שיעור בוקר 25.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 418, מאמר "החרות", הסביבה כגורם

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 418 את מאמר "החרות". אנחנו בטור ב' כותרת "הסביבה כגורם".

הסביבה כגורם

"והגנה זו משמעותה שאפשר לנו תמיד להוסיף בדבר בחירת הסביבה שלנו, שהם החברים, הספרים, המורים, ודוגמתם. בדומה, לאחד שירש כור חטים מאביו, אשר יוכל לעשות ממדה קטנה הזו, עשרות רבות, דהיינו, רק בבחירת הסביבה בשביל ה"מצע" שלו, שהיא אדמה פוריה, שיש לה כל המלחים והגלמים המכלכלים את החטה במדה מלאה בשפע. כמו כן בעבודה, לשבח את התנאים שבסביבה, שיתאימו לצרכי הגדול והצמיחה, כי החכם יעשה בדעת ויבחור אליו כל התנאים הטובים, וימצא ברכה. והסכל יקח הכל מהמזדמן לפניו, ועל כן יהפך לו הזריעה לקללה ולא לברכה.

הרי שכל שבחו ורוחו תלוי בבחירת הסביבה לזריעת החטה, אבל לאחר הזריעה במקום הנבחר, כבר נקבעת בחטה הצורה המוחלטת, בהתאם לאותו השיעור שהסביבה מוכשרת לתת.

כן הנדון שלנו, כי אמת הדבר, שאין חירות לרצון, אלא מתפעל מארבעה הגורמים האמורים, ומוכרח לחשוב ולעיין כמו שהם מציעים לו, בלי שום כח לבקורת ושנוי כמלא נימא. כדוגמת החטה שכבר נזרעה בסביבה.

אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם - אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה כמבואר.

לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. - - - וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר"...".

מכאן ברור לנו שסביבה זה הכול. ואנחנו חייבים להתחשב בה, וחייבים לנהל אותה כך, כי רק בה תלוי העתיד הטוב שלנו. עד כמה שאני תלוי בסביבה, עד כמה שאני מגדיל אותה בעיניים שלי, עד כמה שאני בלב ונפש נמצא שם, נכלל שם, מתבטל שם הסביבה לוקחת אותי, מה שנקרא, "על אלונקה" ואני לגמרי לגמרי מתבטל, והם עושים איתי מה שהם רוצים. וזה בעצם מה שקורה. שאני מתבטל לסביבה, כלפי הסביבה כמו כלפי הבורא. כמו תינוק כלפי האימא שלו. קודם בבטן, ברחם שלה ואחר כך אפילו כשהוא קטן, בצורה כזאת אנחנו גדלים. אין לנו ברירה.

אז קודם כל, אנחנו נכנסים לעיבור בתוך הסביבה. וזה מה שכותב לנו רב"ש. ביטול שלם של האדם בתוך הסביבה מקנה לו דרגת העיבור. ואז הוא נכנס לתשעה ירחי לידה. אז הוא נמצא תחת השפעת האור העליון בתנאי שהוא מבטל את עצמו וכך הבורא דרך הסביבה מטפל בו ונותן לו כל מיני תרגילים שעוד יותר יתבטל ועוד יותר בכל מיני האופנים. והאדם צריך להתבטל כלפי החברה וכלפי הבורא כאחד. מזה מתחילים אנחנו את הדרך הרוחנית שלנו. בונים את הכלי הרוחני שלנו.

אחרי זה כבר יש לנו תהליך של לידה, יניקה, מוחין, דברים יותר ויותר נשגבים, גדולים, שגם הם סך הכול כולם כולם בנויים על ביטול, צמצום, מסך ואור חוזר, וקבלה על מנת להשפיע אור העליון.

זאת אומרת, כל הדרגות האלו שבהן אנחנו עוד יותר מתבטלים, רק בביטול הראשון שזה צמצום, רק בזה מבטלים את עצמנו. ואחר כך כבר בפועל כבר מבטלים את עצמנו כלפי השפעות מיוחדות, כלפי פעולות מיוחדות של העליון עלינו. אבל לכיוון אחד. רק את זה צריך להבין.

ולכן מה שאנחנו עכשיו עושים, ואנחנו רואים איך הווירוס הזה רוצה להשפיע עלינו, זה רק כדי שנבטל את עצמנו, וזה שאני רואה את ההתפעלויות האלה, ההתפרצויות האלה ברחובות כאן בתל אביב, בכל מיני מקומות, בירושלים, בישראל, גם באמריקה, לא חסר איפה, אני רואה כמה שאנחנו לא מבינים מה הווירוס הזה רוצה לעשות איתנו.

כי טוב שישנן הרגשות של התפרצות, אבל ההתפרצות בעצמה בצורה פיזית אין לה מקום, כי זה לא מועיל. ולכן כאן אנחנו באמת מגיעים להפסד גדול. נלמד לפחות דרך זה.

שאלה: כן. אני רוצה לדייק את מה שאמרת עכשיו. אנחנו בוחרים בכל פעם סביבה מתוך מה שאנחנו מרגישים, אנחנו מנסים להתחבר, אנחנו מנסים להתמוסס אחד בשני, מנסים להתמוסס בחברים, ובאיזה רגע הסביבה הזאת הופכת לעיבור בינינו. איפה? באיזה שלב של המאמץ הזה?

מתי שאתה מסוגל לבטל את עצמך כמו עובר במי אימו לפי התנאים שמציגים לך, אתה הופך להיות לעובר. ואחר כך מוסיפים לך, ומוסיפים לך, ומוסיפים כל מיני ידיעות, כוונות, מחשבות. ואם גם על פניהן אתה יכול לבטל את עצמך כלפי העליון אז אתה נכנס כבר לתשעה ירחי לידה, תשעה ירחי גדלות, ואתה גדל. ויש ביניהם ממש ימים, פעולות, כל מיני שינויים.

תלמיד: זה אומר שאותם תשעה חודשים במהלכם אנחנו לא יוצאים מנקודת הקשר, ההדוקה ביותר, העמוקה ביותר שהשגנו, או שזה משהו שאנחנו פשוט חוזרים אליו כל פעם?

אתם כל הזמן רק מחזקים את הקשר ביניכם.

שאלה: אנחנו מדברים על חשיבות הבחירה של הסביבה לכל אדם ובעבורנו. אז בחיפוש אחרי דרגי הפצה, האם אפשר להתניע את החשיבות הזאת כיסוד החינוך של האדם? שהדבר החשוב ביותר לאדם בחייו, לפחות בתחילתו, זה לבחור סביבה כי מילדות אנחנו מחפשים באופן אינטואיטיבי את הסביבה הזו כל הזמן, ואם היו קריטריונים ברורים מהי אותה סביבה נכונה, ואת זה להניח כאחד מקצועות לימוד האדם, אז האם זו יכולה להיות דרך להפצה ואחרי זה להביא את האדם לסביבה הנכונה?

יכול להיות. תנסו.

שאלה: אתה אמרת "אני לא מבין איך אנשים יוצאים להפגנות ברחוב במקום שישבו ויעשו משהו אחר". מה ציפית שהם יעשו בדיוק? שהם לא יצאו להפגנות?

מה ייתנו להם ההפגנות?

תלמיד: קודם כל, להוציא אוויר מהעצבים שיש להם.

נכון. לפרוק את העצבים.

תלמיד: נכון. אז מה היית רואה? מה היית מצפה שאנשים האלה יעשו?

אני מצפה שבמקום זה הם יעשו ספורט, ילכו לים, וידברו ביניהם איך לחבר את עצמם כדי להביא כוח טוב ומיטיב עליהם מלמעלה. זה אני מעדיף שיהיה.

תלמיד: אבל את הכאב שלהם, את החוסר, את החיסרון הגדול שלהם, איך הם יביעו?

הם יביעו את זה בחיבור ביניהם. בשירים, בתפילה, בריקוד, בכל הדברים הטובים. זה שהם צועקים לממשלה, מה הממשלה אשמה? מה היא מבינה? אתה גם היית קצת כמו בממשלה, אתה מבין מה הם רוצים, מה הם יכולים?

לא יודע. אם אני הייתי במקומם מגיע לממשלה, ואני מסתכל על כל המהומות האלה, אז הייתי שואל, למה הם באים אלי בטענה? אני הגעתי עכשיו למצב שאני רוצה ליהנות מהחיים. הגעתי למצב שאני יכול ליהנות מהחיים. ברוך ה', יש לי משכורת טובה, הכול בסדר. מה? הם לא רוצים את זה? מה קורה? אני לא מבין למה הם דורשים מהממשלה? זאת לא הכתובת.

תלמיד: ממי הם יבקשו?

ממי יבקשו? מעצמם. מהחיבור ביניהם ועם הבורא. מהבורא מגיע הכוח הזה ולא מממשלה. הבורא יכול לעזור להם בלבד ולא הממשלה. מה יש לי לפנות? למי? למשרד הפנים? למשרד החוץ? למשרד הבריאות? למי? רק תגיד לי, איפה ישנם אנשים ש[מבינים] אין. אז בשביל מה לפנות? בשביל מה לצעוק?

תלמיד: אתה צודק, אבל אין להם את הידע הזה לפנות לבורא ולעשות חיבור ביניהם. אין להם כלום.

אז לך ותסביר להם. אין. בווירוס הקורונה הזה עכשיו במיוחד, גם קודם זה לא היה כל כך, אבל עכשיו במיוחד אין להם שום אפשרות לקבל מהממשלה או ממשרד הבריאות משהו שישנה את דרכם. כמה שיתנהגו כך יותר, יהיו להם יותר בעיות. כסף לא יהיה, ואנחנו נידרדר יותר ויותר.

תלמיד: איך אתה חושב לשפר את המצב בכלל, של הקהל בארץ שיהיה משהו, שיקרה משהו טוב?

כמה שיותר מהר להכניס לפעולה את שיטת ההבראה. שיטת ההבראה, כמו שכותב בעל הסולם. מי שמחויב לעבוד כדי להחזיק את משק בלבד, הוא עובד. כל האחרים, יושבים ולומדים. יושבים ומלמדים. וזהו. בצורה אחרת הם רק מקלקלים את המצב. לא לתת כסף לפתוח בוטיקים כי זה עסק אבוד.

תלמיד: ולפי ראות עיניך, מי צריך ללמד את הקהל הזה, "בני ברוך"?

ודאי. אלא מי יש? אין מישהו אחר.

תלמיד: נקווה מאוד שזה ככה יקרה.

אין לך, כבר ברור שאין. רק צריכים עוד זמן עד שהם יבינו שאין. אבל העיקר שעד שהם יבדקו שאין, כבר לא יהיה להם שום כסף, שום כיסוי לשום פעולה. אז זאת תהיה בעיה. מה לעשות? כך אנחנו, כך אנחנו חיים.

אצלנו יש לנו היום פלוס ארבעים וחמש מעלות בחוץ. בצורה כזאת לצאת להפגין? אני לא יודע מה הם יעשו היום.

תהיה בריא, וגם אחרים. אנחנו עוד מעט מסיימים את השיעור. ואחר כך ממשיכים לסעודת מקובלים. יש לנו היום סעודה קצת אחרת. לא כמו לכבוד שבת ופעם בשבוע, אלא יש לנו יארצייט של האר"י. ולכן אנחנו צריכים לחשוב על המקור שלנו שהוא כל כך דאג לנו והביא לנו את שיטת התיקון ובלעדיו היינו ממש כבהמות לגמרי.

(סוף השיעור)