שיעור בוקר 07.02.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1366,

מאמר "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1366, מאמר "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה".

מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה

תשנ"א - מאמר ל"ז
1990/91 - מאמר 37

"הזה"ק (חקת ובהסולם אות ב') אומר וזה לשונו "כאן כתוב זאת חקת התורה, וכתוב וזאת התורה ולא כתוב חקת. וזאת התורה הוא להראות שהכל ביחוד אחד. ומשום זה כתוב ודאי וזאת התורה, שיורה על ז"א ונוקבא ביחוד אחד. אבל זאת בלא תוספת ו' היא חקת התורה ודאי, שהיא המלכות, הנקראת "חוקה", ובאה מז"א, שנקרא "תורה". ולא התורה עצמה, שהוא ז"א, רק דין תורה, גזירת התורה, שהיא מלכות", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו ההבדל בעבודה בין "חקת התורה" ל"תורה עצמה", שחקת התורה הוא מיחס לבחינת מלכות ותורה הוא מיחס לז"א. וגם יש להבין מה שכתוב אצל פרה אדומה "אשר לא עלה עליה עול". אנו רואים מה שאמרו חז"ל (ע"ז ה' ע"ב) וזה לשונם, תנא דבי אליהו "לעולם ישום אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי". משמע שמי שהוא מקבל על עצמו עול זהו כן דבר טוב. ובטח הכוונה על עול תורה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שלישי ו') "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות". אם כן בפרה אדומה, שכתוב "אשר לא עלה עליה עול", שהיא באה לטהר את הטמאים, מדוע כתוב "אשר לא עלה עליה עול".

ויש להבין מהו "עול", שאמרו "לעולם ישום אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי". אנו רואין שעול נקרא "כפיה", שהיא עבודה למעלה מהדעת. השור הזה, שהבעל הבית נותן עליו העול, שיעבוד את האדמה, הוא לא מבין בשביל מה הוא צריך לעבוד לתועלת הבעל בית. ואין לומר שהשור עובד בשבילו, מטעם שיש לו אהבה לבעל הבית, מטעם שהוא נותן לאכול ולשתות וכדומה. הלא אם זה מטעם שיש לבעל הבית לב טוב, לכן הוא נותן להשור כל צרכיו, בטח השור יודע, שאם היתה אפשרות שהבעל הבית היה יכול לעבוד עם השור ולא היה צריך לתת לו את צרכיו, בטח שהיה עושה כך. אלא שהבעל הבית יודע, שאם לא יתן להשור כל צרכיו, לא יהיה כח להשור לעבוד. לכן הוא נותן הכל להשור, מטעם שיוכל לעבוד עם השור, ולא שהוא רוצה להנות להשור. כלומר שהוא יודע, אם לא יתן להשור כל מה שהשור צריך שיהיה לו כח לעבודה, אז הבעל הבית לא יוכל להוציא תבואה ופירות מהאדמה. נמצא, שכל העשירות הוא מוציא מכח השור. לכן בעל הבית שנותן לאכול להשור, אינו מטעם שהוא אוהב את השור, אלא מטעם שיהיה להשור כח לעבודה. וגם השור, מה שהוא עובד לטובת בעל הבית, הוא בכפיה, ובזמן שהשור רואה שאין בעל הבית מסתכל עליו, תיכף הוא מפסיק מעבודתו. וזה נקרא כפיה.

ובהאמור נבין מהו העול מלכות שמים ועול תורה, שהאדם צריך לקבל, שהיא בחינת כפיה. כלומר שגופו של אדם הוא דומה לשור וחמור, שצריכים לעבוד עם הגוף כדוגמת השור והחמור, שע"י זה שהאדם יעבוד עם גופו, מעבודת הגוף האדם יזכה לעשירות ולרכוש רכוש רוחני. והאדם צריך להתחשב עם הגוף כנ"ל, כמו עם השור, שנותנים העול על השור לעבוד בכפיה אף על פי שהשור וחמור לא רוצים לעבוד. ואין מי שהוא שיתחשב עם דעתו של שור, אלא בין שרוצה ובין שלא רוצה עובדים עמו.

אבל צריכים להתחשב עם הגוף גם כן, היינו שיתנו לו את צרכיו, מה שהגוף דורש. אבל מה שנותנים להגוף את צרכיו, צריך להיות לא מטעם שהוא אוהב את הגוף, היינו הרצון לקבל שלו, אלא מטעם שאחרת לא יהיה בכוחו של הגוף לעבוד. נמצא, שכל מה שהאדם מסתכל על הגוף למלאות את צרכיו, לא יהיה זה מחמת אהבה, אלא כמו שבעל הבית מספק את צרכיו של השור, שזהו רק מטעם תועלת הבעל הבית ולא מחמת אהבת השור.

כמו כן האדם צריך לכוון בעת שהוא ממלא את רצונותיו של הגוף, שלא יהיה מחמת שאוהב אותו, אלא ע"י זה יוכל אח"כ לעבוד את גופו עבודת אדמה ולהוציא פירות, כמו שכתוב "ורב תבואות בכח שור". זאת אומרת, האדם צריך להיות זהיר בעבודת הגוף כמו בעבודת השור. זאת אומרת, מה שהאדם ממלא את צרכי השור, בטח האדם היה יותר שבע רצון אם היה יכול (צריך) לעבוד עם השור ולא היה צריך לתת לו את הצרכים של השור.

כמו כן האדם צריך לבוא לידי הבנה, שהוא היה יותר שבע רצון אם לא היה צריך לעבוד משהו עבור הגוף ולמלאות את צרכי הגוף, אלא היה כל זמנו נותן לעבוד עבודת הקודש, וכל זמנו היה דואג איך להרבות כבוד שמים, והגוף היה עובד בלי שום הפרעות. אלא מה האדם יכול לעשות, שהבורא רוצה שהאדם צריך לדאוג ולמלאות את צרכי הגוף.

ובהאמור אנו כבר יודעים מהו הפירוש "עול מלכות שמים" ו"עול תורה", היינו לעבוד עם הגוף בכפיה, אפילו שהגוף לא מסכים לעבודה. והכל צריך להיות כדוגמת השור לעול וכחמור למשא, כנ"ל. אבל זוהי עבודה גדולה, שיהיה כח באדם להתגבר על הגוף ולעבוד עם הגוף בכפיה כדוגמת השור. ומאיזה מקור האדם יכול לקבל את הכח הזה. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שרק ע"י התורה, שהאדם עוסק בה אפילו שלא לשמה, והוא מכוון שהוא רוצה לעסוק בתורה, שע"י זה הוא יקבל מאור התורה, שיתן לו כח ללכת עם הגוף בדרך הכפיה בזמן שהגוף לא מסכים להעבודה.

ובעיקר מתראה התנגדות הגוף בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו. וכאן הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע.

ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני.

והאדם אומר, שהוא מאמין, שזה היה "יציאת מצרים", שה' הוציא את עם ישראל מתחת שליטת מצרים, שדרשו חז"ל (בהגדה של פסח) "ויוציאנו ה' ממצרים לא ע"י מלאך, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, אני ה', אני הוא ולא אחר".

אם כן גם הוא רואה עכשיו, שרק ה' יכול להוציאו מתחת שליטת הרצון לקבל ולתת לו טבע שני. היינו, כמו שטבע הראשון נתן הבורא, כמו כן טבע השני אין מי שיהיה בידו לתת, רק הבורא בעצמו. אי לזאת, האדם מתפלל אז בלב שלם, היינו מעומק הלב, ואז הזמן לקבל התפלה.

אולם יש לשאול, מדוע האדם צריך לעבוד בכפיה נגד הרצון לקבל. התשובה היא, שזהו מטעם שנעשה תיקון, שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג. לכן צריכים כאן ב' דברים:

א. מצד אחד, האדם משתוקק לקבל הנאה ותענוג. אחרת, אם אין תשוקה לתענוגים אין האדם יכול להנות.

ב. שיקבל הנאה ותענוג על הכוונה בעל מנת להשפיע.

נמצא, לשניהם אנו צריכים. היינו מקודם מתחילים לעבוד עם הרצון לקבל, הנקרא "שלא לשמה", ואח"כ מלמדים את האדם לעבוד בעל מנת להשפיע. כלומר, זה שהאדם מקיים תו"מ, הוא רוצה ע"י זה להגיע לבחינת "משפיע", היינו שיזכה ע"י טבע שני, שה' יתן לו את הכח הזה, כמו שכתוב "המאור שבה מחזירו למוטב". ואח"כ הוא זוכה לבחינת "מקבל בעל מנת להשפיע".

וזה כמו שכתוב (אבות פרק שישי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה".

נמצא, שאח"כ האדם בא לידי מצב, שמקבל את הטוב ועונג. ואז כבר אין מקום לכפיה, כי זמן של כפיה היה רק בכדי להגיע להשיג את הכלים דהשפעה, שע"י תהיה קבלת התענוג בלי שום אי נעימות, כי ענין הבושה יתוקן ע"י זה, שהוא כבר יכול לעשות הכל לשם שמים.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שכתוב אצל פרה אדומה "אשר לא עלה עליה עול". ושאלנו, מהו הרמז שהפרה אדומה צריכה להיות בלי עול. ובהנ"ל יש לפרש, שענין פרה אדומה שמטהרת את הטמאים. ומה ישיגו ע"י הטהרה. כידוע, כל ענין טומאה מרמז על הרצון לקבל. וצריכים לעבוד עם הרצון לקבל, הנקרא "גוף", בכפיה, היינו "כשור לעול וכחמור למשא". ועבודה זו של כפיה היא רק מטרם שהאדם זכה לבחינת טהרה. מה שאין כן לאחר שהאדם זכה לבחינת טהרה, שזה מרמז לנו את ענין פרה אדומה, הוא זוכה לבחינת עבודה "אשר לא עלה עליה עול", שאז כבר אין עבודתו בכפיה אלא אז הוא עובד ה' מחמת אהבה.

לכן יש להבחין ב' זמנים:

א. מטרם שהאדם זכה לטהרת הכלים שיהיו בעל מנת להשפיע, שאז העבודה שלו היא בבחינת כפיה, שזה נקרא בחינת "חק". כלומר, אם הגוף בא ושואל, מה העבודה הזאת לכם, אומרים לו, אתה שואל שאלות לפי השכל של הרצון לקבל. על זה אין לי שום תירוץ, והצדק אתך, ואין אני רוצה לתרץ בתוך השכל, היינו שגם הרצון לקבל יבין זה. נמצא שאני עובד עבור הרצון לקבל, כי אחרת לא היה הרצון לקבל מסכים לעבודה.

לכן האדם אומר אז, שהצדק איתך, במה שאתה שואל, מה יהיה לי, היינו להרצון לקבל מעבודה זו. אז אני אומר לך, שאני לא רוצה לעבוד בשבילך. מדוע. זהו מטעם שאני מאמין באמונת חכמים, שצריכים לעבוד לתועלת ה' למעלה מהדעת אף על פי שהגוף לא מבין. ואני מקבל עבודה זו בבחינת "כשור לעול וכחמור למשאוי", היינו כנ"ל על דרך הכפיה.

ב. האדם אומר, אבל לאחר שאני אזכה לבחינת טהרה, אז עבודתי תהיה בבחינת אהבה ולא בכפיה. אבל אין כונתי שאני עובד עכשיו בכפיה, מטעם שאח"כ אני אזכה לעבוד בבחינת אהבה. נמצא, כאילו שגם זה הוא לצורך הרצון לקבל, שאח"כ הוא יקבל את הטוב ועונג, אלא זה שהוא אומר, שאח"כ הוא יזכה לבחינת אהבה, הוא מטעם אחר, כלומר שזהו רק סימן אצלו, בכדי שידע, אם באמת הוא עובד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.

וזהו מטעם, כיון שהבורא רוצה לתת טוב ועונג, אלא שעדיין אין כלים לקבל, מטעם שלא עובדים בעל מנת להשפיע. לכן זהו סימן אם הוא עובד בעל מנת להשפיע, היינו שאם עוד לא קבל טוב ועונג, זהו סימן שעדיין הוא נמצא תחת שליטת הרצון לקבל. אבל אין כוונתו לקבל את הטוב ועונג, אלא כוונתו היא בכדי לדעת אם באמת הוא עובד בעל מנת להשפיע.

כמו שאמר המגיד מדובנא ז"ל על הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". ואמר, אם אתה מתייגע בזה שאתה מקיים תו"מ, זהו סימן שאין אתה עובד אצלי, היינו לשם שמים. כי מי שהוא עובד לשם שמים, כבר אין לו יגיעה בתו"מ, אלא להיפך, הוא מרגיש תענוג בעת שהוא יודע שהוא משמש את המלך. נמצא, זה שהוא רוצה לעבוד בבחינת אהבה ולא בכפיה, זהו לא מטעם שהוא רוצה להנות את הרצון לקבל, אלא מטעם שידע בבירור שהוא עובד לשם שמים.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "אשר לא עלה עליה עול". שמשמע, שמטרם שלקח אותה לא היה עליה עול. ויש לפרש, שבדרך העבודה זה מרמז לנו מדוע צריכה להיות "אשר לא עלה עליה עול", לרמז, שע"י פרה אדומה, שהאדם יטהר על ידה, האדם ע"י שיקבל טהרה מפרה אדומה הוא יזכה לעבוד בבחינת אהבה ולא בבחינת הכפיה. היינו שהגוף היה מתנגד לעבוד לשם שמים, וע"י זה שנטהר, כבר הגוף גם כן מסכים לעבוד לשם שמים. כי אז יקיים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", היינו בשתי יצריך. זאת אומרת, שגם היצר הרע מסכים לעבודת ה', היינו לעבוד בעל מנת להשפיע.

ובהאמור יש לפרש מה שאומר שמלכות נקראת "חקת התורה" ולא "תורה", וז"א נקרא "תורה". היות שענין קבלת מלכות שמים צריכה להיות למעלה מהדעת, כמו חק, לכן מלכות נקראת "חוקה". אבל אח"כ זוכים לבחינת "תורה", הנקרא ז"א, שהם ביחוד, שזה נקרא בחינת "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כלומר שע"י זה שמקבלים מלכות שמים בבחינת חק, בלי שום שכל אלא למעלה מהדעת, כמו שאמרו "לפי שהשטן ואומות העולם מונין לישראל לומר "מה מצוה זאת ומה טעם יש בה", לפיכך כתוב בה "חקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

לכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכות שמים, אז האדם זוכה לבחינת תורה. וזה שאומר "וזאת התורה, הוא להראות שהכל ביחוד אחד", שפירושו, שבסופו של דבר נעשה הכל מיוחד, ואז ניכרת שמחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, מתגלה אז, היות שהרצון לקבל התייחד עם הרצון להשפיע, ונעשה את הענין של השתוות הצורה. ואז כבר אין כאן שני רצונות, אלא רצון אחד, שהוא הרצון להשפיע של הבורא להנבראים. והרצון לקבל של הנבראים מתבטל ונכלל ברצון להשפיע של הבורא, שזה נקרא, שאין רק רשות אחד בעולם. וזה נקרא "רשות היחיד". ואז ניכר את הטוב ועונג בעולם.

אולם העבודה צריכה להיות בב' קוים, בימין ושמאל, שימין נקרא "שלימות", ושמאל נקרא "חסר שלימות". וצריכים לעשות שם תיקון. ובזמן שהאדם עוסק בענין "חקת התורה", היינו שהוא רוצה לקבל עול מלכות שמים, והגוף מתנגד לכך, והוא עושה עמו מלחמה, המצב הזה נקרא "קו שמאל", משום שהאדם מרגיש אז את חסרונו, איך שהוא מרוחק מאהבת ה' כנ"ל, שהגוף בא אז עם שאלות "מי ומה". ובזמן זה אין לו ממה לקבל חיות, כי מחסרון אין האדם יכול לחיות.

ועבודה זו נקראת "סור מרע", היינו שהאדם צריך להתרחק מהרע, שנמצא בהאדם, הנקרא "רצון לקבל", בין במוחא ובין בליבא, הגם שהעבודה הזו היא עבודה הכרחית, היות שזהו היסוד הראשון שהאדם צריך לקבל על עצמו את העול מלכות שמים, אבל יחד עם זה אומר הכתוב, יש עוד מה לעשות, היינו עבודת הימין, הנקראת "שלימות".

ועבודת הימין נקראת בהכתוב "ועשה טוב". שיש לפרש, שהאדם צריך לעסוק בענין טוב, שטוב נקרא "שלימות". כלומר, שהאדם צריך לעשות חשבון, כמה טוב יש לו, שזה נקרא "ועשה". היינו שתעבוד, ולעשות חשבון, כמה טוב שיש לו. זאת אומרת, האדם צריך להחשיב כל דבר שבקדושה להון רב, ולהאמין, שכל מה שיש לו איזה אחיזה בקדושה, הגם שזוהי אחיזה קטנה, האדם צריך להאמין, שה' נתן לו רצון וחשק באפס מה, שתהיה לו אחיזה בקדושה, כלומר אפילו שלא לשמה, מכל מקום זהו ענין חשוב מאוד. ויתן לה' תודה על הקצת טוב שיש בו. ומבחינה זו האדם יכול לקבל חיות, ושיהיה לו מצב רוח טוב. ומזה האדם יכול לקיים מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". נמצא, שיש להאדם לקיים את הימין והשמאל. וזה שכתוב "סור מרע ועשה טוב".

אולם נתעוררה באדם שאלה. דוגמא, האדם היה טרוד כל היום ולא היה לו זמן לזכור שיש מציאות עבודת ה' בעולם. ואח"כ הוא נזכר, שכל היום עבר אצלו על דברים שאין להם שום שייכות לעבודה. אם כן מה עליו עכשיו לעשות. אם להצטער על מה שלא עסק כל הזמן בעבודה, או לעשות חשבון לעצמו, ולומר, מי הזכיר לי עכשיו שיש ענין מציאות רוחניות בעולם, וצריכים לעשות משהו עבור הקדושה, בטח ה' נתן לי עכשיו המחשבה הזו. אם כן מוטל עלי לתת תודה לה' ולהיות מאושר בזה שה' קורא אותי אליו, ויהיה שמח בזה ולהודות ולהלל לה', או להצטער על מה שהיה כל היום מרוחק בכלל מהעבודה. והיות שזה אמת, היינו שהיה מרוחק מה' כל היום, וגם זה אמת שעכשיו הבורא נתן לו ההתעוררות, שידע באיזה מצב שבו הוא נמצא. אם כן השאלה היא "מה לעשות".

ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "במקום שהאדם מחשב, שם הוא נמצא", לכן יוצא, שאם האדם חושב על הזמן שהיה מרוחק מה', ומצטער על זה, הרי הוא דבוק במצב של התרחקות מה', וחשב על דברים של "מה בכך", שהיה עסוק בהם כל היום. נמצא, שהדבקות של מחשבתו היא בדברים שאין בהם ממש. לכן כדאי יותר לחשוב על הטוב שיש לו עכשיו. היינו, מה שהוא עכשיו יכול לחשוב מה לעשות עבור הקדושה, לא חשוב מה שהוא עושה, רק חשוב עכשיו שיש לו רצון לעבוד בתו"מ, כבר יש לו חיבור עם התורה ומצות, לפי הכלל הנ"ל "במקום שהאדם מחשב שם הוא".

ועתה יש לפרש את הכתוב בצורה אחרת, שעכשיו הוא צריך להיות "סור מרע", היינו לא לחשוב על המצב הרע שלו, שהיה בפירוד, אלא "עשה טוב", שכל המעשים מה שהוא רוצה עכשיו לעשות, יהיו על בחינת טוב שיש לו עכשיו לעשות.

ולפי הנ"ל יש לשאול, איך האדם הולך לעבוד בבחינת השמאל, הלא אז הוא המצב של שמאל, חושבים רק על חסרונות, אם כן האדם דבוק אז בחסרונות.

והתשובה היא, שאין האדם צריך לעבוד בקו שמאל אלא אם הוא נמצא מקודם בקו ימין, שרק בזמן שהוא נמצא במצב של שלימות ומרגיש טעם בעבודה, שזה נקרא "מצב עליה", אז יש להקציב זמן גם על בחינת שמאל, היינו איך המצב שלו בבחינת מוחא וליבא, אם הם בסדר. ואז הוא יזכה אח"כ שה' נותן הנשמה, הנקרא "נשמת חיים"."

שאלה: אנחנו רואים איך רב"ש מתאר פה את הרצון לקבל, הגוף שלנו כשור לעול וחמור למשא, ואיך אנחנו צריכים להתייחס אליו. מה זה לדאוג לצרכים שלו, מהם הצרכים שאני צריך לדאוג להם קודם כל?

אני צריך לדאוג לו קודם כל מפני שבלעדיו אני לא מגיע לרצון להשפיע, להידמות לבורא, להתקרב לבורא ולכן במידה זו, אני צריך לדאוג לרצון לקבל.

תלמיד: מה זה לדאוג לו, למה אני צריך לדאוג לו ביומיום?

אני מתעסק בטענות שהוא מביא לי ומברר את הטענות האלה, כמה הן לעניין או לא ועובד איתן.

תלמיד: אני צריך לדאוג לצרכים שלו ולברר כל פעם מה שהוא מביא לי בעבודה, אבל רב"ש אומר שאני גם צריך להתחשב בו. מה זה להתחשב בו?

אפילו אם היית בשמחה מבטל אותו, אבל ביני לביני בינתיים הוא קיים, אז אתה חייב להאכיל אותו, לדאוג לו, כי בלעדיו לא תגיע למטרת הבריאה.

תלמיד: במה אני צריך להיזהר בכל הדרך הזאת כשאני דואג לו?

אתה צריך להיזהר לא לתת לו יותר ממה שהוא חייב לקבל, כדי לעבוד. יש לך חמור, אתה צריך להביא לו עשב, דשא, מים ולא יותר. יותר הוא לא רוצה לפי הטבע שלו.

תלמיד: אני צריך לדאוג לו להכרחיות ולא יותר מזה.

כן.

שאלה: ברגע היקיצה של האדם, כשהבורא מעורר אותו, איך האדם יכול לחשוב יותר על הטוב שיש לו עכשיו ולהודות לבורא, ולא ליפול לצער על כך שהיה מרוחק כל היום מהעבודה.

זה עניין של השפעת הסביבה ועניין הרגל מצד האדם, כי בסך הכול הוא מתעורר, מתאושש ומגיע לחשבון הנכון.

תלמיד: מה יכול לעזור לאדם לחשוב על ההווה ולא על העבר, לא לחזור כל הזמן אחורה?

אלה חשבונות. מה חשוב בשבילו, עבר או הווה? בטוח שהווה.

תלמיד: אבל הוא נופל לצער, נמשך יותר למחשבה שלא הייתי בעצם כל הזמן הזה. איך להיות עכשיו בהודיה תמידית ולא לחזור, לא ליפול לצער הזה?

הוא צריך לעשות חשבון, בשביל מה הוא מקבל עכשיו הכרת הרע. למה הבורא נותן לו את זה, כי בטוח שמה שיש לו, בא מלמעלה. לאיזו מטרה? כדי שיצטער על זה.

תלמיד: צריך להצטער על העבר שהוא לא היה בזה?

שיצטער על ההווה, שהוא נמצא בהשפעת כוח הקבלה שעדיין פועל בו.

שאלה: הוא מדבר פה על מצב שאדם צריך להתייחס לכפייה, כמצב שבו הוא חייב להיות, חייב לעשות אותו ולצפות ליהנות אבל לא בשביל הרצון שלו, אלא רק כבקרה שהוא באמת נמצא בהשפעה. איך אפשר לראות תענוג שרוצים להגיע אליו ולא בשביל ליהנות ממנו?

הכול תלוי עד כמה האדם מברר את השאלות שמתעוררות בו. כל השאלות, הספקות, הבעיות המטרידות את האדם, הכול מגיע אליו כדי שיוכל לברר נכון את המצב ולהחליט נכון על המצב הבא. אין סיבה אחת.

תלמיד: גם אם הראש מבין את זה, הוא אומר שהיחס לתענוג צריך להיות כזה שאתה לא רוצה אותו, אלא רוצה רק לוודא שהתענוג הזה ייתן הוכחה שאתה בהשפעה.

כן.

תלמיד: איך אפשר לראות תענוג ולא לרצות אותו?

זה תלוי במטרה שלך, מה אתה רוצה מהמצב שאתה נמצא בו, או בכלל מהתהליך.

תלמיד: כלומר צריך הכנה לפני כי היא קובעת את היחס לתענוג.

כן.

שאלה: הוא כותב שבלי כוח התורה אי אפשר לכפות את עצמו לעבוד ואז הוא כותב שעד שהוא לא כולו עבור ה' הוא גם לא יקבל את התורה, זה נשמע סותר.

לא, מה זה כולו? כולו זה במה שמתגלה בו. הכול יכול להיות גם בצורה מאוד מוגבלת.

שאלה: הוא אומר "וזה כמו שכתוב (אבות פרק שישי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה", הוא אומר פה שתמיד אני נמצא במקום האגואיסטי כי את רזי התורה אני רוצה להשיג והוא מבטיח פה עונג. כל בירור שאני עושה, אני מגיע לכך שאני אגואיסט גדול, רוצה רק את העונג הזה ופונה אל הבורא, ועדיין לא מצליחים להשתחרר מזה, בכל שלב שעולים עדיין הבקשה עבור החברה, החברים, הבורא, לא טהורה.

אז מה השאלה?

תלמיד: איך אני מבחין ושם לעצמי את המטרה הזאת?

זה תלוי איך אתה ממשיך להשתמש במה שאתה מגלה, תלוי מה אתה חושב, במה אתה נמצא, מה אתה רוצה מהמצב הזה, מה להמשיך?

תלמיד: אי אפשר להרוג את הרצון לקבל?

לא, אתה גם לא רוצה להרוג אותו.

תלמיד: אבל אני גם לא רוצה אותו.

אתה שומר עליו בצורה שהוא מתגלה ורוצה להפוך אותו לצורה כמו שהבורא רוצה, בעל מנת להשפיע.

תלמיד: ותמיד נשמר פה הרצון לתענוג?

לא, זה תלוי מה הולך בראש.

תלמיד: ומה הולך בלב?

בלב.

תלמיד: בראש אני לא רוצה כלום ואני כבר מבין שאני לא רוצה כלום, בלב עדיין זה חוזר וחוזר בכל מצב שבו אתה נמצא.

תמשיך.

שאלה: אני מצטרף לדברים שנאמרו לגבי המאמר של רב"ש, איך הוא פשוט מרחיב את הלב, מעורר רצון לרוחניות, כל פעם מחדש זה גורם להתפעלות. רב"ש כותב פה "וצריכים לעבוד עם הרצון לקבל, הנקרא "גוף", בכפיה, היינו "כשור לעול וכחמור למשא". ועבודה זו של כפיה היא רק מטרם שהאדם זכה לבחינת טהרה", מה זו כפייה בעבודה שלנו, האם יש איזו פרקטיקה? לפני שיש לנו כלים דהשפעה, מה אני צריך לכפות על עצמי בפועל?

איך אני עובד עם אותן הפרעות שמתעוררות בי.

תלמיד: אני יכול לכפות על עצמי יחס להפרעות, זה משהו שתלוי בי?

כן, אם אתה לא יכול אז אין עם מי לדבר, אז אין לך בחירה חופשית, אין לך כלום.

תלמיד: אני רוצה להתייחס לזה, כי כשאני קורא את המאמר, אני מרגיש שיש לי איזשהו רצון וצורך לזה, אבל חסר לי כוח איך לממש את זה כשאני לא נמצא בתוך המאמר. כשאני נמצא בתוך המאמר אני יכול לעשות עבודה, כי אני פה בחברה, בעשירייה, אבל איך אני יכול לכפות על עצמי כשאני נמצא תחת שליטת הרצון לקבל?

עם זאת אתה שומע לפי המאמר, איך היית מסתכל מהרצון להשפיע על מצבך.

תלמיד: רב"ש מדבר פה בהמשך גם על העניין של החוקים, שצריך לשים איזשהם חוקים והגבלות. האם בעשירייה אנחנו יכולים באיזושהי צורה לייצר מנגנון כזה שיעזור לכל אחד לכפות על עצמו?

אלו החוקים, הדוגמאות שמלמדים אותנו איך להתנהג.

תלמיד: אתה יכול לתת דוגמה?

כשאני נמצא באיזשהו מצב, ומגיע מצב חדש, אני משתדל לראות עד כמה המצב החדש הוא בדרכי או לא, ובהתאם לזה אני מייחס את זה לכוח שמקדם אותי או לכוח הפוך כביכול, שמפריע לי. ואם הוא מפריע לי אז לפי זה אני יכול להגדיל את התפילה ולבקש עזרה מהבורא.

תלמיד: אתה מדבר על רגישות כזאת, שאדם יכול להתבונן ולזהות את המצב, אבל האם הכפייה היא לא עבודה שקודמת לזה? כי אתה מדבר בפועל על עבודה פנימית, רוחנית של האדם אבל רב"ש כותב שלפני שהאדם בכלל מקבל את הזכות לעבוד בעבודה כזו, הוא צריך לכפות על עצמו, על הכפייה הזו אני מדבר. מהי הכפייה הזו?

תן דוגמה.

תלמיד: להגיע לשיעור בוקר זה משהו שאני צריך לכפות על עצמי, זה נקרא כפייה בעבודה?

זה נקרא כפייה.

תלמיד: יש עוד דברים שנקראים כפייה?

כל מה שאנחנו צריכים לעשות בדרך לתיקון נעשה בכפייה.

תלמיד: קיבלנו הרבה מאוד אפשרויות לכפות על עצמנו כדי לאפשר את העבודה הפנימית הזו כמו שאתה מתאר. מה הגבולות שלנו בעשירייה בכדי לממש את הכפייה הזו? למשל, אני מרגיש שהעשירייה תתבונן עליי בצורה מסוימת אם אני לא אכפה על עצמי להגיע למפגש או לשיעור וזה עוזר לי לעבוד בכפייה, ויש חברים שזה פחות עובד עליהם.

זה לא בדיוק בכפייה כמו שאתה מספר, כי אז אתה מתחיל להרגיש את הבושה שתקבל מהחברים שיסתכלו עליך כך, וזה מה שידחוף אותך להתקרב אליהם ולבצע איזו פעולה. זו לא כפייה.

תלמיד: אז מה זה?

אתה עושה חשבון.

תלמיד: וכפייה היא כאשר אני לא עושה חשבון?

כפייה היא כאשר אתה לא יכול לעשות חשבון. כפייה זה לא שכדאי לי, היא למעלה מהחשבונות.

תלמיד: אני חוזר לשאלה הראשונה, לפני שלאדם יש כלים דהשפעה, מה נקרא כפייה? אני עוד לא יכול לעשות פעולה בלי חשבון, אז מה נקרא כפייה?

כפייה נקרא שאני כופה על עצמי, על אף שאני לא יכול למצוא לכך שום תשתית הגיונית.

תלמיד: מאיפה הכוח לזה?

את הכוח לזה אני מקבל מלכתחילה מכך שאני רוצה להתקדם לבורא. למה? ככה. אם זה לא כך, אז סימן שאני מוצא איזה תענוג, איזה תמריץ.

תלמיד: איך העשירייה יכולה לעזור לאדם לממש את מה שאמרת עכשיו, לתת לו את הכוח הזה? כי זה כוח שעובד בפנים, זאת עבודה פנימית.

על ידי דוגמאות.

שאלה: כיצד אדם יכול לבחון את עצמו אם קיבל על עצמו את עול מלכות העליון?

צריך לעשות חשבון מה באמת דוחף אותו עכשיו לפעולה הבאה. האם יש כאן איזה הגיון, חשבון שהשכל שלו מבין ומכיר ומסכים עם זה או שאין לו שום רעיונות לזה, אין שום תמיכה, אלא באמת "כשור לעול וכחמור למשא".

תלמיד: עול מלכות של העליון זה נגד הרצון שלו?

כן, נגד הרצון ונגד ההגיון.

שאלה: אם לחבר אין כוח ויכולת למלא את השור, מה צריך האדם לעשות ואיך ניתן לעזור לחבר כזה?

על ידי דוגמה, שום דבר אחר.

שאלה: איך נותנים לרצון לקבל בדיוק את מה שהוא חייב רק כדי לעבוד?

כשאנחנו מגיבים על הרצון לקבל בכוח, כמו לשור או לחמור שאנחנו רוצים שיעשו את העבודה, זה נקרא התגובה הנכונה על רצונות כאלה.

תלמיד: זאת אומרת, הרצון לקבל תמיד יקבל מילוי מלמעלה ואנחנו רק צריכים להיכנע לזה?

אני לא דואג אם הוא יקבל מילוי מלמעלה או לא, אני דואג רק לזה שהוא יעבוד, שאני אתן לו בדיוק מה שאני צריך כמו לכוח התחתון.

שאלה: מה זה אומר להתפלל מעומק הלב, איך אנחנו בודקים את איכות התפילה?

במידה שאני מסוגל להרגיש את עומק הלב שלי. משם אני מעלה את הבקשות, את השאלות שלי למעלה לבורא.

שאלה: כתוב בכותרת, "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה". במה שונה חוקת התורה מהתורה עצמה?

תורה היא רשת הקשר שלנו עם הבורא וחוקת התורה היא שכל הרשת הזאת תקום בעל מנת להשפיע.

שאלה: מה ההבדל בין עול תורה לבין עול מלכות?

עול תורה זה האמצעי לקבל את האור העליון ועול מלכות זה לקבל את האור בעל מנת להשפיע, ובעצם שניהם קשורים, קודם עול תורה ואחר כך עול מלכות.

שאלה: התרשמתי שבעצם כל ההתקדמות או העבודה הן כשמגיעות הפרעות לאדם והיום הרבה פעמים אני מרגיש כמו זרם של הפרעות. והן סוחפות אותי. כאילו היה רצוי שכל הפרעה שתגיע אני אעשה סטופ, אחשוב מאיפה זה מגיע, למה זה מגיע, אתחיל דיאלוג, אבל זה לא קורה.

זה לא קורה כי לא כך מגיע לך, כי אתה לא מסוגל כך לעבוד. לכן צריכים לעבוד כמו שכתוב כאן, כמו שור לעול וחמור למשא. להכניע את עצמו.

תלמיד: מה זה אומר להכניע את עצמו? אני צריך לעשות עבודה עם ההפרעות האלה ואני רואה שאני לא עושה אותה.

עבודה עם הפרעות בזה שאתה מרכין את ראשך וכך רוצה להתקדם. פשוט על ידי ההפרעות האלה אתה מוכן ללכת איתם קדימה.

תלמיד: מה זה נקרא ללכת קדימה? נגיד הבוס צועק עליך בעבודה.

אני לא מדבר על דברים כאלה.

תלמיד: אבל זה רוב היום.

זה בסדר, שיצעק.

תלמיד: נגיד אני מגיע לשיעור בוקר, כי יש בושה. אם אני לא אגיע רואים אותי ואני אתבייש.

אז מה התועלת?

התועלת שהגעתי לשיעור. לעומת זאת, אם יש הפרעה ואני לא עבדתי איתה, לא השתמשתי בה, אין בושה כי אף אחד לא ראה שלא עמדתי במבחן.

אז מה יותר טוב?

תלמיד: נגיד אם העשירייה כל היום הייתה עומדת סביבי, כל פעם שפישלתי היו רואים את זה והייתי מתבייש. לא היה יותר טוב?

לא, היית מגיע מכוח העשירייה.

תלמיד: זה לא יותר טוב מאשר לא להגיע?

יכול להיות שיותר טוב לא להגיע.

תלמיד: האמת, זה לא ברור.

מה לא ברור? ברור לך שאתה לא מגיע מפני שאתה באמת לא רוצה להגיע אלא אתה מגיע רק כדי שלא ידברו עליך שאתה עצלן, נגיד.

תלמיד: באמת לא ברור מה ההבדל בין הכפייה שהוא מדבר עליה - אני מבין כשהוא מדבר על כפייה הוא מתכוון על למעלה מהדעת. בפועל רוב הדברים שאנחנו עושים הם הרגלים שאנחנו הטמענו לאורך הרבה שנים.

לא, אנחנו בכל זאת עושים חשבון. וזה שמגיעים, מפני שיש כאן כוח חברתי, יש כאן כוח לבדי, לכן מגיעים.

תלמיד: האם זה טוב שעושים חשבון? כל פעם צריך לעשות את החשבון הזה.

כן.

תלמיד: איך אפשר להצליח לעשות את החשבון הזה בדברים שלא רואים אותי?

מה זה שלא רואים אותי?

תלמיד: איך אפשר לעשות את החשבון לא בזמנים של שיעור בוקר או מפגשים עם העשירייה, אלא ברוב שעות היום שבהם זה לא המצב, איך אפשר לנצל אותם הרבה יותר טוב?

אלה באמת יכולות להיות פעולות בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כשאתה מגיע לשיעור בדרך כלל זה על מנת לקבל.

תלמיד: אני מרגיש כבר הרבה שנים, אני חושב שהרבה חברים מרגישים, שה-עשרים ואחת שעות שבין לבין או רוב שעות היום כאילו לא מנוצלות טוב .

איך לתקן את זה? לחשוב יותר, לחשוב על זה. לתת חשבון לעצמו בשביל מה אני עושה.

שאלה: אתה נותן הרבה פעמים את הדוגמה של האימא עם התינוק. אבל אני רואה שאין את המחשבה הזאת או הרגש הזה, נגיד כלפי העשירייה או כלפי הדרך, זה לא קיים בי.

בוא נשמע שאלות אחרות.

שאלה: לגבי הכפייה, הכפייה היא על המעשים. ואני צריך לקבל בשביל לעשות כפייה כוח מהבורא, אבל אני מקבל את זה רק דרך העשירייה, אז גם בעשירייה אפשר לקבל את הכוח הזה בצורה אחרת מאשר סתם אני אתבייש ואעשה חשבון, או שזה לא נכון?

לא. כאשר אני נמצא ברשת כוחות אז אני פועל לפי מה שהרשת הזאת מחייבת אותי.

תלמיד: האם בכפייה יש תיקון? אם הצלחתי להגיע, לכופף את הגוף בכפייה, עליתי מעל הדעת ועשיתי פעולה שאין שום הגיון בה, יש תיקון בזה?

אבל עשית תיקון?

תלמיד: זאת אומרת כפייה זה כבר תיקון למרות שזה רק מעשה.

כן.

שאלה: יש מאמר של רב"ש שאומר שגם אם חברים מחייבים אותך לבוא לשיעור, תאמין שזה הבורא עורר אותך. ופה הוא גם אומר שאם כל היום הוא לא חשב על רוחניות או על מגע עם החברה, עם הבורא, ופתאום יש לו, שלא ילך ישר לעשות חשבון על החסרונות שהוא היה מנותק, שהוא היה בחשבונות גשמיים, אלא שיחזיק קודם כל בנקודה הזאת שהבורא עורר אותו. הוא אומר, עכשיו אפילו כמו ניצוץ, כמו נקודה שבלב ששוב פעם התנוצצה, הבורא נגע בך עכשיו, תזהה שזה הוא עורר אותך, אבל יש לך כאן איזו עבודה לא ללכת ישר לשמאל אלא לברך ולהודות ולהחזיק את המגע הזה קצת זמן. לפני שאתה צועק ומתפלל ובודק את החסרונות ומבקש.

יש לי עכשיו איזה ניצוץ ביום, פתאום עלתה בי מחשבה על החברים, אני רוצה מתוך זה להגיע שזה לא יכבה, שמהמגע הזה אני אגיע עד אפילו לצעקה לבורא שיוציא אותנו ממצרים, האם אפשר כך לעשות? אני מנסה כאילו להאריך את נקודת האחיזה.

אני לא יודע אם אתה מסוגל. אתה צריך להיות קשור לכולם, לכל החברים, וכל החברים יחד שיש בהם גם אותה הנטייה לצאת ממצרים, ואתה נכלל בהם וסופג מה שיש בתוכם, ואז אתה נמצא איתם יחד ואז אתה איתם יחד יוצא מהמצרים.

תלמיד: דיברו על כך שהמאמר הוא מאוד חזק וגם יש את הרגעים האלה לפני הכניסה לשיעור הם מאוד חזקים, כשאנחנו עושים כמה דקות הכנה הזאת. במה זה תלוי הרגעים האלה, כשבן אדם לא נמצא מוקף בחברים באותו רגע הוא יכול להגיע לכזאת עוצמה, הוא יכול לרכז את החברים סביבו שכך ירגיש?

אם פיזית הוא לא נמצא לידם?

תלמיד: כן. נניח עכשיו הבוס צועק, הוא רוצה בזמן שהבוס צועק הוא נזכר לשנייה בחברים, ורוצה להגיע לכזה חוזק?

כעיקרון כן. למה לא? ההשפעה שלילית של הבוס משפיעה עליו כל כך? הכול תלוי בערכים.

תלמיד: מה הוא עושה, הוא מתחיל לעשות עבודה פנימית עד כדי כך שהוא מרגיש את החברים סביבו וביחד איתם פונה?

כן. הוא מרגיש יחד עם הבורא.

שאלה: משתדלים בעשירייה לעשות פעולות ואיכשהו כל הזמן לחשוב האם אנחנו עושים נחת רוח לבורא בפעולה הזאת? זאת אומרת לא סתם לעשות את הפעולה. ואז אתה עושה את הפעולה ואתה חושב על זה ואתה מגלה שאתה לא עושה את זה בשביל לעשות נחת רוח לבורא, יש כל מיני תירוצים אחרים.

בסדר.

תלמיד: מה הצעד הבא בבירור? האם עכשיו בהמשך למה שהוא אמר לשמוח על זה?

לקבל את זה כהכנה לפעולה הבאה הנכונה.

תלמיד: היינו עם החברים, עשינו את הפעולה, בבירור שלי ראיתי שהכוונה היא לא נקייה?

כן, אז תעשה אותה עכשיו בצורה נקייה.

תלמיד: זה מה שאני רוצה לעשות רק אני לא יודע איך לעשות את זה?

מה ההבדל בין מה שעשיתם לבין מה שאתה רוצה לעשות?

תלמיד: בחוץ אני לא חושב שייראו הבדל, זו שאלה של כוונה, זה משהו בפנים.

כוונה בפנים, תתקן את הכוונה. מה לתקן?

תלמיד: לתקן את היחס שלי ולמה אני עושה את הפעולה הזאת.

תתקן.

תלמיד: איך, תפילה לבורא, מה לבקש? מה אני יכול לעשות?

מה שיהיה לך. אם תהיה לך בפנים התנגשות בין מה שהיה לבין מה שאתה רוצה לעשות ואז אתה תראה איך לתקן את זה.

תלמיד: הבנתי, זאת אומרת להיות בקונפליקט הזה ולראות מה יתגלה שם.

כן.

שאלה: קודם שמעתי שהגדרת כפייה, ואמרת שזה איך אני עובד עם ההפרעות שמתעוררות.

כן.

שאלה: במצב העדין הזה שאתה נמצא לפני הפרעה ויש קול כזה שאומר לך לא ליפול, אל תעשה, יש קול שכן, אתה בדיעבד מרגיש שזה לא היה בשליטה שלך. ואני מרגיש שזה הבורא עושה, עכשיו מה קובע אם הקול להתגבר יהיה חזק יותר מהקול לא להתגבר?

אז אתה הולך עם הקול שאומר לך להתגבר.

תלמיד: אני מנסה, אבל לא תמיד זה מצליח.

זה לא חשוב. אפילו אם לא הצלחת.

תלמיד: במצבים הפרטיים האלה כמו שדיברו קודם שאתה נמצא עם עצמך, במצבים האלה גם פועלת עליך השפעת הסביבה?

זה תמיד איך שאתה רוצה להרגיש אותה.

תלמיד: הכוונה בעשירייה למשל או חברים, זה פועל?

כן.

תלמיד: העשירייה היא סוג של מערכת ששומרת עליך, מגינה עליך. מה גורם לעשירייה לייצר את הכוח ששומר על הפרט שהוא נמצא לבד? מה יש בה ששומר עליו?

תמיד עשירייה היא עשירייה, תמיד יש ביניהם קשר. תמיד כל אחד הוא תוצאה מהחיבור של כולם.

תלמיד: ואם אני רוצה שהמערכת הזאת תשמור, תגן יותר על החברים, תייצר יותר כוח, הצורה שבה נוצר הכוח הזה, נניח שזה מהתגברויות של החברים, עכשיו חבר עשה התגברות, אני לא רואה, אני לא יודע מה הוא עשה, אבל הוא היה עם עצמו בזמן שלו והתגבר, האם הוא נותן כוח לכול העשירייה להתגבר גם כמערכת?

כן.

תלמיד: בסופו של דבר, אותו פרט שרוצה לקבל כוח מהעשירייה, האם זה כמו עסק, וככל שהוא ישקיע בעסק הזה, כך הוא גם יוכל לקבל יותר כוחות?

כן.

אני רואה שאנחנו נמצאים באיזה מעבר, חלק מבינים אותו, חלק עוד לא מבינים, אבל איכשהו נכללים עימו. צריכים סבלנות כדי שנעבור את המצב הזה.

שאלה: אני שומע פה את רוב הבירורים שיש לנו סביב הכפייה, ואני דווקא רוצה לבוא מהכיוון השני. הוא כותב "שאם עוד לא קבל טוב ועונג, זהו סימן שעדיין הוא נמצא תחת שליטת הרצון לקבל". והוא ממשיך, "כי מי שהוא עובד לשם שמים, כבר אין לו יגיעה בתו"מ, אלא להיפך, הוא מרגיש תענוג בעת שהוא יודע שהוא משמש את המלך". נראה שהטוב והעונג הם סוג של מדד. אם יש לי טוב ועונג מהלימוד ומכל העבודה שיש לנו פה, אז האם זה אומר שאני עובד לשם שמים?

לא, לאו דווקא לשם שמיים. אתה עובד מכל מיני תירוצים, סיבות אחרות.

תלמיד: כמו מה למשל?

כבוד, שליטה, גאווה.

תלמיד: אני לא מרגיש שאני מקבל את זה בחברה הזאת.

לאו דווקא בחברה הזאת, אלא בכלל, היחסים שלך עם חברה אחרת.

תלמיד: בזכות זה שאני לומד פה אני מקבל את זה בחוץ?

אתה מרגיש זאת, וזה לא חשוב אם הם מבינים ואומרים לך את זה או לא. אלא כשאתה משווה את עצמך עם מי שנמצא בחוץ בחברה זרה, אז אתה רואה שיש בך משהו שאין בו.

תלמיד: אז מה זה "לעבוד לשם שמיים" בצורה אמיתית, נקייה, טהורה?

עוד לא יודעים.

שאלה: לגבי עבודת הטהרה, האם זה כולל גם את שלב ההכנה וגם את בניית כלים דהשפעה?

עבודת הטהרה היא עבודה עד שהאדם מתחיל לשלוט ממש בכלים דקבלה.

תלמיד: עד שהוא מגיע ללקבל בעל מנת להשפיע.

כן.

תלמיד: וזה מתחיל עוד לפני להשפיע בעל מנת להשפיע.

כן.

שאלה: יש כאן את הבירור של "סור מרע ועשה טוב" ולבחור ב"ועשה טוב". בבירור האישי שלנו בדרך שאנחנו הולכים, אומנם ההמלצות הן "ועשה טוב", אבל זה ברור שזה לא רק "ועשה טוב", אלא אתה גם צריך לעשות חשבון. מפעם לפעם אתה מרגיש שהחשבון שאתה עושה הוא לא החשבון הנכון. איך עושים את החשבון הזה, לא שלי, אלא של העשירייה, של הקבוצה, איך מתחילים בזה?

החשבון שאנחנו עושים, הוא שעומדים כביכול מול הבורא ועושים חשבון מה אנחנו צריכים כדי להשפיע לו. תתחילו לספור מה אתם צריכים - להיות מחוברים למעלה מהרצון לקבל שלנו, לכוון שהכול יהיה לא לעצמנו, לאף אחד, אלא לכולנו יחד בעל מנת להשפיע לבורא מאתנו. כאלו דברים תתחילו לאסוף, ותראו האם אתם נמצאים בזה, במה כן ובכמה לא, ומתוך זה יהיה לכם ברור איפה אתם נמצאים. אפשר אפילו לדרג את המצבים האלה.

שאלה: אנחנו רואים לפעמים שאדם מקבל בחיים דבר רוחני או גשמי וזה ממלא אותו, והוא נכנס לאיזו תרדמת. החיסרון, המתח הזה שהיה קודם נעלם, וזה מין ביטחון שקרי כזה, משהו שהוא לא אמיתי. איך עוזרים לחבר כשהוא נמצא במצב הזה?

אני לא יודע. יש כאן הרבה דברים.

תלמיד: קורה שחברים מקבלים איזה דבר שהם מאוד רצו אותו, השתוקקו אליו, זה יכול להיות משהו במשפחה, זה יכול להיות בעבודה, או אפילו פה בחברה, והדבר הזה נותן להם ביטחון שלדעתי הוא שקרי והוא מכניס אותם לאיזו תרדמת. החיסרון הזה שהיה בהתחלה, המתח הזה פשוט נעלם.

יכול להיות. הם מסתפקים במועט, במצב שהוא הרבה יותר נמוך ממה שרצו קודם להגיע אליו.

תלמיד: אבל אנחנו צריכים לגדול, להגדיל את החיסרון.

זה על ידי עבודה ביניכם. זו עבודה ביניכם שאת זה לא כל כך רואים. זה ככל שאתם משתדלים לעורר כל אחד להיות בקשר הדוק יותר עם האחרים.

תלמיד: האם אדם יכול להכין את עצמו למצב שאם הוא יקבל משהו, אז הוא מהר מאוד ישכח מעצמו ומיד יכניס את עצמו למצב חדש עם העשירייה?

יכול להיות, כן. זו עבודה פנימית.

שאלה: שמעתי קודם שאנחנו נמצאים בשלב מעבר, שחלק מבינים, חלק לא כל כך, אבל אנחנו צריכים לעבור את השלב הזה. מה אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה?

להמשיך קדימה לחיבור ולהתעוררות.

תלמיד: במה להתרכז? איך אתה רואה את המצב של הקבוצה שבו צריך להתרכז עכשיו?

שלא נעצור באמצע ונתרגל למצב. כי לכל מצב אפשר להתרגל, ובמקום להתקדם שומרים על המצב. אלא אנחנו צריכים לראות את עצמנו קדימה, שהחשוב לנו הוא כל הזמן להיות בחוסר סיפוק.

תלמיד: כלומר לעורר את חוסר הסיפוק הזה כי זה שלב קריטי.

כן.

שאלה: הוא כותב שאנחנו צריכים לקבל את העבודה כמו "שור לעול וחמור למשא". ולפני כן, הוא נתן דוגמה שהשור כשרואה שבעל הבית לא מסתכל עליו, "הוא תכף מפסיק עבודתו". יש הרגשה שבזמן השיעור, כשאנחנו יושבים יחד וקוראים, אז אתה מסכים, אתה רוצה להשפיע ולהיות באהבה. וברגע שאתה כבר במדרגות האגו כמו מוחק הכול, בעל הבית לא מסתכל ואתה לא באמת מסכים, הגוף דוחה אותך מהמחשבות על מה שהיה בשיעור, ולפעמים אתה מגיע הביתה ומנסה להיזכר מה היה בשיעור וגם זה נעלם. איך בזמן שבעל הבית לא מסתכל אפשר לעשות איזושהי עבודה?

אנחנו יכולים במקום בעל הבית לתאר את הקבוצה ובכלל את כל המערכת ששומרת עלינו, ושאנחנו נמצאים כמו בלשון מאזניים, וכך לעורר את עצמנו. אני כל הזמן צריך לראות איך אני שומר על הכיוון קדימה. והכיוון קדימה הוא שאני נמצא בלשון המאזניים ומקבל משם את ההתעוררות האופטימלית, המקסימלית.

תלמיד: בכל המאמרים אדם מסמן לעצמו עליון, בורא, שהוא תכונה יותר קרובה להשפעה ממה שהוא נמצא. הוא הולך לכיוון הזה, והוא מקבל מאור וכוח מהרעיונות האלה של השפעה, של אהבה.

אדם יכול לסמן בורא בתור עליון, הוא יכול לסמן את המקובלים שהוא לוקח כוח מהמאמרים שלהם, את הרב כעליון, והוא יודע שגם החברים, העשירייה, צריכים להיות שם. אבל את זה קשה לו לעשות, כי הוא מסתכל עליהם והוא אומר שהם בשר ודם, הם כמוני, ואני מכיר את עצמי אני לא בצד הזה של הקדושה. איך מעלים את העשירייה ושמים אותה יחד עם הבורא, המורה, המקובלים?

העשירייה היא אותו הכלי, אותה החללית שבה אני נמצא, ואני לא יכול להיות בלעדיהם. מה השאלה בכלל? אני לא יכול להיות בלי המקום הזה שנקרא עשירייה. זה מקום שאני יכול לחיות בו, לקבל את חמצן החיים, ולכן אני צריך להיות בהתכללות איתם, אני להם והם לי.

תלמיד: אתמול הייתה חתונה לבן של חבר, יש פה הרבה חברים שהיו בחתונה וכולם עייפים, ישנו מעט, אבל באו לשיעור בוקר כי יש לזה חשיבות עליונה. אבל אם הייתי באותה רמת עייפות והייתה נגיד שיחת זום עם החברים, אז כנראה שלא הייתי מתחבר, לא היו לי מספיק כוחות. אין לי חשיבות למפגש עם החברים כמו לשיעור בוקר שחרטתי שאם אני חי או מת, אני בא. מאיפה לוקחים ונותנים כוח לדבר הזה שנקרא עשירייה, חברים, שזה יהיה באותה הקטגוריה כמו בורא, כמו מורה, כמו מקובלים?

מהאור המקיף של הסביבה.

שאלה: כתוב "איך האדם הולך לעבוד בבחינת השמאל, הלא אז הוא המצב של שמאל, חושבים רק על חסרונות, אם כן האדם דבוק אז בחסרונות.

והתשובה היא, שאין האדם צריך לעבוד בקו שמאל אלא אם הוא נמצא מקודם בקו ימין, שרק בזמן שהוא נמצא במצב של שלימות ומרגיש טעם בעבודה, שזה נקרא "מצב עליה", אז יש להקציב זמן גם על בחינת שמאל, היינו איך המצב שלו בבחינת מוחא וליבא, אם הם בסדר. ואז הוא יזכה אח"כ שה' נותן הנשמה, הנקרא "נשמת חיים"".

לפי מה שכותב לנו רב"ש, ואני מקבל את זה, אדם לא יכול לעבור לקו שמאל אם הוא לא נמצא בקו ימין, אין נדנדה שמאלה, ימינה. נכון?

כן.

תלמיד: ואז אנחנו צריכים לבקש את "נשמת חיים" מה שנקרא. לא את הנשמה שהבורא נותן לנו כשאנחנו מתחילים בדרך, אלא נשמת חיים, שתמיד נהיה בקו ימין על מנת שנוכל לברר ולהוסיף עוד את הצד השני של מוחא וליבא, נכון?

כן, ולצרף לימין.

שאלה: כתוב במאמר שמי שעובד לשם שמיים כבר אין לו יגיעה בתורה ומצוות. האם תוכל להסביר את המצב הזה?

כן, כי הוא רואה את הפעולות האלה למען הבורא, את הפעולות הנכונות שנקראות תורה ומצוות, שהן פעולות שבהן הוא דווקא מעלה את כל הבריאה ואת עצמו לדרגות רוחניות.

שאלה: קיבלתי רושם שאדם מתפתח מרצונות בהמיים עד רצונות רוחניים, וכשהאדם מגלה את הרוחניות הוא כבר לא מחפש תענוג ברמה הגשמית אלא רק דואג לגוף שלו מבחינת מה שהכרחי בשביל הגוף, ואת כל יתר הזמן והאנרגיה הוא משקיע בהתפתחות הרוחנית. האם כך זה עובד?

זה למעשה משותף, כללי.

תלמיד: כלומר זה תיאור נכון, שאחר כך האדם מסיר מעצמו את כל הדאגה לכבוד ורק דואג להכרחיות.

כן.

שאלה: מה זה לקבל תענוג והנאה בכוונה על מנת להשפיע?

אני לא יכול להסביר את זה, צריכים להיכנס לזה ואז להרגיש. אי אפשר להסביר למי שעדיין לא טעם את זה.

שאלה: הגוף שלי וכל הבריאה הם רצון לקבל. איך אני יכול לעבור מהטבע שלי לטבע של הבורא, ואלו אמצעים או כלים נחוצים לשם כך?

זה נקרא המאור המחזיר למוטב. נותנים לכמה נשמות, לא לכולן, הזדמנות כזאת לעבוד בזה, וכך אנחנו מתגברים.

(סוף השיעור)