שיעור בוקר 07.04.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', חלק מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 478, מאמר: "הקשר בין פסח, למצה, מרור"

"כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".

אולם יש להבין הטעם, שכתוב, "שה' הכביד את לבו של פרעה", בשביל שה' היה רוצה לתת את האותות כדי שיתוודע שמו של הקב"ה, וכי ה' הוא בעל חסרון, חס ושלום, שזה חסר לו שידעו שהוא יכול לעשות אותות ומופתים, ועוד מה זה מרמז לנו בענין עבודה, שאנו צריכים לדעת זה לדורות.

ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין השאלה מה ששאל אברהם לאחר שהקב"ה הבטיח לו, כמו שכתוב (לך לך, שישי), "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה, ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל, מהי התשובה לשאלה מה שאברם שאל, במה אדע כי אירשנה. כלומר מהו הפירוש מה שהשיב לו ה'.

תשובה, "כי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, וענו אותם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, כי מהכתוב משמע שהיתה תשובה מספקת, כי לא שאל יותר אברם. ואנו רואים כי דרכו של אברם להתווכח עם ה', כמו שמצינו באנשי סדום, שה' אמר לאברם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה".

וכאן שאמר לו, ידע תדע, משמע שקיבל את התשובה בקורת רוח.

ואמר, היות שאברהם ראה את גודל הירושה שהבטיח לבניו, אז חשב אברהם לפי הכלל, שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, והוא לא ראה שבני ישראל יצטרכו למדרגות והשגות כה גדולות בעולמות עליונים, ובשביל זה שאל להקב"ה, במה אדע כי אירשנה, הלא אין להם כלים וצורך להירושה הגדולה מה שאתה מראה לי שאתה תיתן לבני, הלא אין להם צורך.

ועל זה השיב לו הקב"ה, אני אתן להם צורך להאורות, כמו שאני אתן להם האורות. היינו שה' יתן להם האור והכלי גם כן. שאל תחשוב שרק השפע אני משפיע, אלא אני משפיע להם, הן הצורך הנקרא, כלי, והן השפע הנקרא, מילוי וחסרון."

זאת אומרת שבאור העליון יש לנו תכונות שבהן הוא ברא את הרצון, ופיתח את הרצון בד' בחינות דאור ישר. אחר כך עשה כאלה מניפולציות עם הרצון, שהרצון הרגיש בושה, עשה צמצום. זאת אומרת, כל הפעולות האלו והלאה, מסך, אור חוזר, בניית הרצון כבר בג' חלקים של ראש, תוך, סוף בפרצוף, ואחר כך ריבוי הפרצופים על ידי ריבוי הזיווגים וכן הלאה, שהרצון משתדל כל פעם להיות יותר וכמה שיותר דומה לאור, כל זה עושה האור. אין מי שעושה יותר וחוץ ממנו בכלל.

לכן כל העבודה שלנו היא, אך ורק איך אנחנו יכולים לסייע לאור, כמה שיותר מהר לפעול עלינו. כתוב ש"ישראל מזרזים את הזמנים", ממהרים את הזמנים. שאנחנו מעצמנו משתדלים למצוא חיסרון שהאור ישפיע עלינו. גם את החיסרון הרוחני אנחנו לא יכולים לטפח, לפתח בנו, אלא זו גם עבודה של האור העליון, כי הוא עושה את הכלי, את החיסרון.

לכן אנחנו נמצאים במציאות מיוחדת מאוד שנקראת "העולם הזה", שבו אין לנו שום כוונות נכונות. וזה טוב שאין לנו כוונות שלא קשורות לרוחניות, אבל על ידי המעשים, בכמה שאפשר, רק בכוונה אחת למשוך המאור המחזיר למוטב, אנחנו כן יכולים לעשות פעולות משלנו.

לכן אין לנו בעולם הזה מה עוד לחשוב ואילו תכניות לבנות, חוץ מדבר אחד פשוט, מה בכל רגע ורגע אני עושה כדי לעורר את המאור עליי, זה הכל, דבר פשוט. או שזה בפעולות, אז אנחנו רואים שאנחנו פתאום עוזבים פעולות אלו ועוברים לפעולות אחרות, ואחר כך לעוד פעולות אחרות. לומדים דבר אחד אחר כך שני. שמים יותר דגש על הכוונה, אחר כך יותר דגש על המעשה. פתאום במקום הפצה לכל העולם, אומרים לא, עכשיו הזמן לעשות הפצה דווקא כלפי היהודים שבכל מקום, ודווקא בישראל, מה שעוד לא היה קודם. כל זה אך ורק בהתאם לאור המחזיר למוטב. זאת אומרת מאותו אור שמאיר, לעלות כלפיו חיסרון כזה, שנקבל מקסימום כוחו שמחזיר אותנו למוטב. כך אנחנו צריכים לעבוד. לכן יש חלק בהפצה, יש חלק בלימוד, וכך אנחנו עושים.

גם שאברהם אמר "במה אדע כי אירשנה", אז הבורא אמר לו, הם יהיו בעינויים, הם יהיו בעבודה קשה. למדנו את זה ועוד נלמד, שארבע מאות שנה זה נקרא ד' ספירות דזעיר אנפין, שמלכות צריכה לרכוש אותן, כדי להיות עמו, להתלבש על תנהי"מ שלו, ולא להיות סך הכל נקודה תחת היסוד. אז יהיה לה חיסרון מזה שרוכשת את הספירות האלו הריקניות, וכך היא מוכנה לקבל המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה".

את זה צריכים לזכור, שכל רגע בחיי אני חייב להיות מכוון למקסימום המאור המחזיר למוטב, זה החשבון. זה יכול להיות בלימוד, שאני בוחר אילו חלקים יכולים להשפיע עליי שאני על ידם אתעורר יותר. זה יכול להיות בהפצה, שאני עכשיו משפיע בצורה זו או אחרת. אם אני לא יודע אז יש לי מורה. גם חברים יחד יכולים לקבוע את הדברים. אבל הכוונה היא למאור, כי הפעולות באות רק ממנו.

"ועל ידי זה שעם ישראל יהיו בגלות מצרים ארבע מאות, שארבע שזהו מדרגה שלמה של ד' בחינות, שעל ידי זה שהם יהיו בגלות, בארץ לא להם, היינו שהמצרים ישפיעו לישראל רצון של קבלה עצמית, שרצון זה לא שייך לקדושה, שזה נקרא, "ארץ", מלשון רצון, וירצו לברוח מהרצון הזה, אז כשאני אעשה שלא יוכלו לצאת משליטה זו מכוחות עצמם, אלא שהם יראו, שרק הקב"ה יכול לעזור להם, ולא יהיה להם עצה אחרת, אלא לבקש עזרה ממני, וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו", ואומר הזהר הקדוש, שהסיוע הוא שנותנים להם נשמה קדישא, ועל ידי ריבוי תפילות, שיבקשו מה' סיוע, יקבלו כל פעם מדרגה יותר גדולה, שעל ידי זה יהיה להם צורך לבקש מה', וזה יגרום להם לבקש מה', ולקבל מדרגה יותר גדולה. ולאחר זה תהיה לי האפשרות לתת להם הירושה.

נמצא, שהקב"ה בכוונה תחילה עושה שלא יוכלו להתגבר, בכדי שיהיה להם כלים.

נמצא, שהכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים, כמשל הנ"ל.

כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים. ובזה נבין מה ששאלנו, וכי בשביל "למען שתי אתתי", היינו בכדי שיוודע בגויים, שה' יכול לעשות ניסים ונפלאות, בשביל זה, כלומר בכדי שיכבדו אותו, עשה הכבדת הלב. וכי הקב"ה בא בטרוניה לבריותיו, היינו שעושה דבר שלא רצון הנבראים, הלא כל מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, וכאן יוצא דבר הפוך, כלומר שהוא עושה הכבדת הלב להנבראים, בכדי שכולם יראו את גדלותו, מה שהוא כל יכול.

ובהאמור נבין זה בפשיטות, היות כי ענין פרעה ומצרים, הכוונה על שליטתם של הרצון לקבל הנמצאים אצל הנבראים, ובכדי שהנבראים יצטרכו לקבל את המדרגות הגדולות שהקב"ה הוכן בעדם, וכנ"ל בדברי זצ"ל, שעל ידי זה שלא תהיה להם אפשרות להתגבר על הרצון לקבל שלהם, ובהם תהיה התעוררות לדבקות ה', וזה הגיע להם בזכות האבות, שהקב"ה הבטיח להם, שהבנים שלהם יזכו להטוב והעונג מה שהוא ברא עבור הנבראים, לכן עשה הכבדת הלב, כדי שיהיה להם צורך לבקש מה', שהוא יעזור להם, והסיוע שלו בא, כנ"ל בדברי הזהר הקדוש, על ידי שישפיע להם נשמתא קדישא.

נמצא, שכל התגברות הם ממשיכים קצת הארה מלמעלה, שעל ידי זה בסופו של דבר יהיה להם כלים, היינו צורך להירושה שהבטיח הקב"ה לאבות. נמצא לפי זה, מה שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", אין זה עבור טובת הבורא אלא לטובת הנבראים, שפירושו, שעל ידי הכבדת הלב שהוא עושה אצל פרעה, כלומר מה שהגוף נעשה כל פעם יותר בתקיפות, שלא נותן רשות להאדם לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, והיות שהאדם משתוקק לדבקות ה', לכן הוא מוכרח להשתדל לתת כל פעם כוחות יותר גדולים, אחרת לא יהיה בידו לנצח אותו, ובכדי לקבל כוחות יותר גדולים, אין שום עצה אלא להתפלל לה', שרק הוא יכול לתת לו את הכוחות המתאימים לכך.

והכוחות של ה' הוא כנ"ל: מה שהקב"ה נותן לו כל פעם כח רוחני, הנקרא, בחינת נשמה, הנקרא, אור תורה, זאת אומרת, שכל פעם לפי ההתגברות מה שהוא צריך להתגבר, הוא מקבל "אותיות התורה", שזה נקרא, למען שתי אתתי אלה, היינו שבכדי שתתגלה אותיות התורה לגבי ישראל, הוא מוכרח לעשות להם צורך, וזה הענין שהקב"ה נותן הכבדת הלב לטובת הנבראים.

בהאמור נבין מה שאמרנו לעיל, שאנו צריכים שפע עליון עבור עשיית הכלים, כלומר שיהיה כלים מוכשרים לקבל אור עליון, והסיוע זו נקרא, שהאור בא לעשות כלים דקדושה, שירצו לעבוד בעמ"נ להשפיע. כנ"ל בבחינת, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ולאחר שכבר השיג את הכלים שרוצים להשפיע לה', אז בא השפע, מטעם שפע, ולא בכדי לעשות כלים.

בבחינה זו, שיש לו רצון לה', כבר אינו צריך להכבדת הלב בכדי שיקבל את אור התורה, כי כפי הכלל, כשהאדם עובד לתועלת עצמו, אז באה לו מחשבה אחרת, שגם מכאן, היינו מתענוג זה הנקרא, תענוג המנוחה, גם מזה על תנח ידך. נמצא, שתענוג המנוחה גורם לו שאין לו צורך למדרגות יותר גבוהות, אלא הוא מסתפק במיעוט, ולכן היה הקב"ה צריך לתת הכבדת לב, היינו שהוא רואה שאינו יכול לעשות שום דבר לה', כלומר שכל זמן שלא הכשיר את הכלים שלו בעמ"נ להשפיע, והוא עדיין נמצא באהבה עצמית, הם נותנים לו סיפוק במה שזכה קצת לעבוד לשם שמים, היות שהוא מרגיש בעצמו שהוא עובד לשם שמים, יש לו מזה סיפוק, ואין ביכולתו להשתוקק למדרגות יותר גבוהות,".

אצלנו בינתיים יש פחד לא לאבד משהו. מה יהיה לי, מתי אני אקבל, שאני לא אפסיד. עדיין הרצונות שלנו הם בעד עצמנו. ברגע שנתחיל לדאוג לקבוצה, משם יהיה אפשר לדבר כבר על היחס כלפי הבורא, מה שנקרא "לשם שמיים". אבל בינתיים כל אחד מתוך עצמו.

זאת אומרת, אין עדיין גלות, הרגשת גלות מצרים מה שנקרא, שזה ניתוק מהדאגה לבורא. אלא הדאגה היא לעצמי, בזה אני נמצא. זה עדיין לא גלות.

"נמצא לפי זה, לא היה מקום להתגלות אותיות התורה. ומשום זה, שכל פעם שהוא מקבל איזה סיוע מלמעלה, ואח"כ הוא יורד מדרגתו ושוב רוצה להכנס לקדושה, הוא מוכרח לקבל עזרה מחדש, כמו שכתוב אצל פרעה, במכת ברד, "וישלח פרעה ויקרא למשה, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ואח"כ כתוב, "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".

והסדר הזה הוא נמשך עד שמתקן את הכלים שלו השייך למדרגתו, ואז מתחיל הסדר של ביאת האורות.

אולם בזמן שכבר זכה לכלים דקדושה, כנ"ל, שכל רצונו הוא להשפיע ליוצרו, אינו שייך לומר, עכשיו אני אומר שכבר נתתי לך הרבה ואני רוצה עכשיו לנוח קצת, היות שאני צריך לקבל עבור תועלת עצמי גם כן, אלא שמי שיש לו רק רצון להשפיע, לא צריכים לעשות לו הכבדת הלב, כמו בזמן שצריכים לעשות צורך בזמן שהוא עוסק בעשיית כלים דהשפעה, כנ"ל, משום שאין לו ענין זה, למי שכבר זכה לרצון להשפיע, אלא רוצה תמיד להשפיע לה'.

ובהאמור נמצא, בזמן שיש לאדם רק רצון להשפיע, ורוצה לעשות נחת רוח להבורא, אז מתחיל לחשוב, מה חסר להבורא שהוא יכול לתת להבורא מה שאין לו, לכן הוא בא לידי החלטה, שאין להבורא שום חסרון, רק בזה שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו ממנו את הטוב והעונג, ומשום זה הוא הולך לבקש מה', שיתן לו את הטוב והעונג, כי זה אפשר לומר, שחסר לו, זה שהתחתונים יקבלו ממנו את האורות הגדולים שהוכן עבור הנבראים,".

אין לנו הרגשה כזאת בעולם הזה. שאני דואג לתינוק שלי, אני מרגיש אותו בפנים. ולכן זה בסופו של דבר דאגה לעצמי, ואולי עוד יותר מעצמי, תלוי איך נותנים לי הרגשה כזאת מלמעלה. יש אנשים שמרגישים את הילדים שלהם מאוד מאוד קרובים, ישנם שלא כל כך. הכל תלוי בהארה שמאירה על האדם, זה לא שהאדם בעצמו הוא טוב או רע.

מה שאין כן דאגה לבורא היא דאגה שמנותקת מהאדם והפוכה מהאדם, ומעמידה אותו מול הבורא, וברור לאדם שהחלק העיקרי של הדאגה, נמצא מחוצה לו. זה ההבדל בין זה שאנחנו דואגים לעצמנו או לקרובים לנו, ולבין זה שאנחנו דואגים לבורא. לכן כאן צריכה להיות התכונה שנקראת "אמונה למעלה מהדעת".

"ומזה יכולים לומר, שהבורא נהנה, מה שאין כן אם אין התחתונים מוכשרים לקבל את אור התורה, המכונה, אותיות התורה, כאילו יש חסרון למעלה, וזהו ענין שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ו), "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי". משמע מכאן, מתי יש נחת רוח למעלה, רק בזמן שיש להנבראים טוב ועונג.

ומשום זה אין אז מקום להכבדת לב, אלא הזמן שצריכים לתת מלמעלה הכבדת לב, הוא רק לצורך עשיית כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל טוב ועונג, וזה למען, "שתי אתתי", יש לפרש, הכוונה על אותיות, שאותיות נקראים, כלים, כלומר בכדי שיהיה לאדם צורך המכונה כלים, לזה צריכים הכבדת הלב, כמו שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", מה שאין כן לאחר שכבר יש לו הכלים, אין עוד צורך להכבדת הלב.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הקשר בין פסח מצה ומרור, כמו שעשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, ואמר לקיים מה שנאמר, "על מצות ומרורים יאכלוהו".

ושאלנו, מה זה מרמז לנו בעבודת ה'.

ולפי הנ"ל יוצא, שעיקר מטרת העבודה היא להגיע לדבקות ה', היות מסיבת השינוי צורה שיש בנו, מכח הרצון לקבל שנטבע בנו, שעל ידי זה נתרחקו הנבראים מהבורא, וזהו העיקר מה שמוטל עלינו לתקן, אולם השאלה היא, איך מתקנים זה.

הלא השתוות הצורה הוא ענין להשפיע ולא לקבל, ואיך יכולים ללכת נגד הטבע, הלא הגוף יש לו טבע משלו. והתשובה היא, על ידי סגולת תורה ומצות.

אמנם אם היו הנבראים מקבלים כח השפעה בקלות, היו אז מסתפקים בזה, היות שכבר הם מרגישים שהם משפיעים, ולא היה להם שום צורך לגילוי אותיות התורה, כנ"ל, "למען שתי אתתי", שהקב"ה רוצה לגלות להם את התורה בבחינת שמותיו של הקב"ה, ומאין הם יקחו צורך לזה, היות לאחר שהתגברו על הרצון לקבל, ורוצים עכשיו להשפיע לה', וכבר יש להם דבקות, ומה חסר להם עוד, וכידוע, שאין אור בלי כלי, ואין מילוי בלי חסרון, ומה עשה הקב"ה, נתן הכבדת הלב, שלא יהא בכוחו של אדם להתגבר על הרע שלו מעצמו, אלא הוא לעזרה מה', כנ"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו בנשמתא קדישא".

וענין "נשמתא", מובא בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ה), "שיש בנשמה ה' בחינות הנקראות נרנח"י, ונרנח"י אנו מבחינים בהם ב' בחינות, א' אורות, ב' כלים. הכלים של נרנח"י משיגים על ידי קיום תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן. והאורות דנרנח"י הם עצם התורה, והאור המלובש בתורה הוא סוד אין סוף. וזה לשונו, נמצא שהתורה והנשמה הם אחד, אבל קוב"ה, הוא סוד אין סוף המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצות הנ"ל, שזה סוד שאמרו חז"ל, כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, פירוש, שהקב"ה מהכולל והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה לאט לאט, בזה אחר זה".

ומזה אנו רואים, שהבורא עשה שלא יוכל האדם בעצמו להתגבר על הרע, אלא יהא נצרך להבורא שיעזור לו, ויש מצב של בינתים, כלומר שזה גורם שהאדם טועם טעם מרור בעבודה, מסיבת שהגוף לא נותן לו לעשות מעשים דלהשפיע, וזה מביא לו, שיש לו ריב עם הבורא, מדוע ברא גוף שיהיה לו כל כך רע, עד שאין שום מקום שיוכל לצאת משליטת הרע, הנקרא, רצון לקבל לעצמו, כנ"ל, ומתי שנגמר כל הכלים שאדם צריך להשלמתו, שיהיה כלי להחזיק שם את הברכה, אז מתחיל להרגיש ישועת ה', כלומר שמרגיש בעצמו ההתקרבות ה'.

ובזה נבין את הקשר שבין, מצה מרור לקרבן פסח, היות שעל ידי מצה ומרור הוא משיג את הצורך האמיתי לאותיות התורה, כלומר, שרק על ידי מצה ומרור מתרקם באדם צורך לעזרת ה', ועזרתו יתברך הוא על ידי הנשמה הנקרא, "בחינת אורייתא וקוב"ה חד הוא", כנ"ל, כמו שכתוב בספר "פרי חכם".

וכשיש לו צורך, אז הקב"ה מקרב את האדם, וזה נקרא, קרבן פסח, שהקב"ה פוסח על כל החסרונות שלו ומקרב אותו לזכות למטרת הבריאה."

שאלה: רב"ש כותב, שבשביל לקבל את הכוחות לאורות הגדולים יותר, הוא צריך להתפלל לה' שייתן לו את הכוחות המתאימים לכך. אני מגלה כל פעם שאני מתפלל לפרעה. איך אני יודע לכוון את עצמי להתפלל לה'?

אם אני באחוריים אז אני פונה לאחוריים, זה נקרא "מעמד אח באח", "אחור באחור". מתוך הרצון לקבל שלי, מתוך האגו, אני יכול לפנות רק לא-לוהים האגואיסטי שלי, שזה פרעה. אני לא יכול לדבר עם הבורא. אין לנו השתוות הצורה, אין לנו קרבה, אין לנו שום קשר. מה הפלא שאנחנו כל הזמן קשורים רק לפרעה. אבל פרעה מביא אותנו למצב כמו שהיום העולם, שאנחנו מרגישים משבר, הרוסים, אי אפשר להמשיך יותר. העולם או פרעה, עושה לנו טובה גדולה, שמראה עד כמה כל הדברים האלה מתקרבים לסיום. הוא הורס אותנו, הוא הורג אותנו, זה תפקידו. לכן ודאי שעכשיו אני קשור עם פרעה, אליו אני מתפלל.

איך אני יכול להתפלל על "תן לי" אם לא לפרעה? בוודאי שכן. עם הבורא אין לי קשר בכלל. אליו אני יכול לפנות רק בתנאי שאני מבקש כוחות להשפיע, תכונת ההשפעה, אמונה, אהבת הזולת. אם אני מבקש לעצמי כל הזמן, מה שלא יהיה, זה תמיד לפרעה.

תלמיד: אפילו שאני רואה שאני מנסה לבקש עבור החברים, אני מגלה שזה פרעה.

נכון, בכל דבר, מה שלא יהיה.

תלמיד: מהמצב שלי אין לי איך לפנות אל הבורא?

לא, אין לך קשר עימו. רק עם פרעה.

תלמיד: אני גם מגלה מצבים שאני מעדיף פשוט לנסות איך שהוא לסתום את הפה, אפילו מבפנים, רק לא לבקש כלום, כי אני כבר מפחד מה יקרה מזה.

כן, כך מלמדים אותנו.

תלמיד: מה עושים?

מה עושים? אתה יכול רק לבקש דבר אחד, שלא יעשה לך את התרגילים האלו. שיעשה אותם אבל בצורה שאתה תלמד מהם, כי את זה כבר עושה הבורא. הוא מנהל את פרעה, ודרך פרעה פונה ומנהל אותך. כך אנחנו, פשוט. אין לנו שום אפשרות יותר לעשות משהו, זו המציאות.

זה נקרא שאנחנו נמצאים בשליטת "פרעה". או שפרעה הוא טוב בינתיים, שבע שנות שובע. או שפרעה כבר מתחיל להיות לא כל כך טוב, רע, שבע שנות רעב. אבל שבע שנות רעב מתחילות מזה שאני כבר רוצה להיות קשור לבורא, ואני רואה שהטבע, פרעה, מה שמנהל אותי, לא נותן לי להתקדם למשהו. זו כבר הרגשת הגלות.

אבל הרגשת הגלות היא באה והולכת, זה עדיין לא נקבע בליבנו. כי הרגשת הגלות היא כנגד הגאולה, שאני כן רוצה להיות בערבות, בחיבור, בביטול עצמי, רוצה לחשוב על הזולת, רוצה להיות מחובר עם החברים, לאבד את כל הרגש והשכל שלי הפרטי, ורק להיות ממש נכלל בתוכם, ואני רואה שאני לא מסוגל. שאני לא מסוגל זה לא נורא, אלא שיש כוח עליון שלא נותן לי כך לעשות. אז אני מתחיל ממש להילחם נגדו. אני לא רוצה שכך הוא ינהל אותי.

אתה רואה איזה משחק יש כאן מלמעלה, שהבורא נותן לי פנים ואחוריים. כבר מאיר הפנים, זה נקרא "מחזיר פניו לאחריו". שכאילו הוא בורח אבל מאיר לך מהפנים, ולא רק את האחוריים שלו אתה רואה. יש לך כאילו שני כוחות, פיצול, אני רוצה לצאת מהגלות ועדיין הגלות שולטת עליי. אז האדם בצורה כזאת נמצא בכוחות מנוגדים, וכל הזמן צריך לחפש איך לחזק את עצמו כדי יותר ויותר להגדיל את הפנים, את הבורא. אמנם זה לא נעים, מאוד לא נעים, כי אז הוא נמצא במאבק עם פרעה. כך אנחנו מתקרבים לגאולה. אלה מצבים מאוד עשירים בביטויים כאלה פנימיים. כתוב שם הרבה במצרים.

שאלה: מה ההבדל בין פעולה רצונית לבין פעולה שנעשית בהתנגדות, אם המטרה היא להביא נחת רוח לבורא?

מרצון אני אף פעם לא יכול לעשות משהו נכון. אלא אם כן מחייבים אותי מלמעלה, וקורים כאלה זמנים, מצבים, פעולות. אבל אני בעצמי, זה לא יכול להיות.

שאלה: כתוב במאמר, "נמצא, שהקב"ה בכוונה תחילה עושה שלא יוכלו להתגבר, בכדי שיהיה להם כלים." זה נקרא שהגבר מתפלל, שרק הגבר יכול להתפלל, שיש לו כוחות להתגבר?

מי שמתגבר נקרא "גבר". "תשש כוחה כנקבה", מי שללא כוחות נקרא "נקבה". זה לא תלוי במין הגשמי.

תלמיד: אז מתי האדם הופך להיות גבר שהוא יכול להתפלל?

שרוכש מסך.

תלמיד: ועד אז הוא לא מתפלל?

עד אז הוא "אישה". אנחנו מדברים על מלכות שהיא תלויה בד' בחינות, בד' ספירות דזעיר אנפין. הוא כותב כאן שארבע מאות שנה זו מידה שלימה. ואני אמרתי שארבע מאות שנה זה נה"י דזעיר אנפין. אות ל"ד בחלק ט"ו.

אז הוא אומר, " וזהו טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים, שהיה גלות ההוא בחינת הסתלקות הה"ר דז"א מד' תחתונים שבו," זאת אומרת, מה שלמעלה מחזה, האור נמצא אבל הוא לא מאיר למטה מחזה דזעיר אנפין. " אשר שם קומת המלכות," למטה מחזה דז"א, "וכנגד ד' אלו שחסר מהם אור הנ"ל, נמשך הגלות ת' שנה." זה אות ל"ד בחלק ט"ו.

אז למה כותב רב"ש שזו מידה שלימה? המלכות ארבע תחתונות דזעיר אנפין, זה ה-ו-י-ה שלה, משם היא מקבלת את כל התבנית של ה-ו-י-ה.

שאלה: נתת בתחילת השיעור את העצה למשוך מאור, לבדוק את עצמנו כל רגע. לגבי משיכת המאור, מה הבדיקה שניתן לעשות כדי לדעת שמושכים מקסימום מאור המחזיר למוטב?

זה לא עניין כמותי, אלא מהותי. מקסימום המאור המחזיר למוטב מגיע שאני, בשלבים, מבטל את עצמי כלפי החברה, ומאבד את עצמי שם עד כדי כך שאני לא מרגיש שאני קיים, אבל אני מוכן להיות בתוך החברה ככלי עזר לכל מה שרוצים החברים. בזה נמשך על כולנו המאור המחזיר למוטב.

המאור המחזיר למוטב אף פעם לא נמשך עלי, אין דבר כזה. אלא כשאני בא למצב ששם הוא יכול להיות, שזה מרכז הקבוצה, אז אני מוצא אותו. האור נמצא במנוחה מוחלטת, אני לא מושך אותו עלי. כך אנחנו אומרים, אבל האמת זה כמו שמש, אני צריך להגיע למקום איפה שהוא נמצא ושם להשתזף.

שאלה: מהי הפנייה לבורא דרך פרעה, שלא ייתן יותר כאלה שיעורים וייתן הזדמנות ללמוד מהם?

אנחנו נדבר על זה. תחשבו בינתיים שאנחנו כל הזמן קשורים לפרעה, זה מספיק, אין לנו קשר עם הבורא. אחר כך אתם תגלו שיש לכם קשר להמן, לעוד לכל מיני הרשעים האלה שבתורה. כל הכוחות שאנחנו מגלים בתוכנו ומזדהים איתם, ועובדים אותם לטובתם, זה המצב הנוכחי.

גילוי הרע לא יכול להיות בלי הקדם הטוב. רואים חושך, אם יש לך איזה פנס שאתה תראה שזה החושך לעומת משהו אחר. כמו שמחפשים חמץ לאור הנר, דווקא בלילה, אחרת אתה לא תראה אותו, כך גם אנחנו. אנחנו עברנו אילו שלבים, עכשיו עלינו לגלות קצת חושך. החושך הוא בזה שאנחנו נמצאים בקשר עם הפרעה. הוא פונה אלינו, אנחנו פונים אליו, ואין לנו שום זיקה לפנות לבורא, אין. איך יכול להיות שאני אפנה לבורא מתוך האגו שלי? לא ייתכן.

שאלה: מי נמצא במצרים, אלה בני ברוך או כל מי שבישראל?

"מצרים" זו הרגשה פנימית. מי נמצא בתוך המצרים? מי שמרגיש שזה מצרים. זה לא גיאוגרפיה, זה מצב פנימי שלי. כמו "גיהינום", כמו "גן עדן", כמו "עולם האצילות", "בריאה", "יצירה", "עשייה", זה המצב הפנימי שלי, שכך אני קורא לזה. "מצרים" זה כבר טוב. "מצרים" זה כבר, או שאני מרגיש שהאגו עובד טוב, ואני מוכן להיות עם הפרעה, מנשק אותו. אתה מתאר לעצמך את ה"פרעה" בפנים? תנשק אותו, אז תתאר לעצמך שבאמת כך אתה בינתיים נמצא עימו. למה? אתה רוצה לקבל בפנים, אתה רוצה להרוויח, אתה דואג לעצמך, וכן הלאה, וזה נקרא שאתה "עובד פרעה".

מתי תתחיל להתנגד לפרעה? כאשר אתה תעבור אילו מצבים שאתה תראה שכל המילויים שלך לעבור מפרעה הטוב לפרעה הרע, נקודת ההיפוך "בין שבע שנות שובע לשבע שנות רעב", כי אתה תראה ששבע שנות שובע לא נותנים לך כלום. אני חשבתי שאני כל הזמן רוכש, והכל יש, והכל יהיה, והכל בסדר, ומסודר, פתאום מתגלה שאין לי כלום. זה נקרא שעבדת מידה שלימה באגו שלך כלפי הפרעה, אבל בינתיים בכל זאת המאור המחזיר למוטב פעל עליך, רק אתה כך עבדת באגו.

כשאתה מתחיל להרגיש שבצורה כזאת אני לא מגיע לכלום, אני לא משיג שום דבר, אני ממש נמצא בכיוון לא נכון, ברגעים האלה הרבה אנשים בורחים, במצב הזה. ויש שממשיכים, שמתחילים להבין שאני צריך להתנגד להנהגה כזאת, להשגחה כזאת, להפעלה כזאת מלמעלה. שהתכנה הזאת, אני לא מסכים עימה, אני לא רוצה, אני לא יודע מה לעשות עימה, אני לא רוצה שכך יפעילו אותי. וזה נקרא שאדם מתנגד לאותו פרעה הטוב, ורואה בו את הפרעה הרע. זאת אומרת, למה? אם תמשיך כמו קודם, יהיה בסדר, אתה תהיה מרוצה. לא, הוא כבר מתחיל לזהות שהחיים האלה לא הביאו לו כלום. המטרה שהוא רוצה להגיע אליה, שבאמת מתגלה כמטרה רוחנית, הוא רואה שאי אפשר להשיג בצורה כזאת.

ואז הוא מתחיל לדאוג בעצמו על המאור המחזיר למוטב. וכאן יש הרבה הבחנות פנימיות, הוא נלחם עם הפרעה. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", זאת אומרת, שהאגו שלי מחייב אותי כל הזמן לעבוד לעצמי, למעני, ויחד עם זה אני סובל מזה. אני לא רוצה, אבל אני לא יכול, זה הטבע שלי. כל יום אני נופל, ונופל, ונופל לתוך האגו שלי, ואני חושב לעצמי שיש רגעים בכל יום שאני מזדעזע מזה, רוצה לצאת ולא יכול, וזה נקרא שאני נמצא בעבדות פרעה. מצבים מאד לא נעימים, אבל כך אנחנו עוברים ולומדים, וזה לוקח שנים. זה כך, מה לעשות. זה לא מיליארדי שנים כמו ביקום, כי זו דרגת הדומם, אלא אצלנו זה שנים. אתה חייב להגיע למצב שאתה מחליט ש"טוב לי מותי מחיי", שאני חייב להפסיק לדאוג לעצמי, חייב להתכלל באחרים, חייב לעשות משהו שיהיה נתק. נתק לא יכול להיות, כי "נתק" זה נקרא שאתה נופל מהמדרגה הזאת. אני צריך שיהיה לי מסך.

זה ההבדל בין מסך לנתק. מסך, זאת אומרת שאני נמצא מעל האגו שלי, והוא כל הזמן בוער בי, וכל הזמן מושך אותי למטה שאני אחשוב עליו, ואני בכל זאת מקבל מלמעלה כוחות להיות למעלה ממנו. וכל הזמן אני נמצא בחתך הזה, בין ליפול, לבין להיות למעלה ממנו. המצב הזה הוא המצב הקבוע, מתח, חשבון, שאז זה מתחיל לייצב כך את הפרצוף הרוחני בתוך האדם.

אבל המאבק הוא על פנים ואחוריים של הבורא. אתה רוצה לקבוע את הפנים שלו, דורש שיאיר עליך אור, ושאתה תהיה למעלה מהאגו שלך. אדם שמגיע מגלה את זה, אם לא מגיע, אז בשביל מה לו? שיחיה יותר רגוע.

תלמיד: "מצרים" זה כשאני בתוך השפעת הסביבה ושאין לי שום השפעה אליו, כשאני לא מסוגל להשפיע לאותה סביבה.

שאני לא רוצה. שאני רואה שאני לא רוצה. יותר טוב להגיד, לא שאני משפיע, או לא משפיע פיזית, אלא שאני רוצה, או לא רוצה. אני מגלה שאני לא רוצה להשפיע לחברה.

תלמיד: מה מניע את ה-99, כי להם אין סביבה שמקדמת אותם, מה ה"מצרים" של ה-99?

"מצרים" בשביל ה-99 זה המשבר הנוכחי בעולם. כך מקדמים אותם להכרת הרע. זה בדיוק מה שכולם עוברים. היום כל העולם עובר את זה, לכן אנחנו מפיצים חכמת הקבלה בכל העולם.

מקובלים חשבו על זה כבר לפני מאה שנה, היה להם ברור שזה כך. לאר"י זה היה ברור לפני חמש מאות שנה. אנחנו רואים שזה רק עכשיו מתרחש, אבל אם תדבר עם אנשים, הם יגידו, "מה פתאום? הכל בסדר גמור." תלוי מי מרגיש "מצרים" ומי לא, ובאיזו צורה, אבל איך שלא יהיה, אנחנו רואים שבעולם הזה, זה כבר נכנס, זה מתרחב.

שאלה: מה עושים כשאתה מרגיש שהכוונה היא שקרית, ואתה כבר לא יכול לעשות כוונות? למרות שאתה אומר לנו לשחק, בשלב מסוים הילד, כבר לא רוצה את המשחק הפשוט, הוא רוצה לשחק את המשחק האמיתי, אני לא מצליח יותר לעשות כוונות.

תבקש, אין תשובה אחרת.

שאלה : במה תלוי הרצון לצאת משליטת פרעה כל עוד אתה תחת שליטתו? זה נראה כמו נס, כי אתה הרי סגור שם, איך פתאום יופיע משם רצון לצאת ממנו?

הרצון לצאת משליטת פרעה תלוי במידת האור שמאיר על האדם, מידת האור תלויה באהבת ה' אליך. אם הוא לא אוהב אותך, מה תעשה? יש לנו רק דבר אחד, אמרו לנו, שזאת הערבות, אם נגיע לערבות, יהיה הכל, ואם לא נגיע אליה לא יהיה כלום.

שאלה : יש ציטוט שאומר שהאדם מפסיק להתחרט או להצטער על העבר, מתי האדם מפסיק להתחרט על העבר?

מתי שהוא מגלה שכל מה שהוא עבר הוא מאת העליון, מהכוח העליון, ואז אין לו על מה להצטער, הוא מבין שכך צריך להיות ומפסיק את השטות הזאת של להצטער על העבר, כי הכל ביד ה'.

תלמיד : האם לפני שהוא מרגיש את זה יש לו אפשרות להפסיק להתחרט ולשנות את היחס שלו?

לא, בשביל מה? דווקא זה שהוא לא מפסיק להתחרט, מראה לו עד כמה שהוא עדיין נמצא בשליטה עצמית, הוא חושב שהוא עשה כאן משהו, השפיע על משהו, והוא הסיבה למשהו. הוא עדיין לא נמצא בהשגחה עליונה, שהכל בא מאת ה' וכל רגע שעבר נשרף, כלא קיים, ולא לעשות חשבון עם העבר אף פעם, אם הוא יכול לעשות כך, אם הוא כבר עושה כך, סימן שהוא נכלל בבורא, לפחות מתחיל להתכלל בבורא, לזרום עימו.

תלמיד : אם אתה לא מפסיק להיות תקוע בעבר ובתוך החרטות מה אתה עושה?

אתה ממשיך להיות תקוע, מצטער ואוכל את עצמך. עד מתי? עד שתאכל את כולך, עצמך, אין לך ברירה. עד שיתגלה לך שאין עוד מלבדו, שהבורא עושה את הכל, וגם בעבר הוא עשה לך את הכל.

שאלה: בקשר למושג "שבע שנות שובע" ו"שבע שנות רעב", נראה שזה מושג אגואיסטי כזה, יוסף נותן עצה לפרעה, תאגור כי עוד מעט יהיה לך רעב, ואז הוא מתחיל לאסוף את הכל. אבל אני לא רואה שזה מושג לא אגואיסטי, כי צריך לחשוב על העתיד, מה יהיה איתך וכולי איך זה מתבטא אם זה לא אגואיסטי?

גם שבע שנות הרעב הן באגו שלו, במאבק של האדם עם האגו שלו שעדיין נמצא בתוכו. יציאת מצרים שאחרי שבע שנות הרעב היא כשאדם כבר מתעלה מעל האגו שלו ומתחיל לתקן אותו. בעודנו נמצאים בתוך האגו, אנחנו לא מסוגלים לתקן שום דבר.

שאלה : אמרנו שכשלאדם אין קשר עם הבורא, הוא מתפלל לפרעה. אז הוא בעצם, מנהל דיאלוג עם עצמו, מתפלל על עצמו?

אדם מתפלל או לפרעה או לבורא.

תלמיד : מה זה בעצם להתפלל לפרעה? לעצמי, למי?

כן, לעצמי, עבור עצמי, להצליח בכל דבר. מה האדם רוצה בכל רגע? שיהיה לו מקסימום טוב מכל הבחינות האפשריות. זה נקרא שהוא מתפלל לפרעה, שהוא עובד פרעה.

תלמיד : אם פרעה זה אני, אז כאילו יש לי דיאלוג עם עצמי?

לא, פרעה זה לא אני, כתוב שגם גנב במחבוא, לפני הגניבה, מתפלל לבורא או לפרעה, זה לא חשוב. אנחנו מתפללים לדבר הלא נודע, שנקרא אצלנו כוח עליון. או לפרעה או לבורא תלוי במצב שבו אני נמצא, אבל אני מתפלל ללא נודע לי, לחלל שלפניי. והחלל הזה הוא כלפיי. אם אני אגואיסט אני מתפלל בצורה מסוימת, ואם אני כבר למעלה מהאגו אז יש לו צורה אחרת.

אם אני למעלה מהאגו אז בשבילי החלל הזה הוא הבורא. זאת אומרת, שכבר אין לי חשבונות עם עצמי וכך אני מתאר אותו. אם אני אגואיסט אז עדיין החלל הזה הוא כפרעה, כי כך אני מצייר אותו, "כל הפוסל במומו פוסל", כך זה קורה.

אבל התפילה שלנו היא תמיד ללא נודע. ולכן תמיד כלפי המדרגה הבאה, המצב הבא, אני נמצא בהסתרה. זה התנאי שבו אני מאתר את עצמי, מכוון את עצמי בצורה הנכונה לבורא כשאני מצייר אותו. לכן זה נקרא תמיד "בוא וראה", כי הבורא הוא ציור שלי, איך שאני מצייר אותו. אם תתחיל לדבר עם בני האדם, אפילו בעולם הזה אתה תראה, תשאל אותם, מה זה הכוח העליון, מה זה הבורא, וכל אחד מהם יגיד לך משהו אחר.וזה נכון.

גם אם תשאל מקובלים, כל אחד מהמקובלים יגיד לך משהו אחר. כי ההעתקה, האפליקציה מעצמי במה שאני יכול לתאר את הכוח העליון, מהלא נודע, זה הבורא.

אלה כבר דברים שאני לא רוצה להתפלפל בהם, אחרת זה ייראה כפילוסופיה, המקובלים מדברים תמיד מתוך העשייה, "ממעשה הכרנוך", מעשייה. מה שלא נשיג לא נדע.

שאלה: מתי נוכל לדבר על זה?

כשתגדלו קצת, נדבר. עכשיו אין מתחת שום בסיס. אני מרגיש על עצמי, שאני מתרגז, סימן שלא כדאי. כי אין הבחנות משותפות. הן יבואו.

שאלה: אני מרגיש שהבורא בכוונה מביא אותי למצב שאפול, כל הזמן מוסיף ומקרב אלי את האגו בצורה מכוערת ביותר וזה מביא אותי להילחם בו בצורה חיצונית. מה לעשות?

להילחם נגד הכוח עליון?

תלמיד: להילחם בצורה חיצונית עם האגו.

בסדר, טוב מאוד. בינתיים זה כך. אני לא רואה בזה שאלה.

שאלה: למרות שאתה אומר שאנחנו עדיין לפני זה, אם אני מצליח להגיע למצב שבו אני מיואש מהכוחות שלי ואני מרגיש שאני כבר לא יכול להתמודד מול מה שאני רואה, את האחוריים של הבורא, אני מבקש ממנו שייתן לי כוח כי אני לא מצליח, למי אני פונה?

למי שאתה מצייר לפניך.

תלמיד: אני מצייר את הבורא, את אותו כוח.

בסדר, בשבילך זה הבורא. בשבע שנות השובע אתה מרגיש את פרעה כבורא. אחר כך אתה רואה שלא, שהוא בעצמו מתחיל להסתובב באחוריים, שפרעה הוא האחוריים של הבורא כשזה מסתובב באחוריים, מתגלים הפנים של הבורא, אז אתה מתחיל לזהות, ולהתפלל למישהו אחר.

תלמיד: אבל עדיין צריך תמיד להתפלל, לבקש.

לא צריך. אם בא לך, אם אתה מרגיש שאתה תלוי במשהו. אם אתה מרגיש שהמצבים הפנימיים שלך, מבפנים, שכל המצבים האלה משתנים לא בשליטתך זה נקרא אדם ולא בהמה. הוא מרגיש שהוא מנוהל מכוח עליון, המצבים האלה ממש באים ויש בהם איזה סדר, ולא סתם מקרה, אז לפי ההרגשה הזאת כבר יש לו כביכול קשר עם משהו, עם העליון.

וזאת תחילת הדיאלוג עם הבורא.

שאלה: דווקא כשאין לנו הבחנות משותפות עדיין ואתה מרגיש שאתה מתרגז ואתה לא יכול להוציא את זה, לא היה כדאי לעשות סדנה וכך נבנה את ההבחנות האלה ביחד, כדי לזרז?

אני שמח שאתם ממליצים לי להתקדם, אבל קצב ההתקדמות לצערי, לא תלוי בי. אני רואה שאם אני מדבר וזה נופל לתהום ולא על הקרקע, אסור לי לעשות את זה. זה רק יכול להקשות על ההתקדמות.

אני רציתי לספר לכם הרבה יותר אבל מה שלמעלה מהדרגה הבאה זה לרעותא, לרעה.

כמו עם ילד, תתחיל להסביר לו משהו שלמעלה מהראש שלו, שמתאים לעוד שנה, לעוד שלב, הוא יתבלבל. יתבלבל עד כדי כך שאולי זה להזיק למוח שלו. זה צריך להיות בצורה מאוד עקבית, מסודרת נכון. ברוחניות זה בכלל חוק ואין מה לעשות. אתה יכול ללמד ואתה סובל, זה נקרא "צער גידול בנים", וזהו, אין מה לעשות.

שאלה: את כל מה שהביא אותי לכאן, אני מייחס לרצון הבורא. אבל מה שאני שומע בשאלות ובתשובות זה שבעצם זה לא היה הבורא, זה היה פרעה שהביא אותי לכאן.

זה לא חשוב אם זה פרעה או בורא, מה ההבדל? כל הדברים שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים אותם בתוכנו. אם אני יכול לייצב בתוכי דמות אגואיסטית בלבד, מהתכונות האגואיסטיות שלי, אז ודאי שמה שאני מצייר, זה הבורא שלי. בתורה הוא נקרא פרעה, כי התורה מדברת על שני המצבים. על הכוח האגואיסטי שמנהל אותי ועל כוח האלטרואיסטי שמנהל אותי.

עכשיו אני מנוהל על ידי הכוח האגואיסטי. למה? זה הכוח העליון, הוא אבסולוטי, הוא שלם, אבל מנהל אותי בצורת האגו, זה נקרא "בראתי יצר רע" ומגדל את היצר הרע הזה בי, ומתאר לי שכל העולם הוא רע. זאת אומרת אגואיסטי, לא רע. בהתחלה אני בכלל לא חושב שזה רע. וזה הבורא שלי. תדבר עם כל העולם, צריך להרוויח, להצליח וכן הלאה, צריך לתת צדקה, שיהיה לנו שם לעולם הבא. צריך לתת לבנק, שיהיה לנו בבנק לעולם הזה. זה הכל כוח הפרעה, כוח האגו שלנו.

וזה נקרא "א-לוהי מצרים". ודאי. חשבתם שאתם פונים לבורא המשפיע, הטוב, האוהב? עם מה יש לך להתקשר אליו? ודאי שלא. אנחנו כולנו עובדי פרעה. אם הבורא היה בא, נניח במין תיאטרון כזה, היית זורק אותו, היית מרביץ לו, רק שייעלם. מה הוא ממליץ לי הבורא האמיתי, "הפנים"? הוא ממליץ לא לחשוב על עצמי, לחשוב על אהבת הזולת. להיות תלוי וכלול בתוך החברה.

אותו אני רוצה לשמוע? לקבל ממנו מה שהוא אומר? ודאי שלא. אני סתם אומר מילים באוזן, "כן כן, ודאי ודאי". אבל אני לעצמי? לעצמי אני עושה את החשבון שלי.

תלמיד: איך האדם מתמודד עם הכעס שמתעורר כתוצאה מהדרך הכפויה שהביאה אותנו לפה?

תתרגז עליו אם אתה כועס, בסדר, כך הוא מנהל אותך, כן, תתרגז עליו עד שאתה תשנא אותו. השנאה לפרעה מביאה לאהבה לבורא, אחד מהשניים. כך עובד כוח אחד בשתי מסכות. כמו שיש בתיאטרון שתי מסכות, כך זה עובד כלפי האדם.

שאלה: אני מרגיש שחסרה לנו ערבות מצד אחד, ומצד שני אנחנו מדברים על פרעה ועל מצרים. אבל לי יש הרגשה שכל מי שחווה פרעה, מצרים, זה פרטי מדי, חסר לנו משהו כללי.

אני לא רואה שיש משהו יותר כללי מפרעה. זה כוח שתופס את כל המציאות, את כל העולם, את כל הפרטים, דומם, צומח, חי, מדבר. הוא תופס הכל לרשותו ומנהל בצורה כזאת שלא נותן לאף תא, לאף חלקיק קטן לברוח מחוץ לשליטתו, מחוץ למצרים. "מצרים" זה כל העולם הזה, הכל. פרעה זה כוח ששולט בכל, זאת אומרת בכל הטבע עד לחלקיק האחרון. שתופס אותך בכל המוח והלב, בכל המודעות ותת מודעות.

יש לך משהו חוץ מזה?

תלמיד: אבל מה לעשות אם כבר מישהו מרגיש כאב, קושי, איך הוא הופך או משייך את ההרגשה האישית וההתמודדות האישית שלו, לפעולה כלפי הקבוצה?

אם למישהו נמאס, אין לו כוחות, כל מיני בירורים פרטיים שאנחנו מגיעים אליהם, איך בסופו של דבר הוא משייך את זה לכוח הכללי פה בקבוצה ועם זה פועל? איך להביא את זה לאיזו קופה כללית וגם הפיתרון יהיה קבוצתי?

אני מסכים איתך, בינתיים זה אישי, אחר כך אתה תראה שבצורה אישית אתה לא מסוגל לכלום ואתה תבוא על ארבע לקבוצה. כך, בצורה פנימית שלך תשתחווה כלפיהם ותרצה להיכנס אליהם, לתוכם, לליבם, ללא שום תנאים. תקבל את הכל.

זה יבוא.

תלמיד: זאת אומרת, החבר צריך לעבור את השלב הזה עד שהוא מגיע גם לייאוש מהמלחמה האישית שלו ורק אז לבוא לתוך הקבוצה? לא יכולים לעשות משהו בלי קבוצה?

כך אנחנו לומדים.

שאלה: האם גם פרעה מתגלה בקשר בינינו, או שכל אחד מגלה אותו ביחידות?

השאלה היא בעצם, האם כשאנחנו עדיין מרגישים שנמצאים בשליטת הפרעה, אנחנו מרגישים כל אחד את עצמו ואת היחס שלו, ומציירים את הקבוצה והעולם, כל אחד בצורה אישית? ברור שכך, כי אני תופס את זה בכלי האגואיסטי שלי ואז לכל אחד יש דעה משלו והבנה משלו וכן הלאה.

ואם אנחנו מגיעים להתכללות, האם בהתכללות אני מאבד את התפיסה האישית שלי וכבר יש לי בורא משותף? ואם לא היה פרעה משותף או היה, אז הבורא משותף כי שם אנחנו נכללים זה מזה. בפרעה אנחנו אינדיבידואליסטים, אז יכול להיות שכל אחד מרגיש אותו בצורה אחרת. אבל בבורא שאנחנו נכללים כאיש אחד בלב אחד, אולי אנחנו כולנו צריכים לגלות אותו בצורה אחידה? אני לא יכול להסביר את זה.

אני יכול לשאול יותר מזה אם תרצו, אבל להסביר את זה אני לא יכול. כמו שהפיזיקאים לא יכולים להסביר את הדואליות שיש בפיזיקה הקוונטית, כך גם כאן, אי אפשר להסביר את הדברים האלה, כי זו מציאות שלא נמצאת בתפיסתנו בזמן, תנועה, מקום. זה מתגלה, ואז נעלמות השאלות האלה. השאלות האלה באות מתוך שעוד לא נמצאים באותם הצירים הנכונים, באותה ההסתכלות למעלה מהדעת שצריכה להיות כדי להבין את זה.

את מצרים אי אפשר להבין בעודנו שנמצאים שם, אלא אך ורק ביציאה ממנה. כי כל עוד אתה נמצא בשליטה, אפילו במקצת, אתה לא יכול להשיג את המצב האמיתי. וכדי להשיג כל דרגה, אתה צריך להשיג את הדרגה מעליה, ואז מהעליון נלמד התחתון. אותו דבר כאן.

שאלה: הוא מדבר פה על התגברות שאחר כך בדרך זו אנחנו בונים את אותיות התורה.

נכון. על ידי ההתגברות אנחנו בונים את אותיות התורה.

תלמיד: מהן האותיות הלאה? אלה כלים שאנחנו בונים?

התחברות מסוימת בין תכונת האור האינסופית לתכונת הכלי המוגבלת, נותנת לנו ציור איך אני עם המסך שלי מצייר את הצורות על האור הלבן. זה נקרא אותיות העבודה, אלה מידות ההתקשרות בין הנברא לבורא. כי האלמנטים הגרפיים של האותיות מבטאים את הדבקות שלי באור, ברקע הלבן. וכל יתר הלבן? אנחנו לא משיגים, אנחנו נשיג את זה רק בגמר התיקון. עד גמר התיקון יש לנו את האלף בית הזה.

יש כאן שאלה שאנחנו מתקרבים אליה, אולי אנחנו נדבר עליה בקרוב, מהו הקשר בין צורות האותיות לתרי"ג פלוס ז' מצוות בסך הכל, תר"ך מצוות, איך תר"ך מצוות מייצבות לי את האותיות? משם נלמד את העניין של הגימטריות. זה ביטוי של הנוסחאות שעל ידן האור העליון יורד מלמעלה, מאריך אנפין, דרך כל הפרצופים, אלינו, לנשמות.

אנחנו כביכול עומדים באיזה גבול, מגששים, זה טוב, עדיין לא מובן, אבל לקראת הפריצה.

שאלה: המדענים נלחמים כבר המון שנים בדואליות של האור. ויש הרגשה שהם לא יצליחו לעשות לחבר את הימין והשמאל של החלקיקים, כל עוד לא יגלו בסופו של דבר שיש את החוש השישי שצריכים להשתמש בו, כל עוד לא יגיעו לחכמת הקבלה?

ודאי שכן. הם נמצאים במצב האגואיסטי, כמו שאנחנו בעובדה האישית שלנו, מבינים ומרגישים במשהו, מנחשים שיש משהו מעבר לחושים שלנו, מעבר לתפיסה שלנו, מעבר לרצון שלנו רק לעצמנו. ועל זה אנחנו בינתיים דנים בצורה פסיכולוגית..

למה בעל הסולם מכבד את הפסיכולוגיה? כי אנחנו פועלים בתוך הפסיכולוגיה שלנו. זו פסיכולוגיה קצת יותר גבוהה, שהיא כבר מדברת על ההשפעה, על משהו שמעבר לטבע האדם. זו כביכול הפסיכולוגיה המתקדמת, של המאקרו, של הדרגה הבאה. אבל כך אנחנו מתקדמים.

אותו הדבר הפיזיקאים, הם מזדהים בתוכם עם מה שהם רואים בתוך המחקר שלהם ומנחשים מה יכול להיות מעבר לזה. אז מעבר לזה אין זמן ואין מקום ואין תנועה ואין זה ואין זה.

בסדר, הם יכולים להגיד. אבל מאיפה יש להם חוש כזה? מתוך שכל האנושות מתקרבת לזה, ומתוך שהם מתעסקים בזה, מתוך הרצון הגשמי החזק שלהם לתפוס את הדברים האלה, הם מתחילים להזדהות עם האלה, ממש להרגיש אותם אפילו בפנים. וזה חייב להיות למעלה מזמן, אין זמן, למעלה ממקום, למעלה מתנועה, למעלה מהכל, לא חלקיק ולא גל ולא כל דבר אחר. הם מדברים על זה. אבל להשיג, לא.

תלמיד: אז עולם המדע עובר סוג של ייסורים כאלה, בלהתמודד עם הדברים האלה בלי הצלחה?

כן, ודאי. וההצלחה יכולה להיות רק אצלנו, כי אנחנו כמו אותם הפיזיקאים, אבל כל זה מגיע לנו על ידי המאור המחזיר למוטב. אנחנו לא מגלים את המעבר הזה שצריך להיות בדומם, כמו שהם, הם הרי מטפלים בדבר הנמוך ביותר, בחומר הדומם, ואנחנו מגלים את זה בחומר החי והמדבר.

וחוץ מזה, הם מגלים שבחומר הדומם יש איזו מודעות, אפילו בדומם, ואנחנו מדברים על המודעות של דרגת החי כלפי המדבר. אבל בעצם המגמה היא אותה המגמה, רק בשני קצוות הטבע, שם דומם ואצלנו חי.

(סוף השיעור)