שיעור בוקר 05.04.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: הכנה לפסח - 1

קריין: אנחנו בשיעור הכנה לפסח. אנחנו נקרא מתוך "כתבי רב"ש" ב' בעמוד 1033 .

מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה

"הזה"ק וארא (דף כ"ג ובהסולם אות ס"ה) כתוב שם וזה לשונו, "אמר רבי שמעון, מקוצר רוח פירושו, שעוד לא יצאה יובל, שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, ורוח האחרון, שהוא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם, ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה, מהושיע לישראל, שזה סוד מקוצר רוח", עד כאן לשונו.

ויש להבין מהו ענין "עבודה קשה", ומהו "מקוצר רוח". כלומר, מהו הקשר עבודה קשה לקוצר רוח, בעבודה. וגם יש להבין, מה שרבי שמעון מפרש קוצר רוח על מלכות, מהי השייכות לעבודה קשה.

הנה ידוע, שסדר העבודה בעבודת ה', הוא שהאדם צריך לעבוד להמציא לו כלים, שבהכלים האלו תהיה לו האפשרות לקבל את הטוב והעונג, מה שה' חשב לתת להנבראים. כידוע, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ובגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ובהרצון וחשק להתענוג מודדים את טעם של התענוג. כלומר, כפי גודל השתוקקות להדבר, שהוא חושב שממנו הוא יקבל תענוג, בשיעור הזה הוא נהנה. לכן קטנות וגדלות הנאה של אדם נמדדות בשיעור ההשתוקקות להתענוג שבדבר.

ולפי זה, מאין באות ההבחנות של מקבלי תענוגים. היות שכולם נבראו ברצון לקבל לעצמם, ומי הוא העושה, שאחד יקבל תענוג קטן, ואחד תענוג גדול. כלומר, מי הוא טיפש, שירצה לקבל תענוג קטן, במקום שיכול לקבל תענוג גדול. אלא, מסיבת שהבורא "רצה להוציא לאור שלימות פעולותיו", שפירושו, שענין להטיב לנבראיו יהיה שלימות הטבה, היינו בעת שיקבל את הטוב והעונג, שלא ירגישו שם אי נעימות, היינו בחינת בושה, כמו שכתוב "מאן דאכיל לאו דיליה בהית להסתכולי באפי".

לכן נתקן ענין צמצום והסתר על כלים דקבלה, שהם כלים, שהאדם נברא בהם מצד הטבע. זאת אומרת, שיש בזה ב' ענינים:

א. שלא יכולים לקבל בהכלים האלו שום שפע דקדושה.

ב. שכל זמן שהאדם לא השיג כלים דהשפעה, האדם לא רואה את הטוב ועונג שישנם בקדושה. ואין בידו להשיג טעם של עונג, רק מה שניתן נהירו דקיק להקליפות, שיוכלו להתקיים. ומהניצוצין האלו, שנפלו לקליפות, מזה יש תענוג בכל התענוגים הגשמיים. וזה מגולה לכל, כלומר שהתענוג מגולה, היינו שכל אחד יכול לטעום מהתענוגים האלו עם הכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל הנאה לתועלת עצמם. מה שאין כן הטוב ועונג דקדושה, ששם עיקר התענוגים, שהיה ברצונו לתת להנבראים, זה נעלם מהכלים דקבלה. שזה נקרא צמצום והסתר.

לכן, היות שעל ידי התיקון הזה, שאי אפשר לקבל את התענוגים דקדושה, אלא לפי ערך שרכש כלים דהשפעה, יצא מזה ב' דברים:

א. שהאדם צריך להאמין, שעיקר טוב ועונג, שהיה ברצון ה' לתת להנבראים, נמצא בקדושה.

ב. שצריך לעבוד עבודה, שהיא נגד הטבע, שהוא שלא יקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה'.

וזה גורם הבחן מדרגות. היינו, שאין אדם דומה לחבירו. כי בערך מה שבא מצד המשפיע, כולם שוים, כמו שאומר האר"י הקדוש, שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון הפשוט, ממלא כל המציאות. ולא היה ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט. אלא אח"כ, היינו לאחר שנעשה התיקון, שלא יקבלו רק בכלים דהשפעה, אז נעשה ריבוי עולמות, היינו הרבה בחינות, לפי ערך הכוונה, שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, שזה מכונה ריבוי מסכים, בזה נעשה הבחן מדרגות.

וזה כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "כל צדיק וצדיק, נותנין לו מדור לפי כבודו".

וזהו מטעם שיש הבדל מצד הכלים של המקבל, היינו הכלים מה שהמקבל צריך לעשות, שהם נקראים "כלים דהשפעה", כלומר שיקבל בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כלים דקבלה לתועלת עצמו, זהו כלים שבאים מצד המאציל, על אלו הכלים אין האדם צריך לעבוד, כי הבורא ברא אותו עם כלים כאלו. לכן כל העבודה של הנבראים היא להשיג כלים דהשפעה.

ובהאמור אנו יודעים, מה נקרא עבודת האדם, שהיא רק עבודה איך להשיג כלים דהשפעה. כלומר, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שכל מה שאינו נוגע לתועלת ה', אין מעניין אותו. אלא כל רצונו הוא, איך להגיע לידי מצב, שיוכל לעשות נחת ליוצרו. לכן בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו.

ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.

ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.

אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה, מב' טעמים:

א. שהוא רואה עכשיו מהו הפירוש "בעל מנת להשפיע", שהאדם צריך להאמין בחז"ל, זה שהוא רואה עכשיו, מה זה "לשם שמים", לא היה יודע את הפירוש האמיתי.

אלא כמו שביארנו על מה שהזה"ק אומר על פסוק "או הודע לו אשר חטא". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה". שיש לפרש, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה.

אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע. אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו. נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע.

אולם טעם ה-ב' שנעשה לו עכשיו יותר קשה, הוא מטעם, שמדרך העולם הוא, שהאדם רוצה ללמוד איזה מקצוע, ונכנס להאומן שלו ללמוד את המקצוע הזה, שהוא מבין, שהמקצוע הזה מתאים בשבילו. ואם האומן רואה, שהוא לא מתקדם, אחר כמה זמן שהוא לומד אצלו, אז האומן אומר לו, המקצוע הזה לא בשבילך, כי זה קשה יותר מידי, לכן לך ותחפש מקצוע אחר, משהו יותר קל בשבילך, ומזה אתה תתפרנס.

לכן בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.

מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל.

נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה".

אולם האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם כנ"ל, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו".

היינו כנ"ל, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה".

אולם נשאלת השאלה, מדוע ה' הודיע לו את האמת, איך שאין האדם מסוגל לעבוד נגד הטבע. וזהו מטעם, כמו שכתוב "למען שיתי אותותי אלה". כלומר, שע"י זה שיתגלה את כל הרע שבאדם, אז ה' יכול לתת עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם.

נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו.

וזהו על דרך מה שמובא בזה"ק (בראשית ב' דף ס"ד ובהסולם אות ק"ג) וזה לשונו, "ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים, שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:

א. היא "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. ואם כן הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כי לולא הרעה, לא היה זוכה להטובה. ונמצא, שכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד. כלומר, גורמים להטוב.

ב. היא בחינת "גם זו לטובה". דהיינו, לא לבד, שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו ע"י אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות".

ובהאמור רואים אנו, שדוקא שכל הרע מתגלה, אז יש כלי שלם, שיכול להאיר בהם אור שלם. ומהנ"ל אנו רואים, מהי הסיבה, שה' הכביד את לבו, היינו שהלב, הנקרא רצון, היה כל פעם יותר מתנגד לעבודה דלהשפיע. והטעם הוא, שאנו צריכים לעבודה קשה, שרק ע"י היסורים דעבודה קשה, היסורים האלו, הם הגורמים שיצעקו לה' עם רצון שלם, שה' יעזור לו לצאת משליטת פרעה מלך מצרים. היינו, שדוקא ממצב השפלות, שהאדם מרגיש, שיותר רע לו מכל אנשים, זה נותן לו דחיפה, שיצעק לה' בכל לבו, שיעזור לו."

סדנה

מה ההבדל בין זה שמראים לנו שהמטרה היא רחוקה וגבוהה לבין זה שאין לנו כוח להשיגה? מה ההבדל בין זה שמראים לנו גדלות המטרה, שהיא לא לפי הכוחות שלנו, שהיא גבוהה, לבין זה שאין לנו כוח, חולשה? אלה שני דברים שונים. מה ההפרש ביניהם בגילוי, בעבודה, בסיבה לזה? בבקשה, תנסו קצת לפתוח.

*

קריין: אנחנו ממשיכים בעמוד 1036, פסקה שנייה, "אולם", דבר המתחיל "אולם".

"אולם במצב הזה יש הרבה עליות והרבה ירידות. זאת אומרת, לפעמים אין האדם מסוגל להאמין, שהמצב, שבו הוא נמצא, בא מה', היינו שה' פנה אליו, ושומע את תפלתו, מה שהאדם מבקש, שה' יתן לו עזרה לצאת מהגלות, שבו האדם נמצא תחת שליטת אהבה עצמית.

לכן בזמן שיש להאדם אמונה זו, הוא לא בורח מהמערכה, היינו שאומר, שהוא רואה, שחס ושלום אין ה' שומע תפלתו, ולכן אין לו למי להתפלל. אלא הוא מאמין, שה' כן שומע תפלתו, וה' נתן לו הידיעה, שהוא ידע, איך האדם נמצא בשפלות כזו, שאף פעם לא עולה על דעתו, שיהיה כל כך משוקע באהבה עצמית.

לכן כל פעם הוא מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה', ואומר, בטח הבורא רוצה, שיתגלה אצלו הרצון אמיתי, שיוציאו מהגלות הזאת. וממילא הוא לא זז מלתת תודה לה', על זה שגילה לו את מצבו האמיתי. וכמו כן הוא עומד ומתפלל לה', הלא הוא רואה, שה' הוא שומע תפלה, בזה שגילה לו את הרע, ובטח הוא יעזור לו גם כן להוציאו מהרע, שזה נקרא גאולה. כלומר, שהוא מאמין, שהבורא נתן לו להבין, שהוא נמצא בגלות, בטח אח"כ הוא יוציאו מהגלות.

אולם יש לפעמים ירידות, היינו שקשה לו להאמין, שה' הוא שומע תפלה. כי לפי דעתו של האדם, האדם חושב, שכבר התפלל אליו הרבה יותר מדי. ובטח, אם ה' שומע, במה שמבקשים ממנו, היה צריך לעזור לי. וכיון שעדיין לא נושעתי על שהייתי מתפלל, אזי הוא אומר, שה' חס ושלום אינו שומע בקול תפלתו. יכול להיות, שלגבי אחרים הוא כן שומע, אבל מה זה חשוב, כי העיקר הוא, מה שאני מרגיש. כלומר, או שטוב לי, או חס ושלום שרע לי.

נמצא, שהירידות האלו גורמות לו מחשבות לברוח מהמערכה. ואמר, שאין זה בשבילו. ואם הוא לא בורח, באה לו עוד הפעם עליה, ומתחיל שוב לחשוב אחרת, ומכל ההחלטות שעשה, הוא שוכח, ומתחיל לחשוב אחרת. וכך הוא נמשך הסדר של העליות וירידות, עד שמתגלה אצל האדם הצורך אמיתי להתקרבות לה', היינו, שהכלי, הנקרא רצון, הוא כבר נשלם בכל צורתו הנכונה, שזה הבורא יודע מתי שנגמרה, ואין בידי האדם לדעת זאת. אז ה' נותן את העזרה ומוציא את האדם מהגלות.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "וידבר משה כן אל בני ישראל (היינו בשורת הגאולה) ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה", שאומר "שקוצר רוח, היינו מלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל", שיש לפרש כידוע, שעיקר העבודה היא בבחינת מלכות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה שבחינת הדעת שבקדושה היתה בגלות, היינו שמלכות שמים, שצריכים לקבל עול מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שלא על מנת לקבל פרס, אלא שצריך להיות עבודה לתענוג גדול, בזה שהאדם זכה לשמש את המלך, מטעם חשיבות המלך, זה היה בגלות.

היינו, שלא היתה מגולה חשיבות דקדושה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". היינו שבזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד לשם שמים, עבודה זו נחשבת לשפלות, כי אינו מוצא בזה טעם של חשיבות. נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה.

וזה נקרא "קוצר רוח", היינו שהמלכות, שהיא דבר חשוב, היינו, שמי שמשמש את המלך, הנקרא בחינת "רואי פני מלך", היושבים ראשונה במלכות, אצל אנשים האלה לא נקרא זה שיושבים אצל המלך, והם מבחינת רואי פני המלך, היושבים ראשונה במלכות, שיהא נחשב זה לעבודה קשה, ושנגיד שיש להם קוצר רוח, היינו שאין להם מצב רוח מרומם.

אלא, בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב. וזה נקרא "קוצר רוח", שאין המלכות יכולה לתת מצב רוח מרומם, כמו שצריכים להרגיש, בזמן שיושבים אצל המלך. נמצא, שקוצר רוח ועבודה קשה קשורים זה בזה. כלומר, שאם המלכות היא בעפרא, היינו בלתי חשובה, זה גורם עבודה קשה. כי בדבר, שאין בו טעם, אז כל רגע ורגע, שהאדם מתגבר ועובד, התגברות הזו היא קשה מאוד. ולא תמיד האדם מסוגל להתגבר.

וזה שאומר "ורוח האחרון, שהיא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים". שפירושו, שהמלכות עוד לא היתה לה ממשלה, שכל אחד יראה, שכל החוקים, שישנם מצדה, הם חוקים ישרים. היינו, שיהא הכל מתישב על הלב, ושכל אחד ירגיש את המלכות, הנקראת ההשגחה, בבחינת טוב ומטיב, היות שהעולם הולך לפי הנהגתה, כמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה". דבר זה עוד לא היה מגולה.

וזה שאומר "ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל". שפירושו, היות שהמלכות הזו היתה עדיין בגלות, לכן היתה קצרה ידה מלהושיע לישראל. מה שאין כן בזמן שהיא יוצאת מהגלות, אדרבה, הוא הנותנת את הרוח להאדם, שיהיה במצב רוח מרומם.

לכן, כשבא משה ובישר להם בשורת הגאולה, הם לא היו יכולים להאמין לדבר זה, היינו שיצאו מגלות מצרים, כלומר כמו שכתוב, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם". היינו, שלא תהיה להם לאו דוקא עבודה קשה, אלא אפילו סתם עבודה, לא תהיה לכם, את זה לא היו יכולים להאמין, איך יכול להיות דבר זה.

זאת אומרת, אם היו מאמינים בדבר הזה, אז בכח האמונה היו יוצאים מהגלות. היינו, שמלכות, הנקראת רוח, היתה עולה למעלה בחשיבות, כמו שכתוב (קהלת ג') "מי יודע רוח בני האדם העולה, היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת, היא למטה, לארץ". שיש לפרש "רוח בני אדם" היינו לאחר שהוא יוצא מבחינת הבהמה שלו ונעשה בחינת אדם, כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם", אז "הרוח עולה למעלה" היינו בחינת מלכות, הנקראת "רוח" כנ"ל, עולה למעלה, בחשיבות.

מה שאין כן בחינת הרוח אצל הבהמה, היינו בזמן שהאדם נמצא במצב של בהמיות, אז אצלו הרוח יורדת למטה בחשיבות. לכן, שעם ישראל היו צריכים לגלות את הרע שלהם, כנ"ל, בכדי שיהיה להם חסרון שלם, שאז יכולה לבוא עזרה שלימה, לכן עוד לא שמעו בני ישראל."

שאלה: מה זה אומר שהבורא שומע את תפילתו?

זאת הרגשה שהאדם נמצא במערכת שלמה, סגורה, ויש בו כבר הרגשה שהוא נמצא בה, שהרצונות והמחשבות שלו, זאת אומרת, הלב והמוח, הם קשורים למערכת, והוא משפיע עליה, והמערכת משפיעה עליו. כל המערכת בכללותה עם כל המצבים, כי שם כל המצבים נרשמים כלפי כל הנבראים מתחילת התהליך עד גמר התיקון, כל זה נמצא בתגובה או בהתקשרות אליו. זה נקרא ש"הבורא שומע, מבין, מרגיש, מגיב לאדם". הבורא זו המערכת הזאת שבה אנחנו נמצאים.

שאלה: אם נמצאים במצב של קוצר רוח, למה עוד צריך עבודה קשה?

בגלל קוצר הרוח. אין לו סבלנות, הוא לא מאמין, הוא לא מבין, זה בא מחוסר אמונה, זה בא מחוסר השפעה בסופו של דבר. המערכת לא מספיק משפיעה על האדם את השפעת ההשפעה. השפעת המערכת על האדם מביאה לאדם הרגשת החסדים. זה נקרא "אור החסדים", שאדם מרגיש ואחר כך גם מבין שהוא נמצא במערכת שמטפלת בו, וההתקדמות שלו תלויה גם בעבודה שלו. בצורה הדדית הוא כבר מרגיש את עצמו קשור למערכת.

השפעת המערכת על האדם מתבטאת קודם כל באור החסדים, בזה שהוא רוצה להשפיע, להתכלל בה. חוסר השפעת המערכת על האדם, זאת אומרת שלא כל הרצון לקבל שנגלה בו מקבל טיפול, מתגלה בזה שאותו רצון לקבל שלא מקבל השפעה מהמערכת מרגיש את עצמו במתח, בחיסרון. זה נקרא "קוצר רוח", וזה ניתן לאדם כדי לעורר אותו להתקשרות, לתפילה, ליגיעה.

תלמיד: מה בתוך המצב הזה של עבודה קשה מבטיח שהוא דווקא כן יהיה עכשיו בנטייה לגדלות?

הקשר שלו עם החברים. המערכת בעצמה לא מרגישה את האדם, היא מרגישה את השקעתו בקבוצה. הקבוצה היא אותו חלק במערכת איפה שהאדם דבוק. כמו שיש לטיפת זרע מקום מיוחד ברחם שדווקא במקום הזה הטיפה הזאת דבוקה, ולא במקום אחר ברחם, ואם יש שתי טיפות שנכנסות לעיבור, אז לכל אחת מהן יש מקום משלה, אותו הדבר כאן.

לכן כדי להתכלל במערכת אני צריך קודם כל להתכלל בקבוצה, ובמידה שאני נכלל בקבוצה במידה הזאת ובאופן הזה אני אתכלל במערכת. המערכת עצמה לא מרגישה אחד, היא מרגישה חלק שלם שבא ונכלל בה.

תלמיד: לא ברור מה ההבדל בין מצב שיש "אורך רוח" לבין מצב שדווקא בעבודה קשה הוא נכלל בקבוצה וכן מגיע בסופו של דבר לצעקה?

ההבדל בזה שהוא צריך לגלות חיסרון שלו. הוא צריך לגלות חיסרון שלו להתחבר, להידבק, להתכלל בהשפעה הכללית.

שאלה: מהו המצב של צעקה אמיתית?

מצב של צעקה אני לא מבין. מצב שממנו צועקים?

תלמיד: כן. מהו המצב שממנו צועקים צעקה אמיתית?

שהוא השקיע מספיק מאמצים. שהוא מתאר לעצמו פחות או יותר נכון מה בדיוק הוא רוצה, ומתגלה לו חיסרון מלמעלה שעדיין לא מגיע לו כביכול, זאת אומרת בחיסרון הזה שמתגלה לו מלמעלה, הוא מגלה שחסר לו באמת כוח השפעה, באמת כדי על מנת להשפיע, שבאמת עליו להעביר את המאמץ הזה, את היגיעה הזאת דרך הקבוצה, מורה, חיבור, ולהשתדל שהכול יתחבר יחד. אם דרך זה הוא מעביר נכון את החיסרון שלו, זה נקרא שהוא מעלה תפילה נכונה, ואם זה נכון אז מקבל תשובה. כבר מקבל.

אבל שוב, יש כאן הרבה מרכיבים, לכן אנחנו כל פעם משתדלים בזה כן, בזה לא, קבוצה כן, מורה לא, מורה כן, יגיעה לא בדיוק. ככה זה. השפעה כן, אבל ברווח מסוים, בתנאים מסוימים, עד שזה יהיה באמת חיסרון להשפעה.

שאלה: אמרת בתשובה שלוש פעמים, "באמת מרגיש ככה". מה זה ה"באמת" הזה?

באמת זה ש"תעשה רצונך כרצונו", זה נקרא "אמת". אם אתה רוצה לקבל ממני משהו אז אתה צריך לבקש בדיוק כדי לעורר אותי לתת. המגע הזה נקרא "מגע אמיתי".

שאלה: הייתי רוצה לשאול לגבי העבודה. בפסקה השלישית מהסוף כתוב שמשה עונה לעם שלא רק שלא תהיה לכם עבודה קשה, בכלל לא תהיה לכם עבודה. איך יכולה להיות כזאת מציאות שיהיה משהו ללא עבודה?

העבודה היא יגיעה נגד הרצון. שאני רוצה לנוח אבל אין לי ברירה, אני חייב לעבוד. אז אני רוצה לעבוד? לא, אני רוצה לנוח. זאת אומרת יש לי תענוג אחד במנוחה ותענוג שני בשכר שאני אקבל תמורת העבודה. ואני צריך לעבוד כאן על חשיבות השכר, או שהשכר יהיה ממנוחה או שהשכר יהיה מעבודה. ועד כמה שאדם יכול לשכנע את עצמו ולהגיד שהשכר מהעבודה הוא שכר משתלם יותר אז הוא הולך ועובד. ברגע שמתאפשר לו להיפטר מהיגיעה הוא חוזר למנוחה, ששם השכר מגולה מיד ללא יגיעה.

מה קורה ברוחניות? אנחנו צריכים לעבוד על חשיבות השכר שהשכר הוא השפעה ולא קבלה. אם אני עובד על חשיבות הבורא, אני צריך להגיע למצב שלעבוד, לתת יגיעה בשבילו, זה בשבילי השכר. לא שתמורת העבודה אני אקבל שכר, אם תמורת העבודה אקבל שכר זה פרעה, אלא אם ארגיש בעבודה עצמה תענוג ושכר, זה הבורא. אבל בשביל זה אני צריך להחליף את הטבע שלי, היינו כוונה מעל מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. זה מה שקורה לנו. להחליף את הטבע אפשר על ידי מאור מחזיר למוטב, כך עושה האדם שרוצה להגיע לשכר הרוחני.

שאלה: איך הייאוש והצעקה מתבטאים בעשירייה?

זה מגיע לאט לאט. בינתיים המטרה שלנו להבין שאנחנו צריכים לעבוד יחד בעשירייה ומה זאת עבודה יחד. מתוך זה שכל אחד עובד קודם כל בצורה אישית ורוצה להגדיל את חשיבות העשירייה, להתכלל בה, ולמצוא שם בתוך העשירייה מגע עם המורה, ובמרכז העשירייה הוא רוצה למצוא מגע עם הבורא, אם כך כולם מתכוונים [לקיום] התנאים האלה שרב"ש מסביר לנו שהם הכרחיים בקבוצה, מתוך היגיעה הזאת שנמצאת בכל אחד ואחד באותה צורה, אנחנו מתחילים להרגיש התקרבות זה לזה.

זו לא התקרבות בצורה גשמית שאנחנו מכירים זה את זה, אלא במאמצים שלנו לאותו מקום, למרכז העשירייה, [לקיום] אותם הכללים, לפי אותו המורה שהוא רב"ש נניח, שנותן לנו את הכללים האלה ואנחנו רוצים להיות דבוקים בו, מתוך זה אנחנו מתחילים להבין זה את זה בבחינה רוחנית כבר, בצורה אחרת. יותר גבוה מרגישים את מה שיש בתוך החבר, אותה הנטייה, וזה גורם לנו להתקרבות.

עד כדי כך שהמאמצים האלה שלנו מביאים למאור המחזיר למוטב והוא מקרב אותנו עד כדי כך שאנחנו מתחילים יחד להתפלל מה שנקרא, על זה שכל אחד יתפלל עבור החברים, עבור האחרים. וזה כבר נותן לנו צעקה, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", שאנחנו רוצים להגיע לחיבור אמתי, להשפעה הדדית וכולנו יחד להשפעה לבורא, כך זה עובד. בינתיים אפשר להגיד שצריכים להתחיל את העבודה הזאת. קשה לתאר שנמצאים בזה, עדיין צריכים לשכנע את עצמנו להתחיל.

שאלה: מה זה אומר שהמערכת לא מרגישה את האדם עצמו אלא רק את התרומה שלו לקבוצה?

מי זה ה"אדם"? האם זה הבשר שיושב לפני, שיש לו רצונות לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות? האם זו הבהמה הזאת שהבורא ברא והיא משתדלת למלא את עצמה בכל מה שיש לה, באוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות, האם היא האדם? זה לא נחשב לאדם בהגדרה הרוחנית. ה"אדם" זה מי שמשתוקק להגיע להשפעה בעשירייה שלו, "אתם קרויים אדם".

תלמיד: זאת אומרת המערכת מתייחסת רק ליחסים של האדם בעשירייה שלו?

היא לא קולטת פחות מזה. המערכת לא קולטת שום דבר שהוא לא במאמץ להתכלל עם אחרים במרכז העשירייה כדי לגלות שם את הבורא כדי להשפיע לו. יש לה פילטר כזה, היא לא מקבלת שום דבר חוץ מזה. זו מערכת רוחנית. המערכת שפחות מזו, שלפניה, היא מסננת דווקא את היחס הזה, זו מערכת גשמית, שבה משוטטים כולם כחיות בעולם הזה, ואין שום קשר בין שתי המערכות, כביכול. למה? כי מאותה החיה, כאילו ממנה גדל האדם, אבל זה לא מאותה החיה, אין בה משהו שמתוך זה הוא גדל, אלא מתוך הנקודה. והנקודה הזאת לא נמצאת בכלל בחיים הארציים האלו.

תלמיד: האם זה נכון שאדם יתחיל לבחון את עצמו לפי היחס שלו כלפי המערכת, לפי הקשרים שלו עם הסביבה, ולהפסיק להסתכל על עצמו? האם זה אומר שהאדם נהיה יותר רוחני?

כן, כי אדם שמתחיל לזהות את עצמו כחלק מהמערכת, מזה מתחילים חיים רוחניים. כשאדם מרגיש אחריות, שייכות, ויכולת להשפיע על זה. כן, כך זה בדיוק.

שאלה: מצד אחד האדם מרגיש ייסורים מזה שהוא לא יכול להגיע לרוחניות ומצד שני הרב"ש כותב במאמר שהאדם צריך להאמין שה' שומע תפילתו, ושהוא יכול להתקדם. האמונה הזו מרגיעה את האדם.

אבל מאיפה אתה יודע שהבורא שומע? הוא לא שומע את תפילתך.

תלמיד: נכון, אבל רב"ש חוזר על זה הרבה פעמים.

הבורא נמצא במרכז הקבוצה, האם עשית פעולות כך שאתה נמצא במרכז הקבוצה? רק שם אתה יכול להגיד שכן הגעתי למרכז הקבוצה ולכן אני והבורא נמצאים באותו מקום, מקום זה נקרא "חיסרון", באותו חיסרון, ואז אני בטוח שהוא שומע אותי. איך אתה יכול כך להיות בטוח? האם אתה קיימת את כל התנאים האלה כדי להיות במרכז הקבוצה?

תלמיד: תמיד אתה מרגיש שאתה לא מקיים הכול.

אם לא, אז לא. תמיד לא, תמיד כן, זה לא חשוב. אם לא, אז לא. ברוחניות זה ככה, או כן או לא. ניתן לראות שעשרות שנים, עשרות שנים זה קורה עד שמגיעים למגע. למה? כי אתה מחפש תירוצים. מה עוד חסר לי כדי להיות במרכז הקבוצה? בלי שאני קשור למורה, ולחברים, ובהשפעה, ובהכנעה, ובגדלות הבורא כמה שאפשר, בכל הדברים האלה שהרב"ש כותב, רק אז אני יכול להגיד שכן אני עובד על מרכז הקבוצה, ואני מתפלל על זה שאני אהיה שם כדי למצוא את נקודת המעגל, כדי להשפיע לו וכולי. דרך חברים, שאני מתפלל עליהם אני לא חושב אפילו על הבורא, בורא בשבילי זה מי שעומד אחריהם, אחרי החברים וכן הלאה, וכן הלאה. האם אתה נמצא? אין כאן אשליות, זה חייב להיות ברור. תעשה רשימה ותראה, תבדוק את עצמך כל יום, כמה פעמים ביום תבדוק, תעשה V כנגד כל התנאים. המקובלים עשו כך. גם רמב"ם כתב על זה, וגם כל מיני מקובלים עשו לעצמם כזו רשימה.

שאלה: וכשאתה רואה שאתה לא יכול, שאתה לא מצליח לעמוד ברשימה?

אז אתה לא יכול, לך הביתה. מה אתה רוצה ממני, האם אני עשיתי את התנאים? ישנה מערכת, עושים כן, לא עושים לא.

תלמיד: אז מה שהרב"ש כותב כאן, זה שאתה צריך להאמין שה' יכול לעזור לך.

זאת אומרת? אם אתה תבצע את כל התנאים, הוא יעזור לך. אבל אם אתה תשב ותחכה אז "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אלא חייבים כל יום ויום לראות עד כמה אנחנו מתקדמים ביגיעה הנכונה. וסבלנות בכל זאת זה מאוד חשוב, אפילו שיש יום שלא עשיתי כלום. נתנו לי כאלו מצבים שלא יכולתי שום דבר לעשות. אבל אני מודע לזה. ואז אני משפיע לעצמי דרך הקבוצה וכל מיני אמצעים. יש לנו הכול. בצורה ישירה אנחנו לא יכולים להגיע לרוחניות, היינו מתוך הרצון שלי, אבל אם אני לוקח בחשבון את כל המערכת שבה אני נמצא, אז תמיד אפשר עוד ועוד להוסיף.

עכשיו יש לנו עבודה מאוד פשוטה, מה זו פשוטה? ברורה, ברורה לכולם, לכל הקבוצות שאני נמצא איתם בקשר עם האנשים. מי שרוצה להתקדם הוא יודע שיש לו רק דבר אחד, להכניע את עצמו כלפי מרכז הקבוצה. כתוב על זה. לא שאני ממציא, ממליץ או נותן לכם פקודות. כתוב על זה. כותבים על זה המורים שלנו, בבקשה, אתם חייבים לבצע אם אתם רוצים להתקדם, ובזה יש איזה מין רפיון ידיים.

קריין: רב"ש א' עמוד 121, "מי שחיזק לבו".

מי שחיזק לבו

"בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר ר' יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר ר' יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו ההבדל שהם לא חזקו את לבם לפני הקב"ה, או שחיזקו את לבם נגד ישראל, הלא כל השנאה שיש לגויים נגד עם ישראל, הוא רק מטעם שהם עם של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, (שבת פ"ט) "מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם".

ולגופו של ענין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את עם ישראל ורצה לשעבד אותם, ומשה בא בשליחות הקב"ה, אז לא רצה לשמוע, ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", וסיחון ועוג גם להם היה שינאת ישראל. ומאי ההבדל לגבי ישראל, הסיבה, משום מה שונאים את ישראל, טוב מטעם התחזקו את לבם, סיחון ועוג, שעם ישראל לא חשוב לכן שונאים אותם, או מטעם שהתחזקו את לבם נגד ה', שה' לא חשוב בעיניו לכן יש לו שנאה לעם ישראל. אם כן מה הוא ההבדל, לגבי ישראל.

ויש לפרש המאמר של הזהר הנ"ל על דרך העבודה. אנו צריכים לדעת, שיש שני מפריעים, שעומדים נגד האדם ולא נותנים לעבור את המחסום, להגיע לאהבת ה', היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לעצמו, ואינו מסוגל לעשות שום דבר בלי כדאיות, היינו שהאדם יכול לוותר על קבלה עצמית, בכדי להשפיע משהו, למישהו, אם זה נותן לו סיפוק נפשי, אז הוא יכול לוותר על קבלה עצמית, לדוגמא, האדם מסוגל לעבוד בשביל אדם חשוב, אם נגיד כשבא אדמו"ר מליבאויץ' לשדה תעופה עם מיזוודה, ונתן לאחד מהחסידים שלו, והוא נותן לו שכר טרחה 100 דולר. בטח שהחסיד לא רוצה לקבל שכר טרחא מן הרבי והוא מחזיר לו, אז הרבי שואל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל, אם זה פחות מידי שילמתי לך עבור הטרחא, הלא סבל פשוט אם הייתי נותן לו 10 דולר, בטח שהיה שבע רצון, אם כן מדוע אתה לא רוצה לקבל. אז החסיד השיב לו, זה שיש לי זכיה לשמש את הרבי, שווה יותר מכל הון דעלמא שהרבי יתן לי.

רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה עצמית לטובת הבורא. מה עושה אז המפריע לעבודת ה', שהאדם לא יוכל ללכת בדרך ה', הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות וחשיבות ה'." אם היו נותנים לך עכשיו מאה מיליון דולר כדי לסדר את החיים שלך, יותר, כי היום זה לא כל כך הרבה כסף מאה מיליון. משהו, עד סוף החיים בלי לחשוב. לעשות כל מה שאתה רוצה בלי חשבון. זאת אומרת, אתה לא יודע בכלל שיש עניין של כסף, אלא מכוסה הכול מראש, האם זה בכול זאת לא יפריע לך לבוא לשיעור בוקר, כמו שאתה מגיע? זה בעצם הגבול. אין כאן שום דבר. או לכאן או לכאן, כך בודקים את האדם. האם אתה יכול להחליף שכר לשכר. האם חשיבות הרבי מלובביץ' חשובה לחסיד יותר מכול שכר אחר.

עכשיו, החשיבות הזאת היא צריכה להיות גם לא ארצית, שזה לפני כולם. כמו שספרתי פעם שהיה עם הרבי מסאטמר מאמריקה. יהלומן אחד קנה אוטו אמריקאי גדול, מיוחד, ושילם שלוש מאות אלף דולר, כדי להיות נהג של הרבי במשך שבוע ימים.

זה היה ממש בשנה בראשונה או השנייה אולי שהייתי עם רב"ש, והרגשתי שזאת שאלה כך להתבטל, זה בכול זאת. ברור שיש שם גאווה ויש חשבון כלפי החברה והכול, כי זה חסיד, זה חינוך, ועל חינוך לא שואלים, כי החשיבות הזאת כבר נמצאת בתוכו, הוא נולד עם זה. אבל להגיע לזה נגד הרצון, לא בעד הרצון שיש בחסידות, אלא נגד הרצון, זה לא פשוט.

שאלה: רב"ש אומר, "ולגופו של עניין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את עם ישראל ורצה לשעבד אותם". קודם כל מה הקטע? אני לא מבין מה זאת אומרת שהוא רצה לשעבד אותם?

כדי לגרום לרצון להשפיע, שזה נקרא "ישראל" לעלות עד דרגת הבורא, אז בא פרעה ומעורר אותם, ומראה להם עד כמה הם לא מסוגלים. שהם צריכים להשיג עוד כוחות כדי לעלות לדרגת הבורא ממש. כדי להראות להם עד כמה הם חלשים, לא שייכים לזה, פרעה הוא זה שמראה להם את זה.

תלמיד: ואז משה הגיע ואומר שבא בשליחות הקב"ה אז לא רצו לשמוע ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו".

כן. מהצד השני כנגד פרעה בא משה ואומר להם, לא, אתם כן מסוגלים, אם אתם תפנו לבורא. אתם צריכים לפנות, אתם צריכים לבקש, אתם צריכים להתקשר ביניכם, אתם צריכים לעשות פעולות השפעה, הפעולות האלה הן כן תלויות בכם, אתם יכולים, מסוגלים. זאת העבודה של משה. זאת אומרת שהוא מעורר אותם, שהוא מושך אותם, שהוא מכוון אותם במה שתלוי בהם. יש פרעה ויש בורא. ומשה עם הנקודה שבלב האדם, הוא מעורר אותה ומכוון למטרה.

תלמיד: "מי ה' אשר אשמע בקולו", מי אומר את זה אצלנו?

פרעה.

שאלה: מי זה?

האגו שלנו. מה פתאום שאני צריך להשפיע, אני צריך לנוח, אני צריך לדאוג לכל מיני דברים אחרים, אני לא מסוגל, אני לא רוצה. אתה עוד לא מרגיש את זה עד כדי כך. אני אגיד לך רק דבר אחד, שיבוא מצב שאתה תהיה באמצע בין זה לזה, ופשוט זה יקרע אותך לשני חלקים, את זה אני רוצה לעשות, או את זה אני אעשה, או את זה אני אעשה, מה אני עכשיו עושה? ואתה לא תוכל לעשות שום פעולה, שהיא נניח ללמוד, לקרוא משהו, לעשות משהו מהדרך, או משהו הפוך מהדרך, ואתה תהיה כך או לזה או לזה. ואז אתה תראה שהרצון לקבל אומר לך "מי ה' אשר אשמע בקולו". למה אתה צריך ללכת על זה, אתה עכשיו צריך לנוח, תדאג לעצמך.

תלמיד: כשאנחנו באים לכאן זה משפט שאנחנו משתמשים בו, מישהו אומר את זה לעצמו?

אני לא יודע בשביל מה כל אחד בא.

תלמיד: מישהו אומר את זה כאן לעצמו, מי ה' שאני אשמע בקולו בכלל?

אני לא יכול להגיד לך מה חושבים כאן אנשים.

תלמיד: באופן כללי.

מה פתאום, אסור לי להגיד את זה.

תלמיד: מי שלומד קבלה יכול להגיד את המשפט הזה?

רק מי שהוא לומד קבלה והולך בדרך ה', יכול להגיד שיש לו פרעה כזה שאומר לו תצפצף על כולם, על הכול ועל הבורא גם כן. כי רק באנשים האלה יש כוח התנגדות. אלא במי עוד, מי יכול להיות רשע? רק מי שהוא צדיק שנופל לדרגת רשע. מי שהוא בהמה, אז בהמה כזאת או בהמה כזאת, אין לו שום הבדל. דווקא אלו האנשים שמתקדמים, יש להם מכשולים והם נופלים ועולים, ככה זה.

שאלה: מה זה אומר לתאר את גדלותו של הבורא, מאיפה אני אמור לקחת תיאור כזה, ואיך אני יודע שאני מתאר נכון את גדלות הבורא?

אתה אף פעם לא תדע את זה, אף פעם. אלא רק דרך הקבוצה, ספרים, המאור המחזיר למוטב, הוא יתן לך את ההרגשה הזאת לפי היגיעה שלך, שאתה תבקש את גדלות הבורא, כדי שתהיה לך אפשרות להשפיע. אתה לא תרצה לגלות את הבורא ולראות אותו, כי אז הפעולות שלך הן יהיו לא פעולות השפעה. אם אני רואה מישהו גדול ואני נותן לו, אז זה לא משפיע, אני לא משפיע. אני לא משפיע, כי הוא גדול בעיני, אני נותן לו מפני שהוא גדול, זאת עובדה, קטן מתבטל כלפי גדול, הוא משפיע לגדול, זה נקרא משפיע אבל זאת לא השפעה.

השפעה היא שהגדול הזה הוא לא מתגלה כגדול, אלא אני רוצה שהוא יהיה גדול בעיני, אני עושה אותו גדול, מצייר אותו כגדול ואז אני משפיע לו. ובאמת, בכלים שלי אני לא מגלה אותו כגדול. אני מתאר אותו כגדול, אני צריך לייצב את הדמות שלו שהוא גדול, לכן צמצום א' לא מתבטל.

טוב, צריכים להרגיש, נקווה שהפסח יעזור לנו.

קריין: אנחנו בטור ב' באמצע פסקה שנייה, דבר המתחיל "נמצא".

"נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה', והוא אומר לו, אני יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח זה הוא מפריע לו להגיע להמטרה.

וזהו שאומר הזהר בשם ר' יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני הקב"ה כפרעה". היינו שלא החשיב את ה', ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שזה הוא המפריע הראשון.

והמפריע השני הוא, כי בזמן שהוא רואה שהאדם התגבר על טענותיו, והולך למעלה מהדעת, ולא מסתכל מה שהוא אומר לו, אז בא בטענה נגד ישראל, זאת אומרת, זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר-לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת, לכן מה עושה המפריע השני, הוא משפיל את בחינת ישראל שבו, ואומר לו, הישראל שבקרבך הוא חלש מאוד, הן בכשרון והן בכח התגברויות, הלא אתה חלש אופי, הדרך הזה, שאתה רוצה ללכת בו, שהוא שכל המעשים יהיה רק לשם שמים, זה יכולים לדרוש מבחינת ישראל שיש בו כל התכונות המתאימות לזה, היינו שהיה לו חינוך טוב, ובעל כשרון, והוא אמיץ לב, שיכול להילחם עם הרע שבקרבו, הוא יכול ללכת בדרך הזה, ולא אתה. נמצא, במה הוא מפריע לו, הוא כבר לא מדבר עמו בקשר להחשיבות המטרה, כמו טענת פרעה, שהוא היה חולק על חשיבות המטרה. אלא שאומר לו, המטרה היא חשובה מאוד, אלא אתה לא חשוב שתוכל ללכת בדרך גבוה כזה, ועל כן לך בתלם של כל הכלל, ואין אתה צריך להיות יוצא מהכלל, ורק דרך זה שייך לך.

וכעין זה מצאנו בזהר (שלח ובהסולם דף כ"ב אות ס"ג) אצל המרגלים, וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ, וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתת לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה, מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. אפס כי עז העם. ועשיר יענה עזות, וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם".

נמצא, טענת המרגלים לפי מה שהזהר מפרש הוא, של אי חשיבות של ישראל, כמו שביארנו, שהוא כמו טענת המפריע הב', זאת אומרת, שכל החיזוק הוא כנגד ישראל.

ובזה יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה', לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה', כנ"ל שהוא המפריע הא', וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד ישראל, היינו למעט את חשיבות של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב'.

ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.

וכעין זה מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) וזה לשונו, "אמר ר' יהודה, אמר ר' יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".

נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם."

שאלה: מה זה ש"התורה מתשת כוחו של אדם"?

שכמה שאדם יותר ויותר מתקדם, הוא מרגיש את עצמו ההיפך, יותר חלש, יותר מבולבל, פחות מבין, פחות ראוי, פחות רצוי, זה נקרא "מתשת כוחו של אדם", זה כך. זה נגד כל מה שיש לנו בעולם הזה. האדם כמה שהוא רוכש בעולם הזה יותר ויותר ידע, כוח, מתקדם, מבין, יש לו ותק, יש לו ניסיון, יש לו תומכים וכן הלאה, ברוחניות זה ההיפך לגמרי. זה כאילו שיש לך המון כוח כשאתה מתחיל, קבוצה, לימוד, מורה, בורא וכן הלאה, וכשאתה מתקדם מתקדם, אתה כאילו נשאר בלי כלום. כזאת הרגשה מצד אחד, מצד שני, אם תתחזק דרך המסך אתה מקבל את הכול.

תלמיד: מה זה "לבטוח בה'"?

זה לא כמו שאנחנו חושבים. "לבטוח בה'", בשבילנו זה דרך הקבוצה, דרך הלימוד, דרך המורה, להשיג ביטחון שאתה תמיד נמצא בדרך ואתה לא יוצא ממנה. כי אתה נמצא במערכת הכללית, אתה לא יכול ליפול ממנה כי כולם נמצאים בה, והמערכת הזאת הכללית היא נקראת "הבורא". שכל המציאות נמצאת בה, ושנמצאים כולם בעבודת ה', רק בלי ידיעה או בידיעה. ולכן חייבים כמה שיותר להשקיע בזה. העיקר לבנות תומכים, זאת אומרת, שיהיו בחיים שלי כמה שיותר אמצעים, שהם יחייבו אותי לא לצאת, ולהתקדם. לזה אני צריך לדאוג.

שאלה: אם אני צריך לבנות את גדלות הבורא באמצעות הסביבה, מאיפה מגיע אלי הכוח להשפיע, מהסביבה או מהבורא?

כוח תמיד מגיע מהבורא. למה מגיע? כאן זאת השאלה, האם רוצים להכשיל אותך שאתה תראה איפה אתה לעומת הרוחניות, או לעזור לך, שמגיע שאתה תעשה צעד קדימה. זאת אומרת, בצד ימין אתה מתקדם או בצד שמאל אתה מתקדם. אבל הכוח תמיד מגיע מלמעלה, אין בקבוצה שום כוח, דרכה כן, אבל לא בה. הספק היחיד גם לרע וגם לטוב זה האור העליון.

שאלה: על פי המאמר פרעה שואל את השאלה "מי ה' אשר אשמע בקולו", ומי הם "עוג וסיחון"?

אתה רואה עד כמה שהוא מכוון את האדם ישירות לבורא, דווקא בשאלה הזאת. הוא מראה לאדם בדיוק את הקוץ החד הזה שיש בתוך האדם, שהרצון שלך מנוגד לבורא. הוא לא רוצה שאתה דווקא תהיה מכוון אליו, זאת הכוונה מאוד חדה ומטרתית.

תלמיד: אבל גם "מה העבודה הזאת לכם" זה פרעה?

גם כן, אז מה, זה לא חשוב איך שהוא אומר לו ובאיזה שם, ודאי שזה פרעה. בסך הכול כל הכוחות האלה הם נקראים "פרעה".

שאלה: האם יש הבדל בין התחלת העבודה לאחר כך?

אני לא הייתי מחלק עכשיו, מה זה חשוב לך ממי בדיוק אתה מחלק, מה בדיוק, ישנן הפרעות בדרך, הפרעות בהתחלה, באמצע, בסוף פעולה ובכל העבודה הכללית, כל העבודה הכללית זה פרעה. יותר טוב כך, מה יש לך בהבחנות האלה? עד שאתה לא תתחיל לזהות שזה נקרא עוג, זה סיחון, זה פרעה, זה יתרו ועוד ועוד, עד שאתה לא מגיע לזה, אז לא.

אחר כך אתה תתחיל להבדיל מאיפה משה כתב את ספר התורה? מזה שהשיג. מאיפה עוד? הוא בעבודה שלו משיג את הרוחניות וכותב על הרוחניות. אז גם אתה תשיג את זה ותכתוב. כל אחד צריך לכתוב על הלב שלו ספר תורה. זאת אומרת, על הרצון שלו, להשיג ברצון שלו את כל התהליך, זה נקרא לקרוא את ספר התורה. אז אחר כך אתה תדע. מה אכפת לי עכשיו השמות האלה, מה זה יתן לי, מה אהיה, חכם בלילה? בחושך אני אהיה חכם כאילו שאני מכיר את זה. מה התועלת? זה כמו מקובלים ירושלמים שלומדים בעל פה את התע"ס נניח, ומה יש להם מזה? לא יודע. עוד פלפולים? במה שלא משיגים.

שאלה: האם בהתקדמות הרוחנית שלנו יש סדר כרונולוגי, שמצב אחד מוביל למצב שני, כמו שקראנו עכשיו שיש קודם הפרעה ראשונה ואחר כך הפרעה שניה?

כל אחד באופנים שלו. כי כל אחד באופי שלו, בנקודת המוצא מהמקום של אדם הראשון הוא שונה, כמו שפרצופים אינם שווים, כך זאת העבודה, הפרעות, דרגה, הכול, הכול שונה. אבל הכללים, הם כללים לכולם. זאת אומרת, התהליך הוא תהליך לכולם, אבל המצבים הם באופנים שונים, לכן אדם לא מבין את השני.

גם ברוחניות, אמנם אנחנו קוראים בספר אחד, אבל אנחנו לא יכולים להשוות מה מרגיש אחד לעומת השני. כי אנחנו לא יכולים להיכנס, אף אחד לא יכול להיכנס ולהרגיש במקום השני משהו. בזה אנחנו נשארים כל אחד בשלו. ישנה התכללות, אבל בכל זאת הפרטיות שונה. כמו שהוא אומר לנו במאמר "השלום בעולם", שהחיבור שאנחנו משיגים, זה על פני ההבדלים בינינו.

שאלה: למה השכל שלנו מפריע לנו להרגיש את כתבי הקודש? הרי הכתבים האלה נכתבו מתוך הנשמה שלנו, אנחנו צריכים להרגיש אותם.

זה כתוב כדי שאתה תרגיש, אז מה מפריע?

תלמיד: אז למה השכל מפריע להבין?

לא, השכל לא מפריע להבין, השכל לא מסוגל להבין אם הרגש לא מגיע בינתיים למה שכתוב. השכל משיג רק מה שנמצא בתוך הרגש, בתוך הרצון לקבל, ואם ברצון לקבל אתה עדיין לא נמצא בדרגות האלה, אז לשכל אין במה לאחוז, ולכן הוא לא משיג שום דבר. אני שומע מילים, אבל המילים האלה בשבילי הן ממש ריקניות, אני לא מרגיש מה הוא אומר. "עוג, בשן, מלך", בסדר, סיפור, סיפור שאני לא יכול [להבין]. למה? אני שומע כל כך הרבה מילים שאני לא יכול להבין אותן, לאחוז בהן, משהו לעשות איתן, לשייך אותן למשהו. למה? מפני שזה נמצא רק בשמיעה חיצונה, ולא בתוך הרגש שלי.

ברגע שזה נמצא ברגש, באיזה תיאור ברגש, אז עכשיו אני מבין מה זה "עוג", יש לי טעם מה זה "עוג", מה זה "מלך", מה זה "בשן", מה זה "סיחון", מי זה "פרעה", מי זה "יתרו", "משה". כמו שבעולם שלנו, אומרים לך נניח, תראה יש אחד, שניים, שלושה, ארבעה, שאתה לא מכיר, ברגע שאתה מתחיל להכיר אותם, אחרי כמה חודשים שהכרת כשבאת לחברה, יש לך כלפי כל אחד ואחד איזו הרגשה פנימית. לפי ההרגשה הפנימית כבר אתה חי איתם, מדבר איתם, יכול להתקשר אליהם. אבל אם אין לך היכרות פנימית מה תעשה? אנחנו פותחים "תלמוד עשר הספירות", ואין לנו שום קשר, אין. מה אני מרגיש? "חכמה, בינה, זעיר אנפין, חסד, נצח", מה יש לי בזה, אני לא יודע על מה מדובר.

תלמיד: אבל אנחנו אמורים להבין את זה, מדובר על הנשמה שלנו.

לא אמורים להבין. כלום לא אמורים להבין. אתה לא יכול להבין לפני שאתה מרגיש. הלב מבין. קודם זו הרגשה ואחר כך הבנה.

תלמיד: אז אחרי שתהיה הרגשה אפשר יהיה להסביר את זה ואז זאת השגה?

כן. השגה זה בהרגשה.

תלמיד: האם בצמצום, מסך ואור חוזר צמצום זה ביני לביני, מסך ביני לבין החברים, אור חוזר ביני לבין הבורא על ידי זיווג שהכאה, זה נכון?

כן. אמרת יפה.

שאלה: כל הזמן אתה אומר לי, עבודה קלה היא. פתאום אני שומע פה שהכול רע ועוד כתוב כאן "מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. אפס כי עז העם.". אז זו עבודה קלה או עבודה קשה?

מה אכפת לך אם היא קשה או קלה?

תלמיד: אם אני יודע שזה קשה או קל כך אני מתייחס לדברים.

אני לא יודע. אם אני לוקח אותך לעבודה אז אני אומר לך "עבודה קלה". ובעצם היא קשה.

תלמיד: אני עדיין לא הבנתי מה הקושי בכל העבודה הזאת?

זה כמו שאמר בעל הסולם. אנחנו צריכים לקפוץ מעל המקל ששוכב על הרצפה. אבל הוא נמצא ליד הקיר. כך הוא אמר. רב"ש סיפר. זה כאילו בלתי אפשרי. אז קל או קשה? מצד אחד לפי הגובה, זה קל מאוד, מצד שני ליד הקיר זה בלתי אפשרי.

תלמיד: זה נכון. אבל אנחנו בסך הכול מושכים את האור המחזיר למוטב, והבורא עושה את כל העבודה, אז מה הקושי פה?

כי לכל היצר הרע שלנו יש רק עבודה אחת, להפריע לנו להתקשר לבורא. לבקש, לצעוק, להתקשר בקיצור. זה היצר הרע. זו עבודה שלו. "מי ה' אשר אשמע בקולו"¹. זה הכול. [אתם] לא רוצים. לא רוצים להתקשר, לא רוצים לבקש. זו כל העבודה.

שאלה: מה זאת אומרת שהמסך זה ביני לבין החברים?

הוא אמר ככה, צמצום זה לעצמי וזה באמת נכון. כי אני מצמצם את הרצון לקבל שלי כאילו אני מתחייב לא להשתמש בו. מסך זה ביני לבין החברים. נניח שזה כך. זה לא בדיוק, אבל יפה שכך תיאר, שאני בעצם כלפי החברים, חושב עליהם ולא על עצמי, מעל הצמצום עושה כלפיהם פעולת השפעה. והאור חוזר, בשביל מה אני עושה בכל ההשפעה שלי, זה כלפי הבורא באור חוזר. כן. זה יפה. האמת שזה הכול יחד. אבל לעת עתה בסדר.

שאלה: רב"ש כותב פה בסוף המאמר "נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם.". אז איך משיגים? איפה הדרך הכי קצרה ונכונה להשיג את הכוח למעלה מהדעת?

זה נקרא לקבל מלמעלה. למעלה מהדעת, למעלה מהשכל מהרגש שלי הנוכחי, למעלה מהרצון לקבל שלי הבריא האגואיסטי אני צריך לקבל כוחות לפעול למעלה מזה. זאת אומרת, עם חשבון שהשפעה יותר חשובה מקבלה. זה לא נמצא בעולם הזה. אני לא יודע אפילו מה זה. לא מכיר. אני צריך לקבל מלמעלה כוח שהוא יעזור לי כך להיות.

תלמיד: אבל איפה הוא נמצא, הכוח למעלה מהדעת?

אם יתנו לך, יתנו. אם לא, לא. אני אומר ברצינות. אם הבורא רוצה לתת לך, ייתן. אם לא רוצה, לא ייתן. אז חכמת הקבלה מסבירה לנו באיזה מצב אנחנו צריכים להיות, באיזה תנאים, באיזה מאמצים. בעבודה, בתפילה, במה אני צריך להיות כדי לקבל את כוח ההשפעה? זה כל המפתח.

אני נולד, נמצא בעולם הזה, יש לי כוח קבלה בהמי, אני חי בזה. יש לי גם בתוך זה נקודה שבלב. היא מעוררת אותי לקבל כוח השפעה. אני עוד לא יודע, אבל נגיד שאני מברר ואחרי שאני מגיע לחכמת הקבלה לומד, שומע מה אומר המורה, כמו שעכשיו אני אומר לך, יש לך נקודה שבלב, היא דורשת לקבל כוח השפעה.

כוח השפעה זה טבע אחר. יש את העולם שלנו בו אתה מתקיים בכוח הקבלה ויש עולם אחר, דרגה יותר עליונה, מימד אחר, שם אתה מתקיים בכוח השפעה. "עולם הפוך ראיתי"². איך אתה מקבל כוח השפעה ואז אתה מיד מרגיש שאתה כבר נכלל בעולם אחר לגמרי? אתה צריך לקבל אותו מלמעלה מאותו עולם, מאותו מקום שבו פועל כוח ההשפעה.

נקודה שבלב יש לך. איך לגרום שמהעולם העליון ישפיע על הנקודה שבלב כוח השפעה ואז הנקודה שבלב תתחיל להתפתח ולהעלות אותך לאותה רמה, לאותה דרגה? זה ממש רמת החשיבות, חשיבה, הרגשה. איך לגרום לזה? כל חכמת הקבלה מדברת על זה. ובא מורה והוא מספר לך על זה.

אבל בסופו של דבר אם אתה תקבל כוח השפעה או לא, זה תלוי במערכת הזאת הכללית שהיא נקראת "בורא". אתה יכול לעורר אותה, לפרגן לה כך שהיא תיתן לך כוח השפעה ותצליח, לא תוכל לפרגן לה, לא תוכל להשפיע עליה, לא תוכל לעורר אותה שתשפיע לך כוח השפעה, לא תעשה. עכשיו, אתה יכול להגיד רגע, אבל זו מערכת של כוח, זו מערכת מוגדרת, יש שם רגש, יש שם שכל, יש שם משהו. זה חוקים.

זה חוקים. נכון. חוקים שכוללים רגש ושכל אבל חוקים. אז איך אני נכלל בחוקים האלה? בחוקים האלה אתה נכלל לפי החיסרון שלך, לפי הכוח שלך, לפי הרצון. רצון זה כוח. אם אתה יכול לגרום על ידי הכוח שלך חיסרון למערכת העליונה אז היא תשפיע עליך. זה נכון שזו מערכת שפועלת לפי הכוח. אז תעשה. אבל בסופו של דבר הכוח שנמצא בנו הוא מלווה ברגש. ולכן אני יכול להגיד לך אתה רוצה, תרצה. המערכת העליונה רוצה לתת לך היא תיתן, לא רוצה לתת, לא תיתן. אני מסביר לך בלשון בני אדם מה זה נקרא.

זאת אומרת, לא בצורת הכוחות ומאזן הכוחות, אלא רגשות. למה? כי בזה אני יכול לעורר אותך יותר. כי אתה יושב עכשיו ומבין, רוצים, אני אקבל. לא רוצים מלמעלה, אני לא אקבל. איך אני יכול לעורר אותו שייתן לי? אני אתפלל, אני אבקש, אני אדרוש, אני אעשה לך מה שאתה רוצה, רק תיתן לי.

אלה בכל זאת כוחות, אבל אתה כבר מתחיל לפרש אותם יותר קרוב לרצון. הרצון הוא רגש, או שהרצון הוא כוח? כאן האדם עדיין לא כל כך מבין איך לעבוד עם זה. האמת, שמקובלים עובדים עם שניהם כאחד. שרצון זה כוח, ורצון זה רגש, אצלם זה אחד. מתי זה נעשה אחד? כשיש לך מסך. כשיש לך מסך, אז אין לך בעיה, אתה מעלה, אתה מוריד את הכוחות שלך, ואז אתה עובר מרגש אחד לרגש שני בכל הדברים, בשבילך כוח או רגש זה אותו הדבר. אבל אם יש לך מסך שאתה מנהל את המצב, או רגשי או שכלי, ככה זה עובד. בקיצור, אם יתנו לך, יתנו. אם לא יתנו, לא יתנו.

תלמיד: נכון להיום אנחנו נכנסים לפסח, כל אחד מאיתנו צריך לארגן את עצמו, כדי שהסבירות לקבל את הכוח תהיה הכי גבוהה.

אז תעשו מאמצים, מה אני אגיד לך. עכשיו שוב תתחילו לשאול אותי מה זה מאמץ, איזה מאמצים, באיזו צורה, מתי כן, מתי לא. יש לכם הכול. מה מפריע? שאתם לא עושים יחד. אתם עושים פעולות חיצוניות יחד, צריכים לעשות פעולות פנימיות יחד, פעולה אחת, חיבור. אותו יחד אם לעשות, אז בטח שזה ייצא, יצליח.

שאלה: נראה לי שהמכשול הראשון של פרעה זה צמצום והשני זה כלפי המסך.

אני לא יודע, זה לא שייך לעבודה שלנו.

תלמיד: בלי אמונה, איך אפשר לעשות תפילה נכונה כלפי אמונה למעלה מהדעת?

אני לא יודע מה זה אמונה למעלה מהדעת. אני מבקש אמונה למעלה מהדעת זאת אומרת, חסר לי. מה חסר? תסביר לי במילים אחרות מה זה. אתה אמרת מילים, חסרה לי אמונה למעלה מהדעת, אני לא יודע מה זה. זה לחם, זה חמאה, זה תה, זה קפה, מה זה אמונה למעלה מהדעת, אני לא מבין מה הטעם הזה, משהו

תלמיד: אין הרגשה של זה.

אז איך אתה יכול לבקש?

תלמיד: בדיוק.

אתה לא יכול לבקש, אז עזוב את זה. אתה רוצה כבר מסכים, רשימות, צמצומים, עזוב, אין עדיין. אתה צריך לעבוד עם החברים כדי להתחיל יחד איתם לקבל איזה רגשות קרובים יותר לעל מנת להשפיע ואז יהיו לך אותיות.

תלמיד: אני לא רוצה להגיד משהו נגד מה שאתה רואה בי.

אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, בבקשה, חופשי. אתה מתבייש?

תלמיד: אני לא מתבייש, אבל אני לא רוצה להוליך שולל אף אחד.

אתה לא מפריע לאף אחד.

תלמיד: אולי טעמתי השפעה, אולי עשיתי כבר תפילה בעבר ונעלם הטעם הזה.

אז מה מזה?

תלמיד: ואז מה?

עכשיו זה נעלם, איך לחזור לזה?

תלמיד: כן, איך להשיג את זה בחזרה?

אסור, זה כבר קליפה אם אתה רוצה להשיג בחזרה, אפילו שזה היה מצב יפה ונעלה.

תלמיד: כל החיים זה בשביל שאחרים יטעמו את הטעם הזה.

שלא יחשוב על אחרים, שהם צריכים לטעום מה שהוא טעם. מה זה? מחייב אחרים גם להרגיש אותו הדבר? אני לא מבין איזה בלבולים אלה.

תלמיד:, אני למשל רוצה לכתוב, כי אתה ביקשת ממני לכתוב. כל מה שאני עושה בפועל זה ישן. הבעיה שאין לי אמונה במשהו שהוא מחוץ לחושים שלי, שאין לי בו תפיסה.

קח איזה חבר ותשתדל לדבר איתו, שהוא יבין אותך. אני לא מבין אותך. אם אתה רוצה המלצה פשוטה, רק תקרא. תקרא תקרא תקרא כל הזמן כמה חודשים, רק לקרוא. לא לכתוב ולא לדבר ולא שום דבר, רק לקרוא. לא לפתוח את הפה לפחות חודשיים, שלושה, אפילו יותר. לא לדבר ולא כלום, אפילו לא לשאול, רק לשמוע ולקרוא. מעכשיו ונניח עד ראש השנה. אני אומר ברצינות ואז נדבר.

בלי התירוצים שלך ובלי הסברים שלך, לא רוצה לשמוע כלום. לכן אני אומר, לקרוא בלי לפתוח את הפה, ואחרי זה יהיה עם מי לדבר, אולי. בינתיים, זה משהו מבולבל מאוד, כמו פח זבל שזרקו בו את כל מה שרק יש. אין מה לשמוע, אתה רוצה להגיד משהו ואתה לא אומר כלום.

תלמיד: אני לא יודע לקרוא.

לא יודע לקרוא? אז תלמד לקרוא.

תלמיד: אני זומבי, אני ישן, אני לא מצליח לפתוח ספר.

אני נותן לך עצה, שתסדר אותך. אחרת אתה תהיה מבולבל עם תמשיך את כל הגישה שלך. אתה רוצה לשמוע מה שאני אומר לך, זאת ההמלצה, זהו. לא אמרתי לך את זה קודם, אלא אני רואה שאין ברירה, חייבים כך להגיד. קח, תעשה. אבל שוב אני אומר, בלי לפתוח פה, בלי לדבר עם אף אחד. בזמן ששם מעשנים, או באיזה מקום שאתם מטיילים, או שאתם עושים משהו במטבח, לא חשוב איפה, אתה לא פותח את הפה. אתה רק שומע, ויותר מזה קורא כל הזמן. שומע שיעורים, או קורא ספר, חצי שנה.

שאלה: מה ההבדל בין הפרעות לבין מכות?

הפרעות ומכות. הפרעות אנחנו מרגישים שהם יותר פועלים כנגד השכל, מכות כנגד הרגש, אולי כך אפשר לחלק. לפי הגובה גם, עד כמה שזה משפיע עלינו.

הפרעות זה רק הפרעה, אני רואה שיש לפני ואני צריך לדלג עליה כמו איזה מכשול שאני יכול לעבור מעליו, לקפוץ על המשוכה. והמכות זה כאילו, אני מקבל מכה והיא מורידה אותי מהדרך, מבלבלת, אולי מאבד אני גם את התפיסה, נופל לגמרי, מתרוקן. זאת אומרת, זה עוצר אותי מהתקדמות ומי יודע למתי וכמה.

תלמיד: איך להתייחס נכון למכות במרכז העשירייה?

מכות במרכז עשירייה, אני לא מרגיש שדבר כזה צריך להיות. אם אנחנו באמת מאתרים את מרכז העשירייה שם אנחנו מקבלים כוחות, מים חיים, ממש הכול. ממרכז העשירייה לא יכולים להרגיש מכות, לא יכולים, שם ממש "באר מים חיים".

שאלה: מהי ההרגשה הנכונה בביטול והכנעה כלפי עשירייה?

זה הרבה רגשות. ביטול והכנעה כלפי העשירייה מקנה לאדם שני דברים הפוכים, כרגיל ברוחניות. מצד אחד, אני מרגיש את עצמי כאני מבוטל כלפי עשירייה. מצד שני, אני אחראי בהכול כלפי עשירייה. זאת אומרת אני מרגיש את עצמי כאפס וכאין סוף ממש. ושני ההרגשות האלה לא מבטלים זה את זה, אלא ההיפך, הם דווקא מחזיקים ומחזקים אותי בדרך.

אני מקבל מהם במרכז העשירייה את המלכות ואת הכתר. שניהם מלכות וכתר הם לא נמצאים בעשירייה, אלא בהתכללות שלי בעשירייה אני בונה אותם. מלכות מביטול שלי, כתר מגדלות העשירייה בעיני. וכל היתר זה החברים שלי בין כתר למלכות. ככה זה קורה.

שאלה: מה זה סיחון ועוג חיזקו ליבם נגד ישראל, במה זה מתבטא?

אלה כוחות שהבורא מעמיד לפנינו משני הצדדים, כדי שהם יראו לנו עד כמה אנחנו עלולים לברוח מדרך הישר. הכוחות שמביאים אותנו לדבקות נקראים "מלאכים". בדרך כלל זה שני מלאכים ואז אנחנו צריכים לראות את כול ההפרעות בתורה, לאיזה צד הם שייכים או לצד ימין או לצד שמאל, בדרך כלל ובהתאם לזה מה המהות שלהם, איך הם מכוונים אותנו. יש קליפת ימין, לא רק שמאל וכך אנחנו מתקדמים.

אני לא הייתי עכשיו נכנס לדקויות, כמו שהרב"ש כותב, הוא לא נכנס בדיוק מה הם, באיזה מצב הם נמצאים, באיזה דרגה הם קופצים, זאת אומרת מראים את עצמם, כוחות ההפרעה האלו, אלא לקבל אותם. אין רע בעולם, זה רק כוחות שמכוונים את האדם למטרה, לגמר התיקון. בסופו של דבר ננשק את כולם, כולל פרעה, אין שום דבר מזיק, כולל אותו הנחש, כל הרפואה יוצאת ממנו, כל תרופה יוצאת ממנו, כל ההכוונה. בלעדיו אנחנו לא מסוגלים שום דבר לעשות.

הערמומיות הזאת שמתגלה עוזרת לנו להכיר את הבורא. מיהו הרצון לקבל בלי נחש? הוא כלום, הוא גרגר, נקודה שחורה באור הלבן. הבורא ברא את הנקודה השחורה. איך אנחנו יכולים כשאנחנו בתוכה להשיג משהו? רק בגלל שמתפתח מהאור, מתוך הנקודה הזאת מתפתח נחש, שהוא כולו בפנים רק בצורה הפוכה.

זאת אומרת האור שנכנס לתוך הנקודה ונכנע כלפי הנקודה השחורה ואז הנקודה השחורה הזאת הופכת להיות הפוכה לגמרי מן האור. היא לוקחת את כל התכונות של האור אבל הופכת אותם, זה הנחש. עד כמה הכוח הזה הוא כוח מיוחד וגדול ושלם במינוס שלו, בשלילה, בשלילתו, רק על ידו אנחנו מתקדמים.

מה כל העניין של חטא עץ הדעת? מי אנחנו היינו אם לא הנחש. הוא הכניס את כל הטבע הפוך בנו ואז אנחנו מתוך זה יכולים להתקיים בלהשיג את הבורא, "יתרון אור מתוך חושך". אנחנו קיימים כולנו מהנחש, מהחלק הקטן. כל הנחש הוא כל הדרך שלנו למעלה, להשיג את הכוחות שלו לגלות אותו.

(סוף השיעור)

---

1. "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות, פרק ה').↩

2. "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה" (עץ חיים, שער כ"ב פרק ג'; תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, דף נ').↩