שיעור בוקר 11.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 26.10.2006

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/cuBWIc26?activeTab=downloads&mediaType=video

פתיחה לחכמת הקבלה

(אות קכ"ח – קכ"ט)

שיעור 55

לאחר יציאת ג' הפרצופים גלגלתא, ע"ב, ס"ג, וירידת נקודות דס"ג למטה מטבור; והתערבות נקודות דס"ג עם נה"י דגלגלתא; וצמצום ב' שנעשה עד הפרסא – עלו הרשימות מצמצום ב' לראש דס"ג. בצמצום ב' התגלו רשימות ב' א' מצומצמות בצמצום ב'. על הרשימות אלה נעשה זיווג בנקבי עיניים דראש דס"ג, והאור התפשט עד למקום המותר, כלומר עד הפרסא. הפרצוף שיצא מהזיווג בניקבי עיניים דראש דס"ג נקרא קטנות ניקודים, ויש בו כתר שהוא ראש דהתלבשות, אבא ואמא שהם ראש דעביות, וזו"ן.

לאחר יציאת קטנות עולם הניקודים, נעשה זיווג על רשימות ד' ג' בפה דראש דס"ג והאורות ירדו לתוך פרצוף הקטנות וגידלו אותו. כתר יצא בעשר ספירות, אבא ואמא יצאו בעשר ספירות, ומפֵה דאבא ואמא התפשט הגוף דאבא ואמא, שהוא זו"ן, ונשבר. זו"ן דניקודים נשבר כי היו בו אורות גדולים בכלים קטנים.

לאחר השבירה, נחלק פרצוף הניקודים לכמה חלקים. הגוף שלו נפל, הכוונה שלו להשפיע הפכה לכוונה על מנת לקבל. הוא כבר לא היה יכול להיות שייך למסך, וכיוון שכך לא היה יכול לעלות עם המסך לעליון. רצונות על מנת לקבל אינם יכולים להתכלל בעליון. לפי השתוות הצורה אין להם שום קשר לעליון. רק הרשימות שלא נשברו, רשימות א' שורש שהצטמצמו בצמצום ב' ורשימות ד' ג', התגלו ועלו לראש דס"ג.

על הרשימות שעלו לראש דס"ג לאחר השבירה נעשה זיווג דהכאה במצח דראש דס"ג, ומהזיווג במצח דראש דס"ג התפשט אור. האור התפשט מטבור הכללי עד הסיום הכללי, בפרצוף שנקרא עתיק. עתיק יצא בצמצום א' ויכול היה לעבור דרך הפרסא, כי הוא פרצוף כתר ועל הרשימות שלו לא פעל צמצום ב'. יחד עם זאת, כדי להעביר את אורותיו לפרצופים הבאים, עתיק יצא גם בצמצום ב' מטבור עד הפרסא, היכן שהפרצופים עם הרצון לקבל, הנמוכים מכתר, יכולים להתקיים.

לאחר יציאת עתיק דצמצום ב', נעשה בירור בפה דראש שלו ופרצוף אריך אנפין יצא מפה דעתיק עד הפרסא, לפי ההגבלה של צמצום ב'. כיוון שעתיק דצמצום א' ועתיק דצמצום ב' נחשבים לפרצוף אחד, אריך אנפין הוא הפרצוף השני בעולם האצילות.

שרטוט מס. 1

אות קכ"ח

"ופרצוף הב' דמ"ה החדש הנק' א"א, שהוא נאצל ויצא מפה דראש עתיק, הנה קומתו מתחיל ממקום יציאתו, דהיינו מפה דראש עתיק ומלביש את הז"ת דעתיק המסתיימים למעלה מפרסא דאצילות, כנ"ל. ופרצוף הג' הנק' או"א, שנאצלו מפה דראש א"א, הם מתחילים מפה דראש א"א ומסתיימים למעלה מטבור דא"א. והזו"ן מתחילים מטבור דא"א ומסתיימים בשוה עם סיום א"א, דהיינו למעלה מפרסא דאצילות."

אבא ואמא דאצילות מתפשטים עד הטבור של אריך אנפין. אלא שלפעמים אנו מבחינים בין "אבא ואמא עילאין" שיוצאים מפה של ראש דאריך אנפין עד החזה שלו, לבין לישסו"ת שיוצא מחזה דאריך אנפין עד הטבור (ראה שרטוט מס. 2). בדומה לכך גם בינה נחלקת לפעמים לג"ר ולז"ת, ולפעמים היא מתחברת לפרצוף אחד.

כמו אבא ואמא דאצילות, גם זו"ן דאצילות נחלקים לשנים על החזה שלהם. יש זו"ן הקטנים ויש זו"ן הגדולים. לזעיר אנפין יש נוקבא אחת מעל החזה שלו, ונוקבא נוספת מתחת לחזה שלו.

האמת היא שהתחלקות פרצופי אצילות, נובעת מחולשת המסכים, מחולשת הנברא להידמות לבורא בפעולה אחת, בבת אחת. ההידמות לבורא בפרצופי אצילות מושגת במנות קטנות על ידי התכללויות שונות. גם בעולם שלנו, אם אין באפשרותנו לבצע פעולה בבת אחת, אנו בונים תומכים ומבצעים אותה בחלקים קטנים ובאופנים שונים, עד שאנו משלימים את הפעולה.

מה התועלת בריבוי הפעולות? מתוך ההתכללות בריבוי הפעולות, הנברא נכלל בכוונת הבורא כלפי הנבראים, מבין אותה ביתר עמקות ובהתאם לכך מרגיש את עוצמת הדרגה העליונה ומשיג את אותו המעמד. למרות שפעולותיו הרבות נעשות מסיבת חולשתו, דווקא מתוך ריבוי הפעולות, הוא מגלה את כל האופנים שבהם הבורא מתייחס אליו, על כל גוניהם. בהתאם לכך הוא יכול לבנות את היחס שלו לבורא ולהגיע לדביקות.

שרטוט מס. 2

שאלה: הזיווג לצורך הולדת עתיק נעשה במצח דראש דס"ג. אם כך, מדוע עתיק אינו מוליד את אריך אנפין מהמצח שלו?

בין הזיווג במצח דראש דס"ג לבין הזיווג לצורך הולדת אריך אנפין, יש עוד הרבה פעולות נוספות.

ס"ג עושה זיווג דהכאה במצח לצורך הולדת עתיק. ס"ג עצמו הוא צמצום א', יש לו את כל החכמה וכל החסדים, לא חסר דבר. יש לו עוצמה של אין סוף. אמנם הוא מקטין את עצמו כדי להוליד פרצוף קטן, אבל הקטנת הקומה היא לצורך ההולדה בלבד ואינה משפיעה על ס"ג עצמו. לס"ג יש את כל הכוחות להקטין את קומתו לפרצוף קטן מאוד כמו עתיק. אולם ס"ג עצמו הוא אין סופי.

עתיק שנולד מס"ג, שונה מס"ג. אמנם יש בו צמצום א', אך זהו צמצום א' בכתר, בהשפעה בלבד. עתיק עובד בדחייה, בקטנות, וכדי להוליד פרצוף אחר, עליו להגיע לגדלות. הקטן אינו מוליד. עתיק לפי טבעו אינו יכול להקטין את עצמו כמו ס"ג, ומפרצוף שערות החיצון שלו להוליד את התחתון. בניגוד לס"ג, עליו לגדול בעצמו עד לגובה הדרוש להולדת התחתון. עתיק עובר עיבור ויניקה ומגיע לדרגת הקטנות. הוא עצמו אינו זקוק ליותר מכך. אלא שרשימות נוספות שנותרו מחוץ לו, מתעוררות בו.

לאחר השבירה, עלו כל הרשימות מהשבירה לראש דס"ג. הרשימות הן החסרונות שדוחפות את כל תהליך ההתפתחות. ראש דס"ג בוחר מכל הרשימות את הרשימו המובחר ביותר, הזך ביותר, את הרשימו שנפגע הכי פחות לאחר השבירה, וממנו הוא בונה את פרצוף עתיק. לכן עתיק נקרא כתר. לאחר יציאת עתיק מתגלה הרשימו שעליו יוצא פרצוף אריך אנפין.

אם כן, מכל הרשימות שעלו לראש הס"ג, ס"ג בוחר את הרשימו המובחר ביותר, עושה עליו זיווג דהכאה, וממנו יוצא פרצוף עתיק. כל יתר הרשימות יורדות מס"ג לראש דעתיק. עתיק בוחר את הרשימו השני, עושה עליו זיווג דהכאה ומוליד את אריך אנפין. את כל יתר הרשימות עתיק מניח בצד, ללא פעולה, ולאחר יציאת אריך אנפין מהפה דעתיק, הוא מוסר לו אותן.

ס"ג לוקח אפוא את הרשימו הראשון לצורך הולדת עתיק, עתיק לוקח את הרשימו השני לצורך הולדת אריך אנפין, ואריך אנפין לוקח את הרשימו השלישי, הרשימו הזך ביותר שנשאר, לצורך הולדת אבא ואמא. כך יוצאות כל הרשימות בזו אחר זו, עד שס"ג מתרוקן מכולן.

כל פרצוף באצילות יוצא תחילה בקטנות, כלומר בעיבור ואחר כך ביניקה. רק כשמתעוררות בו הרשימות ללידת הפרצוף התחתון, הוא נכנס לגדלות. אלא שזו גדלות מסוימת, בהתאם לפרצוף שעליו להוליד.

לצורך הדוגמה נאמר שבפרצוף של "פיל קטן", מתעורר רשימו של "אריה". זו דוגמה מגושמת, אבל טובה, כי ההבדל בין הפרצופים הוא מהותי. פרצוף אחד למשל יכול להיות פרצוף חכמה והשני בינה, או זו"ן. אם כן, כשמתעורר בפרצוף של הפיל הקטן רשימו של אריה, הוא בונה לעצמו, מתוך עצמו, פיל גדול, ובתוך הפיל הגדול הוא בונה אריה גדול, ומאריה הגדול הוא מוליד אריה קטן, גור.

לידת הפרצופים באצילות היא תהליך הדרגתי. העליון אינו מוליד את התחתון ישירות. נדרשות פעולות מיוחדות לצורך הולדת התחתון. העליון אינו מוליד מתוך עצמו את עצמו הקטן, אלא בניגוד לטבעו הוא עושה זיווג דהכאה על הרשימות שאינם שלו. כיצד יתכן זיווג בניגוד לטבעו של הפרצוף? יש באצילות עוד הרבה תהליכים שלעת עתה איננו לומדים עליהם.

ב"פתיחה לחכמת הקבלה" בעל הסולם מקצר מאוד בהסבר על עולם האצילות. גם ב"תלמוד עשר הספירות" הוא אינו מבאר את כל הפרטים. רק מי שנכלל בעולם האצילות ממש, משיג את הפרטים בפועל. כדברי הכתוב, "נשמת אדם תלמדנו".

לעת עתה, כל שעלינו לדעת הוא כי כל פרצוף באצילות יוצא בעיבור, מגיע ליניקה ונכנס לגדלות בהתאם לפרצוף שעליו להוליד. פרצופי אצילות אינם זקוקים לגדלות לצורך עצמם. הם בעצמם נשארים כחפץ חסד. הפרצוף העליון יוצא בגדלות רק לפי הגובה והאופן שעליו להוליד את התחתון. הוא עושה זיווג דהכאה על הרשימו של התחתון, מוליד אותו ולאחר שמוליד אותו, מניק אותו – מביא אותו לדרגת היניקה השלמה, לקטנות. כשהתחתון נעשה קטן, העליון מוסר לו את כל הרשימות הנותרות. כתוצאה מכך התחתון מתחיל להרגיש חיסרון. הוא מרגיש כי עליו להיות גדול ולהוליד מתוכו את הרשימו הבא, הזך מכל הרשימות הנותרות. כזהו תהליך יצאת הפרצופים באצילות.

שאלה: האם ראש דס"ג מעורב בהולדת כל פרצופי אצילות, או שמא הוא מסיים את פעולתו בהולדת עתיק?

בכל הולָדָת פרצוף באצילות, מעורב העליון שלו. למשל, אם אבא ואמא מולידים, הרי שגם אריך אנפין מעורב בכך, ועתיק דצמצום ב', ועתיק דצמצום א', ושערות דס"ג, וראש דס"ג עצמו, וע"ב, וגלגלתא, ואין סוף. זאת משום שכל הבחנה שמתבררת לאחר השבירה, אין דוגמתה בפרצופים הקודמים.

עד השבירה כל הפרצופים השתלשלו מלמעלה למטה לפי החסרונות שהתגלו בהם ממלכות דאין סוף. לעומת זאת, בעולם אצילות החסרונות הם מהתכללות תכונות הקבלה וההשפעה אלה באלה. ההתכללות הזו מולידה חיסרון חדש לגמרי, חיסרון של הרצון לקבל שרוצה להידמות לרצון להשפיע. בכל הפרצופים שהשתלשלו ממעלה למטה עד עולם האצילות, לא הייתה דוגמה לכך. לכן החסרונות שמתגלים באצילות חייבים להגיע לאין סוף ומשם לקבל כוחות, משם למשוך את האורות החדשים לתיקון ולמילוי.

אפילו כשהפרצוף הקטן ביותר, בסוף כל העולמות, מעורר את העליון לתקן אותו ולמלא אותו, אין לשום פרצוף עליון עד אין סוף, מענה בשבילו – לא באור המתקן ולא באור הממלא. גם הבקשה של הפרצוף התחתון מכולם חייבת לעלות דרך כל העולמות עד אין סוף. מה שפרצוף מסוים מגלה, שום פרצוף אחר אינו יכול אחר לגלות, ומה שהוא מבקש, שום פרצוף אחר יכול לבקש.

בעל הסולם כותב על כך במאמר "החירות" ובכמה מקומות נוספים, ומסביר עד כמה כל אחד מאיתנו מיוחד. לכל אחד מאיתנו יש מקום באין סוף, ורק הוא יכול למלא אותו בבחירה חופשית.

שאלה: לפעמים אבא ואמא נחלקים לאבא ואמא עילאיים ולישסו"ת ולפעמים לא. מה פירוש לפעמים?

כשפרצוף בינה מגלה שעליו להוליד פרצוף חדש, כשמתגלות בו הרשימות, הוא מרגיש את החיסרון להולדת הפרצוף החדש באח"פ שלו. אח"פ של אבא ואמא נקרא רחם. הרחם הוא מקום הזיווג ומקום גידול התחתון. העיבור, התפתחות העובר וההולדה, כולם נעשים באח"פ של דרגת העליון.

באח"פ דעליון מתרחשים תהליכים רבים, זהו מנגנון מורכב מאוד שכולל בתוכו פרטים רבים. המנגנון של האח"פ דעליון עובד בזמן שמתגלים בו רשימות, שהן כאמור החסרונות של התחתון. כתוצאה מהתגלות הרשימות, העליון מרגיש שחובתו לברר, להוליד, לגדל, לתקן, למלא, וכן הלאה.

החלק העליון בבינה הוא בינה נקיה, בינה טהורה שאינה מרגישה שום חיסרון. בחלק העליון שלה, בינה נמצאת בשלמות. אלא שבנוסף לחלק העליון, יש בבינה חלק תחתון שנמצא בחיסרון, בצירי לידה, בלחצים, בצער גידול בנים. שני החלקים האלה, החלק העליון של בינה, השלם, והחלק התחתון של בינה, הבלתי שלם, אינם משתווים יחד לפרצוף אחד, אלא מתחלקים לשני פרצופים, לשני פעולות. כך הם יכולים להשלים זה את זה. חלק אחד מטפל בשלמות, וכל הזמן נמצא בשלמות. והחלק השני כל הזמן נמצא בחיסרון, נכלל מהחיסרון של התחתון.

ויש גם מצב אחר. יש בינה שאין בה חסרונות כלל. בינה שכולה גלגלתא ועיניים, כמו החלק העליון בבינה. האח"פ שלה מבוטל, כאילו הוא אינו קיים. אמנם כל הכלים של אח"פ נמצאים בה, אבל מאירים בהם אורות של גלגלתא עיניים. בינה זו דומה לילדה קטנה שיש בה את כל המערכות הדרושות להיות אמא, אבל לעת עתה הן נמצאות בה כהכנה בלבד. היא אינה רוצה להוליד. טרם התגלו בה הרשימות שמחייבות להוליד ולהעניק חיים למישהו.

כשהרשימות להולדת התחתון מתעוררות בבינה, היא עושה זיווג דהכאה על קומתה השלימה. זאת משום שבקומתה התחתונה, היכן שהיא מרגישה את החסרונות, אין ביכולתה לעשות זיווג דהכאה. בקומה התחתונה יש רק חסרונות. בינה מחברת אפוא את שני החלקים שבה, את ג"ר דבינה וז"ת דבינה, לפרצוף אחד. מצד עצמה יש בפרצוף הזה שלמות, כמו אישה גדולה ובריאה. מצד שני יש בו גם את החיסרון של התחתון. החסרונות של התחתון הם מעין "בליטה" על הבינה, חסרונות זרים שאינם שלה. אולם הבינה משלימה אותם. היא מוכנה להוסיף עליהם את הרצון שלה להשפיע. כך ג"ר דבינה וז"ת דבינה מתחברים יחד, בפעולה אחת, בפרצוף אחד.

בעת הלידה בינה נחלקת שוב לשלם ובלתי שלם, והלחץ שנוצר כתוצאה מהחלוקה מורגש כצירי לידה שפועלים על העובר ומחייבים אותו לצאת מתוך הבינה ולהיוולד. העובר יוצא מהשלמות של העליון ונעשה למציאות בפני עצמו. הוא כבר אינו נכלל במסך של העליון. הוא רוכש מסך משל עצמו ומתקיים כפרצוף בפני עצמו. על לידת התחתון אנו לומדים בהרחבה ב"תלמוד עשר הספירות".

בבינה דאצילות יש הרבה אופני התקשרות בין אבא ואמא וישראל סבא ותבונה. אבא וישראל סבא מתחברים למשל בקו ימין; אמא ותבונה מתחברים בקו שמאל; אבא ואמא קשורים יחד בחלק העליון של הבינה; ישראל סבא ותבונה קשורים יחד בחלק התחתון של הבינה.

ישסו"ת, חלק התחתון של הבינה שמשפיע לזו"ן, אינו מסוגל להשפיע לזו"ן בבת אחת. עליו להחליש את עצמו. לכן בין ישסו"ת לזו"ן יוצאים עוד כמה פרצופים שמתאמים את הקשר ביניהם. פרצופי ההתאמה האלה נקראים "צל"ם", כדברי הכתוב "בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט', ו'). אלוקים בחכמת הקבלה פירושו בינה, ואדם פירושו זו"ן.

צל"ם היא מערכת התאמה, מערכת להחלשת האורות, להחלשת ההשפעה מבינה לזו"ן. באמצעות מערכת זו, העליון מתאים את עצמו לתחתון ובאמצעותה התחתון יכול להגיע בהדרגה – דרך הדרגות צ', ל', מ' – להִשְתַוּות עם העליון, להיות כמוהו, לגדול. את גדילתו של התחתון ברוחניות ממשילים המקובלים לגדילת האדם בעולם שלנו במשך שנות הילדות והנערות.

אם כן, כל פרצופי אצילות, כל אחד בנפרד וכולם יחד, נחלקים ומתחברים בהרבה מאד אופנים בהתאם לפעולות שעליהם לעשות. ב"תלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מרחיב עוד יותר את ההסבר על התכללות ואופני ההתחברות של פרצופי אצילות. אולם בלתי אפשרי לתאר את כולם. בדומה לחיים שלנו, גם בעולם האצילות יש אין ספור מצבים. ב"פתיחה לחכמת הקבלה" אנו לומדים רק על המצבים הכללים, וגם זאת רק כדי לעורר האור המחזיר למוטב, ולא על מנת לדעת מה בדיוק קורה באצילות. הידיעה בעלמא לא תועיל לנו כלל. עלינו לדעת כיצד להתכלל במצב שעליו אנו לומדים.

אות קכ"ט

"ותדע, שכל קומה וקומה מה"פ אלו דמ"ה החדש בעת שיצאה, ביררה וחיברה לעצמה חלק מהכלים דנקודים, שנעשה לה לבחינת נוקבא. כי הנה בעת שיצא פרצוף עתיק, לקח וחיבר אליו, כל הג"ר דנקודים, שנשארו שלמים בעת שביה"כ, דהיינו בחינת הגו"ע שבהם שיצאו בעת קטנותם, הנק' כלים דפנים, (כנ"ל באות ע"ו) שבקטנות הנקודים לא באו עמהם רק מחציתה העליונה דכל מדרגה, שהם גו"ע ונקבי עינים, ומחציתה התחתונה דכל אחת, הנק' אח"פ, ירדו למדרגה התחתונה, עש"ה. ולפיכך נבחן שפרצוף עתיק דמ"ה החדש לקח לו מהכלים דנקודים, את מחציתה העליונה דכתר, ומחציתה העליונה דחו"ב, וז' השרשים דז"ת הכלולים בג"ר דנקודים, והם נעשו לבחינת פרצוף נוקבא אל העתיק דמ"ה החדש. ונתחברו יחד זה בזה. והם המכונים מ"ה וב"ן דעתיק דאצילות, כי הזכר דעתיק נק' מ"ה, והכלים דנקודים הנ"ל שנתחברו אליו נקראים ב"ן, (מטעם הנ"ל באות קי"ט, ע"ש). וסדר עמידתם הוא פו"א, העתיק דמ"ה בפנים והעתיק דב"ן באחוריו."

כתר הוא ראש הא' דנקודים. אבא ואמא הם ראש הב' דנקודים. הגוף דניקודים הוא זו"ן. קומת הגדלות דניקודים נשברה ולאחר השבירה אין מה לעשות איתה. לאחר השבירה העיקר הוא קטנות דנקודים. כתוצאה מהשבירה הסתלקו מכתר דניקודים כל האורות, כי כתר העביר את האורות לאבא ואמא. אבא ואמא לעומתו, נפגמו ממש, כי הם עשו חשבון לא נכון והעבירו את אורות הגדלות לזו"ן שנשבר. זו"ן שהם ה"בנים", נשברו בגלל הטעות של אבא ואמא. הפגם הוא כולו באבא ואמא, אבל התוצאה, השבירה ממש, היא בבנים, בזו"ן.

עולם האצילות שיוצא לאחר השבירה חייב לכלול בתוכו את כל מה שהיה בניקודים, אבל בצורה מתוקנת. אילו הראש דניקודים יכול היה לדעת מראש על כל ההבחנות, על כל החסרונות ועל כל החולשות שבזו"ן, אילו יכול היה לדעת כי זו"ן אינם יכולים לקבל באח"פ שלהם, הוא תיכף היה משתוקק לעשות מעצמו עולם האצילות ולא היה יוצא בגדלות.

עולם האצילות הוא אותו עולם הניקודים. לכן ניקודים נקרא מ"ה, ואצילות נקרא מ"ה החדש. עולם האצילות יצא כתחליף לעולם הניקודים. הוא נכלל מכל החסרונות ומכל השבירות שבניקודים, מכל מה שנגלה בניקודים, וזה מה שטוב בו. יש לו ניסיון מהשבירה, ויש לו את כל הנתונים על כל המקרים שיכולים לקרות. לכן הוא בונה את עצמו בביטחון.

עולם האצילות עצמו יוצא בקטנות. רק לאחר מכן הוא מתחיל לחבר לעצמו את החסרונות של עולם הניקודים, את כל ה"בעיות" של ניקודים, ובעשותו כן הוא נכלל מעולם הניקודים. כך הוא נותן מענה לכל מה שקרה בניקודים. למעשה, עולם אצילות אינו מתקן את עולם הניקודים, אלא מתוך התיקון של עולם הניקודים הוא מגיע לגמר התיקון. החסרונות שהוא לוקח מעולם הניקודים, עוזרים לו להגיע לגמר התיקון.

עולם האצילות עצמו הוא א' שורש. שלא כמו עולם הניקודים שיצא על עביות ב' א', עולם האצילות יוצא בקומה קטנה מאוד וזכה מאוד. אין לו שום קשר לשבירה, לחסרונות או לכל דבר אחר בניקודים. אלא כשהוא מתחיל להתכלל מהחסרונות של עולם הניקודים, מהנוקבא דניקודים, הוא מחבר את החסרונות אליו, מברר אותם, ומתקן אותם. תחילה הוא ממלא את עצמו בחסרונות, לאחר מכן עושה תיקונים, מוליד את הפרצופים, וכתוצאה מכך הוא מגיע לגמר התיקון.

עולם האצילות כמות שהוא, ללא החיבור עם עולם הניקודים ותיקונו, הוא א' שורש, עובָּר בלבד. רק החיבור של עולם אצילות עם עולם הניקודים מעלה אותו לדרגת הקטנות, ומיד. כל פרצופי האצילות יוצאים בתחילה על רשימות שורש א', בדרגת עיבור, בדרגת כתר שיוצאת בדחייה ממטה למעלה ואינה רוצה דבר לעצמה. אלא כשקומת העיבור דאצילות נכללת מהחסרונות של עולם הנקודים, היא מקבלת מלמעלה כוחות על חשבון החסרונות האלה, וכל עוּבָּר הופך להיות קטן. הוא לוקח עביות א' מעולם הנקודים, והופך להיות קטן.

את העביות א' ואת קומת הקטנות, לוקח העובר מהקטנות של עולם הניקודים. ומהכלים השבורים הנפולים בעולמות בריאה יציאה ועשיה, הוא מקבל בהמשך עביות ב' ג' וד'. הכלים השבורים נפלו לעולמות בריאה יצירה או עשיה בהתאם לדרגת העביות שנפגמה בהם, לפי המסכים שנאבדו להם.

אם כן, עולם אצילות עצמו הוא עביות שורש. עביות א' הוא לוקח מעולם הניקודים, ועביות ב', ג', ד' מהנשמות השבורות הנפולות בעולמות בריאה, יצירה ועשיה. כך הוא נתקן כעולם אין סוף שיש בו הכול.

שאלה: האם נכון לומר כי הגדלות באצילות היא תוצאה מהתעוררות הרשימות של הכלים השבורים?

עולם האצילות בפני עצמו תמיד נמצא במצב הקטנות. מצב הקטנות באצילות נקרא גם "המצב הקבוע". את קומת הגדלות עולם האצילות מקבל רק מתוך הרשימות. רק מהכלים דקבלה יכול להתגלות חיסרון לגדלות. גדול הוא מי שמשתמש בכלים דקבלה שלו בעל מנת להשפיע. וכיוון שכלי הקבלה שבורים, הכלים השבורים הם שמתעוררים.



עתה נבאר מאיזה חלקים בעולם הניקודים מקבלים עתיק, אריך אנפין ואבא ואמא את הכלים והחסרונות, ומתקנים אותם. בעל הסולם כותב (באות קכ"ט) כי: "פרצוף עתיק דמ"ה החדש לקח לו מהכלים דנקודים, את מחציתה העליונה דכתר, ומחציתה העליונה דחו"ב, וז' השרשים דז"ת הכלולים בג"ר דנקודים". כלומר, עתיק לוקח לו כנוקבא את גלגלתא עיניים דכתר דניקודים, את גלגלתא עיניים דאבא ואמא דניקודים, הנקראים חכמה ובינה, ואת הז' כתרים. כאן המקום להדגיש כי ז' הכתרים אינם כתרים של זו"ן. בזו"ן אין ראש, זו"ן הם תמיד ו"ק ללא ראש. ז' הכתרים הם ז' הרשימות או השורשים של זו"ן באבא ואמא. מז' השורשים האלה אבא ואמא מתחילים להתייחס לזו"ן.

כשאבא ואמא מרגישים את ז' שורשי הזו"ן, מתעורר בהם חיסרון לזו"ן. הם רוצים שיהיו להם בנים ומרגישים צורך להוליד אותם, לתקן את הנשמות. באבא ואמא יש מערכת שמרגישה את חסרונות הזרים. החסרונות האלה הם ז' הכתרים דזו"ן באבא ואמא. הם אינם שייכים לגוף הזו"ן. הם אינם נמצאים למטה מפה דאבא ואמא, אלא באבא ואמא עצמם.

אם כן, עתיק לוקח מניקודים שלושה חלקים: גלגלתא עיניים דכתר, גלגלתא עיניים דאבא ואמא, וז' כתרים דזו"ן (ראה שרטוט מס. 3). ב"תלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מדייק עוד יותר ואומר שעתיק לוקח מאבא ואמא חלקים שונים, מאבא הוא לוקח ג"ר ומאמא ד"ר. בכל אופן, ב"פתיחה" מדובר על גלגלתא עיניים דאבא ואמא, על הכלים דהשפעה של שניהם.

שרטוט מס. 3