבדו לעולם", שאז נעשה עובד ה' באמת.

סוכות הוא דירת עראי [דירה זמנית]. היינו, מי שכבר זכה לדירת קבע, וכבר אין לו מה לעשות, כנ"ל בענין ראשון לחשבון עונות, אז העצה שיצא לדירת עראי. כמו שהיה בזמן, שהלך בדרך להגיע לבית ה', מטרם שהגיע לדירת קבע. שאז היה לו כל פעם צורך להגיע להיכל ה'. והיה לו אושפיזין [אורחים], היינו בזמן שעבודתו היתה בבחינת אורח עובר.

ועתה הוא יכול להמשיך מזמן עבודה שעבר, שהיה אז תמיד מודה ומשבח את ה', בזה שהקב"ה היה מקרבו בכל פעם, ומזה היה לו שמחה. השמחה שהיה לו אז, הוא יכול להמשיך עכשיו, בסוכות. וזהו רמז של דירת עראי. לכן אמרו: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי".

"לא המדרש עיקר אלא המעשה". היינו כנ"ל, שמעשה נקרא כמין חומר, שהיה רבי שמעון בן מנסיה דורש "כמין חומר", שעיקר הוא המעשה, והשכל אינו אלא כמו מראה.

אבל יחד עם זה, המעשה נקרא בחינת חי, והשכל נקרא בחינת מדבר. והענין הוא, שאם יש שלימות בבחינת המעשה, אז המעשה כל כך גדולה, שהוא מביא לו בחינת שכל התורה. ושכל התורה נקרא בחינת מדבר."

שאלה: איך לא נופלים למצב של לסמוך על משהו ולהפוך להיות גנבים, אלא כל פעם להיות בחידוש?

כן, זאת השאלה. כמו שבעל הסולם אומר, לפי הסדר, גורן, יקב, ענני כבוד ופסולת שמבררים ואז זוכים לתוצאות.

תלמיד: זה אומר שאם אדם לא מצליח למצוא משהו חדש בעבודה, הוא צריך ללכת אחורה, לחפש בדברים שכבר היו? אנחנו אומרים שלא עושים את זה, אז מה זה לקחת משהו שכבר היה?

אבל הוא לא בירר דברים, כנראה שלא בירר, ולכן חייב.

אני הייתי קורא שוב.

קריין: נקרא שוב מאמר צ"ו "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה".

צו. מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה

שמעתי ערב סוכות בתוך הסוכה תש"ג

"גורן הוא סוד דינין דדכורא [דינים של זכר], שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה". שהוא מרגיש, שהוא בחינת גורן, היינו גר בעבודה.

יקב היא בחינת דינין דנוקבא [דינים של נקבה], שהיא בחינת "ונסתרה ונטמאה", שיקב הוא בחינת נקב.

ויש ב' מיני סוכות:

א. דענני הכבוד,

ב. דפסולת גורן ויקב.

הנה ענן הוא בחינת הסתרה, שהאדם מרגיש את ההסתרה, שיש על הקדושה. ואם האדם מתגבר על הענן, היינו על ההסתרה שהוא מרגיש, אז על ידי זה הוא זוכה לבחינת ענני הכבוד. וזה נקרא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בשיתא אלפי שני [ששת אלפי השנים], שזה הוא בחינת סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע, הנקרא פשט.

ופסולת גורן ויקב נקרא בחינת פשט וטבע, שהיא בחינת מ"ן דמלכות, המותקנת דוקא ע"י אמונה, הנקראת אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה].

ומ"ן דאמא היא בחינת אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה], שאינו בבחינת הטבע. כלומר שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבל את השפע, אין הוא מקבל שום השפעה. מה שאין כן מצד אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה], שהוא למעלה מהטבע, כן האור מושפע לתחתונים בסוד "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם". כמ"ש בזה"ק "דאף על גב דאיהו חטא, כאילו לא חטא כלל".

אבל באתערותא דלתתא אין האור מושפע. אלא דוקא בזמן, שהאדם מוכשר מצד הטבע, היינו מצד עצמו, שזה נקרא מ"ן דנוקבא, שהוא יכול להתתקן על ידי האמונה. וזה נקרא מצד עצמו, שהוא בחינת אלף השביעי, הנקרא וחד חרוב [ואחד חרב], היינו ש"לית לה מגרמיה ולא מידי [שאין לה מעצמה ולא כלום]", שהיא בחינת מלכות.

וכשמתקנים זה, זוכים לאלף העשירי, שהיא בחינת ג"ר. ונשמה כזאת נמצאת באחד מעשרה דורות. אבל יש בחינת אלף השביעי מבחינת שיתא אלפי שני [ששת אלפי השנים], הנקרא בחינת פרט, שהכלל ופרט תמיד שוים. אבל היא בחינת מ"ן דאמא, הנקראת ענני הכבוד.

ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.

ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.

וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב.

כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח.

וזה סוד, שרבי שמעון בן מנסיא היה דורש "כמין חומר". חומר נקרא בלי דעת ושכל. "אוזן, ששמע על הר סיני, לא תגנוב". היינו, שלא לקבל לעצמו כלום, אלא שיקבל על עצמו עול מלכות שמים בלי שום גדלות, אלא הכל בלמעלה מהדעת. והלך וגנב איזה הארה לעצמו. היינו, שאומר, שעכשיו כבר אני יכול להיות עובד ה', מסיבת שכבר יש לי דעת ושכל בעבודה "ואני מבין שכדאי להיות עובד ה', ועתה כבר אין אני זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת".

ועל זה משמיענו "ומכרוהו בית דין". ש"בית דין" הכוונה על השכל ודעת של האדם, שהם דנין את מעשיו של האדם, אם הם כדאי לעשותם או לא.

ומכרוהו, היינו שנעשה בחינת נכרי בעבודת ה'. שאז בא השכל ושואל אותו את השאלה הידוע "מה העבודה הזאת?" והוא בא רק מצד הגניבה, מצד שכבר קיבל איזה סמיכה לבחינת אמונה. לכן הוא בא ורוצה לבטל את הסמיכה עם השאלות שלו. אבל זה אינו אלא ל"שש", היינו ש"מכרוהו לשש שנים", שהוא בחינת דינים דדכורא.

"ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני וכו', לא אצא חפשי", היינו שלא רוצה לצאת לחפשי בלי מצות, אז התיקון הוא "והגישו אדוניו", היינו אדון כל הארץ. "אל הדלת או אל המזוזה", היינו שנותן לו סיתום על הקבלת מלכות שמים. "וחרצה", היינו שעושים לו נקב באזנו. כלומר, שעושים לו נקב אחר, בכדי שיוכל לשמוע עוד הפעם, מה ששמע על הר סיני "לא תגנוב". "ועבדו לעולם", שאז נעשה עובד ה' באמת.

סוכות הוא דירת עראי [דירה זמנית]. היינו, מי שכבר זכה לדירת קבע, וכבר אין לו מה לעשות, כנ"ל בענין ראשון לחשבון עונות, אז העצה שיצא לדירת עראי. כמו שהיה בזמן, שהלך בדרך להגיע לבית ה', מטרם שהגיע לדירת קבע. שאז היה לו כל פעם צורך להגיע להיכל ה'. והיה לו אושפיזין [אורחים], היינו בזמן שעבודתו היתה בבחינת אורח עובר.

ועתה הוא יכול להמשיך מזמן עבודה שעבר, שהיה אז תמיד מודה ומשבח את ה', בזה שהקב"ה היה מקרבו בכל פעם, ומזה היה לו שמחה. השמחה שהיה לו אז, הוא יכול להמשיך עכשיו, בסוכות. וזהו רמז של דירת עראי. לכן אמרו: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי".

"לא המדרש עיקר אלא המעשה". היינו כנ"ל, שמעשה נקרא כמין חומר, שהיה רבי שמעון בן מנסיה דורש "כמין חומר", שעיקר הוא המעשה, והשכל אינו אלא כמו מראה.

אבל יחד עם זה, המעשה נקרא בחינת חי, והשכל נקרא בחינת מדבר. והענין הוא, שאם יש שלימות בבחינת המעשה, אז המעשה כל כך גדולה, שהוא מביא לו בחינת שכל התורה. ושכל התורה נקרא בחינת מדבר."

שאלה: נראה שיש איזו פעולה מצד התחתון שנקראת מ"ן דנוקבא שעל ידי זה הוא יכול לתקן את כלי האמונה, שזה מה שעומד מול התחתון עכשיו. מהי הבקשה הזאת, מ"ן דנוקבא, מה הוא מבקש?

הוא מבקש את הכלים האמיתיים שעל ידם הוא יכול להשיג את המקום באמת להשפיע ולהתגבר על הדינים דנוקבא, שזו הסתרת הנקב שהוא אומר, סיתום.

תלמיד: אם זה היה במילים של בן אדם, מה הוא היה אומר?

במילים של בן אדם הוא היה אומר, שהוא מחפש את החסרונות האמיתיים בעבודה שלו.

תלמיד: ומ"ן שלם זה משהו שכל אחד מאיתנו יכול להוציא או רק על ידי כך שמצרפים את כולם בעשירייה זה באמת מ"ן?

כן, הוא צריך לצרף את עצמו לעשירייה ואז ירגיש חיסרון אמיתי.

שאלה: מה אמיתי יותר בעבודה של האדם עם הכלים האלה שהוא מרגיש בסוכות, עם המ"ן דנוקבא? במה זה יותר אמיתי ממה שהיה לו בזמן שהוא עוד לא הגיע לדירת קבע, שהיה משבח את הבורא על זה שהיה עוזר לו, ועכשיו בסוכות יש לו עבודה מחודשת. מה יותר אמיתי בעבודה הזאת?

מתגלה לו חיסרון אמיתי יותר, עמוק יותר, שאם הוא מתקן את אותו אז הוא זוכה הלאה מדינים דנוקבא לדינים דדכורא ולכל הדרגות עד האלף העשירי. העיקר בשבילנו לדעת שאנחנו צריכים להתחבר בינינו ולהתחבר לבורא ללא שום הגבלות.

תלמיד: בעל הסולם כותב, כשהאדם עובד לפני סוכות, הוא משבח את הבורא על זה שהוא מקרב אותו כל פעם מחדש.

ובסוכות, כשהוא כבר נמצא במצב שהוא כנראה בטוח ושלם, הוא צריך לצאת מההרגשה הזו, מהמצב שהבורא תמיד גלוי אליו ולשים לו צל, ומזה הוא מקבל שמחה עוד יותר גדולה.

כן.

תלמיד: למה?

כי אז הוא לא מוגבל. ברגע שהוא מקבל הוא מוגבל, בכלי שלו, בהארה מלמעלה יש הגבלות, ביחס שלו לבורא וביחס הבורא אליו. מה שאין כן, אם הוא עולה למעלה מזה, אז אין לו שום הגבלה.

תלמיד: אז השחרור מההגבלות מביא לו יותר שמחה?

כן. זאת אומרת, הוא יכול להיות דבוק בבורא בלי שום תנאי.

תלמיד: ומה היה התנאי לפני זה שהפריע לו, שהגביל אותו? הוא היה דבוק בבורא, אבל עם איזשהו תנאי.

כן.

שאלה: מה היה התנאי הזה?

הדינים האלה של נוקבא, של דכורא, זה מגביל אותו.

תלמיד: באיזו צורה?

דינים, הוא לא יכול להגיע לדרגה זו.

תלמיד: מה הוא לא יכול היה לעשות או להשפיע?

הוא לא היה יכול להשפיע, לא על ידי עבודת הגורן, עבודת היקב.

תלמיד: כלומר, הוא מגיע לאיזו מדרגה שבה הוא באמת מסוגל להשפיע?

כן.

תלמיד: ולפני כן, זו רק הכנה?

כן.

שאלה: הרב"ש בנה לנו פה מין סיפור כזה שהאדם שומע לא תגנוב על הר סיני ואחר כך הוא לא יכול, הוא כן גונב, זאת אומרת, לוקח אמונה לסמיכה ואחר כך הוא עובר תהליך שבו הוא נמכר לנוכרי ואחר כך רוצע את נקבו באוזן, ואז הוא יכול לקבל את האמונה.

כן.

תלמיד: איפה מתחיל הכול? מה זה לשמוע "לא תגנוב" על הר סיני?

שהוא לא מסוגל לשמוע.

תלמיד: אבל כתוב שהוא שמע לא תגנוב על הר סיני, אבל הוא לא מסוגל לעשות את זה.

כן, כך זה נקרא.

תלמיד: אז מה זו ההתחלה הזאת של לשמוע לא תגנוב?

שהוא עוד לא יכול לקבל את הפקודה הזאת מלמעלה.

תלמיד: אבל בשלב כלשהו הוא שומע את הפקודה הזאת?

כן. ומתוך זה שמצטער על כך שלא יכול לשמוע מה ששומע, זאת אומרת, שומע אבל לא מסוגל לשמוע את הדינים האלו, שזה באמת איסור, אז מגיע לו לעשות עוד כמה פעולות עד שדרך הפסולת הוא מגיע לכך שסוף סוף הוא שומע.

תלמיד: גם אנחנו שומעים הרבה פעמים עצות מרב, כמעט כל שיעור אנחנו שומעים תתחברו, תתחברו, עושים מאמץ ולא תמיד מצליחים.

כן, אבל כל פעם יש בזה משהו. כל פעם מתקדמים קצת.

תלמיד: מה התיקון על זה? איך עוברים את זה, להגיע באמת לחיבור נכון? גם דיברנו על התקפה עכשיו בחג, על הנושא הזה.

הבורא צריך לחתום על זה. כך זה נקרא, אוזן ששמעה על הר סיני. עוד מעט נרגיש את זה יותר ויותר, אנחנו בדרך בכל זאת. אבל הדרגה הזאת היא דרגה גבוהה, צריכים לכבד את כל המצבים המובילים אליה.

שאלה: נשמע שהאדם שזכה לראשונה בדירת קבע זכה לאמונה מתוך יראה.

כן.

תלמיד: השלב הבא הוא להגיע בדרך הזאת שמובילים אותו משלב של יראה לאהבה?

כן.

תלמיד: בדרך יש את החשש שהוא גונב, כי הוא כבר הגיע לאיזו מדרגה מאוד יפה של בית קבע, והבורא רוצה להביא אותו למצב של אהבה והוא לא יכול לא לגנוב.

כן.

תלמיד: אפילו שהוא לא יכול לא לגנוב, איך הוא משתמש בגנבה הזאת נכון, איך בסוף הוא כן מחזיר את זה לבורא? כי יש פחד אפילו כשהוא ביראה, שהוא יכול ליפול עוד יותר נמוך מזה, כי הוא מגיע פה לארץ לגמרי.

כן, זה רק על ידי התפילה.

תלמיד: הבורא מעמיד אותו בניסיון מאוד גדול במצב הזה.

כן.

תלמיד: איך אני מתרגם את זה לעשירייה, אני רואה בפעם הראשונה בעשירייה סוג של בית קבע?

כן.

תלמיד: ואחרי זה, מה זה אומר שאני עוזב את בית הקבע, אני לא יכול לעזוב את העשירייה שלי?

לא. זה הופך להיות למשהו עוד יותר גבוה.

תלמיד: העשירייה בתור בית ארעי הופכת למשהו יותר גבוה?

כן.

שאלה: האם הזמן של סוכות היה בהתפתחות מלמעלה למטה, או שרק אנחנו מבצעים את הפעולה הזאת מלמטה למעלה?

אנחנו נכנסים להתקשרויות כאלו בין הספירות רק בעבודה שלנו, לפנינו זה לא היה בהכנה.

שאלה: איך בכל התהליך הזה אני עובר להיות עובד ה' באמת? הוא מתאר פה השתלשלות של עבודה שלי בינינו להיות עובד ה' באמת, מה זה להיות עובד ה' באמת?

כשאתה שומר על כל הכללים בעבודה.

תלמיד: הוא מדבר פה על פתיחת שמיעה.

כן.

תלמיד: קודם שמענו גם על פתיחת עיניים.

כן.

תלמיד: כביכול את חמשת החושים שלנו אנחנו מפתחים בצורה כזאת שגם זה כבר לא יהיה בטבע שלנו אלא טבע של הבורא, שאנחנו נוכל לשמוע את כל מה שהבורא רוצה לתת לנו ואנחנו רוצים לתת לו בחזרה להשפיע לו. אז אני שואל פה, מה זה לפתוח את האוזניים בתהליך הזה?

לפתוח אוזניים זה כשאנחנו יכולים לשמוע מה שהבורא רוצה להשמיע לנו.

תלמיד: אז מה ההבדל בין זה שאני עושה מאמץ מלמטה, מעורר את עצמי מלמטה או בזה שאני "כמו פתי", מקבל מהבורא מה שהוא נותן לי?

אז אתה לא מבין מה שהבורא אומר לך.

תלמיד: אז אני שואל מה עדיף, אם לבוא מלמטה? כי פה הוא אומר, ש"וזה סוד, שרבי שמעון בן מנסיא היה דורש "כמין חומר". חומר נקרא בלי דעת ושכל", אז איך עדיף לעבוד, בלי דעת ושכל?

גם כן.

תלמיד: אז בכל התהליך הזה, כשאני לוקח את העבודה שלי בלי דעת ושכל איך אני מגיע לדעת שבאמת אני יכול להתעלות מעליה ולהגיע לשכל של הבורא?

אז יש לך כבר רושם איך לעבוד בלי דעת ושכל ואתה הולך לפתוח את הדעת והשכל שלך דרך הפעולות האלה, ככל שאתה מגיע לעבודה כאילו אין לך דעת ושכל, הכול לפי כוח ההשפעה.

תלמיד: כל התהליך הזה נותן לי מדרגות בכוח האמונה?

כן, מלובש בחסדים. ענני כבוד, כל אלו.

שאלה: איך אפשר להיות באמונה למעלה מהדעת בלי שום בסיס מוחשי שיכול להסתמך עליו. לקבל את העבודה בצורה השפלה ביותר כמו שהוא כותב, ובכל זאת להיות שמח בעבודה כאילו יש לו ראייה ודאית?

זה נקרא למעלה מהדעת, שאני נמצא בשמחה וממש מתמלא מזה שאני משפיע, מזה שאני עובד והכול למעלה מהדעת.

תלמיד: אמונה למעלה מהדעת ממלאת את האדם?

כן.

תלמיד: זה מצב של שמחה?

כן.

תלמיד: ממה נובעת השמחה?

מזה שאני מבצע מה שהבורא רוצה.

תלמיד: אז מה הכוונה שאין לו בסיס מוחשי, שזו העבודה השפלה ביותר? זה נשמע כמשהו בזוי.

מצד אחד האדם לא נמצא בראיית השכל במה שהוא עושה, אבל מצד אחר הוא עושה את העבודה בבחינת ההשפעה.

תלמיד: זאת עבודה שפלה?

בעיניי הרצון לקבל, ודאי.

תלמיד: האדם מקבל סיפוק בעצם מהעבודה למעלה מהדעת?

אם יש לו כלים כאלה אז כן.

תלמיד: ומה מניע אותו עוד להתקדם, להמשיך ללכת למעלה מהדעת ועוד למעלה מהדעת ועוד?

אם יש לו עוד אפשרות להתקדם בזה, כבר הייתי אומר שזו מתנה מלמעלה.

תלמיד: מה האדם מצידו מוסיף או עושה כדי להמשיך לעלות למעלה מהדעת?

רק את הכלים דקבלה מכשיר להשפעה.

תלמיד: וזה שאנחנו מחפשים סימנים, שאנחנו הולכים למעלה מהדעת, להיאחז במשהו, זה פסול?

כן זה כביכול מוריד מנקיות העבודה.

שאלה: אז צריך ללכת בלי לחפש כלום?

אז איך אנחנו יכולים, אם אנחנו מכלים דקבלה?

תלמיד: אז במה האדם נאחז כדי לטפס למעלה מהדעת?

את זה מקבלים מלמעלה, זה עניין של עננים.

תלמיד: אתה אומר עוד פעם זה מתנה, זה מגיע מלמעלה?

זה מגיע מלמעלה, זו מתנה ואנחנו מקבלים את זה מפני שבלי זה אנחנו גם לא יכולים להתקדם, אבל משתמשים בזה אך ורק כדי להודות, להעריך, להעלות את הבורא.

תלמיד: מי מקבל את המתנה הזאת?

מי שיכול לעבוד עם עננים.

תלמיד: על מה ולמה הוא קיבל את זה, מה קרה קודם שהוא קיבל מתנה?

כי מגיע לו כנראה מהמאמצים שלו שהוא יכול להיות בהסתרה.

תלמיד: מה זה העננים האלה שמגיעים?

הסתרה.

תלמיד: מצד העליון.

כן.

תלמיד: ואז מה הוא צריך לעשות?

הוא צריך להשתדל לקבל את זה בצורה נכונה, הוא מודה על זה ועולה למעלה מזה, זאת אומרת שההסתרה עצמה לא גורמת לשום נזק.

תלמיד: ההסתרה מצד העליון, עננים, זה אמונה למעלה מהדעת?

גם כן.

שאלה: איזה כלים מתקנים בסוכות?

כלים דהשפעה.

תלמיד: בדרך כלל אנחנו דיברנו שמתקנים בחנוכה את חצי מהכלים ואחר כך פורים זה כבר גמר תיקון. אז מה ההבדל, מה כאן מתקנים?

אתה צודק, שאלה מאוד לא פשוטה.

תלמיד: זו שאלה של תלמידים במכללה.

בסוכות אנחנו רוכשים מסך על הכלים שלנו. כלים דהשפעה זה כשאדם מתחיל לעבוד איתם. את זה אנחנו רוכשים בסוכות.

תלמיד: האם זה תיקון להשפיע על מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: אחר כך יש תיקון של לקבל על מנת להשפיע.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין חנוכה לבין סוכות, גם שם מתקנים את הכלים דהשפעה וגם שם?

ההבדל הוא שבסוכות מגיע לנו מלמעלה, ולחנוכה אנחנו מגיעים מלמטה. עוד נצטרך לפתוח את זה, זה לא פשוט.

שאלה: הוא אומר שבסוף זוכים לשכל התורה.

כן.

תלמיד: אנחנו יודעים שדעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים, שממחשבות על עצמו עובר לקבל עול מלכות שמיים. בשביל להגיע לזה הוא צריך להאמין שהוא משמש מלך גדול. מה זה נקרא שאדם רואה את ייעודו בחיים להיות משמש מלך גדול?

אם הוא מגיע לתיקונים האלו אז הוא מקבל הארה מלמעלה שהבורא מתגלה בו כי יש לו כבר כלים לקבל את השפעת הבורא מלמעלה. זה נקרא מגלה מלך גדול.

תלמיד: נגיד יש מצוות המלך, אם אתה מקיים את מצוות המלך זה כאילו שאתה משמש אותו?

כן.

תלמיד: האם הסיבה שאתה מקיים מצוות זה מטעם גדלות המלך ולא משום סיבה אחרת?

איך אתה יכול לקבל מסיבה אחרת מלמעלה?

תלמיד: כי אם אתה נותן תירוץ בשכל – אם אתה עושה כך, אז תשיג כך, אז אתה כאילו מקיים את מצוות המלך לא מטעם גדולתו אלא מטעם שיש לך איזו דעת.

כן.

תלמיד: מי קובע שהמלך הוא גדול, האדם?

האדם.

תלמיד: הוא יכול לקבוע על כל מיני דברים. נגיד שהדרך גדולה, שהמורה גדול, שהחבר גדול, ואז אם הוא מייחס חשיבות ליחס שלו כלפי מה שגדול, אז הוא בעצם מקיים את כל התהליך. מה הייחודיות לקבוע שהבורא גדול, מה זה לקבוע שהבורא גדול?

שאדם מרגיש שהבורא הוא גדול.

תלמיד: איזו הרגשה יש לו בזה?

כלים דהשפעה.

תלמיד: האם תכונת ההשפעה זה הדבר הכי גדול במציאות?

נגיד.

שאלה: היה עוד תנאי, כתוב, "ועבדו לעולם". כאילו האדם צריך לקבוע שהסידור שהוא קבע שתכונת ההשפעה זה הדבר הכי חשוב במציאות זה לנצחיות, אין חזרה. איך אדם יכול לקבוע על עצמו משהו לנצחיות? הוא מסתכל על עצמו, כל יום קם הפוך, לכיוון אחר. מה זו הקביעה הזאת, לנצחיות?

זה כבר לא אותו מצב שאתה מתאר. זה כבר מצב שאדם יכול לראות את המדרגות שנמצאות לפניו ולקבוע שאיפה שהוא נמצא, זו האמת.

שאלה: הסוד של התורה הוא להביא את האדם להרגשה שייעודו להיות עבד ה' לנצחיות?

כן.

שאלה: בעל הסולם אומר שיש שני מיני סוכות, שני מצבים שונים ובדרגות שונות. מה אנחנו חוגגים בפועל בסוכות, את ענני הכבוד או פסולת גורן ויקב?

יותר נכון להגיד שחוגגים את ענני הכבוד שמזמינים אותם על ידי פסולת גורן ויקב. זאת אומרת, בעביות הכי גדולה, מגיעים לאור הגדול ביותר, כביכול.

תלמיד: אבל הוא אומר שבענני הכבוד זוכים בעבודה של ששת אלפי שנים ופסולת גורן ויקב זאת העבודה שמביאה לאלף העשירי. האם בכך שמנסים לעבוד עם האלף העשירי מתחילים את התהליך?

לא. אני רוצה להגיד שהאלף העשירי מגיע לנו בכלים של האלף השישי.

תלמיד: מה זה אומר?

באותם הכלים שאנחנו רוכשים מלכתחילה, אנחנו משיגים יותר עביות, ועל ידי כך הם הופכים להיות כלים של האלף העשירי.

תלמיד: המונח של "גמר התיקון", כמו שדיברנו על פורים, זה האלף השביעי? שם נגמר התיקון?

קשה להסביר לפי החלוקות האלו.

תלמיד: אני שואל כדי להבין מתוך רצף החגים. יש לנו את ראש השנה, יום הכיפורים ואז פתאום מגיעים לחג הסוכות שבו יש ענני כבוד שזה נשמע הגיוני כחלק מההתפתחות, אבל יש גם משהו שמדבר על אחרי גמר התיקון או בגמר התיקון ממש.

כל חג מופיע במשהו גם בגמר התיקון, לכן כך הם קבעו.

תלמיד: אני מאוד מתפעל מהחג הזה, אין מספיק מילים ואין מספיק כלים עדיין.

כן, כי הכול בהשפעה.

שאלה: לגבי "לא תגנוב", מי שהולך בדרך בטוח גונב כשהוא מתרץ בצורות מסוימות מההבנה שלו, אבל האם הוא לא מגביר את הלמעלה מהדעת שלו?

כן, אם הוא לא מסוגל אז הוא גונב.

תלמיד: אז בדרך, אפילו שיש לי תשובות ותירוצים לעצמי בכל מיני דברים, צריך להגביר את הלמעלה מהדעת?

כן.

שאלה: כתוב "סוכות הוא דירת עראי [דירה זמנית]. היינו, מי שכבר זכה לדירת קבע, וכבר אין לו מה לעשות, כנ"ל בענין ראשון לחשבון עונות, אז העצה שיצא לדירת עראי. כמו שהיה בזמן, שהלך בדרך להגיע לבית ה', מטרם שהגיע לדירת קבע." מה זה דירת קבע?

דירת קבע זה כלי קבוע בהתקשרות לבורא.

תלמיד: כלומר יש לו כבר קשר עם הבורא והוא רוצה להגדיל את הכלי הזה?

כל פעם שמגדיל אותו, זה נקרא שנמצא בדירת ארעי.

תלמיד: ואנחנו עדיין לא נמצאים במצב של דירת קבע?

ודאי שלא.

תלמיד: מבחינת העבודה שלנו מהי דירת קבע ומהי דירת ארעי?

במידה שכל אחד יכול לתאר לעצמו.