שיעור 19.12.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
כתבי בעה"ס, חלק מאמרי "שמעתי",
מאמר: "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה"
"ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.
כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.
ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.
וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב.
כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת." ... "היינו, שלא לקבל לעצמו כלום, אלא שיקבל על עצמו עול מלכות שמים בלי שום גדלות, אלא הכל בלמעלה מהדעת."
יש רצון שהאדם מקבל מהטבע, ולפי הרשימות שלו הוא מפעיל אותו בכל מה שרואה לפניו בעולם הזה או בכל מה שהחברה מכוונת אותו. ויש רצון שהאדם מקבל בנוסף, והוא לרוחניות ונקרא "הנקודה שבלב", אבל זה רצון מאוד קטן, שאם הוא מאיר, מאיר, ואם לא, לא. למה הוא מאיר ונכבה, מאיר ונכבה? כדי לתת לאדם בעצמו אפשרות להשיג תוספת רצון, ואת זה ניתן להשיג רק על ידי הסביבה. כמו בעולם הזה, כשאנחנו נולדים אנחנו רואים אילו רצונות יש לנו, אבל על יד זה שאנחנו נכללים עם הסביבה מהגיל הרך ביותר, אנחנו כבר מתחילים לפתח רצונות נוספים, שונים.
כך האדם, כשמקבל רצון לרוחניות צריך לחשוב איך הוא מתקדם, מאיפה ייקח רצון נוסף. זאת אומרת, אם הוא רואה שחוץ מכמה דקות או שעה, שעתיים ביום הוא נמצא בחוסר חשיבות להתפתחות הרוחנית, הוא חושב על זה אבל זה לא מדליק אותו, ואם יש אפשרות, אז הוא בורח מזה לאילו עסקים אחרים וכך הזמן עובר, ואין לו דחף, לא בוער, זה סימן שאין לו גדלות המטרה. צריכים לטפל. וכאן יש שתי אפשרויות, או שהוא יקבל תוספת רצון מהסביבה וזה ידחוף אותו קדימה, אבל הוא בעצמו בוחר את הדחף הזה, הוא רוצה שזה ידחוף אותו קדימה, או שעל ידי הסביבה, יפתח גדלות המטרה, גדלות הבורא והיא תמשוך אותו קדימה.
ולכן הוא צריך להיות מוכן להקריב קרבן גם בבוקר וגם בערב, ו"קרבן" זה מהמילה קרוב, להתקרב לבורא, ועל ידי זה שהוא שוחט מעצמו, מבשרו משהו, זאת אומרת מהרצון לקבל שלו ורוצה על ידי זה להתקרב לבורא, הוא מקבל את כל הכוח לזה מהסביבה. כי הרצון לקבל שיש לו מהלידה זה לְמה שהוא רואה בעולם הזה ועוד קצת אם קיבל ניצוץ, נקודה שבלב רק כדי להביא אותו לקבוצה, לסביבה הנכונה. ואז את כל יתר הנחיצות למטרה, לגדלות הבורא הוא מקבל אך ורק מהסביבה.
ואותן ההבחנות שהיו בשבילו קודם כפסולת, הן דווקא לא פסולת, מהן אנחנו עושים סכך לסוכה, מסך. דווקא מהדברים שלא נראים חשובים, שאין לנו מספיק רצון לרוחניות או גדלות המטרה, גדלות הבורא כלפיהם, אותם אנחנו מגדילים ומתקדמים על ידי החברה. לכן האדם צריך לבדוק את עצמו, עד כמה הוא נמצא במשך היום במצב כזה מעורפל, שלא כל כך חשוב לו, יש בו אדישות, חוסר התעניינות, מחפש מה יותר טוב, כך או כך, כך או כך, זאת אומרת אין לו דחף פנימי, זה סימן שהוא לא נכלל עם הסביבה, לא יכול להוציא תוספת רצון, ולכן הזמן מתבזבז והוא נמצא בפסולת ולא מעלה אותה ה"פסולת" דווקא למעלה מהדעת לעשות ממנה "סכך".
שאלה: מעבר לדברים שאנחנו מכירים, מה צריך לעשות האדם שנמצא במצב שתיארת?
אתה שואל מה האדם שנמצא באדישות כזאת שלא נמשך, לא מתעניין, הכל אפל, יכול לעשות, או מה הסיבה לאדישות?
תלמיד: אתה אומר מה עליו לעשות, אבל בוא נדבר על זה קצת באמת, להתכלל בחברה, להיכנס לחברה, לקחת מהם רצון. בוא נברר מה זה אומר בפועל?
אז תשאל את החברים, בואו נדון בזה. אם אני נמצא בצורה כזאת שהזמן עובר ולא אכפת לי, איך אני עושה את עצמי דבוק למטרה, ממש מוכן להקריב את עצמי, זה נקרא "קרבן", ואיך אני מארגן את עצמי בצורה המועילה ביותר להגיע למטרה? אילו אפשרויות, מקורות כוח יש לי?
איך אנחנו סוף סוף בונים חברה שלא תרד מאף אחד אלא תמלא כל אחד בגדלות המטרה, בגדלות הבורא, בגדלות הדבקות וגם ברצון שידחוף אותנו קדימה, שימשוך אותנו למטרה וידחוף אותנו למטרה? לדחוף זה על ידי רצון גדול שאנחנו נקבל מהסביבה וגדלות הבורא, גדלות המטרה שתמשוך קדימה, אז איך אנחנו בונים חברה שתשפיע עלינו בשני הכוחות הללו, אבל שבאמת כך אני ארגיש מהם כל הזמן, הם לא יתנו לי להיות בערפול?
זה לא חשוב, אני יכול להיות כמת והם בהשפעתם מחיים כל אחד ואחד. איך החברה יכולה לעשות את זה? קבלת התורה זה כשהכל תלוי בהסכמה חברתית ובמימוש חברתי, זה לא תלוי באדם אחד. זה הסכמים, ברית, ערבות, "כאיש אחד בלב אחד". בקיצור, את זה לא דורשים מאדם אחד. בעצם אין מה לדרוש מהאדם, דורשים מהסביבה שכולם יתחייבו לעבוד בהתארגנות כזאת שכל אחד ואחד פשוט יהיה מחויב להגיע למטרה. אז איך אנחנו בונים חברה שהיא תעבוד עלינו? כי אנחנו עצמנו לא יכולים, זה ברור. זה עניין ארגוני. מה אתם ממליצים?
נאמר, אנחנו ניקח קבוצה, עשירייה אחת מאיתנו, מה אתם תעשו ממחר, אם יש לכם יום או שבוע, כדי לעורר את החברה ולהחזיק אותה בגובה שהיא לא תיפול משם. בגובה זאת אומרת שהחשיבות הרוחנית מכסה את כל היתר, ההשתוקקות למטרה נמצאת ממש לפני האדם, והוא כל הזמן רואה את זה כמטרה שלו, מה אתם עושים כדי להשפיע על כולם?
יש לכם תוכנית? ממחר אתם צריכים להפעיל אותה. אני רק לא יודע האם לעשות את התוכנית הזאת יומית או שבועית. נניח, אחרי יום שהקבוצה הזאת מטפלת בחברה, אז הקבוצה השנייה, וכן הלאה.
עכשיו יש אבן מכשול, הרי האחראים הם לא סתם אחראים, כולנו מסכימים, זה לא אומר כלום, אנחנו רואים, אז איך אנחנו מוצאים עשירייה שמעוררת את כל החברה, ממש לא נותנת לנו להירגע, אלא כל הזמן מתאמצת להחזיק בחשיבות המטרה ובמתח להשיגה?
יש לכם תוכנית?
שאלה: יש פה איזו בעיה עקרונית, כשאתה אומר חשיבות המטרה, אז באופן אוטומטי זה נראה כאילו המטרה זה משהו שהולך להיות בתוך הרצון לקבל, ואז אנחנו חושבים על מסגרת, על כל הדברים הרגילים, איך כולם יהיו בהתעוררות, יבואו, נספור ראשים וכולי, ואנחנו רואים שגם הדבר הזה לא עובד. אבל במאמר אנחנו קראנו על למעלה מהדעת, על שפלות, על כל מיני דברים.
לא, למעלה מהדעת אתה לא מסוגל, על זה לא מדברים, זו פעולת האור שמביא לך את התכונה הזאת. אתה יושב בתוך הדעת.
תלמיד: אז מה זו חשיבות המטרה?
זו מטרה שהיא יותר חשובה מכל מה שיש לך. יש לך הרבה מטרות בחיים, בין היתר זו המטרה להגיע לגילוי הבורא.
תלמיד: יש הבעיה עם המילים האלה?
מה, גילוי הבורא?
תלמיד: ודאי, לכן לוקחים את זה באופן אוטומטי.
אתה נמצא כאן כמעט 20 שנה, אז בשביל מה אתה שרפת 18 שנים מהחיים שלך? כשאתה אומר שזה בלתי אפשרי וכולי, אז בשביל מה?
תלמיד: כי קודם היה נדמה לי שזה אפשרי, ועכשיו גיליתי שזה בלתי אפשרי.
עכשיו גילית, אז לפחות לך ממני, תעזוב, מה אתה נכנסת לעסק ביש? תעזוב אותו, לך, תחזור למכון וייצמן ותמשיך לעשות דוקטוראט.
תלמיד: גם זה כבר לא עובד.
אז תגיד מה? יש לך ברוך ה' ילדים, אישה, הכל, מה, מה חסר? טעם בחיים.
תלמיד: אם כך בטוח שלא נצליח לעשות את כל התרגילים האלה .
אז אומרים לך, זה טוב שיש לך פסולת גורן ויקב, אבל עכשיו מהפסולת הזאת אתה צריך לעשות כתר מעל הראש.
תלמיד: זאת אומרת, אני צריך לקדש את זה?
כן, ודאי לקדש, כל דבר השפעה אתה צריך לקדש.
תלמיד: האם את חוסר היכולת שלי אני צריך לקדש?
מה זה לא פסולת, גורן ויקב, נניח תבואה או ענבים או לחם. עכשיו אתה ממלא את הבהמה שלך, את הרצון לקבל, יש משהו מהידיעה הזאת שבעזרתו אתה יכול גם להגדיל את הרצון להשפיע, אבל זו פסולת בשבילך ונראה לך שזה לא חשוב.
אומרים לך, לא, זו לא פסולת, זה שזה באמת נראה בחיים שלנו, בעולם הזה כפסולת, כקליפה שנמצאת נניח בענבים, או כמוץ מהגרעינים בגורן, אלה דברים שהגוף שלך לא צריך, זו פסולת. אבל מה שהגוף לא צריך, דווקא צריכה הנשמה. אתה צריך רק לשים על זה דגש, שפסולת גורן ויקב יותר חשובה מהלחם ומהיין, שבהם אתה ממלא את עצמך, את הבהמה שלך, והפסולת הזאת הולכת למילוי הנשמה. אבל צריך להעלות את זה בחשיבות.
תלמיד: אז מה זו פסולת, גורן ויקב מהתרגיל הזה?
זה מצב שבו אתה כל שעות היום אדיש, חוץ מאשר לפעמים בשיעור בוקר או כשמשהו שם נדלק למטרה, יש לך קצת התעוררות, אתה קצת מוכן, ואחר כך אתה שוב נכנס לאדישות. כמו שאתה אומר עכשיו, שאחרי כמה שנים גילית שזה "ככה ככה".
תלמיד: אבל אני גם גיליתי שזה לא ישתנה.
זה טוב מאוד, אם היית חושב שזה ישתנה, היית מחכה בסבלנות. אתה נמצא עכשיו במצב שברור לך שזה לא יעבור בצורה רגילה. זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". עכשיו אתה צריך לקבוע מה לעשות הלאה. מלמעלה אין שום דבר בלי אתערותא דלתתא. איך אתה מעורר? אתה אומר, אני לא יכול, אז אומרים לך, אתה לא יכול, נכון, אבל יש קבוצה, אתה לא לבד בעולם, בכוונה כדי שאתה תוכל להשפיע על העולם ושהעולם ישפיע עליך. אתה מבין שאין פיתרון אחר? זהו. כל היהדות בנויה על החיבור בין בני האדם. ובחיבור הזה הם מגדילים את המטרה, מעוררים, מדליקים כל אחד ואחד למטרה שהיא לא רציונאלית, שהיא בכלל לא מביאה שום סיפוק לרצונות הגשמיים שלנו, אבל החברה יכולה לחייב את האדם לזה.
תלמיד: אז הלוואי שהייתי מזהה בעשירייה או בחברה את מה שאמרת עכשיו, שהמטרה היא לא רציונאלית, הלוואי שכולנו היינו מרגישים כך.
מה הבעיה, תבנו עשירייה כזאת, עכשיו אתם צריכים לשבת ולבנות. אנחנו צריכים לבנות סביבה שתשפיע עלינו כל הזמן להיות עם עיניים ענקיות פקוחות למטרה, עם לב אדיר למטרה, ולכל הדברים האחרים להתייחס דווקא כפסולת.
תלמיד: אם אתה אומר בעיניים כאלה גדולות למטרה, זה עוד פעם מפתח בי רצון לנסות לתפוס את זה עם הרצון לקבל.
לא חשוב, אם זה עם הרצון לקבל, או עם רצון שהוא יותר מהרצונות לדברים אחרים.
תלמיד: אז עוד הפעם אני לא מצליח.
אני מסתכל על הגברים ברחוב, כולם התחילו ללכת עם תספורת כמו קובייה, כבר בא אלי הספר שעושה לי תספורת, אמרתי לו, אולי אני גם אעשה משהו כזה? כן, זו השפעת הסביבה על האדם. אתה תסתפר כך, כי אין ברירה, אתה תלך כך. כי האדם בנוי בצורה כזאת שהוא עבד של החברה, של הסביבה. תלוי באיזה מצב הוא נמצא, תלוי עד כמה שהוא מחויב.
כשאני יוצא לשיעור אני חייב להיות מסודר, לבוש כמו שצריך וכן הלאה. אני חייב, החברה מחייבת, המצב מחייב. אני עצמי הייתי הולך בכלל בפיג'מה כל החיים. למה אנחנו לא משתמשים בהשפעת הסביבה על האדם? לענייננו, כאן זה הגורם היחיד שיכול להציל אותנו. כשאתה אומר, עסק ביש, שום דבר לא יעזור לי, כך אני אמות, אני אחכה עוד 60 כמה שנים שיהיו וזה יגמר, זה יופי, זה טוב.
ובאמת, אתה מיואש מכוחות עצמך ומכוחות החברה והעולם הנוכחיים, ויחד עם זה מראים לך שאתה עוד לא ארגנת סביבה, שממצב כזה אתה יכול לארגן את הסביבה שתשפיע עליך ותחייב אותך.
תלמיד: אבל את הסביבה אני אוכל לארגן רק אם יהיה לי ציור נכון יותר של המטרה.
אז יש לך עשרה חברים, תברר.
תלמיד: גם לארגן סביבה צריך כוח שיתפוס את כולנו בכיוון מסוים.
תתחילו לעורר את עצמכם. תתחילו. הרי אתה רואה שאחד מדבר, שני, שלישי, אז כל אחד מוסיף ואז מתחיל להיות איזה משהו בוער בתוך הסביבה, כבר מתחילים להיות בתוך העשירייה איזה מתח, איזו התעוררות. כך אנשים משפיעים זה על זה.
שאלה: אפשר להשפיע שלכולנו תהיה חשיבות לשפלות, ללמעלה מהדעת, כי זה הכיוון האמיתי של המטרה?
גם זה אפשרי, ודאי. אנחנו רואים באינטרנט איך החברה מחייבת אדם לשים קץ לחייו, אתה רואה מה שקורה בדאעש, החברה מחייבת. מגיעים לשם בנים ובנות מכל מיני מדינות ותראה עד כמה שהם מצליחים להשפיע. רומנטיקה. לָמה אתם לא מסוגלים? ודווקא צריך לראות הכל בעיניים פקוחות, כן, אנחנו לא יכולים להשיג את המטרה ואת כל הדרך אליה אנחנו לא יודעים איך לעבור, אבל אנחנו דווקא נלך, מה הבעיה? אין שום בעיה.
למה אם המטרה נראית ממש מעל היכולת האנושית, החברה לא מסוגלת להביא אותך לחשיבות של מטרה כזאת, לָמה? אנחנו באמת לא יכולים, אבל יחד עם זה הולכים,. אחד לא מבטל את השני. זה ממש כך. כן, אני יודע שזה בלתי אפשרי, כתוב שלחברה יש כוח לעלות למעלה מהבלתי אפשרי, זה נקרא למעלה מהדעת.
תלמיד: אבל זה בתנאי שיש זיהוי נכון של המטרה,
לא, זה בכלל לא נכון, זה לא התנאי, המטרה. עכשיו כל עשירייה ועשירייה תעשה תוכנית, איך ממחר היא מפעילה את כל בני ברוך, ובכלל את כל הקבוצה העולמית, בצורה כזאת שכולם יהיו בוערים כל שעות היום והלילה. שיהיו קורבנות גם בבוקר גם בערב, שיהיה לנו על ידי מה להתקרב, להקריב.
דברו בצורה מאוד החלטית, פרקטית, לא" אנחנו צריכים" וכולי, אלא, אנחנו נעשה את זה ואת זה, דברים כאלה שבטוח החברים שלכם יתחילו להתפעל מהם.
תלמיד: אני מציע שנשמור על ישיבת החברים השבועית, היא הייתה מאוד מועילה, צריך רק לראות מתי זה מתאים לכולם ושזה יהיה ממש חלק מהשבוע שלנו. ומכיוון שאנחנו עסוקים בדיוק בשאלה הזאת כלפי כל החברה, אז אני מקווה שבאמת ניצור מצב שבשולחן הזה לא נשב יותר בחודשיים הקרובים, אלא כל החברה תעבור דרכו ונממש את כל המערבולת שדיברנו עליה.
תלמיד: אנחנו צריכים לייצר קנאה באיזו צורה, כל עשירייה צריכה לייצר כזאת קנאה לכל החברה, זה כלי מאוד חזק, אני רק צריך לראות איך מורידים את זה לפרקטיקה.
תלמיד: אנחנו נעשה תחרות שבה אנחנו נכריז על עצמנו באותו היום שבו אנחנו אחראים, כעשירייה שעברה את המחסום, ואנחנו נפעל כמו עשירייה שעברה את המחסום, ונעורר את החברה להיות כמונו.
תלמיד: אנחנו עושים הרבה פעולות, לא התחלנו לעבוד בזה מאתמול, זיהיתי שיש דברים שעובדים יותר מדברים אחרים, דברים חיצוניים, שמעוררים לפנימיות, כמו למשל לדאוג כל שעה שהשעון יצלצל כי זה מחייב אותך מיד לחשוב על החברים. צריכה להיות לנו מחשבה יומית אחת שהחלטנו עליה ואנחנו נמצאים כל הזמן סביב אותה מחשבה כשהשעון מצלצל אנחנו מתמקדים בה, אבל גם כל יתר הזמן עד שהוא מצלצל. נפגשנו פעם אחת השבוע, וזאת הייתה פגישה מאוד חשובה, אני חושב שהיא קידמה אותנו להתקרב עוד יותר אחד לשני. ראיתי שזה עובד יותר מהרבה דברים אחרים שעשינו.
קבענו לעצמנו שלפחות באמצע היום אנחנו עושים שיחת ועידה, וזה גם דבר מאוד מחבר וקושר. אנחנו צריכים דברים שבאמת יגרמו לנו להתרגש ולא דברים שאנחנו כבר מורגלים בהם והם מכבים אותנו. שנהיה דוגמא טובה לעצמנו, ובתוכם נוכל להיות דוגמא טובה גם כלפי חוץ ולעורר את העשיריות האחרות.
תלמיד: אני לא חושב שאנחנו צריכים להמציא תורות חדשות, המורים שלנו כתבו לנו בדיוק מה צריך לעשות, צריך לקחת את מאמרי רב"ש על החברה לממש אותם על הבשר, ולבדוק את עצמנו האם אנחנו מממשים את מה שכתוב במאמר? בבוקר קוראים, ובמהלך היום בודקים, אם כן או לא, ואם לא, למה? וכך כל יום לדון. אנחנו צריכים להביא חיסרון, כי תכלס האור הוא זה שמשנה אותנו מרגע לרגע וגורם לנו לממש כל דבר שכתוב וכל דבר שקיים במציאות, אנחנו רק צריכים להביא את החיסרון הנכון כל פעם.
אותו הדבר עם המאמר הדור האחרון של בעל הסולם, גם אותו אנחנו צריכים להתחיל לממש על עצמנו בכל רמות החיים, עד שפשוט שני המאורות הענקיים האלה יתלבשו עלינו וזאת תהיה המציאות, אני לא רואה שום דבר אחר שאפשר לעשות.
תלמיד: אין לי הרבה מה להוסיף על החברים, רק שתהייה קבוצה מארגנת לכל החברה,וזה כבר יתחיל לעורר אותה, וכך עוד קבוצה ועוד קבוצה ועוד קבוצה, עד שכל הכלי שלנו יתחיל יותר לחיות.
הנקודה הכי חשובה היא שכל קבוצה מפה וכל אחד בצורה מאורגנת ירגיש שיש לו ממש תפקיד בפועל כלפי החברה, שבנקודה הזאת, שם ממש הוא יכול להשפיע, יכול לשנות. שאלה לא מילים שהוא קורא מהספר, אלא בפועל מה שהוא יעשה תלוי בו ,בקבוצה שלו, בעשירייה שלו.
אפילו את שיעורי ערב אפשר לעשות כמו שעשינו בכנס, כשארגנו את השעה וחצי לפני השיעור בערב, זה לא צריך להיות משהו שיורד מלמעלה, אלא העשיריות יכולות להיות מעורבות. מה נלמד בחצי שעה ראשונה, בכל מיני דברים כאלה, ודאי עם ביקורת של ועדה אחרת, כדאי שתהיה ועדה אחראית, אבל להתחיל לתת לכל החברה להיות מעורבת בכל מיני נקודות. במאמר צהרים, לפני השינה, בכל המערכות, ושנתחיל לשפוך את זה ממש על כל החברה.
תלמיד: דיברו על משהו פרקטי, אני חושב שאם אנחנו נשב וננסה לעשות סדנה על המטרה, מה זה מטרה, לאן הולכים, ננסה לתאר אותה בפנים בכל מיני אופנים, אז בכך שננסה לתאר אותה ולדבר עליה זה יאיר לכל אחד, החשיבות הזאת תאיר מתוך התיאור הפנימי של המטרה. ובצורה פרקטית הכנתי סדנה אתמול, זה נמצא במייל, יש בה דיון, אפשר להשתמש בזה.
תלמיד: אני מציע תחרות פרסים או כל תחרות שהיא סביב מימוש עקרונות רב"ש. לקחת עיקרון אחד. לא אלף עקרונות, לא תשע אלפים דברים, תשע אלפים ציטוטים, משפטים, כי כל רגע משהו חדש מגיע, ואי אפשר להתפקס כך . אלא לקחת נושא אחד, למשל לוקחים עכשיו קנאה או ביטול, אפילו עוד יותר, הבחנה בתוך זה שעכשיו שמענו מהרב, משהו מאוד מדויק להיום, ועל זה דופקים. על אותו משפט, את אותו רעיון, על אותו דבר וחוזרים עליו, שומעים אותו בכל מקום עד הערב, עוד פעם ועוד פעם וכך סוגרים את זה.
קוראים אותו לפני שינה, קוראים את זה בשיעורים, זאת אומרת, עד שאנחנו מתחילים לחיות את זה. זה הרעיון של היום, הרעיון היומי, הזרימה היומית. גם באמצע היום מאוד חסרה לי סדנה, מאמר צהרים הוא קצת מייבש. ממילא אנחנו עוצרים עם החברים, יושבים, אוכלים, או עושים שיחת טלפון, אז בואו בזמן הזה נדבר בינינו קצת כלפי המטרה.
דבר נוסף יש לי פחד שכל העשיריות יעשו עכשיו עוד אלף אס.אמ.אסים ברמה יומית ויהרגו אותנו. בואו ניקח את מערכות החיים הקיימות שלנו, כי בין המילים נשמע כאילו כולנו קצת לא מרוצים ואפשר לסחוט מהם יותר, ללמוד איך להשתמש בהם נכון. יש ישיבת חברים? בואו נפיק ממנה תועלת יותר גבוהה, יש שיעורי ערב? איך נוציא מהם יותר, איך נכין את עצמנו לזה, וכן הלאה, זאת אומרת, לסחוט נכון את המסגרות הקיימות.
תלמיד: אני בעד לקבוע עיתים לחידוש הכוונה, צריכים להיות אלה כמה ביום וצריכים להיות אחראים. שכל עשירייה תהיה אחראית על הנקודות האלה, או למשך שבוע, או למשך יום או יומיים, אפשר לשחק עם זה באיזו צורה. אני חושב שעשרה אנשים, זה באמת כוח, גם בצורה ארגונית צריכים להיות מסוגלים לדאוג לזה.
אז אם חושבים שסדנה ומאמר צהרים יהיה יותר מעורר, אז לפחות ששלושה אנשים, שזה מינימום מכל עשירייה יעשו ביניהם סדנה בוועידה וישדרו אותה, או יקליטו ביניהם וישלחו. בקיצור עיתים קבועות, כמה פעמים ביום, ושכל פעם תמלא אותם עשירייה אחרת.
מה ההבדל בין פסולת גורן לפסולת יקב? פסולת זה דבר לא חשוב, נכון? דווקא ברצון לקבל זה לא חשוב, אבל ברצון להשפיע זה החשוב ביותר. אז מה ההבדל בין שני סוגי הפסולת האלה? "איש את רעהו יעזורו" ובעזרת ה' גם בינינו.
יש לאיזו עשירייה תכנית ברורה?
תלמיד: אנחנו צריכים להיות קשורים למאמרי רב"ש על החברה ולפעול לפיהם.
זאת אומרת, לקחת כל יום מאמר ולממש אותו?
תלמיד: קודם כל זה, לא להתרחק מהיסוד, מהמקור, כי זה חשוב ומשפיע מאוד.
בסדר.
תלמיד: כולם מתאחדים סביב משהו אחד, קבוצה אחת, עלינו למשל, עובדים עלינו, מפעילים אותנו, מתפללים, ואנחנו צריכים לתת פידבק, ולשרת את החברה.
רגע, לא הבנתי. אתם מפעילים את החברה והחברה בחזרה מפעילה אתכם?
תלמיד: לא, החברה עובדת עלינו, נניח אנחנו אחראים היום, אז זה לא שאנחנו עושים משהו, אלא כולם עובדים עלינו.
לא, למה אתה זורק עליהם אחריות, או פעולה? זה לא ייצא.
תלמיד: לא ייצא?
לא, כי אתה בתורנות, והם שוכבים על הקרשים, הם לא יכולים לזוז, לא אכפת להם מכלום.
תלמיד: היה עוד רעיון להפעיל כל עשירייה ועשירייה, לתת להם משימות.
זאת לא חכמה, לתת משימות, לחלק משימות מהבוקר לכולם. צריכים לעורר אותם בצורה כזאת שהם בעצמם ירצו לקבל את המשימות.
תלמיד: יש עוד רעיון, שאנחנו, עשרה אנשים, כל אחד לוקח כל יום חמישה אנשים לדבר איתם באופן אישי, לעורר אותם.
יש עוד עצות?
תלמיד: להפעיל את רדיו ה"זוהר", להקשיב למוזיקה, לקטעים שאתה מדבר כל בוקר, כך אנחנו כל יום מחדשים ומוסיפים. פשוט לפתוח אותו ולהקשיב כולם ביחד, בקבוצה אחת, וכך לשמור על הקשר.
זאת אומרת, לפתח רדיו שיגרום לנו לזה?
תלמיד: כבר יש רדיו בעיקרון, אבל אפשר לפתח אותו עוד.
טוב.
תלמיד: כל עשירייה שנמצאת פה מאמצת קבוצה או עשירייה בעולם, ואולי גם העשירייה ההיא לוקחת עשירייה, עד שתהיה לנו כזו אחריות מעגלית. ועוד דבר, שבתוך כל עשירייה עובדים ביום ספציפי על חבר אחד.
בסדר, גם זה טוב.
תלמיד: מה שאני לוקח מזה אישית, אמרת את זה כבר לפני שנים, שלפני כל פעולה, לפני כל דבר, צריך להיות כלל ברזל, לא לצפות לשום דבר מאף אחד. אמרת לנו את זה בפרצוף, תשרפו את כל התקוות שלכם, לא יהיו ניסים מהשמיים, וכך תפעלו במאה אחוז. אם תצפו למשהו, זה אף פעם לא יבוא, מתאכזבים ונופלים. לא לצפות לשום ניסים.
יופי, שמעת טוב. יש כאלה שעדיין לא שמעו.
(סוף השיעור)