שיעור בוקר 28.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 752,
מאמר "מהי התנהגות שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'"
מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'
תשמ"ח - מאמר ל"א
1987/88 - מאמר 31
"הנה הזה"ק (עקב דף א' ובהסולם אות א') אומר שם וזה לשונו "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. מצוה זו היא לברך את הקב"ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעולם הזה. ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב"ה. שכתוב, גוזל אביו ואמו, והעמידו החברים שסובב על הקב"ה. משום שהברכות שהאדם מברך את הקב"ה באים להמשיך חיים ממקור החיים, שהוא בינה, לשמו הקדוש של הקב"ה", עד כאן לשונו.
אנו רואים כאן, שצריכים להיות ב' דברים:
א. הנאה, מה שהאדם נהנה,
ב. שהאדם צריך לברך על ההנאה שקבל. ואומר, אחרת, שאם אין האדם מברך, הוא נקרא "גזלן להקב"ה". ואומר, הסיבה היא, שע"י הברכה הוא ממשיך שפע לשמו של הקב"ה. ויש להבין, מדוע אם אין האדם מברך, אינו נמשך שפע לשמו של הקב"ה. כלומר, אם בכוחו של הקב"ה ליתן שפע, למה הוא צריך להתעוררות על ידי הברכה.
ומפרש שם בהסולם, שאביו זה הקב"ה, ואמו זו היא השכינה, שע"י הברכה נמשך שפע לקודשא בריך הוא ושכינתא. אבל יש להבין, מהי החשיבות של הברכה, שתגרום המשכת השפע מלמעלה. ואם אינו מברך, הוא גוזל את השפע, מה שאביו ואמו צריכים לקבל.
המאמר חז"ל הנ"ל מובא גם כן בתלמוד (ברכות דף ל"ה ע"ב) וזה לשונו "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר, גוזל אביו ואמו. ואומר, אין פשע, חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר, הלא הוא אביך קונך. ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי, חבר הוא לאיש משחית, אמר רבי חנינא בר פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים".
גם המאמר הזה קשה להבין, שמי שלא עושה ברכה על הנאה שהוא נהנה, הוא חבר לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. ויש להבין, מה אנו מוצאים את חומר בהברכה. ולמה זה יותר גרוע ממי שעובר איזו עבירה, שמגיע לו עונש על העבירה שהוא עשה. וכאן, כאילו העבירה של מניעת ברכה דומה כאילו השחית את כל העולם.
ידוע, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת שמים, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ו' ע"ב) וזה לשונם "כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים, שנאמר, סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא. ושואל, מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". ופירש רש"י, בשביל זה, שיברא זה.
ויש להבין, מהו הפירוש "כי כל העולם לא נברא אלא בשביל יראת שמים". וזה נראה לכאורה לסתירה להכלל הידוע, שבריאת העולם, כמו שכתוב (מדרש רבא בראשית), שהקב"ה אמר למלאכי השרת, שהוא רוצה לברוא העולם, מטעם שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים, לכן הוא ברא את האדם, בכדי לתת לו טוב ועונג. וכאן הוא אומר, שהעולם לא נברא אלא בשביל יראת שמים. כאילו שהבורא צריך שיראו מלפניו, לכן ברא את העולם.
ובכדי להבין את זה, צריכים מקודם להבין, מה נקרא "עולם", ומה נקרא "יראה". ולפי הכלל שלמדנו, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם להטיב לנבראיו, ולסיבה זו ברא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג, ובחינה זו נקראת בשם "מלכות דאין סוף", מטעם שאז עדיין מלכות לא עשתה סוף על התפשטות השפע, אלא קבלה בהרצון להנות את עצמה.
אלא אח"כ, לאחר שקבלה את האור, למדנו, שאז מלכות השתוקקה להשואת הצורה, מטעם שכל ענף רוצה להדמות לשורשה. לכן לא רצתה לקבל מטעם תועלת עצמה, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא. כלומר, היות שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן מסיבה זו הוא רוצה לקבל.
וזה נקרא בדברי האר"י הקדוש בשם "צמצום, והעלם, והסתר", כמו שאומר בספר "עץ חיים", שמטרם שנבראו העולמות, היה אור העליון ממלא את כל המציאות. ולא היה לא ראש ולא סוף, אלא הכל היה בהשואה אחד. אלא, כשעלה ברצונו להאציל הנאצלים, ולברוא את הנבראים, אז צמצם את עצמו, ואז נשאר מקום פנוי. ואומר שם וזה לשונו "והנה אחר הצמצום הנ"ל, הנה כבר היה מקום, שיוכלו להיות שם נאצלים, והנבראים, והיצורים, והנעשים".
רואים אנו, שמטרם הצמצום לא היה ענין של העולמות, שעולם נקרא מלשון "העלם והסתר". וההעלם וההסתר שנעשה אז, היו כמו שכתוב "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו". ומסביר שם באור פנימי, שהפירוש הוא, בכדי שתהיה השתוות הצורה, הנקרא "מקבל בעמ"נ להשפיע", אחרת לא יקבלו שום שפע, כדי שלא יהיה שינוי צורה, הנקרא "פירוד". והמלכות דאין סוף חשקה לבחינת זו.
ואם היה גילוי אור בכלי קבלה, לא היה מקום עבודה, שיוכלו פעם לבוא לבחינת השתוות הצורה. לכן נעשה הסתלקות האור, שנקרא "העלם והסתר". ואח"כ לפי כוחות התגברות, הנקרא "מסך על האור עליון", שיוכלו לקבל בעל מנת להשפיע, בשיעור זה מתגלה האור.
והיות שהכלי הזה בא מכח התחתון, היינו שהתחתון צריך לעשות את הכלי, לכן אין בכוחו של התחתון לקבל את כל האור, שהיה במטרת הבריאה, שהקב"ה נתן את האור בכלי שהוא עשה, הנקרא "רצון לקבל". אלא האור, שהיה מאיר בכלי קבלה, מתקבל עתה בבחינת שיעורים, בזה אחר זה, המכונה "לאט לאט", היות הכלים שהנבראים עושים, הנקרא "בעמ"נ להשפיע", אינם מסוגלים לעשות הכל בפעם אחת.
ומזה הטעם יצאו הרבה עולמות, כלומר הרבה מסכים, שכל מסך מצד א' הוא עושה העלם, ומצד השני נעשה על ידו גילוי. מה שאין כן לפני הצמצום, לא היה מקום לעולמות, כלומר שלא היה מקום להעלם, פשוט מטעם, כמו שכתוב "שאור העליון היה ממלא את כל המציאות".
ובהאמור יוצא שיש ב' פעולות באדם:
א. שהוא רוצה לקבל הכל לתועלת עצמו, המכונה, שרוצה לקבל כל הנאה ותענוג שהוא רואה לתוך הכלי, הנקרא "לקבל לעצמו".
ב. שהוא רוצה להשפיע לזולת.
וצריכים לומר לפי הנ"ל, שהפעולה, מה שהוא רוצה לקבל לתועלת עצמו, זו באה לו מהקב"ה, כלומר, שהבורא הטביע בהנבראים כלי, הנקרא "מקבל בעל מנת לקבל". ועל הכלי הזה אין האדם צריך לעבוד, שיקנה אותו, אלא זה בא לו עם הטבע שברא הבורא.
מה שאין כן הפעולה מה שהאדם עושה לטובת הזולת, זה בא מצד הנבראים, כלומר שהאדם צריך לתת יגיעה, בכדי שיקנה הכלי הזה, מסיבת שלא היה מצד הבורא הכוונה שהתחתונים יתנו לו, אלא שהבורא יתן להנבראים. אלא, בכדי שלא תהא בחינת בושה, בגלל זה התחתון עשה צמצום והסתר, שלא לקבל שום אור, אלא לפי מה שהוא יכול לכוון בעל מנת להשפיע. לכן, היות שהפעולה הזו התחתון צריך לעשות מכח עצמו, לכן צריך התחתון לתת יגיעה רבה, שהוא יקנה את הכלי הזה, היות שהוא נגד הטבע שבה נבראו הנבראים.
נמצא, השאלה ששאלנו, איזו פעולה שהאדם עושה, שאנו מיחסים אותה להבורא, כלומר שהבורא ברא אותה. הוי אומר, זה שהאדם רוצה לקבל כל טוב לתועלת עצמו, זה בא ישר מהבורא, מה שאין כן פעולה של השפעה, זה אנו מיחסים להנברא. לכן הכלי זה, קשה לאדם לרכוש אותה, היות שזהו נגד הטבע.
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל, שכל העולם נברא בשביל זה, היינו בשביל יראת שמים. וכמו כן כתוב (קהלת ג' י"ד) "והאלקים עשה שיראו מלפניו". והלא זהו בסתירה למה שאמרו חז"ל, שבריאת העולם היתה בכדי להטיב לנבראיו, כנ"ל, ולא מטעם שתהיה בחינת יראה, לכן נברא העולם. כמו שאמרו חז"ל, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל יראת שמים, שמשמע, כאילו הבורא צריך שיראו מלפניו, לכן ברא בשביל זה נבראים.
וכפי שהסברנו, שעולם פירושו "העלם והסתר", מתעוררת השאלה, מדוע ברא הקב"ה העלם והסתר, בזמן שסיבת בריאת העולם היתה להטיב לנבראיו. אלא שיש כאן ענין תיקון, המכונה בדברי הרב בספר "עץ חיים" "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, צמצום את עצמו". רואים אנו, שענין העלם והסתר, הנקרא "צמצום", היה בכדי שיוכלו לקבל האור עליון, וישארו בבחינת הדביקות, המכונה "השתוות הצורה".
כלומר, הגם שמקבלים טוב ועונג, מכל מקום, היות שמקבלים בעל מנת להשפיע, נקרא זה "השתוות הצורה". זאת אומרת, מצד רצון והשתוקקות שיש להם להשפע עליון, הם מוותרים על קבלת הטוב ועונג, אלא מטעם שיש מזה הנאה ותענוג להבורא, מזה שהם נהנים, שזו היתה מטרת הבריאה, לכן הם מקבלים, היות שהקב"ה רוצה שהם יהנו, ולא מצד שהם רוצים לקבל הנאה לעצמם.
והתיקון הזה הוא דוקא ע"י ההעלם וההסתר, שאז יש מקום לבחירה, לומר, אם לא על הכוונה דלהשפיע, הוא לא רוצה לקבל. מה שאין כן אם היה האור מגולה, כמו שהיה מטרם הצמצום, איך אפשר לומר, בזמן שאור העליון ממלא את כל המציאות, שיהיה מקום לבחירה, כלומר, שאם הוא לא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, הוא לא מקבל.
זה היה בלתי אפשרי, היות כי אנו רואים, שלאחר כל הצמצומים שהיו, ואינו מאיר בעולם הזה בבחינת גילוי, אומר האר"י הקדוש, אינו רק, נהירו דקיק ירד מהקדושה להחיות את הקליפות. זאת אומרת, כל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי, אינו יותר מאור דק מאוד בערך האורות שיש בקדושה. ואנו רואים, איך שקשה לאדם בזמן שמקבל תענוג גשמי, שהוא תענוג קטן בערך רוחניות, ששם הוא עיקר התענוג, מכל מקום קשה לו לומר, שאם אין אני יכול לכוון בעל מנת להשפיע, אני מוותר על התענוג. אם כן נצייר לעצמנו, אם היה מגולה האור, למשל האור המלובש במצות ציצית, איך האדם היה מסוגל לומר, שהוא מוותר על התענוג, אם אין ביכולתו לכוון בעל מנת להשפיע.
ובהאמור נבין, שענין עולם פירושו העלם. ובזה נוכל לפרש מה שאמרו "אין העולם נברא אלא בשביל זה", היינו בשביל יראת שמים. אולם מה הפירוש "יראת שמים" בדרך עבודה להגיע להאמת. הפירוש הוא, כמו שמובא בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א טור ב') וזה לשונו "אמנם, הן היראה הראשונה, והן היראה השניה, אינן חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".
ובזה נבין מה שכתוב "כל העולם נברא אלא בשביל יראת שמים". שהפירוש הוא, שכל ענין ההעלם, שנקרא "עולם", לא נברא ההעלמה הזו, אלא בכדי שיהיה מקום להגיע לבחינת השפעה. כלומר, שאם לא היה ההעלם, לא היה מקום שנוכל לעבוד בעל מנת להשפיע.
ולפי זה יהיה הפירוש על מה ששאלנו, שמה שכתוב, שהעולם נברא בשביל להטיב לנבראיו, הכוונה על מטרת הבריאה, כנ"ל, במה שאמר הקב"ה, שזה דומה למלך שיש מגדול מלא כל טוב. ואח"כ בא תיקון הבריאה, שהוא לעבוד בעל מנת להשפיע, שתהא בחינת דביקות, השתוות הצורה, שזה נקרא "יראה". ועל התיקון הזה נעשה בחינת עולם, שפירושו, שיהיה העלם והסתר.
נמצא, שהעולם, שהוא ההעלמה, נעשה בכדי שיראו מלפניו. זאת אומרת, שהיראה היא לטובת האדם, שתהיה לו אפשרות לעבוד לטובת הקב"ה. ואין לומר, שהקב"ה צריך שיראו מלפניו. אלא כנ"ל, שהיראה היא, שהאדם מפחד, אולי לא תהיה לו יכולת לעבוד בעל מנת להשפיע. לטובת זה נעשה ההעלם. והעבודה זו שייכת להאדם, שהוא צריך לתת יגיעה גדולה עד שיקנה הכלים האלו, כנ"ל, שהוא מסיבה שהוא נגד הטבע, היות שהקב"ה נתן בהנבראים רצון לקבל הנאה ותענוג.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שבכדי שהאדם יחזיק את היראה, הנקראת "מלכות שמים", עשה תיקון. היינו, ברגע שהאדם עוזב את המלכות שמים, הנקראת "אמונה למעלה מהדעת", עשה ה' מעשה, שהוא, שהאדם תיכף יורד ממצבו, שהיה חושב על רוחניות, ונופל לתוך עולם הגשמי, שאין שום קשר בין זה לזה.
והנפילות האלו גורמות, שהאדם ישמור עצמו, שלא ישנה את סדר העבודה של האמונה למעלה מהדעת. ועיין בהקדמת ספר הזהר (דף ק"ל), דיבור המתחיל פירוש: "אולם כל עניני יראה, הוא רק ענין לטובת האדם, ולא שחסר להבורא, שהנבראים יכבדו אותו, כדוגמת מלך בשר ודם. אלא הכל מה שעשה, הוא לטובת האדם, שע"י התיקונים האלו, שהבורא עשה, הם ידריכו את האדם ללכת בדרך הישר, שהוא יגיע למטרת הבריאה, שהיא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג".
ועתה נבאר מה ששאלנו בענין הברכה, מה שכתוב "הנהנה בעולם הזה בלי ברכה, הוא דומה כירבעם בן נבט". ושאלנו, מדוע העבירה של הנהנה בלי ברכה כל כך חמורה, יותר משאר עבירות. כאילו בשאר עבירות שאדם עושה, הוא לא דומה לירבעם בן נבט, שהיה חוטא ומחטיא את הרבים. מה שאין כן הנהנה בלי ברכה, הוא דומה לירבעם, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.
ועל דרך העבודה יש לפרש, בזמן שהאדם נהנה מאיזה דבר, והאדם מברך עליו, יש כאן ענין חידוש האמונה, כלומר שהאדם בזמן הברכה צריך להאמין, שה' נתן לו את הנאה, שזה נכנס בבחינת רצונו להטיב לנבראיו. לכן גם בתענוגים גשמיים מלובש שם את התענוג מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, כי רק הבורא הוא מחיה את כל, כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם". אלא כל זמן שאין האדם ראוי להרגיש מי הוא המפרנס שלו, אז הקב"ה מתלבש בלבושים גשמיים, כלומר שרק בלבושים הנמוכים, שגם בעלי חי מסוגלים גם כן להרגיש בהלבושים האלו הנאה, וגם לבחינת המדבר ניתן לו להרגיש בהם הנאה.
ומאלו התענוגים הגשמיים, שבהם האדם מרגיש הנאה ותענוג כמו בעלי חי, יש מקום לבחירה. כלומר, שיש כאן מקום לומר, שכל התענוגים שיש באלו הלבושים, הוא טבע. זאת אומרת, שהם אומרים, שאין שום מנהיג חס ושלום להטבע. ומזה בא, שכל החילוניים, שלא רוצים להאמין שיש מנהיג להטבע. כי יש להם ראיות ברורות בתוך השכל, שהוא כמו שהם אומרים.
ויש מאמינים, שאומרים, שהם הולכים למעלה מהדעת. כלומר, הגם מצד השכל יש לומר שהכל הוא רק טבע, מכל מקום הם בני מאמינים, ויש להם אמונת חכמים, שהם אומרים, שיש בורא ומנהיג את הטוב. נמצא, שזה שהבורא מתלבש בתענוגים גשמיים, והם מקבלים הנאה ותענוג, זה מספיק להם לחיות חיים מאושרים, ואין להם שום צורך לדעת, אם יש מנהיג את הטבע. כי מה יוסיף לנו בהתענוגים. אלא הם רוצים להרבות התענוגים על ידי ריבוי לבושים.
למשל, להרבות יותר כסף, ויותר כבוד, ויותר למלאות את הגוף באכילה ושתיה, וכדומה. והסיבה, שאין להם צורך לחפש, אולי יש כן מנהיג את הטבע, זהו נמשך מטעם "כי עבדא בהפקירא ניחא ליה" [כי העבד בחיי הפקר נוח לו], שפירושו, שחז"ל אמרו, שאין אדם רוצה לקבל על עצמו שום שעבוד ממי שהוא, אלא האדם רוצה לחיות בחופשיות ולא יהיה משועבד לשום אדם. נמצא, בזמן שהאדם יחפש לעשות תחבולות, בכדי לדעת שיש מנהיג את הטבע, נמצא, באם יקבל על עצמו את הדעה שיש מנהיג, הלא הוא מוכרח לקיים את פקודי המנהיג, ויהא מוכרח לומר, שיש שכר ועונש. אם כן יותר טוב לומר, שהטבע הוא בלי מנהיג חס ושלום. ובזה הוא יכול לחיות חיי הפקר. ובהאמור יוצא, זה שמוסתר לנו הטוב ועונג בתורה ומצות, הוא בכוונה תחילה, בכדי שיהא מקום לבחירה, מטעם כי בתו"מ אי אפשר לומר שאין חס ושלום מנהיג, כי מי הוא הנותן תו"מ.
אולם מי הוא המעורר לעשות בחירה, ולהאמין שיש מנהיג להטבע. אלא בזמן שהאדם עושה חשבון לעצמו, שאי אפשר להיות, שאדם שהוא בחינת מדבר, תהיה לו אותה רמת החיים כמו בעלי חי, כלומר, שלא יכולים להשלים עם עצמם, לומר שאין להם תפקיד יותר חשוב בהחיים שלהם יותר מבעלי חי, הם מתחילים לחפש לעצמם מטרת החיים.
כמו שאמרו חז"ל לגבי אברהם, ששאל "וכי יש בירה בלי מנהיג". מיד נתגלה לו בעל הבירה, ואמר לו "אני הוא בעל הבירה". כלומר, שראה בירה אחת דולקת, היינו שראה שכל העולם, הנקרא "בירה", כולם סובלים יסורים. על זה אמר, וכי יש בירה בלי מנהיג. בטח שאין הטבע המייסר את העולם בלי מנהיג הטבע. והתחיל לחפש את המנהיג. תיכף נתגלה לו המנהיג ואמר לו, אני הוא הבעל בית של העולם.
רואים אנו, שצריכה להיות התעוררות מצד התחתון, שירצה לדעת ולהרגיש, שיש מנהיג להטבע, ומשתוקק להידבק בו יתברך, ועושה מה שביכולתו לעשות, אף על פי שרואה, שקשה לו לראות זה בתוך הדעת, שהמנהיג את הטבע הוא בבחינת טוב ומטיב, היות שהוא רואה, איך שהוא עצמו מחוסר מטוב ועונג, וכמו כן כשמסתכל על העולם, הוא רואה, שכל העולם נמצא בסבל ועוני, הן בגשמיות והן ברוחניות, מכל מקום הוא צריך להאמין באמונה למעלה מהדעת, שהקב"ה הוא המנהיג את העולם, והוא משפיע לכל העולם רק טוב.
כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל (ספר "שמעתי", מאמר א'), שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהקב"ה מנהיג את העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי שבתוך הדעת הוא רואה להיפך, הוא צריך לומר "עינים להם ולא יראו", שכל זמן שהאדם עוד לא זכה להכנס לרשותו של הקב"ה ולבטל את רשות עצמו, אין האדם מסוגל לראות את האמת.
ובהאמור אנו רואים, שבזמן שהאדם נהנה בעולם הזה, שפירוש, בהרצון לקבל הנאה לעצמו, הגם שהרצון הזה בא מצד הבורא, כלומר, שרק זה היה רצון הבורא, שהנבראים יהנו מכל טוב, נמצא, בזמן שהאדם נהנה, הוא מקיים רצון ה'.
אם כן מדוע הוא צריך לברך לה'. האם הכוונה דלהטיב לנבראיו היתה מטעם שחסר להקב"ה שיברכו אותו. שענין ברכה הוא, שמברכים להנותן, שיבוא ברכה בכל מעשי ידיו.
ויש לשאול, וכי הקב"ה צריך שיתנו לו ברכה והצלחה, שזה נוהג רק אצל הנבראים, שמצד עצמם הם חלשים, לכן הם צריכים ברכה והצלחה, על מה שהם לא יכולים להשיג ע"י מעשי ידיהם, כי המה חסרי כח. ואיך אפשר לומר זה אצל הבורא.
אולם כפי שלמדנו, שמבחינת תיקון הבריאה היה ענין צמצום והעלם, בכדי שיהיה מקום לתחתונים לקבל, ולא תהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוגים. ובענין זה ניתן לנו להבחין ב' דברים:
א. מעשה, היינו שהאדם מקבל הנאה.
ב. כוונה, היינו סיבה. כלומר, מי הוא המחייב לו לקבל את הנאה, הנקרא "מעשה". אז בא האדם לעשות חשבון נפש, שהאדם בא לראות, מי ומה גורם לו הנאה. מזה שהוא נהנה. ורואה, שכל הנאה תלויה בההשתוקקות להדבר. וזה אנו מיחסים להטבע שלנו. כלומר, שהבורא נתן לנו רצון והשתוקקות לקבל הנאה מאיזה דבר, שאנו מסוגלים להוציא משם הנאה. וכשהאדם עושה חשבון נפש, הוא רואה, שע"י זה הוא בא לידי פירוד מהבורא. כלומר שהוא רואה, שמקבלה זו הוא יקבל התרחקות מעבודת ה', מסיבת שינוי צורה. והוא מוכרח לקבל ע"י זה התקרבות לגשמיות, שעיקר פירוש גשמיות הוא, שמקבל על עצמו לעבוד בשביל תועלת עצמו, שהאדם נקרא "גשם", ולא לתועלת ה', שהבורא נבחן לבחינת "רוחני". ולכן מוטל על האדם לעשות כוונה על המעשה של הנאה:
א. שיאמין, שהנאה הזו שקבל, באה מצד הבורא ולא מצד כח אחר.
ב. שיעשה כוונה בעל מנת להשפיע, ולומר, היות שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו תענוג, לכן הוא עושה רצון הבורא, אחרת, אם לא שיכול לכוון לטובת הבורא, הוא מוכן לוותר על ההנאה זו.
אבל זוהי עבודה, שלא בפעם אחת מגיעים לזה. וזה נקרא, שמברך את ה'. כלומר, שע"י העבודה דלהשפיע, נבחן שהאדם נותן כלים להבורא, שתהיה לו האפשרות להשפיע להאדם תענוג. כי הצמצום, שהיה שלא להשפיע בכלים דקבלה, תהיה עכשיו מציאות, שהקב"ה כן יכול להשפיע, משום שהצמצום עבר מהם, מסיבת שמקבל עכשיו לא לתועלת עצמו, אלא בשביל תועלת ה'.
לכן יכולים לומר עכשיו, שהאדם שהוא עושה ברכה, היינו שמכוון בעת קבלת הנאה, שהנאה שלו היא בזה, שהוא ממלא רצון ה', מה שהוא רוצה להטיב לנבראיו, זה נקרא, שנותן ברכה במעשי ידיו של הקב"ה. כלומר, היות שמעשי ידיו של הקב"ה הוא להשפיע להנבראים, ובזה שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, יש כח למעלה להשפיע להתחתונים, היות שעתה אין התחתונים יתרחקו ע"י הקבלה. אלא להיפך, עתה ניכר שהם דבוקים בה'. והוכחה לזה היא, שהשפע יכול להתפשט לכלים המוכשרים לקבל, כי הכלים ישארו בקדושה. נמצא, שהוא גורם ע"י הברכה התפשטות השפע לתחתונים.
ובזה נבין מה ששאלנו, מהי חומרת ענין של ברכה. כנראה, שהוא עושה יותר היזקות משאר עבירות. ובהנ"ל, ענין ברכה הוא ענין של הכשרת כלים, שהבורא תהיה לו האפשרות לתת לתחתונים טוב ועונג, והשפע הזה הוא לא יהיה לרעתם. כלומר, שלא יתרחקו ע"י קבלת טוב ועונג ממנו יתברך, מחמת שינוי צורה. כידוע, ששינוי צורה גורם התרחקות מהבורא.
נמצא, מי שאינו עושה ברכה על ההנאה, כלומר שאינו מכוון שיהיה בעמ"נ להשפיע, הוא גורם מניעת השפע מלמעלה. נמצא, כאילו הוא גורם שלהקב"ה לא תהיה לו היכולת להוציא לפועל את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
וזהו כנ"ל, שבאדם נמצאות ב' פעולות:
א. מה שבא מצד הבורא, שהוא הרצון וחשק להתענוגים.
ב. היא הפעולה שאנו מיחסים אותה להנברא, שהיא הכוונה דעמ"נ להשפיע, שזה מיחסים להתחתון, שהוא צריך לכוון בעל מנת להשפיע.
נמצא לפי זה, שהכלי תהיה מוכשרת לקבל את השפע, ותשאר בדביקות בעת קבלת השפע, ב' תנאים, כנ"ל, המעשה והכוונה. ויש כאן להבחין בחינת שותפות בעשיית שלימות הכלי:
א. הבורא,
ב. הנבראים.
וזהו כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף ע"ט, ובהסולם אות ס"ז) וזה לשונו, ולאמר "לציון עמי אתה". "עמי אתה" אל תקרא "עמי אתה" עם עין פתוחה (פתח), אלא עמי אתה, עם עין חרוקה (חיריק), שפירושו להיות שותף עמי. מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי, כמו שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו", אף אתה כך, שבדברי חכמה שלך עשית שמים וארץ חדשים, אשריהם העמלים בתורה. זאת אומרת, ע"י התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, יכולים לבוא לדרגת ביטול הרשות של עצמו. וכל מה שהאדם עושה, יהיה הכל בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו.
ובהאמור יוצא, שאם אין האדם נותן את חלקו שבהכלי, שהוא חלק הב', הנקרא "רצון להשפיע", הוא גורם בזה, שהשפע מה שצריך להגיע להתחתונים, ע"י המעשה של התחתון, בזה שהוא לא נותן את הכוונה, השפע מתעכב בגללו. כלומר, בזה שלא נתן את הברכה, חסר את הקשר של עליון ותחתון, כי העליון הוא המשפיע והתחתון הוא המקבל. אם כן יש ביניהם שינוי צורה, ואין להם דביקות, אם כן איך יכול השפע לבוא להתחתון.
לכן כשיש בחינת מקשר, כלומר שגם התחתון רוצה להיות משפיע כמו העליון, כבר יכול השפע להגיע להתחתון, מסיבת הקשר שיש ביניהם. מה שאין כן אם אין הקשר הזה, דומה כאילו גזל את המזונות, מה שאביו ואמו צריכים לתת להילדים, האדם הזה גזל, ואין להילדים במה לחיות.
כלומר, זה שנהנה ולא עשה ברכה, היינו שלא נתן את הכוונה לתועלת ה', לכן לקח את ההנאה, שהיא בחינת קבלה, ומסר אותה להס"א, שהם לוקחים את כל בחינת קבלה בעל מנת לקבל, ובזה הם ניזונין. זאת אומרת, במקום שע"י הברכה, אם היה מכוון בעל מנת להשפיע, היתה הקדושה ניזונית מזה, כלומר שע"י היה ניתוסף שפע בעולמות דקדושה, הוא ע"י המעשה בלי כוונה, נתן כח להקליפות.
ואין לשאול, מהו הפירוש, שהשחית את העולם, הלא הוא לא קלקל את בחינתו עצמו. ואיזה שייכות יש לו לכל העולם, זה צריכים לפרש, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ' ע"ב) "רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".
רואים אנו, שאיש אחד, ע"י החוב שלו, הוא גוזל את המזונות, מה שצריך להגיע לכל העולם. לכן מי שאינו עושה ברכה, הוא גוזל את אביו ואמו. כלומר, מה שהם צריכים לתת לו שפע, ומה שצריכים אביו ואמו לתת לכל העולם, הוא מונע זה מהם. נמצא, שהוא השחית את העולם לאביהם שבשמים.
זאת אומרת, מה שאביהם שבשמים היה צריך לתת שפע ומזון לכל העולם, הוא גזל את זה הכח, שהיה צריך לקבל בכדי שיתוסף קדושה בכל העולם. ומסר זה הכח להס"א. היות שע"י כל בחינת "מקבל בעל מנת לקבל" שעושים התחתונים, נעשו מזה תוספות כח לס"א. וע"י כל כוונה על המעשה, שמכוון בעמ"נ להשפיע, גורם תוספות שפע בהקדושה.
ובהאמור מובן לנו את ענין חומרת "מי שנהנה בעולם הזה ולא נתן על הנאה ברכה". היינו כנ"ל, שהיא הכוונה, שרק ע"י הברכה ניתוסף שפע בכל העולמות, ומגיע שפע לכל העולם.
ובהאמור יוצא, שאם כוונת האדם היא רק לעשות נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, אז אין הוא מסתכל על גודל הנאה. ורק הוא מסתכל על גודל התשוקה, מה שהוא רוצה להנאות להבורא. היות שע"י השתוקקות להנות להבורא, הוא גורם בחינת השתוות הצורה בשורש נשמתו. וזה גורם שימשך שפע במידה יותר מרובה. היות שהעליון רוצה לתת יותר משהתחתון רוצה לקבל, רק חסר כלים דהשפעה. נמצא, בזה שהוא מתגבר בבחינת להשפיע, ממילא נמשך שפע מרובה. לכן אין לבקש, שיהיו לו אורות גדולים, רק להשתדל שיהיו לו כלים גדולים, שהם כלים דהשפעה.
וזהו כנ"ל שפירשנו, שאמרו חז"ל "מהו שכתוב "כי זה כל האדם". ומשיב, "אמר רבי, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". היינו, בשביל יראת שמים. כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה". וענין יראה הוא כמו שאומר בהסולם, שהוא מתיירא אולי לא יוכל להשפיע לה'. "וזהו כל האדם". זהו כל מה שיש לאדם לעשות, היינו להמציא לו כלים דהשפעה, והשאר, היינו אורות, ה' נותן. וזהו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"."
שאלה: כתוב "בזמן שהאדם נהנה מאיזה דבר, והאדם מברך עליו, יש כאן ענין חידוש האמונה, כלומר שהאדם בזמן הברכה צריך להאמין, שה' נתן לו את הנאה". מה זה "חידוש האמונה"?
זו הרגשה שהבורא שולח לו.
תלמיד: למה זה חידוש?
כי קודם דווקא מההבחנה הזאת הוא לא נהנה, לא הבדיל בזה בכלל.
תלמיד: כלומר האדם שמטבעו הוא נהנה הוא לא חושב על הבורא.
בטח.
תלמיד: זה הגיוני, כי דווקא כשבן אדם סובל או שחסר לו משהו, הוא מיד חושב על הבורא כי הוא צריך אותו.
כן.
תלמיד: איך בזמן כל הנאה להתרגל לשייך זאת לבורא, שהוא מהנה אותו? האם יש תרגילים שאפשר לעשות?
תחשבו על זה, תדברו על זה.
תלמיד: הוא כותב שבזמן שמקבלים הנאה גשמית ממשהו גשמי, אז אפשר לברך על זה. האם זה תרגיל נכון, תרגיל טוב?
זה שאנחנו מברכים על הנאה גשמית זה גם טוב, כן.
שאלה: בזמן שאנחנו לומדים זו גם הנאה, אז מהי הברכה על זמן הלימוד שלנו?
לפני הלימוד אנחנו צריכים לעשות ברכה.
תלמיד: מהי הברכה שרוצים להשיג מהלימוד, לא מה שמדברים בפה?
מאותו יחס שאנחנו מקבלים עכשיו על ידי זה שמאיר לנו המאור המחזיר למוטב, אנחנו נדרוש מהלימוד שלנו את המטרה הנכונה - גילוי הבורא על ידי השתוות הצורה עימו.
תלמיד: מה עושים כשמגיע תענוג לשכל, שהאדם פתאום מבין משהו, תופס משהו שקודם לא ראה?
זה לא כל כך מפריע.
תלמיד: אני שואל כי הוא כותב פה, או שאדם נהנה ויש רק טבע, ואז זה גורם לפירוד והתרחקות, או שאדם דבוק במטרה, דבוק בבורא, ואז זה מקשר אותו למטרת הבריאה, שזה בעצם התיקון שנעשה פה.
אבל בכל זאת הוא מתקרב למקור, או דרך הטוב או דרך הרע, אבל הוא מתקרב לבורא.
תלמיד: מעצם הלימוד.
כן. מעצם ההרגשה שהוא מקבל מהבורא בזמן הלימוד.
שאלה: כתוב שאברהם גילה את העולם שהוא סובל ייסורים, ואז הוא חיפש מי בעל הבית. איך יכול להיות שהאדם מגלה רע? אם יש לו רק כלי קבלה, אז הוא אמור להרגיש רק את הטוב והעונג שהבורא רוצה לתת בכלי הקבלה האלה. איך יכול להיות שאדם שעוד אין לו כלי דהשפעה ירגיש שיש רע אם בכלי קבלה הוא אמור לקבל רק טוב?
לאדם מלכתחילה יש גם מזה וגם מזה. גם מכלים דקבלה וגם מכלים דהשפעה יש לו התרשמות, יש לו כלים, יש לו הרגשה. מה שכן, הוא שומע מהלימוד שאם יהיה לו איזה מחסום, אם הוא ירצה לדעת מי גורם לו את ההרגשה הזאת, אז בזה הוא יתחיל להתקרב לבורא.
תלמיד: האם הרגשת הרע או הייסורים מתגלים רק לאדם שמחפש בורא?
תלוי איזה ייסורים. ייסורים יש לכל אחד בחיים, כל החיים הם רק ייסורים. אבל הסיבה לייסורים, מי הוא הכוח שגרם לו ייסורים, זה כבר עניין מטרתי והאדם מגלה אותו ככוח עליון.
תלמיד: אדם שהוא עדיין לא מטרתי, איך יכול להיות שהוא מגלה שהעולם מלא ייסורים?
לפי החושים שלו.
תלמיד: איך יכול להיות שבחושים שלו שהם הם רק כלים דקבלה יורגש רע?
הוא לא מרגיש שהוא מלא ושמח מהחיים שלו.
תלמיד: מדוע, האם יש לו כלים חדשים? באיזה כלים הוא מרגיש רע?
בכלים דקבלה.
תלמיד: אבל כלים דקבלה אמורים להיות מיועדים רק להנאה ותענוג שהבורא רוצה לתת.
אבל אין לו.
תלמיד: אין לו הנאה ותענוג?
כן.
תלמיד: זה שאין לו הנאה ותענוג בכלים דקבלה, האם זה אומר שקיבל כלי קבלה אבל הוא ריק?
כן.
תלמיד: כלומר יש צמצום והסתר, אבל אנחנו כן מקבלים כלים שאנחנו לא יכולים לקבל בהם את הרגשת הטוב והעונג עדיין.
ברור, לכן אנחנו לא מרוצים מהחיים.
תלמיד: כלומר אנחנו לא מרוצים מהחיים כי יש לנו כלים חדשים והם ריקים.
חדשים אני לא יודע, אבל יש לנו כלים ריקים, ואז אנחנו מחפשים מהי הסיבה.
שאלה: הוא כותב ש"ענין ברכה הוא ענין של הכשרת כלים". מה הכוונה?
הכוונה שאדם מתקן את הכלים כדי להרגיש שמהם הוא רוצה לברך את הבורא. ואז על ידי העבודה שלו מצידו הוא יכול לקבל עכשיו מהבורא מילוי בתוך הכלים שתיקן אותם.
תלמיד: האם את הברכה אנחנו עושים על כל דבר שיש בו תענוג?
על כל דבר שהוא עומד לפני התענוג, לפני שממלא לנו את הכלים שלנו.
תלמיד: כשאדם מברך, זה נשמע שהוא הולך גם לקבל לעצמו וגם ליהנות מזה שהוא מברך על משהו. איך גם פה לא לכוון בעל מנת לקבל? איך אני לא הופך את הברכה, את זה שאני מקדש את הבורא ואת התענוג, לעוד תענוג בעל מנת לקבל?
זה כל העניין של הברכה, שאתה בזה מכין את הכלי להיות בהשפעה, בעל מנת להשפיע.
תלמיד: האם אני לא נהנה מהתענוג?
זה תלוי באיזה מצב אתה נמצא, או שאתה נהנה מהתענוג, או שאתה נהנה מזה שאתה מבצע את הפעולה.
שאלה: בסוף המאמר הוא כותב שאנחנו צריכים כל הזמן להמציא כלים דהשפעה. הכול תלוי בנו, הוא רוצה לתת לנו כל הזמן מילוי, ואנחנו צריכים לבוא עם החיסרון הזה כל הזמן ולהמציא אותו. מה זה אומר להמציא כל פעם חיסרון?
להמציא כל פעם חיסרון זה אומר שאנחנו חושבים באיזה פעולות אנחנו יכולים לעשות תענוג לבורא שיתמלא בכל התענוגים של הבריאה.
תלמיד: כשאני קם בבוקר ומודה לבורא קודם כל על כך שקמתי לשיעור, להתחבר עם החברים, אני רואה שיש פה קשר לברכה. אני מרגיש שרב"ש נתן לנו במאמר הזה את היחס לבורא, לנותן. הבורא רוצה שנהיה שותפים שלו בכל המערכת, הוא מעלה אותנו ביחס שלנו כלפיו ורוצה שדרך היראה הזאת נרגיש את היחס שהוא נתן לנו ודרך הברכה, דרך הכוונה, נרצה להעביר את זה הלאה ולא להשאיר אותו אצלנו. אני מרגיש שרב"ש מחזק את הקשר בינינו לבורא.
נכון.
שאלה: בתחילת המאמר רב"ש אומר שההבדל בין האדם וכל שאר הבריאה הוא שיש מנהיג לבריאה, וברגע שמבקש אותו, אותו מנהיג מתגלה אליו. בסוף המאמר הוא אומר שיש איש אחד שאמור לקבל את כל הברכה, שאבא ואימא שלו רוצים לברך את כל העולם באותה ברכה.
אם אני רואה בחבר שלי את האיש שאמור לקבל את הברכה, איך אני כחבר בעשירייה עוזר לו לברך ולא לקטרג, כך שכל העולם יקבל את הברכה דרכו?
זה כבר עניין אחר. איך להעביר את זה לחבר? על ידי דוגמה.
תלמיד: ואם החבר שלי כרגע לא מסוגל לברך, להיות מקבל הברכה?
אני לא יודע איך לעשות זאת. איך אתה יכול לייעץ לחבר שבכלל לא נמצא לכיוון הברכה, לברך את הבורא, איך אתה מעביר לו איזה מסר שהוא יתהפך וירצה לברך את הבורא?
תלמיד: לי אין כוחות, אני רוצה לעזור לו. מה זה נקרא שאני חבר שעוזר לו?
לעזור זה בדוגמה.
תלמיד: מה זה נקרא דוגמה של חבר שמברך על הברכה?
להראות לו שאתה מבצע ברכה.
שאלה: כמה גדול הבורא שעורר אותנו לשבת ביחד מול רב כמותך וללמוד תורה, תודה לבורא. האם יש הבדל בין הודיה לברכה?
הכול תלוי באדם. הודיה זה גם על מה שהיה וברכה היא על ההזדמנות שהוא מקבל עכשיו, או כבר קיבל משהו.
תלמיד: אז ברכה היא על תענוג שכבר נמצא לפניי?
כן.
תלמיד: מהי הברכה לפני הבקשה, ברכה שבתוכה יש אמונה שהבורא ייתן? למשל אם אנחנו רוצים שירד גשם, קודם כל אנחנו צריכים להאמין שהבורא יכול לתת גשם.
כן.
תלמיד: האם יש הבדל בברכה אם אנחנו צריכים גשם ומאמינים שהוא יכול לתת, לבין מצב שכבר יורד גשם ואנחנו רוצים להודות?
בוודאי שיש.
תלמיד: מה ההבדל בין זה לזה, אני רואה שבדרך כלל הברכות הן "ברוך אתה ה' ש..".
כבר מברכים על מה שיש או מקווים שיהיה.
תלמיד: אבל האם אין הבדל בצורת הברכה בין זה לזה?
בין מה שאדם מקווה שהוא יקבל לבין מה שהוא כבר קיבל?
תלמיד: כן.
על זה שהוא כבר קיבל, יש לו ברכה ברורה. הוא קיבל וראה מה קיבל, ואז הוא מברך את הבורא ששלח לו את זה, למשל את הגשם.
תלמיד: לפני הבקשה, אם אני צריך להיות באמונה שהוא יכול לתת לי, אז מה הצורך בברכה? מה ההבדל בין הברכה הזו לבין ברכה כשכבר יורד גשם? אם אני רוצה גשם, אז הבקשה הנכונה היא לבקש כאילו הגשם כבר בדרך.
יש הבדל איך אתה מתייחס לבורא, גם במילים שלך. האם אתה רוצה להזמין את הגשם? האם אתה מברך את הבורא על הגשם שצריך להגיע? האם כבר קיבלת את הגשם? הכול תלוי ביחס שלך לפעולת הבורא.
תלמיד: מה היחס הנכון?
היחס הנכון הוא, שאתה בטוח שהגשם יבוא, מפני שאתה מבקש מהבורא שישלח לך.
תלמיד: ואם הגשם כבר יורד, זו רק הודיה?
מה עוד אתה צריך?
תלמיד: אם הגשם כבר יורד, אני שמח מאוד שהבורא כה גדול, אני מברך על זה.
בסדר.
תלמיד: אבל אני לא מרגיש את ההבדל בין הברכה, ההודיה לבין הבקשה.
אם אין עדיין גשם ואתה מבקש גשם, זו הרגשה אחרת מאשר כשאתה רואה שיש גשם ואתה מברך עליו.
תלמיד: יש שמחה גדולה, אם הגשם כבר יורד. אבל אם לפני הבקשה לגשם, אני אהיה בשמחה גדולה שהבורא יכול לתת וכמה גדול הבורא, אז אני יכול לשים שמחה בברכה שלי כאילו הוא כבר נתן.
כאילו אתה בתוך המעשה, בסדר גמור.
שאלה: רב"ש מסביר שברכה זו כוונה בעל מנת להשפיע של הנברא, שבלי זה השפע לא יכול להתפשט לתחתונים. ואז בכל פעולה בעולם הזה, שזה יותר קל כי אלו תענוגים יותר קטנים, האדם צריך להשתדל לכוון לעל מנת להשפיע וזו הברכה. יש ברכה לפני ויש ברכה אחרי, ורב"ש אומר שהברכה היא על חשבון האדם, שהוא צריך לעשות את הפעולה הזאת על מנת להשפיע.
כן.
תלמיד: יש כאן כמה שאלות. איך זה יכול להיות שאדם יכול לעשות על מנת להשפיע לבד? מה זה לפני ואחרי?
שיתפלל, שיבקש שיהיה לו כוח, ואז יבצע.
תלמיד: כלומר לפני פעולה הברכה היא לבקש כוח.
כנראה.
תלמיד: ואחרי, האם הברכה היא על זה שקיבלנו?
כן.
תלמיד: האם האדם צריך להרגיש שהוא קיבל כוח על מנת להשפיע?
אם הוא היה צריך וקיבל, אז שיברך.
תלמיד: ואיך קשורה יראה פה?
יראה, אם הוא יקבל או לא יקבל את התשובה, היא לפי הרגשת האדם.
תלמיד: הוא מסביר שבלי יראה כביכול אין ברכה.
ודאי.
תלמיד: מה היא היראה שצריכה להיות?
האם אני אוכל עכשיו להודות לבורא על מה שעשה לי.
שאלה: היראה היא צריכה להיות הכוונה על התענוג שמקבל, שבמקום שיקבל אותו בצורה גשמית יקבל אותו בצורה רוחנית. במאמר אחר הוא מסביר שלא יכולה להיות יראה לפני שעושה "ואהבת לרעך". כלומר הסדר הוא שמתחילים ב"ואהבת לרעך", ואז רק אפשר להגיע ליראה שמא לא יוכל לכוון על מנת להשפיע לבורא.
המאמר כמו שהוא כתוב, זה שהאדם עכשיו אמור לברך על כל תענוג גשמי שהוא מקבל, שלא יקבל אותו בעל מנת לקבל אלא יקבל אותו בעל מנת להשפיע. מהי הצורה הנכונה לעבוד עם תענוגים גשמים שכביכול לא קשורים או כן קשורים?
זו סתם שאלה.
תלמיד: זו לא סתם שאלה, זו שאלה לעניין המאמר. כי בכל המאמר הוא כותב שאסור לקבל על מנת לקבל מטעם שינוי צורה, אלא צריך שתהיה כוונה שנקראת יראה, שנקראת ברכה. איך פרקטית עושים את העבודה הזו של כוונה על תענוג גשמי?
אם אני מרגיש שקיבלתי תענוג גשמי, אז עליי להודות לבורא על זה.
תלמיד: אני מקבל את זה בכלים דקבלה, אז על מה אני מודה לבורא, על זה שהוא מילא אותי?
אם אתה מודה לו, עונה לו על זה, אז נקרא שאתה כנגד זה מפעיל את הרצון להשפיע מצידך.
תלמיד: מה זאת אומרת עונה לו?
אתה אומר, "ברוך אתה ה'", וכן הלאה.
תלמיד: כאן הבלבול. מה זה נקרא לעשות כוונה על תענוג גשמי? ובכלל, על איזה תענוגים אנחנו אמורים לעשות כוונות?
זה לא חשוב אם זה תענוג גשמי או רוחני. אתה בעצם רוצה להודות לבורא על זה שהוא שולח לך תענוג מסוים.
תלמיד: אז אני מודה לו שהוא נתן לי הרבה כסף, הרבה דברים טובים, טעמים באוכל, האם זו הכוונה?
נגיד שכן, אבל ודאי שלא על זה מדובר. אני לא מבין את השאלה.
תלמיד: על איזה תענוגים אני אמור לעשות את העבודה של להלביש את הכוונה בעל מנת להשפיע?
כל תענוג שמגיע, שאתה יכול לזהות שיש לפניך, אתה יכול לעשות עליו כוונה לקבל אותו בעל מנת להשפיע.
תלמיד: איך עושים את העבודה הזאת נכון?
אתה צריך לתאר נכון ככל האפשר את התענוג הזה שהוא מובן לפניך, ואז אתה עוטף אותו ביחס שלך לבורא, ואתה רוצה להודות לו על זה שאתה מקבל את התענוג. ראשית, אך ורק בגלל שזה בא מהבורא. שנית, אתה מקבל את זה בברכה, זאת אומרת באור חוזר, ביחס כזה לבורא, ואתה מרגיש שזה מקרב אותך לבורא.
תלמיד: איך העבודה שעכשיו תיארת קשורה לעבודת החיבור בינינו בעשירייה ובקבוצה?
כי יחס הבורא אליך מקרב אותך לבורא, והענייה שלך לבורא מקרבת אותך לבורא.
תלמיד: לא הבנתי.
בביצוע הברכה אתה מקרב את הבורא אליך ואתה ממך מתקרב לבורא. אתם כביכול עושים צעד אחד קדימה זה כלפי זה.
תלמיד: ועבודת החיבור בעשירייה, האם היא קשורה לעבודה הזו?
היא לפני זה, כן.
תלמיד: מה זאת אומרת לפני זה?
בכך שהייתם בכל העבודות האלה של להתקרב זה אל זה.
תלמיד: ואיך זה קשור עכשיו לזה שאני מקבל איזשהו תענוג?
אתה יכול עכשיו לקבל את התענוג הזה בכלים דהשפעה.
תלמיד: למה?
מה זאת אומרת למה?
תלמיד: עשיתי עבודת חיבור עם העשירייה, עשינו ישיבת חברים, למדנו יחד, ועכשיו מגיע אלי איזה תענוג גשמי בחיים. איך זה קשור לזה?
זה לא חשוב אם אתה מקבל תענוג גשמי או רוחני, אלא אחרי פעולת החיבור עם הקבוצה אתה מקבל את כול הדברים האלה שהם מגיעים מהבורא.
תלמיד: אם אני עכשיו רוצה לקבל את התענוג הגשמי הזה לא בצורה גשמית אלא בעל מנת להשפיע או לפחות להתקרב לזה, אז איך אני עכשיו מלביש כוונה על התענוג הגשמי?
הכוונה על תענוג גשמי היא כזאת שאתה רוצה להודות לבורא על זה שהוא קירב אותך לחברים ואת החברים אליך, ועל זה שאתם עכשיו יכולים להיות דבוקים זה אל זה, ובחיבור הזה אתם תגלו את הבורא.
לא נראה לי שהבנתי בדיוק את מה שרצית להעביר לי.
שאלה: כל המאמר מדבר על הכוונה שעושים על המעשה.
כן.
תלמיד: האם בסוף היום האדם צריך לעשות חשבון איפה הוא היה בכוונה, איפה לא או פשוט להמשיך?
מה זה פשוט להמשיך?
תלמיד: נגיד במהלך היום אנחנו עושים כל מיני פעולות גשמיות.
יש לך לא רק פעולות גשמיות.
תלמיד: אני מתכוון בכללית צריך לעשות חשבון איפה הייתי עם כוונה, איפה לא הייתי עם כוונה.
קריאת שמע על המיטה.
תלמיד: וזה קו השמאל היחיד שאני צריך להיות במהלך היום.
כן.
שאלה: כתוב "כל זמן שאין האדם ראוי להרגיש מי הוא המפרנס שלו, אז הקב"ה מתלבש בלבושים גשמיים, כלומר שרק בלבושים הנמוכים, שגם בעלי חי מסוגלים גם כן להרגיש בהלבושים האלו הנאה, וגם לבחינת המדבר ניתן לו להרגיש בהם הנאה." מה זה אומר שהבורא מתלבש בהנאות גשמיות?
בכל דבר, בלחם, בסוכר, במים, במה שאתה רוצה. בריחות, בצלילים, הבורא מתלבש בכל הדברים האלה ולכן אנחנו מבדילים בהם כל מיני שינויים. כשאנחנו מגיעים לחיבור עם ההנאות הגשמיות האלה אז אנחנו יכולים לענות עליהם לבורא. בכל רגע ובכל מצב הוא מכניס את האור שלו לכל צורת התענוג וחיבור והשפעה בינינו וכן הלאה.
תלמיד: האם זה לא עלול לגרום שהאדם ידבק בהנאה הגשמית?
לא, הוא מייחס את זה לבורא.
שאלה: כאשר אנו מבקשים משהו מהבורא ומה שאנחנו רוצים קורה האם זה אומר שהבקשה נכונה?
יכול להיות.
שאלה: כתוב בטקסט ש"המעשה בלי כוונה, נתן כח להקליפות". למה פעולה חסרת כוונה ממלאת את הקליפה?
כי הכוונה הייתה שם - בתוך המעשה ללא כוונה.
תלמיד: רב"ש כותב שגם אחרי שהאדם קיבל כבר איזו התעוררות הוא לא רוצה להרגיש משועבד לבורא.
"באם יקבל על עצמו את הדעה שיש מנהיג, הלא הוא מוכרח לקיים את פקודי המנהיג, ויהא מוכרח לומר, שיש שכר ועונש. אם כן יותר טוב לומר, שהטבע הוא בלי מנהיג חס ושלום. ובזה הוא יכול לחיות חיי הפקר."
הדבר הזה תופס לא פעם במשך היום כאילו אתה מרגיש שבצורה מודעת, אפילו עשית בחירה, להתעלם מזה שיש מנהיג. איך אנחנו יכולים בנקודה הזאת לעזור אחד לשני, איך אפשר להתגבר על זה?
אני לא יודע. האם החשבון שלך עם הבורא או לא?
תלמיד: כן, החשבון הוא עם הבורא. אבל כאילו היצר מחזיק אותך, לא רק שהבורא עשה, אתה בעצמך בוחר להתעלם ממנו.
לא, אתה קודם כל צריך לגלות את הבורא במרכז הציור שלך - איזה כוחות פועלים עליך - הבורא נמצא במרכז. ואז, כלפיו אתה מכוון את כל הפעולות שלך כי אתה רוצה עכשיו לעשות בתשובה.
תלמיד: האם כשיש לי את הנקודה שאני מצליח להחזיק שהבורא הוא במרכז, אני כבר במסלול?
בלי זה ודאי שלא יהיה לך כלום. התנאי הראשון שאין עוד מלבדו, ושזה הוא שולח לך, לא חשוב מה אתה עושה. ולכן, אם אתה עונה אז אתה חייב לענות לו. לכן, אין כאן עוד מעשה.
תלמיד: אנחנו רוצים להמליך את המלך, שהמלך שולט עלינו. אבל כאילו פה הוא מתאר מצב שהאדם אומר, אני יודע שיש בעל בית, אני יודע שהמלך שולט, אבל אם אני אומר את זה במודע אז אני חייב לעשות את הפקודות שלו, ולכן אני בוחר להתעלם שהוא קיים.
אז אם כבר אתה בוחר להתעלם, אז אין איתך חשבון.
תלמיד: זו השאלה שלי, איך בנקודה הזו החברים יכולים לעזור זה לזה להתגבר על ההתעלמות הזאת במודע מהבורא?
דוגמה, להראות דוגמה לכולם, לכל הקבוצה, שאתה עושה חשבון עם הבורא בכל פעולה ופעולה שעוברת עליך. רק דוגמה. אלו דברים מאוד מאוד קונקרטיים, מכוונים - רק מהבורא אני מקבל את ההתעוררות, מה לעשות, באיזו צורה וכן הלאה. ורק אליו אני פונה בתגובה שלי, מה אני עושה ומה אני רוצה שהוא ירגיש מזה. אם אני כל הזמן הולך בצורה כזו, "אני לדודי ודודי לי", אני מצליח מהר מאוד.
שאלה: הרבה פעמים אתה עושה כוונה ומבקש בלילה לפני השינה שהבורא יעזור לך לקום ולהגיע, ובבוקר כשאתה מתעורר אתה מודה לו, אתה יודע שבכוחות עצמך לא היה סיכוי שהיית מתעורר כי הלכת לישון מאוחר, ובאמת קל להודות. גם לפני כל מיני פעולות, אם אתה מצליח לכוון זה מצוין. אבל לפעמים בסוף היום אתה עושה חשבון איפה הצלחת ואיפה לא הצלחת, ואתה רואה שהיית עם המשפחה והאישה והיה נחמד, ובאותו רגע לא הצלחת לברך לפני הפעולה, אבל אתה מוצא את עצמך כן מודה לבורא על כל התענוג שהוא נתן לך.
האם הברכה הזאת בדיעבד שווה משהו, או אם פספסתי ולא עשיתי כוונה לפני, זה לא שווה?
אפילו בדיעבד, אפילו אם אתה נזכר אחר כך, לא חשוב באיזו צורה, בכל זאת זה משהו.
תלמיד: העיקר להיות בקשר כל הזמן?
כן.
תלמיד: הזכרת את "קריאת שמע שעל המיטה", האם הכוונה לקריאת הטקסט או שהכוונה היא לעשות חשבון נפש?
הכוונה היא שאחרי "קריאת שמע" אתה כבר לא עושה שום פעולות, אלא גמרת את הקריאה ואתה הולך לישון, מתנתק מהמציאות. בדרך כלל ממליצים לקרוא את "קריאת שמע" הזאת לא במיטה, על אף שזה נקרא "על המיטה", אלא תשב ליד השולחן ותקרא, אפילו תיטול ידיים ותקרא.
תלמיד: בעם היהודי יש עוד המון ברכות שמכוונות אותנו. אם לפני שאני יושב לאכול אני עושה כוונה ומודה או קורא את הטקסט שמקובלים רשמו, יש לכך ערך מוסף?
כן. יש ערך מוסף לקרוא אותו טקסט מהסידור נגיד, ובקול רם, זה יותר נכנס ללב. לא שהבורא יותר מבין או מרגיש או משהו, אלא ללב שלך זה נכנס יותר.
שאלה: בגשמיות אנחנו עושים ברכת המזון אחרי האוכל.
כן.
תלמיד: לפי המאמר אם מגיע תענוג אז יש אפשרות לקבל אותו בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, לפי היכולת של האדם, לפי המסך. איפה באה בכלל פעולה של ברכה בתוך הכלי הרוחני, ועד כמה היא בכלל יכולה לשנות את חוסר הכוונה בתחילת הפעולה?
לא הבנתי, איפה המקום של הברכה?
תלמיד: אנחנו לומדים בארבע בחינות דאור ישר שמגיע תענוג, ואם יש לי יכולת, אם יש לי מסך, אז אני מקבל את התענוג בעל מנת להשפיע מלכתחילה.
כן.
תלמיד: אם קיבלתי תענוג בעל מנת להשפיע, אז איפה בכלל נכנסת ברכה, ולמה צריך ברכה אם מלכתחילה קיבלתי תענוג בעל מנת להשפיע?
איך אתה מקבל על מנת להשפיע? אתה לוקח משהו שבעל הבית נותן לך, ואתה נושם את זה, והוא רואה, אתה רואה, אתה מראה לו שאתה נהנה, ואז אתה נותן ברכה. בצורה כזאת אתה מהנה אותו ומקבל תענוג ממנו. זה מובן?
תלמיד: זה מובן.
כך זה כלפי הבורא.
תלמיד: אבל אמרת קודם שגם אם עשיתי את המעשה בכוונה לא נכונה, בכל זאת לברכה אחרי המעשה יש כוח.
הבורא מקבל את הפעולות שלנו בהבנה. זה כמו שאנחנו עם הילדים שלנו, איך שיהיה.
שאלה: כדי לעשות את הבירור בין פעולה גשמית ופעולה רוחנית אפשר להגיד שפעולה גשמית היא כשאין לי שום יחס לבורא?
כן.
תלמיד: האם בפעולה רוחנית ההבדל בין להשפיע ועל מנת לקבל הוא בזה שאני מודה לבורא על מה שהוא נתן לי? אם אני בהודיה אז הפעולה היא בהשפעה, ואם אני לא מצליח להודות אלא אני בטענה, או בתלונה, זה בעל מנת לקבל.
כאן אפשר להתבלבל.
תלמיד: איך אפשר לעשות את הבירור שבפעולה שלי יש אפילו מעט מהשפעה?
ככל האפשר. האמת היא שכל הזמן צריכים לברר את זה, לסדר את זה יותר ויותר. אבל בזה כל העבודה שלנו.
שאלה: רב"ש כותב פה "ולכן מוטל על האדם לעשות כוונה על המעשה של הנאה:
שיאמין, שהנאה הזו שקבל, באה מצד הבורא ולא מצד כח אחר."
האם זו פעולה אחרי שהוא קיבל הנאה או לפני?
לא, הוא מקבל הנאה ועכשיו הוא מרגיש בתוך ההנאה שהיא באה מהבורא ועל זה הוא בונה את התגובה שלו.
תלמיד: בעת שהוא מקבל את ההנאה?
בעת שמקבל הנאה.
תלמיד: אחרי זה הוא אומר "ב. שיעשה כוונה בעל מנת להשפיע, ולומר, היות שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו תענוג". איך אנחנו מבדילים בעבודה שלנו בין מה אנחנו צריכים לעשות לפני שמקבלים תענוג, ובעת שמקבלים תענוג. למשל אנחנו נמצאים בשיעור, אנחנו מקבלים תענוג במשך שלוש שעות, האם יש הבדל בין איך שאנחנו צריכים לכוון את עצמנו בעשירייה לפני השיעור, לבין הכוונה שאנחנו צריכים לעשות בזמן השיעור, לבין היחס שצריך להיות לנו אחרי השיעור, לאחר שקיבלנו תענוג וכוחות כדי לא ליפול?
כן.
תלמיד: מה סדר העבודה, האם יש סדר עבודה בעל מנת להשפיע, למעלה מהדעת, מה ההבדל בין השלבים האלה, לפני, בעת ואחרי?
לא, זה לא שייך ללמעלה מהדעת ולמטה מהדעת ובתוך הדעת. ההזדמנויות האלה, האפשרויות האלה ישנן תמיד לפני האדם.
תלמיד: אז אין פה מקום לעבודה בקבוצה?
עבודה בקבוצה בזמן התפילה היא עוד לא בשבילנו.
תלמיד: אז למה הוא כותב "ותשאר בדביקות בעת קבלת השפע"? איך בעת השיעור כשאדם שומע את השאלות והטקסט, הוא נמצא בכוונה הזו, איך הוא מקבל את התענוג והכוחות האלה?
הוא מקבל תענוג מכך שהוא לומד יחד עם החברים ויש להם יחד כוונה לבורא שיראה אותם, יחבר ביניהם, יעלה אותם כמה שאפשר אליו והם רוצים שכל הפעולות האלה יהיו כדי לכבד אותו, שיהיה מזה תענוג לבורא, זה הכול.
תלמיד: והוא כותב עוד "שע"י היה ניתוסף שפע בעולמות דקדושה, הוא ע"י המעשה בלי כוונה, נתן כח להקליפות." האם אדם יכול לעשות חשבון כזה, שאם לא עשיתי כוונה, זה הלך לקליפות? או שזה לא קשור למדרגה שלנו?
שיידע שבצורה כזו הוא ממלא את הקליפות, אבל בוודאי שהוא לא רוצה בזה.
תלמיד: הוא כותב "שע"י השתוקקות להנות להבורא, הוא גורם בחינת השתוות הצורה בשורש נשמתו". איך יכול להיות שמספיקה השתוקקות כדי לגרום משהו בשורש נשמתו?
כי זה מספיק, זה הכלי שלו, הרצון שלו מכוון לזה, וודאי שהכוונה שלו בזה.
תלמיד: לכן הוא כל הזמן כותב על רצון והשתוקקות, ולא רק על רצון?
כן, בדרך כלל אנחנו חושבים כך.
שאלה: שמעתי חברים אומרים, "כאשר מגיע רצון גשמי או רוחני לאדם". איך זה בכלל יכול להיות, הרי בירור האדם קובע האם התענוג המגיע הוא גשמי או רוחני. או שיכול להיות שמראש מגיע תענוג גשמי ואני צריך איכשהו לכוון אותו?
לא, לא מגיע תענוג גשמי, תענוג המגיע אלינו, מגיע אלינו תמיד מהבורא, אבל כשהוא מתלבש בנו, כאן יש כל מיני הבחנות.
תלמיד: כלומר, האדם קובע האם התענוג גשמי או רוחני, התענוג עצמו לא מסווג.
לא אמרתי שהאדם קובע, אמרתי שהתענוג מגיע מלמעלה.
תלמיד: אבל הוא מגיע בלי סיווג ותלוי במאמץ שלי?
יכול להיות, אבל אני לא יודע איזה מאמץ עשיתי וכמה גרמתי לתענוג המגיע אליי להתלבש באיזה אור חוזר ממני. לכן, אנחנו עוד לא יכולים לברר זאת. אומנם יש כאן כמה הקרובים לבירור הזה, אבל בדרך כלל עוד לא.
שאלה: כתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שבכדי שהאדם יחזיק את היראה, הנקראת "מלכות שמים", עשה תיקון. היינו, ברגע שהאדם עוזב את המלכות שמים, הנקראת "אמונה למעלה מהדעת", עשה ה' מעשה, שהוא, שהאדם תיכף יורד ממצבו, שהיה חושב על רוחניות, ונופל לתוך עולם הגשמי.." אני מרגיש שכל הזמן אני נופל, אני מגיע לשיעור ונופל.
סימן שאתה לא דואג להחזיק את עצמך ברוחניות.
תלמיד: זה כל כך ברור, אבל איך תופסים את הרגע ומחזיקים אותו?
על ידי תפילה.
תלמיד: זה כל כך ברור.
זה טוב שזה ברור?
תלמיד: אבל איך מתקדמים, התפילה היא גם תוצאה, אני לא מבין איך אפשר להחזיק את זה כל הזמן?
הבורא נותן לך הרגשה שאתה מתנתק מהמקור הרוחני, אז לפחות להודות על זה, ולהשתדל.
שאלה: מה זה אומר שעל ידי הברכה אני מקשר, איך ברכה מקשרת?
הברכה מקשרת בינך לבורא. ברכה, תפילה, זה מה שמקשר. הברכה היא כלי עבודה מאוד חזק, זה כלי שאתה על ידו יכול לבצע את כל הפעולות שיש לך בדרך, מעכשיו ועד גמר התיקון. הכול על ידי התפילה.
תלמיד: אפשר לומר שכאשר אני מכוון להיות מקשר בין תחתון לעליון, מותר לי ליהנות מהפעולה הזאת?
כן. בכלל, מכל דבר מותר ליהנות, אבל לא מיד, אלא כשאתה מכין את עצמך לפעולה כזאת, תכלית הבריאה ליהנות.
שאלה: שמעתי שהברכה היא כלי עבודה חזק.
מאוד.
תלמיד: מהו תהליך הברכה בדיוק?
יש לנו מאמרים על זה. ברכה היא חיסרון כלפי הבורא מצד הנברא. שהנברא רוצה להעמיד את הבורא במקום כמה שיותר גבוה שהוא מתאר לעצמו. בכך הוא פותח את ליבו, ובאמת מעלה עוד ועוד את הבורא עד רום המעלות לפי כמה שהוא מבין. זו ברכה.
תלמיד: כשאדם מברך, מה המטרה שלו? למה הוא צריך לשאוף?
הוא רוצה במשהו להגיד תודה לבורא.
תלמיד: והתודה לא קשורה לשכר? על מה התודה?
במה שאדם מרגיש שהוא קיבל מהבורא והבורא התחשב עימו ודחף אותו לדרך הנכונה ולכיוון הנכון, על זה אדם מודה לבורא.
תלמיד: זאת אומרת על עצם זה שבכלל יש לו קשר עם הבורא, שהוא אפילו חושב על הקשר?
בוודאי. כן.
תלמיד: זו פעולה חשובה הברכה?
כן, הברכה היא פעולה מאוד חשובה. יש לך ברוך ה' ילדים, תחשוב על מצב בו הם היו מגיעים אליכם, אל אבא ואימא שלהם, ואומרים לכם תודה. איך הייתם שמחים ונהנים מכך שכל ילד, פעם ביום, היה מגיע ואומר לכם תודה, לא סתם כך, אלא מבטא זאת בצורה שלמה. לכן ברכות הן דבר גדול מאוד. זה מצביע על כמה הנברא מבין ומשיג שהבורא עושה את זה בשבילו וזה מאוד חשוב.
שאלה: הברכה אמורה להוביל אותנו לשמחה פנימית? בעצם אתה חייב להיות בשמחה ולהודות על מה שהבורא סידר לך, אף על פי שמצבך הכי גרוע בעולם?
כן.
שאלה: במאמר הזה ובכל המאמרים, בתחילה מבורר שסיבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו ולהגיע לדבקות על ידי תיקון הכוונה והשתוות הצורה. בכל מאמר זה ניתן בצורה נפרדת, כך שביחד כל המאמרים נותנים תמונה מושלמת. האם כל מאמר נותן זווית ראייה נפרדת?
כן, ודאי, אחרת בשביל מה הוא כתב.
תלמיד: וביחד זה אמור לתת תמונה אחת?
זה כבר תלוי במי שקורא.
שאלה: אפשר להגיד שהרגשות אמת מגיעות מזה שמרגישים לפחות חלק מאהבת החברים במשהו. נניח שבן אדם בא לכאן ומרגיש התעוררות, שמחה, במשך השנים אולי זה יורד אבל לפעמים באה הרגשה כזאת. האם זה הכלי שאז אפשר להרגיש בו ברכה על כל דבר גשמי ברגש האדם?
זה תלוי באדם.
שאלה: אני רוצה להשתמש בדוגמה של רב"ש על בן שקיבל בירושה פרדסים ובכה. הוא הצליח לעבד את הפרדסים אבל בצער ובדוחק ואחר כך קיבל פירות ונתן ברכה. ויש בן נוסף שקיבל את העבודה הזאת בברכה ועיבד והוציא פירות וגם בירך. אצל שניהם הברכה הייתה שלמה, האם יש הבדל?
כלפיי כל אחד היא יכולה להיות שלמה או לא שלמה.
תלמיד: הברכה שלמה עד הסוף אם שניהם מברכים על הפירות שהוציאו?
כן, אבל כל אחד בתנאים משלו. כי מי שקיבל וקיבל את זה בשמחה וידע מה לעשות עם הפרדס, אז הוא עבד והוא שכר אנשים ומכר את הפירות מהפרדס ובירך על זה את אבא שלו, כי קיבל ממנו ירושה טובה, נכונה שעכשיו יכולה לספק אותו לכול החיים. ומי שלא רצה את זה וקיבל את זה, אז אומנם הוא איכשהו אוכל מזה אבל סיפוק מזה לא מבין, לא משיג, לא מרגיש. ולכן יש הבדל בברכה שלהם.
תלמיד: אם נניח אנחנו עושים פעולות הפצה ואחד עושה את זה בצער ובחוסר רצון והשני עושה את זה ממש בשמחה ורואה תוצאה יפה לפניו, ושניהם קיבלו תוצאה שהם נהנים ממנה ושניהם נותנים ברכה, אז הברכה הזאת היא אותה ברכה?
לא. יכול להיות שזה שעשה ללא רצון, אחר כך כשמקבל את התוצאה מרגיש יותר תענוג, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".
שאלה: לאני רוצה שאול מהצד השלילי, מי שלא עושה ברכה, הוא כותב "שאיש אחד, ע"י החוב שלו, הוא גוזל את המזונות, מה שצריך להגיע לכל העולם". מה זה "איש אחד"?
מה כתוב ליד זה?
תלמיד: "שאיש אחד, ע"י החוב שלו, הוא גוזל את המזונות, מה שצריך להגיע לכל העולם. לכן מי שאינו עושה ברכה, הוא גוזל את אביו ואמו".
אלה דברים גבוהים.
תלמיד: הוא גם כותב "שאם כוונת האדם היא רק לעשות נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, אז אין הוא מסתכל על גודל הנאה. ורק הוא מסתכל על גודל התשוקה, מה שהוא רוצה להנאות להבורא". איך מעוררים את התשוקה ומגבירים אותה?
זו הזדמנות שלי ליהנות לבורא.
תלמיד: איך מעוררים את התשוקה הזאת ליהנות מהעבודה הזאת ולא מהמילוי?
איזה מילוי? המילוי שלי הוא עד כמה אני נותן לבורא, מזה אני נהנה.
שאלה: לגבי שם המאמר, הוא בעצם שואל פה שאלה, מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה שמייחסים לה'? אז אני מפנה אלייך את השאלה, מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה שמייחסים לה'?
חיסרון. שאדם מרגיש שיש לו על מה להתבסס כדי לפנות לבורא. זה מגיע לי מהבורא, צריך לייחס את זה לבורא.
שאלה: לבורא חשוב שהנברא יקבל הנאה או חשוב לו שהנברא יבין את הקשר דרך ההנאה?
לבורא חשוב שהנברא יקבל מילוי, שזה נקרא תענוג, הנאה, ושזה יהיה לו מכך שהוא משיג את כול המציאות.
תלמיד: ומה חשיבות הקשר ללא הנאה?
אין שום חשיבות. הכול נמדד לפי הנאה. הכלים שלנו כולם הם רצון לקבל.
תלמיד: יכול להיות שבצמצום אין הנאה ויש קשר עם הבורא?
לא, אין קשר.
תלמיד: אין קשר. חייבים לקבל את ההנאה?
כן. חייבים לקבל את ההנאה.
שאלה: אדם מגיע אליו תענוג, אתה אומר שבלי תענוג אין שום קשר עם הבורא, איך בתוך התענוג הזה למצוא קשר עם הבורא ולברך אותו על התענוג?
אתה מקבל תענוג, בתענוג הזה אתה יכול להתקשר עם הבורא, כי הבורא שלח לך תענוג ואתה הרגשת אותו ועכשיו על ידי התענוג הזה בחזרה אתה יכול להתקשר לבורא, למקור התענוג. אז הבורא מעביר לך תענוג למרכז הרצון שלך ואתה על ידי היחס שלך מגיע למרכז הפעולה שלו. רק לסדר את היחס ההדדי ואז אתה תתחיל לקבל ממנו לפי היחס הנכון שלך את כל הנרנח"י.
תלמיד: אתה אומר שבמרכז התענוג שלך אתה מתחיל לבנות קשר עם הבורא, אבל איך? הרי אני מרגיש את התענוג בתוכי, הוא מסיח את דעתי מהבורא. איך לצאת ממנו בלמקד את עצמי כלפי הבורא?
אתה לא צריך לדאוג לשום דבר חוץ מזה שאתה רוצה לקבל תענוג מהבורא, ולהחזיר לו את התענוג שלך, לא שלו אליך, אלא שלך אליו, באותה מידה, ככל שאתה מסוגל, זה נקרא "באותה מידה". ואז אין לך תענוג יותר גדול מזה שאתה מרגיש שהבורא קיבל תענוג ממך ושהוא נהנה ממך. כמו אימא שמקבלת תענוג מהילד הקטן שלה שמחייך אליה או עושה משהו. זו העבודה שלנו.
תלמיד: אמרת שהוא יכול לקבל את כל הנרנח"י. נרנח"י זה מה שאני מרגיש באור חוזר כמו שהבורא נהנה?
נרנח"י אתה מקבל מהבורא ככל שאתה מעלה את היחס שלך אליו באור חוזר. באור חוזר אתה מגביר את האור שבא ממנו פי תר"ך פעמים.
שאלה: כשהאדם מאבד את המצב הרוחני והוא מתרחק ממלכות שמים נאמר במאמר שהוא צריך ללכת באמונה למעלה מהדעת. מה זה אומר שהנפילות האלה, הירידות האלה עוזרות לנו מלשנות את סדר העבודה בלמעלה מהדעת. למה הכוונה שהירידות מונעות מאיתנו ללכת באמונה למעלה מהדעת?
זה ברור שהן מרחיקות אותנו מהבורא, ולכן אין לנו ברירה, אנחנו צריכים לעשות אילו פעולות כלפיו.
תלמיד: האם יכולים להיות שינויים בסדר העבודה כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת? כשאנחנו נמצאים בירידה, האם אנחנו צריכים לשנות משהו כדי להגיע למצב של אמונה למעלה מהדעת בצורה נכונה?
כן, זה יכול להיות, אבל זה כבר תלוי בדרך, יותר תלוי בחברים, עד כמה אנחנו רוצים עוד ועוד להתחבר כדי לגעת בבורא.
תלמיד: מהו הסדר הנכון של העבודה כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת?
הסדר הנכון תלוי בהכנה שלנו. לא בזה שעכשיו, בזמן שנמצאים בקשר עם הבורא יכולים להנות לו, אלא ככל שאנחנו לפני כן מוכנים. אם אנחנו רוצים להיות מחוברים עם החברים שלנו, זה קודם כל. אל תחשבו שזה דבר קל ומגיע מעצמו. זה דבר עקרוני, מאוד חשוב. וכשאנחנו מחוברים איתם, אנחנו צריכים עוד לחטט בחיבור שלנו על מרכיביו, איך אנחנו יכולים עוד יותר להיות מקושרים, דבוקים אליו. וכאן אנחנו נרגיש איך בכל זאת, להידבק אליו. זה יקרה.
שאלה: איזו עצה אתה יכול לתת לאדם שבונה כוונה לפני הפעולה, אבל שוכח אותה תוך כדי הפעולה?
זה יבוא. אדם יעבור עוד כמה מצבים כאלה שבהם הבורא מרחיק אותו, ואז הוא יתקרב בחזרה בצורה נכונה.
שאלה: איך אני יודע שהתענוג מגיע מהבורא?
אם אתה מכוון לבורא, לעל מנת להשפיע לחברה, אז בטוח מה שאתה מקבל אתה מקבל מהבורא.
שאלה: האם אנחנו יכולים לברך את הבורא אפילו כשאנחנו לא מרגישים תענוג, כשאנחנו סובלים? ואיך אפשר לעשות את זה?
כן. אפילו בזמן ייסורים, כמו שרואים בתהילים, ובמקורות אחרים, אפילו כשקיבלנו מהבורא מכות, בכל זאת, מתוך המכות אנחנו מגיעים להתעלות כלפיו ולברכה. זה אפשרי, כמה שניתן.
שאלה: אם אני אומר, "תברך אותי, בבקשה", מה בדיוק אני מבקש ממך בבקשה הזאת?
"לברך" זה נקרא לקרב, לחבר.
שאלה: בדרך כלל, אני מברך כשהבורא נותן לי איזה תענוג. לפני שהשתמשתי בו אני מברך את הבורא על כך שהוא זימן לי את התענוג, ואז אני מברך בקול רם וכל מי ששומע משתתף אתי יחד בהתקרבות הזאת. האם אנחנו יכולים לעשות פעולות כאלה בתוך העשיריות או בזמן השיעור?
כן. בבקשה. רק תבררו את זה ביניכם בצורה כמה שיותר מדויקת.
שאלה: במאמר רב"ש כותב, שאם אדם לא עושה ברכה, אז חסר קשר בין עליון ותחתון בגלל אי השתוות הצורה, ואז אין דבקות. ומי שלא עושה ברכה, הוא לא מתכוון לתועלת ה' ובזה נותן כוח לסטרא אחרא. ידוע שגם בנצרות וגם באסלאם לפני הסעודה מברכים על המזון אפילו ללא לשמה. האם בזה נוצרים ומוסלמים גם עושים נחת רוח לבורא?
אם תהיה לי הזדמנות ואני אשאל אותו, אז אני אעביר לך. אני חושב שבלי ספק, כל אדם, כל בהמה, כל ציפור, כל דג, לא חשוב מי ומה, מי שמקבל מזון, בריאות, הרגשת חיות, כולם מברכים את הבורא, רק עלינו לעשות זאת בצורה מודעת. אבל הם עושים זאת בלי מודע ולכן הם לא טועים, ואנחנו בזה יכולים לטעות וטועים כל הזמן.
שאלה: איזו עבודה האדם צריך לעשות כדי לברך את המצבים של לילה, כשיש קשיים, בעיות כלכליות, בעיות בריאות? איך לברך על זה?
גם על זה לברך, מפני שכל הדברים האלה עוברים עלינו כדי לתקן אותנו. אין משהו שבא ועובר עלינו ללא צורך תיקון.
שאלה: איך אני מזהה וקובע כשאני מקבל מהבורא, שאני אקבל את מה שהוא נותן ואסכים עם זה, וכשאין לי הסכמה, אני אוכל לתקן זאת?
לפי כמה שאתה מבין מהי מטרת התיקון, מטרת הבריאה ומטרתך. לפי זה אתה תסתדר עם זה.
שאלה: האם הברכה היא בדיוק הסיפור של בעל הבית והאורח?
יכול להיות.
תלמיד: מורגש שבעביות גבוהה קל יותר לעשות את הברכה לעומת עביות נמוכה. מה ניתן לעשות?
להתקדם ככל האפשר, ואז נבין יותר.
שאלה: כל השיעור נשמע לי שיש עניין חדש שהוא ההדדיות עם הבורא. שצריך לחשוב מה הבורא מרגיש ולהראות לו שאני נהנית מהריח, כמו שאמרת.
זה לפי המאמר שהרב"ש כתב.
תלמידה: זה נשמע מאוד מעניין ועושה חשק לעבוד בצורה כזאת. אבל אמרת מקודם, "ורק אליו אני פונה בתגובה שלי, מה אני עושה ומה אני רוצה שהוא ירגיש מזה". איך אדם יודע מה נכון לרצות שהבורא ירגיש מהתגובות שלו?
שיברר.
שאלה: להיות אסיר תודה זאת זכות גדולה. איך אנחנו יכולים להישאר כל הזמן בהודיה ולהיות אסירי תודה לבורא?
להתפלל, זה מה שחסר לכם. תפתחו את הסידור ותתחילו להתפלל, כמה כל אחד מבין או לא מבין זה לא חשוב, וכך תרגישו שאתם הולכים בקשר לבורא. תתפללו.
שאלה: מקובלים כותבים על מה שהם משיגים, וכאן במאמר כתוב איך שהבורא ברא עולמות. איך ניתן להשיג את זה? האם זה שייך לעצמותו?
לא, זה לא שייך לעצמותו. זה שייך ליחס הבורא לנבראים, שזה בעצם מה שאנחנו לומדים.
שאלה: לגבי "קריאת שמע על המיטה". כל יום שולחים לנו קטע הכנה לשינה של רב"ש או של בעל הסולם. עם מה עדיף לסיים את היום, האם עם "קריאת שמע" או לקרוא קטע של בעל הסולם או רב"ש לפני שנרדמים?
"קריאת שמע".
(סוף השיעור)