שיעור בוקר 17.07.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 489, עיתון "האומה"

קריין: עמ' 489, מאמר "האומה".

"ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל - היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, נתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואיננם."

זאת אומרת, ישנה קבוצה מיוחדת ממש, שמצד אחד יש משהו שקושר אותם יחד אבל לא בדרגה הגשמית והקשר הזה הוא רופף, הוא נמצא באיזשהו מקום מעליהם, אבל לא שהם מרגישים את עצמם קשורים ממש זה לזה. וזה לא בגלל שהאגו שלהם גדול או קטן וישנם כאלה עמים שלא מרגישים בכלל הבדל בין זה לזה, "זה האח שלי, כולם ככה , ואנחנו מפותחים יותר, אגואיסטים יותר ומרגישים את עצמנו יותר רחוקים". לא. אלא הקשר הטבעי, החומרי, הגשמי, הארצי בעולם הזה איננו ויש רק קשר רוחני שהוא ברח, עלה מאיתנו.

"והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית, אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכינו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת - אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ. ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו, מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת.

והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגודם הוא מתוך מקרה חיצוני. בעניננו אנו - דבר זה מכאיב מאד את הלב.

ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במדה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.

והתקוה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים להדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם."

זה היסוד לעבודה שלנו ולחינוך שאנחנו צריכים להקים. לתנועה של איחוד האומה שאנחנו צריכים לייסד. כמו שבעל הסולם אומר, "והתקוה היחידה היא – " וזה לנו קודם כל הוא אומר, "לסדר לעצמנו חנוך לאומי", זה הדבר הראשון, "באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית", זה הדבר השני. בשביל מה אנחנו צריכים חינוך לאומי? כדי "לגלות ולהלהיב את האהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו," וכן הלאה. את זה עלינו לעשות, לגרום לזה, לייסד את זה, להמשיך ולהמשיך עד שבאמת האש תתחיל להראות את עצמה מתוך האומה.

שאלה: המילה "לאומיות" מעוררת הרבה קונוטציות אצל כל אחד. למה הוא מתכוון במילה הזאת?

הוא לא מתכוון לשום דבר אחר חוץ מזה שאנחנו נרגיש את עצמנו שייכים לגוף אחד. לא שאנחנו דומים לגרמנים ולאמריקאים או לא יודע למי, אלא אנחנו בעצמנו מרגישים שיש איזה קשר בינינו לא כמו שהיום זה אחים לעת צרה, אלא שהקשר בינינו הוא טבעי, הוא לא נעלם, הוא קיים בכל אחד ואנחנו לא יכולים לברוח ממנו. כך אנחנו מעוררים מלמעלה הארה כזאת שהיא מחזיקה אותנו.

אצל עמים אחרים זו גם הארה, הכול על ידי המאור, אבל היא ישנה בהם בצורה קבועה כבצורת הדומם וזה מחזיק אותם יחד והם לא יכולים להיפרד, הם מרגישים בפנים ש"אני שייך נגיד לאיזה עם". מה שאין כן אצלנו אין דבר כזה, אנחנו צריכים להמשיך את זה מלמעלה.

תלמיד: על זאת בדיוק השאלה שלי. כי הוא מדבר על "אהבה הלאומית הטבעית".

נגיד שהיא הייתה לנו מזמני אברהם שייסד את האומה, את הלאום זה, היא הייתה ואחר כך אנחנו איבדנו את זה במשך השבירה ובמשך הגלות.

תלמיד: אני חשבתי שמה שאין בנו זו אהבה טבעית, אלא אצלנו כל העבודה היא מעל הטבע, כי מהטבע אנחנו באים מכל מיני עמים שונים.

אז לְמה הוא קורא לנו?

תלמיד: זה מה שאני לא מבין.

אז אני אומר לך, אנחנו צריכים לחדש [אותה], אבל האהבה הזאת שאנחנו מושכים תהיה אהבה טבעית ורוחנית, כי אין לנו אהבה גשמית. אנחנו לא רוצים להיות קשורים זה לזה ולא יכולים להיות קשורים זה לזה כמו כל אומה ואומה בתוך עצמה.

תלמיד: הוא כותב בתחילת הקטע שקראנו, שאנחנו "איבדנו את הרגש הטבעי המקשר ומקיים כל אומה ואומה". אבל אצלנו מלכתחילה הקשר אחר.

נכון, הקשר אחר. אבל בכל זאת היה הקשר הטבעי שלנו ואיננו.

שאלה: אפשר להגיד שהאהבה הלאומית הזאת או הרגש הטבעי, זה "ואהבת לרעך כמוך"? זה שאני כביכול יהודי כי הערך העליון בשבילי זה "ואהבת לרעך כמוך"?

זה ודאי חייב להיות מהסוג הזה. וזה היה וזה מה שפעל עד שלגמרי נעלם. אפילו בחורבן בית המקדש זה בכל זאת היה [והתמשך] עד שתוך אלפיים שנה זה לגמרי לא קיים, והיום זה מעבר לזה.

תלמיד: אז בעצם זאת ההגדרה החדשה שאנחנו רוצים לפרסם, שמה זה "יהודי"? זה מי שהערך העליון בשבילו זה "ואהבת לרעך כמוך".

כן.

שאלה: החינוך הזה לאהבה לאומית, זה רק מקובלים יכולים לחנך כך את אנשים?

אך ורק. אף אחד אחר לא חושב בכלל לכיוון זה ושהוא בכלל נחוץ.

שאלה: אנחנו מודים על התמיכה בקבוצת מולדובה ומתוך זה שאלה, אני רוצה לעורר את הקבוצה, איך אני מבקש את זה מהבורא? תן בבקשה דוגמה אחת פרקטית ביותר, שאני יכול לרשום על נייר ולהיאחז בה במשך היום, כדי שזה תמיד יחזיק אותי בלב, במחשבות, בפעולות, בתוך הקבוצה, בהכול כולל הכול.

אז בבקשה תרשום, "אני עושה כל מה שאני רק מסוגל כדי לעורר את הקבוצה בלי להסתכל על התגובה שלהם. אני עושה הכול כדי לחבר את הקבוצה יחד. מתפלל עבורם בשקט שהם לא ידעו עושה את כל הגבולות שהם כן ידעו ויראו, ונותן להם דוגמה, כל דבר ודבר. אני בזה לא תלוי באף אחד ואם אני רוצה להיות תלוי אז אני אהיה תלוי קודם כל בבורא ואבקש ממנו שייתן לי כוח ורצון, ואז אחרי שאני עושה הכול ומבקש מהבורא אני גם יכול לפנות אליהם במה שאני יכול להדליק אותם. זהו. אבל רק אני. "אם אין אני לי, מי לי".

שאלה: לגבי המימוש איך להפוך להיות לגוף אחד, לאומה אחת? עכשיו העשיריות במוסקבה מתקשרות ביניהן וגם פונות לערים אחרות ואפילו לחברים מפתח תקווה ובעיקר נפגשים בשעה חמש לרבע שעה כדי שאנחנו נוכל להפוך להיות לכלי אחד כדי שנוכל לקבל את כל מאור הזוהר. כלומר זוהי למעשה הכנה לשיעור הערב, לזוהר. עכשיו מתרקם חיסרון משותף, אחרי שאמרת לנו בשבת שעד הכנס במולדובה כל הכלי דובר הרוסית צריך להפוך להיות לעשירייה אחת, האם עלינו להמשיך להתקשר בינינו לפני שיעור הערב בצורה של עשיריות, שתיים או שלוש עשיריות, או שאנחנו כבר מוכנים ליצור זום אחד שיהיו בו מאה, מאה חמישים גברים דוברי רוסית ורבע שעה לפני הזוהר לבנות כלי אחד, ולהעלות את החשיבות של שיעור הזוהר?

אני לא יודע להגיד לך כן או לא. מצד אחד אני מפחד שאם תתחילו בצורה כזאת להתקשר, כי זאת לא עשירייה, מי ישמור על זה שכולם יהיו במקום, וכולם יהיו מקושרים, ומצד שני שכולם יוכלו להגיד אפילו מילה אחת. זו בעיה.

הכמות לא תמיד מרוויחה ברוחניות. יש גיבור בכמות וגיבור באיכות. אני לא ממליץ, אלא אולי שחלק מהפגישה שלכם כן תהיה לכמה דקות בשעה חמש, אבל בעצם עשירייה זאת בכל זאת עשירייה. העיקר הוא הדגש על העשיריות ותנסו לחבר גם אותי קצת לזה אם אפשר.

שאלה: לגבי מפגשי הזום של העשיריות במשך היום, התחלנו בזה שהיינו קוראים קטע ואחר כך עושים על זה סדנה. אחר כך המלצת לשמוע הקלטה מהשיעור, אמרת שזה עדיף מאשר לדבר בינינו כל אחד.

אני שמעתי הרבה קבוצות וראיתי שהן לא ממלאות את הזמן בצורה נכונה. אבל כן לבחור קטעים טובים, חזקים שמעוררים את הלב.

שאלה: אצלנו אחרי שעשינו גם את זה וגם את זה, חלק מהחברים מרגישים שעדיף לשמוע הקלטה, חלק מרגישים שעדיף לשמוע הקלטה קצרה ואז לעשות סדנה קצרה וחלק מרגישים שלפחות מדי פעם צריך לחזור לעניין של לקרוא קטע ואז לעשות סדנה.

תעשו גם את זה, גם את זה, אני לא מחליט.

תלמיד: לפי מה לבחור?

לפי כמה שהזמן ירגש יותר את הלב לחיבור.

תלמיד: זאת אומרת לבחור לפי מה שנותן הכי הרבה התפעלות, הכי הרבה התרגשות בלב?

כן.

(סוף השיעור)