שיעור הקבלה היומי12 נוב׳ 2021(בוקר)
שיעור בוקר 12.11.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 577,
סא. "וסביביו נשערה מאד"
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 577, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר ס"א, "וסביביו נשערה מאד".
השיעור הזה קצת שונה, כי אני לא נמצא במקום שלנו, במרכז בני ברוך, אלא בגבול לבנון עם עוד כמה חברים. אני מקווה שהקשר יהיה טוב ונעשה שיעור כרגיל.
נקרא את המאמר ואחר כך נדבר עליו. זה מאמר מאוד מיוחד.
סא. וסביביו נשערה מאד
שמעתי ט' ניסן תש"ח
"על פסוק "וסביביו נשערה מאד" דרשו חז"ל, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ושאל: "מדוע מגיע להם עונש גדול, אם הם צדיקים באופן כללי"?
והענין הוא, שכל הגבולים, שמדברים במציאות העולמות, הכל הוא בערך המקבלים. היינו ע"י שהתחתון עושה לעצמו איזה הגבלה וצמצום, נשאר כך למטה. משום שכך מסכימים למעלה, לכל מה שהתחתונים עושים, בשיעור זה נמשך השפע למטה. לכן התחתון, עם המחשבה דיבור ומעשה שלו, גורם שכך מלמעלה ימשך השפע למטה."
אנחנו קובעים כמה נקבל, כמה יתגלה לנו באיזה קשר ובאיזו מידה נהיה עם הבורא. התחתון ביחס שלו הוא הפותח את הקשר, את הצינור שמקשר אותו עם הבורא.
נמצא לפי זה, אם התחתון, על מחשבה דיבור מעשה קלה, נחשב אצלו כאילו עשה מעשה גדולה. למשל, על הפסק רגע בדביקות ה', נחשב אצלו כאילו עבר על איסור דאורייתא, החמור שבחמורות. אזי גם למעלה מסכימים לדעתו של התחתון. ונחשב זה למעלה, כאילו הוא עבר באמת על איסור חמור. נמצא לפי זה, שהצדיק אומר, שהקב"ה מדקדק עמו על חוט השערה. וכפי שהתחתון אומר, כן מסכימים עמו למעלה."
האדם קובע גם להגביר את המצב, את הקשר שלו עם הבורא, וגם להקטין את הקשר שלו עם הבורא. וכאן אנחנו צריכים להבין שבאמת הקשר נמצא, אבל מאפס ועד מאה אחוז איך הוא יהיה פתוח זה תלוי בנו. לכן אין לנו טעם לשבת ולחכות, או להתלונן שהבורא לא נמצא בקשר איתנו, אלא אנחנו צריכים להגביר את הרגישות לקשר, לשים כמה שיותר תנאים. כמו שעכשיו אנחנו מתקשרים בינינו דרך כל מיני חוטי קשר, כך אנחנו צריכים להבין שזה מה שאנחנו צריכים לעשות עם הכוח העליון. מצידו אין הגבלה, דווקא ההיפך, הקשר פתוח עד גמר תיקון הקשר בינינו, אבל בתנאים שלא ירחיקו אותנו ממנו אלא יקרבו, והקשר יהיה כל פעם יותר ויותר מהותי, זאת אומרת יותר לפי השתוות הצורה. ככל שמבינים יותר זה את זה, מרגישים זה את זה, לפי זה נתקדם.
"ובזמן שהתחתון לא מרגיש איסור קל, שיהיה חמור כמו איסור חמור, גם כן מלמעלה לא מחשיבין את הדברים הקלים, שעובר עליהם, שיהיו נחשבים לאיסורים גדולים. נמצא, שעם אדם כזה נוהגים עמו כאילו הוא היה אדם קטן. היינו המצות שלו הם נחשבים לבחינת קטנים, וכמו כן העבירות שלו נבחנים לקטנים. ששניהם נשקלים במשקל אחד, והוא בכלל נבחן לאדם קטן."
הכול תלוי בנו. אנחנו פותחים או סוגרים את הקשר שלנו עם הבורא, או משנים אותו בווליום, בעוצמה יותר גדולה או יותר קטנה. נראה לנו שזה לא שייך לאדם, אבל דווקא האדם ביחס שלו לקשר עם הבורא הוא קובע את העוצמה ואופן הקשר.
"מה שאין כן מי שחושב את הדברים קלים, ואומר שהקב"ה מדקדק עליהם כחוט השערה, הוא נבחן לאדם גדול, שהן העבירות שלו הם גדולים, והן המצות שלו הם גדולים."
זה כמו בעולם שלנו. דומם, צומח, חי לא שייכים לקשר, ובדרגת המדבר, ילדים קטנים או אנשים לא מפותחים לא כל כך שמים לב לזה. אבל ככל שהאדם הוא יותר מפותח, יותר מלומד, ואני לא מדבר על רוחניות, אני מדבר על גשמיות, כך הוא מודע יותר למה שיש סביבו ועד כמה הוא יכול להיות קשור לאחרים.
גם ברוחניות, ככל שבכל רגע ורגע אנחנו יכולים לשים לב לקשר שלנו עם הבורא, אומנם אנחנו לא כל כך מרגישים, ואולי בכלל לא מרגישים שיש לנו קשר, אבל אם אנחנו מקבלים על עצמנו את העובדה הזאת שמצד הבורא הקשר אלינו הוא פתוח בכל הערוצים עם כל אחד ואחד ובמיוחד עם כל עשירייה ועשירייה, אז עלינו לדאוג רק להגביר את הקשר הזה ולדעת איך אנחנו שולטים בו.
"ולפי התענוג שהאדם מרגיש בעשיית המצוה, באותו שיעור הוא יכול להרגיש יסורים בעשיית העבירה.
ואמר על זה משל: לאדם שעשה איזה עבירה חמורה נגד המלוכה, ודנו אותו לעשרים שנות מאסר עם עבודת פרך, ומקום המאסר הוא מחוץ להמדינה, באיזה מקום נידח בעולם. ותיכף הוציאו לפועל את הפסק דינו, ושלחו אותו למקום נידח בקצה תבל.
ושם מצא עוד אנשים, שנחייבו מצד המלוכה להיות שם כמוהו. אבל הוא נחלה במחלת השכחה, ושכח, שיש לו אשה, וילדים, ואנשים ידידים, ומכירים. והוא חושב אז, שכל העולם אינו יותר מכפי שרואה את המקום נידח ועם האנשים שנמצאים שמה, וכך נולד שם. ויותר הוא לא יודע.
נמצא, שהאמת שלו היא לפי הרגשתו, מה שהוא מרגיש עכשיו, ואין לו שום התחשבות עם המציאות האמיתי, רק לפי ידיעתו והרגשתו."
הוא מספר עלינו, שאנחנו נולדנו וגדלנו ומרגישים את עצמנו היום, וכך זה במשך דורי דורות שאנשים מגלים שהם קיימים באיזה עולם מיוחד, מוזר אולי, אבל אנחנו רגילים אליו, וודאי שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו שישנו משהו אחר, כי אנחנו בכלל לא שייכים לזה, אנחנו נמצאים בגלות בעולם הזה. הגלות הזאת היא לא שפיסית זרקו אותנו לעולם הגשמי, אלא בחושים שלנו, בעל מנת לקבל שלנו, אנחנו נמצאים בעולם הגשמי ולא מרגישים משהו אחר. זאת אומרת הגלות היא גלות רגשית.
איך אנחנו עוזרים, איש את רעהו יעזורו לצאת ממנה? איך אנחנו יכולים להתעלות למעלה מההרגשה הזאת? כולנו נמצאים בערפול חושים, בבלבול, מתארים לעצמנו עולם שלא קיים, שכך הוא נקרא, וגם בחכמת הקבלה הוא נקרא "עולם מדומה". זה מה שאנחנו מדמיינים באותם החושים, התכונות שנתנו לנו כדי שנגלה שאנחנו נמצאים בגלות, באיזה בית סוהר, ונרצה לצאת ממנו.
"ושם למדו עמו חוקים ודינים, בכדי לדעת שעוד הפעם לא יעבור על חוקים, וישמור את עצמו מכל אלו העבירות שכתוב שם בהחוקים, ולידע איך לתקן מעשיו, בכדי שיוציאו אותו משם." זה בתנאי שהאדם מוצא את חכמת הקבלה ומתחיל ללמוד, ומלמדים אותו שיש חוקים אחרים, שהם הפוכים מהעולם שבו הוא נמצא. ואם הוא רוצה לצאת מהמצב הזה, מהגלות שבה הוא נמצא בעולם הזה, זה יכול להיות אך ורק בתנאי שהוא ילמד את החוקים השייכים לאותו עולם שממנו הורידו אותו.
וכשהוא ילמד וירצה לקיים, יהיו לו שאלות ובעיות הקשורות להתאמה שלו לעולם האמיתי, ועולם האמת נקרא 'עולמו של הבורא', זאת אומרת "על מנת להשפיע". וכך לאט לאט הוא לומד, מתרגל, הרבה שנים נדרשות לעבור מעולם לעולם. ולא כמו שנראה לנו, כמו לילדים קטנים, שאפשר לעשות בנו את השינוי הזה בקפיצה, זה תלוי בתכנות כל החושים שלנו ושל השכל השייך לחושים, כדי שנוכל להתחיל להרגיש ולהיות מוכנים להתקיים בעולם העליון, בעולם הרוחני.
ולכן לא לכולם זה ניתן, ואם כן אז גם בודקים אותם האם באמת, ברצינות הם מסוגלים ומוכנים ורוצים את זה. ואחר כך הם מתחילים ללמוד, שזה גם לוקח זמן, אבל הכול בעצם פועל לפי ההתקשרות בין שני עולמות, העולם הגשמי והעולם הרוחני, עד כמה אנחנו מסוגלים, יכולים וחייבים ללמוד את כל המעברים בין עולם לעולם. "וכשהוא למד בספרי חוקי המלך, ראה, שמי שהוא עובר על עבירה זו למשל, שולחים אותו לארץ גזירה רחוק מישוב העולם." והוא לומד שהגישה הזאת "על מנת לקבל" זורקת אותו מיד מהעולם העליון הרוחני, לעולם התחתון הגשמי, ולאט לאט הוא מתחיל לראות שאין ברירה, אלא הוא צריך לשנות את ההתנהגות שלו.
ודאי שהוא לא מסוגל בעצמו, כמו שכתוב, ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסירים", לא יכול להציל את עצמו, אבל אם הוא רוצה שכך יקרה, אז כבר נותנים לו כוחות, שינויים, והוא מתחיל להתאים לעולם העליון, וכך יוצא מהגלות שלו לגאולה. ההבדל בין גלות לגאולה הוא באות אלף, שמסמנת לנו "אלופו של עולם" שזה הבורא, וגילוי הבורא לאדם מעלה אותו מעולם התחתון לעולם העליון.
אז לומדים את החוקים האלה, והוא אומר "חוקי המלך, ראה שמי שהוא עובר על עבירה זו למשל, שולחים אותו לארץ גזירה רחוק מישוב העולם." רחוק מרוחניות, "והוא מתפעל מהעונש החמור הזה, ויש לו תרעומות, מדוע נתנו עונשים כל כך גדולים." כל כך חמורים.
וזה נכון. לא ברור לנו איך יכול להיות שנולדנו והתפתחנו בצורה גשמית כזאת, לשם מה צריך את העולם הזה? רק כדי שנוכל לעלות ממנו לעולם הרוחני. רק כדי שבקשר ובניגוד בין שני עולמות אנחנו נוכל לאתר מה זה נקרא רוחניות. אחרת לא היתה לנו שום אפשרות.
אם היינו נולדים בעולם רוחני, בתכונות רוחניות, היינו יודעים את כל החוקים הרוחניים וודאי היינו מקיימים אותם, כי היינו נולדים לזה, היינו מלאכים. "מלאך" זה דרגת חי, אבל בעולם הרוחני. יש דומם, צומח, חי בעולם הזה, ויש דומם, צומח, חי בעולם הרוחני, אז היינו כאלה, היינו מקיימים את כל החוקים, כל התנאים בעל מנת להשפיע בלי שום בעיה, מתוך הרגל, ולכן לא הייתה בנו כל אפשרות להתקרב לבורא. כי ההתקרבות היא הבנה, הרגשה, היא חייבת לכלול שני מצבים, בעד ונגד, פלוס מינוס, צפון ודרום כמו המגנט, בכל דבר. זאת אומרת אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להבין שגם לבורא כביכול לא הייתה ברירה, והיה חייב לברוא את האדם כלול משני חלקים.
זה מה שמאוד קשה לנו, גם לקבל, גם להבין, ועוד יותר לאגור בתוכנו, להחזיק ולהיות כלולים משני עולמות, גם עולם עליון וגם עולם תחתון. ואנחנו אף פעם לא מתנתקים, לא מהרגשת "על מנת לקבל" ואפילו כשמגיעים לדרגה הגבוהה ביותר "על מנת להשפיע". אנחנו לא יכולים להתנתק.
כי אם הניגוד הזה בין שני העולמות ייעלם, אנחנו לא נוכל להרגיש ולהבין את אותו עומק שהבורא רוצה לפתוח דווקא לנו, שנכיר ונבין אותו. כי אם אנחנו נבראים, אין לנו ברירה אלא אנחנו חייבים להכיר את כל הבריאה, מהמילה "בר", בר מהמדרגה הרוחנית, ויחד עם זאת להיות בעצמנו במדרגה הגבוהה, הרוחנית. ודווקא אז, בחיבור בין פלוס ומינוס, בהתנגדות, ההתנגשות שלנו, כי אנחנו כמו נָגָד, מקושרים בשני הקצוות של נָגָד לעולם העליון ולעולם התחתון, דווקא על ידי זה אנחנו מגלים בתוכנו את כל העוצמה של הבורא.
"אבל אף פעם לא יעלה בדעתו, שהוא בעצמו, הוא מהעובר על חוקי המדינה, וכבר דנו אותו בחומר הדין, וכבר הוציאו את פסק דינו לפועל. וכיון שהוא חלה במחלת השכחה, אף פעם לא ירגיש את מציאותו האמיתי." אנחנו רואים את זה על האנשים האלו, שאם לא פותחים להם איזה קשר מינימלי עם העולם הרוחני, אז הם מרגישים את עצמם חיים בעולם הזה, מה לעשות, חיים טוב, חיים רע, כל אחד לפי הגורל שלו כביכול, ככה זה.
ורק לאלו אנשים שנותנים להם איזה קשר, איזה מגע עם העולם העליון, דרכם כבר מתחיל לעבור הפער הזה, ההבדל הזה, בין העליון לתחתון. ורק אז, בצורה כזאת הם מתחילים להרגיש את עצמם לא נוח במיוחד. מצד אחד יש משהו חדש, נפתחת אפשרות, הזדמנות, ידע, רגש, ומצד אחר זה נראה להם כל כך לא מסודר, ולא מובן, שהם לא מוכנים, לא מסוגלים, וקשה להם מאוד לסבול את שני העולמות האלה יחד.
ולכן ככל שיותר נתקשר בינינו בקבוצה, נבנה מהר ככל האפשר את ההתנגדות שלנו לא להיות או בעולם העליון או בעולם התחתון, אלא בשני העולמות, ככה, וממש נעמוד על כך שאנחנו רוצים להיות נבראים. אם רק העולם העליון זה הבורא, ואם רק העולם התחתון זה דומם, צומח, וחי, אנחנו רוצים להיות בקשר בין שני העולמות. לקשור אותם יחד, "חשכה כאורה יאיר" זה מה שאנחנו רוצים שיקרה, ויקרה דרכנו. אנחנו רוצים לקצר, לקשור את שני העולמות יחד דרכנו. שאנחנו נהיה כמעבר, כמו שמסביר לנו בעל הסולם, שאנחנו כמעבר.
"וזה פירוש "וסביביו נשערה מאד", שהאדם צריך לעשות חשבון נפש על כל צעד ושעל, שהוא בעצמו עבר על מצות המלך, וכבר גרשוהו מהישוב." וככל שהוא מרגיש את הגירוש הזה, ומרגיש את עצמו רחוק מהרוחניות, וקרוב לגשמיות, וההיפך, לפי זה הוא כל הזמן צריך לראות את עצמו, איך הוא בודק את עצמו לְמה הוא יותר קרוב, לְמה יותר רחוק. ולא שהוא עוזב את העולם הגשמי, מקובלים הם לא מיסטיים, הם אנשים שעומדים ממש על הקרקע של העולם הזה, וראשם מגיע השמיימה, לעולם העליון, לבורא, וכך עומדים, בקומה זקופה.
זה מה שאנחנו לומדים גם בכל הפרצופים הרוחניים, שיש לנו ראש, תוך, וסוף, מאה עשרים וחמש מדרגות שנוגעות בעולם הזה, בעולם הגשמי, של רצון לקבל על מנת לקבל בצורה הגרועה ביותר, וגם למעלה, הן מגיעות עד השמיים, זאת אומרת, עד הבורא בעצמו.
"וע"י רבוי מעשים טובים, מתחיל לפעול אצלו מח הזכרון. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק כל כך ממקום ישוב העולם. ומתחיל לעסוק בתשובה, עד שמוציאים אותו משם ומחזירים אותו למקום ישוב. והרגשה זו בא דוקא ע"י עבודת האדם." זה החשוב, שאך ורק על ידי עבודת האדם, אם נעשה חשבון נכון, ופעולות נכונות, אז אנחנו נגיע למצב שנגלה בצורה אמיתית את שני העולמות. ובצורה כזאת נגיע לגילוי הבית האמיתי שלנו, שהוא הבית של הבורא. זאת אומרת, אותה עשירייה, אותה קבוצת "בני ברוך", אותה אנושות, רק שאנחנו רואים אותם כרצונות, לא כדמויות גשמיות. אלא רצונות, שכולם מחוברים יחד, והבורא ממלא את כולנו.
אז כשאדם מתחיל להגיע לזה, מה הוא מתחיל? "לעסוק בתשובה, עד שמוציאים אותו משם" מהעולם התחתון, "ומחזירים אותו למקום ישוב. והרגשה זו בא דוקא ע"י עבודת האדם. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק ממקום מקורו ושורשו, עד שזוכה לדביקות ה'."
שאלה: צריך להבין את מה שכתוב, כי זה כתוב בצורה מאוד קיצונית, כלומר, מדברים על הרשעה ופסקי דין. אבל אם במצב הזה לא הייתה לנברא אפילו הכרה במצבו, אז לָמה כתוב שהוא אשם במצב שלו, ובגלל זה הוא גורש, ונמצא בגלות הזאת?
אתה יכול להגיד שהבורא אשם או שהנברא אשם, אנחנו לא מדברים על אשמה. אנחנו לא דנים עכשיו במי אשם, אין דבר כזה, אין אשם, יש מציאות, איך הנברא לפי רצון הבורא יכול להגיע, חייב להגיע, לדרגת הבורא. איך הבורא יכול לברוא את הנברא, אמנם שהנברא הפוך מהבורא, אחרת הוא לא נברא, אחרת הוא היה נכלל בבורא. אז איך הנברא מגיע, כל שכן שהוא הפוך מהבורא, ולכן הוא קיים בפני עצמו, ברצון לקבל על מנת לקבל שלו, שזה הטבע של הנברא, אחרת הוא לא יהיה מנותק מהבורא, לא תהיה לו לא בחירה חופשית, ולא המקום שלו. אז איך הנברא הזה מגיע לדרגת הבורא, למצב של הבורא, להרגשה, לידיעה, להכרה בבורא, כמו הבורא, בכל גדלות הבורא?
אמנם עכשיו אנחנו עדיין לא מבינים את הדברים האלה כדי ממש לחקור אותם, אבל לאט לאט נגלה.
שאלה: לָמה בטקסט כתוב שאנחנו נמצאים בגלות?
אנחנו לא נמצאים בגלות, אלא מי מבני האדם בעולם הזה, שמרגיש שאין לו קשר עם הבורא והוא רוצה להגיע לקשר עם הבורא, אז הוא מגלה את מצבו כגלות, שנמצא מחוץ לקשר עם הבורא. באמת, לאט לאט מגיעים לקשר הזה, כמו שאנחנו מלמדים את זה ממצרים. היינו צריכים ארבע מאות שנה, ארבע דרגות שלמות, להיות במצרים. זאת אומרת, מחוץ לגילוי, למגע, להרגשת הבורא, ששולט עלינו פרעה ולא משהו אחר. בצורה כזאת אנחנו צריכים עוד לגלות באיזו מידה הרצון לקבל הגדול שולט עלינו, באיזו מידה אנחנו רואים שהוא מנוגד לבורא, לכן אנחנו שונאים אותו, ועד כדי כך, שעל ידי הרגשת השנאה אנחנו רוצים לצאת ממנו בכל מחיר.
וכאן ברור לנו שאנחנו צריכים הרבה עזרה. איך אנחנו יכולים לקבל את העזרה הזאת? אומרים לנו שאנחנו יכולים לעשות את זה אך ורק על ידי שאנחנו נכללים בחברים. לכן הבורא שבר את הכלי להרבה חלקים נבדלים, נפרדים, מנוגדים, רחוקים, שונאים זה את זה, דוחים זה את זה.
ואז אנחנו כבר יכולים בתוך חברה כזאת, שמצד אחד היא נכללת מאגואיסטיים גדולים מאוד, מצד אחר היא בכל זאת נכללת מהאנשים שעם זה שהם אגואיסטיים, הם מתחילים לאט לאט לשמוע, וזה מאוד קשה, זה לוקח לפעמים הרבה שנים, עשר ועשרים ולפעמים שלושים שנה ויותר אולי, עד שאדם מתחיל בכל זאת לשמוע שהוא אגואיסט ושהוא חייב לעלות למעלה מהאגו שלו ולהתקשר לאחרים, אחרת לא יהיה לו שום סיכוי להגיע להכרת הבורא. לצאת מהמקום של הגלות שזרקו אותו מלכתחילה לעולם הזה ואם הוא רוצה לצאת ממנו אז אך ורק על ידי הקשר שלו עם הזולת הוא יוצא מהגלות.
שאלה: למה הבורא היה צריך לברוא את אדם הראשון?
כי מטבע הטוב להטיב, הבורא רצה שיהיו מחוץ לו נבראים שירגישו את הטבתו, שיוכלו לגלות גדלותו, שיוכלו לחיות חיים נצחיים, שלמים, כי מטבע הטוב להטיב. וזה מה שאנחנו יכולים בינתיים לשמוע ולהבין. אבל באמת לאט לאט ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו נבין את הדברים האלה בצורה יותר ברורה ובצורה מאוד מאוד שונה ורחבה.
שאלה: כשהאדם מרגיש את עצמו סגור בתוך בית הסוהר וחבריו יחד איתו ואין סוף למצב הזה, על מה לבקש?
כתוב "אין אסיר מתיר עצמו מבית האסירים". אני חושב שהכי חשוב זה להיות מחובר עם החברים כי אז הבורא פועל עלינו בצורה כזאת שאנחנו מתחילים להרגיש את ההשפעה שלו, וכך אנחנו נוכל להתקדם אליו. רק במידה שאנחנו מתקשרים בינינו לכלי אחד, במידה הזאת הכלי הזה מתחיל להיות יותר קרוב לבורא.
שאלה: אני מבין שהחברים שלי כאן יחד איתי במצב הזה, אבל מהו הנס שאמור לקרות כדי שנבקש יחד?
אתם צריכים לבקש רק חיבור ביניכם. כי בתוך החיבור שלכם אתם תתחילו לגלות רוחניות, אבל אם אין חיבור אז אין רוחניות. זה חייב להיות ברור ממש כאור היום. הרוחניות מתגלה בקשר בינינו, בסוגי הקשר השונים בינינו כך העולם הרוחני מתגלה. איך אנחנו לומדים על פרצוף רוחני? עשר ספירות שמתקשרות ביניהן בכל מיני צורות ואופנים, ואז האורות ממלאים אותם, בהתאם להתקשרותם של הספירות וכך מרגישים את המציאות. מרגישים את הבורא במידה שממלא את הפרצוף ויכולים לנהל את הגודל והעומק והאופי של המילוי של הרוחניות שמשיגים, עד שמגלים באין סוף שכל מה שהבורא רוצה לגלות, מגלים בכל הכלים המתוקנים שלנו.
שאלה: מהו הרגע שבו הבורא מחזיר את הזיכרון, חומל עליו ומחזיר אותו הביתה?
כאשר האדם מחובר עם החברים במידה מינימאלית, נכונה, והיחס שלו לחברים, הקשר שלו איתם מתואר בו כקשר שלו עם הבורא. אנחנו חושבים שאלה משחקים, גם חשבתי הרבה שנים שזה לא רציני, זה לא נורא. בכל זאת אנחנו רגילים להיות אינדיבידואליסטים, זה האגו שלנו כך עובד.
אבל אחרי שנים אני בכל זאת מגיע למצב שאני רואה שאין ברירה, אני צריך פשוט לבטל את עצמי כלפי החברים, לחשוב יחד איתם כאילו הם זה אני ואני זה הם, ואז בצורה כזאת מתחילים בקשר נכון עם הבורא, יוצאים מבית הסוהר. בית הסוהר שלנו זה בית הסוהר הפנימי, זו מחשבה אינדיבידואליסטית, אגואיסטית שלנו. זה בית הסוהר שלנו.
שאלה: דרך המאמר הזה מבינים שככל שאנחנו מתקדמים רוחנית אנחנו צפויים לעונשים יותר חמורים. מה המשמעות הקבלית של זה?
בעל הסולם כתב לנו בתחילת המאמר שאדם המתקדם בצורה הרוחנית, בכל דבר שהוא עושה, אפילו איזו עבירה קטנה, הפסק קטן מאוד בקשר שלו עם הבורא או כלפי החברים בעשירייה, העבירה הקטנה ביותר נחשבת לו כעבירה גדולה מאוד. הכול תלוי באדם, לפי זה אנחנו בודקים. כמו שאנחנו לא יכולים לצעוק על חתול או כלב אם עושה בלגן בדירה או ברחוב, כך גם על ילדים קטנים אנחנו לא יכולים לעשות את זה, אבל ככל שאדם גדל כך אנחנו דורשים ממנו יותר ויותר.
וודאי שאנשים אגואיסטיים לא רוצים לגדול כי "מוסיף דעת מוסיף מכאוב", ואם יש יותר דרישה, בשביל מה אני צריך את זה? ויוצא שאנחנו לא רוצים לגדול, אנחנו ממשיכים להיות באיזה משחקים, כולם בכל העולם. אבל אם אנחנו רוצים לגדול באמת כלפי הבורא, להיות בני אדם הדומים לבורא, אנחנו צריכים להביא בחשבון את החוקים שלו ולהשתדל להתאים את עצמנו אליהם.
שאלה: האם יש כאן מין הקבלה בין העולם הרוחני שהוא כעולם מיושב, מאוכלס, לבינינו שנמצאים במקום של עבריינים, ובהימצאנו כאן, אנשים מסוימים פתאום מקבלים הכרה לכך שהם נמצאים במקום הנידח, המנותק, ועלינו למצוא חברים בדיוק כמונו ולסכם בינינו איך לברוח?
כן.
תלמיד: וכאן לא מדובר על זה, אבל אולי בין השורות הכוונה היא שבריבוי מעשים טובים הזיכרון הזה מתחיל לפעול, אתה מתחיל להיזכר?
נכון מאוד, בקשר עם העשירייה הזיכרון משתקם, חוזר.
שאלה: מי מעניש את הצדיק?
הבורא.
תלמיד: האם יכול להיות מצב שבו הצדיק יחד עם חבריו מגלה את הרוחניות ומתחיל להעניש, לשפוט את עצמו?
לשפוט כן, אבל להעניש לא.
תלמיד: ואיך מרגישים את העונש הזה?
ניתוק מהבורא, הרחקה מהבורא.
שאלה: במאמר נאמר שאנחנו חוזרים בתשובה ודרך זה יוצרים קשר מחדש עם הבורא. מה הכוונה שמזה שאנחנו מתחילים לעסוק בתשובה, האם אנחנו יוצרים קשר עם הבורא?
במידה שאנחנו מתקנים את התכונות שלנו שיהיו יותר בעל מנת להשפיע, וזה מתבהר לנו במידת החיבור שבין החברים בעשירייה קודם כל, באותה המידה אנחנו מייצרים את הכלי שבו מתגלה הבורא וכך אנחנו יותר ויותר מתאימים את עצמנו מצד הכלים לבורא, לאור. כך זה.
שאלה: לפי המאמר הזה אנחנו צריכים להשקיע הרבה מאוד עבודה במחשבה עד שנהיה מומחים כי הבורא ידקדק איתנו כחוט השערה.
באיזו מחשבה אתה יכול להשקיע כוחות, במחשבה האגואיסטית שיש לך עכשיו? מה תוציא משם? פילוסופיה? אתה צריך להשקיע בקשר בצורה פיזית, ריאלית, ולא במחשבה. אין לך נתונים נכונים במחשבה כדי שאתה תוכל להתחיל לברר בהם משהו.
תלמיד: למה כתוב "הכל במחשבה יתברר"?
כשיש מחשבה נכונה, אז "הכל במחשבה יתבררו". אבל אם יש מחשבה בהמית כמו לחיות, שם לא יכול להתבהר שום דבר. אל תיקח סתם משפטים ותתחיל לחבר אותם, זה לא ייתן לך כלום חוץ מבלבול. יש המון פילוסופים ופסיכולוגים וכולם עובדים עם המחשבה, ומה התועלת?
שאלה: איך לשחק נכון כדי להתקדם בעבודה רוחנית?
רק במה שאנחנו לומדים לפי המאמרים האלה, ובעיקר בעבודתנו בסביבה, זאת אומרת בעשירייה ובתפילה לבורא. זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", אני עם העשירייה, ועם העשירייה יחד לבורא. זה בעצם הכיוון, אין יותר, כל היתר מתחבר לזה.
שאלה: אמרת קודם, "הם זה אני ואני זה הם". תוכל להבהיר?
מדובר על הקשר בקבוצה. תקרא שוב מאמרי רב"ש על החברה.
שאלה: בעל הסולם כותב בפסקה השלישית, "נמצא לפי זה, אם התחתון, על מחשבה דיבור מעשה קלה, נחשב אצלו כאילו עשה מעשה גדולה. למשל, על הפסק רגע בדביקות ה', נחשב אצלו כאילו עבר על איסור דאורייתא, החמור שבחמורות. אזי גם למעלה מסכימים לדעתו של התחתון." האם כביכול התהפכו היוצרות, ולמעלה מסכימים עם מה שהתחתון אומר?
כן. כי האדם רוצה להתאים את עצמו לבורא. במידה שהוא מתאים את עצמו לבורא נניח ב-5%, אז מלמעלה מסכימים עם זה ועושים קשר נכון וכבר מטפלים באדם בהתאם למה שהוא מגיע.
יש התאמה בין עליון לבין תחתון ב-5% האלו.
שאלה: הוא כותב במאמר "וע"י רבוי מעשים טובים, מתחיל לפעול אצלו מח הזכרון. ומתחיל להרגיש,". איך אפשר לעשות מעשים טובים כשהאדם נמצא בזמן השכחה?
לא, אם הוא נמצא ממש בזמן הניתוק מהבורא, אז אין מעשים טובים. אפילו שנמצא בניתוק ולא מרגיש אבל הוא עושה בקבוצה, בהפצה, בכל מיני דברים כאלה שלא קשורים לרוחניות בצורה ישירה, שאין בפעולות האלה מחשבה על מנת להשפיע, אבל בעקבות זאת הוא בכל זאת מתקרב.
תלמיד: איך לתאר שמתייחסים מלמעלה לאדם כאדם קטן ולאדם כגדול, מה ההבדל ביחס?
כמו בעולם שלנו, מה יכולים לדרוש מהתינוק ומה דורשים מאדם מבוגר גדול, חכם. זו דוגמה שנותנים לכם בהתאם לעולם שלנו.
שאלה: אמרת שעונש עבור הצדיקים זוהי הרחקה מהבורא. עם איזו הרגשה ומחשבה עלי להתייחס לעונש הזה?
איך אני יכול עכשיו על ידי זה שקיבלתי עונש, להביא את עצמי מהר ככל האפשר לתיקון.
שאלה: מה חסר לנו כדי להרגיש ביחד את גדלות וחשיבות הבורא כל הזמן?
תמיכה הדדית. שום דבר לא חסר לנו חוץ מתמיכה הדדית. שכל אחד ירגיש שהחברים רוצים לעזור לו, וגם הם נמצאים באותו מצב כמוהו, גם לטוב וגם לרע. ואז על ידי זה, הם יותר ויותר יורידו את הלבושים האלו שמסתירים אותם, וכך זה יקרה.
שאלה: מה ההבדל בין אדם קטן לגדול ברוחניות?
לפי מידת האחריות שהוא מרגיש אחראי על העשירייה ובכלל על כל העולם.
שאלה: מהי מחלת השכחה?
מחלת השכחה היא שבאמת אין לנו שום ידיעה על הבורא ועל העולם הרוחני, ואנחנו נמצאים בניתוק ממנו, זו השכחה. זה דומה לאדם שמאבד את הזיכרון, נגיד אדם עבר תאונה קיבל מכה ואיבד את הזיכרון, ואז הוא אפילו לא יודע איך לשתות ואיך לאכול, יש כאלה, עד כדי כך. יש לנו זיכרון שנמצא בתאים שלנו, שנמצא באיברים שלנו, שנמצא בשרירים שלנו, במוח עצמות, כל מיני צורות זיכרון וזה הכול זיכרון, זאת אומרת רשימות.
אז יש לנו זיכרון, גם רשימות מהעולם הרוחני, אבל איפה הן? אין לנו, אנחנו עדיין לא הצלחנו לעורר אותן ולהחיות אותן, וזה מה שאנחנו עושים על ידי המאמצים שלנו בעשירייה, ככל שאנחנו משתדלים להתחבר בינינו, כמו ילדים שמשחקים באיזה משחק, על ידי זה אנחנו מעוררים את הזיכרון, מעוררים את הרשימות, וזה בעצם מה שקורה לנו. על זה כתוב "ואכלתם ישן, נושן. וישן, מפני חדש תוציאו "1, שאין חדש תחת השמש, אלא הכול זה רק עניין של רשימות שאנחנו מצליחים לעורר אותן וכך אנחנו מגלים את העולם העליון.
שום דבר אין בו חדש. אני גם עכשיו נמצא בו, רק אני לא מגלה כי אני נמצא במחלת השכחה, אני סנילי, אני מנותק כמו שקורה במחלת זקנה, ואז אני לא מרגיש איפה אני נמצא. איך אנחנו יכולים לעורר את הרגש שלנו למציאות האמיתית? זה מה שאנחנו עושים. מה זה נקרא בני ברוך? בני ברוך זה איזה מין בית חולים לסנילים שמרגישים את עצמם שהם איבדו את הזיכרון והקשר, והאחרים אפילו לא מרגישים את זה כך, זה עוד יותר גרוע.
שאלה: איזו הגבלה שם התחתון ולמה בדיוק הוא צריך לשים אותה?
התחתון צריך לעשות הגבלות ולהגיד לעליון אני רוצה להיות איתך בקשר הדדי, שאנחנו מבינים זה את זה, מרגישים זה את זה, מדברים זה אל זה, בקיצור נמצאים בכל צורות הקשר. אבל אני צריך להיות כך איתך. אני רוצה להתקרב אליך, להבין, להרגיש, להיות איתך בצורה הדדית.
שאלה: איך נוכל להפסיק להקרין הגבלות על המדרגה העליונה?
אנחנו צריכים להפסיק להגביל את הבורא. אנחנו צריכים להיות בקשר בינינו ובהשתדלות לעשות כל מה שהקשר הרוחני דורש מאיתנו. להיות מוכנים לזה.
שאלה: איך ועל מה כדאי לעשות חשבון נפש על כל צעד, איך לא מפספסים חשבון נפש?
אני צריך לראות בכל רגע בחיי, במה אני יכול להגדיל את הקשר בינינו, שבו יתגלה יותר כוח ההשפעה ההדדי שלנו, ובו יתגלה הבורא. בצורה כזאת פשוטה בעצם, אנחנו צריכים לייצב את הכלי למטה והבורא שיתגלה בו מלמעלה.
שאלה: איך אדם יכול להוציא את עצמו מהמחשבה החומרית אבל לא להיכנס למחשבה שהרוחניות שלי בידי החברים ולחכות שהם יחליטו הכול עבורי? איך לעשות את הפעולה והחישוב נכון כדי לעבוד באופן שלם בשני העולמות?
תעבוד באופן שלם בין העולמות, לקשור את כל החיים הגשמיים שלך להתקדמות רוחנית ותקדיש את עצמך להתקדמות רוחנית ככל האפשר, אבל בלי לזלזל בעולם הגשמי שהוא ניתן לך כדי שאתה תתקדם גם ברוחניות, וזה יקרה. את זה אנחנו לומדים. אדם חייב להתחתן, להיות נשוי זאת אומרת, עם ילדים, עם עבודה, הוא חייב לעבוד, הוא חייב להשתתף בקבוצה, בהפצה, בכל מה שיש, וכך להתקדם.
שאלה: איך אדם יכול לדון את עצמו על חוט השערה? על מה מדובר? האם זאת תפילה מבוררת יותר?
"חוט השערה" זה נקרא דרגת הדיוק הכי גבוהה לעת עתה שאדם יכול לתאר בהתקשרות לבורא.
שאלה: אם אנחנו יכולים לצאת מהגלות בעזרת החברים, האם זה אומר שפסק הדין של כל אחד נמצא בידי החברים?
פסק הדין נמצא בידי החברים. כדי לדון את האדם שואלים את החברים, ולפי מה שהם אומרים עליו, כך פסק דינו.
שאלה: יש מצבים שזורקים את האדם מהרגישות לרוחניות, לעשירייה, למקורות, הכול כאילו נמחק. האם מדובר במאמר גם על מצבים כאלה או על מצב כללי של גלות מרוחניות?
ככל שאדם יותר מחובר לחברים ולבורא כך עוצמת הניתוקים שלו מהחברים ומהבורא, ואז הוא מרגיש באמת מה זה נקרא קליפה, חושך, מוות. לכן לא להיבהל, לא לפחד, אבל ככל שנתקדם יותר, יהיו לנו ירידות גדולות יותר לפי הכלל "כל הגדול מחברו" ברוחניות, "יצרו", יצר הרע שלו, "גדול ממנו"2, וככה זה יהיה. אנחנו צריכים פשוט להמשיך, על זה כתוב "כשור לעול וחמור למשא"3, להמשיך ולהמשיך.
שאלה: האם האדם בסיפור במאמר זה אדם פרטי או עשירייה?
בדרך כלל אנחנו מדברים על אדם פרטי שנמצא בתוך העשירייה. אם הוא לא נמצא בתוך עשירייה הוא לא יכול להיות מקושר עם הבורא, לכן הוא חייב להיות בתוך העשירייה ומתוך העשירייה אנחנו כבר מדברים מה מצבו הפרטי.
שאלה: אז אם האדם בעשירייה מגלה את עצמו ב"ארץ גזירה", מה ניתן לעשות? מה ישיב ל"ישוב העולם"? מהו "ישוב העולם"?
אני לא מבין בדיוק את השאלה. "ישוב העולם" מדובר על העולם הכללי, על האנושות. על הקשר של האדם עם הבורא מדובר מתוך העשירייה. באיזו מידה העשירייה תהיה קשורה עם כל האנושות, אנחנו עדיין לא נמצאים בזה בפועל, אבל אני מקווה שעוד מעט זה יקרה. זה יקרה ונראה לי שדי מהר, עוד מכת קורונה או עוד משהו ואנחנו כבר נגלה את הדברים האלה.
שאלה: האם מהירות יציאה מהגלות תלויה רק באדם עצמו, או גם במידת הערבות בינינו וגם בהתקדמות של כל הכלי העולמי?
זה תלוי בעיקר בעשירייה, כמו שבעל הסולם מסביר לנו במאמר "הערבות", שיש שניים בסירה וכן הלאה. מה זאת אומרת שניים בסירה? אני והקבוצה. כי זה תמיד אני נגד הקבוצה, וכך אנחנו מתקדמים.
שאלה: כתוב "אבל בזכות ריבוי המעשים הטובים מתחיל זכרו לפעול". מאיפה האדם שואב את הכוח לעשות מעשים טובים אם הוא אפילו לא יודע מה הפסיד ולא מרגיש הנאה בעבודה? מה מניע אותו?
רשימו. זה נקרא "נקודה שבלב", "חלק אלוה ממעל", מה שנשאר לנו משבירת הכלי. הרשימו הזה מעורר אותנו ולא נותן מנוחה, וכך אנחנו חייבים להתקדם, או על ידי תנאים סביבתיים יותר נוחים וקלים, או על ידי תנאים סביבתיים יותר קשים, אבל כך אנחנו מתקדמים.
שאלה: האם לפי המאמר האדם בעצמו קובע לפי מה הוא צריך להישפט, ואם כן, מאיפה מגיעות ההחלטות באדם עצמו שבאמצעותן הוא מחייב את הכוח העליון להתנהג עימו כפי שמבקש?
לפי איך שאדם מגיב על מה שהבורא עושה עימו הוא קובע את המשפט שלו, איך הבורא יעשה עימו. זאת אומרת, זה תלוי בתגובת האדם, אם אדם מבין פחות או מבין יותר מה שהבורא עושה עימו, מגיב יותר נכון או פחות נכון, בזה הוא קובע איך הבורא יתייחס אליו, זה ברור. היחסים שלנו עם הבורא הם מאוד מאוד פשוטים, לפי ההתאמה בין האדם לבורא. אבל בזה נלקחים בחשבון כל הנתונים של האדם, עד כמה הוא רחוק או קרוב לבורא.
ואפילו ההתעסקות שלו בין החברים, בהפצה, בעולם, וכל החשבונות שלו, של משפחה ועבודה, כל הנתונים שיש בו, ואפילו כשהוא בעצמו עדיין לא יודע ודאי שהוא אדם, אבל את זה לוקחים בחשבון ולפי זה מתייחסים.
תלמיד: האם אפשר להסביר את המשפט, "התחתון, עם המחשבה דיבור ומעשה שלו, גורם שכך מלמעלה ימשך השפע למטה."
האופן שבו התחתון מעמיד את עצמו כלפי הקבוצה ודרכה לבורא קובע איך מלמעלה יתייחסו אליו.
תלמיד: כיצד מתבטאת הגישה של האדם שמתוארת במשפט הבא "מה שאין כן מי שחושב את הדברים קלים, ואומר שהקב"ה מדקדק עליהם כחוט השערה, הוא נבחן לאדם גדול, שהן העבירות שלו הם גדולים, והן המצות שלו הם גדולים."
זה ברור. במידה שאדם מבין את גודל חשיבות היחס שלו לבורא, שזה נובע מהקשר שלו עם העשירייה, והוא מעלה את דרגת הקשר הזו יותר ויותר, במידה הזאת מתייחסים אליו כך שאפשר לפתוח לאדם כזה קצת יותר את הרוחניות, להחזיר אותו לאותו מקום איפה שהיה לפני השבירה, זאת אומרת, לפני בריאת העולם, אם אפשר כך להגיד.
כי "בריאת העולם" זה נקרא בר, בריאה, בר מהרוחניות. וכך אנחנו צריכים לחזור לדרגה שהיא לפני בריאת העולם. זאת אומרת, לפני השבירה, לפני כל הדברים האלה, ששם יש איחוד בין הבורא לבין כל הבריאה שאחר כך הוא הוריד לעולם הזה.
נקרא שוב את המאמר.
קריין: אז אנחנו קוראים במאמרי "שמעתי", עמ' 577, מאמר ס"א, "וסביביו נשערה מאד".
סא. וסביביו נשערה מאד
שמעתי ט' ניסן תש"ח
"על פסוק "וסביביו נשערה מאד" דרשו חז"ל, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ושאל: "מדוע מגיע להם עונש גדול, אם הם צדיקים באופן כללי"?
והענין הוא, שכל הגבולים, שמדברים במציאות העולמות, הכל הוא בערך המקבלים. היינו ע"י שהתחתון עושה לעצמו איזה הגבלה וצמצום, נשאר כך למטה. משום שכך מסכימים למעלה, לכל מה שהתחתונים עושים, בשיעור זה נמשך השפע למטה. לכן התחתון, עם המחשבה דיבור ומעשה שלו, גורם שכך מלמעלה ימשך השפע למטה.
נמצא לפי זה, אם התחתון, על מחשבה דיבור מעשה קלה, נחשב אצלו כאילו עשה מעשה גדולה. למשל, על הפסק רגע בדביקות ה', נחשב אצלו כאילו עבר על איסור דאורייתא, החמור שבחמורות. אזי גם למעלה מסכימים לדעתו של התחתון. ונחשב זה למעלה, כאילו הוא עבר באמת על איסור חמור. נמצא לפי זה, שהצדיק אומר, שהקב"ה מדקדק עמו על חוט השערה. וכפי שהתחתון אומר, כן מסכימים עמו למעלה.
ובזמן שהתחתון לא מרגיש איסור קל, שיהיה חמור כמו איסור חמור, גם כן מלמעלה לא מחשיבין את הדברים הקלים, שעובר עליהם, שיהיו נחשבים לאיסורים גדולים. נמצא, שעם אדם כזה נוהגים עמו כאילו הוא היה אדם קטן. היינו המצות שלו הם נחשבים לבחינת קטנים, וכמו כן העבירות שלו נבחנים לקטנים. ששניהם נשקלים במשקל אחד, והוא בכלל נבחן לאדם קטן.
מה שאין כן מי שחושב את הדברים קלים, ואומר שהקב"ה מדקדק עליהם כחוט השערה, הוא נבחן לאדם גדול, שהן העבירות שלו הם גדולים, והן המצות שלו הם גדולים.
ולפי התענוג שהאדם מרגיש בעשיית המצוה, באותו שיעור הוא יכול להרגיש יסורים בעשיית העבירה.
ואמר על זה משל: לאדם שעשה איזה עבירה חמורה נגד המלוכה, ודנו אותו לעשרים שנות מאסר עם עבודת פרך, ומקום המאסר הוא מחוץ להמדינה, באיזה מקום נידח בעולם. ותיכף הוציאו לפועל את הפסק דינו, ושלחו אותו למקום נידח בקצה תבל.
ושם מצא עוד אנשים, שנחייבו מצד המלוכה להיות שם כמוהו. אבל הוא נחלה במחלת השכחה, ושכח, שיש לו אשה, וילדים, ואנשים ידידים, ומכירים. והוא חושב אז, שכל העולם אינו יותר מכפי שרואה את המקום נידח ועם האנשים שנמצאים שמה, וכך נולד שם. ויותר הוא לא יודע.
נמצא, שהאמת שלו היא לפי הרגשתו, מה שהוא מרגיש עכשיו, ואין לו שום התחשבות עם המציאות האמיתי, רק לפי ידיעתו והרגשתו.
ושם למדו עמו חוקים ודינים, בכדי לדעת שעוד הפעם לא יעבור על חוקים, וישמור את עצמו מכל אלו העבירות שכתוב שם בהחוקים, ולידע איך לתקן מעשיו, בכדי שיוציאו אותו משם. וכשהוא למד בספרי חוקי המלך, ראה, שמי שהוא עובר על עבירה זו למשל, שולחים אותו לארץ גזירה רחוק מישוב העולם. והוא מתפעל מהעונש החמור הזה, ויש לו תרעומות, מדוע נתנו עונשים כל כך גדולים.
אבל אף פעם לא יעלה בדעתו, שהוא בעצמו, הוא מהעובר על חוקי המדינה, וכבר דנו אותו בחומר הדין, וכבר הוציאו את פסק דינו לפועל. וכיון שהוא חלה במחלת השכחה, אף פעם לא ירגיש את מציאותו האמיתי.
וזה פירוש "וסביביו נשערה מאד", שהאדם צריך לעשות חשבון נפש על כל צעד ושעל, שהוא בעצמו עבר על מצות המלך, וכבר גרשוהו מהישוב.
וע"י רבוי מעשים טובים, מתחיל לפעול אצלו מח הזכרון. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק כל כך ממקום ישוב העולם. ומתחיל לעסוק בתשובה, עד שמוציאים אותו משם ומחזירים אותו למקום ישוב. והרגשה זו בא דוקא ע"י עבודת האדם. ומתחיל להרגיש, איך שהוא נתרחק ממקום מקורו ושורשו, עד שזוכה לדביקות ה'."
שאלה: במאמר כתוב שסביבנו יש סערה גדולה, אבדנו את הזיכרון והכול תלוי בנו, אולי במקום לנסות להיזכר עדיף שננסה להידבק בבורא ולסמוך עליו?
אתה לא יכול להיזכר בכלום, אתה נולדת בבית סוהר, במקום שאתה לא מכיר חוץ ממנו שום דבר אחר. עכשיו רוצים המקובלים להגיע אליך ואיכשהו לעורר אותך כך, שאתה תצא מהמצב הזה. זה מה שקורה, אז מה אתה תמליץ להם לעשות? תחשוב.
אנחנו כבר נולדנו בחטא ואנחנו כבר בעולם הזה, הבעיה שלנו היא כזאת שאנחנו צריכים לעורר זה את זה. לכן אנחנו חייבים להיות בקבוצה, כי בלי חברים שיבנו סביבך משהו שיהיה דומה לעולם הרוחני, איזה יחסים שאיכשהו יתקרבו למהות הרוחנית, אתה לא תוכל לתאר את זה. אלא ככל שאתה רואה אותם, כמה אתה לא רוצה את זה או כן רוצה וכן הלאה, לאט לאט בצורה כזאת בין טוב לבין רע, כשהבורא גם משתתף בזה מלמעלה, אתם מתקדמים.
שאלה: האם תוכל להסביר מהי העבודה של החזרה בתשובה?
תשובה פירושה, תשוב מלכות לגבי בינה, או לגבי כתר, או תשוב ה' לגבי ו', מלכות כלפי זעיר אנפין. תשובה נקרא שאנחנו מעלים את המלכות מדרגת על מנת לקבל לדרגת על מנת להשפיע.
שאלה: כתוב, שעל ידי מעשים טובים הזיכרון של האדם חוזר לפעול. מה גורם לאותו אדם לעשות את אותם מעשים טובים, פעולות טובות, ולמה הוא לא התחיל קודם? למה כל הזמן שהיה בגלות הוא לא עשה בכלל מעשים טובים?
תסתכל על אנשים אחרים בעולם הזה, הם בכלל לא חושבים על זה, תסתכל גם על החברים שלך ועל עצמך. קשה לנו מאוד להתעורר, אמנם מלמעלה עושים כל מה שרק אפשר כדי לעורר אותנו לרוחניות, אבל זה לא עוזר לנו כל כך.
נקווה שאנחנו נוכל לעזור זה לזה ונוכל לעורר אחד את האחר אפילו שאנחנו לא רוצים. אבל אם אנחנו נתחייב זה לזה, זה מה שנקרא להתחייב בערבות, "איש את רעהו יעזורו", אנחנו נוכל להוציא את עצמנו מהבור.
פעם לא היו בתי סוהר, כמו היום שהם דומים לבית, אלא היה בור באדמה ולשם היו זורקים את בני האדם והם היו חיים שם. פעם ביום היו מורידים להם משהו לאכול ולשתות והם היו חיים בבור. כך אנחנו, אנחנו צריכים להסביר אחד לאחר שאנחנו נמצאים בבור ואיך אנחנו יכולים לצאת ממנו לאוויר העולם.
שאלה: מדוע לא התחלנו לעזור זה לזה לעשות מעשים טובים לפני הסופה, כי היא לא הייתה מספיק עוצמתית?
הכול תלוי בנו, תעשו מה שצריך. כתוב המון בכל מיני מקומות, בכל מיני צורות מה אתם צריכים לעשות. אם תעשו, אז תצליחו, אם לא תעשו, לא תצליחו. החוקים הם חוקים והבורא לא משנה את מעשה בראשית. זאת אומרת, אנחנו חייבים לדלג על הפער בין האגו לבין על מנת להשפיע ולהביא את עצמנו לחיבור הנכון.
שאלה: בעולם שלנו נהוג לחשוב שאם האדם לא מכיר את החוק, זה לא פותר אותו מעונש. איך זה ברוחניות?
איפה אתה נמצא? אף אחד לא שואל אותך שום דבר. אתה נכנס לאיזה כלוב של העולם הזה בהתאם לתכונות שלך. זה שכתוב שאי ידיעת החוק לא פוטרת מלקיים את החוק, אותו דבר ברוחניות, אי ידיעה על זה שאתה עבריין, אגואיסט, לא פוטרת אותך, אתה בכל זאת נמצא במצב של העולם הזה הנמוך והגרוע מכולם.
תלמיד: ובעבודה, כשאדם כבר מתקדם לרוחניות?
בהתאם לכמה האדם מתקן את עצמו הוא נמצא בין שמיים לבין ארץ. אבל בכל זאת, כמה שלא יודע, לא מבין, בהתאם לזה הוא גם נמצא במדרגה נמוכה.
אני חושב שהמאמר הזה ברור, ביררנו אותו, אתם יכולים לקרוא אותו שוב עוד פעם או כמה פעמים, העיקר לסכם אותו ולקיים אותו.
(סוף השיעור)