שיעור בוקר 03.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

עיבור ויניקה – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – עיבור, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מספר 20.

עיבור, מצב הכי לא מובן, קשה, נמצא בדרך ואנחנו צריכים לעלות מעליו, לעבור אותו, להיכנס בו ולראות מה זה עיבור. עיבור זה פגישה ראשונה עם הכוח העליון, עם הבורא, שכל מהותה בזה שאנחנו נכללים בו, שלא שואלים, כמו שאנחנו רואים שלעובר אין פה. גם כתוב ש"רואה מסוף עולם ועד סופו" אבל זה רואה בתוך אימו. זאת אומרת, שעובר זה אדם שמבטל את עצמו לגמרי כלפי העליון, כלפי הבורא.

מאוד מאוד קשה, עם לא בלתי אפשרי לעשות זאת, מכל שכן אם הוא לבד. הוא חייב לקבל מהסביבה שלו תומכים, דוגמאות, לראות איך האחרים משתדלים להרגיש שהוא מקנא בהם, קנאה, תאווה וכבוד, איך שהם דוחים אותו קדימה להתבטל כלפי הבורא. וכך יכול להתקדם.

כדאי לדבר על זה, גם בין החברים כי בכל זאת זה נותן כל מיני התפעלויות, התרשמויות, אולי נכונות יותר, נכונות פחות, זה לא חשוב, העיקר שכל הזמן אדם מרגיש שהוא נמצא באיזו מערבולת, באיזה שינויים שחייב לעבור אותם. והעיקר, מה זה נקרא להתבטל, מה זה נקרא לבטל את עצמו, במה? זה הדבר החשוב.

לכן צריכים גם לקרוא על זה יותר פסוקים, מאמרים, על עיבור יניקה מוחין, אבל העיקר על העיבור, וכך אנחנו נתקדם.

אחרי המדרגה הראשונה, שהיא נקראת הקשה ביותר, כל יתר המדרגות הן יותר קלות. וכמה שאדם מתקדם, [הוא] יותר מבין, יותר מרגיש מה נדרש ממנו ומה הוא יכול לעשות ובאיזו צורה.

אנחנו נמשיך לקרוא, אני ממליץ גם לעבור על הפסוקים הקודמים שאנחנו כבר עברנו אותם בשיעורים הקודמים, ואתם תראו עד כמה אתם יכולים לראות עוד ועוד דברים חדשים באותם הפסוקים שעברנו.

קריין: קטע מס' 20. אומר הרב"ש:

"אמרו "עבור ירך אמו", שפירושו הוא, כיון שעובר ירך אמו, אז העיבור לא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאמו אוכלת. שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון.

ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה לקליפות. ולכן נקרא זה "כח המעכב"."

(הרב"ש. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

שאלה: מה זה אומר "לקבל כלים מהעליון"?

כל מה שהוא צריך כדי להרגיש את מצבו החדש הוא מקבל מלמעלה, מהעליון. הוא לא מסוגל לייצב את המצב החדש שלו בעצמו, אין לו ממה. זה פשוט תחילת החיים החדשים, ולכן מקבל הכול מהעליון.

תלמיד: זה שהוא עליון זה לא אומר שכל מה שהוא מקבל זה אור? מה זה אומר שמקבל כלי?

לא, דווקא כלי חסר לו. הוא לא יודע איך להרגיש, איפה להרגיש, מה בדיוק להרגיש, הוא לא מתמצא בשום דבר, ולכן בשבילו לקבל כלים למצבו החדש זה הכול.

שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות כדי לקבל את הכלים האלה?

מה שאנחנו לומדים. בעיקר זה להתבטל כלפי העליון, כלפי הקבוצה ודרכה לבורא. וכאן אנחנו צריכים לכן להרגיש איזה תרגילים הבורא עושה לנו בנקודה הזאת שנקראת עיבור. זאת אומרת, מה הוא רוצה מאיתנו, באיזו צורה אנחנו צריכים להתבטל, מה עלינו לעשות כדי להגיע לביטול, מה זה נקרא למסור את עצמי לעליון. סביב זה בדרך כלל כל השאלות.

שאלה: אם אני אפס כלפי החבר שלי והחבר שלי אפס כלפיי, איך אנחנו עוזרים זה לזה?

זה שכל אחד מבטל את עצמו כלפי השני זה לא נקרא שהוא ממש אפס, אלא רק כלפי השני כדי להתכלל מהשני ולכן שניכם מרוויחים מזה שכל אחד מקבל מהשני. בזה שאני מבטל את עצמי כלפי החבר זה עוזר לי לקבל מה שיש לו. מהתכונות, מההשגות, איך שהוא ניגש לקבוצה, לחברים. זאת אומרת, ביטול זה לא נקרא שאני סוגר את עצמי מלהתפעל מהחבר אלא ההיפך, שאני פותח את עצמי לקבל הכול ממנו.

שאלה: רב"ש כותב שבגלל שהעובר הוא חלק מהאם, בתקופת העיבור הוא לא עולה בשם בפני עצמו. איך לזכות בשם בפני עצמך בעשירייה?

אם אנחנו מתקדמים בקשר עם החברים אמנם אנחנו מתבטלים אבל בביטול שלנו אנחנו רוצים לעזור לדחוף את כול העשירייה קדימה, אז לפי העבודה שלנו, למרות שאנחנו מבוטלים, אנחנו מתחילים לקבל שם. זה לא עכשיו, זה עוד לא בעיבור ולכן אנחנו לא צריכים לדאוג לזה.

שאלה: כתוב שגם את הקטנות וגם את הגדלות הוא מקבל מהכלים שלהם, מה ההבדל בין המצבים?

בואו אנחנו קודם נשיג דרגת העובר. מה אתם קופצים לכאלה מצבים שעוד לא יכולים להרגיש אותם ושואלים מה ההבדל בין זה לזה. אנחנו צריכים לעבוד בבחינת המציאות בצורה מציאותית, קודם תבטל את עצמך כך לגמרי כלפי הקבוצה, כלפי הבורא, תשיג מצב של עיבור ואז נדבר הלאה.

שאלה: דיברת בתחילת השיעור על לתת דוגמה, אז יש מצבים שאנחנו נותנים דוגמה והיא גורמת להתפעלות וקנאה ויש מצבים שנותנים דוגמה והתגובה אליה היא אדישות. איך לתת דוגמה בצורה שתגרום גם להתעוררות וקנאה?

אני צריך להשתדל לעורר את החברים למצב שהם ירגישו כמה שהם יכולים להיות מבוטלים כלפי הבורא, מתבטלים כלפי הבורא ולשם זה אני מוכן להתבטל כלפי החברים כי זה התנאי, זה התרגיל, זו ההכנה לביטול כלפי הבורא ואי אפשר אחרת לגשת אליו.

תלמיד: אפשר להגיד שדוגמה שחבר נותן זו דוגמה מהעליון?

ודאי שכן.

שאלה: אותן ההתרשמויות שאנחנו מקבלים מהחברים אלה הכלים או שזה עוד מעל זה?

זה נכון. אני לא מבין את ההגדרות שלך, למה אתה אומר שזה אמונה?

תלמיד: לא, אני הבנתי ממך שאמרת שזה נכון, אמרת שאנחנו מתבטלים בפני החברים, מקבלים מהם התרשמות, אילו התרשמויות אנחנו מקבלים?

כדי לקבל התרשמות מהחברים אנחנו מתבטלים כלפיהם, כי הקטן יכול לקבל מהגדול.

תלמיד: זה הכלים שאנחנו מקבלים?

זה הכלים.

שאלה: מה החשיבות לזה שהעובר מקבל את מה שהאם אוכלת?

זאת אומרת שהוא לא עושה בירור על מה שהוא מקבל, מה שעובר עליו אלא רק מבטל את עצמו כלפי כל דבר שמקבל, הוא משייך את זה לעליון וכך בונה את דרגת הביטול שלו ובזה נעשה עובר.

שאלה: איך הוא מקבל אם הוא מצומצם ואיך הוא מקבל אם אין לו מסך?

הוא מצמצם את עצמו, מבחינתו עצמו ולכן הוא מקבל.

שאלה: מתי האדם מתחיל לראות אחרי עשרה חברים את הבורא?

כשמבטל את עצמו כלפיהם לפחות בדרגה הראשונה הקטנה, כשמשתדל בזה ומבקש מהבורא שכך זה יקרה, אז הבורא מסדר לו את הביטול ואז מתחיל בתוך הביטול שלו למלא אותו לאט לאט בדרגות ההשגה.

שאלה: נראה שיש שני סוגי ביטול. ביטול ראשון כשאתה נכנס לעשירייה אתה מבטל את עצמך לגמרי. ויש עוד ביטול בתוך העשירייה שבו אתה נמצא כבר בדרישה מסוימת. איך גם להתבטל וגם להיות בדרישה?

הביטול שאתה משתדל להשיג זה גם דרישה, כי אתה לא יכול לבטל את עצמך בעצמך. אתה גם בזה מפעיל תפילה ואתה יודע בשביל מה אתה עושה ואתה מבקש מהבורא שיעזור לך. כי להתבטל ובמיוחד פעם ראשונה כלפי העליון, זה לא מובן, זה לא מורגש, זה לא ידוע, זאת פעולה מאוד מורכבת ואדם מתקרב, מתרחק ועוד ועוד, עד שנכנס לעיבור. זה דומה לפעולת הזיווג הגשמי שזכר ונקבה מבצעים בהתקרבות והתרחקות.

שאלה: האם העיבור זה כמו עליית המלכות לבינה?

לא. אנחנו נברר את זה עוד. עליית מלכות לבינה זה כבר פעולה של התחתון. לעלות לבינה זה כבר פעולה, לא ביטול.

שאלה: בתחילת דבריך אמרת שאדם צריך לקבל מהסביבה שלו תמיכה ודוגמאות לראות איך החברים משתוקקים להתבטל בפני הבורא. מה זה להתבטל בפני הבורא?

כל אחד צריך לתת דוגמה לאחרים עד כמה הוא מוכן לצמצם את עצמו ולהיות דבוק לעשירייה, כדי לממש מה שהם חושבים, מה שהם רוצים ובצורה כזאת כשנותן דוגמה, הוא מעורר את כולם.

תלמיד: עכשיו דיברת על ביטול בפני העשירייה, מה זה להתבטל בפני הבורא?

זה מה שאני מתכוון. שביטול כלפי העשירייה וביטול כלפי הבורא, אני משתדל לראות את זה כדבר אחד. אין לי כלים, אין לי אפשרויות להראות את עצמי מבוטל כלפי הבורא. רק באותה העשירייה שהבורא הביא אותי לשם ואומר "קח לך", שם ידי על גורל הטוב ואומר "קח".

שאלה: לגבי קנאה וביטול. האם אני יכול לקנא בחברים רק כשאני מתבטל, או שאני יכול להתבטל כשאני מקנא?

זה תלוי במה אתה מקנא. אנחנו צריכים לקנאות בחברים כמה שהם מסוגלים לבטל את עצמם כלפי העשירייה, בזה אני מקנא. אני מסתכל על כל החברים ואני רואה שכל אחד ואחד, אני לא מבין כל כך את הקושי שהוא עובר, הפרעות, אבל אני רואה כמה שבכל זאת הוא משתדל לבטל את עצמו כלפי העשירייה, ובזה אני מאוד מאוד מקנא.

תלמיד: אם אני ראיתי שהחבר נמצא ברוחניות לגמרי ואז הייתי מקנא בו. אבל מראים לי הכול הפוך. אז במה לקנא, מאיפה מופיעה הקנאה?

אתה צריך להשתדל לראות בפעולות שלהם, פעולות השפעה, עד כמה כל אחד ואחד מיוחד ומשפיע. אחד בזה שדואג לסדר של העשירייה. השני לכל מיני פעולות שאתם עושים ביניכם, נגיד. שלישי מכין את המפגשים בין החברים. הרביעי תמיד מעורב עם מה שקורה לכל חבר וחבר, מה קורה במשפחות שלנו וכן הלאה.

זאת אומרת לכל אחד ואחד יש נטייה מיוחדת והוא משתדל מתוך איך שהוא בנוי, להשפיע על העשירייה, להתכלל בהם. ואתה מסתכל על זה ואתה רואה שרק אתה נמצא לא במקום ולא בשום פעולה. ומה אתה עושה כאן? ומתחיל להתבייש כלפי החברים. כמו שרב"ש כותב באגרת, שהוא מתבייש "במעשיו הפעוטים".

וככה כל אחד. ואמת שאין כאן גדול או קטן. אלא כל אחד, מפני שהוא שונה מהשני אז ודאי שהוא לא כמו השני ולכן תמיד ימצא תנאים, תכונות שיש בחבר ואין בו ולכן יתבייש. וזה מאוד חשוב, זה נותן כח גדול להתקדמות.

שאלה: כשאנחנו לומדים על הביטול ואנחנו נמצאים בזה, אז אתה רואה את החשיבות וקל לך יותר לשמור על זה. אתה רואה חבר אחר מתנהג בחוסר ביטול, או משהו כזה. ישר זה בורח לך. איך שומרים להשאר בזה?

לא כדאי להתאמץ לשמור, זה לא ילך. דווקא ההיפך, כמה שנתקדם יותר, זה יברח יותר מהר. אמנם שזה גם יבוא לפי המאמץ שלך, אבל בטוח שזה כל פעם יברח. וזו לא בעיה, שיברח. "ויהיו בעיניך כחדשים", הכוונה שכל פעם מגיע רשימו חדש, כלים חדשים, הבחנות חדשות וכך אנחנו דווקא בזה בונים את הכלי של הנשמה שלנו.

שאלה: האם הכוחות שאדם צריך קיימים באדם, או שהוא יכול רק להתפלל, להתבטל?

תלוי איזה כוחות. כוחות להתקדמות רוחנית ודאי שאין באדם וזה הוא צריך לקבל דרך החברה מהבורא. אבל לראות את הדברים, מה חסר לו, לברר את המצב שלו, זה הוא יכול אפילו כשנמצא לבד. כי מלמעלה מאירים לו את מצבו ואז הוא רואה כמה הוא עדיין לא נמצא במצב מוצלח. "אין חכם כבעל ניסיון", אתם תרגישו איך זה מתגלגל.

מצב העיבור הוא מאוד חשוב. כי בעיבור אנחנו מבררים את כל הדרגות שיהיו אחר כך, "סוד העיבור - לידה". זאת אומרת שבטיפת זרע יש הכול עד גמר התיקון. ולכן ללכת רק בצורה עקבית כל הזמן, להתבטל, להתבטל, להתבטל, עד שאנחנו נתחיל לגלות בביטול שלנו מדרגות חדשות קשורות לגשמיות, קשורות לרוחניות. העיקר כל הזמן להשתדל לראות באיזה אופן אני יכול לבטל את עצמי כלפי הבורא. וביטול הוא פעולה אקטיבית. זה לא שאני לא עושה כלום, אלא אני פועל אבל בצורה כזאת שהאני שלי מבוטל.

נגיד שאני לוקח איזו עבודה רוחנית בקבוצה, ואת עצמיותי בזה אני מבטל. אני לא עושה את זה עם השכל שלי, אני לא רוצה להשיג את המטרה שלי. אני מוכן לעשות הכול כשאין לי שום כוח, רגש משלי. פשוט לא. אני מסכים לכל מצב, רק שהעליון יתן לי מה לעשות.

שאלה: בעשירייה שלנו יש מי שדואג למפגשי זום, יש מי שדואג לסעודות שלנו, יש מי שרגיש למצב הבריאותי של החברים, יש לכל אחד תפקיד בצורה טבעית. אני צריך להתבייש שאין לי תכונות של החבר או שאני צריך להסכים שלכל חבר יש תכונה ייחודית ויחד אנחנו משלימים זה את זה?

לכל חבר יש תכונה ייחודית, ואתם משלימים זה את זה. אבל לכל החברים האלה יש תכונה משותפת שזה דאגה לשלום העשירייה, לחיבור, להשגת המטרה המשותפת. בהשגת המטרה המשותפת, אתם מתקשרים כך שלא חשוב שכל אחד מטפל במשהו אחר בעשירייה, אלא השגתם את המטרה ואתם כולכם מרגישים שאתם כאחד.

תלמיד: במה בדיוק אני צריך לקנא?

אני מקנא שאני לא דואג לשלום החברה כמוהם, לא מעורב איתם כמוהם. תמיד אני אראה את עצמי יותר נמוך מכולם. לא שאני עושה את זה, אלא כך אני מגלה שאני לא כמוהם. מה שרב"ש כותב.

תלמיד: אני רוצה שתהיה לי תכונה כמו שלהם?

אני רוצה להגיע למצבים שאני לפחות דואג לחברה, מעורב עם כולם כמוהם. ולי נראה תמיד שאני מפגר.

שאלה: אמרת קודם שהביטול הוא פעולה אקטיבית. האם זאת יכולה להיות יוזמה שלי, האם אני יכול ליזום משהו כלפי העשירייה? כי אז אני מעורב בזה.

אני חייב להשתדל לבטל את עצמי כמו שרב"ש כותב, שוב, אין לנו לאן לברוח. אני חייב לבטל את עצמי כלפי העשירייה בכל מיני הזדמנויות. וזה שאני מתקדם, אני אראה את עצמי עוד יותר ועוד יותר פחות מהחברים, שאני לא מגיע למצבים כמוהם.

ואומנם ביטול, כאילו מה יש בזה? זו דרגה גבוהה מאוד, זה היסוד, זה יסוד של כל ההתפתחות הרוחנית שלנו. יסוד של כל ההתפתחות הרוחנית. אנחנו צריכים לגמרי לבטל את עצמנו, ובכל מדרגה ומדרגה עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר לבטל את עצמנו, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: איך לא להרגיע את עצמי שאני כבר משרת את החברים בדרך הייחודית שלי, במה שהבורא נתן לי תכונות או יכולת לדאוג להם?

אל תדאג, אם אתה מבצע מה שיש לך בידיים שלך של היום, אתה תרגיש ברגע הבא, שזה נקרא מחר, תמיד חסרונות, שיש לך מה להוסיף, זה יתגלה.

שאלה: כלים של העליון, שלהם, זה צורך, זו דרישה חדשה?

כן.

קריין: קטע מספר 21. אומר הרב"ש.

"עיבור א' נעשה על ידי עליון, בדומה לאדם שמקבל איזו התעוררות מלמעלה. עיבור ב' היינו, אחר כך התחתון צריך מכח התעוררות שקיבל, לעבוד מעצמו, היינו הוא צריך להוסיף, על ידי התעוררות שקיבל מעליון, ולעבוד על ידי יגיעתו, אחרת נאבד לו הכל וחוזר להיות לבחינת נקודה שחורה, שפירוש שהרוחניות שלו היא בבחינת חושך שאינו מאיר." 

(הרב"ש. 873. "עיבור - ב'")

אנחנו לא מבינים בדיוק מה זה התעוררות העליון, ראשון ושני, ומה קורה כאן, עיבור א', עיבור ב', האם זה לעבוד מעצמו, לעבוד על חשבון העליון, אלה דברים שעדיין הם מעורבבים בנו ומבלבלים אותנו, ואנחנו לא מבינים מה קורה בדיוק, מה עובר עלינו. אבל צריכים לדעת רק דבר אחד, אני שמקבל איזו התעוררות מהעליון, אני צריך להשתדל מיד לממש אותה בחיבור, בהגברת החיבור בינינו. כי בסך הכול מה קורה בעיבור? בעיבור אנחנו צריכים להתחבר יחד כולנו לנקודה אחת, והנקודה הזאת היא מתחילה להתפתח.

יש בזה הרבה התפעלויות, התרגשויות מכל מיני מקובלים שכתבו על זה, אבל יותר טוב אם אנחנו נשתדל לעשות את זה בצורה פשוטה כמו שרב"ש כותב, ולא נתבלבל.

שאלה: מה זו אותה "נקודה שחורה, שפירוש שהרוחניות שלו היא בבחינת חושך"? אני כל הזמן הבנתי שחושך זה כבר לא רוחניות. הרי אני כל הזמן מבין צריך שאני צריך למשוך את המאור, לקבל את המאור.

רוחניות היא ודאי שלא חושך, אומנם ברוחניות יש מצבי חושך. זאת אומרת שאני לא יודע איך בדיוק לסדר את עצמי כלפי העליון, איפה אני נמצא, איפה אני מתמצא וכן הלאה, זה הכול חושך. אבל החושך הזה הוא צריך להיות גם מובן לי, "חשיכה כאורה יאיר", שאני מברך את החושך כמו את האור. אז לא נורא, לא צריכים מיד למשוך ממה ששמעת במקום אחד למקום השני. מדובר במדרגות, ואתה לא יכול לקחת ממדרגה אחת הבחנות לכל המדרגות, זה יבלבל אותך.

לכן אני גם משתוקק למצבי חושך, שמהם אני יכול להתחיל לעבוד עבודה חדשה. למה שלא? חושך זה דבר שהוא בכל זאת "חשיכה כאורה יאיר", שאני מתחיל להבין מתוך החשיכה מה רוצים ממני, מה דורשים ממני. בחושך יש הרבה הבחנות. ובכלל, אור לא יכול להיות בלי חושך, אחרת אני לא אראה את האור, זה חייב להיות בכל מיני מצבים מנוגדים, בקונטרסטיות בין חושך לאור, בכל מיני צורות.

לכן לא לחשוב שחושך זה לגמרי ניתוק, לא. ואפילו ניתוק, אנחנו לומדים לאט לאט מהניסיון שלנו עד כמה הניתוקים הם דווקא עוזרים ומכינים אותנו להבחנות חדשות באור. אני מרגיש את עצמי שאני נמצא איזשהו יום מבולבל מאוד, או ביום אחר אני נמצא ממש בחשיכה, ועוד יום אני נמצא בייאוש, אבל אחרי המצבים האלו, אני מרגיש כמה המצבים האלו עוזרים לי לברר מצבים חדשים, יותר נעלים, יותר ברורים. לכן היחס שלי לניתוק, לחושך, לבלבול, הוא נעשה כבר אחר. אדם שנכנס לכאלו מצבים, חושך, בלבול, ניתוק, הוא שמח, כי הדברים האלה בדרך כלל מביאים לו השגה חדשה, הרגשה חדשה, בירורים חדשים, אז הוא מברך על הרע כמו על הטוב. לכן צריכים לייצב את עצמנו כמה שאפשר בקו האמצעי, שכל דבר ודבר שמגיע אלינו בדרך יש לו מקום, שום דבר לא מבוטל, אני לא רוצה למחוק שום דבר, אלא רק קדימה.

שאלה: מה שעכשיו הסברת, האם זה ביחס למה שקראנו שעיבור א' הוא על ידי התעוררות מלמעלה, ואחר כך מלמטה זה קורה כמה פעמים כמחזוריות, כלומר לא בפעם אחת, אלא תמיד אנחנו עובדים ככה?

כן, אנחנו תמיד לומדים כך, אתה צודק ומרגיש נכון.

שאלה: כדי להיכנס לעיבור עדיף לי לדאוג לכל אחד ואחד בעשירייה?

ברוחניות המצב הפרטי שלי זה נקרא כמה שאני קשור לעשירייה, אופן הקשר לעשירייה, חוזק הקשר לעשירייה, שבתוכה אני משתדל לגלות את הבורא, כי עשירייה הופכת להיות אותו הכלי שאני נכון מגלה את הבורא. זו בעצם הגישה הנכונה לפקיחת עיניים. לכן הבורא מלכתחילה שבר את הכלי דאדם הראשון, כדי שתהיה לנו אפשרות בצורה שאנחנו אוספים את הכלי כך לגלות יותר ויותר את הבורא עצמו.

שאלה: בנושא של עיבור ב' יש מין פרדוקס כזה, אנחנו לומדים שאנחנו מבטלים את עצמנו כלפי הרחם לגמרי, אין לנו פה, אין לנו שום דעה ויש רק דעה של אמא. ופתאום קופץ משהו אחר, שיש עיבור ב' ויש יגיעה מעצמי. איזו יגיעה יכולה להיות?

אנחנו עוד לא נמצאים בעיבור ב', ואפילו בעיבור א' אנחנו עוד לא נמצאים, לכן אני לא מבין את השאלה שלך. עיבור א' זה שהבורא עושה את הכול, ועיבור ב' זה שהתחתון מתחיל להוסיף מעצמו.

תלמיד: מה הוא יכול להוסיף?

אבל עוד לא נמצאים בזה, למה אתה שואל? אם עוד לא נמצאים בשביל מה לשאול, כדי לבלבל את עצמך והאחרים? תבינו, אשמח לדבר על הכול, אבל בתנאי שזה יעזור להתקדם. אם אתה נותן לילד קטן משהו לא לפי השכל שלו, לפי הרגש שלו, הוא יתבלבל, ובכלל יכול להיות שזה יזיק לו לְשנים, לבריאות.

צריכים לתת, כמו שאנחנו מאכילים את הילדים עם כפית, אתה צריך לתת לו בדיוק לפי מה שצריך, לפי הקור והחום שיהיה מספיק, לפי הגודל שיהיה מספיק, ובשעות מיוחדות עם הפסקה בין השעות, כך אתה צריך לטפל בו, קצת מים, קצת דייסה, ובעוד חודש חודשיים להוסיף עוד משהו. תראה איך עושים בגשמיות.

לכן כל העבודה שלנו בינתיים היא ביטול, שאז האימא ממלאה את העובר שגדל בה, גדל בה, עוד לא מחוצה לה. אנחנו מדברים על עיבור כשנמצאים בתוך העליון, ואנחנו צריכים לגלות עד כמה אנחנו נמצאים בו. זאת אומרת, ביטול וביטול כלפי הקבוצה ועם הקבוצה יחד כלפי הבורא.

בואו נהיה ממש עוברים נכונים. זה מצב מאוד מאוד מיוחד, גבוה, כי אתה מתבטל כלפי הכוח העליון ואז אתה נמצא בו. אתה אף פעם לא תהיה בבורא חוץ מדרגת עיבור. אחר כך אתה ביניקה, במוחין, אלה תוספות, ויוצא שזה על חשבון זה.

להיות מבוטל בתוך העליון, אמנם אתה לא מרגיש אותו, כמו שצריך להיות בכלים שלך, כי הכלים שלך הם עדיין רק כלים של צמצום, אבל אתה נמצא בו. ובכל הדרגות הבאות אתה רק תגלה במי היית, ואיך אתה משיג את זה שהיה לך קשר עם העליון. הכול אחר כך.

תבינו עד כמה המצב הזה הוא מיוחד. אין מצב יותר מיוחד מדרגת העיבור. אחר כך אתה מוסיף שכל, רגש, זה ודאי חשוב, ודאי שאתה מגיע להשגת הבורא, אבל להשגה איפה היית בזמן העיבור. בסך הכול, לְמה אתה מגיע בגמר התיקון? לזה שאתה משיג בכל הכלים שלך את דרגת העיבור.

שאלה: מצד אחד אנחנו כל הזמן אומרים שהעבודה היא רק ביטול, זו גם העבודה הפרטית של האדם כלפי הקבוצה, וגם הקבוצה מבטלת את עצמה וכן הלאה, אבל זה רק ביטול. גם אמרת עכשיו שבעיבור אנחנו צריכים להתחבר יחד כולנו לנקודה אחת, איך לשלב נכון את הביטול ואת החיבור?

הביטול של האדם על האגו שלו, חיבור כמה שאפשר מעל האגו של כל אחד להתחבר יחד, לבקש מהבורא שייתן לנו את כוח החיבור, שיחבר אותנו, ואז נתחיל להרגיש שיכולים כן להתחבר למעלה מהביטול של כל אחד ואחד. כשאני מתחיל להרגיש בזה שאני מבטל את עצמי שאני מרגיש את החברים וכך גם החברים יחד, ובצורה הדדית אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מרגישים אז מה נקרא חיבור באמת, שזו תכונת הבורא.

אין לנו בעולם שלנו הגדרה של חיבור אמיתי, רוחני, כי זה למעלה מהחשבונות האגואיסטים, אין לי אפילו מילים, זה מאוד מאוד גדול ומרגש, ואנחנו צריכים ביטול של עצמו, חיבור עם החברים וחיבור עם הבורא, אלה בעצם הדרגות שאנחנו צריכים לעבור.

בכל פעם שאנחנו עוברים אותן אנחנו מרגישים עוד יותר ועוד יותר מה זה נקרא "אלוקות", כי הוא מתלבש בנו, ממלא אותנו, מחבר אותנו. אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה אנחנו הפוכים ממנו, זה נקרא "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו" ועד כמה הבורא דווקא ממלא את הפערים המתגברים בינינו, ממלא אותם וכביכול מרגיע אותם.

הוא מבליט את הפלוס והמינוס בכל אחד ואחד כמה שאנחנו שונים וממלא את ההבחנות האלה ההפוכות שבינינו, וכך הוא יכול להתגלות, אחרת אין לו אפשרות להתגלות. הוא מתגלה רק מתוך זה ש"על כל פשעים תכסה אהבה", לכן ככול שאנחנו מתקדמים אנחנו נהיה יותר מנוגדים, יותר רחוקים, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, זה מצד אחד, ומצד שני, אנחנו מתוך זה נגלה את הבורא.

זה נפלא, כשפעולות כאלה עוברות עלינו אנחנו מבינים באיזו המצאה מיוחדת הבורא ברא את הבריאה כדי להראות לנבראים את עצמו, את האלוקות.

שאלה: זה שני שלבים, אחד אחרי השני. קודם צריך להגיע לביטול ואז חיבור, או העבודה היא במקביל?

לא, זה ביטול וזה חיבור וכל פעם ביטול חיבור, ביטול חיבור רק בדרגות מתגברות.

שאלה: אם אנחנו מבוטלים ואנחנו כבר במצב של עיבור, האם יש עוד צורך שנרגיש חושך?

כן, אנחנו כל הזמן נותנים לחושך הגדרה חדשה וגם לאור הגדרה חדשה, עד שהחשכה כאורה יאיר. עוד נלמד את זה.

שאלה: איך עלינו לעבוד עם מצבים של נוחות, כאלה שהאדם מרגיש מילוי מסוים?

זה מצבים שיכולים להימשך הרבה זמן וכאן זה תלוי בקבוצה. אדם לא יכול בעצמו להוציא את עצמו מהמצב הזה למצב יותר גבוה, אלא רק השפעת הקבוצה. קינאה, תאווה, כבוד, כל מיני מצבים שהקבוצה מעוררת בו, הוא צריך לראות אותם כעזרה להתקדמות.

תלמיד: האם האדם אמור להגביל את ההנאה שלו? אם אני מרגיש איזה רגע טוב בחיים, אני צריך להגביל את ההנאה הזאת?

לא, אתה לא צריך להכניס את עצמך לאיזה מצב של צער, אלא אתה צריך רק לעשות בירורים, האם זה החיים הטובים שאתה רצית אותם. שיש לך כל הדברים שיש בעולם הזה, אבל אין לך מהות החיים, מטרת החיים, הבנה בשביל מה אתה חי, קשר עם הכוח העליון, ואתה לא מגיע לתכונות העליונות, ואתה מסתפק במילוי הבהמי.

אתה לא צריך לסבול מזה, אלא לשאול את עצמך כל פעם על זה. והעשירייה חייבת באיזושהי צורה עדינה בכל זאת, לעורר את השאלות האלה בכולם.

תלמיד: אפילו אם אני מחבר את זה למקורות, אם אני אומר שהבורא שלח לי את המצב הזה, או את השמחה הזאת, האם גם ככה עלי לזרום עם המצב הזה?

זה טוב מאוד שאתה עושה כך, אם אתה מחבר את זה למקורות. ותראה עד כמה כל המחשבות האלה הן באות מתוך השפעת הקבוצה עליך. אומנם אתה לא שומע את זה מהם, אבל האווירה בעשירייה היא כזאת. בזה שאתם קוראים איזה מאמר, בזה שאתם מדברים על השיעור, אפילו שלא מדברים על זה ובכל זאת ישנה השפעה של העשירייה עליך כך, שאתה מתחיל להרגיש את עצמך, שלא נוח לך במצב הנוכחי שאתה לא מתקדם, שיש כאן בכל זאת [אפשרות] ללכת קדימה.

אנחנו צריכים לדאוג שאף אחד לא ירגיש את עצמו בחברה בצורה נוחה, דווקא הפוך, שכל אחד ירגיש את עצמו ממש לא נוח, בחוסר רוגע וכל הזמן ילך עם השאלות מי אני? מה אני? בשביל מה אני? וכן הלאה, זאת אומרת שכך הוא יעורר את אחרים גם כן.

שאלה: כמה שהאדם מבטל את עצמו בתוך העיבור, ככה הוא מנצח את הרחם, אפשר להגיד כך?

כן. כמה שיותר מבטל את עצמו, מוכן לקבל כל דבר מה שיש לו, כי זה מגיע בסופו של דבר מהבורא. הוא מוכן לקבל את כול מה שיש, רק להיות מבוטל כלפי הבורא. את זה לא לשכוח.

תלמיד: וזה תלוי בכל חבר, כמה שהוא מבטל את עצמו, ככה הוא מקדם את העשירייה?

ודאי שאם ישנם מחשבות כאלה בחברים, אז כל אחד מהם ירגיש כך, אפילו שלא מדברים על זה. בקבוצה יש עניין של מחשבות שעוברות מאחד לשני וזה מאוד פועל, עוד יותר חזק ממה שמדברים.

תלמיד: כאן כבר מתחילה הערבות, בזה שכל אחד מבטל את עצמו?

כן.

שאלה: האם אפשר לתאר את העליון ככלל העשירייה, ואם כן איך לפי זה להבין את ההתעוררות מהעליון?

אפשר בינתיים, כן.

שאלה: עושה רושם שהביטול מתבטא הרבה במעשים החיצוניים שאנחנו עושים בכל מיני צורות, בקשות של חברים וכולי. איפה ביטוי הביטול במחשבות, האם גם זה צריך להתאזן?

בזה שאני עושה חשבון, ביקורת, כמה אני מחובר לחברים כדי להיות עובר אמיתי, שלם, ואני רואה שכנראה הם מחוברים, יש ביניהם איזה קשר אבל אני לא מרגיש שאני ממש נמצא באותו הקשר, אז מה לעשות? לבוא אליהם לבקש שיקשרו אותי אליהם? איך אני מבטל את עצמי כלפיהם כך שאני נכלל בהם? יש כאן שאלות ואדם מרגיש לא בנוח. מה אני יכול לעשות כדי להתכלל בהם ולהרגיש שאני ממש נכלל בהם כמו עובר במעי אימו, כי הרחם זה הקבוצה, איך אפשר לעשות את זה? אם אדם חושב כך ומקדם את עצמו להרגשה כזאת, וכל הזמן מתאר לעצמו כזה מצב, אז בטוח שירגיש כמה המצב הזה שהוא מתאר לעצמו, שהוא נמצא בתוך הקבוצה, בתוך הרחם, בתוך העליון, פועל עליו, והוא רוצה לפעול עליו בצורה כזאת הדדית, בזה הוא ירגיש כמה זה מקדם אותו.

תלמיד: בכדי להתכלל בתוך הקבוצה אני צריך לראות, לצייר לי תמונה איפה העשירייה נמצאת, איפה התמונה האחרת מזו שאני רואה?

כן, זאת אומרת אתה צריך לתאר לעצמך שהם כולם קשורים יחד, וזה באמת כך, ורק אתה כביכול לא נמצא בזה בצורה שלמה. יש משהו, יש קשר כלשהו, לפחות במידה שאתה מרגיש שחסר לך. זה גם קשר, קשר חסר. וכך תתקדם.

שאלה: אין לי בעיה לבטל את עצמי בפני העשירייה, לקבל את ההחלטה, הדעה שלהם, מעל שלי. אבל מה ההבדל בין זה לבין פעולה פסיכולוגית? לפי מה שאתה אומר אנחנו עובדים בכפפות, אנחנו פשוט לא נכנסים לאותו מקום שבו נוכל עוד לעבוד על החיבור שלנו. מה גורם לזה להיות פעולה רוחנית ולא פסיכולוגית?

מה זה נקרא שאתה מבטל את עצמך כלפי העשירייה? זה נקרא שכל מה שהעשירייה חושבת, מבררת, פועלת כעשירייה, אני נמצא בזה בלי לשאול, רק לשאול ולהבין מה הם עושים כדי להשתתף בזה. בלי לשאול זאת אומרת בלי ביקורת, אני מקבל מה שהם עושים ובשבילי זה שלם, מושלם, נכון, זה מה שאני עושה. אני בזה מבטל את עצמי כלפי הבורא, אין לי שום אפשרות לבטל את עצמי כלפי הבורא, כלפי העליון, אלא רק בזה שאני מבטל את עצמי כלפי העשירייה. איפה הבורא? מי זה הבורא? אני לא יודע, אני יכול לתאר לעצמי כאלו דברים שזה בכלל דמיון פרוע, אלא אך ורק כלפי העשירייה.

תלמיד: כך אני גם תופס את הדברים, אין לי ביקורת, אני לגמרי מסכים, אני רואה שהחברים באמת נמצאים בגובה עליון, מעל העננים.

אתה לא עושה את זה, אתה רק מדבר. אתה חייב לקבל אותם כגדולי הדור שנמצאים בקשר רוחני ביניהם ואתה עוד לא בזה, אתה מחוץ לזה, ואז לעשות כל מיני פעולות כדי להתכלל בהם, וזו לא פעולה פסיכולוגית, זו ממש פעולה פנימית בלב.

שאלה: אני לא מבין עד הסוף, מה עוד אפשר להוסיף כדי לעשות זאת בצורה איכותית לתאר לעצמי את הקבוצה, את העשירייה כרחם, מה זה אומר שאני מתאר זאת כך?

אני רוצה להתבטל כלפי עשירייה, כמו שכותב רב"ש, תקראו שוב את המאמרים שלו על הקבוצה, אין לי יותר מה להוסיף, רק יותר ויותר להשתדל להבין את מה שהוא מתאר שם. במידה שאני מבטל את עצמי כלפי העשירייה אני נעשה מוכן, ראוי, לקבל השפעה מלמעלה, לפי השתוות הצורה.

תלמיד: זה פשוט מבלבל קצת לתאר לעצמך, אני כאילו יושב ומדמיין לעצמי משהו, צורות כלשהן, אני משתדל לעשות את מה שכותב הרב"ש, להתכלל ברצונות של החברים, להרגיש מה הם רוצים כתוצאה ממה שאני רואה. מה צריך לעשות?

ככה זה, תעשה, אחרי שבועיים שלושה נדבר.

שאלה :אנחנו עובדים בעשיריות, מתבטלים כמה שמצליחים, מסוגלים, מבקשים מהבורא אבל לא מרגישים את התוצאה, מתי מתבצע ביטול של ההבנה של מצב העיבור, ההכרה שלו, זה פתאומי?

זה יבוא כשתגיעו לזה, אל תדאגו. הבורא לא מסתיר ולא רוצה לא לקדם אותנו, אלא ההיפך, הוא מושך אותנו כמה שיותר קדימה. אנחנו רק צריכים לאסוף, ללקט את כל ההבחנות בדרך מפני שמהם אנחנו בונים את הכלי הרוחני.

שאלה: הזכרת שכל חבר צריך להרגיש חוסר מנוחה, אז איך מייצרים מצב שכל חבר מרגיש חוסר מנוחה בעשירייה?

זה תלוי עד כמה כולנו בעשירייה משתוקקים להתקדמות, להצלחה, להתקרבות למצב השלם. אז כל אחד ואחד "איש את רעהו יעזורו", הוא ירגיש עד כמה הוא עדיין לא נמצא במצב השלם.

תלמיד: האם "איש את רעהו יעזורו" זה גם לתת פידבקים לחברים שעושים מאמצים?

זה תלוי איך שזה מקובל בעשירייה. ישנם כאלה שיותר מדברים, ישנם כאלה שיותר מבצעים, יותר חושבים, זה תלוי באופי של העשירייה.

קריין: קטע 22. אומר הרב"ש:

"שורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.

היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.

ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.

וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו."

(הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון")

שאלה: במשפט השני לגבי התפילה הרב״ש כותב, "והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך", מה זה אומר?

זה מה שכתוב, בוא נראה.

"שורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל." רצון לקבל זה כל הטבע שלנו. "והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה," זאת אומרת חיסרון שאנחנו מעלים למעלה, לבורא, "אזי העליון", הבורא, מדרגה יותר עליונה מאיתנו, "מתקן את המ"ן הזו," שלנו, הבקשה, "ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע," שלפני שאני מקבל אני מיד עוצר את השפע שמגיע אלי, "מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע." זה מה שאני מקבל מלמעלה וזה נקרא "כוח המסך". זאת אומרת, אני קיבלתי בתוכי כזה אינסטינקט שברגע שמגיע אלי תענוג אני עוצר אותו, לא נותן לו להתפשט בי.

"היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע," שאני רוצה להשפיע, אני מרגיש שאני משתוקק לזה, שיש לי תענוג מזה שאני רוצה להשפיע. לכן כשאני עושה צמצום, דוחה את התענוגים שבאים מלמעלה אני מרגיש בזה תענוג שאני דוחה אותם, "שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את" רוממות הבורא, רוממות ה', "[רוממותו יתברך] אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו." את כל הרצון לקבל שיש בתחתון הוא רוצה לבטל, בפועל שלא יעבוד עימו.

"ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו," הוא לא רוצה להיות המקבל, "נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו." זאת אומרת, שכבר החליף את היחס שלו, פרדיגמה שלו, מהות הפעולות שלו, מלקבל ללהשפיע, שעכשיו זה מה שחשוב לו.

"וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה," ביחסים ביניהם, "כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו."

(הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון")

תלמיד: אני כל הזמן מחפש את המקום הזה, איפה השריר הזה שאיתו אני דוחה את התענוג, איפה המקום הזה?

כשהעליון ייתן לך אז אתה תראה ותגלה.

שאלה: לא משנה מה אני עושה אני כל הזמן רואה את החברים גדולים רק בהתאמה ליגיעה שלהם, איך אוכל להגיע למצב שאראה את החברים כשלמים?

אתה לא יודע מה היגיעה שלהם, איך אתה בודק את היגיעה של כל אחד? אתה לא מכיר את ההבחנות הטבעיות שיש בכל אחד. אז איך אתה יכול למדוד את היגיעה ולהגיד שאלה גדולים יותר ואלה פחות? זה בלתי אפשרי. יכול להיות שחבר נראה לי שהוא בוער אבל יכול להיות שזה האופי שלו, ויכול להיות שהאחר הוא כאילו אדיש, פלגמטי כזה, וזה האופי שלו ולכן בפנים יכול להיות שהוא בוער.

אז לכן אני לא יכול לראות, אני צריך לקבל את כולם כולם למעלה מהדעת. שכולם נמצאים בצורה מושלמת, בצורה שטוטאלית הם נכנסים לרוחניות בכל הכוחות שלהם. ואם אני לא רואה אז אני צריך להגיד "עיניים להם ולא יראו". שאני לא יכול לראות את המצב האמיתי של אף אחד אלא לקבל שכך הבורא מסדר לי, שמה שאני רואה בהם אני רואה את הפגמים שלי.

שאלה: מה ההבדל בין לבטל את עצמי כלפי הבורא, לבין לבטל את היישות של עצמי, את הקיום שלי?

כשאני מבטל את עצמי כלפי הבורא אני מוכן לעשות כל מה שלטובת הבורא. כשאני מבטל את עצמי אז אני פשוט רוצה להקטין את האגו שלי מפני שאני מגלה שהוא מפריע לי, שגם זאת פעולה אגואיסטית. זה דומה לזה שנגיד אתה נכנס לתקופה שאתה נמצא בדיאטה, שאתה אוכל פחות, אז יש לך במה להתגאות בזה שאתה אוכל פחות? זאת אומרת יש כאן עניין שמי הוא הקובע.

שאלה: הבורא מעורר את עליית המ"ן, אך הוא גם מעורר את המ"ד אז איפה המאמץ שלנו?

המאמץ שלנו בעיקר בסבלנות, זה דבר אחד, הכי חשוב. דבר שני, שאנחנו מבררים בכמה אנחנו יכולים בכל זאת להיות דוגמאות כל אחד כלפי העשירייה שלו בביטול עצמו. וכך מתקדמים.

(סוף השיעור)