שיעור בוקר 07.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 855,

מאמר "מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 855, מאמר "מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה".

מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה

תשמ"ט - מאמר י"ז
1988/89 - מאמר 17

"הזה"ק תצוה דף כ', ובהסולם אות נא כותב שם, וזה לשונו: ר' יהודה פתח, חדלו לכם מן האדם, אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא, וכו', וכי הזהיר הנביא להמנע משאר בני אדם, וכן שאר בני אדם יחדלו ממנו, ויהיו נמצאים בני אדם, שלא יקרבו זה אל זה לעולם, ומשיב, אלא העמידו הכתוב, במי שמשכים לפתחו של חבירו, לתת לו שלום, מטרם שמברך אל הקב"ה, ועל זה נאמר חדלו וכו', עד כאן לשונו.

ולכאורה מהו האיסור, אם האדם נותן שלום לחבירו מטרם שמברך לה', שזה נראה כאילו הוא מכבד את חבירו קודם שמכבד להבורא, וכי הבורא הוא נצרך לכבוד, שנגיד שאם לא מכבדו אותו לפני חבירו, הוא פגם בכבודו ית'.

הלא זה דומה שאדם נכנס ללול של תרנגולים, והאדם רואה שהתרנגול מסתכל על חבירו שבלול, ולא שם לב להאדם שהוא בעל הבית, האם שייך לומר שהתרנגול פגם בבעל הבית, וכל שכן הנבראים לגבי הבורא בטח שיותר רחוק מגדלות הבורא שהאדם יהיה נחשב משהו לגבי הבורא, שנגיד שפגם חס ושלום בכבוד הבורא.

ועוד יש להבין במה שכתוב: "אלא העמידו הכתוב, במי שמשכים לפתחו של חבירו", מהו דוקא לפתחו של חבירו, מה הם מרמזים בזה, כאילו משמע, שאם לא משכים לפתחו של חבירו, כן מותר להגיד לחבירו שלום. ויש לפרש זה בענין עבודת האדם, שבדרך העבודה, מדברים הכל באדם אחד, כלומר שענין חבירו, לומר שלום גם כן הוא באדם אחד.

ידוע שענין עבודת האדם הוא, שהאדם צריך להגיע לדביקות ה', המכונה השתוות הצורה. היות שאנו לומדים, שמצד הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו, ברא בהנבראים רצון לקבל שהוא בחינת השתוקקות, לקבל הנאה ותענוג, שזה נקרא מטרת הבריאה. אלא בכדי שלא יהיה בחינת בושה, נעשה תיקון הנקרא צמצום, והסתר, שלא מרגישים את הקדושה, והטוב והעונג שישנו בקדושה.

והגם שאנו אומרים בכל יום, "מלא כל הארץ כבודו" מכל מקום שורה על זה בחינת הסתר, שאנו צריכים להאמין בזה, אולם כל זמן שהאדם לא תיקן מעשיו בע"מ להשפיע, לא מרגישים את זה. אלא זה תלוי לפי עבודת האדם בהשגת כלים דהשפעה, בשיעור זה מסתלק הצמצום. ומתחיל להרגיש את מציאות ה', וזהו כל עבודתנו להגיע לידי השתוות הצורה, המכונה דביקות בה'.

ובכדי לזכות לכלים דהשפעה, יש סדר שלם של עבודה, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, את ענין שלש נפשות שישנו באדם:

א. נפש דקדושה, שבזה הנפש אין מה לתקן,

ב. נפש דשלש קליפות הטמאות, שכאן אין מקום לתקן, שרק בגמר התיקון זה יתוקן,

ג. הוא הנפש דקליפת נוגה, שהוא חציה טוב וחציה רע שכל עבודת האדם הוא בנפש הזו, שאם האדם עושה מצוה אז הנפש הזו מתחבר לקדושה, ואם חס ושלום עושה עבירה הנפש הזו מתחבר להנפש של שלש קליפות הטמאות. לכן בנפש הזו, הוא בידו להכריע בין לרע ובין לטוב. וכל העבודה הוא רק בנפש הזו.

לכן כשהאדם מתחיל לעסוק בתו"מ, בבחינת האמת, שהוא בכדי להגיע לדבקות הי, אז יש לפניו ב' דרכים, היינו שהעבודה שהוא עובד, שהשכר יהיה לתועלת עצמו, ולא לתועלת ה', שזה נקרא, שהוא רוצה לזון את נפש דקליפה, כלומר שהיא תקבל את השכר תמורת עבודתו. ואם הוא רוצה שע"י עבודתו, יזון הקדושה, כלומר שהשכר תמורת עבודתו, יהיה רק לתועלת ה' שאז נמצא שמהעבודה שלו, ניזון נפש דקדושה וזה נקרא שהנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש דקדושה,

אמנם יש לדעת שענין לבוא לדרגת, "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", אין הדבר הזה נעשה בפעם אחד, אלא כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כלומר אנו רואים מה שחז"ל באים לנו להשמיענו ב' דברים:

א. שלא בפעם אחת מכניעים את הרע, אלא כל יום ויום יש עבודה חדשה, כמ"ש "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום",

ב. שאין האדם מסוגל להכניעו בלי עזרת ה'.

וב' בחינות אלו, נקראים אור וכלי. זאת אומרת החסרון שהאדם מוצא בעצמו שהרע שולט עליו, הוא הכלי. כלומר שהוא מרגיש עד כמה שהוא מרוחק מלעבוד לשם שמים וענין אהבת ה', בכל לבבך וכו', ולא לתועלת עצמו אין הגוף מסוגל להבין, איך אפשר להיות דבר כזה, הלא זה הוא ממש נגד השכל והדעת, שיהיה אפשרות להיות דבר כזה במציאות.

וענין קבלת עול מלכות שמים האדם יכול להבין, רק אם על ידי זה הקב"ה יתן לו את כל משאלות לבו. כלומר האדם יכול להבין, שה' ישמש את האדם, וישרת את האדם, ויתן לו כל מחסוריו, אבל להיפך, היינו שהאדם ישמש לה', ויחשוב תמיד במה הוא יכול להנות לה', שה' יהנה ממעשיו, כמ"ש "ישמח ה' במעשיו", היינו שהמעשים של הקב"ה שהם הנבראים שהם יגרומו לו שמחה, אז האדם שואל, מה אני ארויח אם אני אגרום שמחה לקב"ה. כי הגוף של אדם אינו מבין רק מה ששייך לתועלת עצמו.

החסרון הזה שהאדם מתחיל להרגיש שאין הוא מסוגל לעבוד לתועלת ה' זה נקרא כלי, היינו צורך למי שיעזור לו, שכן יהיה לו רצון, לעבוד לתועלת ה'. והעזרה שהוא מקבל מלמעלה, הנקרא הקב"ה עזרו, זה נקרא אור. וב' אלה, מתגלים בזה אחר זה, ולא בפעם אחת כנ"ל. לכן אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום", כלומר שאינו נגמר האור וכלי ביום אחד, אלא זהו כמו שכתוב: "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", כלומר עד שהכלי מקבל שיעור שלם של חסרון, שיהא מתאים לקבל אור בשלימות.

וזהו כמו שכתוב בזהר הקדוש (הקדמת ספר הזהר דף קמא, ובהסולם אות קמ) וזה לשונו, "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת", וכו', כי מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו לקבל רק ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנה דטוב ורע, כי המלכות, היא הנהגת העולם, לפי מעשה בני אדם, וכו', שהנהגה זו מכשיר אותנו, סוף כל סוף, לתקן כלי קבלה שלנו, ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב, שחשב בעדנו, וכו'.

והנה הנהגת טוב ורע, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות, וכו', ותדע שכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, וכו', כי כל הלילות האלו, שהם הירידות היסורים והעונשים, שהפסיקו את דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים, בזה אחר זה, הנה עתה אחר שגם הלילות, והחושך שבינתים, נעשו גם הם לזכויות ולמעשים טובים, וכו', שוב אין הפסקות בינתים, ונמצאים מתחברים, כל השתא אלפי שני, ליום אחד גדול בלבד, וכו'.

וז"ס יומא ליומא יביע אומר, כי המילה הנ"ל שהפסיקה בין יומא ליומא, נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח ליה, כי נעשית לזכות, ועל כן נעשו כולם יום אחד לה'. וכו', כי רק כולם יחד בקיבוץ, נעשו ראויים לקבל הדעת הגדולה. עד כאן לשונו.

ובהאמור יוצא שרק ע"י הירידות והעליות, הנקראים ימים ולילות, כשהם מצטרפים לשיעור שלם שיהיו מוכשרים לקבל את הדעת הגדול, מוכרח להיות כלי גדול, היינו צורך גדול. שזה באה מכח הירידות שהוא רואה, שהוא נעשה כל פעם יותר נצרך להבורא, שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית, וכל יום ויום היינו העליות, כלומר שכל פעם הוא מקבל עזרה שזהו נקרא אור ושפע, שהמאור שבה מחזירו למוטב.

וזה נקרא הקב"ה עזרו, שדוקא ע"י שניהם משיגים כלי שיהא ראוי לקבל את העונג והטוב מה שה' חשב בעדו, וזה נקרא שקבל את התיקון ואת ההכשרה בכדי לקבל את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו.

אולם הכי קשה בעבודה הוא, בזה שסדר עבודה הוא, בבחינת שני כתובים המכחישים זה את זה, שקשה להבין, איך יכולים להיות שניהם אמת.

לדוגמא, כתוב במאמר בסדר העבודה של אאמו"ר זצ"ל: "כשמיחסים את העבודת לה', להאמין שה' מקבל את עבודתנו ולא חשוב באיזה צורה נראה את העבודה". שמשמע לא חשוב אם הוא עובד בגדלות הדעת וההבנה, אלא אם האדם מיחס את העבודה לה', זאת אומרת הוא עובד על הכוונה דלהשפיע, הקב"ה מקבל עבודתו לרצון, היינו אפילו שתהיה בתכלית הפשטות, בלי שום הבנה, שזה משמע אבל הוא צריך, לכוון בע"מ להשפיע, והוא אמר באיזה צורה שהוא, צריכים להאמין שישמע, אפילו שלא מכוון דוקא בע"מ להשפיע, אלא שהוא מכוון שהוא מדבר לה' אז האדם צריך להאמין, שה' שומע תפילתו.

ומצד השני, כתוב בפרי חכם (חלק ב', דף סה) שהאדם צריך להשתוקק, להשגת קוב"ה, כלומר להדבק בו, בהכרה שלימה, שזה בחינת קוב"ה. שפירושו, שהאדם צריך ללכת בקו ימין הנבחן לשלימות, ולהתפלל לה' ולהודות לה', אפילו אינו מוצא בעצמו, שום דבר שיהיה לו תשוקה לרוחניות. ולפי זה איך הוא יכול לבוא להודות לה' ולומר שה' שומע מה שהוא מדבר אליו שזהו הפירוש שמיחסים את העבודה לה', הוא מקבל עבודתו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה.

אלא אם הוא רק מיחס לה', ואומר זה שאני פונה לה', ומאמין שהוא יכול לענות, לי, על משאלותי, שבזה האדם שמח ומרגיש עצמו, לאיש מרים מעם. כלומר ששאר אנשים, אין להם שום ענין עם רוחנית, והוא מאמין, שה' נתן לו על כל פנים, [הרגשה] שאין לו רוחניות, לא חשוב באיזה צורה שהוא, אלא זה שיש לו ההתענינות, לחשוב בקשר לרוחניות, לא חשוב, אם יש לו או אין לו, או שהוא עכשיו בתכלית השפלות, היינו שהוא רואה שאין לו עתה שום רצון שיעלה בדרגה, ולצאת מהשפלות, אולם הוא נותן תודה לה' על זה, לכל הפחות שהוא חושב על רוחניות, ולשאר אנשים אין להם, שום מחשבה לרוחניות.

אם הוא יכול לתת תודה לה' הוא מקבל מזה שמחה, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה", ועל ידי זה הוא עולה ממצב השלמות שלו, ויכול ע"י זה לבוא לידי מצב שאפילו הוא שוכח, את מצב השפלות שהיה נמצא בה, מטרם שעשה את החשבון ונתן תודה לה', ונדמה לו כאילו הוא תמיד היה במצב הזה.

וזה נמשך, מבחינת "ברוך מתדבק בברוך", היות שהתודה שנותן לה', זה עושה את האדם, שירגיש עצמו לשלם, ובשיעור השמחה, שהוא ממשיך, כך הוא יכול לעלות בדרגה. ובטח צריכים לומר שהדרך הזה הוא אמת, היינו שאין כח להאדם להעריך את החשיבות של קדושה, אלא הנגיעה של משהו בקדושה, הוא חשוב לאין קץ, אצל הבורא מכל הדברים הגשמיים.

ועל תענוגים גשמיים האדם יודע שכדאי לתת על זה תודה לה', והסיבה הוא משום שהתענוגים הגשמיים נתן הבורא אותם בבחינה, שהאדם המקבלם, ירגיש הנאה והתרוממות רוח. מה שאין כן על קדושה, נתן לצורך תיקון, כמו שלמדנו, בחינת העלם והסתר.

אבל האדם צריך להאמין, שהגם אצל אדם, הוא רק מה שהוא מגולה, נגד עיניו את החשיבות שבדבר, על זה הוא יכול לתת תודה רבה, אבל מה שלא נראה נגד עיניו, שיהא דבר זה חשוב, זה הוא לא מחשיב, אבל מכל מקום מי שרוצה לכנס בעבודת ה', הוא מוכרח להאמין באמונת חכמים, ולומר שנגיעה קטנה בקדושה, לדבר גדול יחשב. ולעבוד על זה, להחשיב את הדבר עד שיהיה ביכלתו, להוציא שמחה מהדבר קטן הזה.

וזה נקרא בלשון חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו", שהוא מסתפק במועט. היינו אפילו על דבר מועט, הוא מסוגל לתת תודה רבה, כאילו היה מקבל דבר גדול. לכן כל נגיעה שיש לו אפילו שהוא שלילי, גם זה נחשב לחיוב.

כלומר זה שהאדם רואה ומרגיש, איך שאין לו רצון וחשק לעבודה, שזהו שלילי ממש, ומכל מקום אם הוא יכול להוציא מזה, ולראות איך שיש לו על כל פנים מחשבה לחשוב בקשר לרוחניות, והוא מודה ומשבח לה', בזה שיש לו ענין עם רוחניות, והוא רואה שיש אנשים שה' לא נתן להם אפילו לחשוב, בענין עבודה, והוא מאמין בזה, שה' כן בחר בו, לתת ידיעה שיש ענין רוחניות, ואומר שרק ה', עוד לא נתן לו רשות לכנס, לעבוד עבודת הקודש, וממצב הזה אם הוא יכול לקבל שמחה, זה יכול להוציאו ממצב השפלות שלו ולהכנס לקדושה כנ"ל.

אולם מצד השני, צריך האדם לעורר בעצמו, את ערך עבודה שהוא על דרך האמת, כלומר מה שמוטל על האדם לתקן. וזהו כמו שכתוב שם, היינו שהאדם צריך להגיע לשלימות, לזכות לבחינת תר"ך פעמים מכפי שהיה לו השגה מטרם שהנשמה ירדה בגוף, והגם שזהו בסתירה לבחינת ימין, אבל גם זה אמת, היינו השלימות הוא דוקא שיגיע לתקן מה שמוטל עליו.

ובהאמור נבין מה ששאלנו מהו האיסור לתת שלום לחברו, מטרם שבירך את ה'. שצריכים לדעת בענין עבודה שכל אדם הוא עולם מלא, נמצא שגם חבירו הכוונה, הוא להגוף, מבחינת שיש לו נפש דקליפת ערלה [נוגה]. "לתת שלום" פירושו, היינו שיהיה לו שלימות, מטרם שברך לה', כלומר שהיסוד שלו צריך להיות, לברך את ה', היינו את כל מה שהוא עושה, הוא הכל לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא הנפש דשלש קליפות הטמאות. ולכן כשהוא השתדל מקודם לכוון, שהכל יהיה לתועלת ה', אח"כ יכול לתת שלום לחבירו, היינו שאז הוא מכניע את חבירו, בזה שיהיה כפוף לעסוק גם הוא לתועלת ה'.

נמצא שאם הוא מברך לה' טרם שנותן שלום לחבירו, כלומר שרוצה שכבוד ה' יהיה מגולה, כמו שכתוב: "ברצות ה' דרכו איש גם אויביו ישלים עמו" צריך להיות, ולא להיפך. וזהו שאסור להשכים לפתחו של חבירו וכו'."

שאלה: כתוב שמי שמסתפק במועט הוא מדביק את עצמו בקדושה. איך אני יודע שאני מסתפק במועט ולא סתם נהייה פסיבי בעבודה שלי?

יש למישהו תשובה?

תלמיד: הוא כותב פה שהסימן לזה זה שמחה, שאמורה להיות לאדם שמחה מזה שהוא מסתפק בזה שנתנו לו במשהו להיות ברוחניות. אז אם יש לו שמחה, כנראה הוא במצב טוב.

כן.

תלמיד: כתוב "אולם מצד השני, צריך האדם לעורר בעצמו את ערך העבודה שהוא על דרך האמת, כלומר מה שמוטל על האדם לתקן." נראה לי שזו בדיוק התשובה.

כן.

תלמיד: כותב מסתפק במועט בעניין השכר ולא בענין העבודה. זאת אומרת, העבודה שבעל הסולם מתאר פה זה האור שהוא מקבל מלמעלה, עזרתו של הבורא, זאת אומרת זה רק גדל וגדל. אז בן אדם לא מסתפק במועט.

כן. זהו.

שאלה: הרב"ש כותב, "התודה שנותן לה', זה עושה את האדם, שירגיש עצמו לשלם". איך להרגיש שלם במצב הנוכחי שלי אבל גם לדרוש על התיקון, כי אני לא באמת במצב שלם.

כן.

תלמיד: איך לשמור על שני מצבים, להגיד תודה לה', להרגיש שלם על המצב הנוכחי, אבל לדרוש הלאה את התיקון כי אני לא באמת מרגיש שלם עכשיו.

על מה אתה מרגיש שלם?

תלמיד: על המצב הנוכחי. נדבק בו. שמח בחלקי, נדבק בו, על הרגע הזה.

אתה קיבלת באמת תשובה מהבורא?

תלמיד: נגיד שכן, במצב הנוכחי מקבל מצב מלא שהכול בשלמות. אבל זו הרגשה נוכחית, זה לא באמת, הוא עדיין לא סיים את התיקון שלו.

אבל אם זו הרגשה נוכחית אז אתה נמצא כביכול בשלמות כרגע.

תלמיד: ואין שום ביקורת ברגע הזה?

איך? עם מה תשווה את זה?

תלמיד: לא יודע, זו אופוריה כזאת שאדם צייר לעצמו הרגשת שלמות נוכחית, אבל הוא עדיין מודע לזה שלא סיים את התיקון שלו. זה רגע, ועל הרגע הזה אני מודה.

כן.

מה חושבים?

תלמיד: המצב השלם זה שיש מחשבות על הבורא ועל המצב עצמו אפשר לבקש את התיקון.

גם זה נכון.

שאלה: הוא אומר פה "אם הוא יכול להוציא מזה, ולראות איך שיש לו על כל פנים מחשבה לחשוב בקשר לרוחניות" וכולי, מה זאת אומרת, זה נשמע כמו איזה מין תרגיל פסיכולוגי, אני נמצא במצב לא טוב, אבל אם אני מצליח להגיד, "אה, זה טוב שזה ככה כי בכל זאת נגעתי ברוחניות, בכל זאת הבורא מתעסק איתי, אז אני כאילו הופך את מצבי". זה תרגיל פסיכולוגי כזה?

למה תרגיל פסיכולוגי? מצד ראשון זה כך, ומצד שני זה כך.

תלמיד: אין פה מצד שני, אדם ממציא את זה. מה זה מצד שני? איזה צד שני יש פה?

שהוא קשור לבורא, שהוא דבוק בבורא.

תלמיד: האדם מרגיש מנותק, האדם מרגיש בירידה.

כן.

תלמיד: ואז הוא אומר לעצמו, "אה, קיבלתי את הירידה הזאת מהבורא", וזה ממתיק לו את המצב?

כן. אתה לא מרגיש שקורה זה ככה?

תלמיד: אני שואל, זה לא איזה תרגיל פסיכולוגי כזה?

לא פסיכולוגי. אם אני מרגיש שאני במצב הירידה בכל זאת דבוק בבורא, כי אני קיבלתי את הירידה הזאת ממנו, אז המצב הזה הוא, המצב בפני עצמו, הוא מצב שלם.

תלמיד: הרב"ש כותב פה שהוא מגיע למצב הזה אחרי ש"הוא רואה שיש אנשים שה' לא נתן להם אפילו לחשוב, בענין עבודה".

כן.

תלמיד: ואני כן קיבלתי מחשבה, אני מודה ומשבח אבל יש אנשים שהוא לא נתן להם לחשוב בעניין עבודה. אבל בהתחלה וגם בסוף הוא אמר שאדם הוא עולם קטן, שהכול נמצא בתוך האדם. אז מי זה האנשים האלה שהוא רואה, ומי זה הבן אדם הזה שהוא חושב שכן נתן לו איזו מחשבה, זה הכול בתוך האדם?

למה בתוך האדם?

תלמיד: הוא אומר, אדם עולם קטן, הכול קורה בתוך האדם. אז מי זה האנשים האלה שהוא רואה שהוא לא נתן להם אפילו לחשוב בעניין עבודה?

טוב.

שאלה: נמצא שקו ימין בנוי גם בעצמו משמאל ירידה וימין עלייה. זה נכון לחשוב ככה?

כן.

תלמיד: ואז, ברגע שהוא מגיע לשלמות הזו ושהוא כן מחשיב את מה שהוא קיבל כהזדמנות לעלייה, רק אז הוא יכול לתת שלום לחבר, כמו שהוא כותב פה? מה הפעולה הזו "לתת שלום לחבר"?

להתחבר ולהצדיק.

שאלה: הוא אומר, בפסקה של "כלומר", "כלומר זה שהאדם רואה ומרגיש, איך שאין לו רצון וחשק לעבודה, שזהו שלילי ממש," זה כאילו האנשים, הרצונות שבתוכו שלא רוצים, יש בו רצון שלא רוצה עכשיו, ממש שלילי, "ומכל מקום אם הוא יכול להוציא מזה, ולראות איך שיש לו על כל פנים מחשבה לחשוב בקשר לרוחניות, והוא מודה ומשבח לה', בזה שיש לו ענין עם רוחניות". יש פה פסקה, מה שהחבר שואל גם אני יש לי אותה שאלה.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, ממש מצבים בתוך האדם שהוא רואה. יש לו, אבל בכל זאת יש איזה טיפול אישי כזה, שנותנים לו בכל זאת רצון כזה.

כל המצבים הם בתוך האדם.

תלמיד: אז הוא צריך לשים את הפוקוס על זה שבכלל מעוררים אותו ולראות, ועל זה להודות. להתעלם מכל היתר, כל היתר לשים בצד ולהתעסק רק עם זה?

לא, זה מצד אחד, שבכל זאת, למרות שהוא נמצא במצב כזה, הבורא מעורר אותו נותן לו אילו מחשבות שהוא יכול להתמודד איתן ,עם מה עולה אצלו.

תלמיד: אבל אם הוא עכשיו לא יעשה את זה, לא ישבח על הנקודה הזאת שהוא קיבל, אז פשוט, המחשבות ההן יכסו אותו.

כן, הוא יזרום.

שאלה: יזרום, זאת אומרת ייפול, ייעלם לו בכלל גם המעט שיש לו.

כן.

שאלה: אז איך תופסים את הנקודה הזאת של ההודיה ושמים עליה דגש?

תשאל את החברים. מי יכול לעזור לו?

תלמיד: המצב המתואר הוא שהאדם רואה שאין לו חשק לעבודה, וזה מצב, אני חושב, שכל אחד מכיר, אבל עם זאת הוא מזהה שיש לו מחשבה שהמצב הזה בא לו מהבורא. איך עכשיו אפשר לתפוס את המחשבה הזאת ולהודות עליה ולראות שזה דבר גדול, אפילו אם זו מחשבה קטנה, ולא ליפול בתוך האין חשק ולא לעשות כלום?

תלמיד: רשמתי לי פה בספר כשלמדנו את המאמר "וזה מה שאנחנו צריכים כל הזמן להעביר אחד לאחר, עד כמה אפס בכלים דקבלה זה דבר מכובד ועל פניו קשר אפילו קטן עם הבורא זה מכובד". אז צריכים להעביר את זה אחד לאחר.

טוב, גם זה נכון. אבל בכל זאת, מה היא התשובה לחבר?

תלמיד: אני חושב שבאמת צריכים עזרה מתוך זה שכל הזמן מזכירים זה לזה עד כמה קשר לבורא מכל סוג הוא חשוב, אפילו הכי קטן, אפילו שלילי, כפי שרב"ש אומר פה לפני זה, שזה יותר גדול מכל הדברים הגשמיים וכולי.

נכון.

תלמיד: בתשובה הוא גם אומר שאמונת חכמים היא שנגיעה קטנה בקדושה להון גדול ייחשב, ולהוציא מזה שמחה, מהדבר הקטן הזה, זו ממש עבודה.

כן, שבכל זאת יש לו נקודת חיבור עם הבורא.

תלמיד: הנה הדוגמה הכי פשוטה, החבר היה עד עכשיו רדום ועכשיו הוא עומד ותומך בי. אותו דבר, כשקורה לך משהו, אז אתה מבין שאתה יותר אחראי על העשירייה מאשר על עצמך ואתה חייב לזוז, בפשטות הזאת.

טוב. אתה מרגיש שזאת תשובה.

תלמיד: במה זה שונה מלהגיד "ברוך ה'". המצב שלי לא טוב, אני מרגיש לא טוב אבל ברוך ה', זה בא מהבורא, הכול בסדר. אני לא מצליח להבין, יש פה איזה נקודה שכנראה אני מפספס.

שאפילו בזמן הירידה אתה נמצא דבוק בבורא ואתה יכול להגיד ברוך ה'.

תלמיד: אבל אני לא דבוק בבורא, אני נמצא בירידה עכשיו. אני רק אומר ברוך ה', אני לא באמת דבוק בבורא.

כן. אז מה עושים?

תלמיד: במה זה שונה מעמך שאומרים ברוך ה' על כל מה שקורה, אני לא מצליח להבין.

כי אתה רוצה להגיע למצב שברוך ה', אפילו במצב שאתה נמצא. בשבילך להישאר במגע עם הבורא חשוב מכל הרגשות הפרטיים שלך.

תלמיד: איך בירידה, בעצם בניתוק, להרגיש מגע עם הבורא? כי ירידה היא שאני מנותק מהבורא, לא רוצה לעבוד, לא בא לי, כל מיני הרגשות כאלה. איך דווקא בנקודה הזאת להגיד, זה קשר עם הבורא.

מה הבעיה בזה?

תלמיד: אני חושב שעל המחשבות שבאות לאדם, צריך לשאול מאיפה הן באות, וכנראה שהן באות מהסביבה, ובגלל זה הסביבה עוזרת לאדם לשים לב לנקודה שבלב שבו לעומת כל השאר, ועל זה הוא צריך להודות, על זה שיש לו סביבה שנותנת לו לשים לב טיפה למחשבות על הקדושה שיש בו.

למה המחשבות האלה לא באות מהבורא?

תלמיד: מהחברים ומהבורא זה אותו דבר, זאת אומרת זו התעוררות של משהו מהצד הטוב, שבאדם אין הרבה מזה, יש בו ממש נקודה קטנה.

מעניין. מה אתם חושבים?

תלמיד: במצבים של ירידה אני מנסה להגדיל את רוממות ה', אני מנסה להדביק את עצמי בספרים.

כן.

תלמיד: זה מה שאני עושה.

מה זה נותן לך?

תלמיד: אני מרגיש שמחבר הספר נמצא שם וכשאני קורא את דבריו אני מקבל את החשיבות, את הגדלות ממנו.

טוב, כן.

שאלה: מה זה נקרא להשכים לפתחו של חברו?

להתחבר יותר.

שאלה: יש חברים שסגנון היחס שלהם הוא שהם מסוגלים לראות דווקא בנקודה הקטנה ביותר דבר גדול, יש להם יחס חיובי לכל מני דברים שקורים והם תמיד רואים את הצד החיובי ואיך אפשר להפוך את המצב למשהו מתוק וגדול. ואני רואה שיש חברים שהסגנון שלהם הוא דווקא לראות אחרת, למשל, אנחנו לא בדביקות ואנחנו עוד לא השגנו, הם כל הזמן נמצאים דווקא בקו שמאל של מה שחסר. גם הוא נכון, גם הוא אמתי, כי באמת עוד לא השגנו. איך אנחנו מאזנים בעשירייה את כל הנטיות הטבעיות האלה? יש דרך לאזן, או שכך זה אמור להיות, במה זה תלוי?

זה תלוי באדם.

שאלה: עברנו פה טיפול מאוד חזק מהמאמר, שמאיר, מבליט מה זו מחשבה, ועכשיו זה עובד כאילו זו המציאות, המחשבה שבאה מהבורא, מהחברה. עוד דבר שיכול להחזיק אותנו בחיים שלנו זו הערבות שנותנת את השדה להיות בו במחשבות, בריכוז בעשירייה עם הבורא.

נכון.

שאלה: מה זה שהאדם מכריע את המצב?

האדם מכריע את המצב בזה שהוא קובע מאיפה זה בא ומה היא בדיוק השאלה, איך הוא הולך לפתור אותה. בכך הוא מכריע את המצב.

תלמיד: אז איפה כל הכוונה של האדם?

בזה, עכשיו היא בזה.

תלמיד: בהכרעה, איפה אני נמצא עכשיו?

כן.

תלמיד: ומכך נולדת התפילה החדשה?

ומזה יש תפילה חדשה.

שאלה: אני מרגיש שעיקר הבעיה היא בעצם לזכור. אם ברגע האמת, כמו במצב הירידה, הייתי רואה את הפסקה הזאת, או נזכר שעכשיו זו הפעולה הפנימית שצריך לנסות, אני מאמין שגם אם לא הייתי מצליח, הייתי עושה ניסיון קטן, מנסה להיאחז בזה, ובמצב העלייה, גם הייתי נזכר איזו פעולה נדרשת ממני. אבל בזמן אמת, איך עם כל מערבולת המצבים, זוכרים את העקרונות החשובים האלה, איך נזכור את זה?

הם נקלטים בך וכמו שכתוב, "רשום על לוח ליבך".

תלמיד: אז מה שעברנו היום עוד קצת נרשם בנו?

כן, ואז אתה עובד עם הרצונות שלך.

שאלה: יש הרגשה שיש הבדל גדול במאמרי רב"ש, זה מאמר שיש בו עצות פרקטיות מאוד חזקות כמו ממצב הירידה איך להיות בשמחה, להודות. ויש מאמרים שאתה מרגיש כמשהו כללי. אז אולי אנחנו צריכים לעבוד אחרת בכל מאמר? אני מרגיש שאנחנו צריכים כל היום לעסוק במאמר הזה בעשירייה, להוציא את העצות האלה, ממש לתרגל אותן.

כן.

שאלה: כתוב ש"לפי עבודת האדם בהשגת כלים דהשפעה, בשיעור זה מסתלק הצמצום. ומתחיל להרגיש את מציאות ה', האדם ישמש לה' ויחשוב תמיד במה הוא יכול להנות לה'". האם בזה שהאדם חושב איך להנות את הבורא הוא בונה כלים דהשפעה?

כן.

שאלה: מה יש בתפילת ההודיה שהיא מביאה שמחה בעבודה?

תפילת ההודיה מקשרת בין הנברא לבורא ולכן היא מתקנת אותו.

שאלה: מה זה לשמור על מגע עם הבורא?

אני חושב שכל מה שהאדם מקבל מהבורא, עובר דרך הקבוצה שלו. ולכן אם הוא עושה פעולות שמביאות אותו לדבקות בעשירייה, אז הוא בעצם מגיע למגע עם הבורא.

שאלה: מלכות מנהלת את העולם על פי מעשה האדם, האם מדובר בתגובת הבורא למעשינו?

כן, אפשר לומר כך.

שאלה: כתוב שהאדם צריך להודות לבורא, גם אם הוא לא מרגיש טעם. איך אפשר להודות במצב כזה, על מה להיות אסיר תודה?

להודות על כך שיש לו תחילת קשר עם הבורא, אפילו שלא מרגיש בו טעם, אבל זו תחילת הקשר.

שאלה: האם הכרת התודה היא גם רצון או רק מחשבה שנמסרת על ידי הבורא? איך להתייחס לזה?

הכרת התודה באה בוודאי מהבורא ומתלבשת באדם, וכך האדם מרגיש את התגובה שלו על פעולות הבורא.

שאלה: למה הבורא בחר בנו ולא באנשים אחרים, עבור העבודה הזאת?

את זה אנחנו לא מבינים. הכול הולך לפי סדר הזיכוך של הכלים, מהכלים הקטנים לכלים הגדולים. לכן זה שאנחנו התעוררנו, זה מפני שכך מלכתחילה האור העליון מברר אותנו ומנענע אותנו, כדי להביא אותנו לדרך, שבה אנחנו צריכים להתחבר, להשתנות וכך להגיע לדבקות בבורא. הכול מלמעלה, אנחנו יכולים רק להוסיף לזה את העבודה שלנו מלמטה.

תלמידה: האם הבורא נותן לנו אחריות בדרך או שהוא כבר יודע שאנחנו יכולים להצליח?

ודאי שהבורא יודע את כל המחשבות, את כל הרצונות ואת כל הנטיות של האדם ובאיזו צורה בסופו של דבר הוא מגיע, על זה אין שאלה. הוא מתייחס אלינו לא מתוך זה שהוא יודע, אלא כדי ללמד אותנו. המטרה שלו היא לא להביא אותנו לצורה המתוקנת, אלא לתת לנו כל מיני הזדמנויות, אפשרויות כדי שנרצה להשתנות, נשתנה, וכך נגיע לצורה הנכונה שלנו ולדבקות.

שאלה: כתוב שלא חשוב אם האדם עובד עם הבנה ודעת מלאה, אלא אם הוא משייך את העבודה לבורא. מה זה אומר לשייך את העבודה לבורא?

שהוא עובד בהדדיות, בצורה הדדית עם הבורא.

תלמיד: כתוב כאן שזה יותר חשוב מידיעה או הבנה, האם זו הרגשה?

"אני לדודי ודודי לי", שאני נמשך לזה, אני עושה מאמצים לזה, ובסופו של דבר אני מרגיש עד כמה יש בינינו השפעה הדדית, עזרה הדדית, תמיכה הדדית, עד שמתחילים להרגיש זה את זה ולהגיע לאהבה.

תלמיד: נגיד שאדם יושב בשיעור והוא לא מבין את החומר שלומדים, לא מבין את הטקסט, בכלל לא מבין מה קורה. איך מעל המצב הזה הוא יכול לבנות מצב של הדדיות עם הבורא?

זה שהוא לא מבין ולא מרגיש ולא קולט, זה גם מגיע לו מהבורא, וכנראה שדווקא במצבים האלה הבורא רוצה שהם יתחברו. אני לא רואה בזה שום דבר יוצא מן הכלל או רע, יש אנשים שלא מבינים מה קורה להם ויש כאלה שכביכול חושבים שהם מבינים, זה לפי איך שכל אחד נוצר, נולד, אני לא רואה בזה שום הבדל בין כל הנבראים.

שאלה: שמעתי אותך אומר עכשיו שהמטרה של הבורא היא לא להביא אותנו לצורה המתוקנת, אלא לתת לנו הזדמנויות להגיע לאותה הצורה, לצורת הדבקות.

שאנחנו נבין אותה, נרגיש אותה.

תלמיד: איך לזהות את ההזדמנויות שהבורא נותן?

להיות יותר ער, יותר רגיש למה שעובר לך במוח ולב, ואיך אתה יכול לענות לבורא מתוך המוח והלב שלך.

תלמיד: מה נקרא להגיב לבורא על ההזדמנות?

כל מצב שאתה נמצא בו נברא על ידי הבורא, ואתה צריך לחשוב, למה הוא נותן לי דווקא מצב כזה.

תלמיד: במה זה מתבטא, מה נקרא שמימשתי דבקות בהזדמנות שקיבלתי?

שעשיתי את כל המאמצים כדי להביא את עצמי למגע הדוק עם הבורא.

תלמיד: בסופו של דבר הבורא לא עושה עלינו בכלל את השינויים, איך זה עובד אם הוא נותן רק הזדמנויות?

הוא לא צריך לתת עוד שום דבר, ואנחנו צריכים להפוך את ההזדמנויות האלה למדרגות.

תלמיד: במה אתה הופך הזדמנות למדרגה?

בזה שאני מקבל אותה כמגיעה אלי מהבורא ומשתמש בה ככל האפשר, במידה שאני מסוגל כדי להצדיק את הבורא ולהביא את עצמי לדבקות האפשרית.

שאלה: מגיעה לאדם מחשבה קטנה מהבורא על רוחניות, אבל אנחנו לומדים שכל המחשבות שבאות לאדם מגיעות מהבורא, ב"פרי חכם" כתוב וכל מחשבה דקה מן הדקה, גם מחשבות על כדורגל, גם מחשבות על שטויות, הכול מהבורא. מי עושה את הפילטר ועוזר לאדם להגיד, זו מחשבה טובה וכל השאר לא? מי אומר לאדם, תשים לב למחשבה הזאת שמגיעה לך מהבורא ובה תאחז, ואת המחשבות על גלידה, על לישון, על כדורגל, שהן גם הבורא, תשים בצד?

בזה שהאדם רוצה להרגיש את הבורא, להבין את הבורא, וכך להתקדם, זה עוזר לו למיין את המחשבות.

תלמיד: ועדיין, מה עוזר לאדם להגיד זה טוב וזה רע? מאיפה בא לו השכל להגיד שמחשבה לישון היא לא טובה, ומחשבה לבוא לשיעור בוקר היא כן טובה? הכול בא מהבורא, שתי המחשבות באות מהבורא, מי עוזר לאדם להגיד, תשים לב למחשבה הזו, היא טובה?

אני חושב שהיכולת הזו באה לו מזה שהוא בעצם בונה את הקבוצה והוא מרגיש איך היא מתייצבת בתכונות שלו, וזה בעצם מייצב אותו להגיב כך על מה שהוא מרגיש. הכול תלוי עד כמה הוא לא מתנתק מהסביבה.

תלמיד: איך האדם מזהה הזדמנות?

לפי המחשבות שרצות בו.

תלמיד: אבל המחשבות באות מכל כיוון, איך אני יודע שעכשיו זו הזדמנות, שעכשיו אני צריך לעשות את העבודה ולהפוך את ההזדמנות למדרגת עבודה?

אם אני חושב על מטרת הבריאה, אז כל המחשבות עוברות בי, אבל אני מרגיש אלו מהן שייכות למטרה.

תלמיד: ואני יכול לקחת כל מחשבה ולכוון אותה למטרה הזאת, יש אפשרות כזאת?

לא, אבל אני שופט אותן, עד כמה הן נמצאות בדרך למטרה או לא.

שאלה: למדנו שקודם באה אהבת החברים ואז מגיעים לאהבת הבורא, אבל ההרגשה היא שקודם כל צריך להצדיק את הבורא. איך לגלות את זה לפני אהבת החברים?

אני לא יכול לתפוס את המצב.

שאלה: נראה שהכוונה היא, שאדם נמצא במצב של ירידה. כתוב פה שהוא צריך להסתפק במועט, ולהצדיק את הבורא. ואנחנו לומדים שמאהבת החברים מגיעים לאהבת הבורא. אז איך הוא יכול להצדיק את הבורא ישירות, לפני שהוא מגיע לאהבת חברים?

תלמיד: נשמע כאן שהסדר כאילו הפוך, כי הפעולה הראשונה במאמר זה להצדיק את הבורא, והוא אומר שבשביל להצדיק את הבורא צריך לאהוב אותו. אבל בדרך כלל אנו לומדים שקודם צריך לאהוב את החברים, ואז לאהוב את הבורא, לכן נשמע לו שהסדר הפוך.

יפה. זאת אומרת, שאי אפשר להגיע לאהבת ה' בלי שאני נמצא באהבת חברים. ואי אפשר להגיע לאהבת חברים, לפני שאני נמצא באהבת הבורא. אז מה האמת?

תלמיד: המטרה של כל זה היא להגיע לאהבת הבורא. אבל איך אני יכול לקבל את חשיבות הבורא, שהכול בא מלמעלה, אם אני לא שם את עצמי בסביבה?

כן.

תלמיד: אז למה לא קודם כל לברך את החבר? המאמר אומר שקודם אנחנו צריכים לברך את הבורא.

כי בלי בורא לא נוכל להתאחד, להביא את עצמנו לכלי אחד, ואז באותו כלי אנחנו נגלה את הבורא.

תלמיד: איך לקבל את החיסרון הנכון, שאנחנו צריכים לפנות לבורא עם החיסרון שלנו, אם אני לא רואה שהחברים מעלים לי את גדלות החברים, וזה מכוון אותי כלפי גדלות הבורא?

כן.

תלמיד: אבל במאמר הוא כאילו אומר הפוך, כאילו אהבת החברים היא תוצאה מלבוא לבורא עם החיסרון שלנו, אבל החיסרון שלנו לבורא צריך לבוא מהחברים.

אז מה השאלה ומה התשובה?

שאלה: החבר שואל, יוצא שבמאמר כתוב שכשאתה נמצא בירידה, אתה משייך את זה לבורא, מצדיק אותו, ואז כאילו אתה מקבל המתקה למצב, אתה מקבל שמחה. אנחנו לומדים שקודם צריכים להגיע לאהבת החברים, ומשם להגיע לאהבת הבורא. ובפסקה הזאת כתוב שקודם אני נמצא בירידה, והולך ישר לבורא, ואז איפה החברים במשחק? האם זו הייתה השאלה שלך?

תלמיד: זה קרוב. המטרה הקודם לבוא לברך את החברים, בגלל שמהם אני מקבל את גדלות הבורא, אבל כאן הוא אומר שקודם כל אנחנו צריכים לברך את גדלות הבורא. כנראה שהסדר הפוך ממה שלמדנו.

טוב, בסדר. מובנת השאלה שלו והתשובה?

שאלה: פעם שאלתי אותך את השאלה הזאת, וענית לי, שאצלך שניהם מתקיימים בו זמנית. שצריך להיות גם באהבת החברים, וגם באהבת הבורא. ואם אני לא מצליח להיות בשניהם, אז בינתיים להיות פעם בזה, ופעם בזה.

זה נכון, אבל האם זו תשובה.

שאלה: האם התשובה היא שאסור לגשת לאהבת חברים בלי שיש לפני כן כוונה להשפיע נחת רוח לבורא?

נכון.

שאלה: נראה לי שהאדם קודם כל רוצה להגיע לאהבת הבורא, אחר כך הוא מבין שבלי אהבת חברים הוא לא יכול, והוא מבקש מהבורא לעזור לו באהבת חברים, וכשהוא מגיע איכשהו לאהבת חברים, הוא קצת מגיע לאהבת הבורא, וכך הוא מתקדם לסירוגין.

כן.

שאלה: האם אפשר לתרגם את הכותרת כך, לברך את ה' זה להשפיע על מנת להשפיע, ולתת שלום זה לקבל על מנת להשפיע?

יכול להיות.

שאלה: אני רוצה לסבך את זה עוד יותר. שרב"ש כותב ככה, בפסקה לפני אחרונה " שצריכים לדעת בענין עבודה שכל אדם הוא עולם מלא, נמצא שגם חבירו הכוונה, הוא להגוף, מבחינת שיש לו נפש דקליפת ערלה". זו פעם ראשונה שאני רואה שרב"ש כותב שחברו זה הגוף, מה המשמעות של זה?

הוא מחלק את האדם לגוף, ונשמה, וככה הוא מברר אץ היחסים ביניהם.

תלמיד: איך זה קשור לזה שאנחנו מרגישים חברים, רואים חברים, לזה שבפנימיות חבר זה הגוף, מה הקשר בין זה לזה?

שבפנימיותו כל אחד ואחד הוא חלק מהנשמה הכללית.

שאלה: מה נחוץ לאדם כדי להשיג מלאות ושלמות, ואיך החיסרון הזה עוזר לנו להתעלות מעל המחסום?

כי להשיג מילוי שלם מהמקור שלנו, זה להיות למעלה ממחסום, זה בעצם אותו הדבר.

שאלה: איך לשמור על הקשר עם הבורא במהלך היום?

את הקשר עם הבורא אנחנו קובעים דרך העשירייה.

תלמיד: אבל איך לשמור שהקשר והחיבור עם הבורא יהיה חשוב מספיק עבורנו?

זה גם בעשירייה, מתוך כך שאני מרגיש שלעשירייה זה הכי חשוב.

שאלה: במצב של שפלות שהאדם מייחס לבורא, וזה ממתיק לו את המצב, כי אין לו ברירה, אין לו שום יכולת לעשות שם שום תנועה. אבל ברגע שהוא מייחס את זה לבורא והוא ממתיק את המצב, אז הוא יכול לעשות איזו תנועה כלפי החברים. זאת גם שאלה, אולי גם תשובה.

בסדר.

תלמיד: האם המצב הזה הוא עדיין מצב אגואיסטי? כי הוא כותב פה שהמצב מצב שלם. במה הוא שלם?

מה אתה יכול להוסיף למצב הזה?

תלמיד: הוא בסך הכול המתיק את השפלות שלו, הוא הגיע לנקודה של שמחה מזה שהוא כאילו נמצא יותר גבוה ממה שהוא היה קודם. אבל במה זה עוד שלם? עדיין אין פה השפעה.

השפעה עדיין אין השפעה, אבל הוא התקדם בצעד אחד.

שאלה: נראה לי הרב"ש במאמר הזה נותן ממש טיפים קטנים איך בן אדם צריך לפנות לבורא, איך הוא צריך לבנות תפילה. האם זה נכון?

כן, ודאי.

תלמיד: הוא נותן ממש עסיסי בטיפים איך בן אדם עושה את התפילה, ואיך שוב לפנות ברגש כדי לצאת מהמצב שלו.

כן.

שאלה: אם אני מבין, הרב"ש פה אומר לנו שזו עבודה באדם אחד, בדרך העבודה שאדם זה עולם קטן, שחברו זה הגוף, זה לא החבר בעשירייה. לכן שהימין ישלוט בשמאל, קודם כל הוא צריך לראות שאפילו שהוא לא שלם, כשהוא עובד ברוחניות זה שלמות, ורק אז הוא יוכל לדבר אל הגוף. קודם כל לסדר את השלמות, ואת הכוונה ואז הוא יוכל לעבוד על התיקון של השמאל.

זה הרבה יותר קדימה, אבל נכון.

שאלה: האם אפשר לומר שיש רק שני מצבים שקיימים במציאות, כשאנחנו בחיבור עם הבורא וכשאנחנו נפרדים מהבורא. ומכיוון שהמציאות לא קיימת בפני עצמה, אז בעצם המציאות שלנו נקבעת לפי המצב הפנימי שלנו, לפי המידה שאנחנו קרובים לבורא או רחוקים ממנו. האם ככל שנחשוב על אחרים במקום על עצמנו, אנחנו נהיה קרובים יותר לבורא?

בסדר גמור, תודה.

שאלה: כדי לפתח את אהבת החברים אנחנו צריכים ערבות, והערבות הזו תהיה לעזור זה לזה כדי להצדיק את הבורא. על ידי זה שאנחנו מצדיקים את הבורא, אנחנו מגיעים לאהבת החברים, ומשם אנחנו מגיעים לבורא. האם זו גישה נכונה?

היא כאילו נראית הפוכה, אבל זה נכון. היא נראית הפוכה, אמנם שהיא נכונה.

שאלה: הרגע אמרת שעלינו לשאול את עצמנו למה אנחנו עוברים כל מצב. האם בשאלות האלה שעלינו לברר צריך להגיע להבנה מהו התיקון מאחורי כל מצב?

כן.

(סוף השיעור)