שיעור בוקר 05.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי באמריקה הלטינית -

שיעור מס' 5: עבדו את ה' בשמחה

קריין: שיעור הכנה לכנס הקבלה העולמי באמריקה הלטינית, "בונים חברה עתידית". שיעור מספר 5: עבדו את ה' בשמחה.

פשוט לא יכול להיות שאנחנו נעבוד את ה' אם נהיה לא בשמחה, כי זו בעצם העובדה, ההוכחה שאנחנו מתכוונים אליו ולא למשהו אחר. אם אנחנו מבינים, מרגישים, מזדהים לפחות במשהו עם השגחתו, עם היחס שלו אלינו, ובכלל עם המושג הזה, מה זה הבורא, אז ודאי שאנחנו נמצאים בשמחה.

וההיפך, אני צריך להבין שאם אני לא מגיע לשמחה, אני לא מגיע לבורא. כי אני עובד מעל האגו שלי, הרצון לקבל שלי לא מזדכך, האגו שלי יכול להיעלם ובמקומו יבוא אז הרצון להשפיע, כוונה על מנת להשפיע. יוצא שאם אני "על מנת להשפיע" ויש לי הזדמנות לזה כל הזמן ואני מבין שאני נמצא בשליטת הבורא הטוב והמיטיב, אז אם אני לא מסתכל על ההרגשה שלי, אם אני מתעלה מעליה אז אני נמצא בשמחה.

לכן סימן לעבודה נכונה, ליחס הנכון לחברה, לחברים, לעולם, לבורא זו השמחה. אתם יכולים להגיד "אבל השמחה קשורה לרצון לקבל". נכון, היא קשורה דווקא לרצון לקבל, כי אנחנו אף פעם לא מתעלים, לא נעלמים מהרצון לקבל, הרצון לקבל לא נעלם מאיתנו, אלא רק הכוונה על מנת לקבל נעלמת, והרצון לא נעלם. לכן תמיד מה שאני מרגיש, מה שאני מבין, מה שאני מתאר לעצמי אני מתאר את זה בתוך הרצון שלי, רק בליווי הכוונה או על מנת לקבל שזה נקרא "העולם הזה" או על מנת להשפיע שזה נקרא "העולם העליון".

לכן סימן לעבודה הנכונה שלנו, למצב הנכון, למצב האמיתי, שאני נמצא פשוט באמת ולא בשקר, זאת שמחה שממלאה את הרצון לקבל שלי, ולפי מידת השמחה אנחנו יכולים לדבר על מידת מציאות האדם בעולם האמת, ביחס הנכון שלו לבורא.

נקרא את הפסוקים ונראה, אבל עוד לפני שנקרא נחשוב כשאנחנו לומדים וקוראים את זה, כמה אנחנו יכולים, איך אנחנו יכולים, באיזו צורה, באיזה אופנים אנחנו יכולים לקבוע את חובתנו להיות בשמחה ולעזור לכל החברים להיות בשמחה.

שמחה זו לא התפרצות חיצונה, למרות שגם זה לא מיותר, אלא זו שמחה שצריכה למלאות את הלב שלנו. זו הארה מיוחדת שהיא שורה בלב בגלל שהבורא שורה בעולם, בגלל שיש לי שייכות לזה ואפילו שאין לי שייכות לזה, בגלל שבכל זאת כל העולם נמצא בשליטה העליונה הזאת של הכוח העליון זה כבר מספיק לי כדי להיות בשמחה. גם המגע הקטן, כמו שדוד המלך סיפר לנו, שאפילו שראה את אות הברית שיש בינו לבין הבורא, שיש איזו אחיזה בכוח העליון, כבר הוא שמח מזה שהגיע לזה ויכול מתוך זה להתפרץ בשמחה.

זאת אומרת, שמחה היא תוצאה מהיחס הנכון והטוב של האדם לבורא ולבריאה. השמחה אומרת על זה שאם לא השגת שמחה אתה עדיין נמצא בשקר, כי אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב השורה בעולם, רק הידיעה הקטנה הזאת שזה כך, אפילו שאתה לא מרגיש, אפילו שאתה לא מבין, היא צריכה למלאות אותך בשמחה בינתיים, עד שתמלא לגמרי את כל הרצון שלך.

לכן מובן לנו שכל הכוונה שלנו צריכה להיות כדי להגיע להזדהות עם הבורא, אפילו שאני לא מקבל כלום ולא צריך, אלא שתהיה לי שמחה מזה שהעולם הוא תוצאה מהכוח העליון הטוב והמיטיב, שמטרתו טוב ומיטיב, שכל הנבראים באמת מקבלים ממנו טוב ומיטיב אלא בינתיים הם צריכים לעבור רק התאמה כדי להרגיש את הטוב שמקבלים ממנו. את היתר נלמד מהפסוקים.

קריין: קטע מספר 1 מתוך זוהר לעם פרשת ויחי 116, 117.

"השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם, ולא במקום חסר, ולא במקום פגום, ולא במקום עצב, אלא במקום נכון, במקום שמחה... כתוב, עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. אין עבודת הקב"ה, אלא מתוך שמחה."

(זוהר לעם. ויחי, 116-117)

כאן הזוהר אומר לנו שאדם צריך לפתח יחס של שמחה, הרגשת השמחה ואז העבודה שלו, היחס שלו למציאות הוא נכון. בסך הכול מה שקיבלנו מהבורא כדי להגיע לגילוי שלו, להזדהות עימו, לחיבור, לדבקות בו שזו בעצם המטרה הגבוהה ביותר שלנו, לדבקה בו, אנחנו צריכים שיהיו לנו בידיים איזה כלים נכונים אפילו למצב הקטן שלנו, איך אני יכול לברר ולבדוק את נקודת הדבקות שלי. נניח שהדבקות שלי היא רק בנקודה, כדי לשמח את הבורא, כדי לשמח את הבריות, כדי לשרת לכולם כעובד ה', איך אני עושה זאת?

לכן אומר לנו הזוהר הקדוש שאין עבודת ה' אלא בשמחה, זאת אומרת שאתה חייב להגיע למצב שאתה שמח אפילו שאין לך כלום כשאתה בודק. זה ברצון לקבל שלך, אז אולי אפילו זה שאין לך כלום ברצון לקבל שלך, מזה תשמח, תשמח מהשייכות שלך למשהו, לבורא. זאת אומרת קודם כל נקבע את העובדה שמגע עם הבורא חייב להיות מלווה בשמחה. ואחר כך אנחנו ניראה מה היא השמחה, האם היא רק מלווה את המגע הנכון עם הבורא, או שהיא בעצמה יותר מזה, יותר מסימן.

קריין: קטע מספר 2 מכתבי "בעל הסולם", מתוך "שמעתי" מאמר נ'ח "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים".

"השמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים."

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ח. "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים")

זה סוג אחר של שמחה. יש כמה סימנים או תנאים לשמחה, כמה דרגות לשמחה. כמו שדיברנו על דוד המלך שהוא היה שמח מזה שיש לו ברית עם הבורא, מפני שהברית באה מהבורא. זה שהבורא מעורר אותי אפילו בזה שאני לא שמח, מזה אני כבר צריך להיות שמח שיש לי קשר עימו והוא מתייחס אלי ומעורר אותי.

וכאן שמחה ממעשים טובים זה כבר משהו יותר מזה, זו דרגה יותר עליונה מהשמחה, שיש לי אפשרות לעשות משהו ולעשות מעשה טוב. מעשה טוב זה מעשה של דבקות, זה מעשה של הזדהות, זה מעשה של חיבור, השפעה דרך החברים, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". ולכן כך אנחנו צריכים להתחבר בינינו כדי לשמח את הבורא, להביא לו שמחה, זה דבר גדול מאוד.

תסתכלו על היחס שלנו נניח לתינוק במשפחה, אנחנו רוצים שהוא יהיה שמח, או שיישן או שיהיה שמח, זה מה שאנחנו רוצים שיהיה. כך אנחנו גם צריכים להתייחס לחברים. אם אני רואה שהחברים לא שמחים אז צריכים לעשות כל מיני פעולות כדי לראות אותם שמחים, כי שמחה זה סימן שיש להם כוח רצון, התעוררות, התלהבות, שיש להם התקרבות לבורא והם מכינים את עצמם להרגיש אותו.

לכן השמחה שרוצים לפתח כאן בין החברים זו שמחה ממעשים טובים בינינו, שמחה מזה שאנחנו מתוכנו מתייחסים לבורא. להשתדל לתאר לעצמנו, למרות שאנחנו עוד לא נמצאים בגילוי הבורא איך הבורא שמח מאיתנו. במה אנחנו יכולים לשמח אותו? איזה פעולות נעשה עכשיו בינינו כדי שהוא בטוח ישמח? האם אנחנו צריכים לדרוש לדעת מהפעולות שלנו, האם אנחנו באמת מגיעים לשמח אותו או שמספיק לנו לבצע את הפעולות האלה ללא שום תגובה ממנו בחזרה?

בכמה שונה היחס שלנו להשפיע לו נחת רוח דרך החברים, שאז בטוח שאם אני משמח את החברים אני גם משמח את הבורא, או שאני דורש בכל זאת לראות ולהרגיש את שמחת הבורא מהמעשים שלי. באיזה תנאים אני יכול לבקש את זה, כדאי לי שזה יהיה כהתקדמות בעבודה שלי, או שלא כדאי לי לדעת את זה כי זה יכול לגרום לי לאיזו הורדה בעבודה שלי, בהשפעה שלי לבורא, שאני כבר לא אהיה נקי ביחס אליו. יש כאן הרבה דברים.

סדנה

באיזו צורה אנחנו קובעים בינינו מצב של שמחה שאותה השמחה אנחנו גם רוצים לשייך לבורא? איך אנחנו בונים את השמחה בינינו, בעשירייה, כך שהיא גם תשמח את הבורא, ובאיזו שמחה בינינו שאנחנו נקבע בעשירייה, אנחנו לא רק מקווים שזה ישמח את הבורא בצורה פאסיבית, אלא אנחנו רוצים להשפיע אליו את השמחה הזאת ורוצים שישמח? מה הן שתי האפשרויות האלה שאנחנו משיגים בעשירייה כלפי השמחה?

*

קריין: קטע מספר 3, מתוך "בעל הסולם", שמעתי, מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו הוא צריך להיות בשמחה מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית. לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו, ואם הוא מרגיש שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו, מזה הוא צריך לקבל שמחה."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר מב. מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה).

זאת אומרת איך שלא נסובב, תמיד השמחה היא תוצאה מתוך הרצון שלנו, באיזו צורה אנחנו נמצאים. אנחנו לא יכולים לנתק את הרגשת השמחה מהרצון, אם אנחנו נמצאים במצב שהרצון דלהשפיע משמח אותנו או הרצון לקבל משמח אותנו, בזה האדם נמצא או בעולם התחתון או בעולם העליון, בהשגתו, בקביעתו. ולכן כך אנחנו צריכים כל הזמן לראות את עצמנו.

זאת אומרת המטרה שלנו היא להגיע למצב שאני נמצא תמיד בבדיקת השמחה. האם אני שמח או לא? אם אני קשור לבורא ומשייך הכול לבורא שהוא קיים, ולא אכפת לי איפה אני והאם אני קיים בכלל או לא, אז מתוך זה יש לי שמחה שאני נמצא למעלה מהרצון לקבל, הדורש תמיד והרוצה תמיד והשואל תמיד וכן הלאה, ואני בשמחה שאני מתעלה ממנו, ויותר מזה עד כמה שאני יכול לשייך את עצמי לבורא בשמחה שהוא קיים, וזה מספיק לי שהוא קיים ולא חשוב לי איך אני קיים. רק הידיעה הזאת, ההרגשה הזאת, העובדה הזאת שמספרים לי מקובלים ושאני אפילו לא משיג בעצמי, שהבורא קיים ומחייה את כל המציאות, היא כבר צריכה לשמח ולמלאות אותי. שאני לא נמצא ולא קיים ולא שייך לכל זה, אבל זה שהוא בפני עצמו קיים וממלא את כל המציאות, זאת סיבה מספקת כדי שאני אהיה בשמחה.

מכאן והלאה אנחנו יכולים לפתח סיבות לשמחה יותר ויותר גדולות. לראות איך אנחנו עם החברים, עד כמה אני משמח אותם. להשתדל להרגיש עד כמה אנחנו בקשר בינינו משמחים את הבורא. כי בעצם הוא קבע בבריאה שהוא תלוי בנו, בזה שברא את היצר הרע שהפוך ממנו, ואז ודאי בזה שהרצון הזה שברא הופך להיות לרצון הטוב, שמתחיל בעצמו להתפתח, ומתוך ההתנגדות לבורא לפתח נטייה לבורא, זאת אומרת, במאבק בין הרצון לקבל לנקודה שבלב אנחנו כל הזמן רוצים לפתח את הנקודה שבלב, הסימן של הנקודה שבלב הוא שאנחנו אז מרגישים שמחה. אם הנקודה שבלב היא למעלה מהרצון לקבל אז אנחנו מרגישים שמחה, משייכות שלנו בעולמו של הבורא. וההיפך, אם הרצון לקבל נמצא למטה מהנקודה שבלב אז אנחנו מרגישים תמיד עצבות, כי אין לו לרצון לקבל מה שהוא רוצה.

זאת אומרת, רצון של מי אני מקיים, רצון של הרצון לקבל או רצון של הנקודה שבלב. וכאן אנחנו גם רואים שהרגשת השמחה נותנת לנו סימן מאוד ברור איפה אני נמצא, באיזה צד אני נמצא. או בצד של הרצון לקבל או בצד של הנקודה שבלב, היינו רצון להשפיע. או שאני משייך את עצמי לבורא אפילו שאני אפס, או שאני משייך את עצמי לרצון לקבל שהוא מנוגד לכוח העליון.

שאלה: איך אני בודק שאני בשמחה רוחנית ולא בשמחה גשמית?

כרגיל. בזה שאתה שמח יחד עם החברים. בלי החברים אין לך מגע עם הרוחניות. במידה שיש לך מגע עם החברים, אפילו לא מגע אלא משהו רחב, משהו חזק, בהתאם לזה אתה כבר נמצא במגע עם הרוחניות ובמגע עם הבורא. אמנם יכול להיות שהמגע הזה עדיין לא מגלה לך את המצב, מפני שכדי שיהיה מגע בפועל צריכים להיות בזה עשר ספירות, עשרה תנאים, שאם אתה מחובר איתם, אז על ידי זה שאתה מחובר איתם, אתה מעבד את עצמך עם חבר אחד ושני, ושלישי, ורביעי, וחמישי. מלמעלה כך מסדרים לכם את התכונות השונות האלה, כביכול הגשמיות, כביכול תכונות של חיבור, אבל בתוכן אתה מתחיל להרגיש אחר כך שאלה תכונות של עשר הספירות. ואז בתוך זה אתה מתחיל להרגיש מסך כל החיבור שלכם, החיבור שלך איתם, מגע עם הבורא.

תלמיד: שמחה זה משהו שאני בונה עם החברים או משהו שאני מקבל?

שמחה זו תוצאה. תוצאה או מהרצון לקבל, או שנקודת החיבור שלך עם החברים, הנקודה שבלב, מקבלת מילוי. או הרצון מתמלא או הנקודה שבלב מתמלאת.

תלמיד: אני צריך להרגיש שאני בשמחה, או שאני רואה שהחברים שמחים זה מספיק?

יש לך ילדים, אתה יודע שאם אתה אוהב אותם, מספיק לך לראות אותם בשמחה, כבר אתה שמח. זה כבר מביא גם אותך לשמחה.

תלמיד: אז כל הזמן אני צריך לראות שהחברים שמחים?

אתה כל הזמן צריך להיות עם החברים בחיבור. אז מתוך זה וודאי שאתה צריך לבדוק, האם החיבור שלך הוא נכון. וסימן לחיבור נכון זה שמחה מהחיבור.

תלמיד: מה ההבדל בין שמחה לבין להיות באמונה למעלה מהדעת?

שמחה זה סימן שאתה נמצא או למטה מהדעת או למעלה מהדעת. תלוי מי משמח, או הרצון לקבל שלך או הרצון להשפיע.

שאלה: אמרת קודם, שהשמחה היא מזה שהבורא קיים. מה זאת אומרת לשמוח מזה שהבורא קיים?

זה יותר דומה לנקודת הדוד, כי הוא מסמל לנו מלכות. ישנה כזאת הרגשה שלא אכפת לי מעצמי אם אני קיים או לא קיים. וחשוב לי רק באמת עובדה אחת, ישנו בורא והוא שייך לבריאה והוא מנהל את הבריאה ואפילו לא שייך לבריאה, ואפילו אין בריאה, הוא בעצמו. הנקודה הזאת שהבורא הוא הקיים, צריכה לשמח אותי ולתת לי הרגשה, שאמנם אני מנותק מהכול ובכלל אני לא נמצא, אולי אני לא נמצא, אני כך מרגיש את עצמי, אבל נוכחות הבורא, מציאות הבורא, רק זה, בניתוק מעצמי לגמרי, משמחת אותי.

שאלה: במה אני יכול לשמח את החברים?

אני חייב להביא להם שמחה מזה שאם אנחנו נתחבר, אנחנו נגיע לשמח את הבורא. זאת אומרת כאן כבר השמחה שלנו, שאנחנו רוצים להשיג, הופכת להיות לעל מנת להשפיע, להתחבר ביננו, כדי לגלות את הבורא וזה כדי לשמח אותו. השמחה היא תוצאה מהיחס הנכון ביננו והיחס הנכון לבורא. כמו שאני מסתכל על תינוק, הילד הקטן שלי, והוא משמח אותי אפילו שהוא רק קיים. כך אני צריך לראות את החברים ולהיות שמח מזה שאני רואה אותם. וכך אנחנו יחד צריכים להגיע למצב שהקשר ביננו ילווה בשמחה ובשמחה הזאת אנחנו נקבל את גילוי הבורא.

שמחה זו תוצאה ממעשה נכון, טוב, שהגענו לאיזו מידת השפעה. וכך אנחנו מגיעים למגע עם הבורא. זאת אומרת, צריכים להשתמש בשמחה כנקודת בדיקה מאוד חזקה. כי מיד מורגשת, היא נמצאת בהרגשה שלנו ואנחנו בני הרגשה, או טוב או רע, אז אני רוצה להרגיש טוב מזה שיש לי מגע עם החברים, מזה שאני מכוון לבורא. וההיפך, אם אין לי איתם מגע ולכיוון לבורא, אז אני ארגיש רע. וטוב או רע מלווה בשמחה, או בחוסר שמחה.

שאלה: נניח אנחנו מצליחים להתעלות מעל עצמנו, מעל הרצון שלנו, להתכלל בחברים ובאמת שם יש תחושה נאורה של שמחה והתעלות. איך מעל השמחה וההרגשה הטובה הזאת, להרגיש גם את שמחת הבורא? איך להיכנס עמו במגע, שאני משמח דווקא את הבורא?

שאלה מאוד טובה, שאלה עמוקה, כבר מתקדמת. אנחנו יכולים להרגיש את זה רק בתנאי שבאמת נמצאים בהשפעה אליו. אז התוצאה מההשפעה, וגם לא מיד, אבל אנחנו יכולים כן להרגיש חיסרון לזה. זאת אומרת כל הרגשה אנחנו מגלים בחיסרון להרגשה הזאת, וחיסרון כאן צריך להיות קודם.

זאת אומרת, אני מגיע למצב שאני רוצה להשפיע נחת רוח לבורא, דרך הרצון להשפיע נחת רוח לחברים ואז אני, בחיסרון הזה, מעלה מ"ן ומבקש מילוי למ"ן הזה. איזה מילוי? שאנחנו, העשירייה, מעלים חיסרון להשפיע נחת רוח לבורא. אנחנו רוצים שהוא ישמח מאתנו וממש רוצים הוכחות לזה. הוכחות לזה, לא כי ידענו את התנאים מההרגשה הזאת, אלא שאנחנו נהיה בעובדה, בידיעה ברורה שאנחנו עושים מעשה נכון. וסימן למעשה נכון זאת שמחה, אז אנחנו משיגים אותה בכלים דהשפעה. אנחנו עוד נדבר על זה, זו שאלה מאוד טובה אבל צריכים עוד ועוד לפתח אותה. לאט, לאט נתקרב אליה.

שאלה: אם אני מרגיש את שמחת העשירייה, אם אנחנו מרגישים שמחה מזה שאנחנו מבקשים יחד, ואנחנו רוצים לעלות לבחינת האדם. האם אפשרי להרגיש שמחה מזה?

בשביל מה אתם צריכים את זה? קודם כל צריכים להיות ב"סוף מעשה במחשבה תחילה", קודם הנקודה האחרונה.

עכשיו נגיד בפעולה שאנחנו קובעים לעצמנו, מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים להגיע לגילוי הבורא? בשביל מה? כדי לשמח את עצמנו או לשמח אותו? אם זה לשמח את עצמנו, ודאי שהפעולה שלנו לא תצליח. אם זה לשמח אותו, אנחנו צריכים להגיע לכזה קשר בינינו, זה כבר קובע את סוג הקשר בינינו, שהוא צריך להיות בעל מנת להשפיע בינינו, בעל מנת לשמח את החברים ולקבל שמחה מזה שאתה קשור עם החברים, שאתה נמצא ממש איתם יחד.

מתוך זה לבוא לשמחה עם החברים, שאנחנו בזה גמרנו את הכלי שלנו, שהכלי שלנו באמת מוכן להשפעה. ואנחנו מרגישים את ההשפעה הדדית בינינו, שאנחנו מוכנים להתחבר בצורה כזאת שכולנו מחברים את עצמנו לכלי המשותף, להשפעה משותפת, שהיא כבר לא נמצאת באף אחד מאיתנו, אלא הכלי הזה נמצא מעלינו. ואז מעלינו אנחנו מפנים אותו לבורא, אנחנו מעלים מ"ן, שאנחנו רוצים לשמח אותו מתוך הקשר בינינו, מתוך החיסרון בינינו. ואז אני שמתבטל כלפי החברים, כולנו יחד, אנחנו מעלים את החיסרון לבורא, מבקשים ממנו לסגור אולי פער בינינו שעדיין ישנו, שאולי אנחנו לא יכולים לדעת אפילו שאנחנו עדיין לא כל כך קשורים בינינו. ואחרי זה שימלא אותנו, שיתגלה בנו, שנרגיש עד כמה הוא שמח מזה שאנחנו בנינו לו כלי לגילוי ואנחנו בזה משמחים אותו. זאת אומרת, כל הנטייה שלנו היא מחוצה לנו, אליו, ושיתגלה וישמח מאיתנו.

אנחנו מאוד מקווים שזה יהיה בכלים הנכונים שלנו. לא כמו אותו בן מלך שבנה לעצמו מגן וחרב מעץ, כשאיבד אותו מגן וחרב שקיבל מאביו. אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים שהבורא הוא יבנה בינינו קשר, יגרום לקשר ויגמור את הקשר בינינו בצורה כזאת שהוא יכול אחר כך להתלבש בו, בקשר הזה, וישמח מאיתנו. אנחנו רוצים את זה. אותו בן מלך זה העשירייה שלנו שכך היא רוצה להגיע למצב שהבורא ישמח. ואנחנו נותנים לו בזה לעבוד. אפילו שנסתר וניתן לנו כלי ממנו, השיטה והעשירייה וכל העצות של המקובלים והמאור המחזיר למוטב, ויכול להיות גם להעלות מַ"ן, אבל בכל זאת אנחנו בכל הדברים האלה רוצים לגלות נוכחותו, שדווקא הוא שעושה לנו את זה.

לכן, שמחה בכל הפעולות האלה, במצבים, בחשבונות האלה, היא הכרחית כי אני בעל הרגשה, אני רצון לקבל. ולכן השפה הכי פשוטה, הכי קרובה לרצון לקבל, היא שאנחנו נמצאים בשמחה מהנוכחות שלנו בעולמו של הבורא. אנחנו נמצאים בשמחה מזה שנתן לנו הזדמנות להתחבר. אנחנו נמצאים בשמחה בזה שאנחנו מעלים אליו מ"ן ומבקשים שיתגלה בנו וישמח איתנו יחד. זה הבן הטוב שישמח את אביו.

שאלה: שמנו לב ששמחה היא כמגמה, כלומר היא מכסה את הכול, את כל הפשעים. האם זהו תנאי הכרחי בעבודה? ואם כן, איך זה נראה מנקודת מבטה של השפה הטכנית של חכמת הקבלה? מהי שמחה בשפה קבלית?

שמחה זה האור העליון שממלא את הכלים דהשפעה. וכשהוא ממלא אותם הוא מביא התרגשות, התפעלות בתוך הרצון לקבל בעל מנת להשפיע שנקרא "שמחה".

אתה שואל כך. איך אנחנו יכולים בצורה פיזית להביא את השמחה? נוכחות האור בתוך הרצון לקבל, כשהוא ממלא את הרצון לקבל, הוא ממלא אותו בצורה פיזית, נותן כוח החיים, כוח החיות, ואנחנו מרגישים את זה בחומר. וחוץ מזה אנחנו מרגישים את התפעלות החומר בצורה שיש לנו יחס לכוח העליון, ומזה יש לנו שמחה. זה בכלים בעל מנת להשפיע. בכלים בעל מנת לקבל יש לנו שייכות למקור אחר, שהוא הפוך מהבורא, ומזה אנחנו שמחים.

זאת אומרת, יש לנו או שמחה טובה או שמחה רעה. שמחה ממעשים דהשפעה ושמחה ממעשים דקבלה.

שאלה: יש שמחה טובה ויש שמחה רעה, התרוממות והודיה. איך התרוממות והודיה מסייעות לנו להימצא בשמחה נכונה?

האור שממלא את הכלים הוא נותן לכלים כל מיני צורות התרגשות, בדרגות שורש, א', ב', ג', ד'. לכן לא מן הסתם כתוב ש"שמחה היא תוצאה ממעשים טובים", אם אנחנו מדברים על שמחה רוחנית. אם אני עושה מעשה טוב, סימן ותוצאה מהמעשה הטוב זה שאני מתמלא בשמחה.

שמחה היא סימן של הזדהות שלי עם הבורא. וההיפך, אם אני מנותק מהבורא וקשור כבר לכוח אחר, ההפוך ממנו, אז יש לי שמחה אגואיסטית, שמחה רעה, שעד כמה שאני מתעלה מעל האחרים אני בזה נמצא בשמחה. זאת אומרת, אדם צריך לבדוק את עצמו, ממה אני שמח? או מזה שאני פחות מכולם או מזה שאני יותר מכולם. ואז יהיה לך ברור מתוך השמחה שלך ממה היא, איפה אתה נמצא, או בקדושה או ההיפך.

שאלה: לפעמים יש תחושה שתחושת השמחה והאושר היא מאוד קצרה והיא מוחלפת מאוד מהר בחרדה, אולי בגלל יחס לא נכון כלפי החברים, ולכן האדם לא זוכה להרגשת שמחה ואושר בדרך. האם זו גם דרך לבדוק אם אנחנו נמצאים בצורת שמחה נכונה או לא נכונה, זה שהיא קצרה? האם היא צריכה להישאר ליותר זמן אם היא שמחה נכונה?

אם אנחנו קשורים בינינו ועם הבורא, לפחות במקצת, המצב הזה צריך להיות קבוע. ואם הוא מתחלף, זה יתחלף מתוך זה שאנחנו עולים מדרגה, ואז באמצע יש לנו ודאי חיסרון למדרגה הבאה, ואנחנו בחיסרון הזה גם נמצאים בשמחה. ואחר כך במילוי נמצאים גם בשמחה. זאת אומרת, אם אנחנו לא משנים את כיוון ההתפתחות שלנו, אז לא חשוב לנו ירידות או עליות, אנחנו נמצאים בשמחה. אם אנחנו מתחשבים לא בכיוון, לא המטרה היא חשובה, אלא מצב של עליות וירידות, אז אנחנו נמצאים בהן בעצבות ובשמחה, במצבי רוח שונים, בעצבים וברוגע.

אנחנו צריכים להגיע למצב כזה שהחיסרון שלנו יהיה תמיד למטרה, ואז בשבילי מצבים של ירידה ומצבים של עליה הם לא משנים לי את מצב הרוח, תמיד אני אהיה בשמחה. כי אני אבין, ארגיש, אני כבר אהיה בעל ניסיון, שכל ירידה היא מביאה לעליה, ולכן הירידה היא סימן של עליה, וכל הרגשת ירידה, כל "גלות", מה שנקרא, זה רק סימן לגאולה.

לכן, מאוד חשובה המגמה שלי. המגמה שלי ודאי שהיא תלויה בקבוצה. לא בגלל התמיכה שאני מקבל מהחברים, כמו שבקבוצה אגואיסטית אני מקבל תמיכה מחברים. אלא בקבוצה של מקובלים אני מקבל לא תמיכה, אני מקבל לגמרי מצב חדש, מפני ששם אני מקבל כלי חדש, הרגשה חדשה, מושג חדש. כי אנחנו יחד מייצבים את החיסרון החדש, ביחד מייצבים את הירידות והעליות, ולכן, עצבות או שמחה, הכול תוצאה מהמצב המשותף שלנו.

ואם אנחנו מחוברים נכון בעשירייה הנכונה, לא יכול להיות שאני נמצא בעצבות. לא יכול להיות. לא עצבות ולא רוגז, ולא שום דבר שלילי. כי אנחנו מייצבים את עצמנו בינינו, מאזנים את עצמנו בינינו עד כדי כך, שכל הזמן יכולים להיות מכוונים לבורא. והעלאת מ"ן כחיסרון בשבילנו זו עלייה, רק מקו שמאל. וקבלת המ"ד זה קו ימין, שאנחנו מקבלים את המילוי או כוחות. ולכן, בחיבור הנכון אנחנו לא יכולים להרגיש שום קפיצות במצב רוח, אלא תמיד שמחה.

שאלה: פעם שמעתי שלבורא פונים רק בשמחה כי אי אפשר לפנות למלך לא בגדלות. ומצד שני, התפילה מגיעה מתוך צעקה, מתוך איזשהו שבר מאוד עמוק. איך משלבים את הצעקה הזאת בשמחה?

אני יכול להיות בצעקות, בצרחות, בחסרונות, בכל דבר, גם מתוך צער גדול ובשמחה. כי הצרות שאני מרגיש הן מחוסר ביטוי שלי כלפי העשירייה וכלפי הבורא. ולכן, אני שמח גם בשמאל וגם בימין.

גם במצב שאני לא מתמלא ונמצא בחיסרון, החיסרון הזה ממלא אותי. יש כאן ענין של השתוקקות למי שאתה אוהב, ההשתוקקות הזאת ממלאה אותך לא פחות, אלא לפעמים יותר מאשר שאתה מקבל כבר מגע עם מי שאתה אוהב ונמצא עימו. ההשתוקקות היא עדיין לא מקבלת צורה ברורה, היא רק השתוקקות. ולכן, ההרגשה בה היא מביאה שמחה, אמנם אתה כאילו מצטער, אבל היא מביאה שמחה לכלי. חסרות לי כאן מילים, אבל אנחנו גם יודעים שאפילו בגשמיות, זה שאדם משתוקק לפגישה זה ממלא אותו יותר ממה שהפגישה עצמה.

עם הבורא זה לא קורה כך, אבל הרגשת החיסרון לחיבור, לגילוי, לדבקות, היא הכרחית והיא חייבת להיות מורגשת בשמחה, כמו התיאבון שאנחנו מרגישים לפני שרואים את השולחן ערוך וכל מה שיש בו. כשאנחנו רואים את השולחן, ומבינים שאנחנו ללא ספק מגיעים למילוי, כאן מתפרצת השמחה.

חוץ מזה, אנחנו בדרך כלל שואלים שאלות כאלו כשאנחנו נמצאים ברצון לקבל. אבל ברצון להשפיע, כמו שכותב בעל הסולם, דווקא השתוקקות היא המילוי. וכמו שחשבנו קודם, שהמילוי זה איזה מין תוצאה מהשתוקקות, הוא אומר, לא. אלא איך הוא אומר?

קריין: מאגרת י"ט.

"כי "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם,"

שאלה: אם הבנתי נכון, אנחנו צריכים לסווג ולנתח את השמחה הזאת. כלומר, האם היא אגואיסטית או מתוך הנקודה שבלב, ואם כן, על פי אלו מאפיינים במדויק? אם פתאום גיליתי שזו שמחה אגואיסטית מה אני עושה? והאם בכלל יכולה להיות שמחה לא אגואיסטית?

אנחנו לא יכולים עכשיו למיין, לסדר, לעשות מיון נכון ודירוג נכון לכל צורות השמחה כולל הסיבות והתוצאות ממנה. אלא אנחנו צריכים לבדוק קודם כל, האם יש לי שמחה, בעצמה, ולהשתדל לאתר אותה. זה מצד אחד.

מצד שני, כשאני נמצא בשמחה לבדוק האם השמחה היא שמחה טובה או שמחה רעה? האם אני שמח מזה שאני, שאני קיים, שאני גדול, שאני שולט, שאני זוכה למילויים, לכבוד. זה צד אחד. ומצד שני, האם כשהגעתי לשמחה, אני שמח מזה שיש לי עשירייה, שאני משמח אותם, שאני מחבר אותם, שיש לי אפשרות להשקיע את עצמי בתוך החיבור ביניהם כדי להכין את הכלי לגילוי הבורא? אבל שוב זה דרך לשמח את החברים, שיהיו שמחים בחיבור, לשמח את הבורא שישמח מהחיבור, ובחיבור איתנו וכך אני מתקדם. בדרך יש מלא מצבים. דברנו על זה. הבדיקה הנכונה לכל מצב ומצב זו השמחה. מה הסגנון שלה, לעצמי או לזולת? זה דבר אחד. ודבר שני, באיזה גובה היא נמצאת? אני בודק את עצמי אם אני קיים או לא קיים, האם אני יכול להיות בשמחה אפילו שאני לא מקבל את עצמי בחשבון וכן הלאה.

זאת אומרת, כל הזמן לבדוק. וכאן מתבקשת השאלה. נניח אנחנו עכשיו אחרי שעה של שיעור, וכבר שעה אנחנו דנים בשמחה, יוצאים לאוויר העולם. אז איך אנחנו שומרים על עצמנו כל הזמן להיות לפחות בשמחה מזה שיש לי קשר עם הבורא? שאני נמצא, ואין לי קשר אישי ממש, אלא דרך העשירייה הוא מעורר אותי, וככה הוא סידר לי מקום שבו אני יכול לבטא את היחס שלי אליו.

אז איך אני יכול במשך היום להיות בבדיקה, האם אני שמח בעולמו של הבורא? האם אני נמצא באיזו מידת אמונה שהכול בא מהבורא, מ"אין עוד מלבדו"? הוא ממש מכין את הכול, מביא, ועושה את הכול? ובנוסף כתוב שהוא "טוב ומיטיב", אז איך אני משתדל להיות בהתקשרות אליו? אליו זה בכל זאת, לאתר לעצמי איזו דמות נכונה, צורה נכונה, איכות נכונה. של "טוב ומיטיב", משפיע לכולם, לטובים ולרעים רק טוב. מה זה טוב? לקדם את כל הבריאה לטובה. ודאי שלמעלה מהשכל שלנו ומהיכולת שלנו להבין ולהרגיש. אבל זה לא חשוב, חשוב לי שאני נמצא בשליטה שלו. ואז אם אני מתבטל, אין לי מצב יותר בטוח, יותר טוב, אפילו מטעם הרצון לקבל שלי. ואני צריך להיות בשמחה, כי אם אני עכשיו מגיע למצב של אפס, אני נמצא בעולמו, וזה כבר עיבור.

צריכים לעשות תרגילים במשך היום, כל הזמן, כל הזמן. והתרגיל הוא דווקא קל, כי כל אחד יכול להרגיש בכל רגע ורגע בחיים אם הוא שמח או לא. ואם הוא לא שמח או שמח, אז במה וממה. איך להביא את עצמו לעצבות או לשמחה, או משמחה קטנה לשמחה גדולה. משמחה שלילית, אגואיסטית, לשמחה חיובית, דקדושה. סביב השמחה אנחנו יכולים כל הזמן לקדם את עצמנו למטרה, עד שבאמת מגיעים לתיקון של כל הכלי. כי השמחה היא הצדקה, כשאתה מצדיק את הבורא בסופו של דבר בכל מה שהוא עשה. ולכן זה אמצעי מאוד חזק ונאמן להתקדמות, לדבקות.

שאלה: מה זה אומר אם בעשירייה שלנו קיים מצב של עצב או מצב של חוסר אושר., האם זה חוסר בשמחה? האם זה מעיד על חוסר שמחה?

שמחה זו הרגשה מאוד פנימית, אינטימית, אישית, כך האדם מרגיש. לכן אפשר להגיד שרק עליו חלה החובה לשנות את עצמו מעצבות לשמחה. אם אתה נמצא בעולם שהבורא ברא, אז ודאי שאתה חייב להיות שמח, אם אתה מצדיק אותו. אם הוא טוב ומיטיב, אז מה בכלל השאלה? אתה חייב להרגיש את הטוב ומיטיב, אתה משתוקק להרגיש טוב ומיטיב, ורק בצורה כזאת לגלות אותו. אז אתה בשמחה, זה קודם כל.

יש כאן הרבה דברים, אני פשוט ממליץ שאנחנו נעשה תרגילים כאלו במשך היום. שכל אחד ממש יכתוב באיזו צורה, במחברת שלו, או בטלפון או על חתיכת נייר, איזה מצבים הוא עובר ובאילו מצבים הוא מתקשה להגיע לשמחה ולמה. איזה בעיות יש לו, אבל יותר מהבעיות, כי בטח לכולם יהיו בעיות וכולם יביאו לי אלפי טענות למה הם לא בשמחה. אני הייתי יותר משתוקק לשמוע שאנשים רצו להגיע לשמחה, ואיך הם הגיעו, כי זאת הנטייה הנכונה לתיקון.

(סוף השיעור)