שיעור בוקר 03.10.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 520, חלק ממאמרי "שמעתי",

מאמר ו', "מהו סמכין בתורה, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", חלק ממאמרי "שמעתי", עמ' 520, מאמר ו'. "מהו סמכין בתורה, בעבודה".

אנחנו יודעים שמאמרי "שמעתי" הם עיקר העבודה הרוחנית שלנו ולכן כדאי לנו לקרוא, לחזור אפילו על מה שקראנו, חלק ממאמר ו', "מהו סמכין בתורה, בעבודה". נקרא אותו. נשתדל לקרוא אותו בצורה ישירה כך, מהתחלה עד הסוף, אתם תרשמו שאלות כמו שצריך כך תהיו סטודנטים נכונים ואחר כך תשאלו שאלות, ושלא פתאום נעצור באיזה מקום לפי הרצון של כל אחד ואחד, ואז לא נבין את הזרימה של המאמר עצמו.

ו. מהו סמכין בתורה, בעבודה

"כשהאדם לומד תורה והוא רוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, אז הוא צריך להשתדל, שיהיה לו תמיד "סמכין בתורה". שסמכין הוא בחינת מזונות, שהיא אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות, וכדומה. וכל זה הוא צריך להוציא מהתורה. כלומר, שהתורה צריכה לתת לו תולדות כאלה.

מה שאין כן כשהאדם לומד תורה ואין לו אלו התולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה. מטעם ש"תורה", הכוונה למאור המלובש בתורה. כלומר, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", הכוונה להמאור שבה, כי המאור שבתורה מחזירו למוטב.

ועוד יש לדעת, כי התורה נחלקת לב' בחינות:

א. בחינת תורה.

ב. בחינת מצוה.

ולפי האמת אי אפשר להבין את ב' בחינות הנ"ל, מטרם שהאדם זוכה ללכת בדרכי ה', בסוד ה' ליראיו. כי בזמן שהאדם נמצא בבחינת הכנה, להכנס להיכל ה', אי אפשר להבין דרכי אמת.

אולם דוגמה אפשר לתת, שאפילו שהאדם נמצא בזמן הכנה, גם כן יכולים להבין באפס מה. והוא על דרך שאמרו חז"ל "אמר ר' יוסף, מצוה בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא [מצוה, בעת שעוסק בה, מגינה ומצילה], תורה בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא [תורה, בין בעת שעוסק בה ובין בעת שלא עוסק בה, מגינה ומצילה]" (סוטה כא).

והענין הוא "בעידנא דעסיק בה" פירושו, בזמן שיש לו איזה מאור, שעם המאור שהשיג הוא יכול לשמש עמה רק בזמן שעדיין המאור נמצא אצלו, שעכשיו הוא בשמחה, מטעם המאור שמאיר לו. וזה נקרא בחינת מצוה, היינו שעדיין לא זכה לבחינת תורה. אלא רק מהמאור הוא מוציא חיות דקדושה.

מה שאין כן תורה, שהוא משיג איזה דרך בעבודה, הדרך הזה שהשיג הוא יכול לשמש עמו, אפילו בזמן דלא עסיק בה. שפירושו, אפילו בזמן שאין לו המאור. וזהו מטעם, שרק ההארה נסתלק ממנו, אבל הדרך שהשיג בעבודה, זה הוא יכול לשמש, אפילו שנסתלק ממנו ההארה.

אולם יחד עם זה יש לדעת, שבחינת "מצוה בעידנא דעסיק בה", היא יותר גדולה, מבחינת "תורה שלא בעידנא דעסיק בה". כלומר ש"עידנא דעסיק בה" פירושו כנ"ל, היינו שמקבל עתה את המאור. זה נקרא "דעסיק בה", שקבל המאור שבה. לכן, מצוה, בזמן שיש לו מאור, היא יותר חשובה מתורה, בזמן שאין לו אז מאור, היינו, שאין אז חיות התורה.

הגם מצד אחד תורה חשובה, מפאת שהדרך שהשיג בתורה הוא יכול לשמש, אבל מזה שהיא בלי חיות, הנקרא מאור. ובזמן שבמצוה הוא כן מקבל חיות, הנקרא מאור. מבחינה זו מצוה יותר חשובה. לכן, כשהוא בלי חיות, הוא בבחינת רשע. מטעם שלא יכול עתה לומר, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא שהוא נקרא רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו, היות שהוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום חיות, ושאין לו במה לשמוח, שיהיה בידו להגיד, שהוא נותן עתה תודה להבורא, בזה שהוא משפיע לו טוב ועונג.

ואין לומר שהוא יגיד, שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את השגחתו עם אחרים בבחינת טוב ומטיב. כי דרכי תורה הוא מובנת לנו בבחינת הרגשה באברים. ואם האדם לא מרגיש את הטוב ועונג, מה נותנת לו, בזה שיש לאדם אחר טוב ועונג.

ואם באמת, אם האדם היה מאמין שאצל חבירו כן מגולה את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב, האמונה הזו היה צריך להביא לו שמחה ועונג, מזה שהוא מאמין, שהבורא מנהיג את העולם עם השגחה של טוב ועונג. ואם זה לא מביא לו חיות ושמחה, מה מועיל, בזה שאומר שלחבירו, כן הבורא משגיח עליו בהשגחה של טוב ומטיב.

כי עיקר הוא, מה שהאדם מרגיש על גופו עצמו, או שטוב לו, או שרע לו חס ושלום. ומזה שיש לחבירו טוב, זהו רק אם הוא נהנה מזה, שיש לחבירו טוב. זאת אומרת, אנו לומדים בהרגשת הגוף, לא חשוב הסיבות, רק חשוב הוא, אם הוא מרגיש שטוב לו. אז האדם אומר, שהבורא הוא טוב ומטיב. ואם חס ושלום מרגיש רע, אין הוא יכול לומר, שהבורא מתנהג עמו בבחינת טוב ומטיב.

לכן דוקא, אם הוא נהנה מזה, שיש לחבירו טוב, והוא מקבל מזה מצב רוח מרומם, והוא מקבל שמחה מזה שיש לחבירו טוב, אז הוא יכול לומר שהבורא הוא מנהיג טוב. ואם חס ושלום אין לו שמחה, אם כן הוא מרגיש שרע לו, איך הוא יכול לומר אז, שהבורא הוא טוב ומטיב.

לכן, המצב שבו נמצא האדם, ואין לו חיות ושמחה, כבר הוא נמצא במצב שאין לו אהבה לה', ושיוכל להצדיק את קונו, ויהיה בשמחה כמו שמתאים למי שיש לו זכיה, לשמש מלך גדול וחשוב."

שאלה: בתחילת המאמר בעל הסולם כותב שאהבה היא תולדה של לימוד התורה, ואחר כך הוא ממשיך, שדווקא כשאני שמח מהחבור, אז ההרגשה הזו מגיעה כתוצאה מהלימוד. האם זה מה שעלינו לבקש?

לא רק כתוצאה מהלימוד, אלא כתוצאה מההתקשרות. אני בעצמי בסך הכול יכול לקבל מהבורא ניצוץ קטן מאוד, אור מאוד מאוד דק שנקרא "נר דקיק". ואם אני מתקשר לאחרים, לכמה שיותר אנשים, אז דרכם אני כבר יכול לקבל בסך הכול את מאור. כי האור שמגיע אלי דרך האחרים הוא הרבה יותר חזק ממה שאני מקבל בעצמי. כי עם החברים אני צריך לעלות למעלה מהאגו שלי, אני צריך לקבל אותם בחשבון, אני צריך פשוט לשלם בעד הקשר, לתת יגיעה.

אז אני מקבל דרכם את האור וזה כבר משהו אחר ממה שאני יכול לקבל בצורה אישית. לכן עיקר הקשר של האדם עם הבורא הוא דרך האחרים, לפחות שתהיה קבוצה מחמישה עד עשרה אנשים והקבוצה הזו תדאג שיהיה כזה קשר ביניהם, שמה שמקבל כל אחד נכנס למרכז הקבוצה, כי שם כל אחד ואחד נמצא עם הלב שלו ומכך מגלה את הבורא.

תלמיד: יוצא שדרך החברים מקבלים את המאור, זו האהבה שמתגלית?

כן, [מקבלים] קשר לפחות. אהבה זה דבר לא כל כך מובן. "אהבה" זה נקרא במידה שאני מתקשר עם החברים ואני רוצה להשפיע לכלים שלהם, וכל מה שעובר דרכי אליהם, הפעולה הזו והתוצאה ממנה, כל זה נקרא "אהבה", בקיצור, לצרף לרצון לקבל שלי, ובזה הוא כבר הופך להיות לרצון להשפיע לחברים, הרצון לקבל של החברים ולהשפיע להם, זה נקרא אהבה. לכן כתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה", אנחנו נצטרך כאן לדלג על כל המרחקים האגואיסטים בינינו ואז אנחנו מקבלים את האור. ועיקר האור שאנחנו מקבלים, אנחנו מקבלים אותו דרך כולם, לכן כל כך חשובים לנו ההפצה, הלימוד ביחד וכן הלאה.

שאלה: זה שאני רואה אצל החבר את העובדה שהבורא הוא טוב ומטיב, זה לא בתוך הדעת? האם מתוך זה אני צריך לקבל שמחה?

איך אתה רואה את זה בתוך הדעת?

תלמיד: רואה מה שטוב לחבר.

מאיפה אתה רואה שטוב לו ממה שהוא מקבל מהבורא? אתה יכול לראות את הכסף, הכבוד, כל מיני כאלה דברים אגואיסטיים שהוא מקבל בחיים שלו, אבל לא מה שהוא מקבל מהבורא.

תלמיד: וזה שהוא בשמחה?

שמחה יכולה להיות מאלף סיבות.

שאלה: אנחנו בדרך כלל לומדים שהמצב שבו אנחנו לא מרגישים את הטעם, שמחה, הוא מצב טוב כי ישנה פה בחירה שלנו.

למה זה מצב טוב כשאנחנו לא מרגישים שמחה ותענוג בעולם שהבורא מנהל אותו?

תלמיד: כי אנחנו עדיין מקבלים את התענוג בכלי הקבלה.

זה משהו אחר, כך אתה מרגיש אבל לא שהמצב בעצמו הוא טוב. המצב הטוב, כשאנחנו מלאים בתענוג שמקבלים אותו מהבורא, ובתענוג הזה מתגלה גם מה שהבורא נותן כתענוג, וגם שזה מגיע ממנו. שבעל הבית נותן לי בעצמו, ומה הוא נותן לי, את שניהם אני מקבל ומשניהם אני נהנה.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני עדיין במצב לא מתוקן ומקבל בכלי הקבלה שלי אז זה מצב יותר טוב שאני לא מרגיש טעם?

אז אתה לא מרגיש, אתה לא יכול להרגיש. כי בכלי קבלה אין לך קשר עם הבורא.

שאלה: מהו האור הזה שיש בו את הרגשת החיות בזמן קיום המצוות לעומת קיום התורה?

אני לא יודע בדיוק על מה אתה שואל, אבל האור שמאיר על ידי פעולות ההשפעה הוא נקרא "אור התורה". באור הזה ישנו אור שמגיע לאדם בזה שהוא נמצא רק למעלה מהאגו שלו בלבד, וזה נקרא "אור חסדים", והאור השני הוא יותר גדול בזה שמעביר דרכו את האור לאחרים, זה נקרא "אור חכמה". כאן ישנם שני אורות. אנחנו מדברים על זה שאור החסדים הוא אור של תיקון הבריאה, ואור החכמה הוא אור של מטרת הבריאה.

תלמיד: לא ניתן לשמוח כשמישהו אחר מרגיש רע.

השמחה צריכה להיות מזה שאנחנו דרך החברים מעבירים נחת רוח לבורא. משמחים את הבורא, זו המטרה. למה? כי הבורא בסך הכול הוא הכוח ששורה בינינו, מחבר אותנו ומחזיר אותנו למצב הכי גבוה וטוב. ואז אנחנו, "כי מדרך הטוב להיטיב", מגלים אותו בצורה כזו. לכן במידה שאני רוצה להשפיע לבורא אני מבין שאני מתוקן.

שאלה: הוא אומר פה שהאדם גם בזמן שהוא עוסק בתורה, הוא משיג איזו דרך בעבודה, והדרך הזו יכולה לשמש עימו אפילו בזמן שהוא לא עוסק. מה זה עסוק בעבודה, שמשיגים בעיסוק בתורה?

כי בדרך כלל אנחנו יכולים להיות בדרך ולהרגיש בזה איזה סיפוק כללי, לא כתוצאה מהמעשים שלנו שעכשיו אנחנו מבצעים אלא בדרך כללית, כשאנחנו קשורים לקבוצה שלנו, אנחנו קשורים לבורא, אבל בצורת הארה כזו שהיא לא כל כך תלויה במעשים שלנו, עדיין אין לנו ממש מעשי השפעה.

מה שאין כן אם אנחנו כבר נמצאים בהתקשרות בינינו ויכולים להשפיע זה לזה ומחזיקים זה את זה, אז אנחנו מגיעים ל"תורה" כי עושים ממש פעולות השפעה.

תלמיד: מה זה "עוסק בתורה" או "לא עוסק בתורה"? כאילו שני דברים שונים.

זה דבר רחב. מסתם לימוד שרוצה להגיע לתכונת ההשפעה, אז אפילו הלימוד סתם בעלמא גם נקרא שעוסק בתורה. אבל בעצם "בתורה" הכוונה על המאור המחזיר למוטב. אנחנו לומדים ועושים כל מיני פעולות כדי לעורר על עצמנו את האור העליון וכשהוא מאיר עלינו, ואז אנחנו במידה הזאת מתרוממים מעל הרצון לקבל שלנו, יכולים להתקשר בינינו וכך מתקדמים. זה נקרא "תורה".

זה במצבנו. אבל בכלל התורה היא כל האור המיועד לבריאה כדי לתקן את כל הבריאה, זאת אומרת את הכלי השבור דאדם הראשון ולמלא אותה, הכול נקרא תורה, העוצמה הפנימית שיש ביחס של הבורא לנבראים.

תלמיד: יכול להיות איזה רגע בכלל או מצב שהעשירייה לא עוסקת בתורה?

כשהם לומדים כסטודנטים שאין להם שום כוונה להגיע להשפעה הדדית, לחיבור הדדי, נקרא שהם עדין לא לומדים תורה אלא לומדים חכמה. התורה נקרא שאנחנו בכל זאת רוצים להגיע לחיבור, למה שאומרים לנו המקובלים, ואז בצורה מיוחדת של הלימוד אנחנו מזמינים את המאור שמתקן אותנו שנקרא "תורה". "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". אבל אם אני לא חושב לתקן את היצר רע אז מה שאני לומד לא שייך לתורה ולתבלין.

שאלה: לפי המאמר, איך להרגיש תענוג מכך שהחבר מרגיש תענוג?

במידה שאתה מתקשר אליו בצורה שהוא חבר שלך, "חבר" ממילה חיבור, אז בזה שאתה מבין שאם אתה משיג את הבורא אתה משיג את הקשר ביניכם, אז החבר הזה הופך להיות ממש חלק ממך ואז אתה שמח בכל מה שהוא מתקדם בדרך.

שאלה: האם יש דרך מיוחדת להראות לחברים שהתורה זה לא איזו חתיכת נייר שחור ולבן לפני העיניים, שזו בעצם הפנימיות שלי שבה אני מתחבר לחברים, ואני נותן את כל הפנימיות שלי וההבנות שלי והכוונות שלי מעל הכול.

תנסה לכתוב כל מיני מאמרים, איזה חלקים קטנים על התיקון, על מה שאתה חושב, ורק להתייעץ עם אנשי ההפצה שלנו, תבדוק אותם ואחר כך תפרסם ותראה כמה זה עוזר לך. גם בעל הסולם כותב, שכל מה שהוא זכה, זכה בגלל שהדור צריך וזה מה שהוא עשה כדי לקדם את הדור.

שאלה: האם המאור המחזיר למוטב שונה בכל מדרגה כלפי האדם, ואם כן האם האדם מזמין את המאור על ידי עשיית מצווה?

כן, על ידי עשיית המצוות אנחנו מזמינים עלינו את המאור המחזיר למוטב, והמאור הזה תלוי מאיזו עביות ומאיזו כמות ואיכות של הרצון לקבל אנחנו מתעוררים. זאת אומרת, זה תלוי האם זה הרצון לקבל שלי או שזה מחובר מכמה אנשים, מכמה נשמות פרטיות שאנחנו רוצים להתחבר לנשמה אחת, ותלוי באיזה גובה החסרונות שלנו. כל זה קובע מה אנחנו מעוררים בכוח העליון שמגיע ומתקן אותנו וממלא אותנו.

שאלה: האם אפשר להגיד שאור כללי זה כשבן אדם לא עוסק בתורה ומקבל חכמה, ואור שבן אדם עוסק בתורה, זה אור מקיף ואור פנימי?

לא, זה לא שייך. נדבר על זה לחוד.

שאלה: הוא כותב במאמר, "לכן דוקא אם הוא נהנה מזה שיש לחברו טוב הוא מקבל מזה מצב רוח מרומם והוא מקבל שמחה מזה שיש לחברו טוב. אז הוא יכול לומר שהבורא הוא מנהיג טוב". אנחנו שומעים כל הזמן על כל מיני צרות שיש לחברים, איך אפשר להגיד שהבורא מנהיג טוב כשיש צרות כאלה לחברים?

זה כבר תלוי מהתיקון שאנחנו עוברים בדרך. נקווה להגיע למצב שאנחנו במקום הקלקולים האלה נרגיש, אבל באמת נרגיש לא סתם נגיד, אלא נרגיש שזה הכול רחמים, קודם רחמים פשוטים ואחר כך ממש רחמים גלויים בהארת חוכמה.

שאלה: מהי "התרוממות רוח ורעננות", למה הכוונה?

שאני מתעורר לכוון את הרצונות שלי דרך חברים לבורא, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

שאלה: לאיזה יחס צריך להגיע כלפי החבר כדי שאני אראה כל הזמן שהבורא טוב איתו וזה יגרום לי תענוג?

כל הזמן אתה לא יכול לראות רק דברים טובים, כי אחרת אתה לא תתקדם. ההתקדמות היא גם בלילה וגם ביום, ולכן אין דבר כזה "כל הזמן", אלא צריכים להבין שיש חילופי זמנים ואנחנו צריכים לדעת איך להשתמש בשניהם, גם בלילה וגם ביום.

שאלה: מאיפה לאדם לדעת שאכן הוא לומד תורה ולא חכמה?

זה במידת החיבור שלו עם אחרים, כי רק אז הוא יוצא מהאגו שלו ונמצא מחוצה לעצמו, זה אחד מהסימנים, ופחות או יותר על מה הוא חושב, איך הוא משפיע לבורא דרך חיבור עם החברים, זה נקרא שהוא "לומד תורה". שמבקש לזה כוחות, רצונות, תשוקות, ומה שאין כן כשלומד בצורות אחרות זה לא נקרא תורה. יכול להיות שזה מביא אותו, אבל זה לא נקרא תורה. תורה זה נקרא שהוא רוצה להגיש לבורא כלים, כדי שהבורא יטפל בהם, יתקן אותם, יחבר אותם וימלא אותם וזה הכול כדי לגרום נחת רוח לבורא עצמו.

שאלה: מה שהסברת עכשיו, האם זה מה שבעל הסולם מתכוון פה כשהוא כותב "מה שאין כן תורה, שהוא משיג איזה דרך בעבודה, הדרך הזה שהשיג הוא יכול לשמש עמו, אפילו בזמן דלא עסיק בה. שפירושו, אפילו בזמן שאין לו המאור".

כן. אפילו שאין לו מאור, אבל השיטה שהוא אוחז בה, היא נמצאת בו.

שאלה: איפה אנחנו רואים שאנחנו יכולים לשמח את הבורא?

זה עוד לא עכשיו, במה אני יכול לראות? אני יכול לראות רק לפי השתוות הצורה, בינתיים אין לי השתוות.

שאלה: מה עדיף, להשקיע כוחות בחיבור כדי לקיים את המצווה או להגיע להכרה שלא מסוגלים בכוחות עצמנו?

אנחנו צריכים רק ללחוץ קדימה, קדימה, קדימה לחיבור בינינו ולחיבור מאיתנו לבורא וזו בעצם המצווה היחידה, זה שאנחנו לא מסוגלים אנחנו נגלה את זה בדרך, אם יגיע לנו כך לגלות.

שאלה: מי הם בזמן ההכנה "צדיק" ו"רשע"?

מי שהולך בדרך הכנה הוא נקרא "צדיק בדרך ההכנה" ומי שלא רוצה ללכת למרות שיש לו הזדמנות הוא נקרא רשע ויכול להיות שגם זה וגם זה נמצאים באדם אחד רק בזמנים שונים.

קריין: אנחנו ממשיכים בעמוד 521 טור ב' פיסקה "ובכלל צריכים לדעת"

"ובכלל צריכים לדעת, כי אור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל התפשטות השמות הקדושים, הוא בא על ידי התחתונים. כלומר כל השמות שיש להאור עליון, הוא בא מהשגת התחתונים, היינו לפי השגותיהם, כך נקרא האור העליון." זאת אומרת זה שאנחנו מדברים על חכמת הקבלה, על האורות, על הכלים זה הכול מתוך זה שהיו אנשים שהשיגו את זה והם סיפרו לנו. גם אנחנו נשיג, יכול להיות שנשיג דברים כאלה שהם לא השיגו, עוד יותר גדולים, אז גם על זה נספר וכל זה נקרא "חכמת הקבלה", מה שקיבלנו מהגילויים בכלים המתוקנים שלנו.

"כלומר לפי מה שהאדם משיג את האור, היינו לפי הרגשתו, בשם זה הוא מכנה אותו. ואם אין האדם מרגיש, שהבורא נותן לו משהו, איזה שם הוא יכול לתת לה', אם הוא לא מקבל ממנו כלום. אלא בזמן שהאדם מאמין בה', אז כל מצב ומצב שהאדם מרגיש, אומר שזה בא מה'. אז, לפי הרגשתו, הוא נותן שם להבורא." לפי הרגשתו, לפי מה שאדם מרגיש, לפי זה הוא קורה לבורא כי ודאי שהכול הוא מקבל מהבורא, כל העולם זה תצוגת הבורא כלפינו אז אם אנחנו מתלוננים על העולם אנחנו נקראים "רשעים" כי בסופו של דבר כך אנחנו מדברים על הבורא, שהוא רע.

"זאת אומרת, אם האדם מרגיש שבמצב שבו הוא נמצא טוב לו, אז הוא אומר שהבורא נקרא טוב ומטיב, מטעם שכך הוא מרגיש, שהוא מקבל ממנו טוב. ואז האדם נקרא צדיק, מטעם שהוא מצדיק את קונו (שהוא הבורא). ואם האדם מרגיש, במצב שבו הוא נמצא, שרע לו, אז האדם לא יכול לומר, שהבורא שולח לו טוב. לכן הוא נקרא אז רשע, מטעם שהוא מרשיע את קונו. אבל בינוני, אין מציאות כזו, היינו שהאדם יאמר, הוא מרגיש במצבו, שטוב לו וגם רע לו. אלא, או טוב לו, או רע לו." הלאה.

"וזהו שאמרו חז"ל "לא אברי עלמא, וכו', או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי [לא נברא העולם אלא או לרשעים גמורים, או לצדיקים גמורים]" (ברכות ס"א). והוא מטעם, שאין מציאות כזאת, שהאדם ירגיש טוב ורע ביחד. ומה שחז"ל אומרים, שיש בינוני, זהו ענין שאצל הנבראים, שיש להם בחינת זמן, שייך לומר בינוני ב-ב' זמנים בזה אחר זה. כמו שאנו לומדים, שיש ענין עליות וירידות, שהם ב' זמנים. פעם הוא רשע, ופעם הוא צדיק. אבל בזמן אחד, שאדם ירגיש שרע לו וטוב לו באותו זמן, אין זה במציאות." אנחנו לא יכולים להרגיש גם טוב וגם רע, [אלא] או טוב או רע ולפי זה כמה שאנחנו מרגישים את עצמינו בעולמו של הבורא, כך קוראים לו, למקור, לפי מה שאנחנו מרגישים שהבורא הוא טוב או הבורא חס ושלום רע.

"וזהו שאמרו חז"ל "לא אברי עלמא, וכו', או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי [לא נברא העולם אלא או לרשעים גמורים, או לצדיקים גמורים]" (ברכות ס"א). והוא מטעם, שאין מציאות כזאת, שהאדם ירגיש טוב ורע ביחד."

קריין: נקרא שוב את הפיסקה.

"וזהו שאמרו חז"ל "לא אברי עלמא, וכו', או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי [לא נברא העולם אלא או לרשעים גמורים, או לצדיקים גמורים]" (ברכות ס"א). והוא מטעם, שאין מציאות כזאת, שהאדם ירגיש טוב ורע ביחד. ומה שחז"ל אומרים, שיש בינוני, זהו ענין שאצל הנבראים, שיש להם בחינת זמן, שייך לומר בינוני ב-ב' זמנים בזה אחר זה. כמו שאנו לומדים, שיש ענין עליות וירידות, שהם ב' זמנים. פעם הוא רשע, ופעם הוא צדיק. אבל בזמן אחד, שאדם ירגיש שרע לו וטוב לו באותו זמן, אין זה במציאות.

ומה שחז"ל אומרים, שיש בינוני, זהו ענין שאצל הנבראים, שיש להם בחינת זמן, שייך לומר בינוני ב-ב' זמנים בזה אחר זה. כמו שאנו לומדים, שיש ענין עליות וירידות, שהם ב' זמנים. פעם הוא רשע, ופעם הוא צדיק. אבל בזמן אחד, שאדם ירגיש שרע לו וטוב לו באותו זמן, אין זה במציאות.

ובהאמור יוצא, שמה שאמרו, שתורה יותר חשובה ממצוה, זה דוקא בזמן שלא עסיק בה. היינו בזמן שאין לו חיות, אז התורה יותר חשובה ממצוה, שאין בה חיות. היות ממצוה שאין בה חיות," אין לו בפעולה שהוא עכשיו נמצא בה שום חיות, לא מקבל מאור מיוחד עבור איזו פעולה רוחנית, ולכן זה נקרא שהוא עוסק רק בתורה. "הוא לא יכול לקבל שום דבר. מה שאין כן מבחינת תורה על כל פנים נשאר לו דרך בעבודה, ממה שקבל בזמן שהיה עסיק בתורה. הגם שהחיות נסתלק, אבל הדרך נשאר אצלו, כנ"ל, שהוא יכול לשמש עמו. שיש זמן, שמצוה יותר חשובה מתורה, היינו בזמן שיש חיות בהמצוה ובתורה אין לו חיות.

לכן "בעידנא דלא עסיק בה" (פירוש, בזמן שלא עוסק בה) זאת אומרת, בזמן שאין לו חיות ושמחה בעבודה, אין לו עצה אחרת כי אם תפלה. אולם, בזמן התפלה הוא צריך לדעת, שהוא רשע. מטעם שאין הוא מרגיש את הטוב ועונג הנמצא בעולם. הגם שהוא עושה חשבונות, שהוא כן יכול להאמין, שהבורא נותן רק טובות, אבל לא כל המחשבות של אדם מה שהוא עושה, הם אמת בדרכי עבודה.

כי בדרכי עבודה הוא, אם המחשבה מביא לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאברים ירגישו שהבורא הוא טוב ומטיב, אז האברים צריכים לקבל מזה חיות ושמחה. ואם אין לו חיות, מה מועיל לו כל החשבונות, היות שאין האברים אוהבים עתה, את הבורא, מטעם שנותן להם כל טוב.

לכן הוא צריך לדעת, שאם אין לו חיות ושמחה בעבודה, סימן הוא שהוא רשע, משום שאין לו טוב כנ"ל. וכל החשבונות אינם אמת, אם הם לא מביאים לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים, שהאדם יאהב את ה', מטעם שהוא המשפיע טוב ועונג להנבראים".

שאלה: איך לדעת בתוכנו מהי האמת?

איך לבדוק, איך לעשות ביקורת על מה שאנחנו מרגישים, זה רק דרך הסביבה, רק דרך החברה, אין לך שום אפשרות אחרת. כי אם אתה נמצא בתוך עצמך אתה יכול לדמיין מה שאתה רוצה גם לרע וגם לטוב, ואתה לא תדע אף פעם מהי האמת. אם אתה נמצא עם החברים ואתה בודק את עצמך כלפיהם, אז בסך הכול אתם בונים איזו רשת קשר שאתם יחד מתקדמים. כל אחד נמצא או למעלה או למטה כי זה חייב להיות כך בחברה מגוונת נכון, ואז בסך הכול אתם מתקדמים קדימה.

זה כמו גלגל שחלק הולך אחורה וחלק קדימה, חלק אחורה וחלק קדימה, אבל בסך הכול ישנה תנועה, כך אותו דבר אתם. אז העיקר זה הקשר וההתקדמות הכללית, זה הכול. ואף פעם לא לבדוק את המצב לפי המצב הפרטי, כי זה אף פעם לא יהיה נכון. יכול להיות שאתה הולך אחורה בסיבוב של הגלגל אבל בעצם אתם מתקדמים קדימה, זאת דוגמה של רב"ש.

שאלה: מה הם האברים שירגישו את השמחה כמו שכתוב לקראת סוף המאמר?

הרצונות המתוקנים שמחוברים עם החברים למערכת אחת. כשכבר אתם מסוגלים להרכיב איזה גוף פחות או יותר שיש לו איזו חיות, אז בתוך המערכת הזאת אתם תרגישו חיות רוחנית, ואף פעם זה לא באדם אחד. לכן אני כל כך דואג להפצה כי רק על ידי חיבור בינינו, "ברוב עם הדרת מלך", כמה שאנשים ידעו יותר על מה שצריכים להיות אפילו שלא יעשו כמונו כבר איזה פעולות, אבל זה בכל זאת יקדם את כולם לגילוי הבורא.

תלמיד: אם כך למעשה את השמחה האדם מקבל מתוך אותם החלקים של החברים, אותן נקודות שבלב כשמצליחים להתחבר, משם הוא מקבל את השמחה ולא מהמאור?

לא, מהחלקים האלו, אבל ודאי שמתוך זה שבהם כבר מתפשט מאור וממלא אותם.

שאלה: איך אני מגיע למצב שאני רואה שהבורא הוא טוב ומיטיב, ומה אני יכול לעשות במצב של רשע כלפי העשירייה?

אם אתה רוצה לגלות את הבורא כטוב ומיטיב לפי חוק השתוות הצורה, אתה בעצמך צריך להיות באיזו מידה טוב ומיטיב כלפי החברים. כלפי הבורא אתה לא יכול, מה אתה יכול לעשות לו? אלא רק כלפי החברים. אם אתה מחבר אותם, אם אתה מקדם אותם כמה שאפשר, פועל להפצה ולחיבור, אז במידה הזאת אתה יכול לגלות מהבורא את כוח התיקון וכוח המילוי, וכך אתה מגלה את הבורא גם כן כטוב ומיטיב.

זאת אומרת, לפי איך שאתה מתייחס לזולת, לחברים, לאנושות בכלל, לפי זה אתה יכול להרגיש שהבורא הוא טוב ומיטיב.

שאלה: אור החכמה מתפשט מקו שמאל או מקו ימין, או בבת אחת משני הצדדים?

לא, חכמה מתפשטת בשמאל, חסדים בימין, על זה אנחנו כאן עוד לא דברנו אבל נלמד עוד מעט.

שאלה: אמרת שהבורא הוא טוב ומיטיב, אבל אני לא יכול לשפוט את המצב הזה לפי הכלים שלי אלא לפי הסביבה, אז מה זה אומר?

איך אתה יכול לראות את עצמך? רק דרך הסביבה. עד כמה אתה מעורר את הסביבה, פועל עליהם ועושה להם כל מיני חיזוקים בפגישות, בסעודות, מכין כל מיני חומרים לשיעור. והעיקר זה הפצה כי אנחנו עכשיו נמצאים במצב שאנחנו רחוקים זה מזה פיסית, אבל הפצה אנחנו כן יכולים לעשות ביחד, ומתוך זה אנחנו מחזיקים זה את זה, מחזקים זה את זה, וזה עיקר העבודה שלנו.

לכן לימוד, חיבור בקבוצה, ודרך ההפצה השפעה לכל העולם בזה אנחנו בעצם בעיקר עושים נחת רוח לבורא. בכמה שאתה מקדם את העולם לבורא, לגלות את הבורא בין כל הנבראים בזה אתה עושה לו נחת רוח, זה הכול.

שאלה: בהתחלה בעל הסולם טוען שכל עוד האדם נמצא בהכנה להיכנס להיכל המלך לא ניתן להבין את דרכי אמת. לקראת הסוף הוא כותב שלא כל המחשבות של האדם הן אמת וכלי עבודה, ואתה הוספת עכשיו שלא כדאי באופן פרטי לבדוק את המצב. האם לעסוק בכל שינוי עצמי, בכל ניתוח עצמי זה לא נכון מראש, אלא רק לתמוך בנטייה לחיבור, להבין שיש ירידות, עליות, להבין איך לעבוד עם זה? ואיזה ניתוח בעשירייה אנחנו כן יכולים לעשות?

אנחנו צריכים לראות את עצמנו רק דרך עשירייה שלימה, כי זה דבר שקיים כלפי הכוח העליון. תתארו לעצמכם, אנחנו נמצאים שבורים ולמעלה מאתנו המערכת של אדם הראשון, שזה בעצם העיגול האידיאלי, זה אדם, נשמה, ולמעלה מזה האור העליון (Upper Light), (ראו שרטוט מס׳ 1).

אז איך אני יכול לראות את עצמנו כלפי האור העליון הזה המופשט שזה הבורא? רק דרך המערכת. ככול שאנחנו בונים את המערכת הזאת יותר ויותר ויותר מכל הכלים האלו שאנחנו רוצים לאסוף אותם למצב שזה יהיה בסופו של דבר עשירייה, שכולה בנויה בצורה נכונה ויפה, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, כך שכל המערכת הזאת תהיה מחוברת לעשר ספירות, ואז המערכת הזאת נקראת "אדם". כי בצורה שהיא מחוברת נכון אז היא תהיה דומה לבורא. בסך הכול זה יהיה דומה לבורא, ולכן זה נקרא "אדם".

שרטוט מס׳ 1

שאלה: לא ברור היחס לנשמה, לראות את העשירייה כשלימה מה זה אומר?

אדם זה הנשמה, זה כתוב בסוגריים (ראו שרטוט מס׳ 1).

תלמיד: אבל במצבנו איך אני צריך להסתכל על החברים שלי בעשירייה שנראים לי שבורים, מפורקים?

שאנחנו מרכיבים מאתנו את המערכת שנקראת "נשמה".

תלמיד: מה זה אומר בצורה רגשית?

נכללים, כמו שרב"ש כותב, כמו שבעל הסולם כותב בכל מאמרי החברה. איך להתחבר אחד כלפי עשר, אפס ואחד, וכן הלאה.

תלמיד: חלקית זה מובן. אבל למה בעל הסולם מתכוון במושג "מצווה"?

מצווה זה רק דבר אחד. להגיע לעל מנת להשפיע. זה הכול. אין יותר חוץ מזה. אז איך אנחנו מבצעים את פעולות ההשפעה כדי להידמות לבורא? בקשר בינינו. שאתה לוקח חברים שיש לך בקבוצה ואתה משתדל להתייחס אליהם בהשפעה, אפילו עד האהבה. אז אתה בזה מדמה את עצמך לבורא ומגיע למצב שבנטיות כאלו אליהם אתה מתחיל לגלות יחס הבורא אליך בחזרה.

זה נקרא "אני לדודי ודודי לי". כך לפי חוק השתוות הצורה, בכמה שאתה מגיע להתייחס לחברים, אתה לא צריך להראות את זה, זה מבפנים, ככל שאתה נוטה אליהם בצורה כזאת, אז אתה תתחיל להרגיש ביחס שלך לחברים את יחס הבורא אליך. זה הכול.

לכן זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". כי יש ליחס, לאור העליון, ליחס הבורא אליך במה להתלבש. בזה שאתה אוהב את הבריות אז הבורא יכול להתלבש באהבה שלך כמו בכלי, ולחיות בתוך הכלי הזה, ולהחיות אותך וכך הוא מתגלה לנבראים.

אנחנו צריכים לסדר את הכלים שלנו. והכלים האלו אנחנו מסדרים מהרצונות האגואיסטיים שלנו, שאנחנו עושים עליהם צמצום על השימוש האגואיסטי בהם, ועל הנטייה לזולת, לחברים למעלה מהאגו שלנו בחיבור, בנטייה, בנתינה, באהבה.

ובהתאם לזה, לפי עוצמת המאמצים שלנו אנחנו נתחיל להרגיש שהבורא כך מאיר אלינו ומתלבש בנו. זו כל חכמת הקבלה אין יותר ממש.

תלמיד: מה יש לנו לנתח כאן כעשירייה בעבודה?

אנחנו לפי המערכת הזאת מממשים את עצמנו יום יום. ולפי הכלל "ברוב העם הדרת המלך", אז כמה שיהיה לנו יותר אנשים שיבינו, שירגישו, שיתעסקו בזה, אפילו במקצת כל אחד, אז יהיה לכולנו יותר קל. כי אנחנו קשורים, אנחנו נמצאים במערכת הזאת של אדם.

השבירה היא נעשתה רק לעומתנו, שאנחנו נרגיש שאנחנו מנותקים זה מזה, שאנחנו שונאים זה את זה, שאנחנו רחוקים זה מזה. אבל באמת, זה רק כדי שאנחנו נתקן הרגשה שלנו. ואז אנחנו נראה שהעולם תמיד הוא טוב ומיטיב, תמיד הוא טוב, ותמיד הוא מחובר, ואין שום רע בעולם.

אלא רק אנחנו היינו צריכים לתקן את עצמנו. למה? כדי בפועל להיות דומים לבורא. כי בזה אנחנו מגיעים ממש להבנה ולדרגה שלו.

שאלה: מה שאמרת עורר כל כך הרבה רגשות לגבי החברים והכוונה לעורר אחד את השני כדי לקבל את האור הזה. איך אנחנו יכולים להציג ולהזכיר לחברים את העביות והחיסרון שבא מהבורא?

על זה אל תשאל אותי. אני לא יכול לייעץ לך שום דבר, אלא מתוך זה שאתם שומעים, אתם צריכים כל אחד בחברה שלו, במדינה שלו, במה שהוא נמצא, הוא צריך כבר לראות איך בצורה עדינה שמקובלת על הסביבה, הוא יכול להשפיע על הסביבה ולטפטף קצת שם מתוך הדברים הכלליים שאנחנו לומדים. אבל כל הזמן להתחשב עם הקהל שיקבלו אותו בטוב. רק לא בלחץ.

שאלה: כאן נאמר, או שהנברא בדבקות מוחלטת עם הבורא, או שהוא רשע. אבל עד כאן נאמר לנו שיש את דרך האמצע, שזו דרך של חכמת הקבלה, ופה נדמה שהדרך הזאת לא מתקיימת. אתה יכול להסביר טוב יותר?

קודם כל, חכמת הקבלה זה קו אמצעי שהוא כולל את שני הקווים, ימין ושמאל גם בתוך הקו האמצעי. אז אל תחשוב שאתה יכול לזרוק את ההתקדמות בימין, והתקדמות בשמאל ואתה הולך רק באמצע. זה לא נכון.

אתה חושב שבזה אתה עושה את החיים שלך יותר קלים. זה לא כך. אלא שאנחנו צריכים לקחת את כלי קבלה שזה שמאל, וכל האפשרות שלנו להתגבר ולהתעלות מעל לאגו שלנו שזה ימין, ולחבר את שניהם יחד ויצא קו האמצעי. אנחנו נלמד עוד איך עושים את זה בפועל. אבל קו האמצעי הוא כולל שני קווים יחד, ולא שאנחנו יכולים במשהו כאן לזלזל.

שאלה: קבלתי תשובה מעשית, אבל פשוט לא היה לי ברור מה זה אומר להרגיש טוב ולהרגיש רע למקובל?

בסדר גמור.

סדנה

מה זה נקרא השימוש הנכון בעשירייה בתיקון שלנו העיקרי שאנחנו צריכים לבצע? בבקשה. כמה דקות.

מה זה אומר לעשות שימוש נכון בעשירייה בתיקון שלנו העיקרי שאנחנו צריכים לבצע?

*

(סוף השיעור)