שיעור בוקר 17.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1401,

מאמר "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', בעמוד 1401, מאמר "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה".

מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה

תשנ"א - מאמר מ"ד
1990/91 - מאמר 44

"הכתוב אומר (עקב, שלישי) "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך".

ויש להבין זה, שמכאן משמע, שהסיבה, שה' נתן ירושת הארץ לעם ישראל, היא מטעם כמו שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". זאת אומרת, אם הסיבה של "רשעת הגוים" לא היתה, אז לא היה ענין לתת ירושת הארץ. ועוד יש להבין, מהי הסיבה השניה. אומר, מטעם "אשר שנשבע ה' לאבותיך". ולולי השבועה, אין ה' צריך לתת את הארץ לעם ישראל.

זה קשה להבין, הלא חז"ל אמרו "לא נברא העולם אלא בשביל ישראל". משמע, שכל הדברים טובים שישנם בעולם הם בשביל ישראל. ומכאן משמע, שבגלל סיבות אחרות נותנים לעם ישראל ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. שהכתוב נותן ב' סיבות:

א. מטעם רשעת הגוים.

ב. מטעם השבועה, שנשבע לאבותיך.

אבל הכתוב בא לנו לומר, שבל נטעה, שהסיבה שנותן לנו ירושת הארץ, היא מטעם "צדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם", אלא מטעם ב' סיבות הנ"ל.

אאמו"ר זצ"ל שאל על מה שכתוב (לך לך, שישי) "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל, מהי התשובה, שה' השיב על מה שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנה", שה' אמר לו "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחר כן יצאו ברכוש גדול". זאת אומרת, שהתשובה היתה על השאלה "במה אדע". היינו, שאברהם אומר, שהוא רוצה בטוחות על הירושה. אז הקב"ה נתן לו תשובה, שע"י התשובה זו הוא כבר יהיה בטוח על ירושת הארץ. אם כן יש להבין את התשובה, שבה כבר יש הבטחה על הירושה.

ואמר, שהפירוש הוא, שבזמן שה' אמר לו "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", אז אברהם ראה את גדלה וחשיבותה של הארץ הזאת. כי ענין ירושת הארץ, הכוונה על בחינת מלכות, שהיא מקבלת את כל האורות מלמעלה ומשפעת להנשמות. כי מלכות נקראת "כנסת ישראל".

ואברהם ראה, לפי הכלל "שאין אור בלי כלי", כלומר "שאין מילוי בלי חסרון", שאם ה' יתן לישראל קצת הארה והתעוררות מלמעלה, הם יהיו מסתפקין במועט, ולא יהיה להם שום חסרון למדרגות יותר גבוהות. אם כן ראה אברהם, שאין שום אפשרות שעם ישראל יוכלו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שאין להם צורך לזה.

וזו היתה השאלה "במה אדע". לא חס ושלום שהוא לא האמין מה שה' אמר לו. אלא שאלתו היתה, שאמר, שהוא לא רואה, שיהיה להם צורך לזה. כמו כשנותנים לאדם איזה דבר יקר ערך, אבל אם אין לו צורך לזה, אין האדם יכול להנות מאותו דבר. נמצא, אפילו שיתנו להם ירושת הארץ, אם אין להם צורך, אז לא יוכלו להנות מזה. והגם מצד הנותן הכל בסדר, אבל אם אין להתחתון צורך, מה הנותן יכול לעשות. וזהו ששאל אברהם.

והתשובה היתה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך". כלומר, שהם יהיו בגלות אצל המצרים, שזה נקרא "ארץ לא להם". שפירושו, שעם ישראל, שהם רוצים לעבוד לשם שמים, והמצרים יהיו שולטים עליהם. וכל פעם עם ישראל ירצו לצאת מהגלות, כמו שכתוב (שמות, שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". שבאופן כללי נקראים "אומות העולם" רצון לקבל לעצמו. אלא בהרצון לקבל יש הרבה רצוניות, שכל רצון בפני עצמו מיוחס ל"אומה" מיוחדת. לכן נקראים באופן כללי "ע' אומות העולם", כנגד ע' בחינות רצון. שזה נמשך בסוד "זה לעומת זה", זאת אומרת כנגד ז' ספירות דקדושה, שהם חג"ת נהי"ם, וכל אחד מהן כולל עשר ספירות, ביחד הם ע' אומות.

וגם יש בחינת "ישראל", שהם נקראים על שם "ישר-אל", שהם ההיפך מהרצון לקבל לעצמו, אלא הם בבחינת רצון להשפיע לה', היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.

לכן, כיון שהמצרים היו שולטים עליהם, היו מוכרחים לעשות כל עבודתם לטובת המצרים ולא לתועלת ה'. וזה שאומר "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". פירושו, שבני ישראל היו רוצים לעבוד לתועלת ה', והמצריים היו שולטים עליהם, לכן "וייאנחו". כלומר, שראו, שלא די שלא מתקדמים, אלא הם הולכים אחורה. וזה שאומר "ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה".

ואז, כשהם רואים שלא יכולים מכוחות עצמם לצאת מהגלות, לכן מבקשים מה', כמו שכתוב "ותעל שוועתם אל אלקים", שפירושו, שה' עזר להם לצאת מגלות מצרים. וזה כמו שאומר הזה"ק על מה שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ושאל, במה, והשיב "בנשמתא קדישא".

נמצא, שדוקא בזמן שהם מונחים תחת שליטת הרע, אז רואים בכל פעם יותר את שליטת הרע, ואז האדם בא לידי הרגשת ב' דברים:

א. שהרצון לקבל, שהוא שליטת המצריים, הוא כל כך רע שמרחיק אותו מה'. כלומר, שטרם שהתחיל בעבודה דעל מנת להשפיע, עוד לא היה יודע כמה רעות גורם לו הרצון לקבל. וזה מטעם הידוע, שלא מראים לאדם את תוקף הרע בפעם אחת. אלא מעט מעט מראים לו, כי אחרת הוא תיכף יברח מן העבודה, שהוא יגיד, שזה לא בשבילו.

ובהאמור יש לפרש דברי הרמב"ם, שאומר, ש"ענין לשמה לא מגלין לאדם בתחילת עבודה, אלא עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט". ויש להבין, מהו הפירוש "מגלים להם רז זה מעט מעט". שיש להבין, איך זה אפשר להיות ענין "מעט מעט". הלא כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל לשמה, כבר אצלו הכל מגולה, ומה יש עוד לגלות.

אלא שיש לפרש, שענין מה שאומר "מגלים להם", מי הוא המגלה להם רז זה של ענין של לשמה. וגם יש להבין מה שאומר "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". מי יודע שכבר זכה לבחינת "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".

אלא זה יכולים להבין, כמו שאמר הזה"ק פשט על מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומשיב, הקב"ה. ויש להבין מה שאומר "שהקב"ה הודע לו אשר חטא". באיזה אופן הודע לו. ויש לפרש זה על דרך שכתוב בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאתו עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חסרון כל שהוא".

ובהאמור נבין, איך שהקב"ה מודיע לו "אשר חטא". שיש לפרש, זה שהאדם לומד אפילו שלא לשמה, המאור שבה מודיע לו, שהרצון לקבל הוא הגורם לכל הרע, שהוא המפריע, שתהיה יכולת להאדם לקבל טוב ועונג הזה, מה שיש ברצונו יתברך לתת להנבראים. והמאור שבתורה, זה נקרא שהקב"ה מודיע להאדם אשר חטא.

ובזה גם כן יש לפרש, מדוע אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל להרגיל את האדם בעבודה דשלא לשמה ולא בלשמה. וזהו מטעם, שענין לשמה מגלים להאדם ע"י שמקבל מאור התורה. נמצא, ממילא, שאם הוא לא עוסק בתורה אפילו שלא לשמה, מאיפה הוא יקח מאור התורה. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה.

ובזה נבין מה ששאלנו, מי יודע אם כבר זכו לחכמה יתירה, שכבר מותר לגלות להם את הענין של לשמה. התשובה היא, המאור שבתורה יודע כמה הם מתפעלים ממאור התורה, בשיעור זה יש יכולת לגלות להם את הענין של לשמה.

ובזה נבין מה שאומר הרמב"ם "שמגלים להם מעט מעט", שהפירוש הוא, היות שענין "לשם שמים" פירושו "לא לתועלת עצמו", והאדם צריך להרגיש מהו שלא לצורך עצמו. וזה מגלה לו המאור התורה. לכן כל פעם המאור מגלה לו את ערך הרע שיש ברצון לקבל, כי ע"י המאור שהאדם מקבל מהתורה, הוא רואה כל פעם קצת רע שיש בהרצון לקבל. וזה שאומר "מגלים לו מעט מעט".

וענין רע מתפרש בב' אופנים:

א. מהו טובו של הרע, היינו כמה האדם מפסיד ע"י הקבלה לתועלת עצמו.

ב. כמה שהגוף מתנגד להעבודה דלהשפיע.

וב' אלה האדם מקבל מהמאור שבתורה מעט מעט. וזה שאומר "מגלים להם מעט מעט רז זה". היינו, שע"י המאור, שמקבל מבחינת התורה דשלא לשמה, הוא בא לידי גילוי של ב' דברים כנ"ל. היינו, שיעור הרע הנמצא בהרצון לקבל, שיעור התנגדות הגוף כל פעם במידה מרובה, שהאדם רואה בכוחו להתגבר. וזה שאומר "מעט מעט". זאת אומרת, שכל פעם המאור מגלה לו, שזה נקרא, שאי אפשר לגלות לו בפעם אחת, כנ"ל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אומר הכתוב, שדוקא ע"י רשעת הגוים זכו לירושת הארץ. והטעם הוא כנ"ל, כמו שהבטיח ה' לאברהם, שבאופן זה, היינו שעם ישראל יסבלו גלות מצד המצריים, כלומר, כל אומות העולם עם כל מידות הרעות שיש בהם, הם רוצים לשלוט על עם ישראל. ועם ישראל רוצים דוקא לעשות הכל לתועלת ה', ולא לתועלת ע' אומות כנ"ל, אז מורגש להם חסרון. והם יראו, שאין בכוחם להתגבר עליהם.

ואז יהיה, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". אז ה' יתן להם העזרה הדרושה לזה. והוא כנ"ל, שכל פעם הם יזכו לבחינת "נשמתא קדישא", וזו תהיה הסיבה שבני ישראל יצטרכו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שהם יקבלו זה מתוך הכרח, היינו להציל את עצמם משליטת אומות העולם.

וזה שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". כלומר, שדוקא ע"י רשעת הגוים יש יכולת שה' יכול להורישם את ארץ ישראל כנ"ל. כי הרגשת הרע, בזמן שמגלים שהרע הזה, הוא המפריע להגיע להתקרבות ה'. כי רק זה חסר לנו. כי ענין "קירוב וריחוק" ברוחניות, הוא ענין השתוות הצורה. ובזמן שיש השתוות הצורה בין אור לכלי, אז האור מתלבש בהכלי.

לכן הרגשת הרע, הנקראת "רשעת הגוים", גורמת צורך להתפטר מהרע. ואז האדם מתחיל לטהר עצמו מבחינת קבלה לעצמו. ואז הוא רואה, שאין זה בידו. ואז מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמתא קדישא. כלומר, שכל פעם שמקבל עזרה מלמעלה, הוא ע"י שנותנים בחינת נשמה. נמצא, שהעליות והירידות, הן הסיבה הגורמת צורך ורצון לקבל את ירושת הארץ.

וזה שאומר, שהסיבה היא, מטעם "אשר נשבע ה' לאבותיך". שפירושו, לא שהסיבה מטעם שנשבע לאבותיך, מטעם זה הוא נותן להם את ירושת הארץ. ושאלנו, הלא חז"ל אמרו על מה שכתוב "בראשית. אין ראשית אלא ישראל". נמצא שהכל היה בשביל ישראל ולא מטעם שבועה שנשבע להאבות.

אלא שיש לפרש, כשבני ישראל יהיו מוכשרים לקבל את ירושת הארץ, היינו שיהיה להם צורך לירושת הארץ, מטעם כמו שאומר "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך", זאת הסיבה שבני ישראל ירשו את הארץ. ידוע ש"הארץ" נקראת בחינת מלכות, שמלכות נקראת "כנסת ישראל", מטעם שהיא כונסת בתוכה כל מה שיש בז"א, הנקרא, "ישראל", שזה נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שע"י היחוד הזה מושפע שפע להנשמות.

כל זה בא מתחילת מחשבת הבריאה, כדרשת חז"ל "אין ראשית אלא ישראל". זאת אומרת, מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, הכוונה על בני ישראל. רק באיזה אופן הם יקבלו את הטוב ועונג. על זה בא הכתוב להודיענו, שהסיבה העיקרית, שעל ידו הם יהיו מוכשרים לקבל, היא בחינת "ברשעת הגוים", כנ"ל. וכמו כן "ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך". שענין "ירושת הארץ" הוא כמו שהודיע לאברהם, בזמן שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנו", שהתשובה של הקב"ה היתה, שבני ישראל יהיו בגלות, שהכוונה היא "ברשעת הגוים", כנ"ל.

ובהאמור יוצא, שאין האדם יכול לעלות במעלת הקודש, אם הוא לא מרגיש חסרון במצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, החסרונות והיסורים שהאדם מרגיש, הם נותנים להאדם צורך למצוא עצות, כדי למלאות את חסרונותיו. מה שאין כן, אם לא מרגיש בעצמו חסרון, כלומר שהגם שיכול להיות, שיודע שיש בו חסרונות בעבודה, אבל אין לו יסורים מזה, אין החסרון הזה מסוגל לקבל מילוי, מטעם שהוא לא מחפש עצות לזה, ובלי אתערותא דלתתא, היינו בלי שהאדם מבקש מה' עם כל הלב, אין מקום לעניית התפלה, היות שאם אין לו יסורים מהחסרון, כבר אינו יכול לבקש עם כל הלב.

וזהו כמו שכתוב במדרש שוחר טוב (תהילים כ"ג) וזה לשונו "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשי ידיך, יכול אפילו יושב בטל". תלמוד לומר "בכל מעשי ידיך", אם עשה הרי הוא מתברך, ואם לאו, אינו מתברך".

הרי אנו רואים, שבלי אתערותא דלתתא, היינו בלי מעשה מצד התחתון, אין הברכה יכולה לבוא. ונשאלת השאלה, למה. והתשובה היא, זה שהאדם מתחיל לעשות, מהעבודה זו האדם מקבל את החסרון להדבר, כלומר שיש הבדל בהצורך שבדבר. זאת אומרת, שיש להבין, עד כמה שנחוץ להאדם את מה שהוא רוצה להשיג. כי העבודה והעצות, שהאדם משקיע בכדי להשיג את מבוקשו, זה מרחיב את החסרון להדבר. וממילא, כשהוא ישיג את הדבר, הוא יכול להנות מהדבר.

לכן כשמדברים בעבודה, הגם שיש לאדם צורך להתעלות בעבודה, אבל הצורך הזה עוד לא פועל באדם, שתהיה לו נחיצות להדבר. וממילא כשיתנו לו משהו מלמעלה, והוא עוד לא יודע להחשיב את מה שיתנו לו, זה ילך לאיבוד לתוך הס"א. וכל זה הוא מטעם, שהאדם אינו חכם כל כך, שידע איך להעריך משהו ברוחניות.

וזה על דרך שאמרו חז"ל (חגיגה ד') "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". היינו, זה שהאדם אינו יודע להעריך, אם נותנים לו קצת התקרבות מלמעלה, לכן תיכף זה מסתלק ממנו, והוא מקבל ירידה. וזהו מטעם שאינו יודע לשמור את ההתקרבות.

כי מדרך העולם הוא, שאם נותנים למי שהוא להכנס קצת לחצר המלך, אז הוא דואג ומחפש עצות, איך להכנס לבית המלך, ולא מסתפק בזה שהוא נמצא בחצר המלך. לכן כשמקרבים קצת את האדם, אז האדם שבע רצון מזה שקירבו אותו, ואין הוא דואג לחפש עצות, איך הולכים קדימה, לכן זורקים את האדם לחוץ. ואז, כשהאדם מקבל ירידה, שזה נקרא "תאונת דרכים", כלומר שקבל תאונה בדרך שהיה הולך להתקרב לה'.

היינו שרכב אחר נכנס לתוך רכב שלו, כלומר שהרכב של עולם הגשמי נכנס לתוך הרכב של הרצון להשפיע. ואז, כל החיים שהיה לו מצד הרצון להשפיע, נסתלק ממנו, ונשאר בלי הכרה. היינו, שעכשיו הוא מרגיש, שכבר אין לו חיים רוחניים. אלא עד שמתאושש לאט לאט, ומתחיל להרגיש, שכל החיים ממה שהוא חי עכשיו, הוא רק מהרצון לקבל לעצמו. ואז שוב מתחיל לחשוב ולחפש עצות, איך שוב לכנס להעבודה דלהשפיע.

נמצא, שבכדי שיהיה לו חסרון, שיהיה לו צורך לעלות במעלות עבודה דלהשפיע, נותנים לו מלמעלה את הירידה, כדי שיהיה לו צורך להתקדם כנ"ל, כי בלי צורך אמיתי אין האדם מסוגל לקבל, מה שהוא צריך להשיג. ולכן אם האדם רוצה לשמור עצמו, שלא יהיה לו תאונת דרכים, הוא צריך לשמור את עצמו, שלא יהיה לו התנגשות עם הרכב של הרצון לקבל. בזה הוא יהיה בטוח, שלא יאבד לו מה שנותנים, היינו את העליה שקבל.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן, רביעי) "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם". שיש לפרש על דרך העבודה, שהאדם צריך לזכור, שהיתה לו ירידה מטרם שבא לעליה. היינו שה' נתן לו להרגיש את הרע שבו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כי הרגשה זו, שהוא עבד אצל המצריים, היינו שאין לו רשות לעשות משהו לתועלת ה', אלא כל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא מצד ה'.

ואח"כ צריך לזכור, שעכשיו, כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שמרגיש קצת שהוא מקורב לקדושה, אז צריך לזכור, שהוא צריך לילך קדימה. לכן הוא צריך עכשיו לזכור, כמו שהיה מקודם עבד, זאת אומרת, שהיה במצב של ירידה. לכן הוא צריך עכשיו גם כן למצוא אצלו מקום חסרון, כדי שיהיה לו צורך ללכת קדימה, אחרת מוכרחים לו מלמעלה ירידה, כי בלי צורך אין האדם יכול להתקדם, והוא מוכרח להישאר במצב שבו הוא נמצא. לכן כדי שלא יהא צורך לתת לו ירידה, לכן בזמן עליה הוא צריך למצוא אצלו מקום חסרון. וזה שכתוב "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם".

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להתחיל את העבודה בבחינת הכלל, היינו מבחינת המעשה, ולכוון, שזה יהיה לשם שמים. שפירושו, שהאדם מקיים תו"מ מטעם שה' נתן לנו תורת חיים. שע"י זה שאנו שומרים, מה שה' צוה לנו, אנו נקבל שכר, כמו שאמרו חז"ל "ונאמן בעל מלאכתיך, שישלם לך שכר פעולתיך". וע"י זה יהיה לנו טוב בעולם הזה וטוב בעולם הבא.

וזה שאנו צריכים להאמין, שאפילו אם באים לו דעות ומחשבות, שלא נותנים לו להאמין, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו כח להאמין. ויש אח"כ מדרגה יותר גבוהה, שהיא "שלא על מנת לקבל שכר", אלא הוא זוכה להרגיש, שקיום תו"מ הוא אצלו בבחינת שהוא משמש מלך גדול. ומזה באים לירושת הארץ."

שאלה: המאור המחזיר למוטב מגלה לנו את הרע. בשלב הראשון אני מזהה את הרע אצל אחרים ונשאר אצלי המקום שאני מזהה את זה רק אצלם ומבקש, אני אפילו לא יודע מה. בשלב השני, אני רואה את זה מחוץ לי ומחבר את זה לרע שבי ומבקש תיקון. יש מצב שנתקעים בזה שרק מזהים את זה בחוץ, אצל אחרים?

כן, אתה רואה את זה באנשים, שכך הם מוכנים לגלות את זה באחרים.

תלמיד: אבל זו לא עבודה שלי, מה אנחנו עושים כדי שזה יתקדם הלאה, יש לנו חיסרון לגלות, לעורר את האור, לבקש תיקון.

התורה מלמדת אותנו שאנחנו צריכים להתקרב אחד לשני באהבה, בחיבור, בהשפעה, להיות יחד, ומתוך זה אנחנו מגלים על פני זה נטייה הפוכה, ואז אנחנו צריכים לעבוד כנגדה.

תלמיד: איך בעשירייה אנחנו יכולים לעזור אחד לשני להגיע למצב הרצוי?

אנחנו צריכים להתייחס אחד לשני כאילו אנחנו נמצאים בגוף אחד ובעזרה הדדית, כמו בין כל החלקים שבסוף הם אחד, כך אנחנו מגיעים למצב שבחיבור שלנו אנחנו מתחילים לגלות את הכוח העליון.

שאלה: במאמר כתוב, שצריך לגלות חיסרון בזמן עלייה כדי שלא תבוא ירידה, איך עושים את זה?

אני צריך לגלות מה מפריע לי ועוד יותר להתכלל בבורא. וזה שעומד לפניי - מי הוא אותו אויב, אותו שונא שלא נותן לי להתקרב לבורא, להרגיש אותו, לגלות אותו, ואז אנחנו מתחברים בינינו ככל האפשר כדי לגלות את הכוח הזה כנגדנו.

תלמיד: בזמן העלייה יש הודיה, אין לי את הצורך הזה. בזמן ירידה זה ברור שיש בי את הצורך, הכול רע, הרצון לקבל דורש. בזמן עלייה זה חמקמק, הוא לא מאפשר את זה.

בזמן עלייה אתה צריך להתחבר עם החברים ולראות את עצמכם כגוף אחד.

שאלה: איך לשמור על ההתקרבות שנותנים לאדם?

על ידי שהוא מממש זאת בין החברים, זה המחסן שלו, שהוא משקיע את כולו ביחסים בין החברים.

תלמיד: האדם צריך לשמור על ההתקרבות שהוא מקבל?

אלא מה, איזו עבודה אחרת יש לו עוד?

תלמיד: להמשיך הלאה במצבים.

איזה עוד מצבים, אם לא להמשיך בהתקרבות בין כולם.

תלמיד: שלא ייפול לאחוז במצב, אלא להתחיל ליהנות ממנו.

גם זה.

שאלה: כתוב, "ולכן אם האדם רוצה לשמור עצמו, שלא יהיה לו תאונת דרכים, הוא צריך לשמור את עצמו, שלא יהיה לו התנגשות עם הרכב של הרצון לקבל. בזה הוא יהיה בטוח, שלא יאבד לו מה שנותנים לו." אני לא מבין איך להימנע מהתנגשות עם הרצון לקבל, זה כמו משאית שנכנסת בי ודורסת אותי.

תלוי במה אתה אוחז, במה אתה נמצא. אם אתה מקדם אותו, זאת אומרת מתקדם לחיבור וכל הזמן מחפש עוד איך אפשר להיות מחוברים, יוצא שלא תהיה לך תאונה.

תלמיד: מה זה אומר "תאונה", חשבתי שהירידות, הניתוקים, זה הכרחיות.

תאונה זה שאתה ממש יוצא מהמסלול. הירידות שאתה מדבר עליהן, זה באמת רק לצורך עלייה, שאתה נוסע, מתקדם, מקבל את הירידות כהזמנה לעלייה.

תלמיד: אז מה זה נקרא שאנחנו מאבדים את מה שקיבלנו?

מאבדים את מה שקיבלנו, זה נקרא שכל מה שאנחנו מקבלים אנחנו הופכים את זה לאמצעי לעלייה.

שאלה: הוא כותב "כל אומות העולם עם כל מידות הרעות שיש בהם, הם רוצים לשלוט על עם ישראל." למה רצון לקבל רוצה לשלוט על הרצון להשפיע, מה יוצא לו מזה?

זה הטבע שלו, אין לו בעצמו לקבל תענוג, מילוי, אלא רק דרך הרצון להשפיע שיהיה תחתיו.

תלמיד: איך יוצרים כזאת תיבה או כזה רצון של נטייה להשפיע, שלרצון לקבל לא תהיה נגיעה אליו? כי לפי מה שאמרת, הרצון לקבל בטבע שלו רוצה לשלוט על הרצון להשפיע, אז איך יוצרים סיטואציה שלא תהיה לו נגיעה, שהוא לא יפריע?

רק בתוך האדם יכולות התכונות - רצון לקבל ורצון להשפיע, להיפרד ולהתרחק.

תלמיד: איך עשירייה יוצרת מעין תיבה שהרצון לקבל לא יוכל להפריע לה?

העשירייה עושה כאלו יחסים, שאף פעם הרצון לקבל לא יוכל לשלוט בה. תמיד יש כאלה שקצת יותר, קצת פחות, אבל בסופו של דבר כולם שומרים על כך שהסירה לא תתהפך.

תלמיד: אנחנו לומדים שרק על ידי דוגמה אפשר לעורר את החברים. מה העצה למי שנותן דוגמה ובתפיסה שלו רואה שזה לא עוזר, שזה לא עובד. והוא גם כותב, "שאין האדם יכול לעלות במעלת הקודש, אם הוא לא מרגיש חסרון במצב שבו הוא נמצא." אז אפילו אם הוא יקבל דוגמה, אם אין לו חיסרון, אז הדוגמה תעבור לידו.

נכון.

תלמיד: אז מה העצה למי שנותן דוגמה ומרגיש שהדוגמה עוברת ליד החברים?

אין מה לעשות. צריכים לחפש דוגמה אחרת או לעזוב את זה לזמן מה. איך אתה יכול לעבוד עם החברים אם אין להם עדיין חיסרון לזה?

תלמיד: כנראה צריך לבקש שיהיה להם חיסרון.

זו העבודה שלך.

שאלה: הןא כותב, שעניין הרע שאדם לומד, המאור משפיע עליו ואז הוא מגלה שני דברים, אחד, "מהו טובו של הרע, היינו כמה האדם מפסיד ע"י הקבלה לתועלת עצמו." ושניים, "כמה שהגוף מתנגד להעבודה דלהשפיע." איך שתי התחושות האלה גורמות לרצון לצאת מזה?

קודם כל האדם צריך להשתדל להיות ברצון להשפיע הדדי עם החברים. מה כל כך קשה בזה?

תלמיד: אז המאור משפיע עליו והוא מגלה שני דברים, א', כמה הוא מפסיד מהאגואיזם ששולט עליו. ב', שהגוף מתנגד לזה כל כך שהוא לא נותן.

הגוף מתנגד, נכון.

תלמיד: איך שתי ההבחנות האלה יוצרות את הבקשה.

ההתנגדות של הגוף שעובד נגדו, הופכות את הכוחות האלה, דווקא בזה שהן מגבירות את הרצון להשפיע, כי הוא עובד נגד הרצון.

תלמיד: אז איך זה יוצר את הדרישה דווקא לתכונת ההשפעה, הרי כביכול זה צריך ליצור את ההיפך.

לא. הוא מבין שאחרת זה לא ילך, שאין לו ברירה, שהוא צריך להידמות לחברים, וכך מאין ברירה הוא חייב לעשות.

תלמיד: איך הכוח שאנחנו בונים ביחד בעשירייה מצליח להתגבר על שני סוגי הייאוש האלה?

העשירייה מעוררת את האדם להיות למעלה מהייאוש, כי בזה הוא זוכה להתקרבות לחברים, אחרת אין לו שום אפשרות להתקרב אליהם.

תלמיד: אז מה יש לנו, ייאוש משותף?

כן, גם ייאוש משותף וגם ההצלחה משותפת.

תלמיד: עדיין לא הצלחתי לשמוע את התשובה.

תשאל עוד שאלה.

תלמיד: הוא רואה שני דברים, עד כמה הרע גורם הפסדים, האגואיזם ששולט עלינו חוסם את הבורא, לא נותן לנו לראות אותו וכמה הגוף מתנגד להשפיע, הוא לא רוצה את זה. אלה הבחנות טובות, בריאות, נכונות שהאדם מקבל עכשיו, אם הוא לבד הוא בטוח נופל והוא לא יצליח. אבל כנגד זה יש כוח עשירייה. איך כוח העשירייה מצליח להביא את הדרישה הנכונה מיד אחרי זה ולא ליפול לזה יותר?

בדוגמה. אם העשירייה נותנת דוגמה לאדם עד כמה אפשר בחיבור להתגבר על האגו, אז הוא יכול לקבל את הדוגמה הזאת.

תלמיד: זאת אומרת, צריך רק להיכנע לזה?

אין ברירה.

שאלה: אני מרגיש גֵר גמור - במחשבות, ברצונות, בעצמות, אני לא מצליח לחשוב על אהבה, חיבור, להשפיע. יותר מזה, אני מרגיש שאני מפריע לכמה אנשים מסוימים. אני לא מצליח לשמוע את המאמר, מה הפתרון לזה?

מה שלא עושה השכל עושה הזמן, כך אמרו חכמים. זאת אומרת, אפילו שאתה רואה שאין לך שום הצלחה ואתה לא נכנס לתוך הטקסטים ולא לומד מהם ולא יכול לקשור אותם יחד, זה לא חשוב, אתה ממשיך "כשור לעול וחמור למשא", פשוט ממשיך. למה? כך אני צריך לעשות. למה? כי אני בן אדם, הבורא סידר לי את העבודה הזאת או אפילו הביא אותי לקבוצה מסוימת, שם ידי על הגורל הזה ואמר "קח לך" ולכן אני ממשיך. כל עוד הוא לא מעביר אותי למצב אחר, למקום אחר, אני נשאר כאן.

תלמיד: אני לא שולט על מה שרץ לי בראש, יש לי דברים לא טובים בלב, אני לא שולט על זה, אני לא בעל הבית. האגואיזם שהוא כותב עליו, זה לא כדור שאתה לוקח וזה עובר, הוא מלך העולם הזה.

בסדר, אז מה?

תלמיד: זה לא אז מה, הוא מלך העולם הזה.

הבורא יותר מזה או לא?

תלמיד: האגו זה הבורא בעולם הזה, אי אפשר לצאת ממנו.

בינתיים אתה לא יוצא מזה, אתה לא מגלה בך כוחות ואפילו לא רואה את המחשבה איך לברוח ממנו, זה נכון. אבל אחרי כל זה, זה נותן לך כוח להחליט שאתה כבר יוצא?

תלמיד: לא, מייבשים אותי.

בסדר, תתייבש מה יש? תעשה מה שהבורא עושה איתך, תגיד לו שאתה בידיים שלו.

תלמיד: אבל הוא עושה איתך מה שקרה הפוך ממה שכתוב בספר.

זה השכל שלך.

תלמיד: כתוב בספר לעשות אחד, אתה עושה ארבע, להמשיך כי זה הבורא עושה?

כן.

תלמיד: גם שאני מרגיש שאני יושב פה ומזיק לאנשים מסוימים?

אתה לא מזיק לאף אחד, זו הצורה שאתה עוזר להם. שאתה נמצא בכל הקבוצה הגדולה הזאת, אתה בעצם עוזר לכולם.

תלמיד: אבל אמרת שלעזור זה לתת דוגמה, שהם יקבלו את האור, שזה התיקון.

אתה לא לוקח את הדברים האלה מהם, לכל אחד יש לו מקור של אור.

תלמיד: אני לא לוקח, אבל אני צריך לבקש עליהם, להתפלל עליהם.

תבקש, תתפלל, הכול לפניך.

תלמיד: אין כוחות לעשות את זה. עכשיו אמרת, אי אפשר לעשות את זה, לא משנה מה אני עושה, לא יעזור, לא ילך. אני אומר לך, מייבשים אותי.

למה אתה בא כל פעם עם טענה?

תלמיד: כי אני לא מגיע לאן שאני מכוון.

אל תכוון לשום דבר, תשתחרר מהטענות, מהמטרות.

תלמיד: אבל אתה שמת לנו מטרות, כתוב בספר מה הן המטרות, נכון?

לא, לא החכם לומד.

תלמיד: לא קשור לחכם, אני לא איזה גאון, אלא דברים פשוטים שאתה אומר לקיים, אפילו את זה אני לא מצליח.

זה סימן של התקדמות, לא נשאר לך כמעט שום דבר חוץ מלצעוק לבורא, הצילו.

תלמיד: כל המחשבות שלי, הכול רעיל, לא משנה כמה אני מבקש לאהוב, לא הולך.

גם זה טוב, זה מאבק פנימי ואתה מברר מה הוא הטבע שלך, מיהו הטבע שלך. זה טוב, בצורה כזאת מתפטרים מהאגו.

תלמיד: יש תקווה? תגיד בבקשה שיש תקווה.

לא תקווה, אלא ביטחון, בטוח כולנו נגיע להצלחה. בטוח, אין אף אחד שהולך להפסיד.

תלמיד: איך אתה עושה את זה, אתה היחיד שיכול להגיד שללכת באלכסון זה קו ישר, אתה היחיד בעולם שיכול לעשות את זה.

אני ממשיך.

תלמיד: אבל אני הולך עקום, אני לא הולך כמו שכתוב, כמו שהחברים אומרים לי, אני לא הולך בכיוון הזה.

אני הולך ולאן שאני הולך, זה בינתיים נראה לי נכון. ודאי שאני משתדל לבדוק את עצמי יום יום עם דברי רב"ש ובעל הסולם. אנחנו ממשיכים ומשתדלים להגיע להמטרה, ולא שמים לב למצב הרוח שלנו. כי אנחנו אגואיסטים, וככל שנתקדם, יהיה לנו לפי מצבי הרוח שלנו מצבים יותר קשים.

שאלה: איך נחבר את כל המציאות לתדר אחד של אהבה משמע י-ה-ו-ה?

אני לא יודע, אתה כנראה שואל אותי על מצב של גמר התיקון.

שאלה: הרב"ש נותן לנו עצה, למנוע את עצמנו מלהתנגש ברצון לקבל, הוא מדמה זאת להתנגשות עם מכונית. אילו פעולות עלינו לעשות כדי להימנע מההתנגשות הזאת?

אנחנו צריכים להתחבר בינינו וברצון להשפיע שאנחנו מייצבים בינינו ולפי זה להתקדם. לנסוע לפי הקו הזה.

שאלה: נאמר פה שהרב"ש מתייחס לדברי הרמב"ם, במקום אחר הוא מתייחס לרבי ומורי בעל הסולם, מדוע הוא כל פעם מסתמך על מישהו ולא מדבר מעצמו, האם הוא לא השיג את המצב הזה?

כיוון שהוא יכול להסתמך על אותם גדולים שהוא מציין, וגם אנחנו. אבל לגבי אלו שהיית רוצה שהוא יכתוב, עליהם הוא לא מסתמך, למשל על עצמו. הוא מביא את אותם טיעונים, מחשבות, יסודות, מתוך גדולים ממנו.

תלמיד: אבל הוא כבר עבר את המצבים האלה.

זה בעיניך אבל לא בעיניו. בעיניו בכל זאת יש הבדל בין הרמב"ם לבין אחרים וגם בינו לבינם, אלה דרגות שונות של השגה.

תלמיד: כלומר, עלינו ללמוד את האנשים שהוא מזכיר, רמב"ם וכן הלאה?

כעיקרון כן, אבל מספיק לנו מה שאנחנו קוראים מתוך החיבורים שלו.

שאלה: איך אדם יכול למשוך את אור התורה בזמן העבודה בלא לשמה?

בלא לשמה הוא גם יכול. אם הוא רוצה להגיע, להבין את התורה, להתקדם, להיות קרוב למי שכתב את הטקסטים שהוא לומד, הוא יכול. הוא מעורר את הרצון שלו להבין את אלה שכתבו בשבילו וכך מתקדם.

שאלה: איך בעשירייה נוכל להרגיש את הכאב הנמצא בחיסרון, מהו הכאב הזה ואיך להרגיש אותו?

הכאב הזה הוא על כך שעדיין לא הגענו לדבקות בבורא, להרגשת הבורא, לגילוי. לא הגענו לכך שנעשה לו משהו נעים, טעים, אנחנו לא יכולים.

שאלה: הרב"ש מתאר תאונת דרכים, מעין מכונית בעולם הגשמי המתנגשת ברצון שלו. וכאן עליו לשמר עצמו מהתאונה הזאת ואז יהיה בטוח שלא יאבד מה שנותנים לו, כלומר, את העלייה שהוא קיבל. איך לשמור על עצמנו בכל פעם מהתאונות האלה?

רק בזה שהוא נמצא ברצון אחד עם החברים. רק זה ישמור עליכם.

תלמיד: איך להימצא ברצון אחד עם החברים?

להתקרב זה לזה, להציב את ההתקרבות ביניכם מעל לכול.

תלמיד: בכל זאת, אוטו המחשבות הגשמיות מתנגש בך כך או אחרת.

מה זה אומר "מתנגש בך"? העניין הוא שאתה חייב איכשהו להשתלט על זה. אתה חייב להתחבר עם החברים וביחד לשלוט ברכב הזה. כמו באנייה, כשהים סוער מאוד שניים שלושה אנשים מחזיקים בתורן וכך הם מצליחים לשרוד. מחזיקים את מוט ההיגוי ומצליחים לשמור עליו נוטה לכיוון הנכון כנגד הגלים.

שאלה: מה הדבר שחשוב להקפיד עליו לאורך כל הדרך בעבודה?

העיקר להיות יחד "כאיש אחד בלב אחד". כל הזמן להיות מכוונים לכך. לא רואים שום דבר בדרך מלבד את מקום המרכז, מקום חיבור כל הלבבות. ולאותו מקום, לאותה נקודה, גם אנחנו בלבבות שלנו משתוקקים להגיע.

שאלה: רב"ש מסביר שעליות וירידות הכרחיות. מצד שני הוא אומר שמתאונות דרכים, כלומר מהירידות, הנפילות האלה אדם יכול להישמר. האם אפשר להישמר מהן?

אם אנחנו מחוברים טוב זה לזה אנחנו לא יכולים ליפול תחת השפעת שום כוח זר. להיפך, כל כוח זר שירצה לבגוד בנו, לגעת בנו, הוא יחזק אותנו.

תלמיד: מה ההבדל בין עליות וירידות לבין תאונת דרכים?

יש הבדל, בכל זאת עליות וירידות הן כשאתה מתקדם בדרך ולא מסובב את עצמך לכיוון אחר. בתאונת דרכים לעומת זאת, כבר יש לך בעיה, אתה צריך לתקן את הרכב, את עצמך, את הקשר שלך ואולי רק אז, להתקדם.

שאלה: כתוב: "והוא כנ"ל, שכל פעם הם יזכו לבחינת "נשמתא קדישא", וזו תהיה הסיבה שבני ישראל יצטרכו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שהם יקבלו זה מתוך הכרח, היינו להציל את עצמם משליטת אומות העולם". האם על כל שבעים אומות העולם, שבעים הרצונות שכל אומה מייצגת, אנחנו צריכים לבקש התעוררות מלמטה כדי לקבל את "נשמתא קדישא"?

קודם כל, לא כל אומה מייצגת שבעים רצונות ושנית, כן. אנחנו צריכים לקבל הכוונה דווקא על ידי אומות העולם. אתה רואה מה קורה עכשיו ומה עברנו במשך כל ההיסטוריה אלפי שנים, תמיד התפתחנו מתוך היחס השלילי של אומות העולם כלפינו. והנה עכשיו יש לנו תורה, יש לנו את חכמת הקבלה, חברה שמוכנה ללכת לפי שיטת בעל הסולם הכוללת את כל המקובלים שהיו עד אליו וכך אנחנו יכולים עכשיו להתקדם וללכת בצורה נכונה.

ואנחנו כן נלך בדרך הזאת, אתם אומנם חושבים שאתם אפסים ושום דבר וכלום, אבל אנחנו כן מסוגלים דווקא בדור שלנו להצליח במה שהבורא מציב לנו, כדי להגיע להכול עד גמר התיקון. צריך פשוט להבין את דרכי ה', להבין כמה אנחנו כן מסוגלים ולא למדוד את עצמנו לפי הגדולים, האחרים וכן הלאה, לא. אנחנו נמצאים בתנאים שלנו.

תלמידה: אנחנו אומרים שכולם צריכים להגיע ללב אחד. לב זה רגש, לא שכל, כלומר אנחנו צריכים להגיע לרגש משותף. לאהוב זה את זה, לאהוב את הנקודה שבלב המכוונת לבורא. אנחנו אפילו התאספנו כאן בגלל הנקודה הזאת שמכוונת אותנו ואנחנו רוצים לאהוב את הבורא. כנראה צריכה להיות לנו תפילה אחת, לאהוב את הנקודה הזאת בכל אחד, לאסוף אותה בתוך הלבבות שלנו ולבקש מהבורא שייתן לנו את רגש האהבה אליו, ואז לא יהיו לנו שום תאונות ונגיע.

כן, הבנו אותך, תודה רבה לך.

(סוף השיעור)