שיעור בוקר 17.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/gzn1OR83?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר "מהו "הנהנה מסעודת חתן" בעבודה"

כמו שאומר הרב'ה, יש סך הכול שניים במציאות, בורא ונברא, אור וכלי, מילוי וחיסרון, חתן וכלה. ויש את היחס שלנו, של האדם, איך לפי מידת התיקון שלנו אנחנו מייחסים את עצמנו לחתן ולכלה. מה זאת אומרת, אם יש רק שניים במציאות? אז מי אנחנו? אנחנו לא חתן ולא כלה, אנחנו הכוונה. לא אור ולא כלי, אלא הכוונה, האור החוזר, זה אנחנו, זה נקרא "אדם", כלי חדש שנברא כקו אמצעי בין ימין ושמאל. מזה אנחנו קובעים את הדרגה שלנו.

כלה היא הכלי המתוקן. לא רצון לקבל שהבורא ברא, אלא רצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע, שאותו אנחנו צריכים להשיג, לצורה הזאת אנחנו צריכים להגיע. כלומר לקחת רצון לקבל ולטפח אותו עד שיהיה דומה לבורא. לכן כלה היא לא משהו מוכן, אלא "כלה" נקראת מה שקונים, למה שזוכים, למה שמגיעים. כמו שהוא אומר, כלה היא מהמילה כלת משה, גמר העבודה. משה זה נקרא השתוקקות לבורא, נקודה שבלב שמשתוקקת לבורא, שמושכת אותנו קדימה מגשמיות לרוחניות. וכלת משה, כשאדם גומר את העבודה במשיכתו לבורא, אז מה שהוא משיג נקרא כלה, מהמילה סוף. אז הכלה מוכנה לחופה והיא נקראת בת מלך, ובה מתגלה הבורא, בכלי המתוקן הזה.

כלה גם נקראת שבת, מפני שזה סוף של ששת ימי המעשה של התיקון, גמר הכוונה על מנת להשפיע שאדם משיג במשך ששת ימי המעשה. ואז בא מילוי בכלי המוכן, בכוונה על מנת להשפיע, לכן שבת נקראת מנוחה. כשכל הכוונות על כל הרצונות של האדם הן על מנת להשפיע, והוא יכול לעבוד בכולם ללא שום הגבלה על מנת להשפיע לבורא, זה נקרא כבר מנוחה. מנוחה הכוונה שאין הגבלות, הכול מוכן לעל מנת להשפיע. ומה ששייך לאדם, זה מי שמכין את עצמו להיות ככלה, זאת אומרת להגיע לדרגת הכלה.

להגיע לדרגת הכלה, לכלי עם כל הכוונות על מנת להשפיע על כל הרצונות שלו, האדם לא מגיע בבת אחת, יש לו בדרך הרבה מכשולים. כמו שהתורה מספרת לנו, שכל הדרך מהתחלה ועד הסוף, כל התהליך שעברו בני ישראל מאברהם אבינו ועד "לעיני כל ישראל", את כל התהליך הזה האדם עובר בתהליך הפרטי שלו. בדרך הוא נופל אפילו לבחינת "מרגלים", שלא רוצה לקבל את העבודה, שלא רוצה לקבל את הדוגמה לקבל על מנת להשפיע, שלתכונה הזאת הוא צריך להגיע, כדוגמה ליגיעה שלו, לעבודה שלו. הוא לא רוצה ללכת למעלה מהדעת. עד שמבין שארץ ישראל, רצון לבורא, כלה נקראת ארץ ישראל, אישה נקראת ארץ ישראל, אי אפשר להשיג בלי שמקבל את זה למעלה מהדעת, מעל השכל, מעל ההבנה שלו.

יוצא, כמו שאדם מתייחס לכלה, לאותה דוגמה של הכלי המתוקן, כך הוא מתייחס לבורא, זה אותו קנה מידה. "כלה" היא אותו הכלי המתוקן שאני חייב להשיג. ולפי זה יש לנו כל מיני הבחנות - רוקדים לפני הכלה, משיגים אותה בעליות וירידות, צריכים להגיד "כלה יפה" למרות שהיא לא נראית כך לעינינו, אלא מקבלים אותה למעלה מהדעת, וכשמגיעים לצורה המתוקנת, אז רואים שהיא יפה. ואז באים למילוי בכלי של כלה, שהמילוי הזה נקרא "השגת החתן", זה כבר "סעודת חתן". וכל השגות החתן, כל הרגשת החתן, היא רק לפי הכלה.

זה כל המאמר, אני חושב.

תלמיד: המרגלים אומרים, "טוב הוא העולם ההוא אבל מי יכול להשיג אותו". איך הם מגיעים לידיעה שטוב הוא העולם ההוא?

הם יודעים שהעולם ההוא הוא טוב לפי מה שמתגלה להם. האדם מרגיש לפי האור המקיף, שלעומת מצבו שבו הוא נמצא במדבר, במלחמות, אם ייכנס לארץ ישראל, אז תהיה לו מנוחה, יהיה לו מילוי, יהיה לו באמת כל טוב, רק הוא לא מסוגל לעבור את הגבול.

"ארץ ישראל" זו ארץ שנמצאת תחת שבע אומות ששולטות בה, ואדם צריך להיכנס לארץ ישראל ולהילחם עם כל שבעת העמים האלו, לגרש אותם ולתפוס את המקום הזה. זה כנגד שבע ספירות דזעיר אנפין ומלכות. זאת אומרת לתקן את הכוונות מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא לרכוש את ארץ ישראל, ואז הוא מתיישב בארץ ישראל.

העבודה הזאת נראית לו עבודה שאי אפשר לבצע. לכן באור מקיף הוא רואה מרחוק, שזה נקרא שמרגל, הוא רואה שבאמת הפירות הם פירות יפים מאוד, אבל להשיג אותם בהחלט בכלי שלו הוא לא מסוגל. כך זה נראה לפי כל הבדיקות, לפי שכל בריא וריאלי. אלא צריכים ללכת למעלה מהדעת, שאומנם אין לזה שום הצדקה, שום יסוד, שום בסיס, אלא רק בגלל שאין ברירה, בגלל שהבורא ציווה.

כול הבעיה היא תמיד שצריכים להבין שלא אנחנו עושים את המלחמה, אלא כמו שהבורא אמר למשה "בוא אל פרעה", אני הולך ואני עושה את המלחמה ואתה תשב. כמו שכשמשה ירים את ידי האמונה שלו, אז יצליח. למה? כי הבורא אז יכול למלאות את הכלי באור תיקון הבריאה ואחר כך במטרת הבריאה. ואם אדם חושב שהוא בעצמו יכול לעשות את המלחמה ולהצליח, אז ודאי שהוא צודק שלא.

העניין הוא לא ללכת למעלה מהדעת בזה שאני מסוגל, כי זו שטות, זו ממש טיפשות לחשוב שאני מסוגל. ודאי שאתה לא מסוגל. אלא הגישה צריכה להיות, וזאת הבעיה, להפסיק לחשוב שאני עושה ואני מסוגל לעשות, אלא אני חייב להגיע לקשר עם הבורא, ואז על ידי הקשר הזה כוח הבורא שאני מביא לשטח, שאני צריך כביכול להילחם, הכוח הזה הוא ינצח. לעבור מהמחשבה הזאת שאני צריך עכשיו להיות בעל הפעולה, למחשבה שהבורא צריך להיות בעל הפעולה, שאני רק מסייע בזה, ואני חייב להיות משוכנע שהוא עושה את זה ויעשה את זה, כאן הבעיה. כי האדם צריך כאן לוותר על ה"אני" שלו ולהידבק בעליון.

תלמיד: הלל ושמאי, יש הבדל במה שהם אומרים?

בית הלל ובית שמאי זה שתי גישות לאותו דבר אמיתי אחד. "כלה" זה נקרא כלי שבו מתגלה הבורא, האור, הכלי המתוקן, זאת אומרת רצון לקבל על מנת להשפיע, הכול יפה וטוב. את הכלי הזה אני עכשיו רואה כמצב שלי, אני רואה אותו כזוועתי. זה משהו נורא, ההיפך ממני. אני צריך להתייחס לכלי הזה רק למעלה מהדעת. אם לא, אז אני צריך לברוח מכל העניין הזה ופשוט לא לגעת בו.

מזה יש שתי אמרות שאני יכול להגיד, אני יכול להגיד - כלה כמו שהיא נראית לעיניי, וזה נכון, ואני צריך להגיד - כלה לא כמו שהיא נראית לעיניי אלא "יפה וחסודה". מה זה יפה וחסודה? יש לה תיקון חפץ חסד, על מנת להשפיע, ובזה מתגלה היופי שלה, שזה אור חכמה. יפה וחסודה, זאת אומרת היא באמת מתוקנת ומלאה בכול.

אז נכון שהיא בהחלט מתוקנת ומלאה, כלומר הכלי הזה באמת נמצא בתיקון ובמילוי ובמצב הטוב ביותר ואין חוץ מהמצב הזה שום דבר, רק כלפינו המצב הזה מתגלה בינתיים ככלה כמו שהיא. זאת אומרת, ודאי שבית שמאי ובית הלל מדברים על אותו מצב, אלא אחד אומר שהאדם נמצא עדיין באיזה תהליך של התקנת הראייה הנכונה שלו על הכלה, אז אומר, "כלה כמו שהיא", והשני מדבר כבר על המצב האמיתי, איך הכלה היא באמת אמיתית, ללא הסתכלות האדם עליה, או הסתכלות האדם המתוקן, שכבר מתחבר לכלה, מגיע לאותה דרגת התיקון. זה ההבדל בין בית שמאי לבית הלל.

וכל הזמן יש לנו בגמרא כביכול מחלוקת ביניהם. המחלוקת מדברת רק על הדבר האמיתי שיש, ואיך אני מקבל אותו מהמצב הנוכחי בינתיים, לעת עתה. זה הכול. זאת אומרת, הראשון מדבר על גמר התיקון ושני על ששת ימי המעשה.

תלמיד: מה זה נקרא תיקון ששמו דבקות, שקבלה הופכת להשפעה?

אנחנו לא יכולים ולא צריכים לשנות את הבריאה, להרוס את הרצון לקבל, לשנות אותו, להתייחס אליו כמו שהוא. אנחנו צריכים פשוט לקחת אותו, ועל כל האופנים שלו, מה שלא יהיה, לשלב, להרכיב כוונה על מנת להשפיע, לא חשוב איזה רצונות, איזה תכונות מתעוררות בנו, בן אדם לפעמים מזדעזע מעצמו איזה דברים יש בו, איזה תכונות נוראות פתאום נמצאות בו, והוא לא חשב על זה.

רק הוא שוכח שזה מה שהבורא מכניס בו, מחדיר בו, שזה היה גם קודם, עכשיו נגלה. זאת אומרת, אלה דברים שאליהם לא צריכים להתייחס, בכלל לא צריכים לשים לב על טיב התכונה עצמו. אז אני רוצה לגנוב, ולהרוג, ולנאוף. וכל הדברים האסורים האלה נמצאים בי מלכתחילה. ואת כל הדברים האסורים האלה, אני חייב להרגיש עד העמקות הנבזית שלהם, ולתקן אותם על ידי כוונה על מנת להשפיע.

ואז כמו שנקרא " הופך שונאו לאוהבו", הזדונות והשגגות הופכים לזכויות. זה התיקון, זאת אומרת, אנחנו צריכים בכל דבר לחשוב רק על הכוונה, ולחיות בה ולא לחיות בתוך הרצונות עצמם, התכונות. יש גם כאלה עצות בחינוך. נגיד, יש אדם שהוא גס מאוד, שממש רוצה להרביץ לאחרים, יש לו נטיות כאלה, אז כתוב שצריכים ללמד אותו להיות שוחט, במקום שישחט אנשים, שישחט בהמות.

פעם הבן שלי, כשהיה קטן ביקש ממני לנסוע למשחטה לראות איך שוחטים בהמות. אז הסתכל עליו שם מישהו שמבין ואמר, "לא כדאי לו לראות את זה, הוא עדין מדי". ויש ילדים שלוקחים אותם דווקא לזה ומלמדים אותם את זה. תלוי בנטיות האדם.

זאת אומרת, כל דבר ודבר שנברא אצלנו, בנו, הוא נברא, ותלוי איך אתה מממש אותו, גם בגשמיות, גם ברוחניות. טוב להיות גנב. כמה דברים כתובים על הגנבה בגמרא, כולם מדברים על איך אנחנו צריכים לגנוב מהרצון לקבל, כי בצורה ישירה מהרצון לקבל אנחנו לא יכולים להשיג כלום, הוא יותר חכם מאיתנו. אנחנו צריכים לעבוד עליו בתחכום, בערמומיות כזאת כדי לגנוב ממנו את היכולת להשתמש בו דווקא. "להשתמש בו", זה נקרא שאני גונב ממנו מה שיש בו.

תלמיד: אני לא מבין מה ההבדל בין זה שאתה מרגיש את עצמך שאתה לא מסוגל לעשות כלום לעצמך, ושאתה כמו סמרטוט, לבין זה שאתה צריך להמשיך לתפקד. כי זה לא שאתה יכול להגיד "אני סמרטוט וזהו", אתה צריך להמשיך לעשות דברים. בעבר שלך חשבת שאתה מסוגל לעשות דברים לבד, פתאום אתה אומר כמה כלום אתה שלא מסוגל לעשות כלום בעצמך.

העניין הוא כך. אני נמצא מול איזו תופעה שאני צריך איכשהו להגיע על ידה או אליה ליחס המתוקן. איך אני עושה את זה? אני חושב מלכתחילה שאני צריך לשנות את עצמי, לשנות את התופעה, לשנות את מישהו, אבל אני צריך לעשות את זה. עד שאני באמת עובר הרבה ניסיונות ותהליכים, מצבים מרים של חולשה, של ייאוש, ונזכר. מה זאת אומרת, "אני נזכר"? לא יכול להיות דבר כזה שאני נזכר אלא מזכירים לי מהשמיים, אחרי תהליך מאוד ארוך ולא יפה ולא נעים של חולשה, ייאוש, דפרסיה כזאת ונפילה כמו שאנחנו קוראים לזה, אף על פי שזאת לא נפילה.

נפילה זה נקרא שאני נמצא בניתוק מהבורא ולא לפי ההרגשה שלי שרע לי. אז אחרי זה איכשהו מזכירים לי מהשמיים שהכול יהיה בסדר, יש כאן בורא והוא יטפל בכול והוא ישנה את הכול, והעיקר שאני קשור אליו. וכך לאט לאט מלמדים אותי שבכל המציאות שלי חסר לי רק למשוך אותו לתוך תמונת העולם שלי, שכל הזמן אני נמצא בה. והתמונה הזאת כל הזמן משתנה בכוונה. אם הייתה קבועה, גמרנו. מצאתי אותו, מצאתי מה היחס שלי אליו, למציאות, והכול הסתדר.

אבל כדי שאני כל הזמן אלך ואתקרב אליו עד הדבקות האמיתית, אז תמונת העולם כל הזמן משתנה. מכניסים אותי כמו בסרט, לעוד פריים ולעוד פריים, לעוד תמונה ולעוד תמונה, שכל פעם אני אשתכלל. במה? בלהביא את הבורא לתוך התמונה הזאת. הבעיה היא, איך אני בעצמי, אזכיר לעצמי כל פעם שהתמונה משתנה? פשוט מה שהיה לפניי עובר, אני נמצא בפריים אחר, בתמונה אחרת, והתמונה האחרת, זאת אומרת אני לא זוכר מהתמונה הקודמת כביכול כלום, נעלם.

איך אני עכשיו אזכר שיש בורא וכל מה שיש לפניי, זה פשוט הוא שהציב לי, ואני צריך להמשיך איתו עכשיו בתמונה הזאת ולהיות בדבקות עימו, והתמונה הזאת היא סתם כהפרעה כביכול, שעל ידה אני בונה דבקות אליו. איך אני אתפוס אותו ומהר מהר אביא אותו לפניי. כאן רק הכנה מקודם יכולה לעזור, ספרים, או חברה, יכול להיות שעון מעורר או רב, משהו. זה הכול.

תלמיד: בוא נגיד שהקשר נשמר, שהקשר לא נעלם?

אם הבורא נשמר, סימן שעוד לא עברת לתמונה החדשה, ואז כאילו אין עבודה. אולי יש לך עבודה באופנים אחרים, ואתה צריך לחזק את הקשר הזה, להביא אותו לאופן יותר חד או אחר, אבל רק זו הנקודה.

תלמיד: אם כל הזמן מראים לי אותו דבר, נניח עברתי בסרט הזה, בפריים הזה כמה פעמים, אני יודע שעברתי את הפריים הזה כמה פעמים. ואני כבר יודע שאני לא מצליח לעשות כלום מעצמי, אני סמרטוט, שאני לחלוטין תלוי בו, ומעצמי אין לי כלום.

האדם שעובר בכל השלבים האלה, מתחיל לגלות שהוא באמת אפס בכוחותיו, וביכולתו, אבל בזה הוא קובע שהוא יכול להביא את הבורא אליו. הוא צריך להחליף את הגישה שלו לחיים. קודם הוא היה כמו תרנגול, "אני גבר", אני מנופח כזה, ועכשיו הוא מתחיל להבין שהוא סך הכול בובה. בובה בזה שהוא לא יכול לעשות משהו, ולקבוע משהו בחיים בכוחותיו עצמו.

אבל ביחס לבורא, הוא ממש קובע. להכניס את הבורא לעולם, לגלות אותו, להביא אותו, להעיר את העולם באור ה'. זאת אומרת, אנחנו צריכים רק לשנות את נקודת המימוש שלנו, של עצמנו. לא באגו, ובשליטה על אחרים, או על הטבע, או אפילו על עצמי, ולהיות גיבור. וזה כל הרצון לקבל, זו עבודה ממושכת מאוד. אלא לשים את הדגש על דבר אחר לגמרי. מלשלוט, להתגאות, לדרוך על אחרים, כל הדברים האלה, עד לנקודה הזאת שבה אני קובע, יהיה כאן בורא או לא.

זה דבר הרבה יותר חשוב, הרבה יותר חזק, רק שהוא מעל ה"אני" שלי, מעל האגו שלי, ולכן הוא לא כל כך חשוב לי. אבל במוקדם או במאוחר מגיעה שבירה, יכול להיות שאחרי עשר שנים, אבל האדם נשבר בסופו של דבר, ורואה שהוא בהחלט לא מסוגל לכלום, ולא יכול כלום, והבורא על ידי כל מיני תרגילים איתו מראה לו באמת מי הוא ומה הוא, איך שבאמת זורקים אותו ממקום למקום, ממצב למצב, ושהוא מתחיל להיות תלוי ממש באוויר.

ומתוך זה לאט לאט מצטבר באדם שכל, מצטברת בו הבנה שבהחלט חוץ ממגע עם הבורא הוא בעצמו לא שולט.

תלמיד: איך הוא מתפקד?

האדם הזה מתפקד טוב מאוד רק בתנאי שבכל נקודה בחיים שלו, הוא חייב ללכת יחד, "בוא אל פרעה".

תלמיד: אבל לפי מה הוא בוחר, לפי מה הוא מחליט החלטות בחיים הרגילים שלו?

גם את ההחלטות בחיים הרגילים שלו הוא מחליט בשני תנאים. איפה שהוא מחובר בהחלט עם הבורא, הוא מחליט אותן ביחד עם הבורא. ואיפה שהוא לא מחובר יחד עם הבורא, הוא מחליט לפי ההיגיון של החיים האלו, ומהמציאות שבה הוא נמצא.

אתה אומר כך, אם אני נמצא בגמר התיקון או לפחות ברוחניות, נניח, כי אנחנו עוד לא יודעים מה זה רוחניות, אז ודאי שאני קובע מההשגה שלי ברוחניות שזה עולם שלם. ואז משם, מאיפה שאני נמצא בו, אני קובע איך אני בכלל אעשה כל צעד ושעל בחיים. אם אני לא נמצא ברוחניות אז לפי העולם הזה אני אקבע כמו שכל העולם קובע, מה לעשות, עבודה, בנקים, משפחה, כל מיני דברים.

אבל אם אני נמצא לא בעולם הזה, ולא בעולם ההוא, אלא בזמן ההכנה, מה שנקרא, אז לפי מה אני קובע? לפי מה שאני קורא, לפי מה שאומרים לי, או לפי מה שאני רואה בעיניים? לפי מה שאתה רואה בעיניים.

אבל אם אני רואה בעיניים, אז מה אני רואה בעיניים? אני רואה את העולם הזה, שצריכים לפי העולם הזה? לא. לפי המידה שבה אתה באיזו צורה מרגיש, אתה כבר חייב לקחת גם את זה בחשבון, אבל בצורה ריאלית. זמן ההכנה הוא תמיד זמן בעייתי, לכן הוא כותב בהרבה מקומות, שצריכים להזדרז ולעבור אותו מהר. מדמיינים את זה לטיפת זרע שנופלת מלמעלה ולא נכנסת לרחם, למקום שבו היא מתחילה להתפתח. זה ממש מצב שאין בו שום אחיזה ושום מיקום. זה המצב שלנו. בהחלט כך אנו מרגישים.

תלמיד: האם זה אומר שאדם צריך להיות כאילו נעול על הבורא?

כן, האדם צריך להיות נעול על הבורא.

תלמיד: איך בזמן ההכנה להזדהות עם הכוונה, לחיות בה, וכל הזמן להישאר בכוונה?

איך בזמן ההכנה לזכור את הכוונה?

תלמיד: לא רק, להזדהות איתה, לחיות בה, לא ברצון.

פשוט צריכים בכוח כל הזמן להשתדל להיזכר בזה. לא בכוונה, כי כוונה על מנת להשפיע, אם נדבר, בשבילנו זה יהיה סתם כמו פליטת פה, אלא להשתדל להרגיש את הבורא. כמו שהוא אומר בדף ע', באגרות, כאילו למשוך אותו. להגיע לקשר עימו. על מנת לקבל. אפילו לא לדמיין אותו בעל מנת להשפיע, שזה על מנת להשפיע אצלי. כמו בעל תאווה, כמו שהוא אומר שם. ולאט לאט המשיכה הזאת מביאה בעצמה את מה שנקרא חן דקדושה.

לאט, לאט, מפעולת הריצה הזאת אחרי הבורא, פתאום האדם מתחיל לפרש קצת יותר נכון מי זה, מה זה התכונה על מנת להשפיע, מי זה הבורא. הוא מתחיל לראות את זה בצורה קצת יותר אמיתית. ובלא לשמה שלו מתחילים להיות קצת ניצוצי לשמה.

תלמיד: איך להבין מתי האדם מרגיש טוב בלב, וקושר את זה עם הבורא, אז הוא נמצא בארץ ישראל. היינו בארץ אחרת חוץ מארץ ישראל, אי אפשר להרגיש את הבורא כטוב, ולהצדיק אותו?

נכון, ארץ ישראל זה נקרא כוונה על מנת להשפיע. ארץ זה רצון. ישראל זה ישר-אל, ורצון שמכוון לבורא, למען הבורא, נקרא ארץ ישראל. ובוודאי שרק ברצון הזה אפשר לגלות את כל הטוב והעונג.

תלמיד: איך להפוך רצון לגנוב, לכוונה על מנת להשפיע?

אם האדם עובד עם הקליפות אז יש כזאת מצווה, כתוב שמצווה לגנוב אצל גוי. בגשמיות אני לא יודע איך יוצאים מזה, כי בכל זאת זה אסור, וצריך להיות ישר עם כולם. יש מצוות בני נוח, זה ברור, מצוות דרבנן. אבל הנה כך כתוב, גוי זה נקרא רצון לקבל, האדם נקרא רצון להשפיע, אדמה לעליון, ישראל, ישר א-ל. אז אם גונבים מעל מנת לקבל - גוי זה נקרא כוונה על מנת לקבל, ישראל זה נקרא כוונה על מנת להשפיע, ורצון הוא רצון ניטראלי - אם ישראל גונב מגוי, זאת אומרת הופך כוונה על מנת לקבל, לעל מנת להשפיע, זו מצווה.

כמו שכתוב, שניים אוחזים בטלית, הכוונה על מנת לקבל, והכוונה על מנת להשפיע, אוחזות ברצון. אחד אומר כולה שלי, והשני אומר כולה שלי. אחד רוצה שהרצון שלו יהיה שייך לכוונה שלו על מנת לקבל, והשני רוצה שהרצון שלו יהיה בעל מנת להשפיע, וככה המאבק מתנהל. והרצון לקבל נמצא באמצע, הוא בכלל לא שייך, לא לזה ולא לזה, ולהעביר אותו מכוונה אחת לכוונה השנייה זה נקרא לגנוב.

או הפוך, מעל מנת להשפיע, לעל מנת לקבל זה גם נקרא לגנוב. כמו שכתוב על אדם הראשון, ש"אדם הראשון" גנב היה, "מין היה", כל מיני כאלה תיאורים. כל הרמזים האלה הם על שינוי הכוונה.

תלמיד: איך אפשר לגנוב מעצמו, הרי האדם פועל במקומו?

שוב אני אומר, אם על ידי האור העליון, על ידי הלימוד, בא האור מקיף ומאיר באדם ומביא לאדם מין הרגשה אפילו קטנה התחלתית מה זה על מנת להשפיע, זה עדיין לא כוונה על מנת להשפיע ממש, אחרת האדם כבר היה עובר איתה את המחסום, אבל קצת משהו, איזשהו יחס לבורא. אז כבר על ידי זה שיש באדם שתי כוונות ברצון אחד, הוא יכול להתחיל את המאבק הזה. צריכים להבדיל בין שלושת הדברים האלה - רצון לקבל, כוונה לעצמי וכוונה לבורא. אפילו שכולנו בזה עדיין אגואיסטים, אבל אפשר להבדיל בין שלושתם.

תלמיד: למה אני בפריים הבא לא זוכר את התמונה הקודמת?

מפני שיש לי רשימו חדש. האור מאיר אותו אור, אבל אם מימשתי רשימו קודם, אז מתגלה תמורתו הרשימו הבאה בתור באותה שרשרת רשימות, ואותה שרשרת נמצאת אצלי, בתוכי, וצריכה כולה לצאת, להתממש.

תלמיד: האם הלימוד והעבודה שלי לא נותנים לי הזדמנות להשתמש בניסיון שלי ובידע שלי לעבודה הבטוחה בעתיד, בפריים הבא?

שום דבר שהאדם השיג במצב הקודם שום דבר כמעט, לא יכול לעזור לו במצב הבא. כשבא מצב הבא זה חיים חדשים, זה כמו גלגול חדש, אם באמת זה מצב חדש. זה רשימו חדש שאף פעם שום דבר שיש בו ומה שמתגלה עכשיו על ידו, לא יכול להיות כבסיס מהמצב הקודם אליו לרשימו החדש.

זה לא יכול להיות. בכל פעם אנחנו כביכול נתקעים באותם השטויות, לא זוכרים ושוב מתחילים אותם הדברים הלא נכונים לעשות. מה יכול לעזור כאן? שוב אומר, הדבר היחיד זה רק לימוד וקבוצה. הדברים החדשים שאני יכול למשוך למצב החדש הנוכחי, כי מהעבר אין שום דבר שיעזור במשהו. זו דרגה חדשה יותר גבוהה, ואני רק צריך ללכת למעלה מהדעת ולקבץ כוחות חדשים.

תלמיד: אם בין מצב למצב בא מצב של מוות, של ניתוק, איך אפשר להכין את עצמנו באיזושהי צורה שהוא יעבור כמה שיותר מהר, שלא יימשך הרבה זמן?

איך אפשר שמצב המיתה שאנחנו עוברים בין שני הגלגולים, בין שתי העליות, יימשך כמה שפחות זמן? סיפרתי לכם שיש מסורת כזו, שקוברים את האדם, שמים סיד בתוך הקבר, כדי שהגוף יירקב מהר. אומרים שהמתים צריכים לקום אחר כך, אבל כל עוד הגוף לא יירקב לגמרי, הוא לא יכול לקום. אז כדי שיירקב מהר, אתה צריך לדאוג שיהיה לך סיד כזה למצב שאתה הולך להירקב במצב הירידה.

וגם לעורר את כוחות המשיח שיקים אותך מהר לתחייה. זאת אומרת, שימשוך אותך מהר למצב הנאור החדש. גם לזה לדאוג וגם לדאוג להירקבות הרצון לקבל. מה זה הירקבות הרצון לקבל? שבזמן הנפילה אתה תראה למה אתה נופל, מה באמת הסיבות לזה, לאט לאט אנחנו לומדים. ואחרי זה לדאוג גם לכוח שמושך, שימשוך אותך ממטה למעלה.

תלמיד: איך?

זה שני כוחות שצריכים לדאוג להם. כמה שהם יותר חזקים אתה יותר מהר עובר את זמן הירידה.

תלמיד: איך לדאוג לזה?

מראש אתה צריך לדאוג לזה. מתי מכינים את המיתה? לפי הדוגמה שלנו אנחנו אומרים שאדם מת אין מה לעשות. הגופה שוכבת, צריכים לרחוץ את הגופה, להכניס אותה למקווה, ולהביא אותה לבית קברות, להכניס אותה לקבר עד שהיא תירקב.

תלמיד: לשים סיד.

החברה קדישא מטפל בו. אז תארגן סביבך לחברה קדישא, זו החברה שלך. דבר שני, תכין מהר משיח שיקים אותך לתחייה. תראה, החבר שלך כבר חושב איך לעשות את זה בתיאטרון, זה אפשרי. אבל דוגמאות נמצאות מול עיניך. נלמד.

תלמיד: מה זה בדיוק הקשר עם הבורא בזמן ההכנה?

קשר עם הבורא בזמן הכנה, זה כמו שהוא כותב בדף ס"ד באגרות ובדף ע' באגרות, שצריכים איכשהו להיות בריצה אחרי הקשר הזה. הקשר הזה ודאי לא ממשי, לא בהרגשה ברורה, לא בכלים המתוקנים, זה קשר דרך האורות המקיפים. אבל הוא נותן לאדם מספיק כוח, תקווה, משיכה, ובהחלט להגדיל את הקשר הזה, השתוקקות לזה.

תלמיד: יכול להיות גם במחשבה?

זה במחשבה, בהרגשה, במחשבה.

כל הריצה הזאת, כל החיפוש הזה הוא אחרי הכלה, כמו שהוא אומר, זה כמו שרווק מחפש את הכלה.

(סוף השיעור)