שיעור בוקר 05.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 9, מאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים"

גילוי טפח וכיסוי טפחיים

"מרגלא בפי הגדולים אנשי השם, במקומות שבאים שם לגלות איזה דבר עמוק, שמתחילים המאמר: "הנני מגלה טפח ומכסה טפחיים".

והנה הקדמונים שלנו נשמרים מאד ממלה יתרה, כמו שהורונו ז"ל, "מלה בסלע, שתיקא בתרין [בשניים]" (מגילה יח ע"א; הקדמת הזוהר ע"פ הסולם אות י"ח). פירוש, אם יש לך מלה יקרה בפיך, ששויה סלע, תדע, שהשתיקה ממנה שויה שני סלעים.

והכונה על אותם, המפליטים מלות יתירות, שאין בהם תוכן ושימוש להענין, רק לשפר את הלשון להנאותה לעיני המעיין. והיה זה בעיני קדמונינו לאיסור חמור, כמפורסם להמסתכל בדבריהם. וכמו שאוכיח זה בקונטרסים הבאים. ואם כן צריכים אנו לתשומת לב, להבין מליצתם זאת, שהיתה שגורה בפיהם כל כך."

תשאלו, לי אין לי מה להוסיף, הדברים מאד ברורים.

שאלה: מה אנחנו יכולים ללמוד על העבודה מגילוי טפח וכיסוי טפחיים, מה אני יכול לקחת מזה?

שאם אתה הולך לגלות טפח, אתה צריך לדאוג לכסות טפחיים.

תלמיד: לא הבנתי.

אתה יודע מה זה טפח?

תלמיד: כן.

וטפחיים?

תלמיד: כן.

אז תדע, שבמקום שאתה מגלה טפח, תהיה מוכן לכסות טפחיים.

תלמיד: ואם אני עושה זאת, זה אומר שאני צנוע?

זה אומר שהגילוי צריך להיות רק בדברים נכונים, בסגנון נכון, בצורה נכונה לאנשים מוכנים, ואז הגילוי יהיה לטובת האנושות, לטובת הבני אדם.

תלמיד: האם זה גם נכון לומר שעצם ההסתרה זה גם גילוי?

לא.

תלמיד: אני מגלה בהסתרה?

לא, זה לא שייך ואל תיכנס לזה.

ג' מינים בהסתר החכמה

"והענין הוא, כי יש ג' חלקים בסודות התורה, אשר בכל חלק וחלק יש טעם מיוחד לההסתר שבו. ונקראים בשמותם:

א. האינו נחוץ,

ב. האי אפשר,

ג. משום סוד ה' ליראיו.

ואין לך פרט קטן בחכמה זו, שאין נוהג בה ביאורים מג' חלקים אלו האמורים. ואבארם אחת לאחת."

א. האינו נחוץ

"פירוש, שלא יצמיח למי שהוא שום תועלת על ידי התגלותם. וכמובן, אשר אין בזה משום הפסד כל כך. כי רק ענין של נקיות הדעת יש כאן, דהיינו כדי להזהר מן אותם מיני מעשים, המוגדרים בשם "מה בכך". דהיינו, מה בכך שעשיתי זה, כיון שאין הפסד בדבר.

ותדע, אשר "המה בכך" נחשב בעיני החכמים למשחית היותר נורא בין המשחיתים, שהרי כל מבלי עולם, שנבראו ושעתידים להבראות, אינם יותר רק סוג אנשים של "מה בכך". דהיינו, שעוסקים בדברים, שאין בהם צורך, ומעסיקים לזולתם בדברים שאין בהם צורך. ולפיכך, לא היו מקבלים שום תלמיד, בטרם ישיגו ממנו בטחון, שיהיה משומר בעסקיו, שלא לגלות מה שאינו נחוץ."

שאלה: המאמר מאד קצר, עבור מי הוא נכתב או באיזה מעמד הוא נכתב?

אני לא יודע, זה מה שמצוי בכתבי בעל הסולם.

ב. האי אפשר

"פירושו, כי אין השפה שולטת בהם, לדבר באפס מה מתכונתם, לרוב דקותם ורוחניותם. ולפיכך, כל התגברות להלבישם באיזה מלות, אינה עשויה, אלא להטעות בהם את המעיינים, ולהטותם לדרך שוא, שזה נחשב לעון היותר גדול מנשוא. ועל כן, לגלות מה מענינים כגון אלו, צריכים רשות מן השמים, שזהו חלק הב' מהסתרת החכמה. אולם גם דבר רשיון הזה צריך ביאור".

שאלה: האם איסור גילוי חכמת הקבלה נכון גם בימינו?

אין איסור על הפצת חכמת הקבלה, אלא היא צריכה להיות מתאימה להתפתחות הדור. כלומר, לגלות אפשר אבל בהתאם להתפתחות.

תלמיד: אנחנו עוסקים הרבה בהפצה, האם מי שכותב ברשתות החברתיות צריך לעשות כוונה מיוחדת כדי שהמילים יוציאו כוח רוחני?

לא, פשוט לכתוב בצורה ברורה, שטחית, לא יותר.

שאלה: הוא מתאר כאן נתק בין המציאות שהמקובל משיג לבין היכולת של השפה להעביר את זה, איך מגשרים על הפער הזה?

כל עוד האדם לא מגיע לתכונות הפנימיות של החכמה, הוא לא יודע.

תלמיד: כשהוא יודע, הוא כבר לא צריך מילים לזה?

הוא צריך עוד, אבל הוא יכתוב על זה הלאה.

רשות מן השמים

"הנה דבר זה מבואר בספר "שער מאמרי רשב"י" להאר"י ז"ל (בפרשת משפטים, זוהר ד' ק', בדיבור המתחיל "בריה דיוחאי ידע לאסתמרא"). וזה לשונו:

"דע, כי נשמות הצדיקים

יש מהם שהם מבחינת אור המקיף,

ויש מהם שהם מבחינת אור פנימי"

(פירושם תמצא בספרי "פנים מאירות" בשער המקיפין, ענף מ"ח).

וכל אותם, שהם מצד אור מקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה, דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יבינו, אלא מי שראוי להבינם.

והנה, רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, היתה נשמתו מצד אור המקיף. ולכן היה בו כח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים, לא יבינם, אלא מי שראוי להבינם.

ולכך ניתן לו "רשות" לכתוב ספר הזוהר. ולא ניתן "רשות", לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו, לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו. אבל הטעם הוא, שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו. וזהו מה שכתוב "בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי [בנו של יוחאי ידע לשמור דרכיו] וכו'". ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר, אשר כתב רשב"י, שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו. עד כאן לשונו.

תמצית דבריו: אשר ענין ביאורי דברים בחכמת האמת, אינו תלוי כלל בגדלות וקטנות של החכם המקובל, אלא הוא ענין הארת הנשמה המיוחדת לדבר זה. אשר הארת נשמה זאת, היא בחינת נתינת "רשות" מהשמים, לגלות חכמה העליונה.

ונמצינו למדים, אשר מי שלא זכה לרשות הזה, אסור לו לבאר ביאורים בחכמה זו, משום שאינו יכול להלביש הדברים הדקים ההם, במלות המתאימות לדבר, אשר המעיינים לא יכשלו בה. שמשום זה, לא מצינו שום ספר מסודר בחכמת האמת, מלפני ספר הזוהר של רשב"י. כי כל הספרים, שקדמוהו באותו החכמה, אינם מוגדרים בשם "ביאורים" בחכמה, אלא רק "רמזים" בעלמא. וגם בלי סדר של קודם ונמשך, כנודע למוצאי דעת. עד כאן הבנת דבריו ז"ל.

ויש להוסיף, כפי מה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים, אשר מזמן רשב"י ותלמידיו, בעלי הזוהר, עד זמנו של האר"י ז"ל, לא היה אף אחד מהמחברים, שיבין דברי הזוהר והתיקונים כמו האר"י ז"ל. וכל החיבורים אלו שקדמוהו, אינם אלא בבחינת בעלי "רמז" בחכמה זו. וגם ספרי החכם הרמ"ק ז"ל בכללם.

וגם על האר"י ז"ל עצמו, ראוי להאמר אותם הדברים, שאמר על רשב"י. דהיינו, אשר לקודמיו של האר"י ז"ל, לא ניתן רשות מהשמים, לגלות ביאורי חכמה. ולהאר"י ז"ל ניתן רשות הזה. באופן, שאין כאן להבחין משום גדלות וקטנות כלל, כי יכול להיות שמעלת הקודמים לו, היתה לאין ערך גדולה ממעלת האר"י ז"ל. אמנם להם לא ניתן הרשות לדבר זה. ולפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים, השייכים לעצם החכמה. רק הסתפקו ברמזים קצרים, בלתי נקשרים זה בזה כלל.

ומטעם זה, מעת שנתגלו ספרי האר"י ז"ל בעולם, כל העוסקים בחכמת הקבלה, הניחו ידיהם מכל ספרי הרמ"ק ז"ל, ומכל הראשונים והגאונים שקדמו להאר"י ז"ל, כמפורסם בין העוסקים בחכמה זו. וכל חיי רוחם הדביקו רק בכתבי האר"י ז"ל בלבדם. באופן, אשר עיקרי החיבורים, הנחשבים בבחינת ביאורים בחכמה זו כראוי להיות, אינם רק ספרי הזוהר והתיקונים, ואחריהם ספרי האר"י ז"ל".

(סוף השיעור)