שיעור צהרים 25.12.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 650

מאמר ר"א, "רוחניות וגשמיות"

קריין: גם, מתוך כתבי בעל הסולם, עמוד 650, "שמעתי", מאמר ר"א, "רוחניות וגשמיות".

רא. רוחניות וגשמיות

שמעתי א' דחנוכה תרצ"ט

"למה אנו רואים, שעל גשמיות יש הרבה אנשים שעובדים במרץ רב, אפילו במקום שיש סכנת נפשות, וברוחניות כל אחד ואחד נותן על נפשו שמירה ובדיקה יפה?

ועוד, על גשמיות יכול אדם לעבוד, אפילו שלא נותנין לו מחיר רב חלף עבודתו, ומה שאין כן ברוחניות אין האדם יכול להסכים לעבודה, רק שידע בבטח, שיש לו תמורה הגונה חלף עבודתו?

והענין הוא, שזה דבר ידוע, שהגוף אין לו שום ערך. שהרי הכל רואים, שהוא כלה והולך בלא כלום, וממילא קל להפקיר אותו, משום שהוא דבר הפקר ממילא. אלא ברוחניות יש בחינת קליפות, השומר להגוף, שהיא שומרת קיומו, לכן קשה להפקיר אותו. לכן אנו רואים, שאצל חילוניים יותר קל להפקיר את גופם, ואינם מוצאים כבידות בגופם. מה שאין כן ברוחניות. וזה האחוריים של הקדושה, המכונה "מסירות נפש". שדוקא על ידה זוכין לאור ית'. וטרם שהאדם נגמר בענין מסירות נפש, אי אפשר לו לבוא לשום מדריגה".

שאלה: בחיים הגשמיים, הרגילים אף פעם לא ראינו שמישהו הולך להקריב את גופו. למה כאן כתוב ככה? או שאני לא מבינה, מה זה אומר שאנחנו בקלות נפרדים מהגוף?

מה הבעיה, בעקרון אם זה הגוף שלנו, אז הוא ממילא ימות.

תלמידה: ימות כן, אבל אני כמו אימא, לא יכולה לתאר לעצמי שאני יכולה ללכת בקלות. מה עם הילדים, מה עם הקרובים? כלומר יש פה איזו סתירה, אני אפילו לא יכולה להסכים עם מה שכתוב כאן.

זה מובן, כיוון שאת קשורה לגוף הבהמי שלך ומחשיבה שהחיים בלעדיו בלתי אפשריים, נכון, אבל כעיקרון, כך או אחרת אנחנו נפרדים ממנו.

תלמידה: אז השאלה שמתעוררת, האור צריך לפעול עליי ובצורה כזאת ללמד אותי, שהוא יפרמט אותי מחדש ולא יהיה לי את הפחד הזה להיות קשורה לגוף הבהמי ואז הפחד יהיה רק להיות קשורה לגוף הרוחני, את זה אני צריכה לבנות, לסדר מחדש את הערכים שלי?

זאת המשימה, זאת העבודה שלנו, לעבור מהקיום בגוף הבהמי לקיום בגוף הרוחני.

תלמידה: אז מה אני צריכה לעשות בשביל העשירייה שלי?

הגוף הרוחני שלך זאת העשירייה.

תלמידה: אז לחלוטין לעבוד בה. הבנתי. תודה.

שאלה: מה זה אומר להפקיר את גופם ולמה זה נקרא אחוריים?

כי ככה אנחנו צריכים לבחור.

תלמידה: וכשאנחנו עושים צמצום, זה גם נקרא מסירות נפש?

הכול מדובר כלפי האגו.

שאלה: מה ההבדל בין מסירות לבין ללכת בצורה עיוורת?

כשאדם הולך בצורה עיוורת, הוא לא יודע לאן הוא הולך, לקראת מה הוא הולך, לא חשוב לו לאיזה כיוון, הוא הולך, ככה, כמו בתוך היער, שאיבד כיוון. העיקר לא לשבת. מה שאין כן, אנחנו מתקדמים לפי כל מיני סימנים ולפי כל מיני כיוונים ולכן אנחנו לאט לאט מוצאים את הדרך לצאת מהמסתור, לצאת מהבלבול ולקדם את עצמנו על ידי חיבור עם החברים, למטרה.

שאלה: האם זו מתנה והזדמנות שנותנים לנו להרגיש יגיעה ברוחניות כדי שנוכל להספיק בחיינו הקצרים הגשמיים את מידת הסאה הדרושה?

כן. אתה צודק. אנחנו צריכים למלאות את הסאה ואז מגיעים לשלב הרוחני.

תלמיד: כי נשאלת השאלה, זה מה שנקרא ש"לא אותי יגעת יעקב", שאין יגיעה, אבל זה כשמגיעים לרוחניות.

למה? יש לך יגיעה. כדי להגיע לרוחניות אתה צריך למלא את הסאה של היגיעה.

תלמיד: אבל זה לא אמור להיות מורגש כיגיעה כי הוא אומר לנו שאם אתה מרגיש שזאת יגיעה, אז "לא אותי עבדת".

זה אחר כך, בינתיים זו ממש יגיעה.

שאלה: בקשר ההפקרה הזאת של הגוף בעולם הזה, יש הרבה אנשים שפוגעים בעצמם או שמסכנים את החיים שלהם ותמיד שאלתי את עצמי, אז למה יש להם כאלה כוחות לעשות דברים כאלה? ברוחניות היו מתקדמים כמו טיל.

לא נתנו להם כזאת הזדמנות. הבורא לא נותן להם כזאת הזדמנות.

תלמידה: השאלה בזה, במאמר הבנתי שבגשמיות אף אחד לא דורש שכר עבור החיים שלו, לכן קל לו כאילו לאבד את החיים, וברוחניות כשאדם מנסה לעשות משהו עבור העשירייה לדוגמה, במיוחד הקליפות דורשות שכר לכן כל כך קשה לתת מאמצים ברוחניות.

כן.

תלמידה: ומפה מובן שלהתפלל עבור העשירייה, אני אישית תמיד שוכחת. יוצא שכל העבודה, כל מה שאנחנו עושים זה להתפלל ולבקש שהבורא יתקן ויענג, ימלא את העשירייה דרך כל מה שאנחנו עושים.

נכון מאוד, את צודקת.

(סוף השיעור)