שיעור בוקר 27.07.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 196 פתיחה לחכמת הקבלה, אות קנ"ה

אנחנו כבר רואים לפי החומר של הפתיחה וגם מי שלומד בערב את תלמוד עשר הספירות, עד כמה החומרים האלה, אמנם הם הולכים לפי הסדר ממחשבת הבריאה, ד' בחינות דאור ישר, צמצום א' וכן הלאה, אבל בכל זאת בדרך חסרים הסברים, חלקים.

המקובלים לא כל כך דואגים לכך שיהיה רצף דידקטי מיוחד כזה נוח לתלמיד שידע תשובות ושאלות ועניינים. אמנם יש את כל הדברים האלה ובעל הסולם כל כך טרח בשביל זה, אבל בכל זאת מפני שלמקובל זה ברור, הוא רואה את הדברים, ומי שלא רואה קשה להם להסביר, להשלים את חוסר חוש הראייה. וכמה שאנחנו נתאר לעצמנו איך אנחנו מסבירים את העולם הזה למי שלא רואה, אפילו שנמצא בעולם הזה, אבל לא רואה, כמה שיחסר, וגם יחד עם זה חרש, לא שומע ועוד משהו, זה כמעט הופך להיות בלתי אפשרי.

ולכן זה שחסרים חלקים והסברים, ומי יודע אם אנחנו יכולים להשלים את זה על ידי מה שנראה לנו, נדמה לנו, זו בעיה. לפי מה שברור לנו מהמקובלים זה לא כל כך חשוב אם אתה יודע את זה, לא יודע את זה, בכל זאת תכלית הידיעה שלא תדע, ולדעת אפשר רק בתנאי שאתה מגיע להשתוות הצורה עם הדברים.

לכן אנחנו גם כאן עוברים לחלק הבא של הפתיחה, למרות שיש לנו ודאי עוד הרבה זנבות, שאלות על מה שעברנו, ושוכחים ולא מבינים, לא מרגישים. יש חלקים שנראה לנו שהם קרובים יותר לשכֶל שלנו, יש כאלה שלא כל כך. הכול בעצם צריך לעבוד בנו עד שנקבל הרגשה, ומתוך הרגשה נקבל הבנה, כי הלב מבין, קודם הלב ואחר כך מבין.

אם כך אנחנו מגיעים לחלק הזה "ענין עליות העולמות". זה לא אומר שמחר אנחנו לא זזים כמה דפים אחורה ושוב חוזרים, אין עם זה שום בעיה. פתיחה זה חומר מאוד מאוד יסודי שאפשר לחבר אליו עוד חלקים גם מתע"ס, גם מכל יתר החלקים. נראה, אבל בינתיים מתקדמים.

קריין: פתיחה לחכמת הקבלה, עמוד 196, כתבי בעל הסולם, כותרת, "ביאור ענין עליות העולמות", אות קנ"ה.

1. ביאור ענין עליות העולמות

   אות קנ"ה

"עיקר ההפרש מפרצופי א"ק לפרצופי עולם האצילות הוא, כי פרצופי א"ק הם מבחינת צמצום א', שבכל מדרגה שבו יש בה ע"ס שלמות ואין בע"ס רק בחינת כלי אחד, שהוא כלי מלכות, אבל הט"ס ראשונות הן רק בחינת אורות לבד. משא"כ פרצופי אצילות הם מבחי' צמצום הב', בסו"ה ביום עשות הוי"ה אלהים ארץ ושמים, ששיתף רחמים בדין (כנ"ל באות נ"ט). שמדת הדין שהיא מלכות עלתה ונתחברה בבינה שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו יחד ע"ש. שעי"ז נעשה סיום חדש על אור העליון במקום הבינה, שהמלכות המסיימת את הגוף עלתה לבינה דגוף, שהיא ת"ת, במקום החזה. והמלכות המזדווגת שבפה דראש, עלתה לבינה דראש הנק' נקבי עינים, (כנ"ל באות ס"א), שעי"ז נתמעטו שיעור קומת הפרצופין לגו"ע, שהם כתר חכמה דכלים, בקומת ו"ק בלי ראש, שהוא נפש רוח דאורות (כנ"ל באות ע"ד), ונמצאו חסרים מאח"פ דכלים שהם בינה וזו"ן, ומנשמה חיה יחידה דאורות."

קריין: אות קנ"ה.

"עיקר ההפרש מפרצופי א"ק לפרצופי עולם האצילות הוא, כי פרצופי א"ק הם מבחינת צמצום א'," מה זאת אומרת צמצום א'? "שבכל מדרגה" בכל פרצוף "שבו יש בה ע"ס שלמות ואין בע"ס רק בחינת כלי אחד," זאת אומרת רק מלכות אחת, כלי אחד נמצא בכל עשר הספירות "שהוא כלי מלכות, אבל הט"ס ראשונות הן רק בחינת אורות לבד." זאת אומרת, יש לנו אורות שמתפשטים, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, אורות שונים מגיעים לרצון לקבל שנקרא "מלכות". ומלכות עושה חשבון, לקבל, לא לקבל, כמה ואיך, אבל זה המבנה, ט' ראשונות ומלכות זהו.

זאת אומרת, יש ט' ראשונות דאורות ומלכות בסופו של דבר זה רצון לקבל שרוצה לקבל את הט' ראשונות. מה זה ט' ראשונות? כל מיני תכונות ההשפעה אליה, למלכות. כמו שיש לפַניכם סעודה, אז יש גם ריחות וגם טעמים ואתם מרגישים שיש איזה צבע ומשהו נוזלי ומוצק וכן הלאה, כל מיני טעמים. ויש מלכות, רצון, שמסתכל בעיניים, נושם, שומע אפילו, מתרשם מכל הט' ראשונות, כך אנחנו עובדים.

מה שאין כן יש סגנון אחר של קליטת התענוגים ברצון.

"משא"כ פרצופי אצילות הם מבחי' צמצום הב'," מה שייך שם צמצום ב', מה זה נקרא? ברצון לקבל כלפי התענוגים וכלפי בעל הבית, מה זה צמצום ב'? צמצום א' זה ברור, יש לי בושה, אם לא הייתה בושה, היה לי הרבה יותר קל, הייתי בהמה, הייתי אוכל, הייתי סופג את כל מה שאני רוצה. רק המלכות שלי, הרצון שלי היה קובע. את זה אנחנו רואים בתינוקות, בילדים קטנים, הרצון שלו הוא קובע. מה שאין כן אחר כך כשיש בושה יש כבר חשבון אחר.

"משא"כ פרצופי אצילות הם מבחי' צמצום הב', בסו"ה ביום עשות הוי"ה אלהים ארץ ושמים," שכבר יש ארץ ושמים, זאת אומרת שתי רמות של היחס "ששיתף רחמים בדין (כנ"ל באות נ"ט)." יש כאן עניין של השפעה וקבלה. "שמדת הדין שהיא מלכות עלתה ונתחברה בבינה שהיא מדת הרחמים," זאת אומרת מלכות לא יכולה לעבוד כבר עם עצמה, רק עם הרצון לקבל שנקרא דין. אני לא יכול לא לעשות שום חשבון, ואם אני צריך להיכנס במגע עם המאציל, עם בעל הבית, אני חייב לעשות עלי כל מיני תיקונים. אז אני עושה צמצום והשתוות עם בעל הבית, זאת אומרת אני משתמש רק בחלק מהרצונות שלי. "עלתה ונתחברה בבינה שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו יחד ע"ש." זאת אומרת עניין ההשתתפות, ההתקשרות שלי עם בעל הבית זה בהשפעה שלי לבעל הבית. והשפעה שלי לבעל הבית יכולה להיות חלקית, לא מכל הרצונות שלי, אלא רק מחלק. "שמדת הדין שהיא מלכות עלתה ונתחברה בבינה שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו יחד ע"ש. שעי"ז נעשה סיום חדש על אור העליון במקום הבינה," לא שאני עשיתי חשבון על כל התענוגים שמגיעים עד המלכות, על כל הרצונות שלי, כמה כן וכמה לא לטובתי, לטובת בעל הבית ובאמצע איזו פשרה, הכול לבעל בית וכן הלאה, אני עושה כל מיני חשבונות, אבל על כל הרצונות שלי. כאן בצמצום ב' יש לי הגבלה, מאיפה ההגבלה בצמצום ב'? מזה שאין לי מסך, אין לי כוח לכך שאני יכול להתנגד לקבלת התענוג. נניח באיזו מנה יקרה, בשר ודגים, אני לא יכול, הם כל כך טעימים שאני לא מסוגל לחשוב עליהם לטובת בעל הבית, לכבוד בעל הבית. כשאני טועם, אני טועם ונכלל בתוך התענוג הזה, פשוט בולע ורק את זה אני מרגיש. אין לי בראש כלום כלפי בעל הבית, יש לי רק מה שנכנס לגרון. כשזה נכנס לגרון, בעל הבית נעלם. כבוד של בעל הבית, תענוג לבעל הבית, לטובת בעל הבית, איך אני חושב עליו, כמה שהוא טרח כדי להכין לי, כמה שהוא עשה את זה ואת זה, הכול עף, נשאר רק טעם בגרון. אז מה עושים? עושים צמצום, לא נותנים לחתיכה הזאת להיכנס. ומה קורה הלאה?

"שעי"ז נעשה סיום חדש", עד כמה? על אור העליון במקום הבינה," זאת אומרת רק איפה שיש לי כלים, מחשבות כלפי בעל הבית, לא למטה מהם. "שהמלכות המסיימת את הגוף עלתה לבינה דגוף, שהיא ת"ת, במקום החזה." היא נמצאת, כך זה נקרא, "והמלכות המזדווגת שבפה דראש, עלתה לבינה דראש הנק' נקבי עינים, (כנ"ל באות ס"א), שעי"ז נתמעטו שיעור קומת הפרצופין לגו"ע,", כמו שהיו קודם חמש מנות שאני יכולתי לקבל, עכשיו מגיע לי רק שתיים וחצי, חצי. מה זה שתיים וחצי? כאלה שאני בהן בטוח לא אחשוב על עצמי, אלא יכול הישאר במחשבה על בעל הבית, ואז אני נשאר בקדושה, בעל מנת להשפיע. "שעי"ז נתמעטו שיעור קומת הפרצופין לגו"ע, שהם כתר חכמה דכלים, בקומת ו"ק בלי ראש, שהוא נפש רוח דאורות (כנ"ל באות ע"ד), ונמצאו חסרים מאח"פ דכלים שהם בינה וזו"ן," דכלים "ומנשמה חיה יחידה דאורות."

שאלה: אחרי כל מה שהסברת, לא ברור איפה ההבדל בזה שזה מתחת לטבור?

מה זה טבור?

תלמיד: כל מה שדיברנו בהתחלה בא"ק, לא ברור איפה ההבדל בזה שעכשיו פרצופי אצילות הם מתחת לטבור?

אני לא יודע, כאן לא מדובר על זה. כאן לא מדובר על למטה מהטבור. כאן מדובר על צמצום ב' בלבד. מה זה עשר ספירות דצמצום א', לעומת ספירות דצמצום ב'.

תלמיד: אז מדובר רק על איפה?

על איפה לא כתוב. תראה לי, בקשה.

תלמיד: איפה הזיווג קורה?

בנקבי עיניים.

תלמיד: זה ההבדל?

זה ההבדל, אבל זה בדיוק הבלבול שלכם. על מה כתוב כאן, כתוב על עשר ספירות שהן ה‑ו‑י-ה שלמה כמו שיצאה לנו באין סוף. האור בורא את הרצון, אבל הוא לא יכול לברוא את הרצון, אלא רק בד' בחינות, כי הרצון הפוך מהאור. הרצון מתהווה עד שנעשה מרגיש את עצמו שהוא המקבל והאור הוא המשפיע, ואז הוא רוצה לקבל את האור וליהנות ממנו, וזה נקרא מלכות דאין סוף. היא יכולה להיבנות רק בארבעה שלבים, שנקראים ה-ו-י-ה, אלה פעולות הבורא, לכן זה נקרא שם ה', שם ה' נקרא שאני מטביע, עושה חותמת, את זה אני עשיתי. כך הבורא עשה, ה-ו-י-ה, זו הפעולה שלו, חוץ מזה אין פעולות שלו.

הוא ברא את הה-ו-י-ה, ד' בחינות דאור ישר. הנברא בבחינה ד' רוצה לקבל וליהנות, ובזה נגמר תפקיד הבורא. רק לשם הזה אנחנו פונים. אחרי שכל זה יצא, אנחנו מרגישים את עצמנו שהבורא ברא משהו, כאילו לא בצורה שלמה. את כל היתר הוא רוצה שאנחנו נשלים. ואז אנחנו צריכים לפנות אליו, כאילו לבוא אליו בטענות, מצדנו זה נקרא בקשות, "אבל אנחנו מרגישים לא נוח, אבל אנחנו מחויבים לעשות צמצום, אבל, אבל, אבל", בסדר, תבוא אליו, אבל מצדו הפעולה ישירה. לכן חלק מהעבודה בה-ו-י-ה היא שלו, וחלק מהעבודה שלנו, בתגובה, בה-ו-י-ה ההפוכה, ממלכות, מבחינה ד' לשורש זו העבודה שלנו.

תלמיד: לא ברור לי ההבדל בין מלכות ו-ט' ראשונות, שעליהן הוא מדבר פה בהתחלה, לבין אחר כך שזה בגלגלתא ועיניים?

מה שהנברא מגלה בעשר ספירות, כשמרגיש שכך הבורא ברא אותו, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לענות לבורא באותה הצורה, כמו שהבורא אליו. כשהוא מרגיש בושה ומתכנן איך להתייחס עכשיו למאציל, אז בעצם הוא יכול להתייחס למאציל בכל הכוחות שלו, וזה מה שהוא עושה, זה נקרא פרצופי א"ק, שהוא הולך ומקבל חמש מנות. קיבל, ואחר כך הוא לא יכול, הוא מנסה ורואה שהוא לא יכול לעבוד עם הכלים דקבלה שלו יותר, להמשיך הלאה לא יכול. ואז יש לו אפשרות להשתמש רק בחצי מהכוחות שלו דלקבל, בעל מנת להשפיע. ואז זה נקרא צמצום ב', שהוא מצמצם את הרצון לקבל שלו, אבל כדי לפחות במקצת, להמשיך להיות בקשר עם בעל הבית. לא כתוב איפה זה נמצא, עזוב את הכתוב, אנחנו מדברים על העיקרון.

שאלה: לא ברור לי ההבדל המהותי בין כלים דקבלה, לכלים דהשפעה, שהוא מחליט שמשם והלאה בצמצום ב' הוא כבר לא מקבל?

יש רצונות שבהם אני לא מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע, מפני שאני אקבל בעל מנת לקבל. התענוגים שמתגלים ברצונות כאלה הם יותר גדולים, שאני לא מסוגל בהם להישאר בכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: כן, זה ברור, אבל מה המהות חוץ מזה?

מה זה מהות?

תלמיד: למה דווקא הרצונות דקבלה הם אלה שאני כבר לא יכול?

אנחנו קוראים לרצונות האלה רצונות דקבלה, ולרצונות יותר קטנים, אנחנו קוראים רצונות דהשפעה. זה אמנם שקר, אין רצון להשפיע, יש רצון לקבל. בטבע אין רצון להשפיע, רצון להשפיע זה הבורא, לנברא יש רק רצון לקבל וזה לא משתנה. אבל עד כמה שהוא מסוגל ברצון לקבל שלו לחשוב שעל ידי הקבלה הוא עושה תענוג לבורא, לזה, לכל הרצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע, בקיצור אנחנו קוראים רצון להשפיע. אבל רצון להשפיע, אין.

תלמיד: למה הגבול הזה בכלל קיים, למה הוא לא מסוגל לקבל את הכול בעל מנת להשפיע. מה מהות של ההבדל בגבול הזה?

כי יש לנו ברצונות לקבל עביות שורש א' ב' ג' ד'. בעביות שורש א' וב' אין עדיין רצון לקבל שמורגש, כי הוא רוצה לעצמו, בעצמו לקבל, שהוא בזה נבדל מהמשפיע. אין. ברצון דבחינה ג' יש לו כבר הרגשה שהוא נבדל מהנותן, אבל הוא קטן. ילד לא מתבייש שהוא דורש מאמא, הוא בא לאמא ושואל, "אמא מה יש לך כאן, למה לא עשית לי" וכו'. הוא עדיין דבוק, אין לו עביות מספקת לנתק אותו מהבורא.

מה שאין כן בחינה ד' שהיא בעצמה התעוררה לקבל אחרי בחינה ג', זה ההבדל בין קטן לגדול, ואז היא דורשת. בגלל שהיא דורשת יש לה בזה הרגשה אחרת. שזאת היא, עצמאית, הפוכה, נבדלת מהבורא. וכך המצב שלה. ולכן מה שהיא מקבלת, היא מרגישה שהיא מקבלת, שהיא נהנית. הילד מרגיש שהוא נהנה, אבל הוא לא מרגיש שהוא מקבל, אמא תביא, זה הבדל גדול, זו עצמאות, מצד אחד בחינה ד' מרגישה את עצמה הפוכה מהבורא, מצד שני זה נותן לה אפשרות להשפיע, להחזיר. גם ילד מחזיר, אבל זה לא מעצמו, זה לפי הטבע, שהוא קרוב לאימא. שהוא נולד מבינה, ואז זה הקשר ביניהם.

תלמיד: אז בעצם ההבדל בין צמצום א' לצמצום ב', בין הכלים דקבלה להשפעה, זו העצמאות של הנברא. מתחת לפרסה הנברא הוא בפני עצמו, כבר מרגיש את ההבדל שלו.

שאלה: יש תשעה אורות וכלי המלכות. וכתוב שבצמצום ב' מלכות עלתה לבינה. מה זה אומר?

מלכות עצמה לא יכולה לעלות לבינה. מה זה לעלות לבינה, איך זה? אלא, הכלי, אנחנו צריכים להבין את השפה, אין לך מבנה שמשתנה, עשר ולא תשע, ולא אחת עשרה, מלכות עלתה לבינה, זה נקרא להשתמש רק ברצונות לקבל עד הבינה, בלבד. היינו, איפה שהרצונות להשפיע. אלה גם לא רצונות להשפיע, אין רצון להשפיע בכלי. מה זה, כלי זה רצון לקבל, אבל איפה שהכלי יכול לקבל אורות, שהאורות מתפשטים בו, אפילו בלי לשאול אותו, את הכלי, והוא לא מרגיש עדיין שקבלת האורות, או אפילו לא קבלה, אלא התפשטות האורות ברצונות האלה, מבדילים אותו מהבורא. לא מבדילים.

אני נושם אוויר, אני מקבל אותו? אני לא מרגיש שאני מקבל, שמישהו נותן ואני מקבל, אין דבר כזה. אני יוצא למקום איפה שיש מים ושותה את המים, גם זה לא מקבל, זאת אומרת, יש סוגי קבלה שלא נקראים שאני מקבל. ויש סוגי קבלה שאני יודע שאני מקבל, שאני מרגיש שאני מקבל, ושזה לא שייך לי אולי. ואני צריך על זה אולי לשלם וכן הלאה. אז שורש א' וב' הם אורות שמתפשטים מלמעלה לנאצל, מתפשטים. ולכן אני יכול לקבל אותם וזה לא נקרא קבלה, וגם אני לא מושך אותם ברצון שלי, אלא ככה, נניח לנשום, אני מפעיל את זה אוטומטי, הגוף עושה בעצמו. כמו לשתות, יש לנו הרבה פונקציות בגוף שאותן אנחנו חייבים לעשות. אבל איפה שאני מפעיל את הרצון שלי בכוח, ושם זה האני שלי, ההרגלים שלי, הרצונות, הכוונות, זה נקרא כלי דקבלה. כלי דקבלה כאלו יש לנו רק שניים, בחינה ג', ובחינה ד', זעיר אנפין, ומלכות. בכלי הזה זעיר אנפין, אני משתמש מתוך זה שאני קיים, כביכול מגיע לי מפני שאני קיים, כל יפי הנפש צועקים על מה שמגיע לאדם, מגיע לו כך וכך וכך, אמנם שלא ברור למה, האם רק בגלל שאני קיים מגיע לי משהו? זאת שאלה, אבל בכל זאת זה לא נקרא שאני מקבל, זו דרגה כמו של כלב התופס משהו ברחוב. אדם עושה את זה מתוך הטבע, ללא כוונה, וברוחניות זה ללא כוונה זדונית לעצמי, ויכול להיות לרעת הזולת. זו כבר בחינה ד'. אז יש בנו כלים כאלו שנקראים כלים דהשפעה, הם לא כלים דהשפעה, אין דבר כזה השפעה בכלים, כל הכלי זה רצון לקבל, אלא רצונות לקבל כאלו שהם כמו לנשום אוויר, אני פועל כך בגלל שכך הבורא עשה. לכן זה נקרא "גלגלתא עיניים", כלים מגיעים מלמעלה, מהעליון, אני בהם לא עושה שום חשבון, הם לא שייכים לכוונה שלי על מנת לקבל, ולכן זה הכרחי בכל נברא.

כשאתה מסתכל על כל אדם ואדם, אז הוא צריך לאכול, לשתות, יש לו צרכים למיניהם, כמו שינה נניח וכל הדברים האלה, זה רגיל, זה מה שלא שייך לאדם שבו, אלא לחיה שבו. ויש רצונות שבהם הוא כבר מושך את עצמו, ממשיך את עצמו, מקיים את עצמו, שהם רצונות דבחינה ג', אבל במיוחד בחינה ד', וזה נקרא הכלים שלו. לכן אותם אנחנו בודקים, האם יש לו על זה כיסוי או לא, בשביל מה הוא משתמש בהם.

כשאני מסתכל על אדם אני לא מדבר על הבחינות הרפואיות שלו, אם הוא נושם ומה הוא עושה, אם יש לו איזה קלקולי קיבה, או איזשהן בעיות כאלה, אני לא מסתכל על זה. אלא אני מסתכל על מה הוא רוצה מאחרים, מה הוא רוצה מהחיים, לְמה הוא רוצה להגיע, ובמיוחד איך הוא רוצה להשתמש בזולת, מה המטרה שלו בחיים. אלה דברים ששייכים לו אישית, שהוא מפתח אותם אם הוא גבוה יותר מהבהמה, ואיך הוא רוצה להשתמש בהם. בהם בודקים, ועל זה במיוחד. אבל זה רק חלק קטן, אמנם הכי חשוב מכל אדם, עליהם אנחנו מדברים, והם נקראים כלים דקבלה. וכל היתר למעלה מזה, זה לא כלים דקבלה.

תלמיד: מורגש כאילו צמצום ב' זה התבגרות, זה איזה בירור נוסף, שעכשיו אנחנו כבר לא מתעסקים בדברים שהם אינסטינקטיבית והם בסדר, אלא מדייקים יותר בדיוק איפה העבודה שלנו.

אנחנו מחלקים את עצמנו לשני חלקים בצורה ברורה, רצוי לכל אחד ואחד כך לחלק את עצמו, איפה אני בהמה ואיפה אני אדם. ולא להתבייש בבהמה, כי זה הכרחי, לא יגונה ולא ישובח, שזה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, הכל שייך לדרגת הבהמה ובכל תשתמש, רק בצורה הנכונה, שזה לא יקלקל לך את דרגת הכלים שלך שבהם אתה יכול לעבוד עם הכוח העליון.

שאלה: אני רוצה לחזור לאורח ובעל הבית. אורח יושב מול בעל הבית והוא התחיל עם הדברים הקלים, נניח סלט אבוקדו, והוא הצליח להתגבר ולהשפיע ולהתמקד בהנאה של בעל הבית, אבל לאייטם הבא הוא כביכול לא מצליח. אם יש לו כבר רשימו שהשפעה זה תענוג הרבה יותר מקבלה, איך הוא חוזר לקבלה אם הוא כבר יודע שהשפעה זה תענוג הרבה יותר גדול?

איזו השפעה יש לו בכלים קטנים? שתיתי איזה מיץ, או שטעמתי איזה סלט, וזהו, אלה כלים דגלגלתא ועיניים. כלים דגלגלתא עיניים לא מביאים לי תענוג, בעצמם הם לא מביאים לי תענוג לכלים דקבלה, אני לא מרגיש חיסרון. אלה כלים שמתפשט בהם האור כדי לתת לי התקשרות לבעל הבית, אבל לא שאני מקבל תענוגים, ותענוגים גדולים ברצון לקבל שלי, שאני משתוקק לתענוגים האלה באותה מידה כמו הגדלות של בעל הבית בעיני, ואני חייב להיות כאן בבירור מה יותר חשוב לי, הקשר עם בעל הבית או עם התענוגים.

תלמיד: הרי כשזה הולך וגדל, תמיד הוא עושה חשבון, תמיד יש את המצב של עשיית חשבון האם הוא יכול לעמוד בזה או לא. אני שואל, האם צריך להתייחס למערכת הזו כמערכת דטרמיניסטית, שחייבים מהשפעה לרדת לקבלה, יתרון האור מתוך החושך, שכל זה פשוט עובד כך, ולא לחפש את ההיגיון הסטרילי?

אני לא יכול להסביר. תאר לעצמך אפילו בלי בעל הבית, אלא הבורא. שיש לפניך משהו מאוד מאוד טעים ואתה צריך לחשוב עכשיו על הדבקות בבורא, אתה תרגיש שאין לך שום טעם באותו אוכל הטעים מאוד שהיה אם אתה חושב על הבורא, אתה תרגיש שזה כמו חתיכת צמר גפן, סמרטוט, משהו לגמרי ללא טעם. על ידי הכוונה להשפיע נחת רוח לבורא, אם אתה תתעמק בזה, אתה תראה שהטעם נעלם, כי הטעם הוא כולו תלוי בכוונה.

תלמיד: זה נכון, חוויתי את זה כמה פעמים. כשאני אוכל לבד, אני עושה וגם חושב על העשירייה, ויש לנו את הטעימה הזו. אבל פה מדובר על הגנה, על מסך שאפשר לעבוד איתו, עם משהו. כרגע אנחנו עובדים עם מחשבה, עם כיוון, אבל עם המסך נראה לי שהיחס הוא אחר.

לא, זה אותו דבר, המסך מגיע על זה, המסך מגיע שלמרות שזה מאוד טעים איך אני מחזיק את עצמי בחשיבות לבעל הבית. זה הצמצום ואחר כך המסך. מהו המסך? לא שאני ברוך ה' הגעתי למצב שאין לי שום טעם, שכשאני חושב על בעל הבית אין לי שום טעם במזון, אלא אני מעורר את הטעמים במזון כדי להשפיע תענוג לבעל הבית. אחרת איך אני אשפיע אם אני לא נהנה? כאן החשבון הוא מאוד לא פשוט. ואז אנחנו מתחילים גם מכאן להבין מה זה כלים דהשפעה, איך זה קורה, כשאני מגלה טעמים גדולים מאוד בחתיכת בשר נניח, ואני חושב איך על ידי זה אני משפיע לבעל הבית. אבל בזה אני צריך לעבור את התנאי הזה, כשאני לא חושב על בעל הבית אני מיד גם מפסיק להרגיש את התענוג בחתיכת הבשר. אתם צריכים לעשות כאן שיעורי בית. עוד מעט תהיה לנו ארוחה ותעשו חשבון, בואו נראה מה יישאר מכל הארוחה בשולחן.

שאלה: כדי שיהיה קשר בין בעל הבית והאורח, האם מספיק שצמצום א' יתקיים ביניהם?

זה התנאי הראשון.

תלמיד: בשביל מה צריך להמשיך התפתחות לצמצום ב' אם בא' אני כבר יוצר קשר?

ואם בצמצום א' אני מגלה שבכל זאת יש כלים כאלה שלא יכולים להיות בצמצום א', שאני צריך להגביל את עצמי עוד יותר?

תלמיד: בסדר, אבל עדיין יש יכולת לשייך כלים שאיתם יש דבקות. לְמה אתה צריך יותר מזה?

אם מגיעה אליי עכשיו התעוררות ממני לתענוג שהתגלה מבעל הבית, שהיא יותר ממה שאני מסוגל להתגבר, מה אני אעשה? אני אעשה צמצום. בסדר, נעשה צמצום. מה הלאה? אני צריך ורוצה בכל זאת להתקרב, אני צריך להתקשר אליו, אז אני מפסיק להתקשר בחלק מהרצונות שלי, ובחלק שאני יכול אני כן מתקשר.

תלמיד: אז אני מתקשר ב-20%. לְמה אני צריך להפעיל חוק של צמצום ב'? בצמצום א' אני יכול לקבוע את הכמות שאני בה משתייך לבורא, לְמה אני צריך עוד חוק עלי, עוד חוק של צמצום?

האם אני ממשיך להשפיע או לא? כל הכוונה היא להשפיע ולהשפיע בכל ההזדמנויות, בכמה שאפשר. אז כשאני כבר לא יכול להשפיע בכל חמשת החלקים שלי מהרצון, אז לפחות בכמה.

תלמיד: האם בצמצום א' אתה לא משפיע לו?

כן, אבל נגמרה לי האפשרות.

תלמיד: מה זה נגמרה לי האפשרות?

אני יכולתי להשפיע בצמצום א' בכל חמישה פרצופי עולם אדם קדמון, יותר מזה אני לא יכול. עכשיו אני מחפש איך עוד, ורואה שאני יכול להשפיע לו בזה שיש לי עדיין רצונות שנקראים נה"י דא"ק ואני יכול להשתמש בהם עוד להשפיע במשהו.

תלמיד: במה זה שונה מיכולת ההשפעה שהייתה לי קודם?

בתוספת רצון. שאני צמצמתי את הרצונות האלה שנקראים נה"י דא"ק, ועכשיו על ידי זה שאני מוסיף להם כוח השפעה, נקודות דס"ג, אני יכול להכין אותם לקבלה על מנת להשפיע.

תלמיד: האם זה רצון אחר, אלה כלים אחרים?

זה רצון שקודם לא השתמשתי בו.

תלמיד: לא השתמשתי, זאת אומרת שאני לא יכול להיות בו דבוק לבעל הבית, האם בגלל זה אתה לא משתמש בו?

ודאי.

תלמיד: אבל יש חמש דרגות, האם בחמש דרגות אתה לא מצליח לממש את כל הרצון?

אם הייתי יכול לממש את כל חמש הדרגות, הייתי גומר במלכות דאין סוף על מנת להשפיע, כל התענוגים על מנת להשפיע, וזה יהיה גמר התיקון. אם הייתי יכול אז גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, בו"ן, היו גומרים, מממשים את כל המלכות דאין סוף וזה גמר תיקון. אלא יש לנו רצונות כאלה שאנחנו לא מסוגלים להשתמש בהם בעל מנת להשפיע, והרצונות האלה מבדילים אותי מבעל הבית. בעל הבית רוצה לתת לי 100% תענוג, ואני יכול לקבל ממנו רק קו דק מאוד, מה לעשות? לכן יש כאן אפשרות. לא יכול להיות שיש לך עוד כלים ריקים ואתה לא משתדל לעבוד איתם כשאתה נמצא בכלל בעל מנת להשפיע, איך זה יתכן, שיש לך אולי עוד אפשרות לתת ולהשפיע לבעל הבית, ואתה לא משתמש? זה לא הגיוני, זה לא נקרא שאתה אוהב.

תלמיד: מה שאני לא תופס זה לָמה עם צמצום א' אתה לא יכול להתממש על כל הכלים? לפי החוק הזה, לָמה אי אפשר ללכת ולפעול בכל הכלים?

אתה השתמשת בכל הכלים שיכולת בצמצום א', ואתה מגלה שאין לך מספיק כוח התנגדות, שאתה יכול לכסות על כל הכלים האלה, לקבל בהם בעל מנת להשפיע.

תלמיד: כשמגיע צמצום ב', האם אלה כלים אחרים לחלוטין, זה לא מה שהיה בא'?

אלו כלים אחרים.

תלמיד: מאיפה פתאום הם מגיעים?

הם מגיעים מהתכללות מלכות ובינה, מהתערבבות, מלכות בבינה ובינה במלכות. על ידי זה שבינה מקבלת את מלכות לתוכה, היא כבר יודעת באיזו צורה משוכללת יותר, מורכבת, היא יכולה להתייחס למלכות. ומלכות כבר מתוך זה שהיא מקבלת את תכונת הבינה, היא יודעת איך לנהל יותר את עצמה, כדי להמשיך את ההשפעה. ואז הן בונות מערכת שנקראת אח"פ דעלייה, שמלכות עולה לבינה, מקטינה את כל המדרגה, אבל אחר כך דווקא על ידי זה היא מרחיבה את כל המדרגה, שבינה כן משתתפת במלכות. ובכל הכלים האלו יש לך יכולת לקבל על מנת להשפיע, עוד קצת ועוד קצת, וזה דרך אח"פ דעלייה, בהתכללות כלים דקבלה בכלים דהשפעה, אבל אפשרי קצת, אפשרי עוד קצת ועוד קצת.

תלמיד: מה ההבדל בין הדבקות בצמצום א' לעומת הדבקות בצמצום ב'?

דבקות בצמצום א' זו דבקות שמגיעה מתוך השפעת הבורא לנברא, למלכות. ודבקות בצמצום ב' זו דבקות שהמלכות בכוחותיה עולה לבינה מבקשת ודורשת, מושכת את תכונות הבינה ובונה את עצמה. מלכות בונה את עצמה על ידי צמצום ב', בלי צמצום ב' אין בכלל נברא. כל הנברא, שורש הנברא הוא מתחיל מצמצום ב'. בצמצום א' הם נפרדים בורא ונברא, הוא המשפיע, אני מקבל, ועולם אדם קדמון מדגים לנו מה ביניהם. זה עדיין לא פעולות הנברא. כל מה שקיבל מהבורא אז קיבל.

פעולות הנברא הן מתחילות אחרי צמצום ב', כשיש לנו עוד הכנות בעולם אצילות, בי"ע ונשמה שנשברת ואז יש לנו פעולות הנברא. אין כאן עדיין, זה הכול בא מלמעלה, גם כלים גם אורות, היחסים שביניהם, וכול זה מתנהג על ידי החוקים המוחלטים שמשתלשלים מלמעלה. נברא אין. הנברא שעומד ברשות בפני עצמו ומבין ובוחר כך וכך לעשות, לזה צריכים לבנות הרבה תנאים. אתה צריך לבנות סביבה שהנברא יוכל להתקיים כנברא. זאת אומרת מצד אחד הוא ינוהל על ידי הבורא, מצד שני שיהיה בהסתרה ממנו, מהצד השלישי שהוא יידע, יגלה את זה ויעשה פעולות שבסופו של דבר הוא יהיה נברא, הוא יהיה ממש בתכונות עצמאיות.

שאלה: בעל הסולם כותב ש"מידת הדין שהיא מלכות, עלתה ונתחברה בבינה שהיא מידת הרחמים, ונשתתפו יחד". פעם ראשונה הוא כותב שמלכות היא מידת הדין ובינה היא מידת הרחמים. האם עקב צמצום ב' מלכות הופכת להיות מידת הדין ובינה מידת הרחמים?

לא, אפילו לא עקב צמצום ב'. וודאי ששם זה בולט יותר, אבל זה שמלכות היא רצון לקבל, ורצון לקבל הוא מוגבל בכוונה על מנת להשפיע, כך זה אחרי צמצום א', שמשתמשים ברצון לקבל אך ורק אם כוונתו היא על מנת להשפיע. לכן מלכות היא מידת הדין, דין זה הגבלה. מה שאין כן בינה היא מידת הרחמים, כי שימוש בבינה דווקא מאפשר לנו להיות בקבלה, לא להגביל את הקבלה אלא להרחיב את הקבלה. לכן זה נקרא מידת הרחמים.

תלמיד: אפשר להגיד שהדין זה מלמטה והרחמים מגיעים מלמעלה במידת הדין?

נגיד שככה. זה מאוד בתנאי, אבל נגיד.

תלמיד: כי יש הדדיות בין תכונה הקבלה לתכונה ההשפעה.

גם זה לא הייתי אומר לכל דבר. אני לא אוהב להגיד דברים גלובליים כאלה, כאילו אתם כבר מדביקים לכל דבר, זה לא נכון.

שאלה: אני מנסה לעשות מה שאתה אומר, אני מנסה אבל לא הולך.

מה לא הולך?

תלמיד: להתעניין ברשימה הזאת לסופר, זה מפוצץ את המוח, אי אפשר להתעסק במשהו אחר?

להתעסק במשהו אחר אי אפשר, אני אגיד לך למה. כי ברגע שאתה מתעסק בזה, משפיע עליך מאור המחזיר למוטב. ובזה שתתעסק ברשימת הסופר, המאור המחזיר למוטב לא ישפיע עליך.

תלמיד: אבל למה? כל הספרים הם לא אותו דבר?

זה לא חשוב אותו דבר או לא. אפילו שיהיו כל הספרים דף אחד שמודפס אלף פעם וזה יהיה הספר, זה לא חשוב לי. העיקר שבמה שאני עוסק, ככה, ככה, מבין, לא מבין, דווקא לא החכם לומד, אלא מי שלא מבין, כן מבין, זה אותו דבר, העיקר כמה שהוא רוצה שהאור ישפיע עליו ויעשה לו שינויים. זה הכול. ואם אתה יושב ומצטער שאתה לא יודע, זה מצוין, זו מתנה מלמעלה, שהבורא מראה לך שתפסיק להצטער על זה שאתה לא מבין, אלא תצטער על זה שאתה לא קרוב אלי. כי אם היית מגלה אותי, היית מבין הכול ומרגיש הכול. אז מה אתה צריך את הספר הזה? את הספר הזה אתה צריך רק כדי להצטער שאין לך קשר עם הבורא, ולא מזה שאתה מבין או לא מבין.

תלמיד: נגיד אם נלמד משהו אחר?

אם נלמד מה, ספר בישול?

תלמיד: לא, מה הקשר?

הקשר ששם אין מאור המחזיר למוטב.

תלמיד: נגיד את הרב קוק לדוגמה, תראה איזה קטעים יש לו.

נכון.

תלמיד: אני משתמש בו, עוד מעט אתה תשמע על זה.

בסדר גמור, אני מבין, אני אוהב אותו. אבל שוב, זה יותר מועיל. שם זו התעוררות ללא כלים, התעוררות כללית, וכאן זו התעוררות יותר נקודתית. אם אתה מצטער כאן יותר שאין לך כלום, כדאי לך להיות בזה.

תלמיד: אני יושב פה בשיעור ומה?

כן, לשבת ולהצטער, למה אני לא נמצא בזה, אני רוצה שזה ישפיע עלי, אני רוצה להבין מה שכתוב כאן. להבין זה נקרא שהלב מבין, שאני ארגיש את זה. אם היית מרגיש, לא היית שואל, היה הכול מובן. על הרגשה לא שואלים, הרגשה זה ברור לי. אנחנו בני הרגשה.

תלמיד: אנחנו צריכים לתת, צריך לעבוד.

זה נקרא עבודה, זה שאתה שואל, מצטער, ולא יודע בשביל מה ולמה, זה הכול עבודה.

אות קנ"ו

"והגם שנתבאר לעיל באות קכ"ד, שע"י עלית מ"ן לעיבור ב', השיגו פרצופי אצילות הארת המוחין מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד הה"ת מנקבי עינים בחזרה למקומה לפה, כבצמצום א', ומשיגים שוב האח"פ דכלים והנשמה חיה יחידה דאורות. אמנם זה הועיל רק לבחינת הע"ס דראש של הפרצופין, ולא להגופין שלהם, כי המוחין הללו לא נמשכו מפה ולמטה אל הגופין שלהם (כנ"ל באות קל"ח), וע"כ גם לאחר המוחין דגדלות, נשארו הגופין בצמצום ב' כמו בזמן הקטנות ע"ש. ומשום זה נחשבו כל ה"פ אצילות שאין להם רק קומת ע"ס היוצאת על עביות דבחי"א, שהוא קומת ז"א, ו"ק בלי ראש, הנק' קומת מ"ה. והם מלבישים על קומת מ"ה דה"פ א"ק, דהיינו מטבור ולמטה דה"פ א"ק."

יש איזה ערפול כזה.

קנ"ו) "והגם שנתבאר לעיל באות קכ"ד," זה לא חשוב, "שע"י עלית מ"ן לעיבור ב'," זאת אומרת לגדלות, שמבקשים גדלות. יש פרצוף קטן שיש בו רק גלגלתא ועיניים, ויש לו עכשיו רצון לקבל כוח מסך כדי להפעיל גם את האח"פ שלו. על ידי בקשה כזאת "השיגו פרצופי אצילות" שכולם היו בקטנות. השיגו אור, "הארת המוחין מע"ב ס"ג", זאת אומרת אור ע"ב ס"ג שמגיע לכלי, לרצון, הוא נותן לרצון כוחות בלקבל על מנת להשפיע. שזה "לדא"ק, המוריד הה"ת מנקבי עינים" מקטנות, "בחזרה למקומה לפה, כבצמצום א', ומשיגים שוב האח"פ דכלים והנשמה חיה יחידה דאורות." הפרצוף חוזר לצמצום א', לעשר ספירות, "אמנם זה הועיל רק לבחינת הע"ס דראש של הפרצופין," ככה זה קורה באצילות, "ולא להגופין שלהם," למה? "כי המוחין הללו" שמגיע אור מלמעלה "לא נמשכו מפה ולמטה אל הגופין שלהם (כנ"ל באות קל"ח), וע"כ גם לאחר המוחין דגדלות, נשארו הגופין בצמצום ב' כמו בזמן הקטנות ע"ש." זאת אומרת, לראש זה עובד, ומחזיר את הראש לגדלות. ולגוף זה לא עובד, הוא נשאר בקטנות, "ומשום זה נחשבו כל ה"פ אצילות שאין להם רק קומת ע"ס היוצאת על עביות דבחי"א, שהוא קומת ז"א, ו"ק בלי ראש, הנק' קומת מ"ה. והם מלבישים על קומת מ"ה דה"פ א"ק, דהיינו מטבור ולמטה דה"פ א"ק." מה שמגיע להם מלמעלה, האור, שכביכול היה צריך להחזיר אותם לצמצום א', הוא לא פועל, אלא רק לראשים שלהם בלבד. ומה עם הגופים? בינתיים לא. נראה הלאה מה שקורה.

אות קנ"ז

"באופן, שפרצוף עתיק דאצילות, מלביש על פרצוף הכתר דא"ק מטבורו ולמטה, ומקבל שפעו מקומת מ"ה דפרצוף הכתר דא"ק אשר שם. ופרצוף א"א דאצילות, מלביש מטבור ולמטה דפרצוף ע"ב דא"ק, ומקבל שפעו מקומת מ"ה דע"ב דא"ק אשר שם. ואו"א דאצילות, מלבישים מטבור ולמטה דפרצוף ס"ג דא"ק, ומקבלים שפעם מקומת מ"ה דס"ג אשר שם. וזו"ן דאצילות, מלבישים מטבור ולמטה דפרצוף מ"ה וב"ן דא"ק, ומקבלים שפעם מקומת מ"ה דפרצוף מ"ה וב"ן דא"ק, הרי שכל פרצוף מה"פ אצילות אינו מקבל מפרצוף שכנגדו בא"ק, רק בחינת ו"ק בלי ראש, הנק' קומת מ"ה. ואע"פ שיש בראשים דה"פ אצילות בחי' ג"ר, מ"מ אנו מתחשבים רק במוחין המתפשטים מפה ולמטה לגופים שלהם שהוא רק ו"ק בלי ראש, כנ"ל באות קל"ט."

זה מה שקורה. המכניקה עצמה היא מובנת? אני לא מדבר על סיבות, יש כאן המון דברים. זאת אומרת, על ידי האור שמגיע מלמעלה הראשים מקבלים גדלות והגופים נשארים בקטנות.

קריין: קנ"ח.

אות קנ"ח

"ואין הכונה, שה"פ אצילות מלבישים כל אחד על הבחינה שכנגדו בא"ק, כי זה אי אפשר, שהרי ה"פ א"ק מלבישים זה על זה, וכן ה"פ אצילות. אלא הכונה היא, שקומת כל פרצוף מפרצופי אצילות, מכוונת לעומת הבחינה שכנגדו שבה"פ א"ק, שמשם מקבל שפעו, (וצריך שתעיין באילן שסדרתי, ציור ג')."

מדברים לא על הלבשה, הלבשה זה נקרא השגה. אלא הוא רוצה להדגיש שרק מקבלים שפעו משם, כל פרצוף ופרצוף, אבל לא שמתלבש, כי התלבשות זה נקרא משיג.

קריין: קנ"ט.

אות קנ"ט

"ובכדי שיושפעו המוחין מפה ולמטה אל הגופין דה"פ אצילות, נתבאר לעיל באות קמ"א, שצריכים לעלית מ"ן מהתחתונים, שאז מושפעים להם השלמת הע"ס דמין הב' המספיק גם להגופין, עש"ה. והנה באלו המ"ן שהתחתונים מעלים, יש ג' בחינות, כי כשמעלים מ"ן מבחינת עביות דבחי"ב, יוצאות עליהם ע"ס בקומת בינה, הנק' קומת ס"ג, שהן מוחין דאור הנשמה. וכשמעלים מ"ן מעביות דבחי"ג, יוצאות עליהם ע"ס בקומת חכמה, הנק' קומת ע"ב, שהן מוחין דאור החיה וכשמעלים מ"ן מעביות דבחי"ד, יוצאות עליהם ע"ס בקומת כתר, הנק' קומת גלגלתא, שהן מוחין דאור היחידה. כנ"ל באות כ"ט ע"ש."

בקיצור, יש להם כבר את הגדלות הזאת בראש אבל לא בגוף. עכשיו העלאת מ"ן מהגוף לראש מאפשרת לקבל מהראשים את התוספת הזאת מוחין, נשמה, חיה ויחידה.

קריין: שוב, קנ"ט.

אות קנ"ט

"ובכדי שיושפעו המוחין מפה ולמטה אל הגופין דה"פ אצילות, נתבאר לעיל באות קמ"א, שצריכים לעלית מ"ן מהתחתונים, שאז מושפעים להם השלמת הע"ס דמין הב'" היינו במקומם, לא בעלייה, "המספיק גם להגופין, עש"ה. והנה באלו המ"ן שהתחתונים מעלים, יש ג' בחינות, כי כשמעלים מ"ן מבחינת עביות דבחי"ב, יוצאות עליהם ע"ס בקומת בינה, הנק' קומת ס"ג, שהן מוחין דאור הנשמה. וכשמעלים מ"ן מעביות דבחי"ג, יוצאות עליהם ע"ס בקומת חכמה, הנק' קומת ע"ב, שהן מוחין דאור החיה וכשמעלים מ"ן מעביות דבחי"ד, יוצאות עליהם ע"ס בקומת כתר, הנק' קומת גלגלתא, שהן מוחין דאור היחידה. כנ"ל באות כ"ט ע"ש."

בהתאם לחיסרון שמגלים, כך האור מתגלה.

אות ק"ס

"ודע שהתחתונים הראוים להעלות מ"ן הנ"ל, הם רק בחינת נר"ן דצדיקים, שכבר כלולים מבי"ע, ויכולים להעלות מ"ן לזו"ן דאצילות, הנחשבים לבחינת העליון שלהם, ואז הזו"ן מעלים מ"ן אל העליון שלהם, שהם או"א, ואו"א יותר למעלה, עד שמגיעים לפרצופי א"ק, ואז יורד אור העליון מא"ס ב"ה לפרצופי א"ק, על המ"ן שנתעלו שמה, ויוצאות קומת ע"ס ע"פ מדת העביות של המ"ן שהעלו, אם הוא מבחי"ב הוא קומת נשמה, אם מבחי"ג הוא קומת חיה וכו' כנ"ל. ומשם יורדים המוחין ממדרגה למדרגה דרך פרצופי א"ק, עד שבאים לפרצופי אצילות, וכן עוברים ממדרגה למדרגה דרך כל פרצופי אצילות, עד שבאים להזו"ן דאצילות, שהם משפיעים המוחין האלו אל הנר"ן דצדיקים שהעלו את המ"ן הללו מבי"ע. וזה הכלל שכל חידוש מוחין אינו בא אלא רק מא"ס ב"ה לבדו. ואין מדרגה יכולה להעלות מ"ן או לקבל שפע, רק מהעליון הסמוך לו."

(סוף השיעור)