שיעור בוקר 29.06.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 225,

מאמר "חשיבותה של תפלת רבים"

קריין: "ספר כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 225, מאמר "חשיבותה של תפלת רבים".

אנחנו דיברנו הרבה ומדברים כל הזמן על תפילת רבים, שרק אם אנחנו יכולים להתכלל יחד בלב אחד ולפנות לבורא אחד, אז אנחנו מצליחים להיכנס לרשותו וכך נידבק בו, נתקרב אליו ונגיע לכל מה שנמצא לפנינו כמטרת החיים, אז בואו נראה מהי חשיבותה של תפילת רבים.

חשיבותה של תפלת רבים

תשמ"ו - מאמר ז'

1985/86 - מאמר 7

"בזהר וישלח (דף י"ג ובהסולם אות מ"ה) וזה לשונו, "ובוא וראה, שאמר רבי שמעון, תפלה של רבים עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים. כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים, ונכללת מכמה צדדים, דהיינו מצד ימין, ומצד שמאל ומאמצע. ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ובוא וראה, יעקב היה כלול מכל ג' הקוין. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין כמו תפלת רבים. ועל כן כתוב "וירא יעקב מאוד ויצר לו, כי הקב"ה סבב לו את זה, כדי שיתפלל, מטעם שחשק בתפלתו".

אנו רואים כאן בדברי הזה"ק, שמפרש "תפלת רבים" על אדם יחיד, שאומר, שיעקב היה נכלל מכל ג' הקוין. ובכל המקומות שכתוב בענין תפלת רבים, משמע פשוט, שרבים מתפללין, כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף ח' ע"א) וזה לשונם, "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". אימתי עת רצון. בשעה שהצבור מתפללין".

משמע מכאן באופן פשוט, שרבים מתפללין ביחד. וכן יש להבין מה שאומר הזה"ק, ש"התפלה נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים". מהי המשמעות ש"נעשית עטרה בראש", ש"עטרה" היא פירוש כתר המלך, כמו עטרת מלכות. מהו שמהתפלה נעשית עטרה בראשו. מה נותנת לנו להבין את חשיבותה וגדלותה של תפלה. כי משמע, שהוא רוצה לגלות ענין חשיבות התפלה, אז הוא אומר לנו, תדעו, שמהתפלה נעשית עטרה להמלך.

ואומר, שמכונה יסוד, והוא המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ויש להבין, מה דוקא שהעטרה נעשה על היסוד. הלא ידוע, אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא, אם כן מהו הפירוש שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. ומהו הענין שאומר, שהיסוד משפיע להנוקבא, ומהנוקבא אל הצבור.

ענין "תפלת רבים" פירש אאמו"ר זצ"ל, מה שהאדם מתפלל עבור הרבים, זה נקרא תפלת רבים. וזהו שתפלת רבים נקראת עת רצון. כי בזמן שהאדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לו מקטרגים, אם באמת כדאי תפלתו להתקבל, או לא. מה שאין כן אם הוא מתפלל עבור הרבים, לא שייך לומר, שצריכים לעיין בדינו, לראות אם כדאי הוא לענות לו על תפלתו, הלא הוא לא מבקש שום דבר עבור עצמו, אלא בשביל הכלל.

ומשום זה אמרו, שתפלת רבים נקראת עת רצון, שתפלתו מתקבלת. ולפי מה שמבואר בדברי הסולם מכמה מקומות, משמע, שתפלת רבים הכוונה על המלכות, שהיא נקראת כנסת ישראל או שכינה הקדושה, שהיא נקראת "רבים", משום שהיא כוללת כל הנשמות. והיות ששכינתא בגלותא, ומבקשים על גלות השכינה, שלפעמים קוראים אותה "שכינתא בעפרא", כי כל אלו השמות מראים לנו את תוכן של המטרת הבריאה, שהיתה מטעם להטיב לנבראיו.

וכידוע, שמסיבת, שיהא מגולה שלימות פעולותיו, היה צמצום א'. שפירושו, שבמקום שיש רק כלי הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, השפע העליון יהיה מהמקום הזה נסתר. ורק במקום שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, אז מגיע השפע למקום הזה. והיות שהאדם נולד מצד הטבע רק לקבל, לכן במקום שהוא רואה, שהמקבל שלו, שהוא בחינת אהבה עצמית, לא יכול לקבל. אלא הוא צריך לעשות הכל עבור השכינה, היינו עבור המלכות, שרק ע"י זה יתגלה כבודו יתברך במלכות, שרק בזמן שהבורא יכול להתגלות לתחתונים, נראה אז את שם כבודו יתברך, כנ"ל, שבמקום שנתגלה השוכן, נקראת שכינה, שאז נקרא בחינת "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", כי שם של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב", מתגלה בעולם, כי בחינת מטרת הבריאה, הנקראת להטיב לנבראיו, כולם משיגים, משום שכבר יש כלי הראוי לקבל, שהוא הכוונה בעמ"נ להשפיע, המכונה דביקות ה'.

נמצא לפי זה, היות שהנבראים הם מצד הטבע רק לקבל בעמ"נ לקבל, ואינם יכולים בלי התגברות על הטבע שלהם, לעסוק בעמ"נ להשפיע, אז הם גורמים, שהמלכות תישאר בעפר, היינו שלא יכולים לראות את מעלתה. זאת אומרת, שלא יכולים לראות מה שיש לה לקבל מהבורא, כי הכל נסתר מטעם הצמצום, כנ"ל.

אבל לחשבון הנפש אנו צריכים. היינו אנו צריכים להאמין, במה שאמרו לנו חז"ל, במה שאמרו, שכל התענוגים שנמצאים בתענוגים גשמיים, אינם אלא נהירו דקיק בערך התענוגים הנמצאים ברוחניות. כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזוהר דף קע"ג) וזה לשונו, "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין קדישין לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו".

נמצא לפי זה, כי עיקר התענוגים נמצאים בקדושה. ואנו רואים להיפך, כי בגשמיות כל אחד ואחד רואה שיש ממה להנאות. מה שאין כן בעבודת התורה ומצות אי אפשר להגיד למי שהוא, שיעסוק בתו"מ, מבלי שמבטיחים לו שכר תמורת עבודתו, מטעם כי בעת התעסקותו בקיום המצות, הוא לא מרגיש שום טעם בזה, אלא דוקא בעת שמבטיחים לו שכר, והוא מאמין בזה, אז הוא יכול לעבוד בתו"מ, מטעם שיקבל תמורה.

מה שאין כן בעת שהוא עוסק בדברים גשמיים, כגון אכילה שתיה וכסף וכבוד וכדומה, אין האדם שואל, בשביל מה אני צריך להתעסק בדברים גשמיים האלו. כי במקום שהאדם מרגיש תענוג, אין הוא שואל, מהי המטרה בזה שאני מקבל התענוג. וכל מה שיש לו, בזמן קבלת התענוג, להרהר, הוא, איך אפשר להרחיב התענוג בכמות ובאיכות. ולא חס ושלום אף פעם לא יהרהר על ענין קבלת התענוג, היינו, בשביל מה אני צריך לקבל הנאה.

ויש לפעמים, שהאדם מקבל תענוג מדבר שלא עלה לו לשלם שום דבר עבור התענוג, הגם שהוא נהנה הרבה, מכל מקום מתעוררת בו שאלה, מה תהיה התכלית מהתענוג הזה. דוגמא, תענוג שאינו עולה כסף, זהו תענוג המנוחה, שאינו צריך לקנות את התענוג הזה, אלא את התענוג הזה הוא מקבל בלי כסף.

אבל יש הרבה פעמים, שאדם שואל לעצמו, מה אני ארויח בזה שאני נהנה מהמנוחה. אבל בזמן שיש לאדם תענוג והנאה אמיתית, אז, במצב זה אינו עולה אף פעם על מחשבתו, מה תהיה התכלית של הנאה זו. ואם במקרה שכן עולה במחשבתו, לחשוב מה תהיה התכלית מהתענוג הזה, שאני נהנה עכשיו, זהו סימן שאין התענוג, מה שהוא מרגיש, אינו תענוג אמיתי. כי נשאר עוד מקום במוח שלו לחשוב על תכלית. וזהו סימן, שיש לו בחינת חסרון בתענוג זה. ובמקום שיש חסרון, יכול לעלות במחשבתו, לחשוב על תכלית אחרת ממה שהוא מרגיש עכשיו.

היוצא מכל הנ"ל הוא, שעיקר טעם החיים והעונג נמצא בתורה ומצות, ששם נמצא האור עליון בבחינת פקדון, כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב מראות הסולם אות א') וזה לשונו, "וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין. והוא מלשון "פקדון". כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשיית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצות".

נמצא, שע"י קיום תורה ומצות, מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. אבל הוא אומר שם בהסולם, שזה דוקא לאחר שזוכים לקיים את התו"מ בבחינת "לשמוע בקול דברו". מה שאין כן כשמקיים תו"מ בבחינת "עושי דברו", מטרם שזוכים "לשמוע", נקראים המצות בשם עיטין, והן בחינת אחור, שפירושו הוא, שעוד אינו מאיר בהם את אור העליון השייך לאותה מצוה, אלא הם בחינת עצות, איך להגיע לבחינת אור הפנים, השייכים להמצוה.

וכל העבודה וההתחזקות, שהאדם צריך להתגבר על הרצון והמחשבה שלו, מה שהם מפריעים לו ללכת על דרך האמת, נוהג רק בזמן שהוא באחוריים, שנקרא בחינת עושי דברו. כי במצב זה עוד לא מרגיש את האור העליון, המלובש בתו"מ. ומשום זה הוא עושה הכל מטעם, שהוא מאמין, שזוהי זכיה גדולה, אם הוא זוכה לעסוק בתו"מ, אפילו שאינו מרגיש את חשיבותה אלא עושה הכל באמונה למעלה מהדעת, שזוהי תכליתו של האדם, להגיע לידי דביקות ה', ועושה הכל בכדי להגיע לזה. וכיון שכן, הוא מקיים הכל ועושה מאמצים רבים בכל מה שהוא יכול, וכוונתו היא אך ורק להגיע לידי שלימות.

והיות שהוא רואה, שאחרי כל המאמצים וההתגברויות, מה שהוא רוצה להתגבר על המפריעים, שעומדים נגדו, ומכל מקום הוא עומד עדיין מבחוץ, היות שענין דביקות הוא השתוות הצורה, והוא שעוד לא זז כמלוא נימא מאהבה עצמית, שהיא פעולה הפוכה מדביקות ה', אז הוא הולך להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לאוקמא שכינתא מעפרא, שפירושו, שמלכות שמים, שנראה לאדם, בעת שהוא רוצה לעבוד רק בשבילה, היינו בשביל שיתגלה כבוד שמים בעולם, אז הוא מרגיש טעם עפר במצב הזה. והוא רואה, שכולם כמוהו, היינו שמזלזלים בכבוד שמים, מטעם שאין הם יודעים להעריך את חשיבותה. זה נקרא "תפלת רבים", היינו שמתפלל עבור הרבים.

ויש להבחין ב' הבחנות:

א. המלכות, נקראת רבים, מטעם שהיא כוללת כל הנשמות.

ב. תפלת רבים היא, שמתפלל עבור הרבים, היינו שהרבים יזכו לבחינת חשיבות התורה ומצות. היינו כנ"ל, שיזכו לבחינת תרי"ג פקודין, שמבחינה זו מאיר אור עליון בכל מצוה ומצוה. נמצא, שבסופו של דבר מהב' בחינות של רבים נעשה אחד. זאת אומרת, שמתפללים, שהרבים יזכו, שהמלכות, הנקראת רבים, יראו את גדלותה וחשיבותה, שהוא בזמן, שכולם יזכו לבחינת כלים דהשפעה. ואז יתגלה התרי"ג מצות מבחינת "לשמוע בקול דברו", שאז התרי"ג מצות נקראים בחינת תרי"ג פקודין.

ולפי הנ"ל משמע, שענין תפלת רבים, שאינן חוזרות ריקם, הוא כשמתפללים עבור הכלל. והכלל נקרא כלל ישראל. והכלל נקרא השכינה הקדושה. והיות שהכלל נכלל מכמה בחינות. לכן אומר הזה"ק, הסיבה שתפלת הכלל נתקבלה, משום שיש בה שלימות. וזה לשונו "והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים, כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים".

וצריכים להבין, מדוע צריכים תפלה, שתהיה כלולה מכולם. אלא לפי הכלל, שכל ההבחנות שאנו מבחינים ברוחניות, זהו גילויים, שהם צריכים להתגלות לצורך תיקון התחתונים. נמצא, שענין ג' קוין, שאנו אומרים, ששלימות נקרא, ששם מגולים ג' הקוין, הפירוש, היות שהבורא רוצה לתת לתחתונים שפע, שיוכלו להשתמש בהם, ולא יהיה שם שום פגם, ולא כמו שהיה בעולם הנקודים, ששם היתה שבירת הכלים, מסיבת שלא היה שם תיקון קוים, כמו שאומר האר"י הקדוש.

זאת אומרת, כשהעליון נותן להתחתון איזה שפע, אז הוא רוצה שהשפע, שהתחתון מקבל, יהיה לטובתו של התחתון. מה שאין כן אם הכלי, ששם צריך השפע להגיע, אינו בשלימות, אז כל השפע ילך להחיצוניים. שזה ענין שבירת הכלים, שהשפע יצא לחוץ מהקדושה. ומשום זה אין השפע נשפע לתחתונים. וזה נקרא, שאין התפלה מתקבלת.

וזה ענין תיקון קוין, שיש בהכלל. שהכוונה, שהרבים, שהוא מלכות, נכללה מהכלל. שהכוונה, שיש תיקון זה, המכונה ג' קוין, שע"י זה השפע ישאר בקדושה, ולא ילך להחיצוניים. לכן תפלה כזו יכולה להתקבל. היינו, שיכולים לתת לה שפע.

ועל זה מפרש הזה"ק, "כי יעקב היה כלול מג' קוין", היות שיעקב נקרא קו האמצעי, הנכלל מימין ושמאל. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין, כמו תפלת רבים. היינו כנ"ל, שמצד הבורא אין שום עיכוב מלהשפיע השפע למטה, כי רצונו הוא להטיב לנבראיו, אלא כאילו הוא מחכה לכלי קבלה מצד התחתונים, שיהיו ראויים לקבל.

לכן בו בעת שיש כלי מוכשר מצד התחתון, היינו שהתפלה היא הכלי המוכשרת לקבל. אבל צריך להיות בתנאי, שהשפע לא ילך לאיבוד, היינו שלא יצא השפע לחיצוניים, היינו לקליפות. לכן בא תיקון על הכלי מלכות, שהיא צריכה להעביר את השפע להתחתונים. והתיקון הזה נקרא תיקון קוין.

ועתה נבאר את המשך דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר. וזה לשונו, "ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור".

ושאלנו, הלא אנו מתפללים לאין סוף, אם כן מהו הפירוש, שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. והענין הוא, כי סדר השפעת השפע, הבא למלכות, הוא נקרא יסוד. שפירושו, שכל הט' ספירות הראשונות משפיעות כל בחינותיהם אל היסוד, והוא נקרא "כל", כידוע.

נמצא לפי זה, שאנו מדברים תמיד מהמשפיע ומן המקבל השפע, שהיא נקראת מלכות. לכן, היות שהמאציל רוצה להשפיע, ומחכה להתחתונים, שיתנו את הכלים, המוכשרים לקבל את השפע, לכן, כשהתפלות עולות למעלה, וכשהתפלות הן בסדר הראוי להתקבל, הן נקראות כלי לקבלת השפע. נמצא, שהכלי עלה להמשפיע, והיות המשפיע הכללי הוא יסוד, לכן נבחן שהתפלה עלתה ליסוד.

ולפי זה יוצא, לפי הכלל "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". שפירושו, שע"י התעוררות התחתונים, שרוצים להתקרב לה' ולזכות לדביקות ה', אז הם מבקשים עזרה מה', כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח דף כ"ג ובהסולם אות ס"ג), אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש.

הרי אנו רואים, שהאדם, בזמן שרוצה לשפר מעשיו, הוא גורם זווג למעלה, שע"י זה נמשך שפע למטה. וזה נקרא העלאת מ"ן. דהיינו, שגורמים חסרון למעלה. ויש להבין, איך שייך לומר, שהתחתונים גורמים חסרון למעלה. אבל צריכים לדעת, מה הפירוש חסרון. ידוע שכלי נקרא חסרון, דהיינו, שאם יש חסרון, יש מקום לתת שמה מילוי למלאות את החסרון.

והיות מצד המאציל אין שום עיכוב מלהשפיע, אלא רצונו הוא להטיב, וכל מה שאנו רואים, שיש הסתרת האור, הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע, לכן כשהתחתון מתעורר לטהר את עצמו, וחסר לו כוחות, ומבקש לה', שיעזור לו, אז החסרון הזה עולה למעלה, ויש עכשיו להעליון כלי להשפיע לו שפע. וזה נקרא העלאת מ"ן.

נמצא, שהתפלה, שהיא בחינת חסרון, מה שהתחתון מבקש, שימלאו לו חסרונו, כשעולה להמשפיע, שהמשפיע נקרא יסוד, שהוא המשפיע לכנסת ישראל, הנקראת מלכות, נעשה עטרה על ראשו. כי עטרה פירושו כתר, שזה מראה על כתר המלך, היינו חשיבות המלך. זאת אומרת, בזמן שיש גילוי אורו יתברך, אז כולם מכירים בחשיבות הבורא.

מה שאין כן בזמן ההסתרת פנים, נקראת השכינתא, היינו מקום התגלות המלך, שהוא בחינת גלות, ובחינת עפר, שלא משיגים שום טעם ברוחניות, אלא התו"מ נראה להם כאילו זה טעם של עפר. וכל זה הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע. ומשום זה כבודו יתברך מחולל בין הגויים. פירוש, כי מטרם שהאדם זוכה להיות בחינת יהודי, אז הוא דומה לבחינת גויים. היינו, כידוע, שכל אדם הוא עולם קטן, ונכלל מע' אומות ומבחינת ישראל.

ואז, בזמן ההסתר, שאין השפע עליון יכול להתגלות לתחתונים, מטעם שאין להם כלים מוכשרים לזה, לכן מה שיתנו להם איזה הארה עליונה, זה ילך לקליפות. ומשום זה מוכרח להיות השפע עליון נסתר מהם. אז נקרא "נפלה עטרת ראשנו". זאת אומרת, שהחשיבות של הבורא מחוללת.

אבל בזמן שהאדם בא לטהר, היינו שהוא רוצה, שהקב"ה יקרב אותו אליו, ושיתן לו כלי דהשפעה, שע"י זה יזכה לדביקות, נמצא, שכל מה שהוא שהשפע עליון יתגלה, הוא בעמ"נ להשפיע, היינו שהוא רוצה, שיתנו לו כוחות מלמעלה, שתהיה לו היכולת להיות תמיד בקדושה, שהיא בחינת דביקות. אז מהתפלה שלו נעשה עטרה, כתר המלך, משום שניכרת אז חשיבות המלך. וזה פירוש מה שאומר הזה"ק, שהתפלה "נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים", דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. היות שע"י התפלה מושפע השפע העליון להתחתונים, שאז מגולה הטוב והעונג. נקרא זה עטרה כתר המלך, חשיבות המלך."

העיקר בשבילנו להתחבר בתפילה ואז הבורא יתקן את התפילה. אפילו שמבקשים לא נכון, לא על הדבר הנכון ולא בצורה נכונה ובסדר הנכון, זה לא חשוב, אם אנחנו נעשים כרבים, יחד כולנו מתפללים על כולם, על זה שאנחנו רוצים לעלות בחשיבות הבורא, אז תפילתנו תתקבל ונתחיל להרגיש תגובות על מה שעולה מאיתנו.

שאלה: איך אנחנו עולים לדרגת יעקב, האם נגיע פעם לזה?

נגיע לכל הדרגות, כי כל הבריאה, היינו כל הנשמות חייבות להגיע לגמר התיקון ולכן אנחנו לא יכולים לא להגיע, השאלה רק עד כמה נשקיע בזה כוחות לפי הבחירה החופשית שלנו וכך נעלה. או שהבורא יצטרך לתת לנו התעוררויות על ידי כל מיני אירועים, או שאנחנו נוכל לעורר את עצמנו לעלות אליו, לבקש, לצעוק, להתפלל, וכך נזרז את ההתפתחות שלנו.

שאלה: איך אנחנו יכולים להשיג שלמות בעשירייה כך שהתפילה שאנחנו בונים תהיה כמו כתר?

קראנו הרבה מאמרים על איך אנחנו מתחברים כדי שיהיה בינינו קשר שלם, שבו כל אחד משלים את האחר, וסך כל כולנו יחד מגיעים לאגודה שלמה. זה רק על ידי עבודה, על ידי כך שאנחנו עושים מאמצים ותפילה, ואז על ידי שניהם, מאמצים ותפילה, אנחנו יכולים להשיג מצב שהבורא יוכל להשפיע לנו לתוך החיבור בינינו, וכך נתגבר על השבירה.

שאלה: כתוב פה שהיסוד מעביר הכול לנוקבא וממנה לכל הציבור, לכלל. מה הם שלבי התפילה כשאנחנו מתפללים יחד?

אנחנו לא יודעים בדיוק כי אנחנו עדיין לא מבדילים לאיזו מדרגה של המערכת העליונה אנחנו קשורים, יסוד או למעלה ממנו, אבל נתחיל להרגיש, זה יבוא.

מי שמשפיע עלינו זו תכונת היסוד, "יסוד" נקרא נקודה בעולם העליון ששם קשורים כל הכוחות יחד, וממנו כבר ההשפעה עוברת למלכות.

שאלה: כתוב פה "פירוש, כי מטרם שהאדם זוכה להיות בחינת יהודי, אז הוא דומה לבחינת גויים. היינו, כידוע, שכל אדם הוא עולם קטן, ונכלל מע' אומות ומבחינת ישראל." מה זאת אומרת?

שכל אדם נכלל מכל ההבחנות. יש הבחנות שבהן הוא מוכן להתחבר לאיחוד אחד, ולכן נקרא יהודי, ויש הבחנות שבהן הוא לא מוכן עדיין להתחבר עם האחרים. לכן כל העבודה שלנו היא להביא את עצמנו למצב שנוכל להתחבר עם האחרים, וכך אנחנו זוכים לחיבור עם הבורא, והבורא דרכנו משפיע לכל הנבראים.

שאלה: איך באות לאדם העצות איך להשיג אור פנימי?

אני חושב שהן מגיעות לו על ידי כך שהוא דורש, מבקש, נצרך לזה, חייב את זה, אחרת הוא מרגיש שיש לפניו רק ריקנות, ולכן אין לו ברירה, הוא חייב להגיע למצב שכל הכוחות שלו יתחברו יחד ויביאו אותו לשלמות, שלמות הכלי ואחר כך השלמות כולה בחיבור עם הבורא.

תלמיד: זה מורגש יותר דרך השכל או כחיסרון?

לא, זה שייך יותר להרגשה של חוסר שלמות, אני מרגיש ריקנות פנימית שאני לא יכול למלא אותה בשום דבר, וזו בעיה, האדם מחפש, מוצא חברה, מוצא שיטה, מממש אותה, וכך מגיע.

שאלה: איך אפשר להגיע בעשירייה למצב שהבורא אומר "ניצחוני בניי"?

על ידי זה שכולנו מתחברים, פונים לבורא וצועקים אליו שהוא יעלה אותנו, יציל אותנו, יחבר אותנו, וייתן לנו סוף סוף להבין מה נקראת פעולה רוחנית ואיך אנחנו מבצעים אותה. זה נקרא "נצחוני בניי", שהוא ברא בנו את יצר הרע ואנחנו דורשים ממנו להחליף אותו ליצר הטוב.

שאלה: מה זה אומר שתרי"ג מצוות הופכות להיות פקודין, למה הן הופכות לפיקדונות ולא לאור ישר נגיד?

יש עצות ויש פיקדונות. "עצות" הן שאנחנו לומדים על ידי איזה פעולות אנחנו יכולים להביא את עצמנו ליכולת לקבל את הכוח העליון, את האור העליון, את המילוי העליון, את הרגשת הבורא, את הדבקות בבורא, כל אלו "עצות". ולאחר שאנחנו כבר משיגים בתוך החסרונות שלנו תגובה נכונה, זאת אומרת קשר עם הבורא, מילוי מהבורא וכן הלאה, זה נקרא שהגענו מהעצות לפקודות, לפיקדון, למילוי.

תלמיד: ומתי הפיקדונות האלה משולמים?

מתי שאנחנו מסוגלים לבנות את הכלי, חסרונות למילוי, אז מתחיל להגיע מילוי.

תלמיד: כתוב "כשהתפלות עולות למעלה, וכשהתפלות הן בסדר הראוי להתקבל, הן נקראות כלי לקבלת השפע.". מה זה אומר "שהתפילות הן בסדר הראוי להתקבל"?

"התפילות הן בסדר הראוי להתקבל" זה נקרא שהן באות לפי אותו מילוי, לפי אותו הכלי שנפתח, שהתפילות שלנו הן בדיוק על החיסרון הנכון, בסדר הנכון, וכך אנחנו מזדהים עם הרצון העליון.

שאלה: מה החלק של האדם במימוש התפילה?

החלק של האדם במימוש התפילה הוא, שהוא נמצא בבקשה וכל הזמן מחדד את הבקשה שלו עד שהיא נעשית ככלי נכון לקבלת המילוי.

שאלה: כתוב "וכל העבודה וההתחזקות, שהאדם צריך להתגבר על הרצון והמחשבה שלו, מה שהם מפריעים לו ללכת על דרך האמת, נוהג רק בזמן שהוא באחוריים," אנחנו באיזשהו מקום נמצאים ביסוד, ויסוד, כפי שאני מבין את זה, זה זמן להתארגנות חדשה. האם האדם לא יכול דווקא לגייס את הרצון ואת המחשבה שלו שכנראה יש שוני ביניהם. כי הם טעמו מזה, אז האם זה לא חלק מהעבודה שלו לגייס אותם לתוך המערכה?

על ידי איזה תכונות? אתה צריך כבר להיות למעלה מהן כדי לגייס אותן.

תלמיד: אני צריך להיות למעלה מהן כדי לגייס אותן?

כן. על ידי איזה כוח תעשה את התיקון הזה?

תלמיד: על ידי הסביבה הזאת.

אז תארגן אותה, תעשה ממנה כוח גדול אחד ואז לפחות תוכל לראות, אם לא לבצע, למה אתה יכול ללכת.

שאלה: בתחילת המאמר היה כתוב שבתפילת רבים יש הרבה הבחנות, היא באה מצדדים רבים, אחד מבקש רחמים ואחד כוח. האם זה יהיה מועיל שכשאנחנו רוצים להתפלל יחד, שכל אחד יתפלל את התפילה שלו וכך יהיו לתפילה שלנו כמה צדדים, ואחרי זה כבר נוכל להגיע לתפילת רבים, נוכל להעלות תפילה בשקט, בשתיקה ואז נאסוף את כל התפילות האלה יחד ונעלה אותן למעלה?

את צודקת, כך זה קורה.

שאלה: כתוב שתפילת רבים צריכה לכלול את כל התכונות כמו רחמים וחסדים.

כן.

תלמיד: ואנחנו צריכים להתחבר ולחבר את כולם ואז לעלות. מאידך כתוב, שזו צריכה להיות תפילה עבור רבים. איך זה מסתדר גם המכלול הזה וגם עבור רבים?

פשוט מאוד, אנחנו רוצים לחבר את כל הרצונות שלנו שהם כולם יהיו למטרה אחת, וגם עבור הרבים, כי אנחנו רוצים שבתפילה שלנו כולם יתחברו כאיש אחד בלב אחד, בכלי אחד, ואחד לא סותר את השני.

תלמיד: אני לא תופס איך זה משלים אחד את השני?

כשאנחנו מתפללים עבור כולם ואנחנו רוצים להתחבר ורוצים להגיע למטרה אחת, אז ברור שכוח התפילה שלנו הוא נעשה גדול, כי אנחנו כולנו נמשכים לחיבור נגד כוחות הפירוד שבינינו. והבורא עוזר לנו במיוחד בהפרעות, שנרגיש דווקא עד כמה אנחנו עוד לא מחוברים וכך אנחנו נתקדם.

שאלה: כתוב, "מה שאין כן אם הכלי, ששם צריך השפע להגיע, אינו בשלימות, אז כל השפע ילך להחיצוניים. שזה ענין שבירת הכלים, שהשפע יצא לחוץ מהקדושה."

כשאנחנו קוראים את המאמרים שנכתבו ממקום מאוד גבוה, מקום עליון, אז ההרגשה בזמן הקריאה שיש קטעים של חושך וכבדות עד כדי שאדם מתנתק, נרדם ואז פתאום הוא מתעורר. ושאלתי, איך הופכים את הקריאה לתפילת רבים, איך מוסיפים בנוסף לקריאה והלמידה, שזה יהיה בכוונה כזו שנרגיש את האור בתוך הכלי?

אתה צריך לתאר לעצמך שכולם כבר מתוקנים והכול תלוי רק בך.

תלמיד: מה זה אומר? אני עכשיו קורא את זה, ומתחיל להרגיש שאני לאט לאט מתנתק ועוד שנייה אני נרדם ולא מצליח להחזיק יותר. מה לעשות באותו רגע?

להשתדל להתקשר לאחרים, לקרוא בקול רם יחסית, לעשות כל מיני פעולות.

תלמיד: על מה לחשוב?

לחשוב שאתה אחראי על החיבור של כולם וההרגשה של האחריות היא תעורר אותך.

תלמיד: ומה עם השאר, אני רואה הרבה אנשים באותו מצב?

בגלל שאתה מתנתק, הם מתנתקים.

שאלה: כיצד לבדוק את יעילות התפילה בעבודת העשירייה?

אנחנו צריכים רק להתפלל, ואתה כבר רוצה לבקש תוצאות לפני שעשית עליית התפילה, זה לא ילך כך.

תלמיד: מה תפקיד של הכרת הרע של כל אחד בעיצוב של תפילת רבים?

אם אנחנו מחברים את הכרת הרע של כל אחד ואחד וכך רוצים להתקדם, אז יוצאת מכאן תפילת רבים. כי כשכל אחד מתפלל עבור האחרים זה נקרא "תפילת רבים" וכשמגיעים לתפילת רבים - מצליחים.

שאלה: מה הפירוש שהשפע ילך לחיצוניים? כתוב "אם הכלי, ששם צריך השפע להגיע, אינו בשלימות, אז כל השפע ילך להחיצוניים".

זאת אומרת שהשפע ימלא את כל הרצונות לקבל שלך, התשוקות, הכוונות, המטרות וכך אתה תתקדם, אבל לא תתקדם מהר, אלא דרך שגיאות, דרך ייסורים.

שאלה: מה זה אומר שיעקב הוא קו האמצעי?

קו האמצעי בין ימין ושמאל נקרא יעקב. זה יעקב הקטן שהוא גדל אחרי שני הקווים ימין ושמאל.

שאלה: גם הרב"ש מצטט מהזוהר. "לפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין, כמו תפלת רבים". מה מאפשר בג' הקווים את השפעת השפע לנבראים, למה ג' קווים נחשבים כלי שלם?

ימין שמאל ואמצע, אלה שלושת הכיוונים שיכולים להוציא לאור את שלמות הפעולות, ולכן ג' הקווים מדברים על העבודה השלמה של הכלי.

שאלה: מה זה אומר שיעקב היה כלול מכל ג' הקווים?

יעקב היה כלול מג' קווים, אברהם ויצחק זה ימין ושמאל ויעקב זה הקו האמצעי.

שאלה: שמעתי שאמרת שהאדם מתחיל לחפש את החברה כאשר הוא מתחיל להרגיש ריקנות. מה אם אדם מצא את החברה לפני שנים רבות, אבל הריקנות גדלה?

להמשיך ובאינטנסיביות.

שאלה: שמעתי שלכל אחד צריכה להיות תפילה אינדיבידואלית פרטית שלו, אז במה אנחנו מתחברים לאחד? אנחנו בונים יחד תפילה, אז איפה החלק האינדיבידואלי ואיפה תפילת רבים פה?

התפילה יוצאת מליבו של אדם וכל הלבבות הם בסופו של דבר צריכים להתחבר יחד ללב אחד ואז הבורא מקבל תפילה כזאת.

שאלה: כשאנחנו מדברים על תפילת רבים, סיפרת פעם על בעל הסולם או הרב"ש שנכנס לבית תפילה שהיו בו יותר ממאתיים איש ואמרו לו שהוא יכול להצטרף לכל עשירייה שם, והוא אמר, "אני לא רואה פה אף עשירייה". למה הוא התכוון?

הכוונה היא, שלא היו שם אנשים שבאמת רוצים להתחבר ביניהם.

שאלה: אם המחשבות זה הקול של האגו, והתפילה באה מהנשמה, אז כשאנחנו מתפללים מהלב אפשר להגיד שזה קו אמצעי?

כן

שאלה: האם אפשר דרך התפילה להרגיש שהתפילות מתחברות, ואיך זה מורגש?

כן, התפילה היא מחברת. אם יש לנו בקשות שונות ואנחנו רוצים להתחבר דרך התפילה שלנו, אז זה מה שקורה.

שאלה: איך לבנות תפילה כזו, שנרגיש גם את התפילה של החבר?

צריכים להרגיש מה יש לחברים בלב, מה הם רוצים להשיג, ואם אתם מתחברים לכוונה של החברים, אז התפילה שלכם הופכת להיות תפילה אחת שמגיעה למטרתה.

תלמיד: אז אנחנו צריכים לברר מה חסר לנו פיזית כדי שתהיה תפילה משותפת?

כן.

שאלה: מהי השלמות שמחפשים?

אנחנו מחפשים שלמות שאם אנחנו נתכלל בחסרונות, רצונות, תשוקות, מטרות מחוצה לנו, אז אנחנו נרגיש את עצמנו בשלמות.

תלמיד: אנחנו כל הזמן אומרים שכול החלקים צריכים להתחבר. מה זה - שלם? אני לא מצליח לאחוז בזה. איך זה מגיע להיות שלם?

אנחנו לא מדברים על שלמות של גמר התיקון. אנחנו מדברים בינתיים על השלמות שלנו, בכמה אנחנו בדרך - בכל מדרגה ומדרגה יכולים להשיג את השלמות של אותה המדרגה.

תלמיד: אמרת בתחילת השיעור שצריכים להתכלל בלב אחד ומזה לפנות לבורא.

איך הפניה הזאת קורית מההתכללות, איך פונים יחד?

קודם כל פונים יחד על ידי שמתחברים. רוצים להתחבר אז מבקשים את הבורא שיחבר אותנו. אנחנו צריכים להתחבר יחד ולכוון את עצמנו כאיש אחד בלב אחד למטרה אחת. כך אנחנו מגיעים לפיתרון אחד שאנחנו מרגישים את עצמנו כלולים בנקודה האמצעית של החיבור שלנו.

תלמיד: אם כל אינדיבידואל מהחברים בכל הכלי העולמי מחזיק באותו דבר זה נקרא תפילת רבים?

אני חושב שזה לא יכול להיות כך, זה לא מסתדר בצורה כזאת. אנחנו מתבטלים לעליון והעליון כבר מסדר אותנו, מקרב אותנו וכך אנחנו מגיעים ל-כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: אז התפילה היא תמיד על האיחוד שלנו, לא משנה איזה מצבים.

כן. בלי איחוד אין לנו מה לעשות. אין לנו כוח. יחיד לא יכול להשיג כלום.

שאלה: הוא כותב שהתפילה היא הכלי המוכשרת לקבל. מה זה אומר?

אם יש לנו תפילה שמגיעה מכולם, ואנחנו כן רוצים שהיא תשיג את הבורא, אז אנחנו עובדים ממטה למעלה כמו שהאור מהמלכות רוצה להגיע לכתר.

שאלה: אנחנו לומדים ועובדים שהקשר בינינו, החיבור בינינו הוא הכלי שצריך לקבל חיבור, אז מה זה אומר שהתפילה היא הכלי שמוכשר לקבל?

איך תגיע לחיבור?

תלמיד: אנחנו אומרים שצריכים לייצב בינינו חיבור ומתוכו לפנות אל הבורא?

אבל לשם מה החיבור? כל תפילה פרטית זה כבר חלק מהחיבור. אני רוצה להתחבר עם כל אחד ואחד כדי להגיע לחיבור של כולם עם הבורא. יוצא שכל תפילה של כל אחד היא חלק מאותה התפילה הכללית.

תלמיד: האם הקשר הלבבי בינינו יכול להיות רק קשר של תפילות בינינו?

כן. תגיד- קשר של חסרונות.

תלמיד: האם שום דבר אחר לא מתחבר חוץ מזה?

לא, איך יכול להיות, במה עוד אנחנו יכולים להתחבר?

שאלה: מה זה אומר שמתחברים בכוונות? מה זה אומר שכלי זה צמצום מסך ואור חוזר והוא כותב שהתפילה היא כלי. מה הקשר בין זה לזה?

צמצום מסך ואור חוזר זה הכנת הכלי, זה תיקון הכלי. אחרי זה יש חיבור בכל החלקים של הכלי שיכולים כך להכין את עצמנו, כל אחד בצמצום מסך ואור חוזר. וכשהם כך עושים, אז הם מתחברים יחד ונעשה כלי אחד שלפי עוצמת ההתעלות שלהם למעלה מהפירוד, הם יכולים להתמלאות, לקבל את התגמול.

תלמיד: אבל אנחנו לומדים שהכלי זה מלכות.

נגיד, כן.

שאלה: פה הוא כותב שהתפילה היא הכלי המוכשרת לקבל. אבל תפילה היא עטרה שמונחת על יסוד. האם הכלי הוא יסוד או מלכות, איפה הכלי?

כל עשר ספירות זה הכלי, אם חסר אחד לא יכול להיות שיהיה כלי. אבל סך הכול כולם מתרכזים, מתקבצים במלכות.

שאלה: לא בעטרה על ראש היסוד?

לא. ככה מדברים אבל צריכים ללמוד. כלי זה מלכות.

שאלה: היו בתנ"ך מקרים שתשובת הבורא לתפילות הייתה לאנשים באופן פרטי, אבל אני לא מדבר עליהם, אלא על מה שכתוב כשהעם היה במצרים, "ותעל שוועתם לשמים ויענה להם הבורא" זאת אומרת משהו קרה במצרים שגרם לבורא לענות לעם שלם. מה קרה שם?

חיבור. כל מצרים זה בסך הכול כדי לחבר את כל היחידים לעם אחד.

תלמיד: אבל כתוב שהם עדיין לא היו עם במצרים?

ביציאה ממצרים כן, העם יוצא ממצרים.

תלמיד: אבל אני רוצה את השלב הקודם. מה גרם להם לייצר תפילה משותפת שעליה פתאום הייתה תשובה, קרה משהו מיוחד שפתאום כולם באותו מקום ביקשו אותו דבר. כי כשאנחנו מעלים תפילה נניח בעשירייה או כשאני שומע תפילה של הכלי העולמי, כל אחד מבקש משהו אחר. פה היה משהו מאוד מאוד מדויק וממוקד, זעקה?

כי הם עברו ייסורים השייכים לכולם.

תלמיד: אז מה יגרום פה לכל הקהל הקדוש ולכלי העולמי לעבור את הדבר הזה אולי בלי ייסורים, או להגיע לזעקה המשותפת הזאת. אנחנו כבר עושים זאת למעלה מעשרים שנה, מה עוד צריך לקרות?

תפנה לבורא ותשאל.

תלמיד: אני פונה.

אתה פונה? אז מה אתה שואל אותי?

תלמיד: לא יודע, אני לבד לא מקבל תשובה, אני צריך כנראה עוד כמה שיפנו.

נכון, זה צריך להיות ממש קהל גדול שיוצא ממצרים.

תלמיד: אז איך להשתמש בכנס הזה לתפילה משותפת ליציאת מצרים?

במילה אחת, חיבור.

תלמיד: אבל אם נשאל עכשיו את הקהל הקדוש מה משמעות המילה חיבור, נשמע תשובות כמספר האנשים וכתוצאה מזה יהיה מספר התפילות, ואז אין תפילה אחת?

אז תנסה לייחד אותם.

תלמיד: אני מנסה.

בסדר. קדימה יש לנו כבר משה רבנו.

תלמיד: הלוואי וזה היה נכון אז היינו כבר יוצאים ממצרים.

הכול בידיים שלך.

שאלה: הרב"ש הקדוש כותב כאן, "שהתפלה "נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים", דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. היות שע"י התפלה מושפע השפע העליון להתחתונים, שאז מגולה הטוב והעונג. נקרא זה עטרה כתר המלך, חשיבות המלך." ונשאלת השאלה מהי חשיבות המלך?

כנראה אם משהו מתגלה, כך נסדר את עצמנו ונתפלל, ואז נגלה את חשיבות המלך.

תלמיד: למה תפילה שלמה חייבת לכלול הודיה, בקשה ותפילה?

כך אמרו חכמים שהשיגו.

תלמיד: איך נשמה מרגישה ויודעת מאיזה ספרים ללמוד שהמאור בהם יתקן אותה?

לפי התשוקה הפנימית אנשים מגיעים לספרים הנכונים, למורה הנכון, לכל מה שיכול לתת להם הכוונה.

שאלה: הוא אומר פה שבתפילה אחד שואל חסדים אחד גבורות אחד רחמים. ומוסיף שהתפילה היא אחת, שכולם מתפללים תפילת רבים ביחד?

כן, כי כל אחד שואל מתוך החיסרון שלו, אבל בסך הכול כל החסרונות האלה מתחברים ומגיעים למצב שכולם רוצים להיות בחיבור אחד, כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: במה השוני שאחד חסדים והאחר גבורות?

תסתכל על העולם ותראה מה קורה. תסתכל אפילו על הקהל הזה, לכל אחד יש חסרונות משלו, הוא אפילו לא יודע מהם בדיוק. אבל כשמתחברים, כנראה מגיעים לחיבור שלם.

תלמיד: אז במה השוני הזה עוזר לחיבור?

כנראה שרק בצורה כזאת יהיה להם חיסרון שלם, אם אפשר להגיד כך על חיסרון, חיסרון שלם, שהבורא יכול למלא אותו באור העליון השלם שלו.

תלמיד: כל אחד שבא כיחיד צריך להכיר ולהתכלל בכל המגוון של כולם?

בסופו של דבר כן. אבל זה כבר בהמשך, בתיקונים הגדולים בגמר תיקון.

תלמיד: כלומר, זה לא בשבילנו, אנחנו צריכים להגיע לביטול כלפי העשירייה, החברה?

בכל זאת, אנחנו נכללים יחד, אנחנו עוד לא מגלים את ההתכללות הזאת בינינו, אבל היא קיימת.

תלמיד: כי דווקא נשמע מושך, מעניין להכיר את המגוון הרחב הקיים בחברים?

לזה אי אפשר להגיע לפני שאנחנו מממשים משהו. להכיר איזו תוצאה קודם שמגיעים לתוצאה קודמת אי אפשר.

תלמיד: אז מה עושים כשרואים את ההבדלים, אתה רואה שלכל חבר יש את התפילה שלו, אתה רואה בכל זאת משהו מיוחד בכל אחד?

כן נכון, לכן הוא קיים.

תלמיד: אז מה עושים עם הייחוד הזה? מה עושים כדי לכלול אותם ביחד?

להשתדל להתחבר.

תלמיד: האם החיבור הוא מעל הייחוד הזה או דווקא בזכותו?

החיבור הוא בזכות הייחוד, הייחוד העליון. יש מקור עליון והוא אחד ואז אנחנו למטה חייבים להתחבר, ולאט לאט בהדרגה גם להיות כאחד.

תלמיד: כאחד המורכב ממיוחדים, שכל אחד שונה?

כן.

שאלה: תמיד אנחנו אומרים שבתפילה אדם דן, בודק את עצמו, זו בדיקה אישית, ויש את הנושא של תפילת רבים שבו אני בעצם מבקש על האחר. אז מה בתפילה שייך לי ומה בתפילה שייך לרבים?

תלוי על איזה תהליך אתה מדבר, אם אתה מדבר על ההתחלה אז אפשר להבדיל בין התפילות, אבל אם אתה מדבר כבר על ההמשך, אז לא, התפילה הופכת לתפילת רבים, כל אחד מתפלל עבור האחרים, זאת אומרת נכלל עם החסרונות של האחרים. יש שלבים שאנחנו עוד לא מודעים להם, אבל בסופו של דבר כן מתפללים כבר עבור כולם.

תלמיד: כי שמתי לב שלאחרונה, גם בהכנה לכנס ואפילו לפני, שאין לי אפילו רצון להתעסק באמת בעצמי אלא אני יותר נמשך לחברים, לעשירייה. אז זה בסדר?

זה צריך להיות כך, אל תדאג, ככל שיותר תדאג לאחרים, זה בדיוק אתה.

שאלה: גם אנחנו באותה הרגשה, אבל אני רוצה לברר את זה, כי בכל המאמרים של רב"ש הוא נותן משקל וחשיבות גדולה לתהליך הברור הפנימי שהאדם עושה עם עצמו. הוא כותב על הדיאלוג הפנימי בין האדם לבין הרצון לקבל.

כשאדם נמצא בברורים פנימיים כאלה ובודק את עצמו, הוא לא חושב על הכלל, הברורים הפנימיים האלה כביכול מנתקים אותו.

נכון, גם כך קורה.

תלמיד: אז מה הוא עשה בזה?

אבל בשביל מה הוא עושה את הברורים הפנימיים שלו? כדי בכל זאת לצרף את עצמו לכולם.

תלמיד: נכון. יכול להיות שהוא מתחיל לבדוק את עצמו וישר מגלה איזה פער.

אדרבה, זה עוד יותר חשוב, עד כמה פער יש לי בתחילת הבדיקה.

תלמיד: בסדר, אבל הוא יכול לנסות להעמיק את הפער בברור הזה והוא יכול לנסות לחשוב עוד פעם על החברים ולהתפלל עבורם. כמה להעמיק, כמה לחפור? אנחנו אומרים כל הזמן תחפור, תעמיק.

אתה מדבר כאילו שאתה מסוגל כך לשחק עם התכונות הפנימיות שלך, איך שבא לך.

תלמיד: לא עם התכונות, אבל עם המחשבה. כשאדם נמצא באיזו מחשבה ובודק את עצמו, הוא יכול כביכול להעמיק בה ולצלול לתוך עצמו, כמו שאנחנו אומרים "תחפור בתוך הלב", תחפש בעומק הלב, אבל אז הוא לא נמצא בכלל עם הכלל, הוא חופר בתוך עצמו ונמצא בביצה של עצמו.

כנראה שיש גם מצבים כאלה. אבל אם מלכתחילה אנחנו נמצאים בחברה, ומרגע שמתעוררים אנחנו מתארים את עצמנו כנמצאים בין כולם, בתוך כולם, בתוך החברה, אז יוצא שכל העבודה שלי היא עם כולם יחד.

אם אני לבד, אם התנתקתי מהאחרים, אז אני לא מקדם את עצמי, אני לא משפיע אפילו בצורה אגואיסטית, אין לי מה לעשות לבד.

תלמיד: אז האדם צריך להחזיק את התפילה במקביל, בו זמנית, גם במובן שהוא מפליל את עצמו וגם במובן שהוא מתפלל עבור הרבים? צריכות להיות שתי התנועות האלה, גם פנימה וגם החוצה?

שיהיה כך.

תלמיד: שמעתי אותך עונה לחבר ואנחנו גם מנסים לעבוד על זה כל הזמן, שהחברים הם מתוקנים ורק אצלי יש בעיה. אז למה פה רב"ש כותב שהאדם מגיע למצב של טעם עפר, שפלות, ואז "הוא רואה, שכולם כמוהו, היינו שמזלזלים בכבוד שמיים, מטעם שאין הם יודעים להעריך את חשיבותה".

כי כל הפוסל במומו פוסל.

תלמיד: אבל מה יותר מועיל על מנת להגיע למצב של תפילה, שהוא רואה שהאחרים מזלזלים ונמצאים במצב ירוד או שהוא רואה שהאחרים מתוקנים?

אם הוא ירוד אז נראה לו שהם ירודים.

תלמיד: אז איפה יש פער בין גדלות החברים לבין שפלות עצמי?

על זה צריך לעבוד, הוא צריך להחזיק את עצמו בכוח. שעל אף שהוא רואה את עצמו כל כך שבור, שפל, אבל הם נמצאים דווקא בדרגת השלמות.

שאלה: אני שומע שהתפילה היא קשר נכון של חסרונות בינינו. איך לקשור נכון את החיסרון שלי לחסרונות של החברים?

אתם יכולים להתחבר רק ביחס לבורא, אחרת לא.

תלמיד: לא הבנתי איך זה קורה. לי יש יחס לבורא, לחבר יש יחס לבורא ולחבר השלישי יש יחס אליו, איפה אנחנו מתחברים?

אנחנו מתחברים בנקודת הרצון שלנו לכוון את עצמנו לבורא. לזה אנחנו צריכים קודם כל להתחבר בינינו.

תלמיד: לכל אחד יש את החיסרון שלו, את הנקודה שלו, את התפילה שלו. איפה התפילות שלנו מתחברות לתפילה אחת, משותפת?

אנחנו מתחילים מזה שיש לי רצון לקבל ואני רוצה להתעלות מעליו ולהגיע להשפעה דרך החברים לבורא. כך אומרים מקובלים, שאני חייב להיות בזה. אז בואו נכוון את עצמנו למטרה זו.

שאלה: לפי מה שאני מבין מהמאמר, רב"ש לא מדבר כאן על "תפילה לפני תפילה". האם זה נכון?

יש מקומות שהוא מדבר על זה יותר, כאן הוא לא מדבר על זה.

שאלה: הרצונות, החסרונות שלנו מתחברים בכוונה משותפת?

כן.

תלמיד: הכוונה הזאת לא ברשותנו, אין לנו אותה, אנחנו פונים אליו שיחבר את החסרונות שלנו עם כוונה אחת?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, יש לנו רק כוונה שתהיה לנו כוונה, אנחנו פונים אליו ואומרים, "הנה החסרונות שלנו, תחבר אותם בבקשה בכוונה אחת"?

לאט לאט הכוונות שלנו משתוות ביניהן.

תלמיד: אבל זה קורה כתוצאה מבקשה?

כן.

שאלה: אמרת שחלק מהאחריות שלנו זה לתאר שכל החברים מתוקנים כדי שזה באמת ייתן לנו כוחות. איך לאחוז בזה שכולם מתוקנים, זו רק מילה כזאת, "מתוקנים"?

תשתדל כל הזמן לראות אותם כך, והדברים ההפוכים שאתה רואה, זה מה שמתגלה לך ברצון לקבל על מנת לקבל שלך.

תלמיד: כן, אבל זה כל פעם דורש מין פירוש כזה שהם מתוקנים, שהם כל הזמן מתפללים, האם צריך ככל האפשר להתעמק בזה?

מתוקן נקרא מי שמתפלל עבור האחרים, שאוהב את האחרים.

שאלה: איך בתוך החיבור בינינו אפשר להיות יותר רגישים לחסרונות של החברים או להיפתח יותר כדי לקלוט אותם?

ללמוד מהחברים. לא לסגור את עצמך בתוך עצמך אלא דווקא ללמוד מהאחרים, ואז פתאום תראה עד כמה החברים הם דווקא פעילים, כל אחד מחוץ לו.

שאלה: יש פה שני דברים שלא מתחברים לי. דבר אחד הוא שהחברים כבר מתוקנים, ודבר אחר, שצריך להתפלל עבורם כדי שיתחברו. או שהם כבר מתוקנים ומחוברים או שלא, ואני צריך לבקש?

אתה צריך לבקש עבורם שהם יהיו מחוברים, מתוקנים, מוצלחים, כדי שתעזור לעצמך.

תלמיד: איך זה לא אגואיסטי? זו מחשבה אגואיסטית בסופו של דבר.

אתה רוצה לתקן את עצמך, להיות מתוקן, ולכן אתה מתפלל עבור החברים שהם יהיו מתוקנים.

תלמיד: כשאני בסדנה מתמשכת עם החברים, בזמן שאין קשר פיסי, איך אני לא מדבר עם האגו שלי? כי אני מדבר איתם בדמיון שלי איך שנוח לי, כי אין לי תגובה, אבל איך אני לא מדבר עם האגו שלי, אלא באמת מדבר עם העשירייה בזמן הזה?

כך זה שולט עליך.

תלמיד: אבל איך לעבוד עם זה? איך לא לדבר עם עצמי, איך לדבר איתם ככל האפשר בפנים?

תנסה בדמיון שלך.

תלמיד: אבל בדמיון שלי אני מדבר איך שנוח לי, עם האגו שלי, כי הם לא עונים לי באמת, אז איך לא להיות בדיבור עם האגו שלי כל הזמן?

את זה אתה צריך לברר.

שאלה: כשמבקשים תפילה עבור העשירייה אז יכולה להיות תפילה כללית, על הרוח, על גדלות, על הכיוון, אפשר להתפעל מגדלות החברים ולבקש, זה פן ראשון. פן שני, כשאתה רואה שלכל חבר, יש שפה מסוימת. יש פה גם שוני מיוחד בין חבר לחבר, ואני רואה גם על עצמי שאם אני ליד חבר א' אני מושפע ממנו וזו גדלות ענקית, ומחבר ב' זה גדלות ענקית אבל אחרת, זה לא אותו דבר.

מה אתה רוצה לשאול?

תלמיד: איך מחברים גם את רוח העשירייה שצריכה להיות למעלה וגם את השונה והייחודי שיש בכל חבר, ביחד? איך מחזיקים את שני אלה ביחד?

הבורא כולל את הכול, ואם תחבר את כולם, תברר מה קורה איתם ואתך, ומה יהיה הכולל.

תלמיד: אני צריך להחזיק 16 חברים ביחד, עם גדלות של הכולל שלהם, של כולנו. איך לא לפספס משהו, איך להחזיק את הכול ביחד?

אתה צריך להחזיק ממש את כולם ולרצות להשפיע לכולם כאחד, זה לא קשה.

תלמיד: כי הכול בא מאחד.

ודאי שזו הסיבה, אבל היא קדומה מדי.

תלמיד: אז איך להחזיק את הייחודיות של כל אחד יחד עם השלם? אם לאימא ואבא יש שני ילדים, קל להחזיק אותם, אם יש להם 16 ילדים איך הם מחזיקים אותם?

תשאל אותם, תראה איך הם מחזיקים, לכל אחד ואחד יש מקום בלב.

תלמיד: אז אולי זאת השאלה, איך להחזיק בלב את כולם.

תפתח את הלב ותראה שהם בעצמם נכנסים ובונים שם לעצמם מקום.

שאלה: מה זו אהבה? מה זה אומר שהבורא אוהב אותנו? אני כל הזמן מסתכל על התוצאות עקב בצד אגודל, ואני רוצה ללכת קדימה, מה זה נקרא לאהוב אנשים, לאהוב את החברים? מהי אהבה?

אני חושב שאהבה היא כשאתה רוצה שהחבר שלך יצליח במקומך. אומנם זה מאוד חשוב לך, אבל אתה מוכן לוותר לו, על ההצלחה הזו. זה נקרא "אהבה". בדיוק כמו שאנחנו מתייחסים לילדים הקטנים שלנו וכן הלאה, יש לנו תחושות כאלה לפעמים.

שאלה: מה זה כלי הראוי לקבל את השפע?

שנמצא בהשתוות הצורה עם השפע.

תלמיד: הוא כותב לנו פה שבשביל כלי שיהיה ראוי צריך תפילה שתהיה מוכשרת לקבל. מה זה תפילה שמוכשרת?

כי אנחנו הרצון לקבל, אם אנחנו רוצים להיות רצון לקבל המוכשר לקבל את השפע, אנחנו צריכים לשנות את עצמנו בהתאם לשפע. השפע מגיע כדי להשפיע לנו כל טוב, אנחנו מצד הכלי צריכים להגיע למצב שרוצים להשפיע כל טוב למקור השפע, לבורא.

שאלה: אפילו במציאות בעולם הזה אנשים מקריבים את חייהם עד מוות כדי לזכות להערכה, כי הם יודעים שאחר כך יתנו להם כבוד, תהיה תהילה.

כאן אנחנו זכינו, יש לנו כל האמצעים כדי באמת לפתח את הכלי הזה שנקרא "נשמה", אבל נראה לי שכל אחד שומר את הייחודיות הזאת לעצמו, הוא לא מוכן להקריב בשביל להתחבר. מה זה נקרא הקרבה, שתהיה באמת כזאת נחיצות בחברה, שאני מוכן להקריב את הייחודיות הזאת למען החברים. אתה נתת דוגמה לקלף את הקליפה כדי שאפילו תצא טיפת דם, שנוכל להתחבר ללב אחד. איך להגיע לנחיצות כזאת?

בוא נשתדל.

שאלה: כתוב כאן בחלק הראשון של המאמר שאדם רואה שכולם כמוהו, כלומר מזלזלים במלכות שמיים ולא מסוגלים להעריך את חשיבותה, לכן יש מקום לתפילת רבים. ובהמשך כתוב שהמושג "תפילת רבים" לא חוזר ריקם כשמתפללים על החברה. החברה נקראת כנסת ישראל, למה היא נקראת ישראל אם כולם מזלזלים בכבוד שמיים ולא יכולים להעריך את חשיבותה?

"ישר-אל" מורכבת משתי מילים, "ישר" ו"אל" זה בורא. ולכן מי שמכוון ישר לבורא נקרא ישראל. היום הוא כזה ומחר הוא יכול להיות אחרת, כך שכל זה נמדד, מוערך רק במידת הכוח, אולי ברגע או במצב שבו הוא מכוון לבורא.

תלמיד: יכול להיות שהוא נקרא "ישראל" כשמזלזלים בכבוד שמיים ולא יכולים להעריך את חשיבותם?

לא, אז הוא לא נקרא "ישראל", אז הוא מיד נופל מההגדרה הזו.

תלמיד: אם כן, אם הרב"ש כותב כך, לא פשוט לקבל את זה כמו שזה, אבל בכל זאת לא מובן, נראה לי שכביכול יש פה איזו סתירה.

תחשוב על זה עוד קצת, תשאל אחרי זה.

שאלה: אפשר לקבל את השפע בלי להיות שמח בחלקו?

בלי להיות שמח בחלקו אתה לא יכול, כי להיות שמח בחלקו זה מדרגת החסדים, ולקבל את השפע זה מדרגה עוד יותר גדולה, לכן אי אפשר.

שאלה: לכן צריך קודם להגיע להיות שמח בחלקו כדי לזכות בשפע?

כן.

שאלה: כשאנחנו מדברים לחבר את החסרונות שלנו, אנחנו מדברים על למצוא בתוכנו את החיסרון להשפיע בנו ובחברים?

כן.

תלמידה: שמעתי שאמרת שאנחנו צריכים לחבר את כל החסרונות של החברים ואנחנו באמצע ולהגיש את זה לבורא.

זה טוב אם יכולים כך לעשות.

תלמידה: אז כשאני באמצע אני כאילו רק בתפילה שהחסרונות של החברות יתממשו?

כן.

שאלה: במאמר מדובר על השכינה, השאלה מהי אותה תפילה שתוכל לסייע להוציא את השכינה מהגלות?

שכינה זה חיבור של הלבבות שלנו, אם אנחנו רוצים לחבר את הלבבות שלנו ולמלא אותם בבורא אז המקום הזה נקרא "שכינה", זאת אומרת חיבור הלבבות שבהם שוכן הבורא ולכן זה נקרא "שכינה". אז אנחנו צריכים להשתדל לעשות כך.

שאלה: כשאני עכשיו מתפלל עבור עשירייה או חבר, איך בן אדם יכול לבדוק שהוא באמת עשה תפילה נכונה?

אם הוא מחובר עם העשירייה שלו, ואם כל העשירייה משתוקקת לגלות את הבורא בחיבור ביניהם, אז הם נמצאים בתפילה נכונה. יש עוד תנאים אבל זה בינתיים.

תלמיד: ומתי שבן אדם מתפלל הרבה פעמים קורה שבאופן פרטי הוא מרגיש שלא עושה את זה מהלב כי יש לו כאן עבודה. אני רואה שאני לא עושה את זה מהלב, אבל אני עושה את זה משהו יותר חיצוני כזה, אני מתפלל, אני חושב, אני לוקח את החבר, אני רוצה שהוא יתקדם, אבל הצעקה מהלב לא מגיעה.

תמשיך. אין מה לעשות, יש הרבה כאלו אנשים גם בינינו שעדיין מרגישים שהם לא יכולים לצעוק מהלב.

שאלה: אתמול היה משהו מיוחד בשיעור, נתת תיאור ואז במהלך אתה אמרת שבאמת אין שום דבר, רק תפילה לתת. אבל כשאתה אומר את המשפט הזה אתה כאילו חסר אונים. לדוגמה. אתה נתת תיאור לחבר שאמר שכביכול מאבדים חבר בעשירייה ואז כאילו עוזבים את זה, ואנחנו מתקדמים כאילו אנחנו שמתקדמים צדיקים, ואלה שנאבדים הם רשעים, ואמרת, זה שאתם ממש לא מתקדמים, זה מצבים שאין לך במה לאחוז. וגם כשאתה אומר שאין שום דבר לעשות אלא רק לתת תפילה, אתה ממש לא יודע מה זה לתת תפילה.

עדיין איך כאן מתפללים על הקשר בינינו, יוצאים מהמצב הזה בדיוק כמו ששאלו הרגע על התפילה הנכונה.

צועקים וזהו, הצילו. זו התפילה הכי נכונה, שאדם לא יודע איך לבקש, אין לו כלום רק צעקה, כמו ילד צורח וזהו. נצליח חברים, נצליח.

(סוף השיעור)