שיעור ערב 08.06.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שבועות- קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו בשיעור מיוחד לחג השבועות, נקרא קטעים נבחרים מהמקורות.

הייתה כאן שאלה על מתן תורה, שכל יום יש מתן תורה. רציתי להגיד כך, אנחנו לומדים שהכול מתפתח מזה שרצונו להטיב לנבראיו, הוא ברא את הנקודה השחורה של הרצון לקבל שנקרא הנברא העתידי ומשפיע על הנקודה הזאת השחורה באור העליון. רצון לקבל שמתפתח מהנקודה השחורה, מתפתח על ידי זה שנמצא בתוך האור הלבן, רצון להשפיע.

ובזה בעצם התחילה ההתפתחות, והיא כל הזמן כל הזמן נמשכת, נמשכת, נמשכת ואין בהתפתחות הזאת שום דבר שמשתנה, זה נקרא ש"האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת", שהוא כל הזמן משפיע על הנקודה הזאת עד שמביא אותה למטרת ההתפתחות כדי שהנקודה הזאת תתפתח ותהיה ממש כשותף שלם לאור העליון, כדי שהנברא יגיע לדבקות בבורא. הדרך הזאת נקראת דרך "בעיתו", בזמן. וכך אנחנו רואים כמו שנגיד היקום שלנו מתפתח, אי אפשר לעצור את הדברים האלה, אי אפשר לעשות את זה, אלא זה הכול בא מלמעלה. וישנה עוד אפשרות לנבראים שהם מגיעים לדרגת התפתחות מסוימת, לזרז את ההתפתחות וזה נקרא "אחישנה".

ולכן בתקופה, מאיזה מצב בהתפתחות בעיתו יש לנברא יכולת להבין ולהכיר בהתפתחות שבה הוא נמצא ולסייע להתפתחות מצידו בהתעוררות שלו. ובתופסת הרצון שנקרא השתוקקות, הוא יכול לזרז את המצב, זה נקרא "ישראל מזרזים את הזמנים".

ואז ההתפתחות נמשכת, ודאי שלאותו כיוון, וודאי באותם השלבים, אבל מפני שהנברא הוא אותה הנקודה שהתפתחה, היא רוצה בהתפתחות הזאת, אז נראה לה שזה בצורה יותר קצרה אם אפשר להגיד, שזה עניין הזמן. זה לא זמן, אין זמן, אלא שינויים שקורים גם לפי רצון העליון וגם לפי רצון התחתון, לפי שניהם כשהם מנמצאים יחד באותו כיוון בהתפתחות. ולא בזה שהכוח העליון רוצה בהתפתחות, והתחתון הוא כביכול מתנגד לזה, הפוך מזה.

לכן כל העבודה שלנו היא להשתמש כמה שיותר בכל מיני הכיוונים והאמצעים, וכמה שיותר להתקרב לאותו המצב שהוא גמר התיקון. זה להיות מחוברים יותר, "ואהבת לרעך כמוך" כמה שאפשר להתקרב לעיקרון הזה, כמה שאפשר להגיע ליישום בעשירייה, לה-ו-י-ה אחת וכן הלאה. אבל צריכים להבין שאנחנו בזה לא משנים בעצם שום דבר, חוץ משעוברים אותם שלבי ההתפתחות רק בהסכמה מצידנו, ברצון שלנו.

ולכן כל יום יש מתן תורה, כל רגע יש מתן תורה, ואין זמנים כאלה לפי הזמנים הגשמיים של היקום שלנו, אלא זה הכול תלוי ברצון מצד התחתון עד כמה שהוא רוצה לסייע, רוצה להיות שותף לרצון העליון.

שאלה: קראנו בזוהר שהוא אומר שפרעה השתמש בטריק שהוא שם את הסוסות הנקבות מקדימה, את הזכרים מאחורה, ואז העם רץ הרבה יותר מהר. ושרצו לעכב שמו את הסוסות הנקבות מאחורה, את זכרים מקדימה ואז לא התקדמו. איך אנחנו בעשירייה מסדרים את הקו ככה שהריצה קדימה תהיה עם כולם לאותו מקום, ולא שנחתכים בין שני קטעים כל הזמן, אלא שגם המטרה, מי שאנחנו רוצים אליו נמצא באותו מקום ואז כל הכוח למקום אחד?

אם הנטייה לעל מנת להשפיע אז ככה זה מסתדר. אם הנטייה לקבל אז יש לך בעיה עם הנקבות. פשוט מאוד, אין כאן מה להתבלבל.

קריין: נקרא מתוך קטעים נבחרים בנושא שבועות קטע מספר 3 מתוך רב"ש - ב' אגרת נ"ט.

"היות שיהודי כלול מז' מדות, וצריכים לתקן אותם שיהיה לה', ויש כלל, שכל מידה כלולה מחברתה, לכן יוצא לנו ז' פעמים ז', הרי הם מ"ט ימים. לכן אנו סופרין מ"ט יום עד קבלת התורה. כי העומר הוא משעורים. שהכוונה, שהוא בא משעורים, על ידי זה שהוא משער בליבא את גדלות ה', כמו שפירש הזהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", אומר הזהר הקדוש, "כל חד וחד לפום מאי דמשער בליבא" [כל אחד ואחד לפי מה שמשער בליבו], באותו שיעור שורה עליו האור של הקדוש ברוך הוא על האדם. וזה נקרא בחינת אמונה. וכשהאדם זכה לאמונת ה' אז נקרא בחינת בהמה. וזה ענין שהעומר היה של שעורים, שהוא מאכל בהמה, שהכונה שעוד לא זכה לדעת התורה. מה שאם כן בשבועות, שזוכין לקבלת התורה, אז מקבלין את הדעת התורה, לכן מקריבים את מנחת חיטין שהוא מאכל אדם, שהוא בחינת מדבר. מה שאם כן מטרם שזכה לבחינת תורה שהוא בחינת מדבר, אז נקרא מנחת שעורים, שהוא מאכל בהמה. ואז נקרא מאלמים אלומים, שהוא בחינת אלם, שהוא רק בחינת חי ולא מדבר. שרק על ידי התורה זוכין לבחינת מדבר."

(רב"ש - ב'. אגרת נ"ט)

אפשר להתפתח, גם זאת התפתחות לא כל כך קלה כי זה לפני הכניסה למצרים, גם שם יש מאבק להתחבר, לא להתחבר, כמו עם בני יעקב, עם יוסף שזה גרם לכניסה למצרים. ברור שאי אפשר בלי זה, בלי לריב ובלי לברר את הדברים, כי חוץ מהמלכות, יסוד שזה יוסף, לא מרגישים שיש צורך בחיבור. כל בחינה ובחינה או ספירה וספירה לא מרגישה צורך בחיבור, רק יסוד שאין לו משהו משלו אלא רק מתוך זה שהוא כלול מכל הספירות הקודמות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, חמש בחינות ויסוד זה שישי, שאין לו מעצמו אלא רק חיבור מחמש הבחינות הללו.

לכן יוסף אומר, צריכים אתם להתחבר אחרת אנחנו לא נוכל ליישם מה שאנחנו צריכים, וזה גרם לכניסה למצרים. זאת אומרת, שהיה חסר לבחינות האלה הרגשת העביות, התלות, והשגת המטרה, "הכול היה בסדר", חסדים, לא צריכים יותר. ואז רק תוספת האגו הרצון לקבל הגדול, הוא נותן הבנה שחייבים כאן לעשות תיקונים נוספים, גדולים מאוד, ולכן רק מיציאת מצרים יש להם כבר דחף לתיקון ממש של הרצון לקבל.

ולכן בהשגה הזאת במצרים עדיין הם נקראים דרגת דומם, צומח, חי, ורק על ידי עשרת המכות ויציאה ממצרים מתחילים לקבל חיסרון בדרגת המדבר, צורך לקבלת התורה, צורך בהשגת מתן תורה, נותן התורה, ואז הם מגיעים דרך 49 יום לדרגת החי השלמה ומוכנים להגיע לדרגת המדבר.

שאלה: לפי הכתוב מה זה "משער בלב את גדלות ה'"?

איפה אפשר לשער גדלות ה', גדלות המטרה, גדלות הנותן, גדלות למה שאתה משתוקק, איפה אתה משער את זה? רק ברצון לקבל.

תלמיד: לא איפה, מה הכוונה "לשער את גדלות ה'"?

השאלה היא בעצם כזאת, יש לי רצון לקבל, ברצון לקבל הזה אני מרגיש איזו תופעה, איך אני יכול להוסיף לתופעה שלי במשהו יותר? לא יכול, מה שאני אני, אני דרגת בהמה, מה שיש לי יש לי, מה אתם רוצים ממני יותר? כלום. איך אני יכול להזיז את עצמי מהמקום הזה להתפתחות? לא יכול, מה עושים? רק על ידי הסביבה שיכולה להוסיף לי התעוררות חיצונה אני יכול לגרות את עצמי בזה שאני רוצה יותר. לא על ידי הרצון שלי, אני בהמה, אם אני מוסיף לעצמי חיסרון נוסף, זה נקרא שאני רוצה להיות אדם, הדומה לבורא, הנמשך אליו, שזה אפשרי רק על ידי סביבה. יש לנו על זה הרבה מאמרים.

אז לכן אנחנו מוסיפים לדרגת הרצון לקבל שניתנה לנו, ודאי שמקבלים התעוררות מלמעלה, כל מיני הארות, ואנחנו מוסיפים לזה חסרונות נוספים, הם יכולים להגיע מבחוץ. על ידי מה? על ידי זה שאני נכלל עם הזולת, עם החברים. החברים יכולים לתת לי שתי צורות התפעלות, שלילית וחיובית. אנחנו עוד נדבר על זה. העיקר משניהם זה חיסרון לגדלות הבורא. "רצוננו להכיר את מלכנו". זה העיקר. ואם אני מקבל כזה גירוי חיצון מהחברים, אז יש לי כאן הרבה מאוד כוחות ברצון לקבל שלי, באגו שלי, שהם מעוררים אותי מכל מיני כיוונים, קנאה, תאווה, כבוד, שליטה. הרבה מאוד אמצעים יש לי כאן, בתוך הרצון לקבל שלי שלא נותן לי, מנוחה ואני כבר חייב לרוץ ולהשיג.

העיקר מהם, מכולם, החשוב ביותר מכולם, זה לא סתם כוחות תחרותיים, אלא כוח שדוחף אותי להכרת גדלות הבורא. שהחברה מעוררת אותי עלי ידי זה שיש להם משהו חשוב בידיים, שזה נקרא "גדלות הבורא", קשר עימו, התקרבות אליו יותר ממה שיש לי, ואז אני נדלק כאילו שיש להם רכוש גדול. כמו בעולם שלנו, קנאה. זה מאוד חשוב. ואז אני מקבל מהחברה חיסרון נוסף. החיסרון שאני מקבל מהבורא זה חיסרון שנקרא "בהמה". החיסרון שאני מקבל מהחברה זה חיסרון שאני מקבל מדרגת האדם. ולכן, מאוד חשוב לי כמה שיותר להתפעל מהם.

יש על זה המון דוגמאות בספרות שלנו, חוץ מרבי יוסי בן קיסמא, עוד הרבה, יותר מזה אפילו. ובסך הכול זה נקרא "התפעלות חברים", בקיצור.

שאלה: איך אני יכול לעזור לחברים לצאת מהמצב של "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו"?

מה זאת אומרת?

תלמיד: אתה אומר הכול וכולם שומעים ורואים ולא מצליחים. אז איך אפשר לעזור לחברים?

אתה תצטרך לעשות כאן עבודה, אבל אתה צריך להאמין שיש לך אפשרות לעורר אותם ולדחוף אותם עד גמר התיקון. לא רק אפשרות אלא התחייבות.

תלמיד: אני מרגיש את ההתחייבות הזאת.

אז מה הבעיה?

תלמיד: באופן מעשי, אתה רוצה לבטא את עצמך, אבל הם לא שומעים ולא מרגישים.

סימן שאתה לא בסדר.

תלמיד: אז איך להיות בסדר?

לחפש על ידי מה אתה יכול לעורר אותם. חפש איך לעורר בהם עוד תשוקה, עוד חיסרון, עוד תחרות, עוד משהו.

תלמיד: ולקבל את זה באהבה.

מה לקבל באהבה? הבורא נותן לך עבודה.

תלמיד: אז לקבל את העבודה.

כן. זה נקרא "אשר ברא א-לוהים לעשות". אתה חייב לעשות את זה. אם לא תעזרו זה לזה בצורה כזאת, אתם תתקדמו בדרך בעיתו. זה מכות, בעיות, התקדמות לא טובה. זאת גם לא התקדמות.

תלמיד: אז איך באמת לקצר ולהיות באחישנה?

רק בכוח הטוב. בדוגמה טובה. אין יותר מה לעשות.

שאלה: לא ברור לי המשפט, "כשהאדם זכה לאמונת ה' אז נקרא בחינת אמונה".

כי אמונה זה נקרא בהמה. אמונה זה בסך הכול ו"ק, זה חלק מהתיקון, ולכן זה נקרא "בהמה". אמונה זה נקרא "דרגת בהמה". חכמה זה נקרא "דרגת אדם".

שאלה: היום בבוקר כשדברנו על הערבות אמרת "אני רוצה להישאר במצב שלי, לא אכפת לי לזוז מהמצב שלי אף פעם, העיקר שהעשירייה שלי תיכנס לרוחניות". איך במצב הזה אני מעורר קנאה?

שאתה עובד על העשירייה.

תלמיד: אבל אם אני לא רוצה לשנות את המצב שלי ואני מוכן להישאר.

אבל אתה עובד בשבילם.

תלמיד: אז במי אני מקנא? איך אני מקנא בחברים שלי בצורה בריאה? איך הם גורמים לי לקנא בהם בצורה בריאה, ואני רוצה להישאר במצב שלי?

זאת העבודה שלהם. אבל אתה מצדך רוצה רק לקדם אותם.

קריין: נמשיך מקטע 4, מתוך "מאור ושמש" "רמזי שבועות".

"ימי ספירה מורים על האחדות, כמובא בספרים הקדושים. לכן בימי הספירה צריך האדם לתקן מידה זו של האחדות, ועל ידי זה זוכה להשגת התורה בחג השבועות, כמו שכתוב "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר", והענין הוא, כי העיקר שהכל תלוי בו הוא, שיהיה אהבה ואחוה בתוך בני ישראל. וכמאמר חז"ל, שבמצות ואהבת לרעך כמוך תלוי כל התורה כולה. שבזמן שיש שלום בישראל, השכינה שרויה ביניהם, מפני שכללות נשמות ישראל הם ששים ריבוא, והתורה היא ששים ריבוא אותיות, שכל אחד מישראל, שורש נשמתו הוא באות אחת מהתורה. לכן כשיש שלום ביניהם ואהבה ואחוה וריעות, הם עלולים לקבל התורה, שעל ידי ההתחברות שיש ביניהם, נעשית התורה שלימה וכל אחד נקל לו לקשר עצמו לשורשו שבתורה. ולכן אז בשעת מתן תורה, שחנו שם בלב אחד באהבה ואחוה, כמו שפירש רש"י, מפני זה זכו לקבלת התורה ולגילוי שכינתו ית' עליהם פנים בפנים. וזה אמרו "ויסעו מרפידים", הנה רפידים - אותיות פרודים, ורמז בזה שנסעו מהעצלות והפירוד והתחברו יחד באהבה לעבוד ה', ומפני זה נתן השי"ת התורה."

(מאור ושמש. רמזי שבועות)

כשעזבו את הפירוד הגיעו לנחיצות לדבקות. ודאי שלא לדבקות, אלא רק על ידי המאור, אבל כבר מגיעים לתחתית ההר שיכולים לקבל את התורה, מוכנים. שישפיע להם אור על החיסרון המוכן לזה, ואז מוכנים לקבלת התורה.

שאלה: בקטע שקראנו כתוב, שכשישראל יהיו באחווה, אהבה, "הם עלולים לקבל התורה". למה "עלולים"? זה סימן של אזהרה.

קבלת התורה זה דבר מאוד קשה. אף אחד לא רוצה את זה. אתה מתחייב בזה שכל פעם אתה תייצר חיסרון לחיבור, כי בסך הכול התיקון הוא בחיבור, ואתה תייצר חיסרון בחיבור שיתגלה בך יותר ויותר בעשירייה, ועל החיסרון הזה ישפיע המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה". אין בזה דברים נעימים מלכתחילה. וכך גם בכל מדרגה ומדרגה. אתה צריך להשתדל להתחבר, לראות שאי אפשר, לצעוק, לקבל את המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה", לאמץ אותה, זאת אומרת בתיקון הכלים, במילוי הכלים, ואתה עולה לדרגה הבאה, שזה בעצם התיקון של הכלים שעכשיו התגלו.

מתגלה לך בדרגה הבאה, האחוריים, כלים נוספים. גם בהם אתה צריך לעשות אותה פעולה. להשתדל להתחבר, לגלות חיסרון לזה. להשתדל עוד פעם להתחבר, לגלות שאתה לא מסוגל. להשתדל עוד פעם להתחבר, לגלות במה זה תלוי. להשתדל עוד פעם להתחבר, זו כבר בפעם הרביעית, לגלות שרק בפנייה לבורא אתה יכול לקבל את התיקון. אז אתה פונה, מעלה מ"ן, מקבל תיקון, הוא מחבר אותך ואז אתה עולה דרגה. ככה זה השימוש בתורה. וכך כל פעם ופעם, 125 מדרגות שיש לך שם עוד עיבור, יניקה, מוחין בכל דרגה, ועוד הרבה מאוד מצבים.

תלמיד: זאת אומרת, הוא מתאר כאן את התחלת התיקון.

זה אותו הדבר. מתן תורה הוא ממש בכל דרגה ודרגה. רק ודאי שכשאדם הוא כבר בעל ניסיון, הוא יודע איך להשתמש בכל היוצרות האלו.

קריין: נעבור לקטע מספר 6, מתוך רב"ש - ג', "ג' בחינות תורה".

"יש ג' בחינות תורה:

א. הנקרא תושיה, שמתשת כוחו של אדם,

ב. הנקרא תורה תבלין,

ג. אור התורה.

ב' בחינות הראשונות הם בחינת הכנה לקבלת התורה. ורק בחינת הג' נקרא בחינת תורה, שהוא בחינת עצם, היינו מבחינת להטיב לנבראיו. וב' בחינות הראשונות הם בחינת תיקוני הבריאה."

(רב"ש - ג'. מאמר 943". ג' בחינות תורה")

תיקוני הבריאה, זאת אומרת שאנחנו מכינים את הכלי שלנו לאור התורה, למאור המחזיר למוטב, שכבר יש לנו חיסרון נכון. גם לחיסרון, שיהיה לנו נכון, אנחנו צריכים כמו שהוא כותב כאן, "א' זה תושייה, שמתשת כוחו של אדם", שאדם לא רוצה ולא מבין ולא מרגיש, והוא ממש נמצא בבלבולים כאלו. כי אי אפשר לעבור מדרגה לדרגה, אלא אתה צריך לעזוב את המצב הקודם, שנראה לך שאתה עומד להפסיד את הכול, ובכלל יוצא ממך הכול, אתה בקושי מבין ושומע מה שקורה. אתם זוכרים את הדוגמה עם הבעל שם טוב, שאפילו לא זכר את האותיות, עד כדי כך. וזה נקרא "תושייה". שכדי לעבור ממצב למצב, זה כמו מעולם לעולם, אדם מאבד את מה שהיה לו.

ואחר כך זה נקרא "תורה תבלין", שמתחיל לתקן את עצמו. הוא לא יודע איך ומה, אבל מכין את עצמו לזה שהרצון לקבל שלו נצרך לתיקונים, לתכונות חדשות. זאת אומרת שהרצון לקבל נשאר והוא חייב, אבל אפשר להשתמש בו בצורה אחרת. זה נקרא כבר "תבלין". מוסיפים קצת על מנת להשפיע, ואז ברצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע, אפשר להשתמש בו בצורה נכונה. ואז מגיע האור, המאור המחזיר למוטב, אור התורה שממש עושה תיקון על ההכנות, שבתושייה ובתורה תבלין כבר עשינו, ואור התורה כבר מתקן את האדם ומעלה אותו לדרגה הבאה. וכך בכל פעם.

אנחנו מבינים שזה לא יכול להיות אחרת, אלא הכרת הרע אנחנו לפעמים אומרים שזה השלב הראשון, וכן הלאה. אבל כל הדברים האלה מגיעים בצורה זה אחר זה, רק אנחנו צריכים לכוון את עצמנו לחיבור. כי החיבור הוא בעצם הפעולה היחידה שיכולה להיות אחרי חטא עץ הדעת שיש שבירה, ואז כנגד השבירה יש חיבור. דבר פשוט.

שאלה: מה הבקשה בכל אחד מהשלבים האלה? כי הרי בכל שלב כזה צריך לבקש תורה שתעזור במשהו.

זה לא חשוב. אני לא צריך לדייק [בבקשה] דווקא לתורה תבלין, או דווקא לתושייה. אני לא מבקש שיהיו לי פחות כוחות, שיהיה לי פחות רצון. אני כל הזמן משתמש בכול כדי להגיע למטרה. והמטרה הסופית היא בשבילי כאן ועכשיו לפני, היא צריכה להיות כדבר הקרוב שאני הולך אליו.

אבל זה שבדרך אני פתאום מרגיש שאין לי כוחות, אני לא יכול לכוון את עצמי לזה שאין לי כוח, זה דבר ראשון. דבר שני, תורה תבלין. איך לעשות התמזגות כזאת בין הרצון לקבל והרצון להשפיע שיהיה לי. אז לא, רק המטרה הסופית, חיבור ודבקות. אנחנו צריכים להתחבר כדי שבחיבור נגלה את הדבקות בבורא.

תלמיד: נאמר שאדם נמצא במצב של בלבול, חוסר הבנה. בכל זאת הגיע לשיעור, ועכשיו זה המצב שהוא מזהה. שלב אחד זה זיהוי המצב. דבר שני, ברור שאפשר לקבל פה עזרה. אז עכשיו מכאן יש כל מיני אפשרויות. האחת, להסכים שאני אפס ואני לא יכול כלום לעשות, אז לפחות אני פה [והאור] ישפיע עלי. שתיים, אם אני רוצה לבקש עבור החברים. שלוש, אם זה מצבי, אולי זה מצב הקבוצה, זקוקים לי.

יש פה אלף ואחד חשבונות שאפשר לעשות, אבל ברור שגם החשבונות האלה באים מהשכל, אז מה זה לבקש תורה במצב ראשון?

אני בכללות יודע שאני צריך להתחבר עם החברים. בחיבור שלנו אנחנו מחברים רצונות, מחשבות. אנחנו רק מנסים להתקרב זה לזה, אנחנו לא יודעים מה זה נקרא להתחבר וככה זה בכל מדרגה ומדרגה. יש ערפול, בלבול, חוסר כוחות, חוסר הבנה.

תושייה זה לא סתם שאין לי כוח, אין לי כוח גם בשכל וברגש וזה לא כוח פיסי בלבד, אמנם שגם זה יהיה. ואז אני משתוקק רק למטרה, אני לא בוחר ולא יכול לבחור את הדברים.

זה כמו עובר. אתה נכנס לעיבור, ואתה צריך לבטל את עצמך. אני מבטל בצורה כזאת ובצורה כזאת כך וכך.

אתה בוחר? אתה נמשך לביטול, אחר כך הביטול הזה בא יחד עם החיבור. אחר כך הביטול הזה בא עם זה שאתה משפיע ומקבל על מנת להשפיע. בכל מצב ומצב יש לך גם עיבור, יניקה ומוחין.

שאלה: אני מגיע לשיעור ורואה שלחברים שלי בעשירייה קשה ולחלק יש להם כל מיני בעיות כאלה ואחרות. אני מסתכל ורואה כל מיני דברים כאילו לא טובים ואני מבין שהבורא מראה לי את מצבי, ושאני צריך מתוך זה עכשיו לבנות תפילה עבור החברים, לבנות תפילה לראות את האמת. הפנייה הזאת הפנימית לבורא, זה נקרא לפנות לתורה?

כל תיקון נעשה על ידי התורה, על ידי המאור המחזיר למוטב. כל תיקון.

תלמיד: מה זה פנייה נכונה, מה הפנייה?

לחיבור.

שאלה: אם אני מגיע ואני רואה את המצב של העשירייה שהיא מחוברת בשמחה, וכאילו כולם חזקים, אז מה הפנייה פה?

שאתה רוצה להתכלל איתם ועוד יותר להמשיך.

תלמיד: יוצא שדווקא כאשר אני רואה את המצב שהוא לא טוב, אז יש בי יותר תפילה. כאילו דבר והיפוכו.

אז מה?

שאלה: אני צריך לחכות גם שיהיה לתפילה שלי איזה מענה? איך אני יודע שאני עושה את זה נכון ושהפנייה שלי נכונה?

אני לא מבין מה אתה רוצה. במצבים הטובים כביכול ובמצבים הרעים, יש כן הבדל בעבודה, אבל יש לי אותה עבודה. נגיד כשאני רואה מצב טוב, אין לי מה להוסיף?

תלמיד: אני קושר את זה לבורא, מודה לו ומתכלל בשמחה הכללית.

וזהו?

תלמיד: אני כרגע לא במצב הטוב אז לא יכול לחשוב על זה.

קריין: נקרא קטע מס' 7, מתוך רב"ש - ב', "מהו, שהעולם נברא בשביל תורה".

"אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו, שבסגולת התורה ומצות האדם יכול להגיע לידי השגת רצון להשפיע. ורק זאת העצה היחידה שהאדם יכול לזכות לכלים דהשפעה, שעל זה אמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא, שעל ידי התורה האדם ישיג כלים דהשפעה. ואז יוכל לקבל את הטוב והעונג, מה שה' רוצה לתת להנבראים. ומבחינה זו התורה נקראת "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות, שעל ידם האדם יזכה לכלים דהשפעה. ואח"כ, היינו לאחר שיזכה על ידי התורה לכלים דהשפעה, אז הוא צריך לקבל את הטוב והעונג שיש במחשבת הבורא. והטוב והעונג הזה גם נקרא בחינת "תורה". כלומר, שאז התרי"ג עיטין נעשים... לתרי"ג מצות בבחינות פקודין. והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהוא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף."

(רב"ש - ב'. מאמר 3 "מהו, שהעולם נברא בשביל תורה" 1990)

אנחנו לא יודעים מה משפיע עלינו. איך אני יכול לדעת? אני יודע רק את התוצאות מההשפעה. לפני שההשפעה הזאת מעוררת בי משהו, איזה תגובה, אז אין לי מושג שאני נמצא תחת השפעה חיצונה ומה קורה לי. זאת אומרת, אני לא יודע מה זה התורה, את התוצאות ממנה אני מרגיש.

לכן התורה בעצמה גם היא נסתרת. האור העליון לפני שהוא משפיע עלי, אני לא יודע גם באיזה צורה הוא משפיע עלי אני לא יודע. אני רק מרגיש תוצאות, תגובות שלי על ההשפעה שלו, וכך אנחנו מתקדמים. ואת האור עצמו, המאור המחזיר למוטב, אני רואה רק לפי התגובה.

שאלה: יש לפעמים שאני רואה תוצאה שבעיניים לא טובה, אבל בפנים אני מרגיש שאני יותר מתקרב לחברים, יותר מתקרב לבורא, יותר חושב עליהם, זה כאילו שני דברים.

נכון, זה דעת ואמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: במה שתיארתי מהו הדעת? אני בפנים מרגיש שהחברים יותר חשובים לי ממה שהיו לפני עשר דקות. בחוץ אני רואה שהמצב של החברים לא משהו, אז האם זה תגובה טובה או תגובה לא טובה?

גם זה וגם זה חשוב, מה זאת אומרת?

תלמיד: מה התגובה שאני צריך לצפות לה שהיא תגובה טובה?

מה יש לי מזה שאני רואה אותם במצב רע. אני רואה אותם כאלו.

מה אתה רוצה לשאול בזה?

תלמיד: זה מעורר בי תגובה.

זה מעורר בך תגובה שאתה רוצה מיד לעזור להם, להשקיע יותר, לתמוך, למשוך אותם.

תלמיד: זו תגובה רצויה, זו תגובה טובה?

ודאי, אם זה כדי להשקיע בהם ולמשוך אותם למטרה. מה השאלה?

תלמיד: אז אני מתחיל כאילו להשקיע ולמשוך אותם למטרה, אבל אני רואה שבפועל התמונה לא משתנה.

זה לא חשוב מה שאתה [רואה]. אתה רוצה לראות משהו טוב?

תלמיד: אני רוצה לראות אותם בהתרוממות בהתפעלות.

מה שאתה רואה, אתה צריך להבין שאת זה נותנים לך כך לראות, זה כדי שאתה תעשה את מה שמוטל עליך.

תלמיד: את זה אני מבין, ולא לצפות לאיזו צורה חיצונה של התעוררות של העשירייה?

לאו דווקא. זאת אומרת, אם אתה ככה חושב אז אתה מצפה לשכר. זה נקרא שכר. אני רוצה לראות אותם בטוב, לָמה?

תלמיד: כי זה מה שהבורא רוצה.

זה לא עניינך, אל תעזור לבורא, בסדר? אתה תעשה מה שמוטל עליך, ולמרות שכל העולם נראה לך חרב, זה לא חשוב, אתה תמשיך לעשות מה שאתה חייב לעשות. מאיפה אתה יודע מהי צורת העולם בכלל? איך אתה יכול להגיד שמה שאתה רואה זו אמת? מה שנראה לך, זה נראה לך בכלים המקולקלים שלך.

יפה, תמשיך. נותנים לך רק אפשרות להמשיך, מראים לך מה אתה צריך לעשות. וצורת העולם, אתה לא תדע עד גמר התיקון, שאז יתגלה לך, שלא היו צריכים שום תיקונים חוץ ממה שאתה, שהשקעת בזה כוחות ותיקנת את עצמך לראייה הנכונה. ואתה אז רואה שהכול מתוקן ואין שום קלקול, "אין אכזר בבית המלך".

זו גישה לא טובה, שאני מצפה לזה שהכול יהיה בסדר. זאת אומרת, לָמה הבורא לא מראה לי את העולם טוב. אני לא מכתיב לו, אני רק מקבל במה שהוא מגלה, שמזה אני צריך להתעורר לפעולה. תחשוב, זה לא פשוט.

שאלה: זאת אומרת אנחנו צריכים רק לשמור על המגמה כל הזמן לצאת החוצה אל החברים, אל הבורא. לא לעצמנו אלא החוצה. לא משנה מה קורה, העיקר שיש מקום עבודה.

זה נקרא שיש לך חוט ומחט איך להכניס חוט לעבודה. רק את זה, כן. אסור לי להסתכל על המציאות שזאת הצורה הנכונה שלו, של המציאות, אלא זו צורה שמתגלה כלפַי כדי שאני אעבוד. אך ורק.

תלמיד: וזה כבר שכר?

שכר זה שאני מקבל מציאות לעבודה.

קריין: בעל הסולם, איגרת י"ז, "וז"ס, "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות". פירוש, פתחו של מחט אינה לכניסה ויציאה, אלא להכניס בו חוט לתפירה ולעבודה, כן תשתוקק רק אחר ציוויא דמאריה [מצוות אדונו], לעבוד עבודה, ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם."

מי שמשתוקק ל"ציוויא דמאריה", זאת אומרת, לפקודות הבורא מה לעשות, זהו, לא יותר מזה.

שאלה: לפי הגישה שכל הקלקולים בי, זאת אומרת כל מה שאני רואה בחוץ, לא חשוב מה אני רואה, זה לא נקרא קלקולים.

מה זה? כל מה שאתה רואה, אתה רואה קלקולים.

תלמיד: אבל אני לא משנה אותם. אני הולך לשנות את הקלקולים שאני רואה?

כל מה שאתה רואה, אתה רואה רק מה שמקולקל בכלים שלך, וגם כשאתה רואה שזה טוב, אתה רואה שזה מקולקל טוב בכלים שלך, שאתה אוהב את זה. וסך הכול מה שיש לך לעשות זה רק דרך העשירייה לתקן.

תלמיד: כל הקלקולים שאני רואה, זה הכול תוצאה של הכלים שלי, זה לא באמת שיש קלקולים?

איפה אתה רואה פגמים?

תלמיד: אני יכול לראות פגמים בחברים, אני יכול לראות פגמים בעולם, אני יכול לראות פגמים בעצמי, אני רואה אינסוף פגמים.

אז מה שאתה רואה, אתה רואה את זה מפני שאתם לא מחוברים. יש לך בעולם, בכל מקום, בכל דבר, בכל שטח, לא חשוב איפה ומה, אתה רואה את זה דרך העשירייה המקולקלת בגלל שבירת הכלים.

אם לא הייתה שבירת הכללים, היית רואה עולם שכולו טוב. בגלל שבירת הכלים אתה רואה שהעולם כולו רע, נגיד, או לא רע, זה לפי הקלקול שלך.

אז מה אתה צריך לעשות? אתה צריך לתקן את הראייה שלך. איך? דרך העשירייה. כשהיא הייתה שלמה, אז היה הכול טוב. היא שבורה, אז הכול רע. איפה לעשות תיקון חוץ מאשר בעשירייה?

תלמיד: לפי הגישה הזאת כל התיקונים שאתה עושה זה רק בעשירייה, אתה לא משנה כלום בחוץ.

כן, נכון.

תלמיד: אבל בחוץ נהיה פשוט יותר בלגן כל הזמן.

אז תתקן בעשירייה.

תלמיד: אבל לא משנים שָם, אז מה זה לתקן בעשירייה? מקודם אמרת שאין לי ציפיות שבחוץ יהיו שינויים, אני לא עושה תיקון.

מה זה בחוץ? "כל הפוסל במומו פוסל", בעשירייה גם כן. אבל בכל זאת שם אתה צריך להשפיע על החברים, כי בזה אתה משפיע על עצמך. אבל אם לדבר כלפי מה שמחוץ לעשירייה, אין שם שום תיקונים, רק בעשירייה. אתה אחר כך תראה, ואמרתי לא פעם, שאתם תראו שהכול מתקבץ בתוך העשירייה, ואין יותר חוץ מה-ו-י-ה אחת.

תלמיד: אני רואה קלקולים בעיניים שלי, אז התיקון זה ללכת להוסיף חיבור בעשירייה ואין לי ציפייה שמה שאני רואה ישתנה, או שאני כן צריך לרצות שהדבר הזה ישתנה?

יכול להיות שכן ישתנה, אבל אני לא יכול להגיד שתמיד על המצבים שלך, המאמצים שלך תהיה לך תגובה טובה.

תלמיד: מה זה נקרא לתקן קלקול?

לתקן קלקול זה נקרא לתקן את היחס שלי אליו עד שאני אראה אותו כתיקון.

תלמיד: שזה אומר?

זה אומר שאני משייך את זה לבורא ואז זה הופך להיות למתוקן.

תלמיד: אפילו אם אני רואה דברים שאני בכלים שלי מזהה אותם כגרועים, ואני מגיע למצב שאני משייך את זה לבורא, אז הכול בסדר?

איך אתה מגיע, בזה שאתה משנה את הכלים, משדרג אותם. לא יכול להיות שאתה מגיע לדבקות בבורא והכלים שלך מקולקלים, איך, איפה אתה מגיע לדבקות?

תלמיד: דבקות בבורא מחייב שהתמונה שאני רואה תשתנה, או שהיא יכולה להישאר אותו דבר?

ודאי, איך יכול להיות, אני לא מבין אותך.

תלמיד: אתה יכול להיות בדבקות, אבל זה לא מחייב שהסיטואציה בחוץ תשתנה.

ודאי, יש עניין של חיצון ופנימי, יש עדיין כאלו דברים. אבל איך יכול להיות שאני נמצא בדבקות מסוימת עם הבורא ואני מגלה את הדבקות הזאת בכלים השבורים? אז יש לי חלק שבור וחלק מתוקן. בחלק המתוקן אני נמצא בדבקות עימו, דבקות חלקית. לָמה אנחנו מדברים שזה עדיין לא נמצא בפועל בנו, מה יש לנו מזה?

תלמיד: אמרת שאתה הכול מתקן בעשירייה ואז כאילו זה משחרר לך את כל מה שאתה רואה בחוץ.

גם בחוץ כשאתה רואה, זה הכלים שלך. אתה רואה את הכול בכלים שלך. לא למדנו את תפיסת המציאות, לא התרגלנו כבר לראות את הדברים האלה שזה כלים שלי? נעזוב את זה בינתיים, אנחנו עוד לא נמצאים בתפיסת המציאות הזאת, אבל לפחות במקצת.

שאלה: אנחנו יודעים שקבלת התורה אפשר לקבל בכל רגע ורגע. אבל בכל זאת יש זמנים שמלמעלה נותנים לנו הזדמנות, למשל כמו חג מתן תורה, שאנחנו יכולים כאילו להרגיש שדווקא עכשיו זה הזמן לעבור את החור של המחט, לנצל את הזמנים, כי נותנים לנו הזדמנות מלמעלה?

כן ולא. אני אגיד רק דבר אחד. פעם עשו תרגיל שקבעו שבת ביום שלישי, "סנה בוער בקוצק". אין הבדל, אתה אל תבלבל את הזמנים הרוחניים ואת הזמנים הגשמיים.

תלמיד: בגלל זה הקדמתי שבאמת מתן תורה אפשר בכל רגע. אבל בכל זאת יש הרגשה שגלגל השיניים כמו של החברים, ממש יש חיכוך חזק מאוד.

אני אסביר לך לָמה. בשבועות יש לך זמן יותר מוכשר, בגלל שחושבים על זה הרבה אנשים, הרצון נמשך לזה, מאורגן סביב זה לכן יותר קל, יותר נוח, יש הארה מיוחדת. אבל לא בגלל שיש עוד משהו. ישנה אתערותא דלתתא אפילו מסתם קהל של אנשים. מזה שאופים עוגות חלבי, לא חשוב מה, גם כן, ההתעוררות הזאת גם פועלת, זה כלי גדול, רחב. אבל למי שנמצא בעבודה אישית, רוחנית, הוא נמצא למעלה מזמן, תנועה ומקום.

תלמיד: בעבודה הזאת של החוט והמחט איפה העשירייה ואיפה אני?

כשאתה מעורר את העשירייה אתה מעורר את העשירייה לחיבור. כמו שרב"ש כותב.

תלמיד: מהי העבודה שלי ושל העשירייה בחוט ומחט?

אתה כל הזמן מרגיש את עצמך שאתה חייב לחבר אותם יותר ויותר.

תלמיד: העשירייה זה למעשה אותו הפתח, דרך העשירייה מגלים את הפתח הזה?

כן.

קריין: קטע מספר 8 מתוך רב"ש - ב', "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה".

"בכדי לקבל את התורה, האדם צריך להכין עצמו, שיהיה לו חסרון, הנקרא "כלי", שהתורה ימלא את הכלי הזה. וזה נוהג דוקא בעת שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, שאז יש לו התנגדות מצד הגוף, שצועק "מה עבודה הזאת לכם". והאדם מאמין באמונת חכמים, שאמרו, שרק התורה היא יכולה להוציא את האדם משליטת יצר הרע. וזה שייך לומר רק באלו שרוצים להיות בחינת "ישראל", שהוא ישר-אל. והם רואים, שהיצר הרע לא נותן להם לצאת משליטתם, אז יש להם צורך לקבלת התורה, בכדי שמאור התורה יחזיר אותם למוטב. ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". מטעם שאין להם צורך לתורה." הם נקראים "אומות העולם", שאין להם צורך לתורה. "היות מי שהוא עובד עבודה שזרה לנו, היינו לתועלת עצמו, הוא יכול לחיות בלי תורה, כי אין הוא זקוק לעזרת התורה. כי רק ישראל, מי שרוצה לעבוד לתועלת ה', הוא צריך לאור תורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, שאי אפשר לנצח את הרע שבו בלי תורה."

(רב"ש - ב'. מאמר 29 "מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה - ב" 1989)

שאלה: מה מקבלים בקבלת התורה?

כוח להיות בחיבור, לכן לפני זה יש התחייבות לערבות. בשביל מה ניתנה תורה? כדי לתקן את היצר הרע. מהו יצר הרע? התנגדות לחיבור. מתי זה התגלה? בשבירת חטא עץ הדעת, בחטא עץ הדעת.

תלמיד: כשמגיע כוח לעבוד, כוח השפעה, מה זה הכוח הזה?

רצון להתחבר, פשוט מאוד.

תלמיד: וזה יכול להגיע רק אם מרגישים שצריכים להיות בערבות?

זה מגיע כחשיבות לחיבור, שחיבור זה חשוב. לָמה? כי על ידי זה אני מתקן את הבריאה, על ידי זה אני בונה מקום לבורא להתגלות, על ידי זה אני מציל את החברים, ועוד ועוד.

תלמיד: איזה רצון צריך להיות קודם, רצון לערבות או רצון לחיבור?

זה אותו דבר.

תלמיד: זה אותו דבר?

בינתיים זה אותו דבר, למרות שיש בזה דרגות.

תלמיד: המצב של ערבות הוא כאילו לא נתפס, כי זה נשמע פשוט נוראי, כמסירות נפש אינסופית.

זה נקרא מערכת של עשירייה.

תלמיד: איך אפשר להגיע למצב הזה, מאיפה אדם יכול לקחת מאמץ כדי להגיע לזה?

גם על ידי מאור המחזיר למוטב. גם על ידי מאור.

תלמיד: זה תלוי בכל חבר וחבר בעשירייה, במאמץ כללי, במה זה תלוי?

כן, "איש את רעהו יעזורו", זה תלוי במאמץ הכללי.

תלמיד: יש לזה זמן מיוחד שאדם צריך לא לפספס אותו?

גם, אבל צריכים לעבוד על זה כל הזמן וזהו. אני עכשיו אתן לכם מרשם כמו שרופא נותן, לקבל פעמיים ביום, שלוש פעמים ביום? אין דבר כזה.

תלמיד: כדי להגיע באמת לערבות, מה נדרש מכל אחד בעשירייה?

נדרש מכל אחד לקבל את הערבות על עצמו, התחייבות להיות אחראי על כולם. אתה לא מבין מה זה ערבות? לא חשוב מה שהעשירייה עושה, שואלים ממך. זהו, שואלים ממך. יכול להיות שעשית הכול יפה וטוב, וממש מגיע לך גן עדן, אבל שוקלים האם העשירייה בסדר, ואם לא מגיע לך גיהינום.

תלמיד: זה נורא.

זה נורא, אבל זאת הערבות, זה סימן, אחרת אין חיבור בין העשרה.

תלמיד: זה מה שמגלים לך, שכל מה שלא תעשה, אתה תלוי בעשירייה.

אין לך מה לעשות, רק לדאוג שהם יהיו מחוברים נכון.

תלמיד: כן, אבל כאילו עשינו מאמץ, דיברנו, עשינו ישיבה, סיכום שיעור בוקר, פתאום אתה מגלה בערב שחצי מהעשירייה לא בשיעור. כך צריך להיות, זה כל הזמן מתגלה בצורה כזאת?

כן.

תלמיד: אז מה זו ערבות?

שאתה תשלם עבור כולם. לא מיד יש כאלו חשבונות, לאט לאט הם מתגלים בסולם, אבל ככל שמתקדמים החשבון הוא בהתאם לזה.

תלמיד: אז כל אחד כאילו עושה מאמץ, אבל התוצאה לא עלינו?

איזה מאמץ? המאמץ שלך שהם יהיו מחוברים נכון. אתה לא נותן מאמץ מצד אחד ומצד שני אתה בודק איפה זה. המאמץ שלך גם לזה, שכל הזמן אתה צריך לדאוג שהם יהיו מחוברים, כל הזמן אתה צריך להתפלל עבורם, כל הזמן להיות ממש עם היד על הדופק.

תלמיד: אז המאמץ הוא במאמץ. זאת אומרת אתה עושה מאמץ והתוצאות לא עלייך ואתה ממשיך עוד פעם מאמץ, והתוצאות לא עלייך.

כן. וכך אתה מעורר כל פעם את המאור המחזיר למוטב והוא מתקן אותך וממלא וכך מתגלים יותר ויותר כלים שבורים וכך מתקדמים, לכן זה צורך לקבלת התורה. אבל זה לא כל כך נורא כמו שעכשיו נראה, כי אתה סך הכול מקבל מאור המחזיר למוטב ובתוכו אתה פועל. וגם בזה שאתה פועל אתה מבין שאתה פועל עם הבורא, שאתה לא נמצא כאן בתוך המִדבר לבד וסביבך רק חול וזאבים ונמרים, אלא אתה עובד עם הבורא ועם העשירייה יחד, "ישראל, אורייתא, קודשא ברוך הוא חד הוא", אתה כל הזמן מחבר את זה ורוצה להכניס את שלושתם יחד שהם יהיו בשווה. גם ישראל, גם אורייתא, גם קודשא ברוך הוא, אתה משתוקק בשווה גם לזה וגם לזה וגם לזה, מחבר אותם יחד וכך הולך.

תלמיד: הערבות היא גם של העשירייה כלפי הבורא, העשירייה צריכה להיות בערבות כלפיי הבורא?

כן, כלפיי חיבור עם הבורא. אחרת בשביל מה החיבור? רק כדי להגיש לו את הכלי, גם לתיקון וגם למילוי.

שאלה: מה שנראה נורא ואיום ברצון לקבל מתקבל ברצון להשפיע כהזדמנות לעבודה נכונה. איך להעלות את החשיבות דווקא בתוך הרצון להשפיע, לקבל כל מה שאנחנו עוברים כהזדמנויות ולא כפגמים?

אתם פועלים לפי הרצון, יש לי רצון אני נמצא, אין לי רצון אני הולך. אין לי שום התחייבות כלפיי הקבוצה, היה משהו שם, עכשיו אין. אני לא כל כך מבין את זה, איך יכול להיות שאני נותן מילה ועד כדי כך בקלות לוקח אותה בחזרה? איך יכול להיות שאנחנו שומעים בעשירייה שחייבים לבוא לשיעורים וחצי, רבע לא באים? אנשים לא מרגישים שהם מתחייבים. אני לא הולך ללחוץ עליכם, וודאי שזה לא תפקידי, גם חצי יברחו, אז צריכים לחכות עד שיקבלו חשיבות, אבל רק תחשבו, שאנחנו רחוקים מאוד בכללות הקבוצה מהערבות.

תלמיד: אני רואה קושיה שצריך שוב ושוב להעלות את חשיבות הנתינה, חשיבות ההשפעה. זו העבודה.

בסדר, תעלה, וודאי.

תלמיד: כי אם אני שקוע ברצון לקבל אני רואה הכול שחור ואם אני משתדל להשפיע אני רואה לבן, להיפך. לכן כל הזמן העבודה היא דווקא על זה, איך להעלות חשיבות גם בתוך עצמי, גם בתוך החברים? זאת השאלה שלי.

תעבוד על זה שתהיה חשיבות. איך? אני לא יודע איך. תשיר להם, תביא להם ממתקים, אני לא יודע מה, אבל הכול בידכם.

יופי, אני רואה שהפעלתם קו שמאל.

שאלה: המחויבות שדיברת עליה עכשיו זה בדיוק המצב, אני מרגיש עכשיו שאני מוכן להתחייב, לתת הכול ב-100%, ומחר בבוקר אני קם כאילו לא היה דבר כזה, לא היה מצב כזה שהתחייבתי, בדיוק כמו שתיארת. איך עובדים עם הדבר הזה?

למה מחר בבוקר אתה לא זוכר אפילו?

תלמיד: למה?

כן.

שאלה: אין עוד מלבדו, לא יודע למה. אני שואל מה עושים במצב כזה? זה מצב שקורה כל הזמן.

כל יום אדם הוא אדם חדש וכל מה שהיה אתמול כבר לא קיים היום. זה אפילו מרגע לרגע, אבל נגיד כך. אז אנחנו צריכים לבנות איזו חגורת בטחון שהיא תחזיק אותנו.

תלמיד: איך במצב שלנו, במקום שאנחנו נמצאים, עוד לפני שאנחנו במדרגה העליונה שנקראת ערבות, אמור להיראות הסכם ערבות בתוך העשירייה?

לא יודע. זה צבא, העבודה שלנו היא כמו בצבא. ככה זה. סביב השעון, מתי שצריכים, אין כאן מה לעשות. יש כאן כאלו חלשים, דפרסיביים למיניהם, מפונקים, אז אין להם מקום. או שישתנו או שיעזבו. האדם צריך כל הזמן לדאוג, לפחד שהוא הגיע בחיים האלו להתעוררות הרצון לבורא, הבורא כביכול מזמין אותו, לא כביכול, הוא באמת מזמין אותו, והוא מזלזל. וכשהוא מזלזל זה לא חוזר, זה יכול לא לחזור. לכן אנחנו צריכים להבין את הייחודיות הזאת.

תלמיד: אני משוכנע במאה אחוז שיש מצבים כאלה בכל החברים, שכולם רוצים להיות בהדדיות כזו אולטימטיבית. אבל זה כאילו הבורא בא וכל פעם מושך את השטיח מתחת לרצון שלנו להיות בהדדיות, ואז אנחנו כאילו אבודים פה איפשהו.

וודאי שיש. ומה?

תלמיד: פה נכנסת השאלה, לאן אנחנו חוזרים? כשאנחנו ככה אבודים לאן נופלים, ומה הבסיס של הערבות במצב הזה?

נופלים. נופלים לרצון לקבל שהוא רוצה לשכוח את הכול, ואז מה אדם עושה? מה שבא לו רק כדי למלאות את הכלים האלו כדי לא להצטער. זה נקרא בורח מהמערכה, עוזב, בורח. אין לי מצב רוח, אני לא רואה מטרה, זה לא מפרגן, וכול'. כאלו מצבים שאדם מרשה לעצמו שזה יקרה, זה לא סימן טוב.

תלמיד: מצבים כאלה כשהאדם ירגיש אותם, הוא צריך את העשירייה פה.

עשירייה. נכון.

תלמיד: אני מנסה להבין, כשאדם נמצא במצב הזה שתיארת עכשיו, והוא יהיה במצב הזה, איפה העשירייה נכנסת פה בתוך החיים שלו?

אין עשירייה, זה נעלם ממנו.

תלמיד: ממנו, כן.

מה הוא עושה?

תלמיד: מה הם עושים, מה העשירייה עושה?

הם צריכים לראות שהוא נעלם וצריכים להחזיר אותו, לזרוק לו חבל.

תלמיד: והוא צריך לפני זה להסכים שבמצב כזה הם עוזרים?

אחרת אין להם קשר וערבות ועשירייה. ההסכם הוא צריך להיות מקודם.

תלמיד: וחייב להיות מוסכם בתוך העשירייה הסכם כזה.

כן, זה וודאי, אחרת זו לא עשירייה. אבל לאדם עצמו, הפרטי, חייב להיות סדר, לו"ז. אין דבר אחר, רק לפי הזמנים אני קיים. רב"ש כל הזמן היה עם השעון, כל הזמן עם השעון. בלי לו"ז אי אפשר. לו"ז זה התחייבויות, זה לכתוב וזה לעשות וכל מיני דברים, כל הזמן כל הזמן. וזה חייב להיות לא יודע לכמה זמן קדימה.

שאלה: איך לעורר את העשירייה לחיבור?

על ידי דוגמאות משלך. דוגמאות. שאני מראה להם שאני קודם כל נמשך לחיבור, שבשבילי הוא חשוב. אני עושה הסכם עם עוד כמה חברים כדי להשפיע יחד, שניים שלושה, על כל העשירייה.

שאלה: מה לעשות אם לא יוצא להתפלל עבור עשירייה כל יום ואפילו בצורה מלאכותית?

מלאכותית או לא זה לא חשוב. את המצב עצמו הבורא נותן, מלאכותי או לא מלאכותי. יותר מועילה תפילה מלאכותית דווקא, לא מתוך רצון. הבורא נותן לי השתוקקות, חיסרון, רצון, הלב שלי מפרפר, וזה לא שווה כלום, זה אתערותא דלעילא. חשוב כאן אתערותא דלתתא, שאין לי שום מצב, שאני לא רוצה ותעזבו אותי וכן הלאה, וממצב כזה אני איכשהו מקלף את עצמי ומתעורר לעבודה.

תלמיד: אני שוכח מהם.

לו"ז, כתוב לך. יש לך טלפון, יש לך שם לו"ז, כתוב. משמונה עד תשע מעשה גבורה.

שאלה: איך אנחנו מקבלים ובונים חיסרון, כלי להשפעה?

חיסרון להשפעה.

תלמיד: כלי להשפעה.

כלי זה חיסרון. כשאתה אומר חיסרון, כלי דהשפעה, פעמיים אמרת חיסרון. כלי זה בעצמו חיסרון. חיסרון להשפעה אנחנו בונים מתוך זה שיש לנו דוגמאות, במיוחד דוגמאות מהחברים שהם נמצאים בהשפעה ואני לא. ואז יש קנאה, כשאני מסתכל עליהם אני רואה שאני לא בזה ואז אני נמשך.

שאלה: איך בכל זאת לנצל נכון והכי אפקטיבי את האתערותא דלעילא כדי לקדם ערבות וקבלת התורה, מה עושים עכשיו כשיש התעוררות בגלל החג?

בגלל החג ישנן התעוררויות גם שליליות וגם חיוביות. אנחנו משתמשים בזה. אתה רואה עד כמה השיעור הזה הוא שונה משיעור בוקר. טוב מאוד. הוא לא פחות מועיל, אלא יש פה יותר גבורות.

תלמיד: אז איך לנצל את זה הכי טוב?

עוד יותר להתחבר, עוד יותר להתגבר ועוד יותר לדחוף כל אחד את עצמו וכולם יחד לחיבור ולבירור. אני רואה דווקא בדברים האלה לימוד טוב. זה שאין רצון או יש או יש יותר קו שמאל, ככה זה. לא להצטער על למה השיעור הוא לא מתוק ולמה אין התעוררות, אנחנו גברים, אנחנו צריכים התגברויות על כל מצב ומצב. ואני לא שם לב למצב עצמו, מה שהבורא נותן בכל רגע ורגע, בי, באחרים, אני מקבל את זה ופועל מתוך זה. על המצב עצמו אני לא עושה ביקורת, אני חייב לקבל את זה כדבר הכרחי לעכשיו ולכן אני עובד עימו.

שאלה: נתת אסוציאציה של עבודה כמו בצבא. בצבא מתאפשרות אבדות עד למידה מסוימת.

כן. נכון.

תלמיד: ככה גם כאן. אני מבין שצריך לעשות כך שאף אחד לא יעזוב, אבל אם דבר כזה מתרחש, האם צריך איכשהו אולי להאט את הקצב שלנו או דווקא להיפך, ללחוץ יותר על הגז?

לא, להאט את הקצב אי אפשר. גם בצבא ובאף מקום לא עושים את זה. עושים רק לפי הרוב, הרוב המתקדם. לכן אמרתי בבוקר, אני לוקח נגיד עשר קבוצות, עשר עשיריות, לפי זה אני הולך. והכל תלוי בעבודה יום יומית שאדם מגיע ומשתתף.

אני לא יודע מה להגיד בכלל. אני עבדתי ארבע שנים בצבא, איך אתה יכול לא לבוא ולא לעשות את העבודה שלך? "לא, אני לא רוצה, אני לא יכול, קשה". זה נקרא עשה תורתך קבע וכל היתר ארעי, זאת אומרת בשבילי זה חייב להיות החשוב ביותר, השעות האלה. אבל באמת צריכים לראות את החברים שידועים כבורחים מהחברה שהם לא שותפים בדרך, זו איזו קלות ראש.

שאלה: ממה מורכב חיבור בין חברים?

חיבור בין חברים קודם כל מורכב מנקודות שבלב שזה החיסרון שהבורא החדיר בכל אחד ואחד, השתיל בכל אחד ואחד, זה דבר אחד. ודבר שני זה שהבורא מעורר את כל העשירייה הזאת, מביא אותם למקום אחד ואומר קח לכם, והם מבינים שהם צריכים כך להתקדם, בחיבור כמו שכתוב, בסביבה.

אני לא מבין מה השאלה, מה יש כאן עוד לברר? זה כאילו שאתם שואלים על דברים שאתם יודעים רק עוד לא רוצים לקיים, לכן שואלים עוד פעם ועוד פעם. אתם חושבים שעל ידי הבירור בשכל תהיה בזה איזו התקדמות. אף פעם השכל לא יעזור. רק מתוך המאמץ, יבוא אלייך לפי המאמץ המאור המחזיר למוטב ואתה תבין באור הזה יותר.

שאלה: אני מנסה עכשיו לראות את השאלות של החברים ויש לי הרגשה שבשיעור אני לא מרגיש נושא. אולי זה רק אצלי. אולי אתה יכול לעשות קצת סדר.

השיעור מקבל כיוון לאיך אנחנו מתקדמים עם הפרעות, זה מה שאני רואה. עם כל מיני סוגי הפרעות, איך אנחנו בכל זאת מתקדמים. זה אתם שקבעתם את הרוח של השיעור.

שאלה: איך ניתן להסביר לקבוצה, שהכוח הכי יפה, נעלה זה כאשר אדם פועל נגד הרצון, למרות הרצון, זה הכוח המכובד, הנצחי, "נצחוני בני"? וכל השאר כלום לא שווה, לפעול לפי הרצון, זה ממש בהמה.

פעולות נגד הרצון אלו הפעולות הכי ברורות שאני עובד בצורה נכונה. כי אין לי יותר הבחנות, הרצון זה הכול. אם אני פועל למעלה מהרצון, למרות שאני רוצה, נגד זה, סימן שאני פועל לכיוון הרוחני. אבל שוב, איפה אני פועל נגד הרצון? זה החיבור והאגו שלי שלא רוצה בזה.

תלמיד: איך ניתן להסביר את זה לקבוצה?

שיקראו מאמרים. מה אפשר לעשות? שיקראו עוד פעם, עוד פעמיים, עוד עשר פעמים את כל עשרים המאמרים של הרב"ש. וחוץ מזה שיעשו משם סיכומים, סיכום מאוד עוזר.

שאלה: מה גורם לחברים בעשירייה להגיע לשנאה? האם שנאה שפורצת בעשירייה, היא תמיד שנאה רוחנית?

אנחנו לא משתוקקים לזה, אבל אם היא מתגלה, אנחנו רואים את זה כסימן שיש לנו על מה לעבוד בצורה נוספת, כי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו", זה סימן של התקדמות. אבל לא שאנחנו נעורר עכשיו שנאה ולכן נתקדם. אם אנחנו נתקדם, כתוצאה מזה תתגלה השנאה.

כמה שאנחנו מתקדמים, אנחנו יותר מעוררים את הרצונות שלנו המקולקלים, ואז השנאה מתגלה יותר.

שאלה: אני חושב שהשיעור עכשיו, הוא ממש המשך של הבוקר.

אני נוטה לזרום איך שאתם רוצים. אין לי ביקורת על זה, רק שלא יקפצו פתאום אנשים נגד הרוח.

תלמיד: אתמול העשירייה שלנו עשתה יחד עם קבוצת הבוגרים בני שמונה עשרה ומעלה ישיבת עשירייה. הייתה ישיבה מדהימה עם שירים ופתיחת הלב וממש יצירתיות, זה היה מאוד, מאוד טוב. ואז באנו בבוקר ואמרו לנו פה עשיריות אחרות, שהייתה פה ישיבת חברים ממש, שכמה עשיריות התחברו וממש התגעגעו אליה, שלא הייתה כמוה מזמן, ישיבה של פתיחת לבבות.

אני שומע גם בבוקר וגם עכשיו שאלה, איך כל הזמן לשמור על יצירתיות, לחדש את העבודה, למצוא מקום עבודה חדש, כדי באמת כל רגע להיות בדרישה לתורה. ממש אותה שאלה של הבוקר גם עכשיו, איך ליצור בחברה אווירה כזאת, שלא נרד מזה. כל היתר יכול להשתנות, עליות, ירידות, נפילות, באים, הולכים, לא משנה, אבל שזה לא ירד מהרוח של החברה.

זה תלוי בנו, מה אני אגיד לך? אתם יודעים על זה כמוני, אפילו יותר, אתם יותר בעלי ניסיון בעבודה בעשירייה ממני. מה אני יכול להגיד לכם עוד? אין לי מה להוסיף.

תלמיד: רואים עליך במשך כל השנים, שאתה לרגע לא שקט.

אני לא רוצה להתגאות, אבל אתה יודע שזה לא בא סתם. זו חשיבות, חשיבות המטרה, חשיבות העולם. כשאתה מסתכל בחדשות, אתה מלקט מכל המצבים, מכל האירועים, גם מהמצב האישי שלך, אתה מלקט את כל החסרונות האלה ואתה רואה שיש כאן חובה לתקן.

תלמיד: איך הולכים בעקבותיך? פעם אמרת, שצריך ללכת עקבות אחרי עקבות אחרי המורה. לנו צריך להיות יותר קל מאשר לך. איך פשוט עושים את זה?

לכם זה ייצא יותר קל, כי אתם יכולים לעורר זה את זה. לכן יש כאן כוח אדיר וכמעט שלא בשימוש, לא מנוצל. אם הייתם מנצלים את הכוח הזה של השפעה הדדית, איפה הייתם כבר? הייתם מגלים תוספת חיסרון, שהמאור היה מושך אתכם, לא יודע, אי אפשר לתאר. אבל לא רוצים להתפעל אחד מהשני, זו בעיה.

אני עובד על עצמי, לא שאני רוצה להגיד שאני דוגמא ממש לאחרים, אבל אני מפחד שזה ייעלם. ולכן אם אני מרגיש איזו חולשה, איזה משהו, וישנן חולשות, יש הכול, אבל לא כיוון למטרה. וגם התחייבויות, יש לי כאן תלמיד שהוא מכין לי לו"ז, חוץ משיעורים, ואין לי מה לעשות, אני מחויב.

אתם צריכים להרגיש מחויבים ולא תלויים במצב רוח. למעלה ממצב הרוח בונים את האמונה למעלה מהדעת, למעלה מהרצון. כל אחד ואחד שיראה לעצמו כמה הוא כתב טוויטים, מאמרים קצרים, כל מיני תגובות, כלומר פרסם את חכמת הקבלה. כמה סיכומים הוא עשה מאיזה קטעים משיעור, סיכומים מאוד עוזרים. כמה הוא שרת את החברה, הכין בשבילה משהו. מכל סוג וסוג של עבודה, שיהיה לכל אחד.

שאלה: יש תופעה בעשירייה, שחברים לא מצליחים להירדם, לא מצליחים לישון, לא ישנים לילות. מגיעים לשיעורים, והם מנסים לעשות סדר יום. אבל נכנסים למיטה, לא מצליחים להירדם, המוח לא מפסיק לעבוד. יש לך עצה פרטית, חוץ מאשר לעשות ריצה, הליכה, או משהו כזה?

זה הכי טוב. אני עושה את זה בהליכון וטוש עם מים חמים, מים פושרים, אני עושה את זה בצורה כזאת. זה תלוי באדם עד כמה הוא יכול לעשות את סדר היום שלו. אני ישן שלוש שעות בדרך כלל בלילה, לפעמים אולי ארבע, זה טוב אם זה ארבע, לא יכול יותר. ואז אני קם באחת עשרה, או בשתיים עשרה בלילה ומתחיל לכתוב בטוויטר או משהו כזה, להכין את עצמי לכל מיני נושאים. ואחר כך יכול להיות שאני ישן עוד שעה בבוקר אחרי השיעור, ואם זה שעה וחצי זו כבר רוויה.

תלמיד: אתה יכול לתאר את סדר הפעולות שלך לפני שאתה נרדם?

תלוי איך אתם שוכבים, יכול להיות שאתה שוכב לא באותה תנוחה כמו שאתה ישן, אתה צריך ממש לשכב בדיוק באותו מצב כמו שאתה ישן ולא לזוז. ולא שאתה כאילו יושב במיטה ומתי אני אישן? לא. תיכנס בדיוק [באותה תנוחה] כמו שאתה ישן ותשתדל כך להיות. זה מאמץ. ולא לתת למחשבות להתחיל להתרוצץ.

תלמיד: איך אתה עושה זאת?

קשה, קשה. הרב"ש היה בזה גיבור גדול, היה נרדם לשלוש דקות. היה אומר, "יש לי עכשיו שלוש דקות. תעיר אותי בעוד שלוש דקות". היה מפסיק את המחשבה שלו ואחרי שלוש דקות אומר, "כמה טוב, ישנתי". ככה, בעיניים כאלה.

תלמיד: זה היה מספק אותו?

הפסקה היא מאוד חשובה, הפסקה בראש היא מאוד חשובה. אם מישהו יתרגל לזה וידע את זה לעשות, זה טוב מאוד לבריאות. אני לא כל כך מצליח, אבל אני מצליח בצורה אחרת, אני בורח לקרוא איזו בדיחה במחשב, כל מיני כאלה דברים, אבל קצת, וזה עוזר לי להתנתק ולחזור בצורה אחרת למצב הזה. אני לא ישן, וזו לא שינה וזה לא טוב, אבל צריכים לעבור ממצב למצב. גם עם רב"ש היינו ככה, מספרים בדיחות זה לזה.

שאלה: מה התועלת שאני יכול להפיק מחבר שממש מעצבן אותי וכל מה שהוא עושה נראה לי כלא נכון?

זה שהוא מעצבן אותך זה עזרה גדולה, זה נקרא "גיבור שבגיבורים, שהופך שונאו לאוהבו".

תלמיד: אז מה התועלת שאני יכול להפיק מאותו חבר?

שהוא נותן לך דוגמה עד כמה אתה צריך להיות טוב, לתקן את עצמך שהוא ייראה לך מתוקן, יפה וטוב, ממש מתוק.

שאלה: איך להתקדם עם הפרעות?

בלי הפרעות אי אפשר להתקדם. הפרעות הן אותם הפסים שהם מקדמים אותנו.

תלמיד: אז איך להתקדם איתן?

לקבל אותן שזה דבר שהבורא נותן לי כדי שאני אלך מעליהן. זה תלוי איזה הפרעות.

שאלה: מה חסר לנו בשלב הזה שהבורא יעזור ויאפשר את קיום הערבות ההדדית כדי לקבל את התורה?

אנחנו עדיין לא מבינים מהי תורה, מהי ערבות, מהי שבירת הכלי הכללי ומה התיקון של הכלי. אנחנו לא מבינים שארבעת הדברים האלה הם קשורים יחד. שבירת הכלי הייתה בהתחלה? כן. שבירת הכלי זו שבירת בני אדם, חוסר קשר בין בני אדם. אחר כך אנחנו צריכים להתחבר כדי לתקן את זה. התיקון נעשה בצורה גשמית ובצורה רוחנית על ידי ההתחייבות שלנו בערבות, כי על פני הערבות פועל המאור המחזיר למוטב. כשאנחנו משתמשים בכלי המקולקל, בנטייה לערבות, במאור המחזיר למוטב, אנחנו מגיעים לכלי המתוקן, ארבע בחינות, שום דבר חוץ מזה. מה יש כאן?

תלמיד: אז מה חסר לנו שהבורא ייתן לנו ערבות?

חיסרון לזה. מישהו רוצה להתחייב?

שאלה: מה קובע את היכולת שלך להתגבר למעלה ממצבי רוח?

בדרך כלל זה אין עוד מלבדו. שום דבר לא יכול להציל, רק שאני מקבל את זה מאין עוד מלבדו. נגיד מגיעה אלי איזו שמועה, איזו דאגה, איזו בעיה, איזו אזהרה, איזה ייאוש, לא חשוב מה, אני מקבל את זה מהבורא? מהבורא. זה מחושב כלפַיי שאני אקבל את זה וכך ארגיש? כן. מה אני צריך לעשות? קודם כל אני מתעמק במחשבה הזאת שאני קיבלתי את זה ממנו. תנסו להתעמק רק בזה ותראו עד כמה זה עוזר לכם כבר לצאת. זה שאתה קושר את זה לבורא ושזה ממנו בלבד, ושהוא שלח לך את זה אישית, תנסה להישאר בזה ותראה עד כמה זה ממתיק את המצב.

תלמיד: יהיה שלב בדרך שאתה מפסיק להיות מושפע ממצבי הרוח שעוברים עליך?

כן, ודאי.

שאלה: מה זה, אתה מתנתק מהרצון?

לא, אתה רוצה שהם יהיו, אתה לומד להיות למעלה מהם. זה כמו שאנחנו לומדים עכשיו שאנחנו אפס המוחלט. זה כל העניין, שאני האפס המוחלט, מה יכול להיות יותר? מה, שאני אמות, אז אני אמות. אני יוצא מהמצב הזה הרע, על ידי זה שאני אמות? אז אני אמות. מה יש סך הכול, אני לא מבין מה כל כך אתם.. אפילו בצורה גשמית אני לא מפחד משום דבר, כי מה יכול להיות לי, אם אני קשור עם הבורא ולא אכפת לי מהחיים הבהמיים האלו?

אני מדבר בצורה אגואיסטית שקל להבין. אבל אני אומר לך, קשר, מחשבה בזה שהכול בא ממנו, היא פותרת לך את הכול. וחוץ מזה, "על כל פשעים תכסה אהבה". הפשעים הם מאיפה? מהבורא, תכסה אותם באהבה, והכול יהיה בסדר. שתי קומות, נעשה שתי קומות, קומה אחת ממנו, קומה אחת ממני. לָמה ממני? אני מבקש עליה לא בגלל שרוצה להתפטר מהצרות אני רוצה להיות בקומה השנייה. אבל אפילו להתפטר מהצרות. תתחילו כך.

תלמיד: אני מבין לאן אני צריך להתפתח. אבל אני עדיין רואה שגם אם אני רוצה לשייך לבורא כשיש מצב רוח, אז אני בתוכו, אני לא מצליח להיות מחוץ למצב רוח. אני יכול לנסות לעשות מאמץ לשייך לבורא, אבל אני עדיין חווה את מצב הרוח. אני לא מצליח להגיע למצב שבו מצב הרוח לא ישפיע עלי. אני מצליח בצורה מכנית לעשות את כל מה שאני צריך, אבל..

זאת אומרת, עדיין זה שאתה קושר את זה עם הבורא, זה לא משנה לך את מצב הרוח. אני מדבר מהמצב האגואיסטי, האגו שלך בזה לא מתרפא.

תלמיד: זה לא ממתיק לי את המצב, אבל אני יודע שאני חייב לעשות את זה.

לא ממתיק?

תלמיד: לא יודע, אני יודע שאני חייב לעשות את זה, אז אני עושה את זה.

מה לעשות?

תלמיד: לשייך לבורא. אני יודע שאני חייב לשייך לבורא, אני יודע שלשם אני הולך.

לא, אתה חייב. אתה עושה את זה כתרופה?

תלמיד: אבל זו לא תרופה.

למה? כשאני מרגיש רע, עייפות, רוגז, או עוד משהו. שבאה אלי איזו צרה קטנה גדולה, אני לא משייך את זה לבורא? למה שאני לא אשייך? אם אני אשייך את זה לבורא יהיה לי יותר טוב, אני אשמח יותר. למה לא? אני מדבר אתכם בצורה אגואיסטית, שאת זה על מנת לקבל עושים.

תלמיד: הגישה ברורה לי. אני פשוט רואה שגם אם אני משייך, אין שינוי במצבים, אז מצב הרוח לא משתנה.

אני לא מבין איך לא נעשית הקלה, איך לא מגיעה הקלה.

תלמיד: מבחינתי לברוח מהמצב שאני עובר, זאת הקלה.

לא, לברוח זה דבר אחד. דבר שני, זה שאתה מושך למצב הזה עוד גורם.

תלמיד: אני יכול למשוך עוד גורם למצב, אבל המצב עדיין קיים.

לא, אתה ממתיק אותו על ידי זה. זה שזה בא מהבורא, זה חייב להמתיק את המצב. למה? כמו שהוא כותב בהקדמה לתע"ס, שיש להם מזה לפחות איזה דבר טוב. שבכל זאת יש לו בזה כוונה טובה, אפילו שגורם רע.

הוא כותב שם על דתיים וחילונים או משהו, שיש לו בזה כוונה טובה.

תלמיד: מה קובע אם אתה תצליח לשייך לבורא?

אני משנה את המצב. השאלה היא כך, כשאני מרגיש רע.. יש אנשים שאוהבים לסבול, והם חושבים שזה חלק מעבודה שלנו. אנחנו אומרים לא, זה לא נכון, זה לא טוב, אסור לי להיות בהרגשה כזאת, אסור לי ליהנות מזה שאני סובל. זה מין סבל כזה, שיש כאלה שחושבים שעל זה יש להם שכר או משהו. ולכן יש מצווה להיות בשמחה. ואני חייב את זה לבצע בכל מצב, אפילו בעל מנת לקבל.

זה שאני אומר, עד כמה יפה להיות בעולמו של הבורא, גנבתי, ועכשיו ביקשתי סליחה וכבר הכול בסדר אפשר לגנוב שוב. טוב אה? ישנה תורה, אפשר ללבן את עצמנו.

מה מצאתם שם?

תלמיד: 415 טור א', מאמר החרות.

קריין: "ומוזר הדבר בתכלית, לא רק לדתיים המאמינים בהשגחתו ית', ויש להם על כל פנים לבטוח ולסמוך עליו ית' שיש לו בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה."

כן. זה מספיק. זו גישה.

תלמיד: שוב, אז מה מאפשר לך לשייך את זה לבורא? אפילו על מנת לקבל, איך אתה מגיע למצב שאתה הולך ומשייך את המצבים לבורא?

אני עושה את זה כל הזמן. כל הזמן. במצבים החדשים, במצבים הישנים אני כבר נמצא בזה, או קרוב לזה, או איכשהו. במצבים החדשים אני גם כל פעם, כל פעם משייך את זה לבורא. זו המצווה הראשונה. בלי שאתה קושר את זה ל"אין עוד מלבדו", אין לך שום קשר בכלל לתכלית, לתהליך, לשום דבר. אתה בהמה. אדם זה מי שקושר את עצמו לבורא, אפילו בעל מנת לקבל.

תלמיד: לקשר לבורא זו יכולת שמפתחים, מה זה? איך אתה מצליח לעשות את זה, זה מה שאני לא מצליח להבין.

כל רגע ורגע כל מה שקורה, זה קורה מפני שזה מגיע מהבורא, ואני כך כל הזמן חושב.

תלמיד: איך עושים את זה?

על ידי "הרגל נעשה טבע שני".

תלמיד: וללכת בגישה של לשייך לבורא, על מנת להמתיק את מצבי.

גם כן טוב. העיקר לא לקלל אותו לפחות.

תלמיד: וזה נקרא "להתגבר", זו נקראת "התגברות"?

לפחות להתגבר, אתה רואה שאתה מעיד בעצמך שזה לא פשוט. שאתה צריך כל הזמן לחשוב עליו שזה בא ממנו, ואתה לא עושה את זה בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, לזה אתה צריך לחייב את עצמך. תכתוב, תכתוב לפניך ביד שלך, באיזה מקום לא חשוב מה, שיהיה לפניך תמיד ש"אין עוד מלבדו".

תלמיד: הרצון לקבל, מתישהו הוא ירצה ללכת בדרך, או שהוא תמיד יתנגד?

אולי אחרי גמר תיקון.

תלמיד: אז זה ברור, אין מה לצפות יותר מדי, אתה הולך בדרך שכולך מנוגד אליה.

אין מה לצפות, אתה זוכר את זה. אלא כתמיד זה יהיה כך, זו עבודה עד גמר התיקון.

שאלה: קודם הזכרת מצב של מוות. אבל מוות זה מצב עוד טוב. מה קורה, אם הבורא מביא לך מצבים שאתה לא יכול להתמודד איתם?

להודות על זה שהוא רוצה שתפנה אליו. הוא מביא לך מצב שאתה מרגיש רע, יחד עם המצב הזה הוא מביא לך הרגשה, או עובדה, או מחשבה שזה בא ממנו. אז מה יכול להיות יותר טוב? הוא מעורר אותך על ידי הרע, ומושך לעצמו. מה עוד, מה עוד אתה רוצה שהוא גם יעשה את כל העבודה, וייתן לך שכר, והכול יהיה בסדר.

תלמיד: מה העבודה שאני צריך לעשות?

לפנות אליו. הוא נותן לך כבר הכול. הוא נותן לך רע, ואת הדרך אליו. מה יש כאן לבכות.

שאלה: מה לעשות עם הרגשה של שפלות עצמית, איך לעבוד עם זה? להשתדל לקבל את המצב כמגיע מהבורא, ולברוח מעצמי לעשירייה.

הרגשת שפלות עצמית, היא הרגשה מאוד טובה.

תלמיד: אפסות עצמית.

נו אפסות, אני לא יודע למה הוא מתכוון שם אפסות. למה לא, היא הרגשה מאוד טובה. למה רע?

תלמיד: איך לעבוד עם זה?

לא צריך לעבוד, כשאני אפס זה אפס. אני לא צריך לעבוד, אני צריך מתוך האפס הזה לעשות את העבודה כלפי הזולת. לתמוך, לעזור, לחבר, לעשות כל מה שאפשר. העבודה שלי היא כמו אימא כלפי הילדים הקטנים, שהיא דוחפת אותם להתפתחות. כך אני כלפי עשירייה.

קריין: בהתאם למה שביקשת. מאמר "מצווה אחת", בעל הסולם.

"לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה"." בכל מצב ומצב, בכל שלב ושלב. "והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו."

גם זה מאוד מכובד ויקר.

אני רוצה רק להוסיף לזה, מתוך הקטע הזה מה מובן לנו? שלא דורשים שום דבר בחזרה. כמו חוט לתפירה, ממש, עד כמה שאדם לא דורש שום תוצאה, זאת ההתקדמות שלו, זאת העבודה הנקייה, כלום. לכן להגיע לשיעור לעשות עוד משהו ועוד משהו, זה שאתה לא תדרוש שום דבר, אתה לא תהיה בירידות, אתה תהיה תמיד בהתפעלות. עוד להוסיף ועוד להוסיף זה מה שאתה נותן לבורא בצורה נקייה.

שאלה: בהמשך למה ששאלו קודם, הבורא נותן מצב ואני מרגיש את זה כרע והדבר שהכי דרוש זו פנייה לבורא, זה מה שהוא דורש.

כן.

תלמיד: למה כל כך קשה לפנות אליו?

לבורא?

תלמיד: כן.

אתה מצליח?

תלמיד: מאוד קשה. זאת אומרת אני יודע שזה מה שמתבקש לעשות, אני יודע שהכוח אצלו.

זה כנראה שהוא עושה, הוא לא נותן לך לפנות, אתה יודע למה?

תלמיד: לא.

הוא עוזר לך בזה, כדי שתפנה נכון.

תלמיד: הרבה פעמים, הרבה יותר קל לפנות על צרות של אחרים, מה שנראה צרה של אחרים הרבה יותר פשוט לבקש עבורם.

אם תבקש בצורה נכונה, אחרי כל הפלפולים האלה, תראה בסוף שזה הוא עשה לך בכוונה, את כל הקושיות האלה, את כל הקשיים האלה, את כל הבעיות, כדי שאתה תסדר את הגישה הנכונה אליו.

תלמיד: מה זה גישה נכונה אליו?

שאתה מבקש עבור הזולת, עבור החברים, עבור העשירייה. באיזו צורה, איך לעשות את זה, איך לנתק את עצמך מזה, אלא רק עבורם לבקש וכן הלאה. כמו מלכות כלפי ט' ראשונות. אז אתה תראה שכל הקושי זה לא קושי, אלא הכוונה הנכונה.

תלמיד: זאת אומרת מה שאני מרגיש רע, אצלי, זה בעצם אני צריך לבקש על הזולת תיקון על זה?

אני לא יודע את המילים האלה, כשאתה מרגיש רע תנסה להפוך את זה לטוב. כל הרגשה רעה זה סימן שאנחנו לא מסתדרים עם הבורא.

תלמיד: האם העבודה של לא לשמה גם מזמנת את האור המחזיר למוטב?

כן.

תלמיד: אם כן למה זה נקרא לא לשמה, הרי האור המחזיר למוטב הוא המתקן?

עדין אין לך כוונה הנכונה, אבל בכל זאת אפילו כוונות כאלה, גם הן מושכות את המאור המחזיר למוטב ולאט לאט אתה מתקדם, מתחילים מזה.

תלמיד: אדם שמתחיל ללמוד, הרי לא מודע לזה שהוא עובד שלא לשמה.

אז מה?

תלמיד: זאת אומרת, בזה שהוא לא מודע, גם מזמן את האור המחזיר למוטב? זאת אומרת הוא יושב ולומד.

כל מאמץ ומאמץ מזמין את המאור המחזיר למוטב, השאלה מהו המאור, עד כמה עמוק הוא פעול לתוך הרצון, מה התיקונים שהוא עושה. כי זה הכול תלוי ברצון, עד כמה שהרצון מוכן לקבל תיקונים. אם אתה לא מוכן, לא מגיש לבורא חיסרון להתעלות למעלה מהרצון שלך האגואיסטי אז אתה לא מקבל את המאור המחזיר למוטב שמעלה אותך לרוחניות. אתה מקבל תיקונים קטנים, באותו שטח, שהם מכינים אותך, בכל זאת הם מכינים.

תלמיד: אז מה שמבדיל בין לא לשמה ולשמה זה רק הכוונה, מה שאני מלביש על הרצון.

וודאי שכוונה.

תלמיד: אבל גם כשאני עובד לא לשמה יש לי כוונה.

כן, לעצמך.

תלמיד: אם כן למה זה נקרא לא לשמה?

כי אתה רוצה לטובתך. פשוט מאוד, זה נקרא לא לשמה. לשמה זה נקרא דרך טובת החברים, לטובת הבורא. שבלי טובת החברים אתה לא מגיע להיות מכוון אליו, כי מאהבת הבריות לאהבת השם.

תלמיד: איך אפשר לפנות לבורא בלי רצון?

אי אפשר.

תלמיד: אז מה לעשות?

זו לא בעיה של רצון, זו בעיה של חוסר הרגשת התלות של האדם בבורא, לכן אני לא פונה. אם הייתי מרגיש שאני תלוי בו אז אני כל הזמן הייתי מנדנד לו. אבל אני לא מרגיש את זה ולכן אני לא פונה, זה נקרא שלא יהיה לך כאל זר והוא זר בינתיים לא שייך לי.

תלמיד: אז מה אתה ממליץ לעשות?

מה אני ממליץ לעשות, לקבל התרשמות מהקבוצה שאנחנו תלויים בו.

שאלה: האם אפשר ליצר איזו סקאלה, איזה מדרג של פוטנציאל השפעה של המאור המחזיר למוטב בתוך סך הפעולות שאנחנו עושים? שיעורים, סעודות, ישיבות חברים, הפצה, פגישות עשירייה, איתך, בלעדיך.

מה יותר חשוב מה פחות חשוב?

תלמיד: איפה יש פוטנציאל הכי גדול, איפה יש פחות.

פוטנציאל הכי גדול יש לנו אם אנחנו נמצאים בסדנה, עם שאלות עמוקות, עם כאב לב, עם חוסר אונים, עם השתוקקות למטרה, אז זה מועיל ביותר. ישנו גם חיבור, גם מבררים את הדברים, גם קושרים למקור, זה המפגש הכי גבוה.

שאלה: מהי הנוסחה בתפילה עבור הזולת, מתוך מצב הכבדה אישי? איך לקשור פנייה לבורא מתוך מצב שלילי להשפעה עבור החברים?

אני לא יודע, זה משהו כללי כזה.

תלמיד: לא, אני אנסה להסביר. הוא אומר, אם אני עכשיו נמצא במצב מסוים, שהוא לא טוב, איך אני מפה פונה לבורא להשפעה עבור החברים?

דווקא זה טוב, זה יותר קל. אם אני לא מרגיש טוב, לא נמצא בקשר טוב עם הבורא, על החברים אני כן יכול לסדר את הפנייה.

תלמיד: איך?

איך? תתחיל לבקש בצורה מכאנית. אין לך קשר לבורא, אין לך רגש אליו, אין לך כלום. ונניח גם לחברים אין, אבל אתה מתחיל, לבקש, בצורה אתה יודע כמו ברדיו, מדברים, אתה מתחיל לבקש משהו עבורם, "אני מבקש שתעשה בשבילם ככה וככה ככה וככה. בבקשה תעשה מה אכפת לך לעשות, אומרים שאתה טוב. תעשה להם".

תלמיד: כשלי רע אני מבקש את זה מהבורא שיעשה להם טוב.

כן, למה לא. אתה לא מבקש לעצמך, אין לך לא בא לך לבקש. אתה לא יכול להתגבר על זה אפילו, זה נקרא שיש לך רע כזה, שאתה לא יכול אפילו להתגבר לבקשה. אבל עבורם אתה יכול לעשות את זה בצורה כמו שאני אומר לך, כזאת יבשה לגמרי. עבורם אפילו, על עצמך אתה לא מסוגל, עבורם תנסה לעשות.

תלמיד: זאת אומרת, לא צריך להיות איזה סוויטץ כזה אישי בי?

אתה לא יכול להפעיל סוויטץ, אני אומר לך ממצב הכי גרוע. אז עבורם אתה יכול לבקש. פשוט. אני מבקש ממך ככה ממש ממיתה, וזה יעבוד אתה תראה. למה? זה טוב שאתה לא מבקש על עצמך, שאתה מבקש עליהם יש לך כבר בזה איזה אלמנט השפעה, ואתה פונה דרכם אליו ודווקא ללא שום קשר אליך וללא מצב רוח וללא כלום. תראה עד כמה זה יועיל.

תלמיד: זה בעצם מה שקודם אמרת שהבורא כביכול מכוון אותי לשאלות הנכונות, לראיה הנכונה.

כן בטח.

תלמיד: אז הוא שם אותי במצב של שליליות, שאני אפנה כמו שאמרת בצורה יבשה.

כן. מה שטוב אנחנו לא מבינים.

שאלה: אמרת שסדנה זה האמצעי הכי חזק.

תלוי איזו סדנה, תלוי איך שמתייחסים לזה. אבל תיאורטית כן.

תלמיד: אני שואל תיאורטית, כי כתוב שכשלומדים תע"ס ביחד, מעוררים משם מאור, כשמשרתים את רב, נגיד צריך לשרת את רב, רב רוצה הפצה, רב רוצה שנסביר לכולם חיבור, אז אם אתה עושה את זה אז כנראה שאתה מרוויח משהו. כך שמעתי, אז לגבי סדנה, זה לא נכון?

זה הכול נכון, אבל אתה מדבר על זה בצורה כזאת שאתם עושים את זה בשבילי.

תלמיד: ככה אמרת. לשרת את הרב זה להיות איתו בכיוון אחד.

כן תעשו ככה, בסדר.

תלמיד: אחרת לא יהיה חומר דלק להפיץ.

להפיץ לא יהיה חומר דלק בלי שאני אומר, צועק ומבקש?

תלמיד: אז לגבי סדנה, מה הסדנה צריכה להיות. ואם זה באמת אמצעי הכי חשוב, אז למה אנחנו כל כך מעט זמן מקדישים לזה?

אולי אפשר להוסיף עוד עשר דקות, אבל זה עובד. צריכים אולי קצת יותר, אבל בכנסים אני משתמש בזה יותר, כי שם דווקא אני דואג שהאנשים יצליחו להרגיש איכשהו חיבור. שישקיעו בחיבור, אפילו אם למחרת אין להם כלום מזה והם נוסעים הביתה, הם השיגו משהו הם עשו משהו. הפעולה נשארת, "כל פעולה עושה רושם" ואפילו הפעולה הגשמית ביותר, ולכן צריכים לעשות את זה.

אתם עושים איכשהו סדנאות פה ושם, מדברים ביניכם במשך היום ארבע, חמש פעמים, ככה זה ישנו אולי קצת יותר.

תלמיד: אבל איך סדנה מביאה אותנו להרגשה של השפעה, שאני לא אבקש שכר?

אין מעמד יותר גבוה מסדנה, שיושבים חברים זה אל זה, כמו בשיר "אין ישראל נגאלין.."

בקיצור זה מצב הכי גבוה. אתה רואה, יושבים יחד מדברים על דברי תורה, על הבורא ש"אין עוד מלבדו". שהביא אותם למצב הגבוה הזה והם רואים מזה כבר את המטרה לאן להגיע. מה יכול להיות יותר. מתקנים, זה המצב שמתקנים את השבירה. אנחנו שוכחים מה שאנחנו עושים, אנחנו צריכים לתקן את השבירה. איפה יש לך סיטואציה יותר קרובה לתיקון, שלמה.

תלמיד: לעבוד ביחד.

לא. לעבוד זה כן או לא, אבל כשיושבים, מושכים מאור, מבקשים. כל אחד מבטל את עצמו כלפי אחרים, בזה אין מצב.

קריין: זה הציטוט, מתוך מאור ושמש פרשת "ויחי".

"העיקר הוא של אסיפה שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד למצוא את השם יתברך דכל בי עשרה שכינתא שריא ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה, וכל אחד ואחד ישמע לחבירו ויהיה קטן בעיני עצמו ויהיה רוצה לשמוע איזה דבר מחבירו איזה בחינה האיך לעבוד את השי"ת והאיך למצוא את השי"ת וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם ונפתח להם ממילא כל הישועות וכל הברכות וכל השפעות טובות ממקור הרחמים ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים נמשך על כנסת ישראל"

תלמיד: הבורא ברא את העולם, היקום הכוכבים הכול.

זה נדמה לך, זה אתה שקבלת על הראש מכה ואז נראים לך כוכבים. איזה כוכבים יש לך כאן, זה הכול נדמה, זה העולם המדומה.

תלמיד: קשה להבין איך רק לשבת לדבר עם אנשים וזהו. ופתאום מתגלה לך כל המציאות.

אתה בזה משנה את כלי הקליטה שלך. כלי קליטה שלך אתה משנה ואז הכול משתנה.

תלמיד: אז למה מקובלים כתבו, כתבו אלפי ספרים, בשביל מה, היינו צריכים לשבת לדבר וזהו?

הם לא כתבו לעצמם. מה, בעלי זוהר היו צריכים לכתוב לעצמם את הזוהר. כתבו ועוד גנזו שיתגלה מתי שצריך, ככה זה. אנחנו כותבים ספרים לעצמנו? גם לא, בשביל מה לי לכתוב אם אני כבר השגתי, בשביל מה לי לכתוב לעצמי? רק לאחרים כדי לעזור להם, ככה בכל דור ודור.

שאלה: מהי הפעולה הזאת בעשירייה, שאנחנו נעשים ערבים זה לזה? אתה יכול בבקשה לדבר על זה קצת יותר.

אנחנו לא מסוגלים להגיע לאדם הראשון המתוקן אם אנחנו לא מתחברים בעשירייה בתמיכה הדדית, בהתכללות ההדדית, כך שאנחנו נעלמים, נמסים בחיבור שלנו לגוף אחד. בזה אנחנו נעשים הכי קרובים לאור העליון שהוא אחד, פשוט אחד, הומוגני כזה, אין לו לא צורה ולא שם ולא כלום, האור העליון המופשט. אנחנו צריכים בחיבור בינינו להגיע כמה שיותר קרוב אליו.

שאלה: מה הפעולה בעשירייה שאני צריך לעשות?

אני צריך להתכלל עם כולם, אני צריך לטבוע, להיטמע בכולם, אני צריך לגרום להם חיבור, להתבטל כלפיהם, להיות למעלה מהם לטפל בהם, לגרום לחיבור הומוגני כזה בין כל העשירייה. איך יקרה שאנחנו נהיה עשר ספירות, שהרצון של כל אחד ישתווה עם האחרים באיזו צורה, זה לא ענייני, זה האור העליון עושה, כן.

שאלה: אז מה בדיוק אני צריך לבקש מהבורא עבור החברים? האם תוכל לפרט תמונה אידיאלית שאותה אני צריך לבקש עבורם.

שיקדם אותם, שיתקן אותם, שייתן חיבור ביניהם, שאני רק על זה מבקש. שהם יהיו כלי לגילוי הבורא, כדי לעשות לו נחת רוח. אני מבקש עבורם שהבורא ייתן להם הזדמנות לעשות לו נחת רוח.

שאלה: אם הכול מדויק ולטובתנו, בהתפתחות העליונה של כל חבר וחבר בעשירייה, איך צריך להתנהג כאשר לחבר קורה משהו קשה מחלה, אובדן, או בעיית פרנסה. איזה מפתח רגשי מפתחים בכלי דהשפעה, כדי להצטער בצער הציבור?

אנחנו צריכים להבין, שזה הכול קורה בגללנו. אם היינו סביב החבר הזה מחוברים נכון, לא יכול להיות שהיה קורה לו משהו רע. לכן עלינו להתחבר בינינו בצורה הטובה, עד כמה שאפשר יותר ויותר, עד שהתופעה הזאת הרעה נעלמת. וכותב בעל הסולם, "לכן אני צריך לקדש את עצמי..".

שאלה: באיזו כוונה אנחנו צריכים להיות לקראת ליל דכלא? האם זוהי התקפה רוחנית של ערבות בינינו?

אנחנו נגיע הערב באחת עשרה בלילה לליל שבועות, כי תורה מקבלים בחושך, כשאין כוחות ואין רצון ואין כלום, אלא רק רצון בעלמא, ממש מעל כול הכוחות ואנחנו נשמע את המאמר מהזוהר, "לילא דכלא", לילה של כלה. ו"כלה" זה כל האנושות, כל השכינה שהיא נמצאת שבורה, אבל היא רוצה להגיע לחיבור, לחופה, כדי להיות מוכנה לקבל את החתן, הבורא, ורוצה מאוד להיות מסוגלת להתחתן עימו, שהוא ייקח אותה, יחבר, יכין אותה ויעשה איתה זיווג, של תיקון, וזיווג ד'אמא ויתלבש בה, זאת אומרת בתוך הכלים המתוקנים. אין מצב יותר גבוה ולכן אנחנו לומדים את זה. יש כאלה שקוראים את "שיר השירים", יש ויש, כן.

תלמיד: אז איך להשתמש בהתקפה הזאת?

עם הרצון המשותף שלנו, שאנחנו נגיע לחיבור בינינו עד כדי להיות שכינה. הבורא, הוא השוכן שיתקן אותנו וימלא אותנו, כדי לגרום לו נחת רוח.

שאלה: לפעמים אנחנו מגיעים לשיעורים וכמו שיש עכשיו, יש מין כבדות כללית כזאת.

כן, במשך כמעט שלוש שעות.

תלמיד: האם כדי לצאת מהמצבים כאלה, מהכבדות האלה, לא עדיף לקחת איזה מקור חזק כמו הזוהר למשל, או איזה מאמר ארוך חזק ולקרוא ביחד עם הכוונות, כדי באמת למשוך את המאור ולצאת מזה? כי אחרת השיעור הופך לסוג של שיחה ואין הרגשה של שיעור ממש. זה לא עדיף במצבים כאלו?

אני לא יכול להגיד. אנחנו כמעט ולא עושים את זה במשך השבוע ולכן יוצא לנו לפעמים כמה שעות כאלו שאנחנו חייבים לבזבז על שאלות ותשובות, על כל מיני בירורים קטנים שיש לנו בדרך. מה לעשות. איך בלי זה? אם אדם שומר בפנים איזה מצב ולא יכול לקבל עליו תשובה ולא יודע איך להתנהג, רצוי לעשות את זה. חוץ מזה, אני חושב שזו עזרה גדולה לחברים שלנו בכל מקום בעולם, כי הם שומעים שאלות ומקבלים תשובות. זה בכל זאת לימוד.

שאלה: בהמשך לשאלות של החבר לגבי התרגיל שבמהלך מצב לא נעים, אני משכנע את עצמי שזה מגיע מהבורא והוא טוב ומיטיב. התרגיל הזה לא מחליף את המצב, אלא לפעמים מחריף אותו אפילו. האם זה אמור לתת הרגשה של הקלה בעבודה? ואם זה לא עובד, אז מה אני עושה לא טוב ואיפה העשירייה בתוך התרגיל הזה?

בתוך התרגיל הזה יש לנו שני חלקים. א', להגיד שזה בא מהבורא, ב', להגיע למצב שזה באמת טוב ומיטיב. זה שזה בא מהבורא, זה יותר קל וזה כבר פתרון חלקי למצב שלי. זה בכל זאת ממתיק, כי כמו שקראנו את הקטע מבעל הסולם, יש לו בכל זאת בזה כוונה נכונה, כוונה יפה. כי אמנם אני לא מרגיש את זה ואני עובר צרות, אבל הבורא בכל זאת מביא את הכול לכיוון הטוב, למרות שאני לא רואה בזה חסדים.

זה שהוא גם טוב ומיטיב, אלא אני לא רואה, כאן אני צריך כבר להעמיד את עצמי לא על כך שזה מגיע לי מהבורא, אלא על המצב ש"עיניים להם ולא יראו", שאני לא רואה את זה נכון ואני צריך לשנות את עצמי כדי לראות במקום את המצב הרע, את המצב הטוב. זה כבר לבעלי עבודה.

תלמיד: למה צורת הסדנה חייבת להיות שיחה ולמה זה לא יכול להיות איזו צורה פנימית של ריכוז פנימי למשל שבמהלכו אנחנו חושבים, מתארים את החיבור בינינו?

אם אני אתן לכם עכשיו סדנה בריכוז הפנימי של כל אחד ואחד, תוך דקה אתם כולם תירדמו.

תלמיד: נראה שבזמן האחרון כל ההפרעות של החברים קשורות לחיים הגשמיים, הבהמיים שלהם ואין בעיות שכביכול נוגעות לעשירייה. האם זו בעיה בעשירייה?

נכון, זו בעיה בעשירייה. אם הייתם מאתרים את הבעיות בעשירייה, לא הייתם מרגישים בעיות במקומות האחרים. איך יכול להיות שאתם לא מרגישים בעיות בעשירייה, הכול כל כך טוב, הכול יפה, כולם מגיעים לשיעורים, כולם מגיעים לסדנאות, אתם נמצאים בקשר ביניכם ממש. עד כדי כך הכול בסדר? מה זה "אין בעיות בעשירייה"? אתם לא רוצים לזהות את הבעיות, לכן הבורא כדי לעורר אתכם, לנענע אתכם, נותן לכם בעיות במקומות אחרים.

זה כמו שהיה אצל בעל הסולם כשאחד לא רצה להגיע לשיעורים, ואמר שאין לו כוח לקום באמצע הלילה, אחר כך פיטרו אותו מהעבודה, והוא מצא עבודה ב"תנובה" שהיה צריך לחלק את הלחם או משהו בשעות הלילה. לזה היה לו כוח ובריאות. ככה זה.

שאלה: באמת בעשיריות אין לנו בעיות. נאמר עשירייה בפנים זה ברור כל הזמן חושבים אחד על השני, דואגים, אבל לפתוח נושא כמו למשל הגעה לשיעור זה דורש זמן, זה דורש מקום.

זה דורש רצון שאף אחד לא רוצה "לעורר את הכלב".

תלמיד: ואם יש רצון? אנחנו בשגרה שלנו אין לנו מקום.

לפעמים מפחדים.

תלמיד: זאת אומרת, אם באמת נרצה את זה, נמצא גם את הזמן?

אתה תישאר מול האמת פנים אל פנים ומה תעשה? מה תעשה אם למחרת שוב ארבעה אנשים מתוך עשרה לא יבואו?

תלמיד: נתפלל מבפנים כמו כל הזמן.

אז תתפלל, בסדר. אין לך עדיין פתרון. זו בעיה.

תלמיד: ברור שהבעיה קיימת, כולנו יודעים את זה.

גם ניו יורק אומרים, "אין לנו בעיות בעשירייה". ודאי שאין. שני אנשים מתוך עשירייה יושבים בשיעור, "אין בעיות". נרדמים בזמן הסדנה או בזמן השיעור, גם אין בעיה, מגיעים יותר מאוחר, אין בעיה. זה נקרא שאין בעיות.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו היום בשלב שאפשר לבוא לפתוח את זה בעשירייה ולדבר על הדברים האלה?

אני לא בטוח שאתם מסוגלים לזה. מה תעשו עם איזה החלטות שתקבלו ומה יהיה למחרת? אז מי שלא בא למחרת, כי הוא לא יכול לבוא, אז לא יבוא בכלל.

תלמיד: אז איך נדע שמותר לנו או אסור לנו לגעת בנקודה?

לפי זה אתה יכול לדעת, שלפחות איכשהו נתקיים כך. ונחשוב על עשירייה קבועה או לא, כל מיני התעוררויות וכולי.

תלמיד: זאת אומרת עוד לא לפתוח את זה כי אין ביטחון שנוכל להתמודד עם מה שייצא?

לא. זה תלוי גם במצב החיצון. אני לא בעד לפתוח כאלו בעיות חדות, קשות. לא. אנשים לא יבואו. אנחנו צריכים עוד להתחזק. שיבואו אפילו פעמיים, שלוש בשבוע, לא שזה טוב, אבל יותר טוב במקום לא לבוא בכלל.

אבל שוב, זה תלוי איך שהוא בא או לא בא. זה לא יכול להיות שאדם פתאום נעלם ולא נמצא. זו בגידה. לא יודע אם אפשר להשלים עם זה, זה עניינכם.

שאלה: אני לא הבנתי. אז זה שחבר לא מגיע לשיעור, כולם רואים ומסכימים שזו בעיה, אבל אנחנו לא יכולים לפתוח את זה כי הוא לא יעמוד בזה, כי העשירייה לא תעמוד בזה?

כן. מה תעשה? אז במקום שלושים עשיריות, יהיו לך עשרים עשיריות או עשר עשיריות, זאת אומרת, 100 איש ייעלמו מהשיעור, לפחות חמש פעמים בשבוע, ארבע פעמים בשבוע אבל במשהו. אנחנו נמצאים בדרך, מה לעשות.

תלמיד: אז יש מצב שחלק רואים את האמת וחלק לא רואים את האמת וכך ממשיכים?

ממשיכים ומושכים את המאור המחזיר למוטב וזה בכל זאת ייתן כוחות. אתם יודעים שמה שלא היה קודם, היום זה אפשרי, מה שלא הבנתם קודם, היום זה יותר מובן, כך עובד כל החיבור הזה.

שאלה: מה בעיה שיישארו פה עשר עשיריות?

הבעיה היא שבכל זאת "ברוב הדרת המלך", אנחנו גם צריכים לשמור על הכמות. לא שכל אחד ואחד יבוא, אבל שכמה שיכולים יותר, כן, שיהיה מקום לכולם.

תלמיד: אז מה זה לאתר בעיות בעשירייה?

שוב אתם מתחילים עם זה בלי בסוף. יש בעיות ויש בעיות, אז מה? תקרא את מה שרב"ש דורש ותראה כמה בעיות יש לך ואתה יכול עכשיו להתמודד איתן? יש ויש, אז לוקחים חלק למימוש וחלק לא. אין מה לעשות.

שאלה: כשאתה הבאת את ארבעים חברים לרב"ש, איך הייתה שם ההתייחסות לשיעור?

אני לא הבאתי באמת ארבעים. אני עבדתי על שבעה שמונה וכל היתר ראו שאלו שבאים הם מהנהלה, אז הם באו אחריהם. אני אפילו לא הכרתי אותם וכך, באו פתאום ארבעים איש.

תלמיד: הנוכחות בשיעור בוקר הייתה קבועה, או שגם שם היו אנשים שזלגו או לא הסתדר להם?

היו כאלה, אבל כמעט כולם הגיעו.

תלמיד: כי אני שמעתי אותך מספר לנו בעבר, על טברייני אחד שהגיע לסעודת ראש חודש ונכנס בכמה דקות איחור, הגיע מטבריה, והרב"ש נזף בו למה הוא מאחר.

מתי סיפרתי על זה?

תלמיד: יוסף דרורי.

דרורי שאיחר לסעודה?

תלמיד: אולי דרורי סיפר.

אולי דרורי בעצמו סיפר את זה, אבל אני לא.

תלמיד: בזמנו אמרת שהרב"ש היה שולח להוציא אנשים מהמיטות שלא התעוררו. האם אתה חושב שזה רעיון טוב לתת לאדם פעם, פעמיים, שלוש את הזכות הזו להוציא אותו מהמיטה, שתהיה בושה וכל מה שמשתמע מזה?

אני לא חושב. קודם כל הלכתי מפני שהיה לי אוטו. היו זמנים שרק לי היה. כשאני הגעתי לשם ללמוד באוטו מרחובות, אז הם אמרו "יש לו טקסי", כך כינו האוטו שלי. אני הלכתי, אספתי אותם והבאתי אותם, זה היה מרחק של קילומטר, קילומטר וחצי, בכל זאת ברגל עד שהם מגיעים. אני לא חושב שזה עניין היום. אני חושב שאנחנו צריכים כך להמשיך ולאט לאט האיכות תשתפר.

שאלה: כשיש חבר שמעל עשרים שנה כבר בדרך, והוא מראה דוגמה טובה, כל הזמן מגיע ראשון לשיעור, יושב, יודע הרבה, אבל הוא משאיר רושם אצל חברים שהוא לא רוצה להשתתף בפעולות של הקבוצה, למשל להשתתף בזום, או הכנות לפסח, או בכנסים ואפילו לא נותן הסבר למה הוא לא מגיע, והחברים מתעצבנים עליו. איך הם צריכים לעבוד איתו, לעזוב אותו או מה?

אני חושב שבכל קבוצה ישנם כל מיני כאלה יוצאי דופן. אז להשאיר אותו, הוא לא מפריע. הוא לא נותן דוגמה טובה כלפי כל מיני אירועים שאתם עושים, אבל בשיעור הוא משתתף, אז בסדר, מה לעשות. אנחנו נמצאים בתהליך ובתהליך הזה יש יותר ופחות בכל מיני אופנים.

תלמיד: אז לא צריך להפעיל עליו לחץ שכן ישתתף באירועים?

לא, הוא יתעורר בעצמו כשיראה איך אתם מתקדמים. גם כאן יהיה אותו דבר, עוד לימודים, עוד כנס, עוד משהו, ואנשים שאפילו יושבים בבית, הם יראו שכדאי להם לשבת כאן.

שאלה: אתה לפעמים אומר שאתה מכוון את הקצב לפי חיל החלוץ, כי העולם דורש את זה, יש קצב התקדמות שחייבים לעמוד בו, וזה בסדר אם יישארו פה עשר עשיריות, עשירייה אחת. ולפעמים כמו שאמרת עכשיו בכל זאת "ברוב עם הדרת המלך".

העולם דורש כמות אנשים שיתעסקו בזה בכל מיני צורות, שיהיו כתבים, צלמים, כלומר סביב זה. תראה מה שקורה כאן, אני יכול להגיד לך כמה אנשים חסרים כאן, ואני לא רואה אותם, אפילו נמאס לי להגיד את השמות האלה. למה הם קיימים כאן בכלל? הם לא בשיעורי בוקר, לא בצהרים. אז מה?

תלמיד: אז איך יכולים לדעת בעשירייה, בקבוצות שונות, בחברה באופן כללי, כמה כן להפעיל לחץ על חברים ומתי להרפות ולסבול הכול?

הם צריכים לדעת שהצורה צריכה להיות פשוטה, שהם נמצאים בשיעור וקיימים בשיעור. בעיניי מי שלא נמצא בשיעור הוא לא קיים. זה שרוצים להחזיק אותו בעבודה זה מילא, אבל בעיני זה ככה. אפילו לא ממלא את הכיסא.

שאלה: בתחילת השיעור דיברנו שבלי התחייבות אין עשירייה. ועכשיו אנחנו מדברים על מצב שיש בכל עשירייה. אנחנו שומעים על אותו מצב גם אצלנו. רציתי לשאול, אם יש חלק בעשירייה שכן מרגישים שחייבים התחייבות, לחתום על הסכם ערבות וכן להיכנס להתחייבות קצת יותר גדולה, האם הם יכולים לעשות בין עצמם הסכם ולהתחיל לפעול באמת בדוגמאות שיש לנו, שאם חבר לא בא לשיעור, להביא אותו? רק בין אלה שהתחייבו. וכל השאר כמה שהם מסוגלים שיופיעו ואנחנו פשוט לא נהיה בהסכם איתם.

לא, אני נגד להתחיל לפצל את החברה. זה לא טוב, זה נגד האיחוד. להשתדל כמה שיותר להיות באיחוד ושיהיה מקום לכל אחד בכל זאת. ואפילו שאדם בא פעם בשבוע, שיבוא פעם בשבוע.

(סוף השיעור)