שיעור בוקר 06.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 02.02.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/aShf8OYn?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", חלק "שלבי הסולם" כרך א',

מאמר "ענין למעלה מהדעת"

"ענין למעלה מהדעת", החצי השני של המאמר, באמת יש כאן כמה נקודות. דף קכ"ב.

"ונמצא, בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בה לפני שזכה לאיזו הארה מלמעלה. כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד", כלומר כל הדברים שאדם מקבל, שלא יהיה לו בלהסתמך על זה וללכת, אלא הליכה למעלה מהדעת נקרא שאין לו על מה להסתמך, "לבנות עליו את בנין עבודתו. אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכונה". זו בעיה, מה שאני מקבל, איך אני אקבל את הידיעה שלי שאני לומד, את ההבחנות שאני מקבל מהמצבים הקודמים שעברתי, ויש לי איזה ניסיון בדרך? האם הניסיון הזה עוזר? הניסיון הזה יכול לעזור רק בתור "עדות", לא בתור היסוד שאני לוקח וממנו ממשיך הלאה בעבודה שלי. זאת אומרת "שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו", שום רשימה וידיעה מהעבר לא יכולה להיות לאדם כבסיס להמשך העבודה, אלא זה רק יכול לסייע לו בתנאי שהוא הולך למעלה מכל מה שרכש עד כה.

"שהעצה היחידה, שיכולה לעזור לאדם, לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לאהבת ה', היא אהבת חברים." שוב הוא אומר על זה, ושוב אי אפשר לשמוע דבר כזה. "אי לזאת, אין לי שום ברירה, אלא אני צריך להתחבר עם אלו החברים, אף על פי שלפי ראות עיני, יותר טוב יהיה בשבילי, אם אני אתרחק מהם, ולא להתחבר עמהם".

למה? כי גם בזמן שהאדם מתקרב למטרה, נותנים לו תמונות משונות ומוזרות לראות בחברים ובחברה. לפי השכל, בהחלט הוא חושב שיותר טוב אם היה מתבודד, אם היה לוקח את רבו והולך למקום אחר ושם לומד, אז הוא היה מרוויח הכול. כי כל החברים ישנים סביבו, ולא נותנים לו שום חומר דלק, רק מפריעים להתקדמותו. ואפילו שכן נותנים איזו התעוררות והתרוממות, גם זה לא בדיוק לפי האופי שלו. יש כל מיני תירוצים. "אבל אין ברירה, אלא אני מוכרח להאמין למעלה מהדעת, שבאמת החברים הם עומדים כולם במדרגה גבוהה", באמונה למעל מהדעת חייבים להאמין. "אלא עם עינים שלי אין לי זכות לראות את מעלתם."

מה זאת אומרת? האדם בא אתמול, אני נמצא כאן חמש שנים, והוא נכנס לחברה. אני יותר חכם ממנו, יותר חריף ממנו, מבין ויודע יותר, השקעתי יותר בעבודה פיזית. עבדתי, נתתי יגיעה, ו"לפי צערא אגרא", סבלתי הרבה, מגיע לי יותר, על אף שאולי אני לא מרגיש. איך יכול להיות שמישהו חדש שבא ולא עשה עדיין כלום ונכנס, חצי שנה נמצא כאן ואני נניח חמש שנים, והוא כבר למעלה ממני בדרגה? לפי איזה מעשים שלו וידיעה שלו? אפילו היחס שלי לחברים אולי יותר טוב משלו, אני רואה שאני דורש מהחברים יותר, נותן לחברים יותר ממישהו שלא מראה את זה בכלל.

העניין הוא שזה בכלל לא חשוב איך אני רואה, התוצאה תלויה באיך שאני מתייחס. כי יש סביבי מערכת, שהתועלת ממנה תלויה רק בדרך שאני מתייחס למערכת שנקראת "קבוצה", שנקראת "ליכוד חברים". יכול להיות שאין ביניהם שום ליכוד, והם בכלל לא חברים. היחס שלי אליהם, אם הוא למעלה מהדעת, שהם באמת הקבוצה הנעלה, המיוחדת, הרוחנית ביותר שיכולה להיות, היחס שלי קובע כמה אני דרכם אקבל התפעלות, עזרה, והכרת גדלות המטרה והבורא. זו התחלת הפתרון. אחר כך נדבר הלאה.

תלמיד: במאמר, "אהבת חברים" עדיפה בתוך הדעת, ו"אהבה בין אדם לבורא" מעל הדעת. איך אפשר למצוא תחבולות להכניס את אהבת חברים בתוך הדעת, ולא מעל הדעת?

אהבת חברים בתוך הדעת, הכוונה שאני צריך לעשות מעשים בתוך הדעת, להתייחס אליהם ממש בשטח, לפי איך שאני מבין שאני צריך לאהוב אותם, וכפי שאני מגלה את כל היחס שצריך להיות לבורא, בצורה כזאת אני מתייחס לחברים, בתוך הדעת. ואילו לקבל אותם שהם גדולים, אני צריך לקבל אותם למעלה מהדעת, כי אני לא רואה שהם כאלה.

תלמיד: יוצא שאהבה היא לא הרגשה שאני אוהב, אלא פעולה שאני עושה. אני לא רואה שאני אוהב אותם, אני מכריח את עצמי.

ודאי שאתה מכריח את עצמך לאהוב אחרים, מי אמר לך שלא? אז מה השאלה?

תלמיד: אני לא מרגיש שום אהבה.

"אהבת חברים" זה לא נקרא שאתה אוהב אותם, אלא זו המטרה, שאתה רוצה בכל מחיר להגיע לדבר כזה, כי בזה תלוי היחס שלך לבורא. קניית המטרה, אתה רוצה להגיע לקשר עם הבורא, לדביקות אליו. אני לא יודע מה זה "בורא", זה משהו שהוא גבוה, גדול ורוחני. גם "רוחני" אני לא יודע מה זה. אם אני אתחיל לפרש מה זה רוחני, אז אני אברח ממנו ולא אמשך אליו, זה על מנת להשפיע.

לא חשוב לי איך אני עכשיו מתאר את הבורא, אני גם לא רוצה יותר מדי לתאר מי הוא ומה הוא, כי אז אני לא אתחיל את העבודה. אני צריך לפרש אותו שזה "כוח דלהשפיע", בלי שום פנייה לעצמי, לגמרי מנותק מלדאוג לעצמי, אבל אם אני אפרש את זה, אז אני לא אוכל לזוז. לכן אני רק מפרש שזה דבר גדול, כדאי, יהיה לי טוב. זה נקרא "לא לשמה", אגואיסטי ממש, "אני רוצה אותו". זה עדיין לא "לא לשמה" האמיתי, אבל התחלה, כי אני מרמה את עצמי בכוונה.

מזה שאני תיארתי את זה שזה דבר גדול וכדאי, וכל החיים שלי לא שווים כלום, ''מה טעם בחיינו'', ו''טעמו וראו כי טוב ה''', יש טעמים ודברים גדולים, אז אני מחליט שאין ברירה. הבורא נתן לי אפשרות להגיע לדבר הטוב, "טעמו וראו כי טוב ה''', בתנאי שאני משלם על זה. בכל דבר צריך לשלם, אז על זה אני צריך לשלם בזה שאני אוהב את החברים. לכן אני צריך להשקיע כמה שיותר, ככל שאני יכול, באהבת חברים. ואז אני הולך ועושה את זה.

כדי להשקיע באהבת חברים, אני מסתכל עליהם, כולם אפסים, ואני צריך כבר להתייחס אליהם שהם כולם גדולים, לקבל אותם לא כמו שהם נראים לי בעיניים, אלא כביכול שהבורא מחשיב אותם מאוד, עד כדי כך שאומר "אם אתה אוהב אותם, אז אני ארשה לך להתקרב ולהיות איתי'". איך דבר כזה קורה? הוא עד כדי כך מחשיב אותם.

יש מקרים שבאים אליי כי רוצים להתחתן. באה אישה עם גבר שרוצה להתחתן איתה ויש לה ילד מהזיווג הקודם. שלושתם באים ושואלים אותי אם כדאי להתחתן. האישה אומרת, אני מאוד מפחדת, אני מרגישה שהוא אוהב אותי, הוא רוצה להתחתן איתי ולחיות איתי, אבל יש לי בעיה עם הילד, האם הוא יאהב את הילד או ישנא את הילד. אם הוא יאהב את הילד, אז אני מוכנה לעשות את הכול בשבילו, אבל אם הוא ישנא את הילד, אני לא יכולה להיות אתו, מה לעשות? אותו תנאי שם לנו הבורא, ואין לי ברירה, מה אעשה? אלה מקרים שבאים איתם יום יום אליי, ומה אפשר לעשות? ודאי שיותר טוב אם לא היה ילד, אבל אם יש, מה עושים? ודאי שבלי קבוצה, בלי כלום, אלא אני איתו וגמרנו, כי מה אני צריך את כל זה, את "הפושטקים" האלה, אבל ככה זה.

תלמיד: אני רואה שהמוח שלי מפריע לי, אני צריך להסתכל עליו מהצד, גם ביחס לחברים, גם ביחס לפנימיות שלי. איך אני עושה את זה, מסתכל מהצד?

אין שום דבר בך שנברא סתם, שום דבר לא מפריע. אלא אנחנו מדברים כך במילים שלנו שזה מפריע, אבל זה מועיל, רק בצורה לא ישרה. אין הפרעות. אם המוח מפריע, זה סימן שאתה צריך ללכת למרות המוח, למעלה מהמוח, שההפרעה הזאת היא כדי שתתעלה מעליה.

תלמיד: איך אני שם אותו בצד?

לא בצד, אתה צריך ללכת ביחד אתו, רק תעלה יותר למעלה ממנו. זה דווקא לא בצד, זה מעליו. אז תשמור אותו, כל הזמן תבדוק אותו, כל הזמן תסתכל במוח הזה, מה המחשבות שלך, מה הרצונות שלך, ואז כשאתה שומר אותם, ולמרותם אתה הולך, אתה עולה מעליהם.

תלמיד: אבל הוא פועל כל כך מהר, שאני לא מצליח להתחקות אחריו.

לאט לאט. אתה תקבל אחר כך תכונות חדשות כאלה, שלא תצטרך לעבוד בתדירות כזאת גבוהה כמו מחשב, אחרי כל המחשבות. אלא בכל פעם שתעלה, יהיו לך מחשבות דווקא איטיות יותר, אתה לא תצטרך להיות כל הזמן טרוד באלף ואחת מחשבות. זה רק בהתחלה כך, מפני שאתה לא יכול לקשור ביניהן, מפני שהן עדיין מפוזרות, ולא מרוכזות למטרה אחת, ליגיעה אחת, לתנאי אחד. הן עדיין בפיזור, אתה עוד לא יכול לרכז את התמונה הזאת, לבנות אותה שתהיה שלימה. אבל לאט לאט, איכשהו אתה תייצב אותה, ואז יהיה יותר קל. באמת, הבעיה שלנו היא רק להתרכז במחשבה אחת.

תלמיד: אומרים לי ללכת למעלה מהדעת, אני לא מסוגל. אומרים לי להתחבר עם חברים, אני לא מסוגל. אומרים לי להתחתן עם אישה בלי להרגיש כלום, אני לא מסוגל. אומרים לי לעלות מעל כל הפרעה, אני לא מסוגל. ואתה בתור המדריך שבחרתי אומר לי, הכול מוכן לך רק תעשה, ואני לא מסוגל לעשות. מה שאני מבקש זה אמצעי אחד, דבר אחד שאני אהיה מסוגל לעבוד בו, משהו אחד.

זאת אומרת, אני לא מסוגל לעשות שום דבר ממה שאומרים לי לעשות. להתחבר עם חברים אני לא יכול. למעלה מהדעת אני לא יכול. לחשוב על הבורא אני גם לא מסוגל. בכל הדברים האלה, כל הבעיה היא למעלה מהדעת. יש אלף ואחת בעיות, כולן למעלה מהדעת. כי נתנו לנו שכל, ונתנו לנו כל מיני מכשולים שנמצאים במצב שלנו בעולם הזה, ובתוך הדעת הם נגד כל העניין הרוחני, זה נכון. אבל מה אתה אומר חדש בזה אני לא מבין.

תלמיד: אני שואל מה אפשר לעשות?

מה אפשר לעשות? לא לעשות כלום, אלא לציית למה שאומרים לך. אין ברירה אחרת. הבעיה היא שאנחנו ממתינים, "לא לנצח יריב", כמו שבעל הסולם כותב. ויש עוד אלף ואחת אמרות יפות כאלה, שהקדוש ברוך הוא יכול לוותר, לא נורא, בסוף גם אליי הוא יפנה וגם עליי הוא יחשוב, ואז אני איכשהו אתגלגל, מה אפשר לעשות. בינתיים אני עושה את מה שאפשר, למה בן אנוש מסוגל יותר?

זה פשוט לא עובד כך. בעל הסולם כותב, שהבורא לא וויתר על סכום היגיעה לאף אחד מעמי העולם. למה שיוותר או לא יוותר? הבורא הוא החוק הכללי של כל המציאות. החוק הכללי אומר, שאדם תופס מקום במרווח הרוחני לפי השתוות הצורה. אם יש לך השתוות הצורה עם כלים על מנת להשפיע, עם כל המדרגה הזאת, עם הסולם הזה, אז אתה נמצא שם. אתה לא צריך עוד אישור מהבורא שיאמר, אם הוא כבר עשה את העבודה הזאת, אז תכניס אותו למדרגה הזאת. אין דבר כזה.

מה שנקרא רצון ה', וכל מיני דברים כאלה, זה אנחנו מדברים בצורה כזאת. החוק הכללי פועל בלי לשאול אם כן או לא, אם כך או כך, אלה חוקים מוחלטים. בעל הסולם כותב בהגדרה על מהי חכמת הקבלה - שורשים שמשתלשלים מלמעלה למטה בחוקים מוחלטים, ובאותם החוקים, באותן המדרגות, אנחנו צריכים לעלות ממטה למעלה. אז מה אתה יכול לעשות? אם אתה לא רוצה, לא צריך. אם כן רוצה, בבקשה תעשה. אלא עם מה אתה בא אליי?

תלמיד: אם אני לא מסוגל לציית, אז מה זה שווה? זה כמו שתגיד לי, החוקיות היא להיות נגד כוח המשיכה, אבל הוא פועל עליי. ואני גם יודע שאם אני עכשיו אתחיל לעוף, אז אני אהיה במצב הזה, אבל אני לא מסוגל לעוף, לא יכול, אז מה זה שווה?

נתנו לך דבר אחד שאתה כן מסוגל לעשות, שאתה כן מסוגל להתאמץ בו. אם אתה תתרכז ביחס שלך לחברים כדי להגיע לבורא, ואתה תתייאש סופית, אז תגיע אליו בצעקה. אבל לא תגיע לצעקה לפני שאתה מתייאש, ולא תוכל להתייאש אם אתה לא מנסה את זה על החברים. הפתרון הוא פשוט, תתחיל לעבוד.

אבל הבעיה שלך היא שאתה קושר את סוף הדרך, את הקשר לבורא, בצורה ישירה עם החברים. זה לא יבוא בצורה ישירה, יש באמצע צעקה, יש באמצע קריעת ים סוף, יש באמצע משהו שאתה עובר לא בכוחות שלך. אבל אתה צריך להכין כלי לזה, חיסרון, ולא שאתה רוכש כוחות, ואז אתה מגיע לבורא עם מלא כוח, אלא אתה מגיע לבורא כשאתה צ'ופצ'יק. וכדי להגיע למצב הזה, עכשיו אתה כולך מנופח כזה וגדול, ואתה צריך להגיע להיות כזה קטן עם חיסרון ענק ובאפס כוחות. ואז כשתכין את עצמך בצורה כזאת, אז תהיה מוכן לעבור את קריעת ים סוף ולהיכנס לרוחניות. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", אתה צריך כבר להגיע לזה שגמרת את כל העבודה, אין יותר. אבל אתה עוד לא התחלת, אז מה אתה צועק לי?

תלמיד: אבל צעקתי כבר מיליון פעמים.

לא, הצעקות האלה, הרב'ה אומר, הן כמו ילד שצועק. הצעקות שלך הן בכלל לא לאותו מסלול, כי עוד לא התחלת. איפה עבדת עם הקבוצה, עם החברים? תראה את מה שרב"ש כותב. עוד לא התחלת לעבוד עם החברים, אף פעם לא עשית להם שום דבר, אף פעם לא עשית איזו פעולה כלפיהם כדי להגיע למטרה. אולי ישבת אתם לשתות משהו, עשיתם ביחד כל מיני פיקניקים, אני מאמין שעשית את זה, אבל זה לא לשם הגעה למטרה, לא לאותו כיוון.

תלמיד: אז לשם מה, בשביל שיהיה להם נחמד? מה אכפת לי אם נחמד להם.

לא אכפת לך שיהיה להם נחמד, אלא אכפת לך שיהיה להם נחמד ושייהנו ממך, כדי להגיע לבורא. ושהם בחזרה ישפיעו אליך גדלות המטרה, כדי שיהיה לך חומר דלק לעשות עוד יגיעה. בלי שתקבל מהם חומר דלק לא יהיה. כשאני חוזר מחו"ל, אין לי כל כך חומר דלק, אבל אני נכנס פה לכל מיני קבוצות, ואני מקבל מהם חומר דלק. חומר דלק הוא מהסביבה.

אין ברירה, כל מה שתגיד זה לא יעזור. אתה אולי היית עושה משהו אחרת, אני מבין, אבל הבורא עשה כך. חוק נתן ולא יעבור.

תלמיד: אני נניח מילא, אני לא מסוגל, אני קטן מדי.

לא שאתה מילא, כל אחד, לא פחות ולא יותר ממך, כל אחד ואחד. אל תחשוב שאתה מיוחד, או יותר טוב או יותר גרוע, כל אחד הוא בדיוק כך, בדיוק. אחר כך כשתגיע באמת לגמר התיקון, אז תראה שכולם ממש אותו דבר. אתה עם שכל חריף יותר, הוא עם יותר רגש, ההוא עם תכונה אחרת, אבל אין שום הבדל בכלל.

אני יכול לצעוק על מישהו, אני יכול להגיד עליו משהו, ועל ההוא להגיד משהו, אבל אלה דברים אנושיים בלבד. ברוחניות, בתכונות רוחניות, לא אנושיות, שאיתו קל לי יותר להתחבר, אותו אני לא מבין, והוא מרגיז אותי, אלה תכונות אנושיות, אבל בתכונות רוחניות כולם שווים. אז אל תגיד לי שמילא, אתה לא יכול, אבל גם אחרים לא יכולים? אין שאלה כזאת, אף אחד.

תלמיד: אני לא מבין מנגנון שנוצר בצורה כזאת, שכדי להגיע לאמת אתה צריך לרמות את עצמך כל הזמן.

אני נניח גנב, אני ממש לא יכול בלי זה, אני חולה בקלפטומניה. יש תרופה לזה, אבל זו בכל זאת בעיה. באה אליי אישה מכובדת, ממשפחה מיוחסת, תפסו אותה שגנבה כפית קטנה מחנות. היא באה אליי עם בעלה כי צריכים משהו לעשות. זה לא מתקבל על הדעת, אבל מה היא יכולה לעשות? היא רוצה מאוד להיפטר מהבעיה הזאת, כי יכול להיות שיהיה מצב גרוע יותר, וזאת ממש בושה. אמנם כבר מבינים ויודעים שהיא כזאת, ואין מה לעשות, זאת מחלה.

אז מחפשים איך לשקר לגוף כדי שהוא לא ירצה לעשות את זה, שלא ירצה בצורה כזאת לקבל תענוג. וזו באמת בעיה, זה נעשה בצורה טבעית, ואם היא תיכנס לעוד כל מיני מקומות, היא לא תשלוט בעצמה. זה כמו הרצון לקבל שלנו, אנחנו לא שולטים בו, רק אצלה זה קצת יותר במודעות, בגלל זה קוראים לזה סטייה.

מה זו סטייה? שחוץ מהרצון לקבל הרגיל שלנו שאנחנו רוצים כך לחטוף, כאן אנחנו רואים שהיא רוצה לחטוף משהו מיוחד, בצורה מיוחדת. זה נקרא אצלנו מחלה. אבל בעצם איזו מחלה? הרי כולנו בזה, רק בדרגה קצת אחרת, נסתרת, פחות מזה.

אז מחפשים עצות איך לשקר לגוף שלא יעשה את זה, שלא ירצה את זה, שלא יראה את הדברים הנעימים האלה, שיקבל את התענוגים האלה בצורה אחרת, בצורה שאפשר, שמועילה לו להתקדמות, לקיום, וכן הלאה.

בעל הסולם אמר, שהבורא שם קרש שצריכים לקפוץ מעליו ליד הקיר, והוא אומר "קפוץ". אתה לא יכול לקפוץ כי זה ליד הקיר, אבל לנסות אתה חייב. כאן אין ברירה. הבעיה שלך היא שאתה לא יכול לשקר לגוף שלך, שמה שאתה עכשיו תעשה הכול יהיה ללא הצלחה, אלא אתה חייב לחשוב שאתה כן תצליח, ועל ידי זה תגיע לבורא. ובסופו של דבר אני לא מסוגל, אני לא מצליח, וזה סותר את זה.

תלמיד: אז למה עדיף לעשות, אולי כדאי לא לעשות?

אם לא תעשה, אז אתה לא תיצור את הכלי. "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", מה זאת אומרת? שזה כלי גדול מאוד וריק, כנגדו הבורא, חשיבות הבורא שהם גם הגדילו בעצמם. הם הגדילו כלי מלמטה, ומלמעלה כביכול אור גדול שעומד לפניהם, דמות הבורא, החשיבות שלו, זה כנגד זה עומד, ובאמצע מחסום ביניהם, בין זה לזה, והם לא מסוגלים לקשור אחד עם השני. זה נקרא "וייאנחו", וזאת התפילה. אבל אתה לא רוצה ליצור מצב כזה, אז מה אפשר לעשות?

החבר חכם, הוא אומר שאי אפשר, הוא ניסה כמה פעמים, גמרנו. הוא צודק, לפי השכל הוא צודק.

תלמיד: איך אני עושה את המדידה הזאת של השתוות הצורה?

זאת כבר טכניקה אחרת. על העבודה עם החברים נדבר אחר כך. אתה כבר שואל כאן על פרטים, אם כבר אני הולך על זה, אז עם מה אני מתחיל ואיך אני עושה.

תלמיד: כי הרב"ש כותב פה את כל התורה בכמה משפטים, אבל הוא לא פותח, הוא רוצה שאני אעשה את זה.

נכון. הוא לא יכול לפנות אליך ולהגיד, תעשה עכשיו כך, ובעוד כמה דקות תעשה כך, ואחר כך, כך.

תלמיד: אבל הוא יכול להגיד, תעשה כך וניפגש עוד חודשיים.

לא. הוא לא אומר לך חודשיים. הוא נותן לך באמת את כל העצות, וכשאתה נתקע במשך העבודה, אתה יכול לראות באיזו עצה הלאה להשתמש. אני לא מרגיש שיש לאדם קושי בזה שחסרות לו עצות, התורה מלאה עצות.

תלמיד: אבל זה נראה כמו כלי אחד מעורב.

אתם אולי עדיין לא כל כך תופסים עם מה באתם להילחם, עם איזה יצור נורא אתם באתם להילחם. זה רצון לקבל, זה הר גבוה ונוראי, כמו איזו מפלצת. אין לך מה לעשות אתו, אם הוא רואה אותך, אז הוא פשוט דורך עליך בלי להרגיש ואתה איננו. אתם לא מבינים, אתם חושבים שלהגיע רוחניות זה עם איזו צעקה קטנה, אני אצבוט את עצמי וגמרנו, אני קופץ לשם. אתם חושבים עם השכל שלכם, ויש לכם הברקות וטענות וכולן בצדק, הכול נכון. אבל אתם לא מבינים מה זה בכלל מעל הבהמיות הקטנה הזאת שיש לכם.

אפילו בעולם הזה אתם לא יודעים מה זה, אפילו בעולם הזה. אתה אפילו לא יודע עד כמה התכונות הבהמיות גדולות. אתה מדבר על רוחניות? אתה לא מבין מה זה בכלל. אז אני מבין שאתה כמו תינוק צועק, "אני רוצה את זה".

תלמיד: אז אני צריך לעבוד עליו לאט לאט. איך אני עושה את זה?

תתחיל. תשב כמו שאתה יושב עכשיו בשקט ותחשוב, "מה זה בשבילי להתחיל?". יש בורא, החיים שלי לא שווים כלום. אין לי ברירה, אני חייב להגיע אליו, אבל להגיע אליו אני גם לא יודע, חסרים לי טעמים. אני צריך לקבל חשיבות.

אנחנו מגיעים עם השאלה "מה הטעם בחיינו?", והחכמים ממליצים, "טעמו וראו כי טוב ה'". איך יכול להיות דבר כזה? איזו מין תשובה זו לשאלה? תראה מה שהם עושים. החכמים נותנים לי תשובה, איזה חכמים הם שנותנים כזאת תשובה?

"רע לך? יש שם משהו שכדאי שתטעם, וזה ממש ימלא אותך, כל החיים שלך יהיו מלאים. החיים האלו, האלו, זה לא חשוב, נצחיות, שלמות". אבל איפה זה נמצא? האם זו באמת עצה? זה יותר גרוע מ"רע לך? אם תהיה מיליונר יהיה לך טוב". אתה אומר את זה לאדם שאין לו גרוש, לא מקצוע ולא אמצעים, שום דבר, לא יכולת בידיים, בשכל, בכלום. איך? זו הטענה של החבר.

ורק דבר אחד יש, כמו שרב"ש אומר כאן, "העצה היחידה, שיכולה לעזור לאדם, לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לאהבת ה', היא אהבת חברים."

עכשיו אני חושב בכובד ראש, ובאמת אין לי ברירה. אז מה זה "אהבת חברים"? ואיך אני בכלל מבין מה זה, נוגע בזה, פותח את זה, רוכש, שייך לזה? אז אני צריך רק בזה להכניס את הראש שלי. לא גלגלתא, ע"ב, ס"ג, כמה מלאכים בשמים, ולא כל מיני דברים אחרים, מספיק לי לחם ומים, אלא אני צריך רק את אהבת החברים. זו העצה היחידה שיכולה לעזור לאדם. תראה מה שהוא כותב, הוא לא מרמה אותך, הוא לא אומר לך אלף ואחת עצות, כמו שאתה אומר, ומתבלבל. הוא אומר לך רק דבר אחד, אהבת חברים.

זאת אומרת, אם אני רוצה להיכנס לדברים טובים, לחיים טובים, יש לפניי דלת אחת שנקראת אהבת חברים, ואני חייב להיכנס לשם. אני מחליט להיכנס? אני ניכנס לזה. אחרי הדלת הזאת יש חדר אחרי חדר, פרוזדור. אחר כך נעבור את החדרים האלה.

תלמיד: אני רואה שלפעמים אני צריך לשמש לחבר כמו שהוא רוצה, כמו שהוא צריך.

זו כבר טכניקה, אני לא רוצה לדבר על זה. עזוב את השאלות לגבי מה שבתוך החדר. אני אומר שצריך להיכנס לזה, אם אתה רוצה ללכת לפי עצת חכמים. ואל תגיד אחר כך שום דבר, בלי שום חשבונות. אתה רוצה, בבקשה. לא? אז לא.

אל תביא לי כל מיני דברים שכליים. זה לא בא בחשבון כי הדרך היא דרך לא נורמאלית, דרך לא רציונאלית. אני צריך להכין את הכלי. זאת אומרת, אני עובד על החיסרון. איזה משוגע יעבוד על החיסרון?

כולם רוצים מילוי, ואני אחרי כל פעולה טובה שאעשה, אקבל חיסרון יותר גדול, ייאוש יותר גדול. ואחרי הייאוש היותר גדול, אני צריך כל פעם לקבץ מרץ, חומר דלק כדי להיכנס שוב לאותו סבך ולקבל ייאוש עוד יותר גדול. זאת אומרת, את כל התנאים האלה החברה צריכה לספק לי, בתנאי שאני גם מתייחס אליה בצורה נכונה. אני צריך להיכנס איתה לטנדו, לדו שיח עם פידבק מיוחד.

זה לא מסתדר לפי השכל שלנו לא משום שזו חברה. יש חברות מאוד מצליחות בעולם, באהבה, בעזרה הדדית, אפילו מוכנים למסור את החיים למען החבר. אין שום בעיה עם זה. גם קראנו פעם מאמרים כאלה על הצוללת, איך מלמדים אותם להיות באמת כחבורה אחת. אלה דברים שבמישור דעולם הזה זה אפשרי, כי יש לך כלי במקום אחד ותשלום, מילוי במקום אחד, אין שום בעיה.

כאן זה משהו אחר לגמרי. כשאתה מתחיל לעבוד בחברה, אתה כבר מתחיל לעבוד על הכלי הרוחני, שהוא יהיה ריק מרוחניות כל הזמן, ועד שהוא באמת יהיה ריק אתה תצטרך ללכת נגד השכל, למעלה מהדעת, וכל פעם יהיו לך קושיות יותק גדולות, ואכזבות יותר גדולות.

ואם לא תעבוד נכון עם החברה והחברה לא תעבוד אתך בצורה נכונה יהיה אפס תקווה. זאת אומרת, אנחנו נהיה רק מפעל ליצירת מדיה. אני לא אומר שזה רע, עובדים עבור הגלגול הבא. נחזור בפעם הבאה ונמשיך בחלק הרוחני שלנו. בינתיים אנחנו עובדים בחלק הגשמי. אני אומר ברצינות, זה המצב.

תלמיד: רב"ש אומר במאמר שאדם צריך לעבוד מעל הדעת, אבל הוא צריך לקבל כל פעם עדות בתוך הדעת לזה שהוא הולך בדרך הנכונה. מבחינת היחס שלו לחברה מהי העדות שאדם הולך בדרך הנכונה?

מה הוא כותב?

תלמיד: הוא מדבר רק על הקשר בין האדם לבורא ביחס לעדות הזאת, אבל אם אנחנו מדברים מעל הדעת גם בחברה, אז גם שם אני אצטרך עדות כלשהי בתוך הדעת. מה העדות במקרה כזה?

מה זה נקרא "עדות"?

תלמיד: שאני בתוך הדעת רואה שזה דבר נכון לעשות.

אם אני נמצא במצב רע, ‫אבל המצב הרע הזה הוא מצב מועיל, ‫האם זה נקרא אצלי רע או טוב? ‫אם אני מסתכל מתוך ההרגשה, זה רע, ‫ואם אני מסתכל מתוך השכל שתופס ‫את כל הפרספקטיבה הזאת, ‫זה טוב, אז ממה אני מקבל חיזוק? ‫מהעתיד. ‫את העתיד החברה צריכה לספק לי, ‫אני צריך לקבל מהחברה ‫הרגשה של העתיד.

‫תלמיד: זה לא ברור. זה ברור כשמדברים על גשמיות, אבל כשאני מדבר עכשיו להגיע לאהבת חברים זה לא ברור.

‫אתה צריך חיזוק בדרך. ‫הבורא שם ידך על גורל הטוב, על דרך טובה, ‫ואומר, "קח, ‫מכאן והלאה אתה צריך ללכת". מה זה "ללכת"? להתחזק. ‫על ידי מה להתחזק? ‫רק, כמו שהוא אומר לך עכשיו, על ידי החברים.

‫תלמיד: מהי העדות לכך שאני מצליח ‫ללכת בדרך הנכונה ‫שהיא אהבת חברים? שאני אוהב אותם יותר ‫או שאני שונא אותם יותר? איך אני אמצא עדות לזה שאני פועל נכון?

‫העדות לפעולה הנכונה היא ‫אם בסוף הפעולה אתה נמצא ‫מיואש יותר ורוצה את המטרה יותר. ‫שני הדברים גדלים בך, ‫נקודת המלכות ונקודת הכתר. ‫כלי יותר גדול ואור מקיף ‫כביכול יותר גדול.

‫תלמיד: הרב"ש כותב, ‫שהדבר היחיד שאני באמת יכול ‫להשפיע לחבר זה מצב רוח. אם ככל שאני מתקרב, אני מרגיש יותר ייאוש, איך אני יכול להביא לחבר מצב רוח?

כשאתה נמצא מיואש, ‫אתה לא יכול לספק לחברים מצב רוח. ‫תנסה לשקר. ‫לא מכל הלב לעשות את זה, ‫אלא לשחק בזה. תנסה.

‫ אי אפשר? ‫כלומר אתה אדם ישר, ‫מה שיש לך בלב ‫אתה לא יכול שיהיה מבחוץ.

תלמיד: ‫אני לא מבין איך כל מה שמעניין אותך זה לרמות את עצמך ואת הסביבה.

‫בהתחלה נותנים לך חשיבות המטרה, ‫אחר כך לוקחים, ‫אבל מלכתחילה נותנים. ‫מלכתחילה אתה רצת כאן, ‫וחשבת שעוד חמש דקות אתה כבר שם, ‫בין המלאכים. ‫נותנים חשיבות מלכתחילה, ‫אבל אחר כך תשתמש בחשיבות ‫בצורה נכונה, ‫תעביר את אספקת החשיבות ‫מהבורא לחברה. ‫זה מה שאנחנו לא עושים. הבורא לאט לאט לוקח ‫את החשיבות שלו, ‫זאת אומרת, הוא קצת מסתלק, ‫מצמצם את עצמו, ‫על מנת שתתחיל לקבל חשיבות ‫על ידי היגיעה שלך בחברה. ‫ואתה לא עושה את זה, ‫ואז אתה נשאר בלי אוויר בגלגלים, ‫אתה לא יכול לזוז.

‫הוא נתן לך חשיבות, ‫הוא שם את ידו של האדם על הגורל הטוב ‫ואומר, "קח לך את זה", ‫נותן לך את הכול. ‫אבל אחר כך, זהו, תתחיל. אתה לא מתחיל, ‫אז מה הוא יעשה לך? ‫אתה חייב לזוז. ושוב, ‫זה "חוק ולא יעבור". ‫הוא לא משחק איתך בכוונה ‫ככה או ככה או ככה. ‫אלה חוקים מוחלטים שבצורה כזאת ‫פועלים עליך. הם לא ישתנו, ‫אל תחכה שישתנו.

‫תראה את כל החוקים בטבע שלנו, ‫לא יעזור לך אם תקפוץ מהגג. ‫אין ניסים, ‫אסור לסמוך על ניסים.

תלמיד: מה זה אהבת חברים? מה זה לעבוד איתם כדי לקבל חשיבות? ניסו פה מיליון דברים, ואין לך מושג מה זה, אין לך כלום ביד. מה זו יגיעה? מה זה לעבוד איתם כדי לקבל חשיבות מטרה, האם זה אומר לעבוד איתם במטבח?

‫אתה שואל אותי, ‫כמו ששואל אותי החבר שלך כאן, ‫איך אני כבר מתחיל לעבוד ‫בתוך החברה ‫כדי לקבל חשיבות של הבורא. ‫איך אני אעבוד על החבר'ה, ‫שהם תמורת היגיעה שלי ‫יספקו לי חשיבות לבורא. ‫הם יספקו לי חשיבות לבורא ‫רק בתנאי שאני חושב ‫על חשיבות הבורא, ‫ואני עובד על האהבה שלי אליהם.

תלמיד: ‫ אני פה שנה וקצת, ‫שנה וקצת לא ישבתי בבית.

אני אומר לך ברצינות. ‫אולי לך יש יותר הפרעות בשכל ‫ולו יש יותר הפרעות ברגש וכן הלאה. ‫לכולם אותן הפרעות, ולכולם ‫אותו דבר, ולא יעזור כלום. ‫רב"ש אומר מהי העצה היחידה. אם אתה רוצה להתקדם ‫עכשיו בצורה באמת נכונה, ‫אז זרוק את כל יתר העצות שנדמה לך שישנן, ‫מה שהגוף מספק לך. הוא ‫אומר לך, אהבת חברים. ‫עכשיו בוא נדון רק בזה.

תלמיד: מה זה?

‫מה "זה"? ‫זה נושא בפני עצמו.

תלמיד: אבל אין לי כלום ביד.

אתה כבר מתחיל להיות בפנים, ‫"אין לי כלום". תיכנס בדלת הזאת, ‫אין חוץ מזה שום דבר. ‫אז תתאר לעצמך שכשאתם ‫באים, לומדים, ‫מייצרים כאן הרבה מדיה, ‫עושים חוגים ומה לא, עדיין לא הגעתם ‫לשום יגיעה רוחנית. ‫זה מפעל. ‫שיהיה לכולם ברור, זה מפעל.

‫עכשיו בוא נתחיל לחשוב ‫מה יש מעליו. ‫‫מעליו נכנסים רק בדלת ‫שנקראת "אהבת חברים". ‫אני לא יודע מה זה, זה שם מגעיל, ‫מסכים איתך, ‫ובכלל לא ‫לאותו כיוון שאני רוצה, ‫ובכלל לא חשבתי שזה שייך אחד לשני. ‫אני רוצה אותו, ‫אני רוצה בעצמי לעוף למעלה, וכל העולם הזה, עם כל אלו ‫שיהיו כאן, שיישארו בזבל. ‫אני מבין את זה, ‫אבל כך הם אומרים. ‫כנס בדלת הזאת ותעסוק רק בה, במה שיש מאחוריה. ‫

תלמיד: מה זה לעסוק בה?

לא יודע, ‫על זה נדבר אחר כך. ‫אבל תנתק את עצמך ‫מכל יתר הדברים, אל תשלה את עצמך ‫שהם שייכים לרוחניות. ‫לרוחניות שייך רק מה שנמצא ‫מאחורי הדלת שעליה כתוב "אהבת חברים". ‫תיכנס בפנים, כך שאין אחורה, ‫רק בזה מתעסקים. ‫כל יתר הדברים בשבילנו ‫שוליים לגמרי. ‫עושים אותם,‫ כמו כל מיני דברים בעולם הזה, ‫גם המדיה שלנו, גם האינטרנט, כל הדברים, פשוט עושים בגוף. ‫עם הלב, אנחנו נכנסים בפנים, ‫בתוך הדלת הזאת. ‫אם מחליטים, אז בואו ניכנס, ‫ואז נדון במה שיש שם.

תלמיד: מה זה אומר להיכנס בדלת?

‫להיכנס בדלת, הכוונה שאנחנו מתחייבים מעכשיו, ‫מרגע זה והלאה, להכניס לראש שלנו, ‫שרק זה יהיה הדבר החשוב. ‫את כל הדברים, מה שלא יהיה בחיים, ‫אנחנו מודדים לעומתו. ‫אנחנו מתחשבים, עושים חשבון ‫רק לעומתו, ‫רק לטובתו. ‫זה נקרא שזו העצה היחידה, ‫שאני עובד רק לשם זה.

חברים שואלים. ‫איך אני נלחם עם שנאה לחבר? ‫איך ללכת ביחד? ‫האם אני חייב לקבל את כל החברים ‫בקבוצה, אם ‫אני רואה שהם לגמרי ‫לגמרי לא שייכים?

(סוף השיעור)