שיעור בוקר 17.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.11.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/mXhi7PE2?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמר "אתם נצבים היום כולכם"

שמענו מאמר "אתם ניצבים היום כולכם", מספר דברים, פרשת ניצבים, "שלבי הסולם", כרך ג', עמ' רכ"א. סיום המאמר הוא מאוד יפה, אני קורא אותו שוב.

"היוצא מזה, כמו שהכלי הקודמת, שנקראת "רצון לקבל", באה מצד המאציל, ואין להתחתון שום חלק בעבודת הרצון לקבל, אלא שהכל בא מצד המאציל", כלי וכוונה, כלומר גם רצון לקבל וגם כוונה על מנת לקבל, הכול בא מצד המאציל, "כמו כן הכלי השניה, שנקראת "רצון להשפיע", גם כן באה מצד המאציל לבדו, ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא "רצון לקבל"". גם רצון לקבל על מנת להשפיע בא כולו מהבורא. "אלא ההפרש הוא בזה", בין שני הכלים האלו. ומה אנחנו כאן בעצם מוסיפים? "שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון", לכלי הזה, "שהוא" התחתון "מבקש מה', שיתן לו את הכלי החדשה, מה שאין כן הכלי הראשונה", הרצון לקבל על מנת לקבל, "שבאה לו בלי שום התעוררות מצד התחתון".

התעוררות, הכרת הרע, בחירה ובקשה, זה מה שדורשים מאיתנו, לא את הכלי עצמו ודאי. את זה אנחנו צריכים לדעת.

כשאנחנו בודקים את התכונות של הרצון לקבל והרצון להשפיע, התכונות בעצמן הן קדושות, זה כנגד זה ברא אלוהים. אלוהים ברא זה כנגד זה, גם את זה וגם כנגד זה, ושניהם בעיניו קדושים, אלא האדם צריך לבחור. האדם בוחר, וכלפי האדם זה יכול להיות לא קדוש וכן קדוש, קליפה וקדושה, מפני שרק מצד האדם קיימת אפשרות שזה יהיה לי או שזה יהיה לו. מחוץ לאדם אין קליפה ואין קדושה. בשום דבר בעולם אין רע ואין טוב, אלא רק כלפי איך אני משתמש בו, לעצמי או לבורא.

תלמיד: איך אפשר להשיג את החיסרון דלהשפיע?

זאת שאלה. אם יש לך איזו שאלה, אז אתה צריך ללכת עכשיו בחזרה. המטרה היא שיהיה לי רצון להשפיע, חוץ מזה אני לא צריך כלום ממני. אם יהיה לי רצון להשפיע לבורא כמו שיש לי רצון להשפיע לי, אז אנחנו דבקים בגמר התיקון.

מה המצב שצריך להיות בי לפני זה?

תלמיד: אולי שאדם מנסה בכל הכוח שלו ורואה שהוא לא יכול.

לפני שאני רוצה שיהיה לי את זה, צריכה להיות כנראה הבנה שאין לי את זה. שאין לי את זה, יכולים להיות כאן כמה דברים - או שאין לי ולא אכפת לי שאין, או שאני מרוצה מאוד שאין לי, נגיד קדחת, בשביל מה אני צריך אותה. או שזה דבר שהוא לא נורא, אז שיהיה, ואולי שיהיה, אז שיהיה, כמו שאומרים. או שאני מת ולא יכול בלי זה. זאת אומרת יש דרגות בכמה זה נחוץ לי.

לפני הדרגות האלו כמה זה נחוץ לי, צריכה להיות לפחות איזו הכרה שזה כדאי. מאיפה אני אקבל את זה שזה כדאי? אני לא יודע. לפני זה יש לי מצב שאני בכלל לא נמצא בזה, לא מבין את זה, אני נמצא כולי ההפך. זאת אומרת אני צריך איכשהו לטעום, לדעת, שהדבר הזה הוא כדאי. סתם לפי שמועה, לפי איזו ראייה מרחוק, זה לא יעזור לי. אני צריך משהו כנגד הרצון לקבל שלי שיש לי עכשיו. מה יש לי עכשיו? רצון לקבל למגוון תענוגים שנקראים העולם הזה. זו מכסה כזאת שנותנים לי כל מיני תענוגים, אוכל, מנוחה, שינה, זיווג, ילדים, תענוגים בהמיים, ואחר כך כבוד, מושכלות, כסף. כל מגוון התענוגים האלה נקראים העולם הזה, נותנים לי את זה. אני קודם כל צריך לדעת שכנגד זה כדאי לי להחליף אותם לתענוגים שנקראים רוחניים. רוחניים הם על מנת לתת, להשפיע.

זה שאני מגלה שאין לי את הרצון להשפיע הזה, זה לא מספיק לי, לא אכפת לי שאין לי רצון להשפיע. אני לא רואה כמה אני מפסיד אם אין לי רצון להשפיע, כי כל המדידות שלי הן בתוך הרצון לקבל. אם אני יודע שמזה אני מפסיד ככה ומזה אני מפסיד ככה, או מזה אני מרוויח ככה או מזה אני מרוויח ככה, אז אני שוקל בתוך הרצון לקבל מה כדאי ובהתאם לזה עושה חושבים, מנקה זה מזה ורואה מה העודף. נגיד שהעודף הוא שהרוחניות היא פי ארבעה או פי עשרה מגשמיות, לפי זה אני מתחיל להשתוקק לרוחניות פי ארבעה או פי עשרה ממה שאני משתוקק לגשמיות. 

איך נעשה את זה? אני ברצון לקבל חייב לשקול דבר כזה. קודם כל אם הבורא יתגלה שהוא גדול ואני ארגיש שכדאי לי להיות לידו, שיש רווח להיות ליד הגדול, שייך לגדול, פרוטקציה, כל מיני דברים, מה שאני מבין ברצון לקבל שלי, לפי זה אני אעשה חשבון ואני ארצה להחליף זה בזה. מה שנסתר עכשיו ממני אני צריך שיהיה גלוי, ואז אני אעשה השוואה ולפי זה אוכל לעבוד. הבעיה היא, למה זה לא גלוי?

תלמיד: כי אדם לא מסתכל על הדבר הזה, אולי הוא לא מבקש את זה מהחברה, לא רואה את זה כדבר חשוב.

אתה אומר שאולי זה לא גלוי מפני שדורשים מאיתנו שנדרוש שיתגלה. לא כל כך אכפת לי שזה לא יתגלה, אני מפחד. ראשית כל, הרצון לקבל שלי מפחד שתהיה לו בעיה, שהוא יצטרך ממש להפוך את עצמו. שנית כל, אם אני צריך לבקש משהו שיתגלה, אז כדי לבקש צריך להיות חיסרון שזה יתגלה. איפה אני אקח את החיסרון הזה שזה יתגלה? מה חסר לי עכשיו שזה יתגלה?

צריכה להיות בכל זאת איזו מין הבנה ותפיסה שמה שיש שם זה איזה מין טוב, הצלה, לעומת המצב הרע שלי. בכל זאת ממשהו צריכים להתחיל. אז אנחנו מתחילים מזה שאנחנו לומדים ובזה מעוררים על עצמנו אור מקיף, ואז בא ח"ן דקדושה ומתחיל למשוך אותנו. את יתר הדברים אפשר לקבל רק מהחברה. 

תלמיד: אז האדם צריך לראות שהוא בעצם נמצא במצב שהוא רק מקבל ורק נותנים לו, הוא צריך להרגיש מזה בושה, הוא צריך לראות שרק את זה הוא רוצה והוא לא יכול להשיג את זה. יש המון שלבים שאדם צריך לעבור עד שיש לו כזה חיסרון.

כל השלבים שאתה צריך לעבור, הרב'ה אומר כאן, הם לא שייכים לא לרצון לקבל ולא לרצון להשפיע, הם שייכים להחלטה שלך מה מהם אתה רוצה, זה הכול. אז הדברים האלו שאתה צריך לברר, שאתה אומר, יש המון, הם הם דווקא הכלי דנשמה שלך. לא רצון לקבל הוא כלי ולא רצון להשפיע, אלא ההבחנות האלו שאתה מלקט עכשיו לאט לאט, אוסף אותן הן הכלי. 

נראה לנו שרצון לקבל הוא הכלי, לא. יכול להיות רצון לקבל גדול מאוד, אבל הוא אומר ככה, יש רצון לקבל גדול מאוד שזה למשל רצון לחצץ, ורצון לקבל שזה רצון ליהלומים, אלו אבנים ואלו אבנים. חצץ מביאים בשקים לבנים גדולים, ראית ברחוב זורקים אותם ואף אחד לא רץ לגנוב, לתפוס. ככה עומדים. ואת היהלומים לא מביאים בשקים כאלה עדיין, ולא עוזבים ככה ברחוב. והאמת שההבדל בין זה לזה הוא עד כמה זה יקר לנו. הרי אין דבר אחר, אלה עד כמה זה יקר לנו.

לכן כל ההבחנות עושות לך מחצץ יהלום. זאת אומרת, הרצון לקבל בעצמו הוא גולמי, הוא לא משתנה. אתה על ידי כל מיני הבחנות כאלו, מכניס בו את המשמעות. מה עושים עם היהלומים, אתה עושה בהם הרבה מאוד פאות. מאבן אחת אתה עושה המון הבחנות, ואז היא מתחילה להיות ממש מיוחדת, לפי זה גם בודקים עד כמה היא יקרה. אז מה אתה עושה בזה שאתה עושה שם כל מיני כאלה הבחנות וצדדים כאלה, פאות? אתה עושה בזה הרבה הבחנות. ואז היהלום מתחיל להיות יקר, מיוחד, עשיר בהבחנות, בפרטים. זה הרצון לקבל, ואם אתה לא מכניס בו פרטים זה סתם רצון לקבל. 

כולם יודעים שיש לחם, בשר, מים, וירקות, מה יש לנו עוד לאכול? ארבעה, חמישה דברים, וכמה טעמים ודברים יש לך בזה וכן הלאה. בכמה מהם אתה מבחין? כל הייחודיות באה מתוך ההבחנות הדקות ביותר. תראה למשל יין, יש יין שבקבוק עולה מיליון דולר, יש כזה שעולה שניים, שלושה דולר, מה ההבדל? ואם תיתן למישהו שלא מבין אז בכלל לא חשוב לו. זה ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא, ששום דבר לא משתנה. אלא על ידי ההבחנות שאתה אוסף, מתחיל לראות במקום את העולם הזה, לאט לאט את העולם הרוחני, אין סוף אתה מתחיל לראות. זה מה שאומר שגם היום גם עכשיו כולם מתעסקים בעבודת ה' ונמצאים בגמר התיקון בצורה מלאה מושלמת ממש. אלא מה? לא מרגישים את זה כי חסרות הבחנות.

תלמיד: יש דרך לעשות איזו פרקטיקה, משהו שיביא, יקדם אותנו לזה?

איך אנחנו יכולים לעשות את זה? קודם כל לעשות את זה בעבודה פנימית שלנו ולזרז את זה על ידי החברה. זה שני דברים, אני והחברה. זה כמו מעבדה, אני יכול לעשות את זה ומהר.

תלמיד: אדם שנמצא בירידה אין לו כוח לרצות להיכנס להשפעה, אין לו כוח לבקש את זה. במצב שאני רואה היום, האם עם הזמן ההתפתחות הזו והליטושים האלה שאתה מדבר עליהם בזמן ירידה, מתפתחת יכולת רגשית לבקש להיכנס להשפעה בזמן ירידה? או שבזמן ירידה זה פשוט מוות ואין אפשרות ואין כלום?

לא, זה גם עליות, גם ירידות לא כדאי להיכנס לזה. אבל שתיהן פועלות בצורה כזאת שבונות בנו את הכלים. אי אפשר להגיד שירידה בונה את הכלים, גם העלייה לא בונה את הכלים, אלא הפער ביניהן, ההבחנות ביניהן, זה מה שנותן בנו הבחנות. 

שאלה: מה זה "כלי החדשה"?

"כלי החדשה" זה בדיוק ההבחנות האלו ששאלת. זאת אומרת, זה הכלי. לא רצון לקבל ולא רצון להשפיע, אלה סתם יסודות, גם זה וגם זה בשליטת הבורא, אין בזה שום דבר מהנברא, והנברא לא יכול לברוח מהם. הוא יכול לבקש לעשות צמצום על הרצון כדי קודם לרכוש כוונה, יחס. אבל באמת אין לו שום אפשרות לשלוט ממש על הרצון אלא רק על ידי הכוונה שלו, לאיזה צד הוא משתמש בה. לכן באמת אנחנו שואלים, איזה בורא, איזו קדושה, ברא קליפה, לא ברא? לא ברא לא קדושה ולא קליפה. ברצון לקבל אין לנו לא קדושה ולא קליפה, רק האדם מבחין בזה בהתאם למה שמשתמש.

תלמיד: מה הם הליטושים האלה, זה אדם שצריך לראות ברצון להשפיע?

הליטושים על הרצון לקבל, זה כמה הבחנות ברצון בלהשתמש כלפי הבורא אתה מוצא. ככל שאני רואה בו כל מיני הבחנות, וככל שאני מבין שהוא יותר ייהנה מזה שאני אתן לו את זה ואת זה, על ידי כך וכך, ואיך הוא נהנה מזה ומזה כך וכך, זה נקרא שאני עושה ליטוש על החצץ ועושה ממנו יהלום. בזה אני בונה את הכלי, כלי יותר משובח, יותר גדול. 

ברוחניות הגודל תלוי בהבחנות, רק בהבחנות. אחרת זה יכול להיות דומם ענק כמו כל היקום הזה, אבנים, וחוץ מזה כלום. לעומת כל האבנים האלה תראה כמה צומח, כמה חי וכמה מדבר יש לנו בכל היקום רק על כדור הארץ שלנו.

תלמיד: אדם צריך לראות בכל מיני אופנים למה זה יקר לו, למה זה כדאי לו.

כן. 

תלמיד: מה בא מצד הנברא?

מצד הנברא באות ההבחנות. זה מה שהוא כותב כאן, "ואין התחתון יכול להוסיף, דוגמת הכלי הראשונה, שנקרא "רצון לקבל". אלא ההפרש הוא בזה, שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון". אין לנו כלי דלהשפיע, אנחנו צריכים לפתח אליו רצון, דרישה שיהיה לנו. כלומר את הכוונה על מנת להשפיע אני דורש, אומנם גם את הכוונה הבורא עושה, אבל הדרישה שלי היא שתהיה לי הכוונה הזאת. מה זו כוונה דלהשפיע? זו בקשה להשתמש בכלי דהשפעה. 

תלמיד: אבל הרב"ש מציין שגם הכוונה היא לא עלינו.

הוא אומר לנו, "אלא ההפרש הוא בזה, שלהכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מצד התחתון". זה מה שהוא אומר "דרישה מצד התחתון, שהוא מבקש מה', שיתן לו את הכלי החדשה", כלי דהשפעה. דרישה, זה מה שצריך לבוא מצד התחתון.

תלמיד: הוא כותב, "שרק בחינת המעשה שייך לנו לעשות, וחלק הנסתר הוא על ה' לעשות".

כן. כי בחינת המעשה שעלינו לעשות היא לבקש. והחלק הנסתר שהבורא עושה זה עליו. כי זו בריאה בפני עצמה, אנחנו לא מתערבים בזה.

תלמיד: מה לעשות מתי שהכלי ריק מכל הכוונות?

אין שום כוונות, שום הבחנות, כלום, פשוט מת, כלומר חי בגשמיות ומת ברוחניות. אבל אתה מרגיש שאתה מת ברוחניות. אם תדבר עם בן אדם מבחוץ, אז הוא חי בגשמיות וחושב שהוא חי גם ברוחניות. לך יש עוד חלק מהחיים שלך ששם אתה מרגיש שאתה מת, אצלו החלק הזה לא קיים בכלל, בגלל זה הוא חושב שהוא חי. אז יש הבדל בינך לבין מי שנמצא בחוץ.

עכשיו ההבחנה היא ברורה, שברוחניות אתה מת ואתה רוצה להחיות את עצמך, זה טוב מאוד. עכשיו אתה גם מרגיש שאין לך כוח ואין לך רצון להחיות את עצמך, גם זו הבחנה שאתה צריך לעבור. שמצד עצמך, אם הבורא עוזב אותך ולא נותן לך אתערותא דלעילא, אז אתה לא מסוגל לחשוב על זה, רק לקבוע שאתה מת. אבל גם היחס למת הזה אין לך את אותו יחס כמו למת, אלא ככה וככה. כלומר אם יש, אז שיהיה כך.

תלמיד: ולעזוב את זה שזה יעבור?

זה מה שאתה מרגיש, שלא אכפת לך להישאר בזה, זה בדיוק המצב של המת. אם היית מתייחס לזה אחרת, בצורה שלילית, באיזה רוגז או משהו, אז היית חי אפילו בצורה שלילית, אבל חי. זו בדיוק ההשגה שאתה מת. טוב מאוד, זו הבחנה טובה.

איך לצאת מזה? בגלל זה נתנו לנו שני עולמות. מה זה שני עולמות? ברצון להשפיע אני מת ולא אכפת לי, רק בורא, ולא אכפת לי כלום. אבל אני נמצא בגוף הבהמי, ובגוף הבהמי אני כן יכול לעשות פעולות. אז אני אלך עכשיו לשטוף כלים במטבח ולעשות עוד משהו, על ידי זה אני אתפוס רצונות, מחשבות מהאחרים שגם עושים את זה. בשבילם אני עובד, אז מהם אני אתפוס את המחשבות האלה. לכן חשוב איפה אתה רוחץ כלים, או במסעדה לידך או אצלנו במטבח. על ידי זה אתה תופס מהחבר'ה שלנו רצונות, ואז אתה כבר מתחיל לחיות.

יש מצבים שגם פעולות פיזיות אתה לא מסוגל לעשות, ואז החברה צריכה לדאוג לך, הם צריכים לבוא אליך, לנער אותך ולחייב אותך במשהו. מה זה לחייב? הם לא יוכלו לעורר אותך, כי אפילו בזה יש מצב "תהרגו אותי אני לא זז", יש מצב כזה. לכן הם צריכים לשבת לידך כמו שאתה מת, לשבת שבעה, לעשות לחיים לעילוי נשמתך, כי בדיוק על זה מדובר, לעשות כל מה שעושים אלו שחיים על המת, ובזה יחיו אותך.

תלמיד: עושה רושם שיש אנשים שמתים והם לא יודעים שהם כאלה. זה גם הגיוני, כי אם בן אדם מת, אז הוא לא יודע שהוא מת, יש פה מלכודת.

אז בקבוצה צריכים להסתכל.

תלמיד: גם הקבוצה עצמה יכולה להיות מתה ולא לדעת מזה.

גם הקבוצה יכולה להיות מתה, זה ביד ה'. אם הקבוצה כולה מתה, זה ביד ה', כאן אין מי שיעזור לה, רק הוא. אבל אם בן אדם מת, אז קודם כל החברים צריכים לדאוג, אין לסמוך על השמיים. ואם כל הקבוצה, אז זה כבר מצב רע מאוד, צריכים מאוד להיזהר, או שקבוצות אחרות עוזרות, אז כל קבוצה כלפי קבוצה אחרת היא כמו בן אדם כלפי בן אדם. אבל צריכים להיזהר, כי אם ככה זה בקבוצה ואין מישהו מהצד, לא מישהו אחד אלא קבוצות אחרות מהצד שעוזרות, שיכולות באמת לעורר את זה, אז זה מאוד לא טוב.

נניח שעכשיו משהו לא טוב בקבוצה במוסקבה, אז הם כותבים לי ואני כבר חושב על זה, אני יכול להעביר את זה לכאן, ואז נדבר על זה, נצטער עליהם ונתקשר באיזו צורה אליהם, וזו גם תוספת לנו וגם תוספת להם. אנחנו מקבלים מהם חסרונות, ייאוש, ונותנים להם את הכוחות שלנו, התעוררות. אתה יודע איזה רווח עצום יש לשנינו? במקום שנעבור את כל אותו התהליך, ובמקום שהם יעברו את כל אותו התהליך, אנחנו מיד מקצרים את הדרך לנו ולהם. 

גם בגוף, נגיד שיש איזה חלק בגוף שחולה. אם הוא היה לבד וכל הגוף לא היה עומד להבריא אותו, אז האדם היה מת. החלק פגום, יש בו מוגלה, דברים כאלה, ואם זה רק הוא, אז הוא לא יכול להבריא. אלא יש מערכת שמפזרת את כל הרעלים האלה בכל הגוף, וזה לא סתם, אנחנו חושבים שזה לא בסדר, הרפואה לא מבינה כל כך, זה על מנת אחר כך לטפל במינון יותר נמוך, ואז יהיה אפשר לעשות את זה. זורם לשם דם טרי ומטוהר, כלומר כל החלקים הבריאים של הגוף מטפלים בחלק החולה. אחרת ודאי שאדם היה מת, אם החלק הזה מהגוף היה נשאר כמו שהוא לבד.

רק במקרה של סרטן אנחנו רוצים לבודד את החלק הזה כי אין לו תקנה. אלו תאים שמתחילים לאכול את עצמם. הם מתרבים, כולם על מנת לקבל, הם לא נותנים לגוף שום דבר, אלא רק מתפשטים כדי לאכול אותו. הם לא נותנים ומקבלים מהגוף כמו התאים הרגילים, לכן אנחנו רוצים לבודד אותם. הטיפול הכי טוב היה אם היינו יכולים לסגור את החלק באיזו קפסולה, באיזו מין עטיפה בתוך הגוף שלא יפריע, כי אי אפשר לטפל בו, אי אפשר לתקן אותו. אבל כל יתר המחלות, למה הן יחסית לא כל כך גרועות כמו סרטן? כי אנחנו יכולים להבריא את החומר מהזיהום הזה.

ככה זה בקבוצות, כך זה בקבוצה בפנים עם האנשים, אחד חולה ואחד בריא. רק בצורה כזאת אפשר לצאת מזה. אפילו עכשיו כשאנחנו לא כל כך מקושרים בינינו, זה גם עובד. אבל ודאי שאפשר להיות חולה שנה שנתיים, ואפשר לקבל תרופה טובה ולהבריא תוך יום יומיים.

תלמיד: כתוב, "לכן גם מלמעלה גם כן מתנהגים כן במידה כנגד מידה. לכן מושפע למטה כל טוב". מה זה מידה כנגד מידה?

מידה כנגד מידה, זאת אומרת לפי בקשתך עונים לך מלמעלה, ולפי הכרת הרע מוסיפים לך את היכולת לעסוק ברצון להשפיע, ובמידה שאתה מסוגל להתמודד עם הרע, במידה הזאת מגלים לך את הרע. תמיד עושים זאת באיזון, מלמעלה הכול עושים באיזון, אף פעם לא נותנים לאדם משהו שאיתו הוא לא מסוגל לעבוד. 

תלמיד: איך אפשר לחזק את הנקודה הזו שמאבחנת? למשל במצב של מת באמת אי אפשר לפעמים לראות את זה, אתה נמצא במצב שפשוט לא יכול לראות כלום.

לראות אפשר מתי שיש אור, כשיש חושך אתה לא יכול לראות כלום. לכן תדאג שיהיה לך אור, ואז תוכל לראות. מה הבעיה?

תלמיד: ואז ההבחנה היא על המצב הקודם לא על אותו רגע.

ההבחנה תהיה על אותו רגע, אף פעם אין קודם, אין קודם בכלל. אם אתה מרגיש שזה עבר, אז סימן שאתה מרגיש את זה בהווה, זה לא עבר זה הווה. למה יש לך הרגשה שזה עבר? כי אתה בודק שתי הבחנות אחת כנגד השנייה. אבל עבר, אצלנו יש מושג זמן כזה.

תלמיד: אז בעצם בתפר בין המצב העכשווי למצב החדש שנכנס, אז יש ההבחנות.

כך אנחנו חושבים שזה מצב חדש וזה מצב קודם, כן נגיד. זה לא עניין של זמנים, זה ענין של רשימות.

תלמיד: אך להבחין ולא לרמות את עצמו, להיות ולברר את המצב בין הלא אכפת לי שאתה אומר?

חבר'ה אתם שואלים אותי על דברים שאני לא רוצה לענות עליהם. אלו כבר דברים ששייכים להרגשה ואני לא רוצה להיות בזה, איך אני אעשה כך, או איך אני אעשה כך.

תלמיד: באתי להיות מבחין? תינוק מכניס משהו לפה טועם, טוב לי רע לי, ולפי זה הוא מבחין. מה פה יש לך להבחין, עם איזה כלים? איך אתה מודד מצב, מה אתה בא ובודק עכשיו? איך אני ביחס למה? מה הייתי? לאן אני רוצה להגיע? אני לא יודע כלום מכל הדברים האלה.

אתה צודק בכל הטענות שלך. אז מה? 

תלמיד: אני שואל מה להבחין?

זה שאתה מתנער כל הזמן, שאתה כל הזמן חי, מקפיצים אותך איך פה ושם ואיכשהו, זה נקרא שאתה נמצא בהבחנות.

תלמיד: אני יודע שמקפיצים אותי.

מנערים אותך.

תלמיד: חוץ מהשתפשפות, אבל אני לא קונה שום הבחנה, שום ניסיון, שום חכמה.

אתה עדיין לא מרגיש תועלת מההבחנות שלך, אתה עדיין לא יכול להוציא מהן מסקנות. אתה יודע כמה פעמים אנחנו צריכים לקבל לפעמים איזה מכה ממשהו כדי להיזכר שלא כדאי לי לעשות את זה, אחרת אני אקבל מכה. 

הרצון לקבל מוחק. הניסיון רוצה שוב ושוב ושוב, לא עוזר כלום, עד שבאמת זה מצטבר עד איזשהו גבול, אנחנו לא יודעים על ידי מה זה עובר, אבל איכשהו זה עובר ועוברים לאיזשהו מצב חדש. וזה בתנאי שהרצון לקבל לא גדל והמכה לו מביאה קודם תענוג יותר גדול ואחר כך המכה יותר גדולה, אז בכלל האדם מבולבל, הוא לא יודע איך להשוות. 

ההבחנות שאנחנו אוספים זה דבר שנראה לנו בלי סוף, אנחנו לא יכולים לגמור. אם אני מסתכל על עצמי ועל הרצון לקבל שלי, כמה פעמים כבר התבלבלתי בחיים ואותם הבלבולים אני עושה עכשיו כמו בגיל עשרים גם בגיל ארבעים. אז מתי יהיה הסוף לכל הדברים האלו? אתה עוד צעיר, אתה לא יודע מה זה גיל ארבעים, אבל גם אתה רואה שכמה שעובר עליך זה לא עוזר. עם כל השכל שלך ואתה בחור מבריק, זה לא עוזר. השכל שלך לא יעזור, שום דבר. 

אתה יכול להגיד על השני שהוא מטומטם ותאמין לי, הטמטום שלו והשכל המבריק שלך לא יעזרו לא לך ולא לו, שום דבר, שניכם שווים. זאת אומרת, ההבחנות זה דבר שלא תלוי בשכל שלנו, ביכולות הטבעיות שלנו. לא חשוב כמה איי קיו יש לך ועשית אולי עשר פעם את הבחינה הפסיכומטרית וכל מיני דברים. הבת שלי עכשיו לומדת ואני מסתכל על השאלות ואני לא יכול לענות עליהן, אתה מבין, צריך להיות רוח הקודש ממש. 

אז מה זה נקרא הבחנות אם לא שכל, ההרגשה שלנו כל הזמן מוטעית. זו בעצם השאלה שלך.

תלמיד: כן, בהתחלה כשהגעתי לפה, אמרו לי, תשמע תקבל ניסיון, תעבור כמה דברים תראה שזה כך, וכבר תדע שזה כך, אתה תכיר את המשחק. אבל אתה לא מכיר את המשחק, המשחק הוא כל פעם חדש. כמה שיש לו איזושהי חוקיות אבל הוא חדש, זה לא עוזר לך.

אז מה עושים? אתה רואה, יש לנו בחור ממוסקבה, שהוא אומר שקודם צריכים להרגיש את הבורא, ואז אנחנו נבין את הכול ויהיה לנו כלי דהשפעה. 

תלמיד: אז איך מגיעים להרגיש את הבורא? 

איך מגיעים להרגשת הבורא. השאלה היא כזאת. להרגיש את הבורא צריכים לרצות להרגיש אותו, צריך להיות רצון. 

שואל בחור מאודסה, "מה זה שנותנים לאדם רק מה שהוא יכול לעבור, רק מה שהוא יכול לבלוע, לספוג? מה זה נקרא שיכול להתמודד עם זה?" זו שאלה עמוקה דרך אגב. הוא לא יודע מה שהוא שואל, אני מכיר אותו טוב, הוא עוד לא יודע.

אז לפי מה נותנים חשבון בשמיים שנותנים לנו ניסיון. הרי לפעמים נותנים ניסיונות כאלו שאנחנו נכשלים בהם ונכנסים לתסבוכות כאלה שה' ישמור. אז מה ההבחנות שאנחנו מוציאים מזה, במה הם? גם זה אנחנו לא יודעים, אנחנו לא מכירים את זה. אני לפעמים עובר איזשהו ניסיון גדול, מקבל מזה השפלה, או איזשהו בושה, או איזושהי מכה מאוד מכאיבה אבל איך אני מתרשם מזה לעתיד, אני עדיין לא מבין. 

אתה רואה איך משכו אותך למקום, הבטיחו לך שזה צ'יק צ'אק, אתה עובר כמה הבחנות, פה ושם מברר דברים. אתה גם חשבת שזה בשכל הולך ושכל ברוך ה' יש לי, אז זהו שלא.

תלמיד: הבעיה היא יותר מהותית.

אתה צריך לדאוג רק לקצב. אני אגיד לך פתרון. אם תסגור את העיניים ותסתום את האוזניים, תסתום הכול חוץ מדבר אחד, דאגה לקצב, אז תרוויח.

תלמיד: אבל זה כאילו אתה הולך בחושך נותן מכות 360 מעלות, תן כיוון מסוים בערך ונכניס לשם מכות. אבל אתה הולך ואתה מסתובב סביב עצמך, ככה מאבד אנרגיה סתם.

לא. מה זה נקרא לדאוג לקצב? אני צריך להסתובב כמו כלב שמקשקש בזנב כמו מאוורר, וכמה שיותר מהר זה נקרא שאני דואג לקצב, למהירות גולמית וזהו? או מה זה נקרא לדאוג לקצב? לדאוג לקצב ההבחנות. ועל ידי מה יש לי הבחנות. ההבחנות הן בין רצון לקבל לרצון להשפיע. לא סתם שאני ארוץ עכשיו ואני אלמד מהר תוך שעה כמה דפים, ואני אשב עוד כמה שעות ככה? ההבחנות הן בין רצון לקבל לרצון להשפיע. איפה אני במצב הנוכחי שלי, בסדר היום שלי נתקע בין שני הרצונות האלה, רצון לקבל, לרצון להשפיע? בחברה. 

אז לדאוג לקצב בקבלת הבחנות בין רצון לקבל לרצון להשפיע, אני צריך לעבוד ככל היותר בחברה בכוונה הזאת לדאוג לקצב, שככל היותר יהיה לי טיק, טיק, טיק, כמה שיותר אני אבחין עד כמה אני בזה, לא בזה, כן צריך, לא צריך, זהו. אולי אתה מסתובב באמת כמו כלב עם הזנב ואתה אומר, "כשנכנסתי לכאן אמרו לי צ'יק צ'אק, תעבור כמה דברים ואתה כבר תעוף בין המלאכים". 

אבל אתה לא התחלת בכמה מההבחנות האלו. אני אומר לך, ההבחנות הן בחברה, שם אתה יכול לקבל הבחנות שליליות במיוחד, שאותן אתה צריך שיהיה לך. גם כי תקבל מהחברה כוח להמשיך הלאה, גם תקבל מהחברה הבנה שאתה לא רוצה להמשיך הלאה, כלפי הרצון להשפיע. 

זה נקרא לדאוג לקצב. זה נקרא להתחזק, מה שהוא אומר בהקדמה לתע"ס. הבורא שם את ידו של האדם על הגורל הטוב ואומר, "את זה בחר לך". הוא לא אומר לך לקחת משהו אחר, לא רצון לקבל עצמו ולא רצון להשפיע עצמו. הבחנות. אני מדבר על ההבחנות האלה, את המילה הבחנות אתה כבר שומע כל הזמן.

תלמיד: האם ההבחנה בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע זו הבחנה סופית, או שאפשר להמשיך עם זה שנים על גבי שנים?

את ההבחנות בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע אנחנו עושים עכשיו, במצב ההסתר, תחת המחסום, "כאילו" בין קו ימין לקו שמאל. אחר כך ממשיכים אותן מעל המחסום בין קו ימין לקו שמאל האמתי, וההבחנה ביניהם וההחלטה הנכונה נקראת קו אמצעי.

ההבחנה שלנו באמת, הכלי שלנו שנבנה כמו שהוא כותב כאן, שלא הרצון לקבל ולא הרצון להשפיע הם שלך, זה ימין וזה שמאל, ההבחנה היא בדיוק הקו האמצעי, אותה אתה צריך להשיג וממנה לבנות את הכלי שלך. 

שוב אני אומר, לא חומר גולמי, אלא הליטושים האלה שיש, הפאות שאנחנו עושים על האבן כדי לעשות אותה יהלום, זה מה שעליך לעשות. 

תלמיד: למה יש אנשים שניתנת להם הזכות לעשות הבחנות או בחירות? רואים אנשים עם כל מיני בעיות כמו אלצהיימר או שהם בתרדמת.

יש מצבים שאדם לא נמצא בשליטה על הרצון, על הבחירה שלו. אנחנו, אפילו שאנחנו עכשיו אנשים גדולים, מבינים, הביאו אותנו לדבר הגבוה ביותר שיכול להיות בעולם הזה, אנחנו קשורים לכוח העליון, למטרה, להתקרב אליו, הוא כאילו אסף את הקבוצה הזאת ואמר, "אני רוצה בכם, בואו אליי", ומה יש יותר מזה, גם אם נקבץ את עצמנו אליו במקסימום ככל שאנחנו מסוגלים, יהיו לנו הרבה מערכות שפועלות לפי דומם, צומח וחי. בכל זאת נלך לישון, נצטרך לאכול, וגם לעבוד מחייבים אותנו בחברה. יש תמיד באדם הגבוה ביותר, אפילו ברבי שמעון, בדרגה הגבוהה ביותר, בכל זאת מערכת גשמית שהוא חייב לקיים אותה כמו כולם. ובמערכת הגשמית הזו הוא כאילו מנותק מהרוחניות. היא עובדת איך שהיא עובדת, לפי אותם חוקים הגוף שלו מתקיים, ורק השפיץ שלו ששייך לרוחניות, שם הרוחניות שלו, שם הוא מיוחד, ובכל היתר הוא כמו כולם. 

גם בעולם הזה, הכול בנוי לפי הפירמידה וכולם כך. יש הרבה אנשים שלגמרי מנותקים מעבודת ה'. כמה הם? שבעה מיליארד פחות אולי מאה אלף איש, או אפילו פחות ממאה אלף. היתר כולם חיים חיים בהמיים.

אתה אומר שבין החיים הבהמיים האלה יש דרגות שונות, אלה חיים כך, אלה חיים כך. יש כאלה שלגמרי מנותקים, כל מיני חולים במחלות כמו אלצהיימר, או נמצאים בכל מיני מצבים, גם נולדים בצורות נוראות, עם בעיות נפשיות, ומה עושים? לא עושים כלום. ההשגחה העליונה צריכה להוציא לאור את כל ההבחנות שיש במלכות דאין סוף בכל מיני צורות ובכל מיני קומבינציות, חיבורים ביניהן, ואז יוצא כך ויוצא אחרת. למה? אנחנו לא רואים את הסיבה ולא רואים את התוצאה.

חוץ מזה, שוב אני אומר, השאלה שלך על סתם אדם שסובל או שמח, או שזה בסדר או לא בסדר, שהצדק לא מחולק נכון בעולם וגם העושר, השאלות האלה הן לא במישור שלנו. כי אנחנו צריכים לשאול רק על דבר שבו אנחנו מסוגלים לעשות שינוי, וזה בהבחנה, בהבחנה בין היחס שלי לעצמי או כלפי הבורא. אתה מבין את הנקודה? אתה צריך רק בנקודה הזו לאחוז את עצמך אם אתה רוצה להיות במקום הפנימי הנכון. המקום הפנימי הנכון שלך הוא רק בשאלה אחת, "אני עכשיו לי או לו?".

מה אתה שואל על אנשים שסובלים ומנותקים בכלל מזה שהם סובלים ואפילו לא מרגישים, או אפילו על הרצון לקבל או על הרצון להשפיע בכל מיני צורות. גם על עצמך שאתה סובל או נהנה, גם זו לא שאלה. אתה לא שם שאלה במקום שבו יש לעבוד עם השאלה הזו. העבודה יכולה להיות רק בהבחנה, לי או לו. ותפסיק לחשוב על היתר, זה לא מועיל.

אם אדם יחדד את הדבר הזה ועם השאלה הזו ייכנס לחברה, אז אתה יודע אילו הבחנות הוא יקבל? אחרי כמה חודשים הוא ממש יקפוץ בצורה ישירה לרוחניות, כי באמת אין הרבה הבחנות. הבעיה היא שאנחנו מורחים אותן בזמן, בגלל שמורידים אותן מהשפיץ הזה לדרגת דומם. 

אתה חושב שמה שאני אומר עכשיו יעזור? לא. זו הצרה.

תלמיד: איך בודקים שההבחנות לא אשליה ושהן אמתיות? 

איך בודקים שההבחנות הן לא אשליה? אם אדם משתדל לעשות את זה נכון, אז הוא מקבל בתוך ההבחנה על ההחלטה שלו גם הבנה על ההבנה, זה בתוך זה. זה בא כבר מהרגשת הבורא שבפנים קצת נמצא. זו התשובה למה ששאלת, מאיפה אדם מקבל את הידיעה שזה נכון או לא נכון. זה כבר בא מהיחס הרלטיבי כלפי הבורא.

(סוף השיעור)