שיעור בוקר 01.03.2001 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 161, "פתיחה לחכמת הקבלה",

שיעור 1

נעשה קורס קצר לפי המאמר "פתיחה לחכמת הקבלה" של בעל הסולם, עשר, חמש עשרה פגישות ואחר כך נמשיך, אני לא אומר שבזה אנחנו חייבים לגמור הכול ואני נעלם. אחר כך יהיה אפשר להמשיך אבל קורס הבסיסי שיהיה כמה שיותר קצר וענייני, ובקורס נוסף אחר כך נראה, וכבר נוכל לפתוח קצת כל עניין ועניין לגופו וללכת ולטייל בכל יתר ענפי חכמת הקבלה. המטרה שלי עכשיו היא לעשות כמה שפחות פגישות ולתת כמה שיותר חומר פשוט מרוכז ומובן.

"פתיחה לחכמת הקבלה" זה מאמר של בעל הסולם, אחת מההקדמות ל"פירוש הסולם לספר הזוהר". בלי המאמר הזה אי אפשר להבין מה שכתוב בזוהר, בלי המאמר הזה אי אפשר לגשת בכלל ולהבין מה שכתוב באף ספר בשפת הקבלה. יש "שפת הקבלה", "שפת התנ"ך", "שפת התלמוד" ו"שפת האגדה". שפת הקבלה זו שפה מדעית של המדע שנקרא "חכמת הקבלה", שמדברת על המציאות של כל העולמות, של כל הטבע, גם הגשמי וגם הרוחני. את השפה הזו אנחנו חייבים עכשיו לאט לאט לרכוש ובה לדבר ואותה ללמוד, ועל ידה ללמוד את המציאות שאנחנו נמצאים בה.

כל החכמה מתחילה מהמקור שלה. המקור של החכמה נקרא "רצון הבורא להיטיב לנבראיו". יש כוח אחד יחיד ומיוחד שפועל בכל העולמות ובכל המציאות, לכוח הזה אנחנו קוראים "בורא", מפני שממנו אחר כך נולדים ובאים כל יתר הכוחות וכל יתר מדרגות המציאות.

"רצונו להיטיב לנבראיו" לפי משמעות המילים זה לברוא את הנברא ולהיטיב לו. במה להיטיב? מפני שהבורא הוא יחיד, להיטיב אפשר רק בצורה פשוטה, לעשות את הנברא שיהיה בדרגה בדיוק כמו הבורא. איך לעשות את זה? על מנת לברוא את הנברא ולהביא אותו לדרגת הבורא, צריכים לתת לנברא את כל הכוחות, את כל החכמות, את כל האמצעים ואת כל הדוגמאות שכך יהיה. לבורא כביכול יש שתי בעיות, שתי מטרות. מצד אחד לברוא את הנברא, והנברא חייב להיות מחוץ לבורא, "בריאה" מהמילה "בר ממדרגה", מחוץ למדרגה, ומצד אחר שהנברא הזה יהיה בדיוק כמו הבורא, כאילו דבר והיפוכו מרגישים כאן. איך מגיעים ליישום הבעיה הזו? כאן אנחנו מיד ניגשים לשרטוטים והגדרות.

אנחנו לומדים שיש כוח אחד שנקרא "בורא" או "עצמותו" (ראו שרטוט מס' 1). היחס שלו לנבראים נקרא "בורא". הטבע של הבורא הוא רצון להשפיע, רצון להיטיב, והרצון להיטיב הזה נקרא אצלנו בחינת "שורש" או "כתר". בחינת שורש הזו, כתר או בורא, לא חשוב איך נגיד, מתוך זה שהוא רוצה להיטיב, מה חסר אם הוא רוצה להיטיב? חסר מישהו שירצה לקבל את ההטבה שלו. אז מה שחסר לו, זה רק רצון לקבל.

לכן הבחינה הראשונה, בעצם הנברא הראשון שנברא, שנקרא "חכמה", זה כבר הנברא הראשון, הטבע שלו הוא רצון לקבל. מה הוא רוצה לקבל? מה שהבורא, בחינת שורש רוצה לתת. נעשה את זה בצורה ציורית, "חץ" זה רצון להשפיע, ו"ספל", "כלי", זה רצון לקבל. הרצון להשפיע נקרא אצלנו "אור" והרצון לקבל נקרא אצלנו "כלי". אז בחינה א' היא רצון לקבל, בחינת שורש היא רצון להשפיע, ואור או רצון להשפיע ממלא את הכלי או הרצון לקבל.

מה קורה הלאה? האור שממלא את הכלי, הרצון להשפיע, חוץ מהתענוג, הוא נותן לכלי גם את הטבע שלו רצון להשפיע, וזה בונה בכלי רצון כמו שבכתר, להשפיע, זו כבר בחינה ב'. זאת אומרת האור בעצמו נקרא שפע, תענוג, והרצון שלו הוא רצון להשפיע. יש בו שתי תכונות, רצון להשפיע זה הטבע שלו, ומה שהוא נותן לרצון לקבל זה התענוג. בבחינה א' הוא נותן לכלי, לנברא, להרגיש את התענוג, ובבחינה ב' הוא מוסר לנברא את הטבע שלו להשפיע. ואז הנברא הזה גם רוצה להשפיע, רצון להשפיע, בחינה ב' או בינה, והנברא ממשיך להיות נברא.

זאת אומרת, מבחינת שורש נולד נברא, הוא קיבל מבחינת שורש תענוג שנקרא "אור חכמה", ונהנה לפי הרצון לקבל שלו, ובבחינה ב' הוא קיבל מבחינת שורש רצון להשפיע, ואז יש לו תענוג אחר שנקרא "אור חסדים". אור חסדים זה תענוג מהשפעה. יוצא לנו שמכתר, מבחינת שורש, יש לנו תוצאה אחת שנקראת "חכמה" ותוצאה שנייה שנקראת "בינה", שתי תוצאות.

התוצאה הראשונה היא שיש נברא והוא מקבל תענוג, התוצאה השנייה היא שיש נברא אבל הוא רוצה לתת את התענוג, והכול בא מהכתר. שלוש הבחינות האלו הן תוצאות, והשורש שלהן נקרא ג' ראשונות, ג"ר.

"אור דחכמה" נקרא אור של מטרת הבריאה, הבורא רוצה שהנברא ייהנה מאור דחכמה, "אור דחסדים" נקרא אור של תיקון הבריאה. הבורא רוצה שנברא גם יהיה כמוהו, המשפיע. שתי תכונות האלו, הרצון לקבל שבנברא והרצון להשפיע שבנברא באות מהבורא. הנברא יכול ליהנות מקבלה ויכול ליהנות מהשפעה. הנתונים האלו באים מלמעלה וכאן הנברא עדיין לא קובע כלום, בצורה החלטית מהשורש נולד רצון לקבל עם אור חכמה, ואחר כך אור החכמה בעצמו שינה את הכלי כך שהוא רוצה להשפיע ומזה נעשה כלי דבינה, רצון להשפיע עם אור דחסדים.

מה קורה הלאה, איזו התפתחות יכולה להיות? התפתחות פשוטה. בינה רוצה להשפיע, יש לה רק רצון להשפיע, אבל מה היא יכולה באמת להשפיע ולהחזיר לבורא? הבורא יכול לתת לנברא תענוג, אבל מה הנברא יכול לתת לבורא? זה מה שבינה בעצם צריכה לעשות, מה היא נותנת לבורא? היא נותנת לבורא תענוג בזה שהיא קצת מקבלת (ראו שרטוט מס' 1). מה זה קצת? את אותו רצון ואותו תענוג שקיבלה בבחינה א', שהוא נקרא חכמה, היא מקבלת מפני שהיא רוצה לתת אותו. יוצא לנו כלי שקשור משני חלקים, החלק הראשון דומה לחכמה והחלק השני דומה לבינה.

מאיפה בא הכלי הזה? מתוך זה שהנברא רוצה לתת לבורא. אם הוא רוצה לתת, הסימן שהוא רוצה לתת זה חלק הבינה שבו. אבל מה הוא יכול לתת? הוא יכול לתת אם הוא מקבל משהו, אחרת אין לו מה לתת. אז הוא מקבל, וזה נקרא חכמה, חלק החכמה שבו. כלי משובח כזה נקרא בחינה ג' או זעיר אנפין, ודאי שזה גם נברא, ויש בו שני חלקים, יש בו רצון לקבל וגם רצון להשפיע יחד.

גם הכלי הזה הוא בעצם עוד לא נברא. למה? כי את כל הכוחות האלו הנברא קיבל מהבורא. הנברא קיבל מהבורא בחכמה רצון לקבל עם תענוג של אור חכמה, כך הבורא ברא אותו. אחר כך הרצון שבתוך האור להשפיע, ברא בתוך הנברא רצון להשפיע, זה נקרא בחינה ב' עם תענוג של אור דחסדים, שגם בא מלמעלה. ועכשיו הנברא בבחינה ג' גם בונה את עצמו משני החלקים האלו, מחלק החכמה שבו ומחלק הבינה שבו.

בסך הכול הנברא עדיין פועל רק מתוך הכוחות והתכונות שקיבל מהבורא. אבל מתוך זה שעכשיו בתוך הנברא יש שתי תכונות שקיבל מהבורא, גם רצון לקבל עם תענוג דחכמה, גם רצון להשפיע עם תענוג של בינה, עכשיו הוא יכול לבחור מה באמת הטוב ביותר והקרוב ביותר בשבילו. והוא בוחר לפי מה? לפי זה שהרצון הראשון שנברא בו, הקרוב ביותר שבו, הוא הרצון לקבל. ואז הנברא בעצמו, מתוך שתי הבחינות האלו שיש בו, בוחר מי הוא רוצה להיות. הוא רוצה להיות רצון לקבל בלבד, ולמלא את עצמו עם אור החכמה. אור חכמה זה תענוג מקבלה, כך נקרא האור, והרצון רוצה לגמרי לגמרי למלא את עצמו. כשהוא מחליט בעצמו שהוא רוצה את זה, אז הנברא הזה נקרא "נברא", באמת נברא, בחינה ד' או מלכות (ראו שרטוט מס' 1).

"מלכות" מפני ששם באמת שולט הרצון לקבל והרצון לקבל הזה, הנברא בחר בו. אז אם מדברים על הנברא, הנברא זה מלכות ממש. כל יתר החלקים שיש לנו לפני המלכות, זה לא נקרא נברא, אלו פשוט תכונות ותופעות שבאות מהבורא. ההחלטה הראשונה והעקרונית שנעשתה כאן, שזה נקרא נברא, שאני משתי הבחינות האלו שיש בי, מחכמה וחסדים, מחכמה ובינה, מאור חכמה ואור דחסדים, אני בוחר להיות המקבל, וההחלטה הזאת היא נקראת בעצם "נברא".

יוצא שהנברא נולד לנו מהבורא, בהשתלשלות של כמה מדרגות, כמה שלבים. לשלבים האלו אנחנו קוראים "ארבע בחינות דאור ישר". שהאור, כדי לברוא את הנברא, יוצא בצורה ישירה מהבורא, ודרך ארבע בחינות הוא בורא את הנברא וממלא אותו באור, בתענוג.

זאת אומרת בבחינה ד', במלכות, יש לנו כלי שנקרא רצון לקבל, והכלי הזה מלא באור חכמה לפי הרצון שלו. המצב של בחינה ד' נקרא הנברא האמיתי או מלכות, ומלכות שמלאה בכל האור לפי הרצון שלה עד הסוף, בלי שום הגבלות, נקראת "מלכות דאין סוף". מה זה דאין סוף? שאין לה סוף, אין לה שום הגבלה מלקבל וליהנות, וזה נקרא המצב הראשון של הנברא. הנברא שיצא לאוויר העולם מה שנקרא, נקרא מלכות דאין סוף, שמלאה בכל האור אין סוף.

מכאן יש לנו כמה תוצאות. מה הן? קודם כל, שהנברא נקרא רצון לקבל, או רצון ליהנות. זה כל הטבע שלו, זה כל החומר שלו, וחוץ מזה אין לו כלום. זאת אומרת, הוא לא יכול לחשוב על שום דבר אחר חוץ מלהנות, זו התוכנה הפנימית שלו וזה כל החומר שלו. הוא יכול להרגיש רק דבר אחד, תענוג אם ממלא אותו אור חכמה, או ייסורים אם חסר בו אור חכמה.

הנברא יוצא מהבורא, כמו שכבר אמרתי, אחרי ארבעה שלבים. ארבעת השלבים האלה הם שלבים הכרחיים כדי שייווצר איזה רצון. זאת אומרת, אם באיזשהו מקום במציאות, לא חשוב איפה, יוצא לנו לעבוד עם איזה רצון, בוא נגיד בכל אחד מכם נולד פתאום איזה רצון, איזה דחף, איזו מחשבה, סימן שלפני המחשבה הזאת או לפני הרצון הזה יש התפתחות בארבעה שלבים מהסיבה שנולד בי איזה רצון או איזו מחשבה.

כל דבר בא מלמעלה, ועד שמתבצע, עד שמתבשל, הוא חייב לעבור לפחות את ארבעת השלבים האלו, בחינות א', ב', ג', ואז הבחינה האחרונה שלו, זה הדבר בעצמו, ד'. בחינת שורש היא המקור שלו, ובחינה ד' היא התוצאה שלו, ובאמצע חייבות להיות ג' בחינות של התפתחות מהרצון של הבורא לרצון של הנברא. זאת אומרת, תמיד בסופו של דבר ברצון של הנברא נמצא בפנים, בתוכו, הרצון של הבורא שהוא הקובע, והוא בעצם מסובב את כל מה שיש בנברא.

שרטוט מס' 1

מהבורא יש לנו ארבע בחינות, ויוצא שכל המציאות מתחלקת לארבע הבחינות האלו, ואנחנו צריכים רק לתת להן שמות (ראו שרטוט מס' 2). אחר כך כל המציאות מקבלת שמות של עולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כל המציאות שהיא ד' בחינות האלו, מתחלקת לארבעה עולמות. היא מתחלקת לאותיות שנקראות הוי"ה - קוצו של יוד, י', ה' ראשונה, ו', ה' אחרונה שנקרא לה ה' תתאה. זה נקרא שם הוי"ה.

או כמו שדיברנו, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שזה נקרא ספירות או בחינות משורש עד בחינה ד', בורא עד הנברא, והלאה עוד יהיו לנו הרבה הרבה הבחנות. אבל כל ההבחנות, כל השמות של כל העולמות, ומה שנמצא בכל העולמות, ומה שנמצא בעולם הזה, שמש וירח, פלנטות וגלקסיות, מה שיש על פני כדור הארץ, ארצות וגבהים, לא חשוב מה, כל ההבחנות שיש לנו, גם בעולם הזה הגשמי, גם בעולמות עליונים רוחניים, כל ההבחנות נמצאות כאן בתוך ארבע בחינות דאור ישר, או בתוך י-ה-ו-ה, או בתוך העולמות, או בתוך הספירות, לא חשוב איך אומרים. זאת אומרת, כל השמות הם בסך הכול שמות פרטיים שנמצאים בכל ארבע הבחינות האלה. הכול כאן, כולל בורא וכולל נברא, ואין יותר. זאת אומרת, כל המציאות היא סך הכול קשר בין הבורא והנברא, הקשר שמתבצע דרך העולמות.

זה מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, מה הטבע של הבורא, מה הטבע של הנברא, מה הקשר ביניהם, הסיבה למצב שיש ביניהם, ומה היא המטרה שצריכה להיות, שאליה הקשר הזה צריך להגיע.

תלמיד: מהן האותיות בעמודה השמאלית?

קוצו של יוד.

עד כאן גמרנו את החלק הראשון שלנו, מהבורא התפשטות עד הנברא הראשון שנקרא "מלכות דאין סוף".

תלמיד: מה זה אצילות?

מה זה אצילות?

תלמיד: בצד שמאל.

זה קוצו של יוד, ועליו י', האות י'. אלו סימנים, כל האותיות האלה הן סימנים. את האותיות אנחנו נלמד בפנים. כל מה שנלמד, כל החוקים, כל מה שנקרא אובייקטים, נבראים, נשמות, גופים, שדים, רוחות, מה שלא תגידו, כוחות דקדושה, כוחות דקליפה, מה שאתם רק יכולים לתאר לעצמכם ולכנות באיזה שם, הכול נמצא בפנים בכל ארבע האותיות האלה, י-ה-ו-ה והשורש שלהן קוצו של י'.

שרטוט מס' 2

תלמיד: לא הבנתי.

אני אומר פשוט, שאותן הבחינות שבהן מתפתח מהבורא נברא, שנקראות בשמות הספירות, כתר, חכמה, זעיר אנפין, מלכות, או בשמות העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, אותו דבר אנחנו יכולים לכנות באותיות, קוצו של יוד כנגד כתר, י' כנגד חכמה, ה' ראשונה כנגד בינה, ו' כנגד זעיר אנפין וה' תתאה כנגד מלכות. בינתיים אלו סימנים, אני לא מכניס בפנים שום תוכן פנימי, אלו רק סימנים כדי שאנחנו נדע.

רק בשביל מה עשיתי את זה? יכולתי לנפח את כל התמונה הזאת יותר, דומם, צומח, חי, מדבר, או כל מיני הבחנות, אני פשוט רוצה להגיד, שחוץ מהתמונה הכוללת הזאת אין כלום, זו בעצם הסכימה הכללית של כל המציאות.

עכשיו נלך הלאה. אני חוזר בקיצור על אותן הבחינות שהיו קודם (ראו שרטוט מס' 3).

הבחינה הראשונה (1), היא שורש, רצון להיטיב או אור. מתוך זה יוצאת לנו בחינה שנייה (2), בחינה א', כי השורש הזה בונה כלי, רצון לקבל, וממלא אותו באור. השלב השלישי (3), בחינה ב', הוא שהכלי הזה שהתמלא עם התענוג רוצה להשפיע במקום לקבל. זה גם נקרא כלי, אבל אם בבחינה א' זה כלי דקבלה, בבחינה ב' זה כלי דהשפעה. השלב הבא (4), הוא שהכלי הזה שרוצה להשפיע מבין שלהשפיע אפשר רק אם אני מקבל, והוא עושה פעולה מיוחדת - מתוך זה שאני רוצה להשפיע, אני אקבל קצת. בבחינה ג' יש רצון להשפיע מבחינה ב', ורצון לקבל מבחינה א'. הכלי הזה הוא כלי משובח שכולל את שני הכלים הקודמים. ואחר כך הכלי האחרון (5) שנקרא בחינה ד', שבוחרת, אני רוצה רק לקבל וליהנות, וחוץ מזה אני לא רוצה כלום, רק לקבל וליהנות. היא בוחרת בעצמה את המצב הזה, ונקראת מלכות. זה נקרא הכלי האמיתי, מפני שכאן בפעם הראשונה יש רצון שבא מתוך הבחירה של הנברא שכך הוא רוצה, הוא רוצה בעצמו באמת לקבל וליהנות.

עד כאן אלו שלבי בריאת הנברא, בבחינה ד' זה הנברא. כשהנברא הזה יצא והתמלא באור, בתענוג, הוא הרגיש אותו דבר כמו שמרגיש הנברא בבחינה א'. הנברא שהתמלא בבחינה א' באור שבא מהבורא, הרגיש שהוא רוצה להיות כמו בורא. האור מסר לו את התכונה שלו דלהשפיע. גם בבחינה ד' הנברא שמתחיל לקבל תענוג מהבורא, ביחד עם התענוג הוא מקבל טבע של נותן התענוג, טבע המשפיע, ורוצה גם להשפיע.

אנחנו רואים את זה גם בעולם שלנו. אדם שמקבל ממישהו, מתחיל להרגיש במתנה עצמה שמקבל עד כמה זה טוב. בהתחלה הוא מרגיש עד כמה זה טוב לקבל. אבל אחר כך ביחד עם המתנה, עוברת אליו גם תכונת הנותן והוא מרגיש עד כמה טוב גם לתת. הוא מתחיל להתבייש כתוצאה מזה, כתגובה על זה, מתחיל להתבייש שהוא מקבל.

זה מה שקורה לנו בבחינה ד'. בחינה ד', אחרי שהיא קיבלה את כל האור, הרגישה שהיא מקבלת. למה כל הבחינות הקודמות לא מרגישות כך, למה בחינה א' לא מרגישה שהיא מקבלת ורק בחינה ד'? מפני שבחינה א' לא בחרה "אני רוצה לקבל" אלא היא נבראה כך מהבורא. ובחינה ד' בוחרת מרצונה לקבל, "אני רוצה לקבל וליהנות". ובגלל זה מתי שהיא מקבלת ונהנית, היא מרגישה בושה.

כתוצאה מהבושה היא מרגישה במקום תענוג, ייסורים, וזה מחייב אותה להסתלק ולהפסיק לקבל. ההחלטה הזאת נקראת "צמצום". אותה בחינה נשארת ריקנית, והפעולה הזאת שהיא מגרשת את האור מעצמה נקראת צמצום א'. זאת אומרת, הכלי שבעצם החליט שהוא רוצה לקבל, אחרי שהוא מקבל ונהנה, ביחד עם התענוג הוא מקבל טבע של נותן התענוג, ומרגיש במקום תענוג ייסורים. ואז הוא עושה צמצום ומחליט שהוא לא רוצה לקבל מפני שהקבלה מביאה לו ייסורים.

כמו שלמלכות או לכלי בבחינה ד', שהייתה מלאה באור, קראנו "מלכות דאין סוף", שהיא הייתה מלאה באור בלי שום הגבלה, אין סוף, אין הגבלות, אין סופיות, כך המלכות שגירשה אור מתוך עצמה ונשארת ריקנית, נקראת עולם, לא במקום עולם אין סוף, מלכות אין סוף, אלא "עולם הצמצום".

כל פעם שנדבר על הנברא, אנחנו נדבר על מלכות, על בחינה ד'. כל המצבים של הנברא הזה תמיד ייתנו לנו שמות של המלכות, שמות של העולמות. "עולם אין סוף" זה הנברא שנמצא במצב שמקבל בלי הגבלה. "עולם הצמצום" זה הנברא שגירש מתוך עצמו את כל השפע שבא לו מהבורא ונשאר ריק.

ואחר כך יש לנו את אותו נברא, אותה מלכות שהיא נמצאת בכל מיני מצבים, וכל המצבים השונים למיניהם נקראים עולמות, עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ועוד עולמות דקליפה, עולמות דקדושה. תלוי באיזה מצב נמצא הנברא, לפי זה המצב שלו נקרא עולם. עולם זה המצב הפנימי של הנברא.

שרטוט מס' 3

למה הגענו? מהבורא יוצא אור, האור הזה הוא רצון להיטיב, רצון לבנות, לברוא את הנברא ולתת לו תענוג. וזה מה שקורה לנו בבחינה א', הבורא בורא את הנברא ונותן לו תענוג. אבל אם הבורא היה בורא את הנברא בבחינה א' רק כדי לתת לו תענוג, אז הנברא היה דומה בזה לבהמות, שאין להן שום הרגשה מעבר למה שהן ולא יכולות להתפתח.

מטרת הבורא שהנברא לא רק יקבל ממנו תענוג, כי הנברא שמקבל תענוג מהבורא נשאר נברא, והבורא נשאר בורא, ואז כביכול הפעולה של הבורא היא לא מושלמת כי הוא ברא נברא שנמצא בדרגה פחות ממנו, הבורא הוא המשפיע והנברא המקבל, הפעולה היא לא שלמה. כדי להשלים את הפעולה, הבורא צריך להעביר את הנברא לדרגתו, לתת לו שלימות כמו שיש לו.

בשביל זה הנברא צריך להשפיע, להיות בטבע של הבורא בנצחיות ושלימות, וזה אפשרי רק אם הנברא יקבל את טבע הבורא. לכן מיד בבחינה ב' אנחנו רואים שהבורא ביחד עם הרצון לקבל והשפע שנתן בבחינה א', מעביר לנברא את הרצון דלהשפיע. בשביל מה הוא עושה את זה? אם הוא לא היה עושה את זה, אם כל המציאות הייתה נגמרת בבחינה א', אז הנברא היה נשאר כמו דומם, צומח, חי, בלי התפתחות, היה מקבל ונהנה. לא רע, אבל זו דרגה פחותה מדרגת הבורא.

אז מה חסר אחרי בחינה א' כדי להביא את הנברא לשלמות? לתת לו טבע של הבורא. וזה מה שנעשה מיד בבחינה ב'. בבחינה ב' הבורא מוסר לנברא את הטבע שלו, רצון להשפיע. למה זה לא מספיק שהבורא נותן לנברא רצון להשפיע וזהו? לבורא יש רצון להשפיע, וזה טוב, למה לנברא הטבע של הרצון להשפיע הוא לא טוב בבחינה ב'? זה לא טוב כי לנברא אין מה לתת.

לבורא יש אור, הוא מקור השפע, ולנברא אין מה לתת. יש לו רצון דלהשפיע בבחינה ב', אבל אין לו מה להשפיע, אין לו מה לתת. לכן בחינה ב' היא לא סוף הפעולה, היא עדיין לא גמורה. כשיהיה לנברא רצון להשפיע כמו בבחינה ב' וכשיהיה לו באמת מה להשפיע, אז אפשר להגיד שכל התהליך הזה נגמר. זאת אומרת, בחינה א' לא גמורה כי יש פה רק רצון לקבל, ובבחינה ב' הפעולה היא לא גמורה כי יש פה רק רצון להשפיע, בלי יכולת. רצון יש אבל אין מה.

ולכן אנחנו צריכים עוד כמה פעולות כדי להגיע להשפעה. איזה פעולות? בואו נראה. אז הרצון לקבל זה בחינה א', הרצון להשפיע זה בחינה ב', ומה והלאה? בחינה ב' רוצה באמת להשפיע, אז מה היא עושה? היא אומרת, בסדר, מה אני יכולה להשפיע לבורא? הבורא רוצה לתת לי, אז מה אני צריכה לעשות? אני צריכה לתת לו תענוג, אז אני נותנת לו תענוג בזה שאני מקבלת ממנו. ואז אחרי שיש רצון להשפיע בבחינה ב', היא אומרת, אז אני קצת אקבל ממנו.

מה ההבדל בין בחינה ב' ובחינה ג', שבחינה ג' היא התפתחות מבחינה ב'? שהנברא אומר, אני רוצה להשפיע, אין לי להשפיע, אבל מה אני יכול להשפיע לו, מה הוא רוצה ממנו? הוא רוצה שאני אקבל, אז אני הולך ומקבל. מה עושה אז בחינה ב? היא לוקחת רצון לקבל מבחינה א' לעצמה ומתחילה לקבל. יוצא כך שבחינה ג' כוללת שני חלקים, רצון להשפיע שברא הבורא מבחינה ב' ורצון לקבל שברא הבורא מבחינה א'.

מה חסר כאן בבחינה ג', למה זה לא הנברא הגמור, טוב, יפה? הוא רוצה להשפיע, כך הוא קיבל כוח מהבורא, הוא רוצה להשפיע בזה שהוא מקבל מהבורא, גם קיבל את הרצון הזה מהבורא, מה חסר לו? חסר לו דבר פשוט, כל הרצונות האלה וכל הכוחות האלה הם לא ממנו, את הכול הוא קיבל מלמעלה, כך הוא נולד, כך זה התפתח בו, עדיין אין בזה שום רצון משלו. לכן בחינה ג' היא בחינה לא גמורה, זה עדיין לא נקרא נברא.

"נברא" זה נקרא שיש רצון שלא בא ישירות מהבורא. ואז בחינה ג' מבינה שיש לה רצון לקבל ויש לה רצון להשפיע ויש לה כביכול יכולת להשפיע ויכולת לקבל, אבל היא מרגישה שבזה בעצם היא לא יכולה לפטור את עצמה, בזה היא לא יכולה באמת לתת. למה באמת בחינה ג' לא יכולה לתת? למה הקבלה שלה היא לא נתינה? כי באמת כל הכוחות האלו הם אצלה מלמעלה.

ומה אז אפשר לעשות? היא בוחרת, אני בצורה כזאת לא יכולה שום דבר לעשות. מה אני יכולה לעשות כדי באמת לקבל מהבורא, כדי באמת לתת לבורא את התענוג? אני הולכת ומקבלת ממנו. ואז היא פותחת לעצמה רצון, מעצמה היא בוחרת שהיא רוצה לקבל. לכן היא נקראת כאן כלי, נברא, כי כאן ההחלטה שלה לקבל וההחלטה שלה להנות, ולכן בחינה ד' הזאת נקראת נברא.

מה זאת אומרת, במה בחינה ד' נקראת נברא? בזה שהיא רוצה בעצמה לעשות פעולת קבלה, והרצון הזה אף פעם לא היה קודם. למה? כי היא החליטה משתי ההבחנות שהיו לה בבחינה ג', מהרצון להשפיע והרצון לקבל שהיו לה בבחינה ג' היא החליטה מה היא מעדיפה, שהיא מעדיפה לקבל.

למה היא מעדיפה לקבל? מפני שהבורא רוצה שהיא תקבל, אנחנו עוד נלמד את כל ההבחנות האלה, לכן היא נמצאת בדביקות ועם בושה, אחרת הייתה קליפה, מצד אחד. מצד אחר, ברגע שהיא מלכתחילה לקבל את האור, היא מרגישה שזה לא מספיק, שהיא בכל זאת מקבלת ולא משפיעה. כי הרצון להשפיע שהיה לה קודם לא מכסה את הרצון לקבל הנוכחי שלה, תיכף אנחנו נדבר על זה.

אז הרצון לקבל שבבחינה ד' הוא רצון באמת חדש שבא מתוך הנברא, בגלל זה הוא נקרא נברא. הרצון לקבל החדש נקרא נברא, לא שום דבר אחר. רצון לקבל אצלנו נקרא חומר. החומר שבעולם הזה, דומם, צומח, חי, מדבר, שאנחנו מרגישים ורואים בכל החושים שלנו, זה אותו רצון לקבל שכאן, רק שקיבל לבוש על עצמו של דומם, צומח, חי, מדבר, לבוש שאנחנו מרגישים אותו בצורה כזאת, אבל בפנים הוא אותו רצון לקבל שכאן.

אז בחינה ד' זה רצון שנקרא נברא, שאף פעם לא היה, ואפשר להגיד אף פעם לא נברא, הוא התפתח אבל עצמאי. והכלי שמקבל לפי הרצון הזה, נקרא אצלנו "מלכות דאין סוף", שהיא בעצמה מקבלת מהבורא ומתמלאת בלי שום הגבלה. מה חסר כאן? בכל מצב ומצב אנחנו תמיד צריכים לבדוק למה זה לא הסוף, מה חסר כאן? חסר דבר פשוט, בכלי הזה, במלכות דאין סוף יש רצון טוב מאוד, רצון משלה, בגלל זה היא נקראת נברא.

אבל מה חסר? זה רצון לקבל בלבד. זאת אומרת, בבחינה ד' היא נמצאת כמו במצב א', שהיא הייתה מקבלת. רק בבחינה א' הרצון לקבל היה מהבורא, ובבחינה ד' הרצון לקבל הוא מצד הנברא, אבל עדיין בבחינה א' הנברא מרגיש שהוא לא משפיע כמו הבורא, ואז מתפתחת מבחינה א' בחינה ב', ובבחינה ד' כשהיא מתחילה להתמלא עם האור, היא מרגישה שהיא מקבלת, כמו שבחינה א' מרגישה שהיא מקבלת.

אבל מה ההבדל ביניהן? ההבדל ביניהן עצום. בחינה א' שמקבלת לא מרגישה שום בושה. למה? כי היא מקבלת מפני שהבורא ברא אותה לקבל. זה כמו תינוק שמקבל או ילד שמקבל, הוא לא מרגיש שהוא מקבל. למה הוא לא מרגיש? "אני שייך להורים שלי, אני לא מתבייש, אני חלק מהם". הוא עדיין לא יצא לרשות בפני עצמו. בגלל זה לבחינה א' אין בושה, אין לה הרגשת הבושה, אין לה הרגשה שהיא נבדלת, אין לה הרגשה שהיא נברא. מה שאין כן, לבחינה ד', מפני שהרצון לקבל שלה הוא משלה, יש לה הרגשה עצמאית שאני רוצה לקבל, ולכן כשהיא מרגישה שהבורא ממלא אותה, היא מרגישה בושה.

מה זו הרגשת הבושה? הרגשת השוני בין המקבל והנותן. והרגשת הבושה הזאת מבטלת לה את כל התענוג שיש לה מקבלת האור, עד כדי כך שהיא מעדיפה להסתלק, שהאור יסתלק ממני רק שאני לא ארגיש שהכלי החיצוני שלי, הספל הזה שאני מצייר, והמילוי שבו הם כל כך שונים. את זה בחינה ד' היא לא מסוגלת להרגיש.

ואז היא מגרשת את האור וזה נקרא "צמצום". שוב, למה לא נעשה צמצום בבחינה א'? מפני שלבחינה א' אין רצון משלה, יש לה רצון מהבורא. ומפני שבבחינה ד' יש רצון משלה, היא בעצמה רוצה לקבל, היא בעצמה מושכת את התענוג, בגלל זה היא מרגישה את הבושה ואז היא מגרשת את התענוג, מסתלקת מהמעמד שלה לקבל, להיות מקבלת.

הפעולה הזאת נקראת צמצום א'. המצב שבחינה ד' מלאה באור נקרא "מלכות דאין סוף". המצב שבחינה ד' התרוקנה מהאור נקרא "עולם הצמצום". על זה בעצם רציתי לעבור בפעם הראשונה, בשיעור הראשון.

ועכשיו שאלות, אבל אם אפשר, שאלות קרובות לזה ככל האפשר.

תלמיד: אתה יודע שברחוב הרוסי יש המון הודעות בעיתון, שפרפסיכולוג נותן את הכוח שלו לבן אדם לרפא אותו. איך זה קשור לזה או שזה בכלל לא קשור?

טוב. יש עוד שאלות?

תלמיד: איך משתנה עולם הצמצום, האם תוכל לתת דוגמה?

הדוגמה היא פשוטה. את כל ההבחנות האלו אנחנו מרגישים כל הזמן בחיים שלנו, מפני שאנחנו נמצאים בעולם התחתון, וכל מה שמתרחש בעולם העליון, כולל ארבע הבחינות האלו, לאט לאט יורד ומשתלשל עד העולם הזה ונמצא בנו. מה קורה אצלנו? אצלנו נמצאים גם רצון לקבל וגם רצון להשפיע ואנחנו צריכים להיות כל הזמן בדילמה, איך אני אקבל בלי להרגיש בושה, איך אני אגנוב בלי שיתנו לי מכות, איך אני אתן וארוויח על ידי זה שיהיה לי יותר טוב וכן הלאה.

תלמיד: שיקולים.

שיקולים, אבל מכל מיני כיוונים, כתוצאה ממה שקורה כאן. אבל אנחנו יכולים לדמיין את מה שקורה כאן, אפילו מכל מיני סיטואציות שיש לנו בחיים. בעל הסולם נותן דוגמה ואתם בטח שמעתם אותה לא פעם אחת, אני מניח שרובכם כבר הייתם בשיעורים.

הוא נותן דוגמה, שבא אורח לבעל הבית והאורח רוצה לאכול. יש לו רצון לקבל מעצמו, הוא מאוד רוצה לאכול, זו בחינה ד'. ובעל הבית אומר לו, "בבקשה, אני אתן לך. אני מאוד רוצה לתת לך. באמת בכוונה בשבילך הכנתי את הכול". בעל הבית כביכול יודע מראש מה האורח ירצה, באיזו כמות ובאיזו איכות. ואז יוצא שמצד אחד יש את בעל הבית, ומהצד השני יש את האורח (ראו שרטוט מס' 4). מה קורה? האורח בא עם הכלי שלו, הוא מאוד רוצה לאכול, ובעל הבית בא עם המילוי שלו ונניח שהם בדיוק מתאימים אחד לשני.

כביכול הם יכולים לתת תענוג אחד לשני, בעל הבית ניהנה מזה שהוא נותן, האורח ניהנה מזה שהוא מקבל. מה מפריע? ברגע שבעל הבית מתחיל לתת והאורח מתחיל לקבל, האורח מתחיל להרגיש ביחד עם האוכל, שהאוכל בא מבעל הבית. זו כל הבעיה.

מצד אחד, זו בעיה. כי ההרגשה הזו לא נותנת לנו ליהנות, לצפצף על בעל הבית וליהנות לעצמי. זה אפשרי אם האדם לא מפותח מספיק. אם הוא נמצא בדרגות דומם, צומח או חי, כמו בהמה, לא מתבייש. אבל אם יש לו כבר בחינה אנושית, מדבר, הוא מתחיל להתבייש. זו בעיה מצד אחד.

מצד שני, הבושה הזאת באה לפתח אותו כדי שיסתלק ממעמד המקבל ויגיע לאט לאט למעמד הנותן. אז בעל הבית מעביר לאורח תענוג, וביחד עם התענוג הוא מעביר לאורח בושה. וכאן אין מה לעשות. הבושה הזאת מקלקלת לאורח את כל הטעם והוא אומר, "לא, אני לא רעב, אני לא רוצה".

אז מה בעל הבית צריך לעשות? "בחייך, בשבילך הכנתי, עשיתי הכול בשבילך, מה אתה רוצה? אתה עושה לי עוול". אם בעל הבית הוא חכם, אז הוא בורא באורח כזאת הרגשה, ש"באמת אני לא נותן, אלא אתה תעשה לי טובה בזה שאתה תקבל ממני". זאת אומרת, האורח הופך להיות למקור התענוג לבעל הבית. ובמידה שהאורח יכול בצורה כזאת לנטרל את הבושה, אז הוא מקבל ולא מרגיש בזה שום בושה ונהנה.

שרטוט מס' 4

אותו משחק יש לנו בכל הסיפור, זו כל הבריאה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בעצם. במידה שאנחנו נלמד איך לקבל, בגלל זה החכמה נקראת "חכמת הקבלה", במידה שנלמד איך לקבל בחכמה, אנחנו נראה את בעל הבית שלנו, נראה את כל השפע שהוא הכין לנו, ונוכל לקבל אותו וליהנות בצורה אין סופית. זו כל החכמה. עכשיו צריכים ללמוד שיטה, איך לקבל. זה דבר פרקטי ביותר.

תלמיד: למה המשפט הזה נקרא "עולם הצמצום"?

בחינה ד' הזאת שיש בה רצון משלה, שהיא בעצמה רוצה לקבל תענוג שבא מהבורא, כך היא התפתחה, הרצון שלה נקרא "מלכות", מהמילה שליטת הרצון. המצב של המלכות, המצב של בחינה ד', המצב של הנברא, כל מצב ומצב לא חשוב איזה, נקרא "עולם".

כל המטרה של הנברא וכל מה שאנחנו צריכים ללמוד, זה איך לקבל מהבורא כל טוב ועונג שהוא הכין לנו. אם נדע איך לקבל, אז נרגיש מה שהוכן בשבילנו לקבל ומי נותן התענוג. אז נגלה את העולם העליון, את כל הנצחיות והשלמות, מפני שזה כבר יהיה לטובתנו.

אנחנו לא ראויים, לא יודעים איך לקבל בלי בושה. אם היינו רואים מה הוא הכין לנו, אז הייתה לנו כנגד זה הרגשת בושה כל כך גדולה ואיומה, זה נקרא "גיהינום", וזה היה מונע מאיתנו להתפתח לקראת הקבלה. לכן יש הסתרה, וההסתרה היא רק עד המצב שאנחנו נדע איך לקבל. ברגע שיודעים איך לקבל, הכול נפתח, העולמות נפתחים, האדם מתחיל לחיות בכל העולמות יחד, ואז הוא עובר לצורת חיות נצחית, בלתי גבולית. הכול תלוי ברכישת חכמת הקבלה, חכמה איך לקבל.

תלמיד: האם כל הסבל שלנו הוא בגלל הבושה?

כל הסבל שלנו הוא כתוצאה מהבושה, וכל הסבל שלנו הוא כתוצאה מחיסרון האור, מחיסרון התענוג. בכל המציאות, חוץ מרצון לקבל ותענוג שנקרא "אור חכמה", אין כלום.

המצב של הנברא הוא בחינה ד'. מה זה נברא? רצון ליהנות עם התענוג בפנים. זה המצב, אין חוץ ממנו כלום. אחר כך מהמצב הזה אנחנו עובדים הלאה. מה השלב הבא? הוא לא רוצה שיהיה בפנים מילוי, לכן מרוקן את עצמו, ונשאר רצון בלי תענוג בפנים. אבל הרצון זה הנברא בעצמו, והנברא הזה יכול להיות או עם תענוג בפנים או בלי תענוג. חוץ מזה אין שום מצבים, אלא יש תענוג, אין תענוג, או תענוג חלקי.

אם יש תענוג, והתענוג נמצא לגמרי בתוך הרצון, זה נקרא "עולם אין סוף". אם הנברא לגמרי התפטר מכל התענוג, זה נקרא "עולם הצמצום". ומצבים ביני לביני, שקצת ממולא וקצת לא, זה כל יתר השמות של העולמות - אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עולמות דקליפה, עולמות דקדושה, תלוי באיזה כיוון הם מלאים בצורה חלקית.

כל השמות של האובייקטים של הנבראים בעולם הזה או בעולמות רוחניים - מלאכים, שדים, רוחות, בני אדם, חיות, אבנים, צמחים, לא חשוב מה ומי, הם רק חלקי הרצון לקבל עם קצת אור שבתוכם. אם הרצון לקבל, שהוא יכול להיות אבן או חי או בהמה או מלאך או אדם, מלא בתענוג שמתאים לו, אז הוא פחות או יותר מרגיש את התענוג. אם התענוג שממלא אותו הוא פחות מהרצון, לא ממלא מספיק את הכלים, אז מרגישים סבל. זו כל המציאות שלנו, קצת תענוג, קצת סבל.

מכאן אנחנו יכולים לראות שהחכמה הזאת היא הדבר הפרקטי ביותר, ומלמדת אותנו איך להתמלאות בצורת נצחית ומושלמת.

תלמיד: זאת אומרת ההבדל בינינו ובין החיות הוא רק בכלי.

ההבדל בינינו לבין החיות, ולא רק בין החיות, אלא בין הצמחים, המלאכים והאבנים, הוא רק בגודל הרצון לקבל.

תלמיד: זה אומר שאנחנו יכולים לקבל שפע, והם יכולים לקבל קצת אור.

אם כבר התחלנו קצת על זה לדבר, אז אנחנו יכולים להגיד כך. כשמתפתחים מהנברא לקראת הבורא, אז הרצון לקבל הנמוך ביותר נקרא דומם, קצת יותר ממנו צומח, יותר ממנו חי ויותר ממנו מדבר, ומעל הכול אלוהות (ראו שרטוט מס' 5). ההבדל בין דומם, צומח, חי, מדבר, הוא רק בגודל הרצון לקבל. ככל שהרצון לקבל יותר מפותח, יותר קרוב לבורא לפי הגודל שלו, כך הוא בעצם עולה בחשיבות.

תלמיד: האם זה מקביל לחמישה עולמות?

זה מקביל לחמישה עולמות, וזה מקביל למה שיש בעולם הזה, דומם, צומח, חי, מדבר, וחלק אלוה שבנו.

תלמיד: יוצא שאלוהות זה הרצון לקבל הכי גדול.

אלוהות זה הרצון לקבל הגדול ביותר, נכון.

תלמיד: זה הרצון להשפיע.

בבורא זה הרצון להשפיע. ואנחנו כדי להגיע לרצון להשפיע כמו של הבורא צריכים רצון לקבל גדול ביותר.

דומם, צומח, חי, מדבר, יכולים להיות בטבע שלא זז ולא משתנה, ואף פעם דומם בעולם שלנו לא יהפוך לצומח, לחי ולמדבר. ואם זה הרצון שבאדם, אז כך אדם מתפתח. יש לו קודם רצון של דומם, "טוב לי ואני לא רוצה כלום", אחר כך כשקצת מתחיל לזוז בתוכו הרצון, הוא מתפתח לצומח, לחי ולמדבר. את זה אנחנו לומדים ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות".

כל הרצונות האלה באדם הם מוגדרים מאוד, והם לא מתפתחים בטבע כמו לפי דרווין. אלא בעל הסולם אומר שבין צומח לדומם יש לנו קורלים, בין צומח לחי יש כלב שדה, ובין חי למדבר זה קוף, ובין מדבר לאלוהות זו כבר נקודה שבלב (ראו שרטוט מס' 5). אנחנו נלמד לאט לאט את כל ההבחנות האלה.

תלמיד: בין חי ומדבר יש קוף. מה זה קוף?

בין כל המדרגות האלה, בין דומם וצומח יש מדרגת ביניים שנקראת קורלים. בין צומח וחי יש דרגת הביניים שנקראת כלב שדה, זו חיה מיוחדת שהיא חיה כמו חי ואוכלת כמו צומח. קוף הוא בין חי ומדבר, ובין מדבר ואלוהות זו נקודה שבלב.

תלמיד: מדובר בעולם שלנו.

כן, על העולם שלנו אנחנו מדברים, בעולמות רוחניים אלו יצורים רוחניים.

תלמיד: הרצון לקבל בבחינה א' ובבחינה ד' הם שווים?

רצון לקבל שבבחינה א' זה רצון שברא הבורא, רצון לקבל שבבחינה ד' זה רצון שהתפתח בנברא.

תלמיד: השאלה על העוצמה.

בעוצמה ודאי שהרצון לקבל שבבחינה א' הוא הרצון הקטן ביותר, ובבחינה ד' הוא הגדול ביותר.

תלמיד: כעיקרון זה הפוך.

כעיקרון זה הפוך ממנו, כי אני מדבר על התפתחות ממטה למעלה. יש פה הרבה דברים שעוד צריכים להדביק ביחד. אם יש איזה חוסר הבנה, אז לא נורא, בינתיים תשלימו.

בכלל, כשאנחנו לומדים חכמת הקבלה, אתם צריכים להבין שאנחנו מדברים על קצת דברים שנמצאים ממש על פני השטח, אני מפחד להגיד משהו יותר עמוק כדי לא לבלבל אתכם. אני רוצה לתת תמונה רחבה ככל האפשר כדי שיהיה קשר בין כל חלקי המציאות, אבל אנחנו כבר נלך פנימה בקורסים הנוספים.

שרטוט מס' 5

תלמיד: האם גם האנשים כאן בזמן כזה מקבלים בלי בושה?

בלי בושה מקבלים המקובלים. בכלל, לקבל אפשר רק בלי בושה. מי שיכול לנטרל את הבושה נקרא מקובל והוא מקבל.

תלמיד: כמה מקובלים כאלה ישנם?

כמה כאלה יש? לא הרבה. גם אתה יכול להיות. אי אפשר לקבל מהבורא יותר מהחיות המינימלית שנקראת "העולם הזה", כפי שאנחנו חיים. לקבל יותר ממה שאנחנו מקבלים אי אפשר. רק אם אנחנו מבטלים את הבושה, רק אם אנחנו נעשה תיקון מיוחד שנקרא מקבל, להיות מקובלים, להיות מקבלים, רק אז תקבל יותר. אחרת כל הזמן תהיה בדרגה כפי שאתה.

תלמיד: האם אנחנו יכולים להשיג את כל המצבים הכי גדולים?

אנחנו יכולים להשיג את כל המצבים דרך כל העולמות עד הבורא.

תלמיד: האם גם את השורש?

גם עד השורש. זו המטרה שלנו. כל אחד חייב להגיע עד הדרגה הזאת.

תלמיד: המטרה היא שיהיה לנו רצון לקבל בגודל של הרצון להשפיע?

יופי, כן.

תלמיד: האם הנברא בוחר לקבל?

כן.

תלמיד: זה קצת לא מסתדר לי עם הדומם.

זה הפוך. בצד שמאל של השרטוט זה דומם, צומח, חי, מדבר לפי התפתחות מלמעלה למטה. לפי ארבע בחינות דאור ישר, הבורא זה רק רצון להשפיע, ואחר כך א', ב', ג', ד' זו התפתחות מקטן לגדול ברצון לקבל. וכאן זה בצורה הפוכה, ממטה למעלה, מהעולם הזה בחזרה כלפי הבורא.

תלמיד: בארבע בחינות, אמרת שב-א' חסר לו כלי. מה חסר לו בבחינה ד'?

בבחינה א' חסר לנו רצון מעצמו וגם רצון להשפיע. אז יש לו רצון שקיבל מהבורא. רק דבר אחד קיבל מהבורא, רצון לקבל. עכשיו הבורא רוצה שהוא יהיה לא רק מקבל, הבורא רוצה שהוא גם יהיה כמוהו. בשביל זה הוא צריך לקבל מהבורא רצון להשפיע. אז שלב ב' הוא מקבל מהבורא רצון להשפיע. אבל שניהם, גם רצון לקבל בחינה א', גם רצון להשפיע בחינה ב' קיבלו מהבורא. אלה לא הבחינות שלו.

עכשיו כשקיבל מהבורא את הרצון להשפיע, איך הוא יכול להשפיע? בבחינה א' הרצון לקבל מיד יכול למלאות. כי מהבורא בא המילוי, אור. אבל את הרצון להשפיע, שהוא מקבל מהבורא, הוא מקבל בדרך כאילו בלתי ישירה. כי הוא מקבל מהבורא כבר את התכונה של הבורא, נוספת על הרצון לקבל שלו ואז אין לו מה לתת. הוא לא יכול לממש את התכונה הזאת של הרצון להשפיע.

איך הוא ייתן, מה יש לו לתת? אז הוא נזכר, הבורא רוצה הרי להנות ממני, שאני אקבל, אז אני אקבל. בחינה ג' זו כבר החלטה שלו, בחינה אחרת. נכון, בבחינה ג' יש החלטה של הנברא, אני הולך לקבל בשבילו. אבל הוא משתמש בכל הכוחות שקיבל מהבורא. ואז אין לו בכלל שום דבר, לא לקבל ולא להשפיע בכלום. מה דוחף אותו הלאה להתפתחות? הצורה הישירה שהוא קיבל מהבורא. מהבורא הוא קיבל דחף להיות מקבל ועכשיו הוא באמת הולך ומבצע את הדחף הזה להיות מקבל בבחינה ד'.

זאת אומרת, בחינה ד' זו החלטה של הנברא להיות נברא. ובבחינה ג', הנברא נמצא במצב כמו שהוא בורא. לכן אחר כך אנחנו אומרים שבחינה ג', זעיר אנפין, נקרא "הקדוש ברוך הוא". זעיר אנפין דאצילות זה הקדוש ברוך הוא. מלכות נקראת "שכינה", האוסף של כל הנבראים. כי בבחינה ג' נמצאים במצב כמו שהבורא נמצא כלפי הנברא. יש לו הכול ואין לו כלום.

מה הוא חייב, מה הוא צריך? את הרצון לקבל, אז הוא מפתח אותו. אנחנו עוד נדבר על ארבע הבחינות האלה, חוץ מהן אין כלום. אתם תראו אחר כך, לאורך כל הדרך עד שתגיעו לאלוהות, ולהיות קדושים ומלאכים, לא חשוב איפה ומה, ועד הדרגה הגדולה ביותר, בסופו של דבר מה שידבר בנו ובמה שאנחנו נתעסק, זה בארבע הבחינות האלו, חוץ מהן אין כלום. היתר זה רק התפתחות והתקשרות של כל התכונות האלה לחזור לשורש.

תלמיד: מה המקור של הבושה?

אם הבורא היה נותן לי רק רצון להנות, והיה נותן לי תענוג, לא הייתה לי בושה, הייתי מקבל ונהנה. החתול מתבייש כשמקבל ממך? לא. למה? כי בזה שאתה מעביר לו לאכול, אתה לא מעביר לו את הרצון להשפיע שלך.

למה אתה לא מעביר? אתה מעביר את הרצון להשפיע שלך לחתול. רק הוא לא תופס את זה. הרצון לקבל שלו כל כך קטן שהוא לא תופס, לא מקבל ממך יחד עם האוכל את התכונה שלך כשאתה מעביר לו את האוכל. בשביל זה צריך להיות אדם מפותח.

תלמיד: מה זה אדם מפותח?

ההתפתחות הזאת היא באה מכך שהבורא נתן לנברא חוץ מהרצון לקבל גם את הטבע שלו, את הרצון להשפיע. הוא עשה את זה בכוונה, מאחורי הקלעים. זה נקרא כך בספרות שלנו, הרצון לקבל נברא בצורה ישירה ואת הרצון להשפיע, הוא מוסר לו בדרך עקיפין.

הנברא לא מרגיש שהוא מקבל מהבורא תכונה דלהשפיע, הוא פתאום מרגיש בשפע שמקבל, תענוג, וכשהתענוג הזה ממלא את הרצון לקבל שלי אני פתאום מתחיל להרגיש בין התענוג הזה ובין הרצון שלי שמשהו לא מסתדר. למה זה לא מסתדר? אני מתחיל להרגיש איזה יחס לתענוג חוץ מהתענוג. אני מתחיל לא רק להנות ממנו, אלא משהו מפריע לי פתאום להנות, יש לי עוד איזו מחשבה, יחס שונה לתענוג עצמו.

מה היחס הזה? המשפיע נמצא שם בפנים. זה מקלקל לי את הטעם. אבל אין מה לעשות. הבורא עשה את זה בכוונה. בכדי שזה ישמש לנו כקרש קפיצה לנטרל את ההרגשה הזאת הלא נעימה ולהגיע לדרגתו. שאנחנו נרצה להיות כמוהו. אתה לא יכול לנטרל לא להרגיש את בעל הבית, לא להרגיש את הנותן. אתה יכול לנטרל אותו רק במידה שאתה נעשה כמוהו, ואת זה הוא עשה בכוונה. אז אומנם הכי טוב לא להרגיש כלום, לחיות כמו בהמה, אבל אי אפשר.

תלמיד: עובדה שהמקובלים חיים ומרגישים טוב עם הקבלה.

המקובלים חיים ומרגישים טוב עם הקבלה בגלל שהם יודעים לנטרל את הבושה, ובמקום בושה יודעים לתת. יש להם פעמיים תענוג, מזה שמקבלים ומזה שנותנים, זה נקרא העולם הזה והעולם הבא, יש להם שני עולמות, ובגלל זה הם רוכשים נצחיות ושלמות. שום דבר לא יכול להזיז אותם כי הם רוכשים שתי בחינות, שני סוגי טבע.

תלמיד: באותה עוצמה.

באותה עוצמה, גם רצון לקבל וגם רצון להשפיע הם באותה עוצמה.

תלמיד: ואם לא, אז אנחנו נהיה בשלב הבושה.

כן, אם הרצון לקבל הוא יותר מהרצון להשפיע, זו תהיה בושה.

תלמיד: זה חייב להיות חופף.

כן. ואם הרצון להשפיע יותר מהרצון לקבל, אז למה הוא יותר? יותר כדאי לי לקבל עוד קצת. לכן תמיד הם הולכים יחד.

תלמיד: כלומר הוא מנטרל את הרצון להשפיע אצלו, אם ההשפעה גורמת לבושה.

חלק ההשפעה לא גורם לבושה. איך זה? הקבלה גורמת לי לבושה. זה שאני מקבל, זה גורם לי בושה.

תלמיד: אנחנו אומרים שזה שאנחנו מקבלים זה גורם לבושה, אבל הבושה באה מזה שיחד עם הקבלה אנחנו מקבלים גם את הרצון להשפיע.

לא. הבעיה שלנו שאנחנו כבר רוצים להדביק את זה לעולם הזה. אני מאוד שמח שאתם רוצים לעשות את זה יותר מעשי, אבל זה לא עד כדי כך. אם הייתי כמו בחינה א' מקבל ויחד עם הקבלה מקבל גם תכונות של הבורא, אז היה טוב. כי אז ככל שאני יותר מקבל, אני גם יותר מקבל כלים דהשפעה, רצון דלהשפיע. זה לא קורה אצלנו. אנחנו נמצאים תחת הצמצום ותחת כל העולמות.

אני יכול כאן לעשות ציור כללי של כל המציאות, שיהיה יותר ברור שאנחנו לא בדיוק נמצאים בד' בחינות שנקראות ד' בחינות דאור ישר.

היום דיברנו שיש לנו בחינות שורש, א', ב', ג', ד'. אחרי בחינה ד' שנקראת מלכות דאין סוף יש את עולם הצמצום, צמצום א'. אחר כך יש לנו עולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. ואחרי זה יש את העולם הזה, העולם שלנו, כאן אנחנו נמצאים, למטה. מה זה העולם שלנו? זה רצון לקבל על מנת לקבל תענוגים גשמיים בלבד (ראו שרטוט מס' 6).

אנחנו צריכים לעבור את כל העולם הזה, העולם שלנו, מדרגות דומם, צומח, חי, מדבר שלו, דרגות של התפתחות הרצון, ולעבור את הקו שבין העולם הזה לעולמות רוחניים שנקרא "מחסום". אחר כך לעבור את עולמות בריאה, יצירה, שנקראים עולמות בי"ע, לעבור את הפרסא, ולהיכנס לעולם האצילות ולעולם אדם קדמון, ואז לעבור לאין סוף.

כל הדרגות האלה שאנחנו צריכים לעבור, אנחנו חייבים לעבור בזמן שנמצאים כאן בעוולם הזה, כשחיים כמו שאנחנו חיים היום, באותה צורת חיים. הדרך שאנחנו עושים בזמן שאנחנו עוברים את כל העולם הזה עד המחסום, נקראת "זמן ההכנה", זה עד שעוברים את המחסום. כשעוברים את המחסום ועוברים את עולמות בי"ע, זה נקרא "זמן של ששת אלפים שנה". אחר כך כשעוברים לאצילות וא"ק זה כבר נקרא "זמן של משיח". ואחר כך כשעוברים הלאה אין לזה בדיוק הגדרה, אלו כבר דברים שנקראים "לאחר התיקון" (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט מס' 6

כי סך הכול מה אנחנו צריכים כשאנחנו מתקנים את הכלים שלנו. אנחנו נולדנו בעולם אין סוף, יורדים לאט לאט לאט עד העולם הזה, אחר כך מהעולם הזה מתחילים לעלות לאט לאט. כלומר יש מצב א', מצב ב', ומצב ג'. כשאנחנו עושים את כל הסיבוב הזה אנחנו בסך הכול מתקנים את המצב שבאין סוף, מתקנים את הבושה. כשגומרים לתקן את הבושה, גומרים לתקן את הכלים האלו, אנחנו בסך הכול גמרנו תיקון. חוזרים לתיקון, ואז מתחילות להיות מכאן והלאה דרגות שנקראות "לאחר התיקון".

זה כמו אדם שיש לו כלי מקולקל, אחרי שהוא תיקן את הכלי הזה הוא יכול להיכנס לאיזו עבודה, להתחיל לעבוד. אבל מה אנחנו עושים אחרי שמתקנים את הכלי וכבר נכנסים למציאות של עבודה, זה לא ידוע, את זה אנחנו לא לומדים. המקובלים נותנים לנו הכשרה, נותנים לנו שיטה רק איך לתקן את עצמנו. ומי שמתקן את עצמו נכנס אחר כך למציאות ההיא, ועל זה בכלל לא כתוב באף מקום, זה לא העניין שלנו.

אני אגיד לכם למה. בגלל שאי אפשר להסביר במילים שלנו על המציאות שנמצאת למעלה מהתיקון, לכן אי אפשר לכתוב את זה אפילו בספרים. הם כותבים בכל מיני רמזים פה ושם אבל זה לא לעניין. אנחנו לומדים רק מלמעלה למטה איך נולדנו והשתלשלנו עד העולם הזה, ואיך עלינו לעלות מהעולם הזה עד עולם אין סוף, עד גמר התיקון, ולאחר התיקון זו כבר לא הבעיה שלנו. את כל הסיבוב הזה עד גמר התיקון אדם חייב לעשות בזמן שהוא נמצא כאן בעולם הזה, לחבר את שני העולמות יחד.

(סוף השיעור)