שיעור בוקר 23.04.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך י"א, "מועדים", עמ' 50, פרשת "בשלח",

מאמר "אז ישיר משה", פסקאות 229 – 224

וכרגיל, אנחנו משתדלים לא לשכוח על הכוונה, שאנחנו מקבלים את המאור המחזיר למוטב דרך קריאת הזוהר יחד. אז בשביל מה אנחנו מקבלים אותו, מה אנחנו צריכים? כי בכוונה הזאת תלויה השפעת המאור. אם הכלל הגדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", אז כל הטבע שלנו נגד זה נקרא "יצר הרע", ואז "בראתי תורה תבלין" כדי להפוך את היצר הרע ליצר הטוב, משנאה לאהבה. אנחנו צריכים להכין את עצמנו לרצון לעבור את ההיפוך הזה, יחס מרע לטוב כלפי הזולת, ואז האור העליון, לפי הנחיצות של האדם בזה, משפיע עליו ועושה לו שינוי.

.224" זהו הראש של כתרי המלך והסיום. מבחינת ט"ס דאו"י דז"א, הוא התחתון המסיים. ומבחינת ט"ס דאו"ח דז"א, המאירים מלמטה למעלה, נחשב היסוד לכתר דאו"ח. וכיוון שהוא ראש הספירות דאו"ח, ע"כ קורא לו הכתוב, לראש אשמורות.

לראש אשמֻרות כתוב חסר ו', שרומזת על מלכות. והיסוד הוא ראש אליה, כמו שנקרא ראש המיטה. והכול במלך הקדוש העליון כתוב, שהוא ז"א, יסוד דז"א. כמ"ש, השירה הזאת לה', ליסוד דז"א.

.225 השירה הזאת לה', זהו הנהר, בינה, היוצא מעדן, חכמה. בינה, שיצאה מראש דא"א, שכל השֶמן והגדלוּת, כל המוחין שבזו"ן ובבי"ע, יוצאים ממנו. וזה נשמע מהכתוב שאחריו, אשירה לה', שזהו מלך הקדוש העליון, ז"א. וע"כ לא כתוב, אשירה לו, כי לה' הקודם, שבשירה הזאת לה', היא בינה ולא ז"א." אנחנו לא שוכחים את הכוונות, זה מאוד חשוב. הטקסט פחות חשוב.

.226" ויֹאמרו לאמוֹר, אשירה לה'. לאמור לדורי דורות, כדי שלא יישכח מהם לעולם. כי כל מי שזכה לשירה הזו בעוה"ז, זוכה בה בעוה"ב, וזוכה לשבּח בה בימיו של מלך המשיח בשמחת כנ"י בהקב"ה.

כתוב, לאמור, שפירושו, לאמור באותו הזמן בארץ הקדושה שישבו ישראל בארץ. לאמור בגלות. לאמור בגאולתם של ישראל. לאמור לעוה"ב.

.227 אשירה לה' כי גָאֹה גָאָה. אשירה, משום שהיו משבחים תשבחות המטרוניתא. ע"כ כתוב, אשירה, בלשון יחיד. לה', זהו המלך הקדוש, ז"א.

כי גָאֹה גָאָה, שעלה והתעטר בעטרותיו, להוציא ברכות וכוחות וגבורות להתעלות בכל. כי גָאֹה גָאָה, גָאֹה בעוה"ז, גָאָה בעוה"ב. כי גאֹה באותו זמן, גָאָה כדי שיתעטר אח"כ בעטרותיו בשמחה שלמה.

.228 סוס ורוכבו רָמָה בים. הממשלה של מטָה, סוס, והממשלה של מעלה, שהם נאחזים בה, רוכבו. שתיהן נמסרו בים הגדול ההוא והממשלה הגדולה, לעשות בהם נקמות. ואין הקב"ה עושה דין למטה עד שיעשה בממשלתם של מעלה. כמ"ש, יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכֵי האדמה על האדמה.

.229 רמה בים. בו בלילה התעוררה גבורה חזקה, שכתוב בה, ויולֶך ה' את הים ברוח קָדים עזה כל הלילה. באותו זמן ביקשה המטרוניתא מהמלך, כל אלו המוני המצרים של מטה, וכל אלו השרים של מעלה, שיימסרו בידיה. וכולם נמסרו בידיה, לעשות בהם נקמות. כמ"ש, סוס ורוכבו רמה בים. בים, מורה, בין בים שלמעלה, ובין בים שלמטה."

יש שאלות על כוונה? אם לא, סימן שלא מספיק עובדים.

עוֹזי וזִמְרת יה

.230" אחוֹר וקֶדם צַרְתָני ותָשֶׁת עליי כַּפֶּךָ. כמה צריכים בני אדם לכבד את הקב"ה, משום שהקב"ה, כשברא העולם, הסתכל באדם, שיהיה מושל על הכול, והיה דומה לעליונים ולתחתונים. הוריד אותו לעולם בדמות מכובדת. וראו אותו הבריות. אז התקבצו והשתחוו לפניו, ואֵימה ופחד נפלו עליהן מיראתו. כמ"ש, ומורַאַכם וחִיתְכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים.

.231 הכניס אותו אל הגן שנטע לשמור אותו, להיות לו שמחה על שמחה, ולהשתעשע בו. עשה לו חופּה מכוסָה באבני יְקָר, ומלאכים העליונים שמחים לפניו. אח"כ ציווה אותו על אילן אחד, שלא יאכל ממנו, ולא עמד במצוות אדונו.

.232 נמצא בספר של חנוך, שלאחר שהעלה את חנוך, והראה לו כל אוצרות המלך העליונים והתחתונים, הראה לו עה"ח, ואת העץ שהצטווה עליו אדם, והראה לו מקומו של אדם בגן עדן. וראה, שאם היה שומר אדם מצווה זו של עצה"ד, היה יכול לחיות תמיד, ולהיות תמיד שם. והוא לא שמר מצוות אדונו, יצא לדין ונענש.

.233 אדם בשני פנים נברא. וכמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, ניסר אותו הקב"ה ונעשו שניים, ממזרח וממערב, אדם ממזרח וחוה ממערב. כמ"ש, אחור וקדם צרתני. אחור זה מערב, וקדם זה מזרח.

.234 הקב"ה תיקן הנקבה, ושִכלל יופיה על כל, והביא אותה לאדם. כתוב, וייבן ה' אלקים את הצלע. וכתוב, וייקח אחת מצלעותיו. אחת, כמ"ש, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאִימהּ, המלכות. מצלעותיו, מצדדיו. כמ"ש, ולצלע המשכּן. כי נלקחה מצד שמאל.

.235 הקב"ה נתן נשמה עליונה באדם, והכליל בה חכמה ותבונה לדעת הכול. נתן בו נשמה ממקום ששאר הנשמות באות, מבינה, שאור הבינה נקרא נשמה.

.236 תוֹצֵא הארץ נפש חיה. מאותו מקום בארץ, שהמקדש נמצא בו. כי הארץ היא מלכות, ומקום המקדש הוא בינה שבה. נפש חיה, זוהי נפש של אדה"ר. אור הנפש הוא אור המלכות, אבל נמשך מבינה שבה. ולכן נמשך ממקום המקדש, שהיא בינה שבה.

.237 אדם היה יודע חכמה עליונה יותר מהמלאכים העליונים, והיה מסתכל בכל וידע והכיר אדונו, יותר מכל שאר בני העולם. אחרי שחטא, נסתמו ממנו מעיינות החכמה. כמ"ש, ויְשַלְחֵהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה.

.238 אדה"ר יצא מזכר ונקבה, זו"ן, כמ"ש, ויאמר אלקים, נעשֶה אדם בצַלמנו כדְמוּתנו. וע"כ גם אדם נעשו זכר ונקבה ביחד, ואח"כ נפרדו זה מזה. והרי כתוב, לעבוד את האדמה אשר לוּקח משָׁם, ולא מזו"ן העליונים. כן הוא ודאי, שנלקח מהאדמה, נוקבא דז"א, והקב"ה, ז"א, השתתף עימה. וזה זכר ונקבה שאמרנו. והכול הוא דבר אחד."

שאלה: אני מנסה להבין מהו הכוח שפועל עלינו. אם אנחנו עכשיו לומדים זוהר, אז יש את מה שאנחנו שומעים, יש את מה שאנחנו רואים, יש את מה שאנחנו מבינים, ויש את מה שעולה לנו בראש תוך כדי. מה הכוח שפועל, אם אנחנו לא צריכים ממש לשמוע, או לא צריכים ממש להסתכל, או ממש להבין? ואם עולות לנו שאלות, אז זו הפרעה. איך אנחנו צריכים להתייחס ללימוד עצמו. למה אנחנו צריכים להתייחס?

אתה צודק, זאת הפרעה, אבל זו הפרעה מכוונת, ואם אתה מקבל אותה, עובד איתה, אז אתה נותן לכוח העליון להשפיע עליך. זו כל העבודה שלנו. יש סך הכול רצון להשפיע ורצון לקבל. ורצון לקבל זה אנחנו וכל המערכות שלנו, שהן נסתרות מאיתנו אבל נמצאות בנו. זה הכול רצון לקבל. והרצון להשפיע זה הכוח עליון. וישנה מטרה, להביא את הרצון לקבל לצורת הרצון להשפיע. לצורה, לא שהוא ישתנה אלא שהוא יקבל על עצמו צורה כזאת, כמו הרצון להשפיע.

במה הוא יכול להיות כמו הרצון להשפיע? בזה שיעבוד עם מה שהוא, בהכול, במאה אחוז שלו שיעבוד בקבלה כפי שהוא רוצה, כפי שהוא מיועד, אבל שמעצמו, מתוכו, ישתמש בטבע שלו רק לצורך השפעה. כדי לתת לרצון לקבל הזדמנות כזאת, אז הבורא עשה על עצמו הסתרה. שהרצון לקבל יכול עכשיו לשנות את עצמו כך שפעולות הקבלה שלו תהיינה כפעולות ההשפעה. כי אם אני לא רואה ולא יודע ולא מבין ברצון לקבל שלי עם מי יש לי עסק, יש לי הזדמנות לעבוד לא מתוך שטוב לי, לא מתוך שאני רוצה לקבל אלא מתוך זה שאני מכבד את הנותן. אני יכול כאן לקבוע יחס אחר שלי לבורא.

ולכן כל העבודות שלנו הן באמת כפי שאתה אומר, זה כאילו הפרעה. ודאי שזו הפרעה, זו הפרעה לרצון לקבל שלנו כדי שאנחנו נוכל להעמיד את עצמנו, לעבוד עימו מתוך כבוד לצד השני. מתוך זה שאני רוצה להשפיע לו נחת רוח. כי אם התענוג, האור, היה נמצא ומאיר בתוך הרצון שלי אז הייתי כל הזמן נעול עליו, הייתי כל הזמן רק משתוקק אליו. לא הייתי חושב על שום דבר אחר, כי רצון ותענוג היו פועלים זה כנגד זה, זאת אומרת ביחד, כי הם משלימים זה את זה. כמה שאני נהנה יותר, אני רוצה אותו יותר. כמה שיש לו כלי להיכנס וליהנות לו, אז הוא עושה את זה.

האורח ובעל הבית הם מתאימים זה לזה. האורח עם הבטן שלו מוכן לבלוע כל מה שיש לבעל הבית, כי כך הוא נברא. ובעל הבית מוכן הכול לתת לאורח, כי זה הרצון שלו, רצון להשפיע זה טבעו. אבל בצורה כזאת אין לך נברא. יש מישהו שעשו אותו, שהוא ודאי רוצה ליהנות, הוא פותח את הפה "אה", בבקשה. אבל איפה הוא עצמו, איפה האישיות שלו? זה יכול להיות רק בתנאי שהוא עושה מעצמו משהו הדומה לנותן. ואז הוא מגיע לצורתו השלימה. זאת אומרת שהוא משתמש בטבע שלו, והוא משתמש בטבע של הבורא, בשתי הצורות האלה, כדי שביניהן, בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, הוא יבנה את האישיות שלו שזה נקרא "קליפת נוגה", שזה דווקא באמצע, הקו האמצעי.

זה מה שהנברא עושה, נותנים לו הזדמנות כזאת. וכדי לתת לו הזדמנות, מה הבורא עושה? הסתרה מפה, הסתרה משם. גירוי מפה, גירוי משם. אבל בסך הכול מה הוא עושה? הוא נותן לנברא להשתמש בשני הכוחות האלה, הרצון לקבל והרצון להשפיע בצורה שהנברא יברא את עצמו משניהם, כעצמאי. רק עצמאות שגדלה מתוך רצון לקבל ורצון להשפיע, היא נקראת "אדם".

וכאן ודאי שאנחנו צריכים לקבל את המשחק שהוא משחק איתנו בצורה שאנחנו מבינים, מרגישים, ומגיבים על זה נכון. בטוח שמגיעים דברים לא כל כך נעימים. לא נעימים עד מאוד, עד מקרי חיים ומוות וייסורים איומים, וכאלה הטרדות ופחדים וחרדות שהוא מכניס בנו והכול. זה נכון. אבל זאת כדי שאני אבנה את עצמי כעצמאי משתי ההשפעות הללו, לא מקבלה ולא מהשפעה. אני לא מתפעל מהן סתם, גם מההשפעה. אני קודם כל דואג לעצמאות, כי זה הרצון שלו, שאני אהיה עצמאי.

למה אנחנו מגיעים מזה? להשפיע או לקבל זה לא חשוב, חשובה העצמאות. כי אנחנו לא יכולים לדבר על הבורא חוץ מ"בוא" ו"ראה", שיש לו כוח להשפיע והוא בורא רצון לקבל. אבל כוח להשפיע זה לא הוא, אלא כדי לברוא את הנברא הוא משתמש בתכונה כזאת שזה כוח המשפיע. והוא בפני עצמו? אין לו כוח להשפיע, למי ישפיע?

אז כשאתה בונה עצמאות, אתה מעלה את עצמך למעלה מהרצון לקבל ולמעלה מהרצון להשפיע. אתה רק משתמש בשני הכוחות הללו, בתכונות הללו כדי לבנות את עצמך באמת מתקשר, מזדווג עם ההוא שלמעלה אפילו מהמילה "בורא".

אז כאן יש לך תהליך, וכפי שאתה אומר "זה מפריע, זה לא מפריע". ודאי שהכול בא בצורה שרק תאפשר לך לדאוג לעצמאות. כמו שאנחנו רוצים מהילדים שלנו. ואז אתה תראה מה שאתה עושה, כי הכל נעשה כענף ושורש. ומה אתה עושה לילדים? אתה נותן להם הכבדה בחיים שלהם, "ככה תעשה", "ככה תעשה". אפילו המשחקים שאתה קונה להם, הם לא סתם כדי לשמח ולשעשע אותם במשהו, אלא אתה רוצה לקנות משחק שעל ידו הם ילמדו, שיהיו יותר חזקים, שיהיו יותר חכמים. האם זה נקרא שאתה עושה את זה מאהבה? כן. כי אתה רוצה שיגדלו.

שאלה: דיברת על כוונה. מה היא כוונה?

כוונה זה נקרא מה אני רוצה לראות כתוצאה מהמאמץ שלי. זאת אומרת, זה הפריים הבא, הצורה הבאה שבה אני רוצה לראות את המציאות, אני והעולם. זה הכוונה. שעדיין זה לא הגיע למימוש אלא אני מתכוון לזה. הכוונה כוללת רצון לקבל ורצון להשפיע והיחס ביניהם, אורח ובעל הבית והקשר ביניהם.

תלמיד: במקום שייווצר כאב כתוצאה מזה שאין כוונה, נוצר דווקא כזה ערפול, פשוט "אין כוונה אז אין". מה עושים עם זה?

על זה צריכים לעבוד. כאן כל אחד "איש את רעהו יעזורו". אין לנו צורך בכוונות, אנחנו רוצים מילוי וזהו. מילוי פחות, מילוי יותר, לזה אני מגיב. לכוונה, אני לא דואג. לכן כלפי זה ישנה בחירה חופשית. לארגן קבוצה כך שכולה תשפיע על כל אחד ואחד לצורך הכוונה.

אנחנו צריכים להבין שכל התיקונים הם תיקון הכוונות. חוץ מכוונות אין כלום, כי אתה משתמש בכוחות, והם כבר נמצאים. רק כוונה.

שאלה: בעל הסולם כותב "ויְשַלְחֵהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה". אני בא ושואל אותך, היינו פעם בהשפעה? כי אנחנו מרגישים באמת קבורים עמוק באדמה בקריאה בזוהר. אז עכשיו זה בסדר שאנחנו מרגישים קבורים באדמה או שאנחנו צריכים לצאת משם?

אנחנו, השורש שלנו זה בינה. מלכות שעלתה לבינה זה המקום של גן עדן. ואפילו לא רק בינה, אלא בינה שיש לה גם הארה מחכמה, אבא ואימא. ולעבוד את האדמה, זאת אומרת מתוך כל הרשימות האלה שהיינו במקום העליון, אנחנו צריכים עכשיו לעבוד בתיקון הרצון לקבל שמתעורר בנו. זה נקרא "לעבוד את האדמה", להביא את האדמה למצב "הארץ". "ארץ ישראל", ואחר כך "ארץ הקודש" ובינה. ודרגות בארץ הקודש, "ירושלים", "הר מוריה", "בית המקדש", "קודש הקודשים", כך כל הספירות שבונים בבינה.

תלמיד: אז מה ההבדל עכשיו בינינו שיושבים פה וקוראים בזוהר, לבין אותו חתול ששומע מוצרט? אנחנו מרגישים למעשה אותו דבר.

נכון, אבל בהבדל מהחתול יש לך יכולת להשפיע על המאור המחזיר למוטב, ואתה משתנה. לא בקצב שמשביע את הרצון שלך, אני מבין, אבל אתה משתנה. וגם לגבי הקצב, שוב אני אומר לכם, עם כל הטענות שאנחנו לא מתקדמים, אתה לא יכול אחרת. אתה לא מבין באיזה קצב נמצאים עכשיו הגלגלים בפנים בתוך הנשמה, ועד כמה שמשתנים. אתה עוד לא רואה. מה לעשות.

כי אתה מחפש שינויים רוחניים, ובדרגה שלך שינויים רוחניים באים על ידי שינויים גשמיים. ההבדל בין גשמיות לרוחניות הוא שכל העולם הגשמי שווה לנקודה אחת רוחנית. כך הוא ההבדל בין מדרגות. האם אתה מבין מה צריך להשתנות כדי שתרגיש את זה. אבל זה משתנה. כך מתקדמים.

רב"ש מספר, שבעל הסולם מצא ספר אצל רבי מפורסוב כשהיה שם פעם אחת, הוא ראה ואמר, "זה בדיוק מה שאני מחפש". ונסע חזרה, אפילו לא רצה לשאול אותו משהו, הוא כבר רצה להשיג את הספר. הוא הגיע מהר לוורשה בחזרה מפורסוב, מצא את הספר והתחיל להיות שקוע בו. אבל אומר רב"ש, שהוא לא ידע שזה יקח לו עשרים שנה, עד שהוא יבין את האר"י ממש.

אנחנו גם לא כמו בעל הסולם, אמנם שאסור להגיד כך, כי אדם צריך להגיד "אני כמשה רבנו", אבל זה לוקח זמן. ודאי שאפשר יותר. אנחנו נשתדל.

(סוף השיעור)