שיעור הקבלה היומי19 אוק׳ 2020(בוקר)
בעל הסולם. ירושת הארץ
19 אוק׳ 2020
שיעור בוקר 19.10.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
נושא: קריאה לאיחוד,
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 505, מאמר: "ירושת הארץ"
כרגיל כמו כל המאמרים הקצרים האלה של בעל הסולם, המאמר הזה "ירושת הארץ" הוא לא מאמר, הוא מכתבי היד שלו שכרגיל רצה לכתוב אחר כך מאמר רחב. אבל משום מה או שלא רצה יותר להרחיב מכל מיני סיבות שלא תלויות בו אלא תלויות בעולם החיצון, כי הוא היה צריך להתחשב איפה הוא חי, מי השכנים שלו וכן הלאה, ויכול להיות מחוסר זמן ראה שלא הולך, לא בא לידו, כי יש דברים חשובים יותר אולי.
אבל המאמרים הקצרים האלה נותנים לנו הסתכלות נכונה על השקפתו של בעל הסולם, איך הוא רואה את המציאות, איך הוא מסתכל עליה, איך הוא מתייחס לעולם, איך מהגובה הרוחני שלו הוא רוצה לרדת למצב הגשמי שלנו ולהסביר לנו כאן את כל הדברים. וזה מה שאנחנו לומדים בזמן האחרון, ומתוך כל השיחות האלה שאנחנו מקיימים כאן בכול שיעור בוקר, אני מקווה שאתם לאט לאט מקבצים הסתכלות נכונה יותר ואמיתית יותר על העולם, על בני האדם, על התפקיד שלנו, על הבורא, על היחס שלנו, על ההיסטוריה, על הגאוגרפיה, על כל מה שקורה. כי כל הדברים האלו בסופו של דבר צריכים להביא אותנו לתפיסת המציאות האמיתית.
לכן אנחנו היום, לפי התוכנית שלנו הגענו למאמר הקצר הזה, "ירושת הארץ".
קריין: כתבי בעל הסולם, מאמר "ירושת הארץ".
ירושת הארץ
”ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת.
חז"ל אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת." אנחנו כולנו מלכתחילה נמצאים במצב שנקרא "גלות", גלות מהרגשת הבורא, מידיעת הבורא או מהעולם העליון, העולם הרוחני, לא חשוב איך להגיד. יש בסך הכול שני מצבים, מצב של "גלות" ומצב של "גאולה". מצב שהבורא נסתר, ואז אנחנו נמצאים במציאות הזאת כמו שנראית לנו, זמנית ומשתנה בהתאם לכל מיני חוקי טבע, כוחות הטבע. ומציאות רוחנית שאנחנו יכולים לעלות אליה, ושם כבר כל הזמנים וכול ההגדרות הם אחרים לגמרי, שם אנחנו כבר נמצאים למעלה מזמן, תנועה ומקום.
את שני המצבים האלה אנחנו צריכים עכשיו איכשהו ללמוד, וגם ללמוד איך אנחנו עוברים מהעולם הזה, מהמציאות הגשמית שנתפסת בחושים הגשמיים שלנו, לזה שאנחנו מפתחים חושים רוחניים על מנת להשפיע, ובחושים הרוחניים האלו איך אנחנו מתחילים להרגיש את העולם הרוחני. אפילו שאנחנו נמצאים בגוף שלנו, חיים בעולם הזה, את המציאות הרוחנית אנחנו יכולים לתפוס אפילו בזמן שנמצאים כאן, בתפיסת המציאות הגשמית. עד שתפיסת המציאות הגשמית עוברת, ואנחנו כולנו נכנסים למציאות רוחנית.
השאלה שלנו היא כך, איך אנחנו מגיעים לגאולה? עכשיו אנחנו נמצאים במצב שהאגו שלנו, הרצון לקבל שלנו מחזיק אותנו בתפיסה רק של העולם הזה, ויחד עם זה הרצון לקבל הזה, לפי תכנית הבורא, מביא לנו כל מיני בעיות וצרות כדי לחייב אותנו לרצות לעלות מהעולם הזה, לצאת ממנו ולא להישאר בו.
תארו לעצמכם אם היינו מרגישים טוב במציאות הזאת, היינו נשארים ברצונות הקטנים האלה המלאים בכל מיני פיתויים קטנים, כמו ילדים קטנים, ולא היינו רוצים שום דבר חוץ מזה. לכן כדי שלא נישאר כאלו אלא שנתפתח, הבורא מעורר כל מיני ייסורים, צרות, בעיות שמחייבים אותנו לחשוב על מצב אחר. וגם נותן לנו כיוון למצב האחר, בזה שמעורר בינינו יחסים אגואיסטים, תפיסות אגואיסטיות, התפתחויות אגואיסטיות כאלו, שהם בסופו של דבר בעצמן מביאות אותנו להבנה שאנחנו צריכים להתעלות לתפיסת עולם אחרת, לעולם אחר, למציאות של למעלה מדעתנו.
כל השינוי בתפיסת המציאות לעבור מעולם לעולם, תלוי בתפיסת האדם. אם יש לאדם תפיסה אישית, אינדיבידואלית שלו, אז הוא מקבל את העולם כמו שאנחנו מקבלים, ואי אפשר להרגיש מציאות אחרת בתפיסה אישית. או שהאדם מתחיל להתחבר עם אחרים, ומתוך החיבור איתם שנמשך לחיבור, שמחייב את עצמו לחיבור עם האחרים, לפי זה הוא מגיע לתפיסת מציאות דרך החיבור ומתחיל לחשוב איך זה טוב לקבוצה, לעשירייה או אפילו לכל האנושות. אבל כבר מתחיל להזדהות עם האחרים מחוצה לו, ומתוך זה שמזדהה איתם מתחיל להרגיש כביכול שהוא דרכם מקבל את תפיסת המציאות, איך תפיסת המציאות צריכה להתגלות בכולם, וזו כבר תפיסת מציאות רוחנית. כי הוא מתעלה מעל האגו שלו, שנקרא "רצון לקבל", שנקרא "גוף", לתפיסה אחרת ברצון משותף בינו לבין אחרים שזה נקרא "נשמה", וכך מקבל תפיסת מציאות חדשה.
לכן לעבור מתפיסה גופנית לתפיסה נפשית, זה נקרא לעלות מהרגשה אישית שנמצאת באדם, לתפיסה שהאדם מתחיל להרגיש שהוא נמצא בתפיסה קבוצתית או כללית.
לכן כתוב כך, ”ישראל" אלו שרוצים לגלות את המציאות האמיתית, "לא ישובו לארצם", זאת אומרת לא יעלו לרצון לקבל האמיתי שלהם, ארצם זה רצון, "עד שיהיו כולם באגודה אחת." רק על ידי זה שיתחברו ביניהם הם ירכשו את הרצון הזה שנקרא "ארץ ישראל", רצון שמכוון ישר לא-ל, או כמו שכתוב "חז"ל אין ישראל נגאלין" עולים, מעלים את עצמם מדרגת תפיסה אישית אגואיסטית "עד שיהיו כולם באגודה אחת." זה בעצם אותו דבר, עד שהם יבנו את הכלי, והכלי הזה לא ירגיש "אני" לכל אחד, אלא "אנחנו". בהרגשת אנחנו, שזה לפחות שניים, וכמה שיותר זה כלי יותר חזק ורחב, אדם מתחיל להרגיש מציאות אחרת לגמרי, הוא יוצא מההגדרות האלה של זמן, תנועה ומקום, הוא מאבד את האישיות שלו וכבר כשנעלמת ממנו התפיסה האגואיסטית, שזה נקרא ב"אמונה למעלה מהדעת", בכוח השפעה למעלה מכוח הקבלה, הוא מתחיל להרגיש מציאות רוחנית שהיא מציאות נצחית ושלמה והיא לא תלויה בכלל בתפיסת האדם הפרטי,
שאלה: עוד לפני גאולה והרגשה רוחנית נפשית משותפת, איך בכלל מרגישים גלות, ואיך מרגישים בכלל הפוך מהמצב הזה?
יש בזה שני דברים, אנחנו כתוצאה משבירת הנשמה הכללית שנקראת "אדם", כשנשברה המערכת הזאת, מרצון אחד שהרגיש כוח עליון אחד, נפלנו להרגשה שכולנו כולנו שבורים, כל אחד מרגיש רק את עצמו ואת האחרים כאחרים, אפילו כמפריעים לו או שהוא רוצה להרוויח על ידם. זאת אומרת יש ביניהם כבר יחס לא כמחוברים יחד ממש כגוף אחד, אלא שהם אפילו מפריעים זה לזה, שנואים זה לזה, ומתוך כך אנחנו מתחילים להרגיש את החיים שלנו כאן בעולם הזה. מכל זה אנחנו מתחילים להרגיש כמה אנחנו נמצאים בלחצים, בצרות, בבעיות, שיש איום על כל אחד ואחד מהסביבה ולכן מתחילים לחשוב איך לעשות את החיים שלנו יותר טובים.
בנשמות השבורות אחרי השבירה יש שני סוגי נשמות, יש נשמות שכלולות או כוללות או באות מתוך כלים של חג"ת, של פרצוף הנשמה הכללית של אדם הראשון והן מרגישות שהן משתוקקות לחזור להכרת הא-לוהות, יש להן את זה בשאלות מאיפה אני, למה אני, מי מנהל אותי, מה הם הכוכבים וכל היקום, מה הכוחות שפועלים בי, בארץ, בכולם, בשביל מה אדם חי, מה מהות החיים, מטרת החיים. בעל הסולם כותב על זה במאמרים שלו כמו שידוע לנו. והנשמות האלה נקראות ישראל, ישר א-ל, הן משתוקקות לבורא. נשמות כאלה התלכדו סביב אברהם והוא הוציא אותן מבבל והרכיב מהן חבורה אחת שנקראת עם ישראל, אומנם שזה לא עם כמו כל העמים, וכך כתוב בתורה, שהעם הזה לא נספר בין העמים, כי הוא בסך הכול אוסף מכל עמי בבל שהגיעו לאברהם בתקווה לגלות את מהות החיים. וכך מתקדמים.
עכשיו, ודאי שבמשך ההיסטוריה חלק מהם נפל וגם הצטרפו אליהם אחרים וכך עד היום הזה אנחנו קיימים, והיום על ידי הלחצים המיוחדים שמתחילים שוב להיות עלינו וגם על כל האנושות, לא רק על החלק הזה שנקרא ישראל, אנחנו מגיעים למצב שנצטרך לגלות את כול התהליך הזה שצריך לעשות כדי להגיע לגילוי הבורא לנברא.
תלמיד: אז אמרת שיש חג"ת.
חג"ת הם אלה שמשתוקקים לבורא אפילו בזמן הגלות, כי היו בהם אורות יותר גדולים בנשמת אדם הראשון. ויש כלים של תנה"י שיש בהם רצונות גדולים, יותר עבים, הם שייכים ללמטה מהחזה של פרצוף אדם הראשון והם לא מרגישים השתוקקות לבורא ולרוחניות כי הרצונות שלהם יותר כבדים. לעתיד לבוא כשהרצונות הגדולים האלה ייתקנו, הם יהיו הכי גבוהים, אבל בזמן הגלות, בזמן ההתעוררות, בזמן התיקון, קשה להם, הם כבדים, הם לא מרגישים את ההשתוקקות, את הנטייה לרוחניות. מכל הדברים האלה יוצא אם כך שהחלק שמרגיש התעוררות ושייך לכלים של חג"ת משתוקק ומוכן להרגיש תוספת עביות ולכן גם תוספת המאור המחזיר למוטב שנקרא תורה, והוא מגיע למגע עם הבורא אבל הוא צריך לסחוב אחריו גם את חלק הנה"י של פרצוף אדם הראשון. וכך בסופו של דבר כולנו מתחברים יחד ועם הכוח העליון, עם האור העליון, מתקנים וממלאים את עצמנו ובאים כולם כאגודה אחת. אבל קודם כל החובה הזאת [מוטלת] על אלה שיש להם התעוררות להשגת הא-לוהות, שזה נקרא ישר א-ל, בורא.
שאלה: הרגע אמרת שעלינו לבנות כלי שירגיש לא את האני אלא את אנחנו. מה ההבדל בין כלי שמרגיש רק את "האני" לבין כלי שמרגיש "אנחנו"?
זה כבר בהרגשה, כשאנחנו מגיעים לחיבור בינינו ומרגישים את עצמנו באיזו דרגה מסוימת, לא בכל הרצון שלנו, אבל לפחות בחלק מהרצונות שלנו אנחנו יכולים לתאר את עצמנו כנמצאים ברצון אחד משותף ובזה, בתוך אותו רצון משותף, שהוא למעלה מהאגו הפרטי של כל אחד ואחד, אנחנו כבר יכולים להרגיש כוח אחד. כי על ידי הרצונות שאנחנו מחברים אנחנו מחייבים אותו להופיע גם ככוח אחד שממלא את הרצונות האלו. וכך נעשה גילוי הבורא לנברא.
תלמיד: זו הרגשה שלי או שלנו?
לא, זה צריך לעבור קודם כל בהרגשה אישית, של אדם שכך מתאמץ להרגיש, שנמצא ממש ברצון אחד עם החברים. לכן אנחנו בונים עשיריות ומשתדלים להתקרב זה לזה. יש בזה עליות, ירידות, מצבים מתחלפים בכל פעם, כי בכל פעם מוסיפים לנו רצונות ואנחנו צריכים גם להוסיף יגיעה, ואז הרגשת הנפילה והרגשת העלייה, וכל המצבים האלה הם יותר ויותר גדולים.
שאלה: קודם כל תודה רבה על ההסבר המקסים הזה של החלק שלנו, שישראל יוצא מתוך הכלי הזה. וביחס לזה אני שואל, במצב חג"ת, כשאנחנו מפתחים את התחושה החדשה של האנושות, איך אנחנו יכולים לפתח את החושים החדשים האלו למרות שאנחנו נמצאים בגשמיות?
רק על ידי חיבור בינינו. בגשמיות, כמה שאנחנו מחוברים בעשירייה, עד כמה שאנחנו משתדלים לבטל את הגבול הרגשי בינינו כלפיי הבורא, כלפיי תפיסת המציאות, בזה אנחנו רוכשים חושים חדשים. כי החושים האלה נמצאים בתפר, בגבולות בינינו, אז כל אחד היה באגו שלו, אבל אם אנחנו מבטלים את הגבולות דווקא מהגבולות האלה, מהפערים שהיו בינינו, מהמחיצות שהיו בינינו, נבנים כלים רוחניים. כך שגשמיות נמצאת בכל אחד ואחד והרוחניות נמצאת ממש בקשר בינינו, במחיצות שבינינו.
שאלה: מה זה אומר להרגיש מציאות משותפת? אני עדיין מרגיש הכול בי, זו התפיסה האישית שלי. מה זה אומר להרגיש מחוצה לי?
אם אני תופס את המציאות לא דרך האגו שלי האישי האינדיווידואלי, אלא במקום האגו שלי אני מתחיל להרגיש את הקבוצה, שיש כאן איזה רצון חדש שכלול מרצונות זרים, שונים, והם כולם יכולים להתחבר לרצון אחד, על ידי המאור המחזיר למוטב, ולא שאני עושה את זה לבד, אני מבקש מהבורא שיחבר אותי עם אחרים, אני בעצמי לא מסוגל לזה, אז כשאני מבקש והבורא מחבר אותי עם אחרים אני מקבל במקום הרצון הקודם שלי תפיסה חדשה ובה אני מרגיש מציאות חדשה שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". אני מתחיל להרגיש את המציאות בכוח ההשפעה שיוצא ממני, באור חוזר, בנטייה החוצה, וכך אני מרגיש מציאות שלא נמצאת בתפיסה שלנו שהיא ג' צירים, זמנים לפי שמש וירח ועוד כל מיני דברים הקשורים למציאות שלנו הגשמית, אני מתחיל לעבור לכלי קליטה חדשים. צריכים להרגיש את זה ואז תראו שזה אחרת.
שאלה: כשאנחנו מצביעים על הקשר בין החיבור בעם ישראל לבין התנאי שמדינת ישראל תתקיים פיזית או לא, כאילו יש השפעה של הרוחניות על הגשמיות, על מקום גיאוגרפי, מה הגישה שלנו?
הגישה שלנו, כמו שאנחנו לומדים עכשיו כרגע מכתבי בעל הסולם, ללמוד מה שהוא כותב. אנחנו צריכים להיות מחוברים. על ידי החיבור בינינו נצא מהגלות וזה נקרא אצלנו יציאה מהגלות ולא הרחבת הגבולות ועוד לכתוב עם מישהו הסכם שלום, אלא אם אנחנו רוצים שזה יקרה? בבקשה, זה יקרה אך ורק על ידי הנטייה שלנו לחיבור ובחיבור הלבבות אנחנו מזמינים את האור העליון והוא מחבר את כולם.
שאלה: כשאתה עובר להרגשת האנחנו בעשירייה אתה נמס ברצונות החברים. מה זו התוספת של העולם הרוחני שאתה מגלה?
אי אפשר להסביר. תבינו שזו תפיסה אחרת, חדשה, אמיתית, שהיא באמת אמיתית, שהיא הקיימת. ואנחנו קיימים רק בתפיסה דמיונית. לכן העולם שלנו נקרא, "העולם המדומה".
אנחנו מתארים אותו בחושים שלנו הגשמיים. בזה שאנחנו רוצים להרגיש בתוכנו, מושכים לתוכנו את התפיסה. זה לא תפיסה שקיימת באמת. היא לא קיימת. היא רק קיימת בתוך הדמיון שלנו. לכן כתוב שאנחנו עולים מהתפיסה הגשמית לתפיסה הרוחנית, אנחנו מרגישים ש"היינו כחולמים". אנחנו נמצאים עכשיו כמו בחלום וצריכים להתעורר.
תלמיד: יש את ההרגשה של הרצון של כל אחד בעשירייה, וכשאתה קושר אותם ביחד יש פה איזו תוספת על חשבון החיבור ביניהם.
זה לא שאם אנחנו מתחברים אז אנחנו אוספים את הרצונות שלנו לרצון אחד. כשאנחנו מתחברים אנחנו מבטלים כל אחד את הרצון שלו כלפי האחרים. זה משהו אחר לגמרי. אם אתה מחבר את כל הרצונות האלה סתם כך, אז אתה מקבל קבוצת פושעים, או קבוצת חיילים, או מי שם, יש להם רצון חזק אחד.
זה לא כך. כאן זה על ידי ביטול הרצון של כל אחד כלפי האחרים. אז אתם מבטלים, מבטלים, מבטלים כל אחד כלפי האחרים, ובסופו של דבר אתם בונים מקום חדש שלא היה קודם. זה המקום שכולנו מתבטלים, כולנו מבטלים את הרצון, ואתם כאילו בונים מקום שאין בו הרצונות שלכם. הוא מקום פנוי. ואז במקום הפנוי הזה אתם יכולים להתחיל לגלות את הבורא. צריכים לחשוב על זה, מה זה מהות הרצון שהקבוצה מייצרת.
שאלה: הגלות, על מה היא בדיוק?
גלות זה שאני מרגיש שאני רוצה להגיע להיות למעלה מהרצונות שלי הפרטיים, להתכלל ברצונות של כולם, שהוא בעצם רצון הבורא. ההרגשה שאני משתוקק לזה נקראת "הרגשת הגלות". כל יתר האחרים זה לא גלות, זה רוצה להחליף זה בזה.
תלמיד: אז עבור מי שהתעוררה בו הנקודה שבלב, גלות זה שהוא שקוע עדיין ברצונות שלו והוא לא שקוע בלהידמות לבורא?
אני הייתי אומר כך. אם אדם לא משתוקק לבטל את עצמו כלפי קבוצה, אז הוא נמצא עדיין ללא ידיעה מה זה גלות וגאולה. אדם שמתחיל להשתוקק לבטל את עצמו כלפי הרצון של הקבוצה, להתכלל שם כאילו הוא לא נמצא, זה נקרא שכבר מרגיש שהוא נמצא בגלות ורוצה להגיע לגאולה.
תלמיד: וכשמסתכלים על האנושות, במה האנושות נמצאת בגלות?
היא לא מרגישה שהיא נמצאת בגלות, לכן היא לא בגלות. היא נמצאת ברצונות לקבל גשמיים שנקראים "דרגת חי", "דרגת בהמה", ובזה היא חיה ומטפלת בעצמה. אין לה יותר כלום. אנחנו רוצים לחיות בדרגת חי במידה שזה ייתן לנו קיום בלבד, ובכל יתר האמצעים אנחנו רוצים להגיע לדרגת המדבר. זאת אומרת, להכרת הא-לוהות. ולהיות באותו מקום, באותו אזור, באותו מצב כמו הא-לוהות, להיות עימו ביחסים "אני לדודי ודודי לי".
תלמיד: אבל מה גורם להתחיל להרגיש שאתה נמצא בגלות?
זה מתוך שורש הנשמה. כשאנחנו עושים כל מיני פעולות, אנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב, אור מקיף, והוא לאט לאט מקדם אותנו. יש מנוע אחרי חטא עץ הדעת, אחרי שבירת הנשמה, המנוע הזה כל הזמן מזיז את כולם כולם כולם.
זה נקרא שמעורר בכולם יחד, בכל הכלי דאדם הראשון, מעורר את הרשימות החדשות יותר ויותר שבורות, ואז על ידי זה כל האנושות מתקדמת. אלו שנמצאים בכלים דהשפעה השבורים, הם מרגישים יותר נטייה לבורא. אלו שנמצאים בכלים דקבלה השבורים הם מרגישים יותר נטייה למילויים גשמיים. מפתחים מדע, מדינות, כל מיני דברים. וככה העולם מתקדם.
תלמיד: אם אנחנו מסתכלים על העולם, השינוי מחוסר הכרה למצב שנמצאים בגלות, להתחיל להכיר בזה שנמצאים באיזה פירוד, איך הוא קורה? כי כרגע נראה כאילו כל אחד מאוד מסכים על המקום שהוא נמצא, ונלחם עליו, אבל אין שום שינוי כיוון.
הכול תלוי ביציאת הרשימות. אנחנו נפעלים סך הכול מהרשימות. עד כמה שאנחנו פועלים, וכמה שיותר ויותר, אפילו בלא ידיעה מדויקת מה אנחנו עושים, אבל "מה שבכוחך לעשות תעשה.", אנחנו בזה מזרזים את יציאת הרשימות, וכך אנחנו מתקדמים. לכן הכי גרוע זה לשבת ולא לעשות כלום.
תלמיד: אז מה תלוי בנו כדי שיהיה זירוז ביציאת הרשימות?
ללמוד איך לממש את הרשימות ולעשות. כי אם אתה עושה בלא ידיעה, אז "שב ואל תעשה, עדיף.". שאתה בזה גורם לך ולכל העולם נסיגה. יש פה דברים ששייכים ללמוד ולממש.
שאלה: אנחנו עוברים דרך הרבה מצבים, והחברים עובדים ממש במרץ. האם עלינו לעבוד עם המצב העתידי, הפוטנציאלי או להתחבר בכל מצב שהבורא מסדר לנו?
ללמוד מה שכתוב במאמרי בעל הסולם האלו, ובעיקר במה שכותב רב"ש, ולא לשאול אותי אלף פעם על אותו דבר. מה שרב"ש כותב זה תעשה בחברה, בעשייה.
שאלה: מה ראשוני בבנייה, ההשתוקקות לחיבור או בקשה לחיבור, או שזה אותו דבר?
אני לא רואה בזה שינויים. לא רואה בזה הבדל.
שאלה: אותה הישות החדשה שנוצרת מתוך התבטלות של רצונות החברים וכניסת כוח הבורא לתוך אותו המקום, זה למעשה מבטל את הצורך של החברים להעלות תפילה? הרי הבורא בעצמו כבר נוכח. למי מעלים את התפילה?
מעלים את התפילה דרך מרכז העשירייה, שהתפילה בציבור צריכה להיות משותפת, לבורא, לשורש שלנו שמנהל אותנו וקובע לנו כל מצב ומצב. ואם אנחנו רוצים שהמצב הבא שלנו יהיה ליתר חיבור וליתר השפעה מאתנו לבורא, אז זה מה שאנחנו מבקשים.
"ב. ויש להבין מה ענין אחדות ישראל עם הגאולה.". זאת אומרת, החלק שמרגיש הכרחיות לגילוי הבורא, ומתוך זה לומד שאפשר לעשות אך ורק דרך החיבור ביניהם, הרצונות האגואיסטיים שיוותרו קצת על עצמם ויתחברו באיזו מידה ביניהם יחד, אז בהם יתגלה הבורא.
לפי כמה שהם מתנגדים לחיבור, וכמה שהם בכל זאת דוחפים את עצמם לחיבור, לפי המתח הזה בין שני המצבים הללו, הם יוצרים את המצב שבו הבורא יכול להתגלות. מצב שהם לא רוצים להתחבר נקרא "עביות", ומצב שהם בכל זאת משיגים למעלה מזה, חיבור, נקרא "זכות". אז לפי שני המצבים הללו יחד, הם יוצרים מצב שהבורא יכול להתגלות, כמו בין אור לבין חושך. וכך הם מתקדמים.
לכן הוא אומר, "ב. ויש להבין מה ענין אחדות ישראל עם הגאולה.". בהתאם עד כמה שישראל, אלו שמשתוקקים לגילוי הבורא, מתאחדים, אחדות ישראל, בהתאם לזה הם מגלים את נוכחות הבורא בהם, שנקרא "גאולה". ההבדל בין גאולה לבין גלות זה באות א' במילת גאולה, שזה אלופו של עולם.
זה סימן שהבורא נתווסף לתפיסת המציאות, להרגשת המציאות של האנשים, ואז המצב הזה נקרא "גאולה". זאת אומרת, לא יכולה להיות גאולה בלי גילוי הבורא בהם. וההפך, ה"גלות" זה נקרא שהבורא לא נמצא בתוך הנבראים, בהרגשת הנבראים.
שאלה: לפי דיבורים עם אנשים במשך היום, גם בהפצה נראה שאנשים מרגישים סוג של גלות, בזה שכל אחד מרגיש שיש לו צער, ריקנות, חוסר תוכן בחיים, והוא לא יכול לממש את עצמו, לא יכול להגיע ליעוד שלו. איך אפשר להסביר להם מה היעוד שלהם בחיים? מה לעשות בחיים שלהם?
עכשיו אנחנו לא מדברים על הפצה. אני מבקש ממך. תחשוב טוב טוב על השאלה, ותשאל לפי מה שכתוב. אנחנו לא מדברים על איך להפיץ את הדברים האלה, אלא מדברים על המצבים האלה עצמם.
תלמיד: מהי הרגשת הגלות באדם?
"הרגשת הגלות" זה נקרא, חוסר נוכחות הבורא באדם.
תלמיד: ובמילים פשוטות יותר?
אין מילים יותר פשוטות. חוסר הבורא, שאדם מרגיש שאין בורא בחיים שלו, שהוא רוצה לדעת, להרגיש, להבין, להיות עימו בקשר. זה נקרא הרגשת הגלות.
שאלה: רב"ש משמש לנו לדוגמה כאשר הוא מתאר בסוף אגרת ח' את חבריו עומדים בתוך ליבו. איפה ממוקמת העשירייה, בי או מחוץ לי, או בשניהם?
החברים, כמו שהוא כותב שם, עומדים בתוך ליבי. האדם מרגיש שהעשירייה נמצאת בו, ברצון שלו, שאת כולם הוא רוצה לאחד בו, הוא רוצה למצוא לכולם מקום, שהם יהיו בו.
שאלה: התפיסה של המציאות מוגדרת על ידי ההשתוקקות שלנו?
כן.
תלמיד: אז מה זה אומר שאני מבטל את גבול התפיסה הזה? זה אומר שאני מתבטל מעל ההשתוקקות?
כן.
קריין: אות "ג. ונקדים העניין בַּמָּה אֵדַע וכו', כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וכו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. וקשה איזו תשובה היא על שאלת אברהם?"
כשאברהם שאל את הבורא איך אנחנו יכולים להגיע לרצון כזה גדול אלייך, לבורא, שנקרא "ארץ ישראל", על ידי מה? אז הבורא אומר, אל תדאג, ודאי שהרצון לא בא אלא מתוך חיסרון. לכן אני מעורר בהם חיסרון, כי הם נמצאים מחוצה לרוחניות. הרגשת האדם כשהוא נמצא מחוצה לרוחניות, נקראת גלות.
זאת אומרת, זה לא העניין שהאדם עובר מישראל, למצרים, למדבר, ולעוד כל מיני מקומות. אלה לא מקומות, בחכמת הקבלה ובתורה אלו לא מקומות, אלא מצבים רוחניים. לכן כשאברהם שואל, איך הם יכולים לרכוש את הרצון אליך, לבורא? אז הבורא אומר, אל תדאג, אני אעורר בהם חיסרון. החיסרון הזה שאני יעורר בהם נקרא "מצרים". והם ירצו לצאת מהמצב הזה, כי הוא יהיה מצב קשה מאוד, והם ירצו לצאת, לברוח ממנו, ולהגיע אלי.
זאת אומרת, אדם שמתחיל ללמוד את חכמת הקבלה ורוצה להגיע לגילוי הבורא, בעצם מתחיל להרגיש שהוא נמצא במצב לא טוב, במצב של גלות מהרוחניות. ובהתחלה כמה שהוא יותר לומד, הוא מרגיש שהוא יותר ויותר מתרחק מרוחניות, שהרצון גדל אבל התקווה לגלות משהו פוחתת.
אז הבורא אומר, אל תדאג, אני מכין להם כזה מצב שנקרא "גלות מהרוחניות", גלות ממני, אבל בסופו של דבר מהמצבים האלה הם רוכשים רצון גדול. זה נקרא שהם "יצאו ברכוש גדול", בחיסרון גדול, גדול מאוד להשיג אותי, להתחבר איתי, לגלות אותי.
זה מה שהם צריכים להשיג בגלות מצרים. ויש לזה ארבע מאות שנה, זאת אומרת ארבע דרגות רצון שהם צריכים לרכוש, לגלות, ואז הם מוכנים לגאולה. "גאולה", זאת אומרת שמוסיפים את האות אלף למילה "גלות", שזה סימן שהבורא מתגלה. כשבאותו רצון שנגלה בגלות, במצרים, מתגלה הבורא, זה כבר נקרא "גאולה".
ואברהם הבין את מה שהבורא אמר לו, אז הוא הסתפק בזה. כי היה לו מובן שהתהליך צריך להיות בדיוק כזה ונכון.
שאלה: מה זה אומר שהוא נמצא איתנו גם בגלות? מה זאת ההרגשה הזאת שגם בגלות הוא נמצא איתנו?
הבורא מסובב את כל המצבים האלה. לא חשוב באיזה מצב אנחנו נמצאים, גאולה, גלות, הבורא מסובב לנו את כל המצבים הללו ומביא אותנו לתכלית. כתוב שהוא הסביר לאברהם לאיזה תהליך עכשיו הוא מביא אותם. בהתחלה עכשיו, הוא מכניס אותם למצב שהם צריכים לגלות את הכלים דקבלה הגדולים שלהם, שחסר להם, באמת חסר לגלות את הבורא. ולגלות את הבורא זה נקרא לגלות את כוח ההשפעה, כוח האהבה, כוח החיבור. לכן הם נכנסים למצרים בריב בין בני יעקב, ושם, במצרים, הם גדלים ברצון לקבל שלהם במשך ארבע מאות שנה, וכשהם מגיעים לרצון לקבל גדול, אז הם יוצאים ממצרים.
וכותב בעל הסולם שבמצרים הם בכל זאת לא היו ארבע מאות שנה, ואותו חלק שהם לא קיבלו במצרים, את אותו רצון לקבל, הם יקבלו בגלויות אחרות, יהיו ארבע גלויות, וארבע גאולות. אז בכל זאת מקבלים בדרך עוד ירידות, נפילות, גלויות, צרות, ומתוכן מוסיפים לרצון לקבל עד שהוא נעשה כזה גדול, שהבורא יכול להתגלות בו במלואו.
שאלה : איך אפשר להבין את מה שהבורא אמר לאברהם?
גילוי הבורא לנברא, שאדם מתחיל להרגיש, להבין. מה שאתה עכשיו חושב, מה שאתה מרגיש, גם את זה הבורא אומר לך. אלא מאיפה אתה מקבל את כל ההרגשה הזאת? מהאור העליון שמשפיע עליך, אפילו אם אתה לא מכיר ולא מבין אותו.
אז יש קשר עם הבורא, עם אותו אור עליון שמזיז את הכול, מאטומים, צמחים, חיות, ובני אדם. אז יש קשר, וכל אותם יצורים שלא מרגישים עם מי יש להם קשר, אז נראה להם שהם בעצמם קיימים, והם בעצמם מפעילים את הכול. ויש אנשים שנמצאים כבר בהכרה, בהבנה. ואז הם מבינים איך הבורא מזיז להם את הכול, מתאים ואטומים, מחשבות ורצונות, ובכלל אין עוד מלבדו, ורק הבורא עושה את הכול. ומה שנשאר לאדם זה רק להרגיש שאת הכול עושה הבורא.
למצב הזה אנחנו צריכים להגיע, שבכל הרגשות, בכל המצבים, בכל התאים, בכל מה שאני וסביבי, בכל פועל כוח אחד.
שאלה: בכל רגע נתון אנחנו מגלים את הבורא בדרך זו או אחרת. אז על ידי אלו כלים אנחנו מודדים גלות וגאולה?
בכלים שלנו, ברצון לקבל שלנו, בהתאם לכמה שהוא מתוקן בעל מנת להשפיע או לא. אין לנו שום דבר חוץ מרצון לקבל, ואין לבורא שום דבר חוץ מרצון להשפיע, רק שני הכוחות האלה נמצאים בכל מיני התקשרויות ביניהם במציאות.
תלמיד: כשאתה אומר שישנם רק שני מצבים, האם יש פשוט הבדל פשוט וחד בין גלות לגאולה, או שזה מעבר מאחד לשני, ואיך אנחנו עוברים מהאחד לשני?
יש בזה הרבה מצבים, אני לא יכול עכשיו להסביר את זה, אלא תקרא בבקשה מה כותב על זה בעל הסולם, ב"שמעתי" נ', מאמר "שני מצבים"
שאלה: שאברהם שאל את הבורא, "במה אדע כי אירשנה", זה המצב שקורה כשאנחנו לומדים את חכמת הקבלה, אז באופן אוטומטי הרצון לקבל שלנו גדל?
ודאי. אבל אברהם שאל, כי הוא הבין שהגילוי צריך להיות בכלים דהשפעה גדולים. איפה הכלים דהשפעה? אין כאן כאלו. אז הבורא אמר, קודם כל אני מכניס אתכם לכלים דקבלה גדולים, שנקראים "פרעה", ואתם תיקחו ממנו את כל מה שיש לו, את כל הכלים דקבלה, תצאו ממנו, מהשליטה שלו , מלקבל על מנת לקבל, ותהפכו את הכלים האלה ללקבל על מנת להשפיע. זה התהליך.
שאלה: אמרת שצריך להגיע למצב של להרגיש את הבורא בכל התאים, בכל עצמותיי. ויש תחום גדול של "אם אין אני לי מי לי" בעבודה שלנו. איך אנחנו משלבים את ההרגשה ואת החיפוש כל הזמן בכדי להגיע למצב הזה?
כי אדם צריך לעשות מה שמוטל עליו לעשות, "אם אין אני לי מי לי", ואחר כך הוא מגיע להשגה ש"אין עוד מלבדו", שהבורא מתגלה ואז האדם רואה שאפילו מה שהוא עשה ב"אין אני לי מי לי" זה היה הבורא שכך סובב לו את הדברים ועשה במקומו.
תלמיד: בעל הסולם אומר שהחטא היחיד זה להתנתק מהבורא, אבל אם אנחנו עובדים ב"אם אין אני לי מי לי" אפשר לשלב את שניהם?
ודאי. תתאר לעצמך, אני עכשיו הולך לעשות פעולה ואני אומר שאני חייב לעשות אותה כאילו שאני עושה, והבורא כאילו לא נמצא. הכול זה "כאילו". אבל אני משקיע את כל הכוחות שלי בזה שאני עושה, ויחד עם זה אני חושב ש"ה' יגמור בעדי" ואחר כך יתגלה ואני אראה שזה הכול הוא עושה אבל עכשיו אני עושה. אז דווקא זה שאני חושב שהבורא אחר כך יתגלה שהוא עושה, זה עכשיו לוחץ עלי, מדרבן אותי שאני כן אעשה כמה שיותר טוב. כי אני כאילו רוצה עכשיו לעשות כמו שהבורא עושה.
תלמיד: אבל העבודה הזו היא בד בבד, במקביל כל הזמן? זאת אומרת שאתה אומר, אחר כך אני אגלה שהבורא כאילו עשה את הכול.
לא להתנתק מהבורא. כאילו שלא נמצא במציאות זה רק "כאילו", זה רק אומר לי עד כמה שאני צריך להיות כאילו עצמאי לבד, אבל כאילו שאני עכשיו במקום בורא, בכל הכוחות שלו. ננסה ונראה.
שאלה: בעבודת האדם בעשירייה, מאוד מורגשת העבודה בביטול המתגבר, אבל איפה יש פעולת איסוף, מה בן אדם צריך לאסוף?
גם את זה תנסו לעשות. ביטול זה ביטול, תנסו כול מה שכותב רב"ש. הוא כותב על זה. אתה חייב להיות למטה מכולם, אתה צריך להיות למעלה מכולם, אתה צריך לאסוף את כולם, אתה, אתה, אתה. וככה כל אחד ואחד.
שאלה: אם אחד החברים אומר שהוא כבר מרגיש את הבורא, כמו שתיארת, זו טעות מצידו או שאנחנו ביחד צריכים להגיע להרגשה?
ישנם כאלה מצבים שנדמה לאדם שהוא כבר נמצא בהרגשת הבורא, בכלל שהוא נמצא כבר במצב אין סוף. שיחכה וזה יעבור. יש כאלו מצבים לכל אחד ואחד, ככה נותנים לנו כאילו להתבלבל.
שאלה: אם אנחנו חיים מציאות של "כאילו", מהי מציאות אמיתית?
כשתשיג את הבורא אז תגיד מה זה המציאות האמיתית.
שאלה: שמעתי שאמרת שבזמן הגלות האדם רוכש רצון גדול יותר ויותר לצאת מהרצונות שלו. מה מיוחד ברצון הזה של לצאת מהרצונות שלי שבסופו של דבר מביא לגאולה? מה זה הרצון הזה?
שאני מתחיל להכיר את הרע שיש ברצון לקבל לעצמו.
תלמיד: מה מיוחד איכותית ברצון הזה, מה זה?
שאני מגלה שהמחשבות על עצמי זה דבר גרוע. שאני מתחיל לקבל הערכה חדשה מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע.
תלמיד: וזה שאני מגלה שאני רוצה לצאת מהרצון לקבל, זה לא נקרא על מנת לקבל?
לא.
תלמיד: זה מה שנקרא רצון להשפיע? זה כוונה על מנת להשפיע? אני פשוט לא מבין מה זה הרצון הזה, מה זה החיה החדשה הזאת?
רצון להשפיע זה הבורא, אצלנו זה רק כוונה על מנת להשפיע.
שאלה: מה ההבדל בין הרגשת הגלות לגילוי הרע?
הרגשת הגלות, שאתה מאוד סובל שיש לך רצון לקבל והוא שולט עליך ואתה לא יכול לעשות איתו כלום, והוא ממש מראה לך כמה שהוא מכתיב לך כל המצבים שאתה צריך לבצע אותם, וזה הסבל שאתה מרגיש, זה נקרא הרגשת הגלות, שליטת הפרעה, וכתוצאה מזה כבר אתה מתחיל לפעול אחרת.
שאלה: במה תלויה המסה הקריטית, כדי שכלל ישראל יגלה את המדרגה הראשונה של הרוחניות?
בכמה שמתחברים ביניהם.
שאלה: אמרת שכשעובדים בעשירייה אנחנו צריכים לצאת מהרצונות לקבל שלנו וליצור מקום שפנוי מהם. המקום הריק הזה זה הרצון להשפיע, או שעלינו לעשות עוד פעולות כדי להגיע לרצון להשפיע, מה זה המקום הריקן הזה הפנוי מרצון לקבל?
המקום הריק שאנחנו צריכים לייצר, זה שאנחנו עושים צמצום על המחשבות והפעולות שלנו על מנת לקבל. שכול מה שלעצמו של האדם אנחנו צריכים לצמצם ולא לקבל שם שום דבר. ובאותם הרצונות והמחשבות שצמצמנו אותם, אז להתחיל להביא לשם כוונות על מנת להשפיע, לבקש מהבורא שייתן לנו את זה. הכול נעשה בתוך הרצון, רק מה שולט באותו רצון? אם שום דבר זה נקרא רצון ריק, או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע.
שאלה: המצב של "אם אין אני לי מי לי" ניתן לאדם כדי שבזה הוא יבטא את יכולת הבחירה שלו?
כן, ודאי.
קריין: אנחנו ממשיכים את מאמר "ירושת הארץ" באות ד'.
"ד. ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת שהאדם סובל בה כל כך למה לי? וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?" זו שאלה שאנחנו שואלים הרבה פעמים, האם הבורא לא היה יכול לעשות את עולם אינסוף, אנחנו באינסוף והכול בסדר גמור? אז לא יכול להיות.
אתם יכולים ודאי להגיד שכן, הבורא יכול לעשות הכול, למה שלא יעשה, אבל אנחנו לא מבינים את הדברים האלה. אלא צריכים לראות מתוך המציאות שאם הבורא זה כוח השפעה, שאין גבול ואין הגבלות, אז למה לא ברא אותנו כבר במצב של גמר התיקון? אז כאן זה עניין שלא יכול לברוא אותנו במצב של גמר התיקון מפני שאנחנו צריכים להיות כלולים מהחסרונות, אנחנו צריכים להיום כלולים מהחסרונות כך שאחר כך בכל החסרונות האלה נרגיש מילוי ותענוג.
לכן אין ברירה, אנחנו חייבים לעבור את כל ארבעת שלבי הגלות במצב א', ב', ג', ד'. מהשורש שזה הכוח העליון, ואחר כך בצורה הדרגתית צריכים להתכלל הכלים דקבלה עם כלים דהשפעה, לעבור את השבירה, ומתוך זה לגלות כלים חדשים של התיקונים שלנו שאנחנו עוברים. ובמידה שאנחנו מתקנים את הכלים האלו אנחנו יכולים למשוך אליהם מילויים, ואת כל זה לעשות בעצמנו במאמץ, בבקשה שלנו. ועל ידי כל המצבים האלו אנחנו כל הזמן נמצאים בקשר עם הכוח העליון, כי אנחנו לא מסוגלים לעשות שום פעולה לבד אלא הכול בלהתקשר אליו, למשוך אותו, לבקש ממנו, להודות לו.
ואז בפעולות כאלה הדדיות אנחנו משפשפים את הרצון לקבל שהוא ברא, מורידים ממנו כוונה על מנת לקבל ובמקומה מביאים כוונה על מנת להשפיע. ואז ממלאים את הכלים האלו בגילוי הבורא לנבראים וכך מגיעים לגמר התיקון. כל הפעולות האלו הן בסך הכול בין רצון לקבל ורצון להשפיע, יותר נכון כוונה על מנת לקבל וכוונה על מנת להשפיע. וזה מה שאנחנו איתכם צריכים לבצע ממש עכשיו.
שאלה: אנחנו יכולים לקבל את כל מה שבעל הסולם כותב, אבל כשאנחנו מסתכלים על גודל היקום אנחנו קטנים יותר מגרגיר חול. אז איך זה שמשהו כל כך קטן משפיע על מערכת שהיא כל כך גדולה?
אני לא כל כך מבין אותך, מה שייך גודל היקום? היקום הזה בכלל לא שייך לרוחניות, אין לו אפילו נקודה אחת, אפילו נקודה אחת ברוחניות אין לו. הוא לא תופס מקום, כי מקום ברוחניות זה לא מקום בגשמיות.
הגשמיות הזאת לא נמצאת, העולם הזה שאנחנו מרגישים את עצמנו ואת העולם הזה, מרחקים, כוכבים, גלקסיות, כל מה שאתה יכול להגיד, זה לא קיים. זה קיים רק בתפיסה שלנו שעכשיו אנחנו נמצאים איתכם בחוסר הכרה. ובחוסר ההכרה הזה שאנחנו מרגישים יש בנו כאלו דמיונות, כמו חלום, "היינו כחולמים"1 כמו שכתוב. כשאנחנו מתעוררים מהגלות, אז אנחנו מרגישים שהיינו חולמים. ובחלום היינו מרגישים שאנחנו חיים בעולם הזה על פני כדור הארץ עם הגלקסיות, עם היקום הגדול האינסופי.
מה שאנחנו מרגישים, מה שאנחנו עכשיו עוברים, אין מציאות כזאת, כמו חלום שהיית חולם יש לו איזו מציאות? אין, אלא איזה תופעות חשמליות במוח שלך שהוא חצי מנותק, או ב-99% מנותק בזמן השינה. אותו דבר החיים שלנו גם כן, אנחנו מנותקים מהחיים האמיתיים, אנחנו גם כן כחולמים, נמצאים בחלום.
ולכן כל החיים שלנו אין בהם שום דבר אמיתי, אלא חוץ מהזדמנות להתעורר ולעלות למעלה מהתפיסה הזאת, מהחלום הזה, זה מה שאנחנו כן יכולים לעשות, ניתנה הזדמנות. אבל לקבל את כל החיים האלה בצורה אמיתית? תעזוב אותם, אין כלום ממה שאתה רואה, ומה שאתה רואה זה הכול חלום. כמו שכתוב "היינו כחולמים", כשחוזרים למציאות האמיתית אז כולם אומרים כן, היינו כחולמים ואין לנו שום קשר עם מה שהיה, כמו בחלום, דמיון.
שאלה: ההצמדות לאמת דורשת מאמצים גדולים, והעשירייה נראית כמשהו קטן מאוד ביחס לכלי העולמי. איפה הווקטור הזה פה, ריכוז המאמצים, כדי לשאוב את הכוחות האלה?
העבודה שלנו היא לא קשה אם אנחנו מתארים אותה נכון. זה בסך הכול קשר בתוך העשירייה הפרטית שלך. אם אתה משיג, אם אתה משתדל להגיע לקבוצה שכולנו רואים מטרה אחת, רואים אמצעי אחד, ופועלים לקראת זה, אתם תראו. לא צריכים להיות מקושרים זה לזה, ללכת פנים בפנים, אלא יש לנו מטרה אחת, בואו נשתדל לכוון את עצמנו אליה. יש לנו איך להגיע אליה? זה איך שנעשה כל מיני פעולות יחד, אבל בכל זאת למטרה אחת.
תתארו את הבורא שנמצא כמטרה ולא כחבר, עם חבר זה הרבה יותר קשה, זו עבודה ממש פנים בפנים. אבל אם הבורא נמצא בינינו זה כבר קצת אחרת, אתם מזמינים כוח ממנו שהוא מתחיל לקשור אתכם יחד, ובסך הכול העבודה שלנו בזה. תנסו לקחת את מאמרי רב"ש וכל יום לממש מאמר אחר על החברה.
קריין: אנחנו באות ה', במאמר "ירושת הארץ".
"ה. אמנם אִיתָא בספרים כי אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב שבשבילו ברא העולם והנשמות בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת ע"י היגיעה והטורח לקיים המצוות מתוך הדחק והמלחמות שהאדם נלחם עם היצה"ר ועם המניעות וטרדות המרובים אשר הצער והיגיעה הזאת בתורה ומצוות ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים."
זו הבעיה, שאנחנו צריכים לעשות עבודה קשה בקשר בינינו בטורח גדול, עד שאנחנו משיגים את החיבור בינינו עד כדי כך שהבורא ככוח אחד, רצון אחד, כוונה אחת, מציאות אחת יכול להתלבש בנו. שאנחנו נהיה קשורים כך יחד בינינו כמו חלקי פאזל, ואז הוא יתגלה בחלקי הפאזל האלה כתמונה אחת. אם לא נוכל לחבר את עצמנו לפאזל הנכון, הוא לא יתגלה, וכך זה לכל עשירייה ועשירייה.
"אמנם אִיתָא בספרים" שכתוב בספרים "כי אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב" זאת אומרת, דבקות בבורא "שבשבילו ברא העולם והנשמות" בשביל המצב הזה, "בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה" לקבלת אותו המצב "והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת ע"י היגיעה והטורח לקיים המצוות" מצוות זה נקרא תיקונים "מתוך הדחק והמלחמות" שמרגישים בין בני אדם שלא רוצים להתקשר בצורה הנכונה, אבל כשלמרות זאת פועלים אז הם יותר ויותר מבררים עד כמה שהם יכולים להיות מקושרים. "שהאדם נלחם עם היצה"ר" שלו "ועם המניעות וטרדות המרובים" שרואה עד כמה שזה קשה, נכון, קשה. "אשר הצער והיגיעה" שדווקא הוא מרגיש בקיום "תורה ומצוות" זאת אומרת במבנה, בלבנות את עצמו במערכת עשר הספירות "ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים."
דווקא על ידי היגיעה, על ידי החיכוך, בקשה לבורא ומאמץ בינינו, בסך הכול אנחנו מגיעים לאותו מצב שיהיה לנו רצון נכון לגילוי הבורא. הבורא נמצא, הרצון שלנו עדיין לא נמצא במצב שיכול לגלות אותו. אז כל היגיעה ניתנה לנו כדי שאנחנו נעשה, נעשה, נעשה מאמצים כדי לקרב את הרצון שלנו המשותף, למצב שהבורא בו מתגלה. זה לא תלוי בבורא, ברצון שלו, זה תלוי בנו, בכמה שהרצון מצדנו יהיה נכון לגילוי הבורא. וגם כן לא בצורה השלמה כמו בגמר התיקון, אלא בדרגה הקטנה ביותר נפש דנפש דנפש, זאת אומרת אחד חלקי מאה עשרים וחמש.
שאלה: מניעות, טרדות, דוחק, מלחמות, יגיעה, טורח, זה דרך תורה?
כן, גם זה קורה לנו. זה לא דרך תורה, אלא זה דרך ארץ, באמצע, בין דרך תורה לדרך ייסורים, כך אנחנו מתקדמים. אנחנו לא יכולים להתקדם בדרך תורה, זו דרך אידיאלית. ובדרך ייסורים, את זה אנחנו גם לא יכולים, כי אנחנו בכל זאת בורחים מהם ומשתדלים לעבור לצד השני, בכל זאת לעשות משהו, מה שצריך. אז בסופו של דבר, באמצע, בדרך ארץ אנחנו מתקדמים מכאן ועד מטרת הבריאה.
שאלה: נראה שכל העולם הזה מסודר בצורה כזאת שהוא כאילו מפריע לאדם בעבודה הרוחנית. יש המון הטרדות והמון מניעות, והאדם לא מצליח לאזן את עצמו כלפי העבודה שלנו. איך להתייחס נכון?
זה כדי לעזור לנו להתקדם בצורה נכונה. כדי שתבין שאם אתה עובר על כל המכשולים האלו, דווקא על ידם אתה מתפטר מכל האגו שלך.
שאלה: הרצון אמור להתבשל כתוצאה מהמאמץ שלנו, או שצריך בסופו של דבר לבקש גם על החיסרון?
לא, ודאי שהמאמץ שלנו הוא רק כדי לברר כמה שאנחנו לא מסוגלים ולבקש מהבורא. אבל אתה לא יכול לבקש מהבורא בלי שאתה בטוח שאתה לא מסוגל. לכן צריכים לנסות עד שאתה בטוח ולא סתם כך, שאתה לא מסוגל, ואז לפנות לבורא. ואז יש לך תפילה שלמה, שאתה בטוח שלא יעזור לך כלום חוץ מעזרת ה'.
שאלה: איך אדם מסכים לקבל איזה מילוי אם הוא לא בטוח ב-100% שהוא יוכל להתנגד לו?
איזה מילוי?
תלמיד: הוא מדבר פה על כל המילויים אחרי היגיעה.
כן. איך אדם מסכים לקבל איזה מילוי?
תלמיד: איך אדם מסכים לקבל את כל המילויים האלה, אם הוא לא בטוח ב-100% שהוא יוכל לשמור על העמדה שלו, לדחות את המילוי?
סימן שהוא לא מוכן, סימן שהוא לא יכול לקבל. סימן שאין לו עדיין מסך.
תלמיד: ואיך מקבלים את הביטחון המלא הזה שהוא כן יכול?
אני לא יכול לחזור לך על כל התורה, על כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לעבד נכון את הרצון, אבל את זה צריכים.
שאלה: בהמשך למה שאמרת על הדברים בתוך העשירייה, לפנות למאמרי רב"ש. אנחנו משתדלים לממש את העצה של חזרה יומיומית על מאמרי החברה של רב"ש. האם מספיק לקרוא את המאמר ולדבר עליו, או ממש ברמה הפרקטית לקחת עיקרון ולחייב זה את זה לממש בפועל?
אני לא יודע מה לענות על זה. בשביל מה לי לקרוא מאמר אם אני לא מממש אותו, תגיד לי? מה אני עושה בזה שקראתי מאמר והוא עבר לי ליד האוזן? אני לא יודע, יש כאלו אנשים שנמצאים עשר שנים בבית ספר ויוצאים משם כאילו שלא היו שם, הכול עבר לידם. אז אתה רוצה שכך יהיה לך כאן, בזה שהגעת ללמוד את חכמת הקבלה?
חכמת הקבלה זה לימוד פרקטי, מה שאתה לומד אתה חייב לממש. החיים שלנו מסודרים בצורה כזאת, שאנחנו חייבים ללמוד רק כמה שעות ביום, ובכל היתר אנחנו צריכים לממש, לממש בפועל בינינו. ואם אתם לא עושים את זה בזמן שהוא בין שיעור לשיעור, אז אתם כאילו לא קיבלתם שום דבר מהשיעור. אני כל יום ויום נותן לכם, משחרר לכם, עוד איזה חלק משיטת התיקון. אם אתם מממשים אותו אחר כך ביניכם או לא זה עניינכם, אבל אני את שלי עושה. אם אתם מממשים אז אתם מתקדמים, אם לא מממשים אז אתם מפגרים.
תלמיד: אז המימוש צריך להיות שהעשירייה מבררת את העיקרון ולפי איך שהיא מבינה את העיקרון ביחד לפי זה היא מממשת?
אלא מה, לא לפי מה שהיא מבינה? לפי מה שמישהו אחר מבין? אני לא מבין את השאלות האלה, רק תשמעו מה שאתם שואלים. האם אנחנו צריכים לממש את מה שאומר לנו המורה לפי מה שאנחנו מבינים, או לפי איך שקבוצה אחרת מבינה?
שאלה: איך אנחנו יכולים לדעת מה זה חיבור לפני שהתחברנו?
אתה לא יכול לדעת, איך אפשר לדעת מה זה נקרא "איחוד" בלי שאנחנו משיגים את האיחוד? אלא אומרים לנו מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לגלות את האיחוד, ואז אנחנו מבינים. כי אנחנו בונים כלים חדשים לגמרי, שלא היו לנו קודם, וכל מצב הוא מצב חדש, הוא עולם חדש, ולכן אתם לא יכולים להרגיש את המדרגה החדשה, את המצב החדש אף פעם לפני שאתם משיגים אותו בפועל.
קריין: אנחנו נמצאים באות ו', מאמר "ירושת הארץ", עמ' 505, בכתבי בעל הסולם, אות ו'.
רק שימו לב אם בעל הסולם היה באמת כותב לפי הנקודות האלה שהוא מעביר לנו כאן את המאמר "ירושת הארץ", איזה מאמר אז היה לנו. אנחנו נכתוב.
"ובזה מובן מאמר בֶּן הֵא הֵא במשנה אבות שאומר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא שפירושו שהשכר נמדד במידת הצער. שקשה לכאורה מהו עניין הצער של אדם להשכר שלו?"
זאת אומרת שהצער חייב להיות דבר הכרחי בכלי שמוכן לקבל את המילוי. למה הבורא ברא כלי בצורה כזאת? שאני צריך לרצות והרצון הזה צריך להיות מורגש אצלי כצער, ייסורים, כאב, ואז אני יכול לקבל את המילוי ולהרגיש בו טעמים, תענוגים, ואיזה קשר יש בין הרגשת הצער ואחר כך תענוג, למה זה חייב להיות כך? הבורא שהוא כל יכול, והוא כל כך טוב ומיטיב, לא היה יכול לברוא את כל הבריאה בצורה שאנחנו לא נסבול לפני קבלת התגמול הטוב, היפה?
נקרא שוב.
קריין: שוב אות ו'.
"ובזה מובן מאמר בֶּן הֵא הֵא במשנה אבות שאומר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא". שלפי הרגשת הצער, יש לך שכר. "שפירושו שהשכר נמדד במידת הצער." שאתה מרגיש לפני שאתה מקבל את השכר, וכמה שאתה מצטער יותר, כך אתה מרגיש יותר את השכר אחר כך. "שקשה לכאורה מהו עניין הצער של אדם להשכר שלו?".
שאלה: לפי מה שדברנו היום אני מנסה לבקש עבור החברים, לצמצם את עצמי, להגיע לאותה נקודת הצמצום, ונניח שאני מרגיש את החברים, את החיסרון שלהם. למה אני צריך עוד איזה שכר שנקרא "גילוי הבורא"? זה עוד איזה עומס אגואיסטי כאילו שמתקבל בי.
אני מבין אותך. באמת כך מתגלה לפעמים, שאנחנו מרגישים כמה אנחנו מרגישים טוב בזמן שאנחנו מתחברים בינינו, ואנחנו חושבים שזה מספיק, בשביל מה צריך בורא? אין לנו כל כך חיסרון לזה. על ידי חכמת הקבלה שאנחנו קצת לומדים, אנחנו מגיעים לחיבור בינינו. יש בינינו חברה, חיבור, עושים סעודות, נניח שעוד מעט נעשה, נקווה שעוד מעט זה יהיה, כנסים, כל מיני דברים, מה רע לנו? יש לנו לימודים, שירים, אנחנו יכולים לפתוח איזו עזרה הדדית. בשביל מה אנחנו צריכים להשיג את הבורא? זה קורה בדרך, שאנחנו מסתפקים בהרגשת הקבוצה, החיבור בינינו, אבל לא זאת המטרה.
ולכן "מאהבת הבריות לאהבת ה'", זאת אומרת האדם צריך להגיע מהמצב האגואיסטי שלו, מזה שהוא מתחבר עם הקבוצה, ומהקבוצה לזה שהוא מגיע לחיבור עם הבורא. הקבוצה בעצמה לא יכולה להביא לכם שום דבר חוץ מקצת הרגשת ביטחון, קטן, מוגבל, ברמה אגואיסטית בלבד. ודאי שזה כמו קבוצת פושעים, קבוצת כדורגלנים, אני לא יודע כמו מי. אבל זאת לא קבוצה שהיא שייכת וקשורה לכל המציאות שקיימת בכלל, למטרת החיים, ולכן זה לא מספיק.
בסופו של דבר אתם צריכים לגלות ולעבוד על זה, לעבוד על זה, לא סתם, כי זה שאתם לא מרגישים שהבורא חסר לכם בתוך הקבוצה, זה רק אומר עד כמה אתם מתקדמים נכון, אבל עכשיו יש לכם בעיה, איך לפתח חיסרון לגילוי הכוח העליון בתוך העשירייה.
תלמיד: אבל הבורא לא חסר לנו ואנחנו צריכים אותו לא כי אנחנו רוצים לקבל תענוג.
כאן זאת השאלה, האם אנחנו יכולים להתקיים בכלל בעשירייה שלנו, ואנחנו לא צריכים את הבורא לגמרי אלא יש לנו חיים מסודרים, יפים, טובים, בינינו, ואנחנו בונים איזה מין קומוניזם כזה על פני כדור הארץ. או שאנחנו רוצים לגלות את הבורא מפני שאנחנו בכל זאת חושבים שאנחנו יכולים להתקיים אך ורק באיזה מגע נכון עם הכוח העליון שיסדר לנו את הקומוניזם הזה, את הדברים האלה, ואז אנחנו רוצים גם אותו שיהיה אתנו, על מנת לקבל. או שאנחנו מתייחסים לקבוצה כדי על ידה להגיע להשפיע נחת רוח לכוח העליון, זאת אומרת שאנחנו קיימים בעל מנת להשפיע. יש כאן כמה אפשרויות כאלו, ואנחנו צריכים לברר ביננו מה הקשר ביניהן.
תלמיד: זאת אומרת אנחנו צריכים בסופו של דבר לקבל את התענוג מהבורא למענו כי אנחנו רוצים לאהוב אותו? לתת לו הזדמנות לעשות את זה.
אנחנו רוצים להגיע למצב, שיש לנו אפשרות להתקשר לבורא באהבה ולמלא אותו באהבה שלנו. זאת אומרת לתת לו, למלא אותו באהבה שלנו, זה נקרא "לתת לו אפשרות למלא אותנו".
תלמיד: וזה קורה מעל הצמצום נכון?
בוודאי שזה הכול על ידי צמצום, מסך ואור חוזר, ואז מתחיל להיות הקשר עם הבורא בכל מיני דרגות שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות". אבל זה אחרי שיש לנו חיבור ומסך, אז זה יהיה רלוונטי להבין משהו מ"תלמוד עשר הספירות". אחרת זה יהיה לימוד בעלמא, שאנחנו לא מבינים על מה מדובר.
שאלה: הסברת שאנחנו רוצים לגלות את הבורא בינינו, זה כלפינו. אבל ביחס לחלק השני, אומות העולם, הם לא רוצים לגלות את הבורא.
לא, ודאי.
תלמיד: הם רוצים לחיות טוב יותר. זאת אומרת ההבדל בין אותו הקומוניזם שרצו לבנות בכפייה, שיש עכשיו ראש, "בני ברוך", שאנחנו רוצים לגלות את הבורא, וזה יאפשר לכל העולם לחיות טוב יותר.
זה נכון. זאת אומרת, זה שישנה קבוצה שנמצאת בקשר עם הבורא, ומעלה אליו את החיסרון של כולם ומקבלת ממנו מילוי עבור כולם, זה מספיק. כל יתר בני העולם, הם יקבלו לפי מה שהם רוצים את כל המילויים דרך בני ברוך, וכך זה מסודר. ואחר כך על ידי המילויים האלו שהבורא יתחיל למלא את כל הנבראים, שכבה אחרי שכבה, מגיעים למצב ש"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", "ונהרו אליו כל העמים". זאת אומרת שאחר כך, על ידי המילויים שהם יקבלו, הם יתחילו להתפתח ולהגיע כולם בכל הכלי דאדם הראשון לדרגה אחת.
שאלה: זה שלאנושות יש רק השתוקקות גשמית במה זה תורם להתפתחות רוחנית? זה שיש קבוצה שמחפשת את הרוחניות והיא הראש זה ברור, אבל איך זה מוסיף לזה לא הצלחתי להבין.
סך הכול, הכול בא מהבורא. וכל הרצונות שנדמה לאדם, הגשמיים, הרוחניים, בכל מיני צורות, אלה בכל זאת חסרונות לבורא, שממנו באים כל המילויים. ולכן זה שעדיין אנחנו שקועים כביכול בכל מיני חסרונות גשמיים אפילו דטומאה, זו בכל זאת פנייה לבורא ובקשה לקבל ממנו מילוי. בהכרה או בלי הכרה, לא חשוב, כולם כולם, האמת שכולם הם באמת עובדי ה', רק ההבדל הוא האם זה בהכרה או ללא הכרה, זה הכול.
כל בני האדם שבעולם, כולם עובדי ה'. כולם נמצאים בעבודה רוחנית רק בצורות כאלו שהם לא מבינים, לא מרגישים, זה לא שייך להם כאילו, כך הבורא סידר אותם וכך הם עושים. אז הוא מעביר דרכיהם, כל מיני חסרונות ומילויים, בצורה שהם אפילו לא מרגישים מאיפה בא הרצון, מאיפה בא המילוי, וזה נקרא ה"חיים שבעולם הזה", בניתוק מהמקור העליון. שהם לא מרגישים, לא את החסרונות ולא את המילויים, שהם באים ממנו.
ישנם כאלה שרוצים להגיד, לא, אנחנו רוצים בעצמנו להשתתף בזה, אנחנו בעצמנו רוצים לקבוע חסרונות ולמהר אותם שהם יבואו, ולמהר שהמילויים יבואו, וזה נקרא "אני מעורר את השחר" וזה ההבדל. זאת אומרת, ישנם 99% מהאנשים, אני לא יודע כמה להגיד, שהבורא מעורר אותם, גם לחסרון וגם למילוי. וישנו אחוז אחד של אנשים, שהם בעצמם רוצים להתעורר ולעשות. מה ההבדל? הם נקראים "עובדי ה'", הם רוצים בעצמם להשתתף, והם נקראים "שותפים לבורא", והם נקראים "מקובלים".
תלמיד: וכך זה גם יישאר נכון? זה לא משתנה.
לא, בסופו של דבר זה יתגלה לאט לאט יותר ויותר, לכן כתוב "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם",2. ידעו הכוונה שהם יכירו שיש להם עסק עם הבורא, דרך כל הנבראים וכולנו קשורים אליו דרך כל הכלי דאדם הראשון הגדול, וכך כולם יעבדו, כאגודה אחת.
שאלה: אחרי הצמצום אנחנו עושים מסך והבסיס של המסך זה קשיות, מהי הקשיות?
"קשיות" זה נקרא שאני מתנגד לרצון לקבל שלי להשתמש בו בעל מנת לקבל כמו שאני הייתי רוצה. אני מתנגד לזה, זה נקרא "קשיות". קשיות ועביות צריכות להיות שקולות זו בזו, ואחר כך אני כבר מפתח את המסך שהוא במקבל על מנת להשפיע. הכול זה על ידי המאור המחזיר למוטב.
שאלה: אם אנחנו צריכים להרגיש את הרצונות של העולם, ולהעלות אותם לבורא, האם זה אומר שאנחנו צריכים להפוך אותם בתוכנו לרצון לעל מנת להשפיע ואז להעלות את זה באיזו צורה, לעשות את החיבור הזה או שזו פשוט בקשה מהבורא "תמלא את הרצון של האדם או של הזולת", או שיש איזו פעולה פנימית שאנחנו צריכים לעבד נכון את הרצון שאנחנו מרגישים מהם כלפי הבורא?
אני מסתכל על אימא שמחזיקה את התינוק והתינוק עושה איזה פיפס, משהו לא טוב לו, לא יודע מה, האימא מבינה את מה שהתינוק רוצה בזה למסור לה, והיא עושה את זה ובאמת אני רואה שהיא מבינה אותו.
מה רוצים אומות העולם? הם לא יודעים בעצמם האם זה טוב או לא טוב, האם זה לטובתם או לא, לכן הרצונות שלהם לא מגיעים לבורא. אלא אנחנו צריכים לאסוף מהם, על ידי אהבה אליהם, חיבור אליהם, אנחנו צריכים לאסוף מהם את הרצונות שלהם, לעבד אותם לרצונות רוחניים, בדרגה שלנו כבר, להעלות אותם לדרגת הבורא, לקבל על החסרונות האלו של אומות העולם, שעיבדנו אותם, לקבל עליהם מילוי, מ"ד, ולהוריד להם את המ"ד הזה בצורה כזאת שהם יקבלו אולי את מה שהם מבקשים אבל זה יהיה בעטיפה שלנו. ואז על ידי זה שהם יקבלו מילוי הם יגדלו בצורה רוחנית ולא יישארו כמו שהם בעצמם.
במילוי שאנחנו מוסרים להם יש אור חוזר, יש להם עטיפה כזאת, וכשהם בולעים את מה שהם רוצים, הם גם מקבלים איזשהו טעם, איזו מהות רוחנית, וכך הם משתנים וגדלים ברוחניות. לכן המילוי שלהם מגיע דרכנו ובמידה שאנחנו נמצאים בקשר עם הבורא ועם אומות העולם אנחנו מתחילים כבר לעבוד בשני הכיוונים, זה תפקיד שנקרא "ישראל".
שאלה: העיבוד של הרצון הגשמי הלא מבורר הזה שיש לאומות העולם, את הדבר הזה אנחנו עוד לא כל כך למדנו איך לעשות. נכון? או שיש איזה כלל שאנחנו יכולים לעבוד איתו תמיד?
אנחנו עוד לא למדנו, אנחנו עוד לא מרגישים. זה צריך לעבור, לבוא מהלב שלנו. כשיהיה לך לב כמו של אותה אימא שמרגישה את התינוק, אז אתה תעשה את זה. אי אפשר ללמוד את זה תיאורטית, רק מתוך השתתפות הרגשית.
שאלה: ההרגשה של כאב בהכרת הרע, וההרגשה של סמרטוט, יש לזה קשר לכאב שעליו הוא מדבר פה?
כן. כל הצורות האלה הם בסך הכול עוזרות זו לזו.
קריין: אנחנו נמצאים באות ז'.
"ז. ובהאמור מובן היטב כי כל עיקר הצער והיגיעה שהוכנה בעולם הוא למציאת הכלי לקבל השכר הטוב על יגיעה בתורה ומצוות, מובן מאליו שכל שצערו בתו"מ גדול הרי שיש לו כלי יותר גדולה ממילא מוכן לקבל שכר מרובה ביותר."
זאת אומרת שקבלת השכר היא תלויה בהרגשת החיסרון, אבל חיסרון שהוא מעובד, שהוא מקבל צורה נכונה לפי צורת המילוי. זאת אומרת לא סתם שאנחנו סובלים, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו",3 מזה אין שום מילוי, אין שום איזה פרס מזה שאדם סתם סובל. יש כאלו שממש חושבים שעל ידי הסבל יהיה להם שכר אחר כך עולם הבא גדול, מיוחד. זה שקר. אלא כלי שאנחנו בונים לשכר גדול כדי לתת תענוג לבורא למלאות אותנו, זה כלי מיוחד.
זה באמת צער, אבל צער מחוסר גילוי הבורא, מחוסר ההתאמה שלנו לעל מנת להשפיע, זה הצער, וזה צער השכינה, ולא שסתם אנשים סובלים ואין לזה שום פיצוי וכלום, אלא סתם גוף סובל מפני שלזה נברא. אין תשלום על סתם ייסורים, רק ייסורים שאדם סובל כדי להגיע לעל מנת להשפיע, שזה נקרא "ייסורי אהבה".
שאלה: מה ההבדל בין צער לבין יגיעה?
הבדל בין צער לבין יגיעה. יגיעה זה יגיעה היא לא חייבת להיות בצער, יכול להיות שאדם נהנה מזה שהוא נמצא ביגיעה. אם אני אוהב מישהו, ואני עושה בשבילו משהו, סוחב מזוודה, אז המזוודה הזאת היא לא מורגשת בי ככבדה, כי אני נהנה מזה שאני עושה את זה בשבילו, אז אני נמצא בצער? לא. אני נמצא ביגיעה? אתה יכול להגיד כן ולא, יכול להיות שזאת לא יגיעה אלא זה תענוג, שהיגיעה הזאת בעצמה זה הפרס.
תלמיד: התוצאה מהיגיעה היא להגיע לצער הנכון, המטרתי?
תוצאה מהיגיעה להגיע לפרס הנכון, שהיגיעה היא תהיה כפרס. בזמן העבודה אני מרגיש שאני לא עובד, אלא אני נהנה. ועד כמה שהעבודה היא יותר גדולה בעל מנת להשפיע, אני נמצא יותר בתענוג.
תלמיד: מה היחס בין יגיעה לבין צער שהוא כותב פה, "פעם יגיעה ופעם צער"?
זה בהתאם לעד כמה שאתה מקבל נכון או לא, עד כמה שאתה מתוקן או לא, אז יש לך הבדל.
שאלה: האם נכון להגיד, שגודל הכלי תלוי בגודל הכוונה על מנת להשפיע? זאת אומרת צריך סבל קטן ברצון לקבל, אבל כוונה על מנת להשפיע מאוד מאוד גדולה, ואז הכלי הוא מאוד מאוד גדול?
גודל הכלי הוא נמדד לפי גודל הרצון לקבל שעליו יש התגברות, והופכים את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע.
תלמיד: זאת אומרת שכדי שיהיה כלי גדול, עדיין צריך סבל גדול ברצון לקבל, רק שהוא יהיה עם כוונה על מנת להשפיע?
אפשר להגיד כך, בינתיים. אני לא יכול לדבר יותר לעומק, כי אז יבינו אלה ולא יבינו אלו, ואני אני צריך לעבוד לפי קו האמצעי.
שאלה: האם הבנה שאנו לא מסוגלים לבקש נכון, זה התחלה של בנייה של התפילה אמיתית לבורא?
נגיד שזה כך. כן. ההרגשה שאנחנו לא יכולים אפילו לבקש נכון, זה התחלה לתפילה יותר טובה, אמיתית כן.
קריין: נמשיך לאות ח'.
"ח. ועתה מובן תשובת הקב"ה לשאלת אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כו' כי השאלה של אברהם אבינו היתה משום שראה ברוח קדשו גודל ההפלגה של שכר הטוב העתיד להגיע לישראל בזכות ירושת הארץ שהרי כל קיום המצוות תלוי בארץ וע"כ תָּמַהּ אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה כלומר במה אדע שבני ישראל יוכלו לזכות לְשָׂכָר גדול כזה ולהפלגה גדולה כזו כי מֵאַיִן יהיו להם כלים גדולים שיהיו ראויים לקבלה נפלאה הזו, וע"ז תירץ לו השי"ת גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אׂתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וכו' שאז יהיו להם יגיעה רבה בתורה ומצוות ואז הבין שבדרך זה ישיגו בטח כלי קבלה הגדולים והתשובה מְסַפֶּקֶת לגמרי."
זאת אומרת שמה שהבורא אמר לאברהם, שהבנים שלך יהיו ארבע מאות שנה בגלות מצרים, זה היה מספיק, זו הייתה תשובה מלאה לאברהם מאיפה יהיה להם כלים לקבל את כל אור האינסוף. כי בעצם אין לאדם אפילו תחילה של הכלי הזה לקבל מילוי כל כך גדול בכמות ובאיכות, זה עולם אחר לגמרי. אז הוא אומר "אל תדאג", אני גם אבנה בהם בהדרגה חיסרון לאותו המילוי. ובאמת אנחנו רואים שלאט לאט אנחנו מגיעים לזה.
יש לנו הרבה מאוד רשימות מכל מה שעברנו, מהתהליך ההיסטורי והרוחני שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים את זה, אבל הרשימות האלו נמצאות בנו. עכשיו מהמצב שלנו שמרגישים שאנחנו כבר מתחילים להרגיש את כל האנושות סביב כדור הארץ כקבוצה אחת בוא נגיד, אז אנחנו מתוך זה כבר מתחילים לראות שהבורא מתחיל לנענע אותנו כולנו, ולגדל בנו חיסרון אחד הדומה אצל כולם בסופו של דבר, אלו ואלו, ואלו, ואלו לא חשוב, אבל כולנו מרגישים את הנענועים האלה שהבורא עושה איתנו, את הטיפול הזה, וכבר בזה אנחנו מרגישים שאנחנו הופכים להיות עם אחד.
עם אחד כמו שהיה בבבל, שאנחנו חזרנו לזה. כל העולם הוא בבל אחד, ואנחנו מעכשיו והלאה צריכים לראות את עצמנו איך שאנחנו מתחברים ומגיעים למצב שיכולים לתת מקום לבורא למלאות אותנו, ובזה ליהנות מאיתנו.
שאלה: מהי אמונה בקבוצה? שאלה ראשונה.
אמונה זה כוח השפעה, כוונת ההשפעה, כוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא "אמונה". זה כוח הבינה למעלה מהרצון לקבל שאנחנו רוצים לתת, להשפיע, זה נקרא "כוח האמונה", אז בבקשה תנסו לפתח את זה בקבוצה, ואם לא יכולים, אז לבקש מהבורא שייתן לכם את זה. אם אני רוצה לקבוע שהבורא הוא השולט בי, ומכוון אותי בפעולות שלי שהבורא הוא ישלוט בי, זה נקרא שאני משתוקק "לאמונה למעלה מהדעת". שיש לי דעת, זה הרצון שלי, ויש עוד רצון הבורא להשפיע, לאהוב, לתת, ואני רוצה שהרצון ההוא הוא ישלוט למעלה מהרצון שלי. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".
שאלה: הייתה סיבה לזה שאברהם אבינו שאל, במה אדע כי אירשנה? למה היה לו ספק בזה בכלל?
כתוב שאברהם ראה את השכר הגדול שהבורא הכין לכל הנבראים, שזה העולם הנצחי השלם, האין סופי, והוא שואל, אין להם רצון לזה, איך אתה יכול להביא להם את זה, אתה מבין? אין להם רצון לזה, איך הם יקבלו? חוסר כלים, רצונות, חסרונות, הכול תלוי הרי ברצון. אם אין רצון, אז אין הרגשת המילוי, הרגשת התענוג.
ולכן מה שקרה זה שהבורא אמר לו, אני אכין להם את הרצון, הם ירצו, אל תדאג, ואברהם אז נרגע. שאם הבורא דואג גם לרצון חוץ מהמילוי שזה בא ממנו, שהוא בעצמו המילוי, אם הוא דואג גם על החיסרון, על הרצון למילוי, אז הכול בסדר, שניהם באים מלמעלה גם חיסרון וגם מילוי. יפה, אברהם נרגע, אין יותר שאלות.
שאלה: אנחנו בדור שלנו גם צריכים לשאול את עצמנו השאלה הזאת, במה אירשנה?
למי שמגיע החיסרון הזה, הוא שואל. למי שלא, לא.
שאלה: האם אנחנו בקבוצה צריכים לחוות את ארבעת השלבים של הגלות, או רק את השלב האחרון כי אנחנו הדור האחרון?
אנחנו צריכים לחשוב רק על הדור האחרון.
שאלה: האם אנחנו צריכים לחוות גלות קבוצתית או גלות אישית או שניהם גם יחד?
גלות קבוצתית. גלות אישית לא באה בחשבון.
שאלה: בעל הסולם מתאר באותיות הקודמות סדר פעולות כהכנה לאות ח' שבה קראנו שבעצם משיגים את ירושת הארץ. אבל מה זו בעצם "ירושת הארץ"?
שיהיה רצון לקבל על מנת להשפיע. "ארץ" זה רצון לקבל, "ארץ" הכוונה ארץ ישראל שמכוונת על מנת להשפיע. לכן להגיע לירושת הארץ זה נקרא "להגיע לרצון לקבל בעל מנת להשפיע". ולפי זה אתה מגלה את הבורא שנמצא בארץ ישראל.
קריין: אות ט'.
"ט. היוצא מדברינו שצריכים הכנה רבה לירושת הארץ משום שכל סגולת התורה והמצוות תלויים בה שעל ידיה זוכים לכל השפע והטוב שחשב השי"ת על כל נשמות ישראל בטרם שבראם אשר מטעם זה נתפלא אברהם אבינו כי לא הבין מֵאַיִן יקחו כלי קבלה כל כך גדולים לזכות לקדושת הארץ עד שהשי"ת אמר לו שהיגיעה בתורה ומצוות בגלות מצרים יכין אותם בכלים הגדולים הללו ויהיו ראויים להארץ הקדושה כמבואר."
שאלה: מה זה אומר "יגיעה בתורה ומצוות בגלות מצרים"?
זה מה שאתה עושה עכשיו. אם אתה מרגיש שאתה נמצא בגלות מגילוי הבורא, מאהבת הבריות, מכל מה ששייך לרוחניות, שהרצון לקבל שלך הוא כולו בגשמיות, אבל אתה יודע קצת איך הוא צריך להיות כדי להיות ברוחניות אז לפי זה אתה נמצא בתסכול מסוים, ואז אתה משתדל לעשות כל מיני פעולות להיגאל מארץ מצרים ולהגיע לארץ ישראל, זאת אומרת להיפטר מהכוונה על מנת לקבל שזה נקרא "מצרים" ולהגיע לכוונה בעל מנת להשפיע שזה נקרא "ישר א-ל", "ישראל". זה מה שאתה משתדל לעשות, זאת העבודה במצרים.
תלמיד: יש תורה ומצוות במצרים, בגלות יש תורה ומצוות?
ודאי. כל הפעולות שאנחנו צריכים לעשות בינינו כדי להגיע לחיבור, לאהבה הדדית ותמיכה, כל הפעולות שאנחנו רוצים לעשות נקראות "מצוות במצרים". אפשר להגיד אחרת, שכל עוד שלא תהיה לי כוונה בעל מנת להשפיע, אז כל פעולה שאני עושה היא בעל מנת לקבל. אבל אם אני רוצה להגיע לעל מנת להשפיע ולא יכול? זה נקרא עם ישראל שנמצא בגלות מצרים, בשליטת פרעה. רוצה לעשות פעולות על מנת להשפיע ולא יכול.
אז לפי זה תגיד לי אם אתה נמצא במצרים או לפני מצרים? במצרים נמצא אדם שרוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, לחיבור עם הזולת, לאהבה ולהכול אבל עוד לא מסוגל. זה נקרא שפרעה מחזיק אותו ולא נותן לו לעשות בעל מנת להשפיע. זה נקרא שאדם נמצא בגלות מצרים, לפי זה הוא מרגיש שהוא בגלות, שרוצה להיות בגאולה ובהשפעה לכולם ולבורא אבל לא מסוגל. זה ההבדל בין מצרים לארץ ישראל ובכלל לפני מצרים.
לפני מצרים הוא לא מבין איפה הוא נמצא. במצרים הוא יודע שהוא נמצא ברצון לקבל, למרות שהוא רוצה להגיע לרצון להשפיע. במידה שהוא נמצא ברצון לקבל אבל רוצה להגיע לרצון להשפיע, במידה הזאת הוא מרגיש את גלות מצרים.
תלמיד: אז איך מגיעים למצב כזה שנקרא "מצרים"? בהתמדה האדם משתוקק להיות בעל מנת להשפיע ולא מסוגל?
עד שאתה מתפוצץ ומוכן לעשות הכול רק לברוח משם.
תלמיד: זה נשמע שאדם כבר נמצא במצב מאוד גבוה.
יפה, הלוואי עלינו.
תלמיד: ומה יש לפני מצרים?
לפני מצרים אדם לא מרגיש שהוא נמצא בגלות, הוא חי בסדר גמור, הוא לא זקוק לעל מנת להשפיע.
תלמיד: אז איך מפתחים רצון כזה שכל הזמן הוא נמצא בחיסרון על מנת להשפיע ולא מסוגל להשפיע?
על מנת להתחבר ומושכים את המאור המחזיר למוטב. זה מה שקרה בין בני יעקב, לכן הם ירדו למצרים. כי הם לא רצו להתאחד על ידי יוסף שרצה לאסוף אותם ולהביא אותם לקבוצה אחת. בגלל שלא רצו אז ליוסף [יסוד] לא הייתה ברירה אלא להתחבר עם המלכות, יסוד ומלכות, ואז הם כבר נכנסו לשליטת המלכות שזו שליטת פרעה.
שאלה: האם זה נכון שכשיש אמונה בבורא אנחנו יכולים לעורר את הגלות כדי שנוכל לעורר תפילה לבורא?
אנחנו יכולים לעשות את הכול בקשר בינינו. אם אנחנו משתדלים שהקשר בינינו יהיה כמה שיותר גבוה, שיהיה כמה שיותר נעלה, אז לפי זה אנחנו ודאי נתפלל יותר, נבקש יותר, נתחבר יותר, נוותר כל אחד כלפי האחרים על עצמו וכן הלאה. הכול תלוי בקשר בינינו. בקשר בינינו אנחנו בונים את כל המצבים מבבל למצרים לארץ ישראל לגלות לכל דבר, הכול נבנה בקשר בינינו.
שאלה: למה המאור נקרא "ירושה"? מה זה אומר?
ירושת הארץ זה נקרא עד כמה שאנחנו יורשים רצון חדש, מקבלים רצון חדש שהוא על מנת להשפיע. זו הייתה השאלה של אברהם, איך הם יגיעו ממצב של בבל למצב של ישראל. "בבל" זה נקרא שאין להם כלום ו"ישראל" זה שכולם מכוונים להשגת הבורא, להשפעה לבורא מתוך השפעה שלהם, אז אברהם שאל איך הם מגיעים ממצב הזה למצב הזה? והבורא אמר שחייב להיות באמצע מצרים. הם חייבים להתכלל עם הרצון הגדול לעצמם, להרגיש עד כמה הרצון שיש בהם קטן, אבל הם יקבלו עכשיו מצב גדול שנקרא "פרעה" ששולט בהם ואז הם ירצו לברוח מהמצב הזה ולהגיע לעל מנת להשפיע, שזה נקרא "ארץ ישראל".
לכן חייב להיות מצב שהאדם לא מרגיש שום דבר בחיים שלו, אחר כך הוא ירגיש שרע לו בחיים והוא רוצה לברוח מהרע, ואז לאט לאט הוא מגיע לעל מנת להשפיע ולמצב הטוב. כל התהליך נקרא "ירושת הארץ".
שאלה: דרך אותה הכנה במצרים הם מקבלים את הכלים הגדולים האלה ובזכותם הם נהיים ראויים, או שדרך ישראל עושים את זה איכשהו?
בזה שהם נמצאים בהרגשת גלות מצרים הם מניחים [מכינים] את הכלים להגיע לעל מנת להשפיע לבורא שזה נקרא כבר "ארץ ישראל". אבל גם למימוש להשפיע הם צריכים לצאת לעל מנת לקבל מה שנקרא במצרים, להיכנס לארבעים שנות המדבר שזה נקרא שהם ממלכות מגיעים לדרגת בינה, ואז הם נכנסים לארץ ישראל שזה בינה, ורק אז הם מתחילים לגלות את הבורא בצורה גלויה.
שאלה: השאלה של אברהם נובעת מזה שלא לא חסר לו כלום? מאיפה הוא שואל את זה?
כן, שלא חסר להם רצון לגלות את הבורא.
שאלה: את התהליך הזה של גלות וגאולה אנחנו עוברים כל פעם בכל מדרגה או שזה קורה רק פעם אחת?
בכל מצב יש את כל ארבעת המצבים, אנחנו עוד נלמד אותם, ובסך הכול אנחנו עוברים את כל ארבעת המצבים.
קריין: כן אות י'.
"י. וקשה על זה הָתֵינָח העוסקים בתורה אבל העוסקים בְּמִילֵיּ דְּעָלְמָא [בהבלי העולם] שאינם מוכנים כלל לעסוק בתורה במה יזכו המה לכלים הללו?"
זאת אומרת יש כאלו אנשים שלא מסוגלים להתעסק בשום חכמה, לא בחכמת הקבלה, לא במקצת במשהו אלא תן לי לסובב איזה משהו בידיים שלי ואני עושה, חוץ מזה שום דבר אני לא מבין. אז איך אנשים כאלה שהם ממש פשוטים, וכאלה יש לך מיליארדים, איך הם יגיעו למצב שבהם צריך עכשיו להתגלות בורא? במה הוא יתגלה, איך הם יבינו, איך הם ירגישו, איך הם יהיו שייכים לגילוי הבורא? הרי אנשים שבאמת שייכים לזה, זה כמה אלפים.
ומה הוא עונה על זה? אות י"א.
קריין: אות י"א.
"יא. אמנם התירוץ הוא כי ע"כ אמרו במדרש הנ"ל שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם באגודה אחת. כי הכלל ישראל המה גוף אחד ממש. שכל אבר ואבר יש לו תפקיד המיוחד לאותו האבר. למשל הראש מחשב שכל ודעת. והידים עובדות ומספיקות מזונות להראש. והראש פטור מלעבוד בעצמו, ואין לו צורך לזה כי הידים מספיקים לו. והידים אין להם צורך לחשוב שֵׂכֶל איך לעבוד, כי הראש מספיק בעדו לגמרי".
בעל הסולם רוצה להגיד לנו כך, שרוצים או לא רוצים, אנחנו כולנו שייכים לגוף אחד שנקרא "אדם", שהוא צריך להידמות לבורא, ולכן אנחנו צריכים לעבוד יחד. וכמו שבגוף שלנו יש לנו כאלה חלקים שהם לגמרי לא שייכים למחשבות, רצונות, אלא הם מבצעים את הפעולות, וגם יש חלק קטן מהגוף, איפשהו במוח שיש לו רצונות, יש לו כוונות, מחשבות והוא קובע ומחליט ומנהל את הכול, כך אנחנו גם בכל הגוף הגדול, שזו החברה האנושית הכללית כולה, האנושות. שאם אנחנו מסדרים הכול נכון, אז כולנו קשורים לכולם ובגוף השלם הזה מתגלה הבורא בכולם ולפי ההתכללות ביניהם מרגישים אותו במלואו. אנחנו לא מבינים איך זה קורה, אבל לא חסר לנו ולא יחסר לנו באף רצון הקטן והגדול גילוי הבורא, ידיעת הבורא, כך זה בנוי.
לכן בעל הסולם אומר "שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם באגודה אחת" שאנחנו צריכים להיות כגוף אחד ובגוף הזה לכל אחד יש תפקיד משלו, אבל כשהוא מקיים את התפקיד הוא מקבל מכל הגוף את החסרונות ומכל הגוף מילויים וכך מרגיש את כל הגוף שנמצא עמו ממש בקשר אחד ולא חסר, לא חסר אז כלום.
שאלה: המעטים שעוסקים בחכמת הקבלה עושים הכנה על מנת לקבל את האור הגדול שנים על גבי שנים. ברגע שמקבלים המעטים האלה את האור הם צריכים להעביר את זה לכולם. איזו הכנה יש לכולם שהיום לא מסוגלים לשמוע ולהקשיב, וזה לא אשמתם, הם לא מסוגלים.
חכה חכה, כל העולם כבר מתחיל עכשיו להרגיש את מצריים. שאין לו ברירה, לא נשאר לנו במה לעבוד, במה ליהנות, לרוץ אחרי כל מיני המילויים המדומים האלה. אתה תראה איך שזה יקרה. הבורא בצורה שיטתית, ככה פרוסה אחר פרוסה, יחתוך מהם את כל התענוגים המדומים האלה שיש להם מהחיים ובמקום זה יתחילו לסבול ולהרגיש שיש משהו אחר במקום זה, אבל איך להשיג? ואז תראה עד כמה שהם ישתוקקו לבוא אליך, רק שאתה תקח אותם קצת לרמה אחרת של החיים.
תלמיד: אז ההכנה שלהם תהיה קודם כל בהכרת הרע, בריקנות? זו ההכנה בעצם לקבלת האור?
לפחות בזה שיפסיקו לחשוב על כל אותם מותרות החיים שהיו להם קודם. לא ירוצו אחרי זה. לא ירוצו. יש עוד כאלה שחושבים שממחר הכול ייפתח ואנחנו שוב חוזרים לחיים הרגילים. כלום. אתה רואה את סקירת העולם לפעמים? הכול סגור, הכול רדום, עובדים בשקט ככה וככה בחצי כוח ובינתיים המון אנשים יוצאים כמובטלים והמון עסקים נסגרים, מפעלים שאין בהם כבר צורך וכולי וכולי. העולם נמצא בהקפאה. הרבה אנשים חוזרים הביתה ואין להם מה לעשות, אין עבודה, העולם צריך לחשוב על פורמט אחר של קיום. ואנחנו נראה את זה בזמן הקרוב עד כמה המציאות, רק המציאות, היא תחייב את בני האדם לסדר את הדברים מחדש.
שאלה: קודם אמרת שעוד מעט אנחנו נחזור לסעודות, לכנסים, כאילו נשמע שאנחנו נפשיר מההקפאה הזאת בקרוב.
לא, נצא מההקפאה הזאת רק בזה שאנחנו נוכל להיפגש. אני מקווה שאנחנו נוכל להיפגש בכמויות גדולות. יהיו מצבים קשים בצורה אחרת, אבל אם נגיד נעשה ארוחה פעם בשבוע כמו שאנחנו עושים כאן לכבוד שבת לאלף איש, למה שלא נוכל?
תלמיד: כי אתה ציירת שלא חוזרים אחורה ואנחנו נכנסים למרחב וירטואלי וכאילו זהו, נגמר.
מה זה מפריע פעם בשבוע נגיד להיפגש?
תלמיד: אז אתה רואה כבר את היציאה מהמשבר הזה של הקורונה?
אני מקווה מאוד שעוד מעט זה יהיה ככה, שאנחנו יוצאים. המשבר צריך להיות אצלנו בפנים. הוא צריך לתת לנו בפנים יחס חדש לחיים, לחברה, לקשר בינינו, לעבודה, למהות, מטרת החיים, זה מה שאני מצפה כתוצאה מהמשבר. הקורונה לא צריכה לעשות מאיתנו שום דבר חוץ מזה, היא צריכה רק להראות לנו איזה חיים חדשים אנחנו צריכים עכשיו לקבוע בינינו, עוד יותר ועוד יותר בריחוק פיזי וקירוב פנימי.
תלמיד: אם תוכל לדייק עוד פעם, איזו צלקת הקורונה הזאת משאירה בנו? אנחנו חוזרים לשגרה ומה אחר כך יישאר לנו?
אנחנו לא חוזרים לשגרה, לא חוזרים. כשאתה תראה את כל הצורה הזאת שאליה כל האנושות חוזרת, אתה תראה שזו לא חזרה. הם כבר נמצאים במצב אחר, חדש.
תלמיד: פותחים דף חדש אני מבין.
כן.
תלמיד: ומה בדף החדש הזה? מה קורה שם?
הדף החדש הזה הוא שאנחנו מקימים קשר חדש בינינו, לא תחרותי כמו שהיה קודם. אנחנו יותר ויותר רגילים לשבת בשקט ולא להשתמש בכל כדור הארץ כדי לפרק אותו ולרוקן אותו. כך זה יישאר לנו ואז נבנה לאט לאט יחס חדש לחיים.
קריין: אות י"ב.
"יב. אם ישראל יעשו לאגודה אחת, כמו גוף אחד, אשר בעלי עבודה שהם הידים של הגוף יספיקו להראש, אז היגיעה והצער של בעלי תורה ועבודה ישלימו בעד העובדים... ומובן היטב המדרש [אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם] באגודה אחת וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. .. יהלך."
זה מה שיהיה. זאת אומרת, אנחנו לאט לאט נצטרך להתקבץ יחד כאגודה אחת, כל האנושות כעם אחד. יש ודאי ראש, תוך, סוף, כל המבנה של הפרצוף הרוחני, כך אנחנו נראה את עצמנו. וכל זה, הפנדמיה הזאת ועוד דברים שיבואו אחריה יעזרו לנו כך להיבנות בעזרת ה' בקרוב.
שאלה: האם יש קשר בין 400 שנה בגלות והשגת ארבע דרגות?
יש.
שאלה: דיברנו על חזרה לסעודות ואנחנו רוצים לשאול האם סעודות וירטואליות זה משהו שאתה כן רואה לו מקום?
אני לא מוחק שום דבר ולא עושה שום דבר, מה אתם מיד קופצים על זה? למה אתם עושים מכל מילה שלי מה שבא לכם בראש לעשות? אני רק אמרתי שאני חושב שהסעודות הגדולות האלה, יכול להיות שהם יחזרו. כנס גדול אחד בשנה, למה שלא יחזור? או כנסים שלנו בכל מיני מקומות בכדור הארץ, למה שלא יחזרו? זה לא שייך. אם זה פועל, אם זה תואם, אם זה מקדם אותנו לחיבור פנימי, אז כל דבר חיצוני הוא גם מכובד.
שאלה: אמרת קודם שהבורא מעביר עכשיו את כל האנושות תהליך של יציאת מצרים. אתה יכול להסביר? כי ממה שאני זוכר במצרים היה לבני ישראל כל טוב, בצלים, ושומים וכולי, ורק הבורא היה חסר להם. ובאנושות כאילו הבורא לוקח את הבצלים והשומים. איך זה דומה?
היה טוב לאנושות עכשיו עד הפנדמיה?
תלמיד: כן.
כן. עכשיו "קם מלך חדש", הווירוס הזה שלא נותן לנו להתחבר, רוצה להפריד, מראה עד כמה שאנחנו מזיקים זה לזה, שאנחנו צריכים להתרחק. מה אתה רוצה שיהיה? אנחנו צריכים עכשיו לצאת מהפנדמיה הזאת. באיזו צורה אנחנו נצא, עוד נראה.
תלמיד: מה שלא מובן לי זה שבמצרים בני ישראל רצו להתחבר, בגלל זה הם הרגישו את פרעה הרע. ובאנושות לא רואים כזה רצון להתחבר.
אני לא חושב שהם רצו להתחבר כל כך. הם נכנסו למצרים בצורה כזאת שהם לא רצו להתחבר. הם לא רצו להיות סביב יוסף. לא. הם נכנסו לשבע שנות שובע, והיה להם טוב. ופרעה היה טוב. הם נהנו מהאגו ועל ידי האגו שלהם הם התחברו, ולא הרגישו שהאגו הזה מפריע. ואחרי שהם התחברו בצורה אגואיסטית, שהיה להם טוב כך, אז התחיל להתגלות שפרעה זה הרע.
תלמיד: וכשבני ישראל צועקים לבורא, זה לא כי הם רוצים להתחבר והם רואים שהם לא מסוגלים? שפרעה לא נותן להם?
חכה. עוד לא הגענו לזה. זה לגמרי לא המצב שלנו.
תלמיד: לכן אני שואל, למה התכוונת שהבורא מעביר את האנושות דרך תהליך מצרים עכשיו?
הוא מעלה בהם חיסרון, ולאט לאט עכשיו הוא מראה עד כמה שהחיסרון הזה שיש בהם, הרצון לקבל הגדול, ממית אותם, מפריע להם.
תלמיד: כרגע זה השלב של גילוי פרעה לאנושות?
כן. עוד לא, זה עוד רחוק מהמכות.
שאלה: האם כל האנושות לפי דעתך תהיה מסוגלת לבצע את המטמורפוזה הזו של הרצון ולוותר על הדברים שכל כך התרגלנו אליהם, על ההנאות האלה? כי גם במצרים היה שלב כזה. נראה לך שכל האנושות תצליח לעמוד בזה?
לי אין שאלה "אם האנושות", או "אם מצרים", עם אף אחד. יש לי שאלה, שכל הבריאה היא רצון לקבל, ועד כמה שהרצון לקבל מרגיש טוב או רע, בהתאם לזה המצבים האלה עוברים עליו. ואם הרצון לקבל חושב שהוא מחליט, והוא מגיב, והוא מרגיש, והוא רוצה או לא רוצה, אז זו שטות גדולה לרצון לקבל שהוא חושב כך.
אלא שהרצון לקבל נמצא סך הכול, כמו שאומרים בגלות מצרים, בשליטת פרעה. והשליטה הזאת קובעת. אם טוב לו, או רע לו, רוצה כך, או רוצה כך. ובכלל, הרצון לקבל לא נמצא בצמצום, או למעלה מהצמצום שהוא יכול לקבוע מיהו. הוא נמצא למטה מהצמצום. ועד כמה שיש יותר אור, או [פחות] אור, בהתאם לזה הוא בוכה או צוחק, סך הכול. ולכן על הרצון לקבל אני בכלל לא שואל.
אני שואל רק איך אנחנו יכולים לזרז את השפעת האור העליון על הרצון לקבל? על זה אני שואל. כי המהירות הזאת קובעת איך אנחנו נעבור את המצבים. אבל על הרצון לקבל בעצמו, מה זה? מי זה האדם? זה כלום. אין על מי לשאול את אף אחד. יש לו בחירה חופשית ? לא. יש לו אור ביד שהוא מאיר לעצמו ומתקן את עצמו? לא. אז על מה אנחנו מדברים בכלל, על איזה יצור שהוא כולו ללא בחירה חופשית.
חכה. תן לו לגדול, תן לו לקבל בחירה חופשית, שיהיה לו מסך ואור חוזר, אז לפחות במשהו הוא יהיה מסוגל והוא יקבע את עצמו כעצמאי, אז יהיה על מה לדבר. בינתיים אין לנו לאף אחד שם, אין לאף אחד מקום. אנחנו לא קיימים בפני עצמנו. זה מה שיש לנו.
שאלה: סיימנו לקרוא את מאמר "ירושת הארץ", ובדרך כלל במהלך היום אנחנו בעשיריות, במפגשים שלנו, עוברים על הקטעים, מבררים, דנים, מצד אחד, מצד שני, נתת עצה לקרוא את מאמרי הרב"ש, לעבור יום יום מאמר, ולממש את העקרונות במאמרי החברה. האם ללכת לפי הזרימה של השיעור או ללכת עכשיו לפי מאמרי הרב"ש?
לי לא חשוב. העיקר שאתם תפעילו בקשה לבורא, תפילה לבורא, את מה שאנחנו כולנו רוצים לבקש. "תטפל בנו. תן לנו להתקדם אליך".
(סוף השיעור)