שיעור 25.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא "שביעי של פסח"

אנחנו נמצאים במצב מאוד מיוחד, שבאמת אפשר להגיד שאנחנו תואמים, מתאימים לאירוע הזה, לזמן הזה. הכול התחיל מזה שאברהם אחרי שגילה כל מה שאנחנו לומדים, שגילה בבבל, אחרי שהאגו התחיל לגדול והוא לא ידע מה לעשות, הוא התחיל לחפש, כך הוא גילה את הכוח כנגד האגו, כוח החיובי כנגד כוח השלילי, ואז הוא רצה לחקור הלאה מה לעשות עם זה, ונגלה לו שיש בזה צורך, דווקא ברצון לקבל הגדול, באגו הגדול שגודל וגודל בבני אדם ולא נותן להם מנוח והם לא יודעים איך להיפטר ממנו והוא ממרר להם את החיים. ואז כשהוא שגילה כוח החיובי כנגד כוח השלילי, אז שאל בשביל מה זה ולמה זה, מה הצורך.

ואז הבורא אמר לו, הכוח החיובי, שאני דווקא שולט בכול אבל בכוונה בראתי את הכוח השלילי כי אני צריך אותו. למה, מה לא מספיק בכוח החיובי? הבורא אומר, שהכוח השלילי הוא החיסרון והחיסרון הזה הוא מאוד חשוב לנו, כי בלי חיסרון אין תענוג ואני רוצה למלא את כל הנבראים בתענוגים שיהיו ממש בלתי סופיים, בלי הגבלות. אז אברהם שאל, איך זה בלי גבול, והבורא הראה לו כביכול ככה חזון, מה זה נקרא תענוג בלי גבול, השגה בלתי גבולית, זאת אומרת להיות כבורא.

אז אברהם שאל איך זה יכול להיות שבני האדם הקטנים האלו שאין להם שום צורך בדברים האלה, ואתה מדבר על חיסרון גדול, מאיפה הם ייקחו חיסרון גדול? אז הבורא אמר שבתהליך שאתם צריכים לבוא להזדהות, להשתוות, לדבקות, להדמות לי בכל דבר, בתהליך הזה ישנה תקופה שנקראת "גלות". אפילו לא גלות אחת, אלא כמה גלויות, שמשך הגלויות האלו בני האדם הם יגלו חיסרון לאותו המילוי שאני רוצה לתת להם, יהיה להם תיאבון, רעב, צמא לאותו המילוי ואז אני אוכל לתת להם את זה והם ייהנו מהחיים, אז אברהם שמח אם כבר כך, אז ברור שתהיה תקופת הרעב, גילוי החיסרון, אנשים יוכלו לספוג את זה ואז הם יוכלו לגשת למילוי. כך אנחנו לומדים את זה בחכמת הקבלה.

ולא מספיקה לנו גלות אחת, אלא אחרי גלות מצרים יש לנו עוד גלות בבל, גלות אדום. ישנן ארבע גלויות וכתוצאה מהן ארבע גאולות שאנחנו נמצאים לקראת הגאולה האחרונה. הסתיימה גלות האחרונה. עכשיו השאלה היא רק לגלות את החיסרון למילוי, שבעצם הוא ישנו החיסרון בנו, רק אנחנו צריכים להבליט אותו, להוציא אותו, לפתוח אותו, להכיר בו דווקא שהוא החיסרון לאותו המילוי לפי כמות ואיכות שהבורא רוצה לתת. בזה אנחנו נמצאים.

והתהליך שאנחנו כבר עוברים אתכם ורובם עברו, שאנחנו ספגנו את החסרונות האלה, דיברנו, במשהו הבנו את התהליך איך שזה צריך להיות, גילוי הרע, רעב, חיסרון, תיאבון והעלאת מ"ן, ואז קבלת המ"ד. שהבורא ילמד אותנו איך לקבל את המילוי ומה הוא המילוי, זה כבר חלק העבודה שלו. אז אנחנו כבר מהיום והלאה נמצאים בתהליך שמצפים לגאולה ורוצים שזה יתממש. בסך הכול בצורה פוטנציאלית פנימית אנחנו כן כבר מוכנים לזה. מה שכן, נשאר לנו רק לגלות בפועל את החיסרון, נקוה שנגלה. אבל התקופה היא תקופה שכולה תומכת והולכת לקראת זה.

אז בואו נקרא כמה קטעים ונדבר, אפשר יהיה לשאול, נשיר שירים, ונחשוב על הגאולה העתידה שהיא קרובה לנו וממש צריכה להתממש. אם יהיו שאלות או ישנן שאלות, תחשבו האם אתם יכולים באמת לשאול כדי לא סתם לתפוס את הזמן של כולם, אז יכולים להעלות את השאלה.

קריין: ציטוט ראשון מתוך רב"ש ג' מאמר "ענין ראש חודש". מופיע גם בספר פסח עמוד 293.

חידוש הראשון

""החדש הזה", היינו ניסן, "הוא ראש חדשים". שענין חודש הוא בחינת חידוש. וענין ראש, היינו התחלה. והתחלה הראשונה הוא בזה, שהוציא ה' ממצרים. כי דבר זה הוא למעלה מטבע. ואין האדם יכול ללכת רק בדרך הטבע. ורק ה' הוא יכול לעשות מעשים שהם שלא כדרך הטבע. והיות שהאדם נברא עם טבע שיהיה לו רצון לקבל אך לעצמו, לכן אין הוא מסוגל לעשות מעשים שהם על דרך השפעה. והיות שרק זה דורשים מאדם בעולם הזה, שיהיה כל כוונתו רק להשפיע, אי לזאת כשהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא רואה, שאין זה בידו. אבל דורשים מאדם, שיבקש מה', שיעזור לו, שילך בדרכי השפעה. אבל האדם צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". לכן מחייבים את האדם להאמין, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, היינו מרצון לקבל לעצמו. ובשיעור שיש לו אמונה בזה, באותו שיעור הוא יכול לבקש מה', שגם הוא יקבל את המתנה, שיוציא אותו מארץ מצרים. ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו, אז ה' מוציא אותו מארץ מצרים. לכן זה ראש החדשים, כי מטרם שיוצאים ממצרים, אי אפשר לזכות לשום חידוש תורה."

(רב"ש - ג'. מאמר 930 "ענין ראש חודש")

כדי ליהנות מרגש, משכל, מתפיסת המציאות, מהמקור של כל המציאות, מהבורא, אנחנו צריכים להיות בנויים מהרצון לקבל. שנקבל בו משהו ונהנה לפי התאמת החיסרון שלנו למילוי. כי אם אני רוצה קפה ויתנו לי עכשיו ויסקי, אני לא אוכל ליהנות, אני רוצה קפה. זאת אומרת, חייבת להיות התאמה בין החיסרון למילוי שמיועד לי. זה מצד אחד. מצד שני, אם אני נמצא ברצון לקבל בהכרח, אחרת אני לא אהנה, אז אני מוגבל. איך יכול להיות שאני לא אהיה מוגבל? בתנאי שהשפע עובר דרכי לאחרים ואני נהנה מזה שזה עובר דרכי לאחרים.

יוצא, שמצד אחד אני אהיה רצון לקבל ואני אקבל את כל השפע, אני מיועד לקבל את כל השפע. אבל מצד שני השפע שצריך לעבור דרכי, כשאני אהיה בלתי מוגבל ורק אעביר אותו לאחרים אבל אהנה בדרך ממה שעובר דרכי, זה דומה לאימא שהיא ממלאה את כל הילדים שלה ועד כמה היא נהנית שהיא ממלאה אותם, אני צריך להיות באהבה אליהם. שעל ידי האהבה אני מקבל, מקרב אליי את כל החסרונות שלהם, וכמה שאני ממלא אותם יש לי מזה תענוג עוד יותר פי כמה וכמה ממה שאני ממלא אותם.

אם אני עושה את זה לאו דווקא כדי רק למלאות אותם, אלא כדי לעשות נחת רוח גם למקור שלי, מאיפה שאני מקבל את השפע, יוצא שאני נהנה כפול. פי שניים, כך כתוב. ואז יוצא שאני בלתי מוגבל. אני נכלל בכל הכלים שמחוצה לי שלהם אני מוסר את השפע שאני מקבל מהבורא, אני נכלל מהתענוגים שלהם, אני נכלל מהתענוג שאני גורם לבורא, ויוצא באמת שאני הופך את עצמי להיות במצב אינסופי. וכך כל אחד ואחד. כי לכל אחד מהנבראים, מחלקי אותה הנשמה, נשמת אדם הראשון, יש יכולת להתקשר לבורא ולהיות צינור כלפי האחרים, וכך להיות הראשון כלפי האחרים, וליהנות מזה שמעביר לכולם והם נהנים, וגם ליהנות מזה שמקבל מהבורא ומהנה לבורא, גם מזה ליהנות. וכך כל אחד ואחד.

אם אנחנו נחשוב יותר על המערכת השלמה, המיוחדת הזאת, אנחנו נראה שאי אפשר לבנות משהו אחר. אתם יכולים להגיד, "הבורא יכול, הוא כל יכול, בטח שכן", אבל מכמה שאנחנו מבינים אין תמונה, אין צורה, אין מערכת יותר שלמה ממה שבצורה, בערך כזאת, אנחנו יכולים לצייר לעצמנו.

ולכן אנחנו צריכים בהתאם לזה להיות בשמחה, להיות בגאווה שניתנה לנו עבודה כזאת, מעמד כזה. שכל אחד מאיתנו הוא יכול להיות הראשון, הוא יכול להיות האחרון, הוא יכול לשרת את כל העולם ויכול לשרת את הבורא, וכולם שווים, כולם אהובים וכולם מקושרים יחד למערכת אחת.

שאלה: מה לעשות אם אני עושה את כל זה, וכל התפילות שלי רק על החברים, לא עלי, ואם בכל זאת אני מרגיש שמשהו לא הולך?

אני מקבל בזמן האחרון הרבה שאלות כאלה, הרבה מכתבים, אימיילים כאלה. אין לנו מה לעשות, אלא לפנות לבורא כל עוד לא תקבל תשובה. אל תפנה אלי, ולא לחברים, ולא לעשירייה, ולא לקבוצה בכלום. אנחנו סך הכול כדי שאתה תייצב את שאלתך הנכונה לבורא בלבד. זה סיכום מכל מה שכתוב בהמון מקומות.

זאת אומרת, רק לפנות לבורא. הבעיה היא שלא פונים אליו. לא פונים. צריכים להשתדל לפנות עוד יותר, ועוד יותר, בהתמדה, בלהוסיף לפניה שלך עוד משהו, ועוד איזשהו פן, כל הזמן להוסיף, ולהוסיף, ולבדוק. תחשוב רק על זה. איך אני פונה, מה אני עוד צריך להוסיף לשאלתי, לבקשתי? וכך כל הזמן ללא הפסקה.

ואז אתה תראה שפתאום אתה מתחיל להבין שלא כדאי לשאול על עצמו, אלא על הקבוצה. לא על הקבוצה בלבד, אלא הקבוצה כאמצעי לאנושות. לא על האנושות, אלא כאמצעי למילוי הבורא, לעשות לו נחת רוח. ככה לאט לאט. אבל זה יבוא בעצמו, בלי מילים שלי, אם אתה כל הזמן רק תחפש איך לפנות לבורא. נקודה.

קריין: ציטוט מספר 2, מתוך רב"ש א', מאמר "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים".

"כל ענין גלות מצרים היה בכדי לקבל כלים וצורך לאורות הגדולים, הנקראים "ירושת הארץ", שעל זה היה אברהם תמה ואמר, שהוא לא רואה שיהיה להבנים שלו צורך לאורות הגדולים האלו. והיות שאין אור בלי כלי, נמצא, אפילו שרוצים לתת להם, אבל אין להם כלים לקבל. ומשום זה הוכנה להם גלות מצרים, שעל ידי השאלות והטענות של המצרים, שע"י זה יתרוקנו כל פעם ממה שכבר רכשו לעצמם קצת קדושה, והם היו יונקים מהם, ומשום זה יהיה להם תמיד צורך לבקש מה', שיאיר להם הדרך, שיוכלו ללכת קדימה. והם ראו, שכל פעם הלכו אחור. וזה שכתב האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. ולכאורה זה נגד השכל. הלא ידוע, שמשה ואהרן באו למצרים ודברו עם בני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם ממצרים. ועשו במצרים את כל המופתים, ומזה שראו את עשר המכות שקבלו המצרים, בטח שזה היה צריך לקרב את הכלל ישראל לקדושה, ולא לעשות פעולה הפוכה, שנפלו כל פעם לשער של טומאה יותר עמוקה, עד שהגיעו בזמן, שהיו צריכים לצאת ממצרים, היינו שהיתה צריכה להיות הכנה גדולה לקבל אור הגאולה, ולבסוף מה אנו רואים, באיזה מצב הם היו, בזמן קבלת אור הגאולה, במ"ט שערי טומאה, היתכן דבר כזה. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שענין גלות מצרים היה, בכדי להשיג כלים של המצרים. אבל רק בהשאלה. ואח"כ להחזיר להם בחזרה. אאמו"ר זצ"ל פירש, שענין זה, שהקב"ה אמר לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זו היתה הבטחה על הירושה. זאת אומרת, שיהיה להם צורך לקבלת השפע מהקב"ה. כי זה שרוצים לצאת מהשעבוד של המצרים, הוא יכול להיות רק על ידי עזרה עם נשמתא קדישא. אז ממילא כל פעם הם יהיו זקוקים לעזרת ה'. ומזה יהיה להם צורך כל פעם להמשיך מדרגות יותר גדולות."

(רב"ש א', מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים)

בהתחלה זה באמת נראה שמשהו לא בסדר. יציאת מצרים שהם יוצאים לחופש, לרוחניות מזה שנמצאים בתוך רצון אגואיסטי, בגלות מהרוחניות, איך יכול להיות שהם נמצאים במ"ט שערי טומאה? "מ"ט שערי טומאה" זה נקרא האגו הסופי, ממש סופני, שמרגישים שהוא קובר אותנו, ולא יכול לתת לנו לצאת, ואנחנו לא מסוגלים להתגבר עליו. ואז אנחנו, כשמרגישים את זה, יחד עם זה שמשתדלים להתחבר איכשהו, מתחילים לצעוק. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", ואז, דוקא בגלל זה, אנחנו מגיעים לגאולה.

זאת אומרת, חייבים להרגיש את עצמנו ברע מאוד, כרעים מאוד, גרועים מאוד, אגואיסטים גדולים, ללא שום סיכוי לצאת מהאגו שלנו, שום סיכוי להגיע לרוחניות, אבל אי אפשר בצורה מלאכותית לעשות את זה, רק בתנאי שאנחנו מאוד מנסים, כל אחד וכולנו יחד, בכל מיני מקרים, הרבה פעמים ביום, שוב ושוב משתדלים, ורואים שלא יכולים, אז מגיעים למצב של צעקה כזאת שאז הבורא מציל אותנו. והצעקה הזאת נקראת "צעקה מתוך מ"ט שערי טומאה".

שאלה: מ"ט שערי הטומאה שהיו במצרים זה עניין יחסי בהשוואה להיום?

זה עניין של הרגשה שאני לא מסוגל לצאת מתוך הרצון לקבל שלי האגואיסטי, מתוך זה שאני כל הזמן דואג רק לעצמי. זה נקרא "מ"ט שערי טומאה". אנחנו לא יכולים למדוד, אלא הרגשה כזאת, אם ישנה, היא נקראת ככה.

שאלה: זאת אומרת שאי אפשר, רק בצעקה אנחנו יכולים לקבל משהו? כל התפילות האחרות, אם זה לא צעקה מבפנים אלא תפילה רגילה, מה זה נותן?

זה לא נקרא "חיסרון". כשבאמת חסר אז צועקים.

תלמיד: זה תמיד חסר, אבל עדיין לא כל כך.

אז עדיין לא כל כך. כך זה נקרא, אבל זה באמת נכון.

תלמיד: אז איך לעשות שכל תפילה תהיה צעקה?

לא כל תפילה היא צעקה, ולא כל צעקה הופכת להיות לתפילה, אלא צריכים לעבוד על זה ואז זה יצטבר וייצא. הבורא מצרף את כל הפניות, כל המ"ן עד שזה מגיע לדרישה האמיתית. אנחנו לא יודעים לעשות את זה, אבל זה עניין הצטברותי.

שאלה: כל המערכת הזאת, כל העולמות, כל ההשתלשלויות זה כדי שאני אגלה שאנחנו כמו ילדים קטנים לוקחים לעצמנו?

לא כמו ילדים קטנים, אלא שאנחנו עבדים לאגו שלנו, לא יכולים לברוח ממנו, לא יכולים לעשות כלום. אני לא ילד קטן. אני עברתי המון שנים. אני השקעתי הרבה כוחות, אני לא ישנתי בלילות ולא ידעתי מנוחה, ובמשך היום אני הייתי טרוד במחשבות האלה, חוץ מאשר בעבודה שלי, במשפחה שלי, עוד בזה. אני לא ראיתי את החיים כמו כל האחרים. לא שאני מצטער עליהם, אבל אני השקעתי. לא כמו ילד קטן. אני השקעתי כוחות כדי להגיע למטרה. וזה שאני לא מגיע לכלום. האכזבה הזאת, הדרישה הזאת הקבוצתית והאישית, סך הכול מגיעה להצטברות שנקראת "צעקה אמיתית".

תלמיד: איך דווקא זה המצב שאנחנו מגלים שבעצם אנחנו לוקחים רק לעצמנו, אחרי שעברנו את כל המצבים שדברת עליהם בעולם הזה?

אתה חייב להגיד שאתה בסופו של דבר, אגואיסט, הכי, ממש, נטו אגואיסט.

תלמיד: אז איך דווקא זה מפתח אותנו?

צעקה.

תלמיד: אבל למה? מה אני רוצה?

לצאת מזה.

תלמיד: רע לי, רע לי ולא טוב לי, ואנחנו רוצים עכשיו, מה הצעקה אמורה לעשות?

"הצילו".

תלמיד: מה אני אמור להשיג?

כנראה שעדיין אין לך צעקה. אדם שצועק הוא מבין למה הוא צועק.

תלמיד: נכון. כי הוא לוקח לעצמו עכשיו ומרגיש רע עם זה. ועכשיו הוא צועק. הוא לא יכול יותר לקחת. הוא זועק, לקחת את התענוג הזה ולהעביר אותו הלאה. מה עכשיו?

לא. איזה תענוג? להעביר אותו הלאה? לא לא.

תלמיד: אז מה אני עושה עם התענוג הזה שאנחנו מקבלים? אנחנו מקבלים לעצמנו תענוג עכשיו.

אם אתה מקבל תענוג אתה לא צועק.

תלמיד: לא. לא רוצים את התענוג. רוצים לדעת לדחות אותו, להעביר אותו.

לא. זה לא אותו המצב שאתה מצייר וצריך להיות.

תלמיד: אז מה המצב האמיתי?

המצב הוא שאני משתדל לצאת מעל מנת לקבל, לחיבור, להגיע להשפעה הדדית בקבוצה, להגיע להשפעה הדדית לבורא, ואני רואה שאי אפשר. לא יכול להיות שייצא לי, שזה אפשרי, שאני מסוגל. ואז מגיעה צעקה מתוך תוכי, ואני לא יכול לתכנן אותה, ולא יכול להוציא אותה מעצמי, אלא התפרצות.

אז הבורא אוסף אותם דברים, ושומר אותם, וליום המיועד הזה הוא מביא אותם ופותח. ככה זה נעשה. זו צריכה להיות צעקה לחיסרון אמיתי. לא שאני לא יכול להעביר למישהו משהו. מדברים על מ"ט שערי טומאה. זאת אומרת שנמצא ממש בהכרת האגו בצורה כזאת שברור לי שאני אבוד, שאני לא יכול לסבול אותו ואני לא יכול לצאת ממנו. אז יום יום אנחנו צריכים לאסוף כאלה הבחנות עד שזה יצטבר למ"ט שערי טומאה.

קריין: ציטוט 3 מתוך רב"ש ג', מאמר "קרבן פסח". מופיע גם בספר פסח בעמוד 293.

""על מצות ומרורים יאכלוהו". ש"קרבן" נקרא התקרבות לה'. "פסח", נקרא שקירב אותם ופסח על דברים רעים שבהם, והסתכל רק על המעשים טובים שבהם. וזה בא אחרי שטעמו טעם מרור בשליטת המצרים, ורצו לצאת משליטתם, ולא עלתה להם, והיה להם טענות על ה', שזה נקרא מצה ומריבה, כמו שכתוב "בהצותם על ה'", מדוע ברא אותם בשיפלות כזה. וזה גרם להם לידי קרבן פסח, שה' קירב אותם. וזה נקרא "על מצות ומרורים יאכלוהו", שהמצות ומרורים הייתה סיבת שיכלו להקריב קרבן פסח, שפירוש, שה' פסח על כל החסרונות, שהיו בהם ונתקרבו לה'."

(רב"ש ג', קרבן פסח)

זאת אומרת, אנחנו רואים שעל ידי עבודה בבירור, בביקורת על מה שיש ואין, ושאני נמצא בבירורים עם הבורא ועם עצמי, ואיך זה הולך ולא, מרוצה או לא מרוצה, כל הדברים האלה בסופו של דבר מביאים אותי למצב שאני מתפוצץ, שאני לא מרוצה, שאני צועק, שאני דורש, שאני מגיע למריבה, אבל כל זה מגיע בסופו של דבר לקורבן, להקרבה ולקִרבה. הכול בסך הכול ממאמצים ומאמצים המצטברים.

לכן אדם לא יכול להגיד, עשיתי הכול ולא הולך לי. לא עשית. כי אלה חוקי הטבע, אנחנו נמצאים במערכת הטבע שהוא כולו סגור, עגול. אין ניסים, אלא כמה שלוחצים על הכפתור, כמה שעושים פעולות, הכול עניין הצטברותי, פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול, עד שמגיעים למצב המיועד ואז הוא עובד.

לכן אף אחד לא יכול להגיד שלא הולך לו, אלא פשוט, אתה לא גבר. "גבר" נקרא שדורש התגברות, חוץ מזה שום דבר. רק שיהיה לי כוח להתגבר, ללא תוצאות אפילו, רק להתגבר. וכך מגיעים.

קריין: ציטוט מספר 4 מתוך רב"ש א', מאמר "מדוע חג המצות נקרא "פסח""

"ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל. ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול. וזה דומה כאילו אין שום הפסק בין ישראל לישראל. ודילג את המצרי, יהיה פירוש, כמו שאין המצרי במציאות, ומשום זה כל הישראלים מצטרפין לחשבון גדול, עד שיהיה לו כלי שלם. ובהאמור יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית, הנקרא "קליפת מצרים", כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם"."

(רב"ש א', מדוע חג המצות נקרא "פסח")

אנחנו רואים שיש כאן איזו עבודה מיוחדת של המערכת, לומדים את זה היטב בתע"ס, שהבירורים האלה נעשים על ידי מערכת העולמות. אנחנו צריכים לעשות מה שמוטל עלינו. להעלות מ"ן, לסדר כמה שאנחנו יכולים את עצמנו בקרבה זה לזה, אבל המערכת הגדולה הזאת היא כבר מטפלת בסך הכול באיך למיין את כל היגיעות שלנו לפי כל מיני צורות שיש לנו.

כי הבורא יודע איך הוא מעורר אותנו ואז מהערכת הזאת עושה את הפעולות וממיינת את הצורות שאנחנו מקבלים כפקודות מלמעלה למטה, את התגובות שלנו ממטה למעלה, מנקה את המִצרים שביניהם, מנקה את היהודים לכיוון השני, וכשאנחנו מגיעים לאיזה מצב שאפשר לבנות מממנו את המדרגה הרוחנית הבאה בתור, אז זה קורה.

זאת אומרת, העניין של הצטברות היגיעות מביא אותנו לקפיצה וכך כל פעם עוד ועוד. לכן שוב, גם מכאן אנחנו רואים שסך הכול אנחנו צריכים לאסוף את היגיעות שלנו בכל הזדמנות שתהיה וכך להגיע למצב שהן כולן יצטברו לחשבון גדול.

המערכת בנויה בצורה כזאת שהיא עושה את המיון, שהיא עושה את כל העבודה. לכן עלינו לא לחשוב הרבה. רק לתת יגיעה על כל פרט ופרט, ואז נתחיל לראות עד כמה שפעם על זה, ופעם על זה, ופעם בצורה כזאת, ופעם בצורה אחרת, כל פעם יש לנו בירורים חדשים אחרים. אנחנו לא מודעים לזה, אבל אם נשים לב, אם כל הזמן נהייה כך מוכנים רק לברר ולבקש, רק לברר ולבקש, אז נראה עד כמה כל הרגעים שונים.

שאלה: מה בדיוק המנגנון שמחבר את היגיעות והרצונות שלנו בין החברים ואיך אפשר לעשות את זה עכשיו בשיעור?

זה מנגנון שלא שייך לנו. זאת אומרת, אנחנו מפעילים אותו מנגנון, אבל אנחנו לא יודעים עדיין, זה מנגנון של העולמות. שהנשמות, אותם החסרונות שלנו שאנחנו רוצים להעלות, הם נעים בין כל הפרצופים שאתה לומד שם עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא וזו"ן דאצילות, ואנחנו מעלים את החסרונות שלנו, את זה ניתן לקרוא במאמר "עליית התפילה" ו"עניית התפילה" בזוהר, והבירורים האלה נעשים במערכת העולמות. אנחנו רק צריכים להעלות מ"ן. אבל אם אתה שם לב באיזה תנאים אתה מעלה מ"ן, אז אתה תראה עד כמה כל רגע ורגע הוא שונה, לא דומה לחברתה.

שאלה: בעל הסולם רושם שבגלל שהקדימו ביציאה מגלות מצרים זה היה אחר כך שורש או סיבה לכל הגלויות בהמשך. למה?

אני לא יכול להגיד למה. כך הוא כותב וכנראה שזה כך. סך הכול צריכים להיות ארבע מאות שנה, זו מידה שלמה. ברור לנו שזה רמז למידה שלמה של הגלויות, שלא יכולה להיות גלות פחות מארבע מאות ולא יותר מארבע מאות. וזה שגלות מצרים חולקה לכמה גלויות, אני לא יכול להגיד בדיוק למה זה כך ולא, ואת מה שהוא כותב אני לא כל כך מבין, אני לא יכול להגיד שאני מבין את זה, רק כך זה קורה.

כנראה שיש צורך בזה שזה יתחלק. כי אנחנו לא יכולים בבת אחת לעבור גלות אחת וממנה לעשות קפיצה כבר לבית השלישי. אני חושב שזה תלוי בזה שצריכים לבנות קודם כל תיקון במוחין דחיה, שזה התיקון הכי גדול שאנחנו מסוגלים לעשות אחרי גלות מצרים במדבר, במוחין דחיה, אחר כך נפילה, יציאה מהגלות ומוחין דנשמה, ואחר כך ירידה ממוחין דנשמה לגמרי לגלות האמיתית, שאין לנו בזה שום קשר לרוחניות ולבורא, ואז אנחנו מעלים את עצמנו לבית המקדש האחרון השלישי, למוחין דיחידה.

לי נראה אחרי שאני שומע, שאי אפשר לעשות את זה אחרת. כי כמו בשבירה שאנחנו לומדים בעולם הנקודים, יש שבירה בהדרגה, שנשברו כלים על מוחין דחייה ונשברו כלים על מוחין דנשמה, ואחר כך כבר אפשר לשחזר אותם ולתקן על מוחין דיחידה.

תלמיד: התיקון הוא מלמטה, ממש מלמטה.

התיקון הוא מלמטה לגמרי. יש כאן עוד שאלות כי איך אנחנו מתקנים את הכלים במוחין דיחידה אם הייתה שבירה כביכול רק על מוחין דחייה ונשמה? נלמד.

אני דווקא מרגיש עכשיו שאתם סופגים את ההסבר. יש איזה פוטנציאל טוב בקהל כאן לקבל את הדברים יותר מאשר בשיעור בוקר.

קריין: ציטוט 5 מתוך רב"ש א', מאמר "מדוע חג המצות נקרא "פסח"".

"יש להבין מה שכתוב "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". ומדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון"."

(רב"ש א', מדוע חג המצות נקרא "פסח")

צריכים להבין שאפילו שיוצאים ממצרים, נשארות במצרים עוד הרבה הבחנות ברצון לקבל שלנו ואנחנו לאט לאט מיתקנים עם מה שיצאנו ולכן אחר כך בכל היתר הגלויות אנחנו צריכים עוד ועוד להיספג מאותם הכלים שנשארו ולהוציא אותם בעוד כמה פעמים.

נניח כמו שבגלות האחרונה הזאת מתפזרים בכל העמים, אמנם בצורה פיזית אבל בכל זאת יש בזה התאמה פנימית, ואז סופגים מהם את כל התרבויות, חסרונות, נותנים להם מה את שאנחנו מסוגלים, ורק אחרי שהגלות הסתיימה בזה שכבר יש לנו התכללות הדדית במה שצריך להיות, אז מגיעים לתיקון. כך זה התהליך.

לכן לא בבת אחת יוצאים עם כל הכלים מהמצרים אלא נשארים כלים אצל המִצרים. ברצון לקבל יש עוד ניצוצין, לכן הוא עדיין קיים, והוא מצטרף אחר כך לעוד ולעוד גאולות.

שאלה: לפני שאשאל אני רוצה קודם כל להביע התפעלות והודיה לבורא שאסף את כל האנשים הקדושים האלה. יש כאן ים, אוקיינוס של ניצוצות של הכלי העולמי, ועושה רושם שאנחנו כבר מוכנים לצאת אבל חסר לנו איזה דבר קטן פצפון שנקרא חיסרון. למה אני אומר קטן, משום שגם הרב"ש אמר שחיסרון לא קונים בבית מרקחת. האם הבורא מחכה רק לחיסרון?

כן, מ"ן. מה זה נקרא מ"ן? מיין נוקבין. מה נוקבא יכולה לעשות? לרצות להגיע לבינה. זה החיסרון. מיין נוקבין. קשר, נטייה ממלכות לבינה.

שאלה: כשבעל הסולם כתב ואמר ש"דבר קל הוא", הוא התכוון שאם יש חיסרון זה קל? כי זו הנקודה העיקרית.

כן. כי אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, אלא לבקש כמו תינוק. רק כמו שתינוקות יודעים לבקש, לנדנד עד הסוף, שרק זה חסר, כמו ילד שצורח כאילו זה סוף החיים, העולם נגמר. הוא מתגלגל על הרצפה וכולי. כך צריכים לבקש.

תלמיד: כולנו עברנו את זה. היינו ילדים קטנים שצעקנו על אבא ועל אמא, שאמא רעה ואבא רע ולא נותנים לנו.

בבקשה.

תלמיד: אז את זה אפשר להעתיק ולהביא, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים? כמו שהיינו ילדים קטנים וצועקים?

כן, כי זה נקרא חיסרון ללא חיסרון. שאין באמת חיסרון אמתי, אלא אנחנו יכולים להביא את עצמנו למצב כזה.

מאיפה אנחנו לוקחים דברים כאלה? אם הייתי כבר יודע מה זו רוחניות, מה זו אהבה, מה זה חיבור אז הייתי משתוקק לזה באמת. אבל אם אני אף פעם לא הייתי בזה, לא טעמתי את זה, אני לא יודע מה זה, אז מה אני צורח, מה אני בוכה, על מה מדובר בכלל? איך יכול להיות שאנחנו נבקש? איך? זה איזשהו בכי סרק, לא יותר. אלא לזה אנחנו צריכים להגיע.

אני רואה שלפעמים זה קורה, כותבים לי, "אני כבר לא יכול". קורים לפעמים דברים כאלו באדם שהוא אומר, "אני לא מסוגל, לא יכול, זה חייב להיות, איפה זה?", הוא נכנס ממש לסתירות פנימיות. כן, יפה, רק צריכים יחד לעשות את זה, לאסוף עוד יותר ועוד יותר.

תלמיד: אז מה שאתה אומר, זה בגלל שאין לנו את הטעם הזה.

כן, ודאי. החיסרון שלנו הוא לא אמתי ואף פעם לא יהיה אמתי.

תלמיד: אז מה שנשאר לנו זה אמונה במה שרבותינו כתבו, בעל הסולם, הרב"ש, האר"י.

לא דורשים מאיתנו עד כדי כך, כמו שאנחנו לא דורשים מילד קטן שבוכה על משהו שהוא שטות, אבל הוא בוכה על זה כמו על דבר אמתי, זה כל החיים שלו. אנחנו יודעים שעוד חמש דקות הוא ישכח מזה, אבל זהו, כרגע זה כך. זה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: אנחנו צריכים איזה פיק אחד של חיסרון אחד איכותי? כי כשהיינו ילדים וצעקנו, אז שמו לנו את המוצץ ונרגענו. השאלה, אם צריך חיסרון תמידי?

לא תמידי, אבל צריך חיסרון ובזה רק "איש את רעהו יעזורו". קנאה צריכים, שאני נמצא כאילו בתחרות עם אחרים, שאני מקנא בהם, קנאה טובה קנאה רעה, לא חשוב איזו, שזה ממש בוער. אני לא רוצה להרגיע אתכם, אבל אתם מתקרבים לזה.

שאלה: הקבוצה בתחילת הדרך ופתאום יש הרגשה שהקשר משתפר והחברים טובים. אני לא מרגיש שום יגיעה לזה, שום מאמץ. מה קורה פה, הבורא נותן קרדיט כלשהו, אחר כך זה יעלה בריבית?

חכה, כן. אבל לא כדאי לפחד שידרוש עם ריבית. אלא תקבלו כמה שאפשר, העיקר להתקדם.

תלמיד: אנחנו לומדים שאנחנו נמצאים תחת השפעת אור תמידית והמוכנות שלנו קובעת איך נקבל את האור הזה, כאור או כחושך. מה זה נקרא למשוך אור, אם אנחנו נמצאים תמיד תחת השפעת האור?

אור זה אור, זה כוח השפעה. אבל אם אנחנו דורשים את כוח ההשפעה הזה לצורך התיקון אז הוא בא כתיקון. אם אנחנו נדרוש אותו ככוח בצורה אחרת, הוא יהיה ככוח אחר. יש בו הכול. אור זה כוח, זה כמו כוח חשמל, אתה יכול לקרר ולחמם ולהזיז על ידו דברים, מה שאתה רוצה לעשות, זה כוח. אלא אחר כך לפי השימוש אתה יכול לתת לו שמות.

קריין: ציטוט מספר 6 מתוך רב"ש ג', מאמר "ענין סביבה". המאמר מופיע במלאו בספר פסח, עמוד 285.

""ויקח שש מאות רכב בחור". משל מי היו, אם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים", אם תאמר משל פרעה, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך" וגו', אם תאמר משל ישראל, והלא כבר נאמר, "וגם מקננו ילך עמנו" וגו', אלא משל "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה". הרי למדנו שהירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל", עד כאן לשונו (מדרש תנחומא, בשלח). מכאן משמע שעיקר השמירה מסביבה היא מסביבה של ירא ה'. והם עבדי פרעה, שענין פרעה הוא כמו שאמר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה הדעת דקדושה בגלות. ופרעה היה מוצץ את השפע, שענינו הוא הרצון לקבל. שהם נקראים עובדים רק לטובת עצמם, ואין להם שום שייכות לעבודה להשפיע, כי כל כוונתם היא רק להנאת עצמם. ועיקר השמירה שצריך להיות מפניהם, היא משום שבחיצוניות ניכר שהם עובדים, שעוסקים בתורה ותפילה בהתלהבות ומדקדקים בכל מיני דקדוקים. ומשום זה הם נקראים "ירא ה'", אחרת הם לא היו נקראים כך. ומכל מקום בפנימיותם הם משועבדים לפרעה, היינו שכל כוונתם היא רק למלאות רצונם וצרכי עצמם, ואין להם שום שייכות לגבי עבודה של להשפיע. וסביבה כזו מביאה תקלה לעובד ה', משום שהאיש רוצה ללכת בדרך ה', והוא רואה את עבודתם בזמן שהם עוסקים ביראת ה', אזי הוא מתפעל מהכוחות שלהם. היות שבזמן שעוסקים בבחינת עבדי פרעה, אזי אין להם ההתנגדות מצד הגוף, שהיות שגם הכוחות האלו, שנותנים הם רק לצורך הגוף. וממילא לא שייך כאן ענין של התנגדות, אלא אדרבא, הגוף מסכים לתת כוחות. נמצא שסביבה כזו מביאה תקלה לישראל, היינו למי שרוצה להיות ל"ישראל" ולא להיות מ"עבדי פרעה". היות שעבד ה' מתפעל מעבודתם של עבדי פרעה, אזי העבדות של עבדי פרעה מוצאת חן בעיניו. לכן הוא נמשך אחריהם, וממילא הוא מקבל את מחשבותיהם וכוונותיהם, ועל ידי זה הוא מתחרט על כל הכוחות, שכבר נתן בעבודה של להשפיע. ומכאן ולהבא כבר אין לו שום כוח שיוכל להמשיך בעבודה דלהשפיע. מה שאין כן בסביבה של חופשים, שאין הם מסוג של ירא ה', אזי אין להם שום קשר איתו, היות שהוא יודע שאין מה ללמוד מהם. ואז אין להם שום התחברות המחשבה, כי הוא יודע שאסור ללמוד ממעשיהם וממחשבותיהם של חופשים. לכן מסביבה כזו אין תקלה. מה שאין כן מ"יראי ה'" שהם עבדי פרעה, הם מביאים תקלה לישראל, ומהם צריכים לברוח כמטחוי קשת."

(רב"ש ג', ענין סביבה) [ספר פסח, ע"מ 285]

שאלה: הוא אמר שעבדי ה' מתפעלים דווקא מעבדי פרעה, הם מרגישים התפעלות מהם, הם מרגישים איזו קירבה אליהם.

מפני שהם רואים עד כמה שעבדי פרעה מסורים לעבודה, עושים פעולות ממש במסירות.

תלמיד: אבל עבדי פרעה דווקא מזלזלים בעבדי ה', הם רואים בהם תקלה.

זה לא חשוב. אבל עבדי ה' מסתכלים על עבדי פרעה ורואים שהם עושים ממש פעולות במסירות, ולכן זה מה שמבלבל אותם. לי אין כוח, כי אני עובד ה', לי אין כוח לבצע פעולות חיצוניות. ועליהם אני מסתכל, ואני רואה עד כמה שהם עושים פעולות שכתובות, שצריכים לבצע, ויש להם כוחות ורצון והתמדה, ואז אני חושב עליהם שהם צדיקים. אני לא מכיר את הכוונות שלהם, שהם כולם כדי להרוויח עולם הבא או להצליח בעולם הזה, את זה אני לא רואה. אני רואה את המעשים ולפי מעשים איך הם קמים ולומדים ועושים את הכול ומוכנים ממש ללכת, נראה לי שעל קידוש ה'. זה יכול להיות על קידוש הכיס, אבל ככה זה נראה לי.

תלמיד: למה דווקא עבדי ה' הם אלה שהכי הכי מפריעים לעבדי פרעה? למה הם ממש מנקרים להם בעיניים, אותם הם הכי שונאים, למה?

כי הם רוצים להסיט אותי מהדרך, שהכוונה היא לא חשובה אלא העיקר המעשה.

תלמיד: אני שואל הפוך, מצד עבדי פרעה, למה דווקא עבדי ה' מפריעים להם, למה דווקא בהם הם רואים את ההפרעה?

כי עבדי ה' אומרים להם שמה שאתם עושים בחיצוניות, במעשה, זה יפה וטוב, אבל אין לכם את הכוונה הרצויה ולכן הפעולות שלכם הן לא שלמות, כי "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה".

תלמיד: אבל הם בעיני עצמם צדיקים, הם בעיני עצמם מושלמים, שלמים, יש להם שלמות.

כי הם לא רואים אותנו ולא שומעים אותנו. אבל אם הם רואים ואם הם שומעים, אז אנחנו כבר מכניסים להם ספק. ואצלם ספק זה לא טוב, הם צריכים להרגיש את עצמם שהם שלמים. אנחנו מוכנים ל"עבוד בלילות" מה שנקרא, בספקות, בכל מיני בעיות ובירורים, במצב שאנחנו נכנעים והם לא. הם צריכים תמיד להרגיש את עצמם בגובה, עם האף למעלה, אחרת לא תהיה להם שום הצדקה לבצע פעולות. לכן אסור להם לראות אותנו.

תלמיד: מה בדיוק מפריע? זאת אומרת, הם בסך הכול מזלזלים בכל העולם. הם מסתכלים ואומרים, "אנחנו שלמים, אנחנו עושים את כל הפעולות, הכול מושלם", למה דווקא זה מפריע?

כי פעולות, רק פעולות אנחנו אומרים, אנחנו לא אומרים להם, אבל אנחנו אומרים בכלל שהעיקר זו הכוונה. והמעשה, אם הוא מצטרף לכוונה, כן. אם לא, לא.

כמה מעשים אתה יכול לעשות בעולם הזה? כמה? אין לנו בית מקדש, אין לנו קדושת הארץ, אין לנו כל מיני כאלו דברים. מכל הפעולות הפיזיות שהיינו פעם עושים, אין לנו מה לעשות, אין. אז יש אומרים, תעשה על כל פיפס ברכה. אבל באמת אין.

אנחנו נמצאים במצב שעד שלא חוזרים לקדושה, מה אתה יכול לעשות? לכן העבודה שלהם במעשה היא מאוד מוגבלת, איך שהם מחזיקים זה את זה ותומכים זה בזה, יכולים להתארגן יפה ונכון. מה שאם כן, אנחנו לא. אבל בכל זאת אנחנו מפריעים.

כמו שהזמינו אותי לאיזה מקום ואמרו, "אנחנו רוצים שכל הקהל יקיים את כל הדברים למעשה בלבד". למה בלבד? "כך אנחנו גורסים", זהו, כך אנחנו. בסדר. אין על מה להתווכח, הם יודעים טוב איפה הם ואיפה אני ומה קו התפר.

שאלה: למה עבור עובדי ה' פרעה מתנגד לפעולות שלהם לחיבור, הוא מתנגד לשייך את המציאות לבורא?

פרעה לא מתנגד, פרעה גם לא מתנגד לנו. פרעה הוא ממש עבד נאמן של הבורא, הוא מלאך. זה הבורא באחוריים, זה הבורא שמשחק לנו כך או כך, או בפנים או באחוריים. פרעה כשהוא רוצה להכשיל אותנו, זה בדרך, כדי שאנחנו נלמד מתוך חיסרון, מתוך אחוריים כמו בפנים.

תלמיד: פרעה מקדם אותנו לחיבור בינינו?

כך כתוב, "קירב בני ישראל לאבינו שבשמים".

תלמיד: במה הוא מקרב? הוא לא ההתנגדות של החיבור?

אם הוא לא ייתן לך מקל בדרך, ישים לך מקל בגלגלים, אתה לא תפנה לבורא, לא תהיה לך סיבה. איך תפנה לבורא אם הכול בסדר? רק בתנאי שיש לך הפרעות, והפרעות כאלה שברור לך שאתה לא יוצא מהן ואתה לא מגיע לשום דבר.

הוא מגלה את זה בכוונה ולאט לאט. בהתחלה הוא מגלה לך את זה בצורה איטית, ערמומית, סובב אותך, ואז אתה אוסף ואוסף כל מיני צרות ובעיות, ואת המרירות הזאת שאתה לא מסוגל ולא יכול. הוא עושה לך את זה בכוונה כך בצורה איטית, עד שאתה כבר לא יודע מה לעשות ואיך, ואז הוא קם בצורה כזאת שאתה חייב לצעוק. הוא מזמין ממך צעקה, הוא מזמין ממך דרישה לבורא, רק פרעה. הוא עובד כאן, בכל הגלויות האלה הוא עובד בצורה ממש נאמנה ומדויקת.

תלמיד: פרעה תומך בנו להיות בכוונות, הוא תומך בנו לעבוד על החיבור?

בכול, אני אומר לך, זה אחוריים של הבורא. זה מה שהוא אומר שסובב פניו לאחוריו, כל מיני דברים, זה הכול היצר ברע שבצורה כזאת עובד. מהבורא יש לך יצר טוב שזה הוא בעצמו, ויצר רע ההפוך ממנו, שזה פרעה. פרעה וכל מיני הרשעים האלו.

תלמיד: אז אם הוא כל כך טוב, מה הבעיה שיש יראי ה' עובדי פרעה?

כי הם עוצרים אותך רק במעשה, ולהגיע לבורא אתה יכול רק בכוונה.

תלמיד: ופרעה עצמו לא עוצר אותך במעשה?

לא. אבל תראה עד כמה הוא עוזר לך, הוא מראה לך איפה אתה לא בסדר.

תלמיד: אז איך אתה עובד איתו נכון? הוא נותן לך את הכיוון לחיסרון שלך?

הוא מכוון אותי לפנות לבורא מאין ברירה. אני מזהה שאם אני לא פונה לבורא, אני מכור למעשה, להרגשה, למשהו שלא שייך לדבקות.

תלמיד: אז דרך פרעה אני יכול לזהות את כל המקומות שאני לא משויך לבורא.

כן.

שאלה: איזה מעשה עשו ערב רב במצרים? עוד לא היו כל המצוות שאנחנו מכירים, אז מה זה המעשה?

ערב רב אומרים, "אנחנו יכולים להישאר במצרים, מה רע לנו? אנחנו צריכים להשתוקק לבית המקדש השלישי? לא. אנחנו צריכים לבנות חיבור בינינו? לא. אנחנו צריכים להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" אמנם כתוב שזה כלל גדול בתורה? זה יהיה פעם כך. אנחנו לא צריכים לדאוג לזה, אנחנו צריכים לדאוג למעשה בלבד". זה מה שהערב רב אמר במצרים, "בזה אנחנו צריכים לעבוד". אנחנו לא צריכים לצאת ממצרים, משליטת הרצון לקבל, טוב לנו להיות במצרים, מה רע לך? אתה חי? חי. יש לך כול מה שאתה צריך לחיים? כן. יש מקומות שאתה יכול ללמוד, להתפלל, לעשות כל מיני פעולות. אתה רוצה לנסוע לירושלים, לארץ ישראל? בבקשה. לא חסר לך. אתה נמצא ברצון לקבל שלך כמו שאתה, תעזוב, הוא לא מפריע לך לקיים מה שכתוב בשולחן ערוך. לא מפריע. אז אתה לא צריך לצאת מעל מנת לקבל שלך, זאת אומרת ממצרים. לא צריך לצאת.

לכן אין שום בעיה עם פרעה ועם המצרִים, עם מצרַים, לאלו שהם מסכימים עם זה. אלא מי שלא מסכים, וכאלו הם מיעוט קטן מאוד שנקראים עובדי ה', להם זו בעיה, הם חייבים לעזוב את מצרים, זאת אומרת לא להיות תחת שליטת האגו.

אתם מבולבלים מפני שעדיין אין לכם ניתוק פנימי מהאגו, מפרעה, ומהמצרים האלו. אתם עדיין מתבלבלים. אתם חושבים שלצאת ממצרים זה משהו. לא להיות תחת האגו שמכתיב לי את כל הדברים זה נקרא לצאת ממצרים. אם אני נמצא במצב כמו שאני היום, אני רוצה או לא רוצה אני נקרא עובד פרעה. אם אני עושה פעולות הכתובות, אבל אני נמצא באגו, זה נקרא יראי ה', שאני עושה מה שכתוב נגיד בשולחן ערוך, אבל יחד עם זה אני עובד פרעה, יראי ה' עובדי פרעה. כי אני מקיים מתוך הרצון לקבל שלי מה שכתוב בשולחן ערוך על המצוות.

אנחנו לא הולכים לפרסם את הדברים האלה ואנחנו לא מפזרים את הידיעות האלה בין כולם. לא. זה רק כדי שאנחנו נראה איפה ההבדל בין המקובלים ובין אנשים שהם דתיים ובין אנשים שהם חילונים. מי שנמצא ברצון לקבל ומסכים עם זה הם החילונים והדתיים, לכן בזה יש ביניהם קרבה והם שניהם בזה מנוגדים לנו. זה שיראי ה' הם הדתיים, והחילוניים לא יראי ה', לכן יש ביניהם ריחוק. ואצלנו, אנחנו גם יראי ה', אנחנו רוצים לקיים הכול, בזה אנחנו נמצאים יותר קרובים לדתיים. וכך אנחנו בין שמיים וארץ, בין שניהם.

לאט לאט זה יתיישב. אתם רואים לפי זה עד כמה המילים לא אומרות כלום, אלא אם יש לי הבחנות פנימיות ברורות מה זה ומה זה, אם אני מדביק תווית על רגש, על הבחנה שכלית, רגשית אז אני מבין, ולפני זה לא.

קריין: ציטוט מס' 7 מתוך "זוהר לעם", פרשת בשלח, "ופרעה הקריב", 65-67, מופיע גם בספר פסח, עמ' 388.

ופרעה הקריב

"65. ופרעה הקריב. שהקריב כל חֵילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד לומדים, שפרעה הקריב את ישראל לתשובה. וע"כ כתוב, ופרעה הקריב, ולא כתוב, ופרעה קרב.

66. כתוב, ה' בַּצַר פְקָדוּךָ צָקוּן לַחַש, מוּסָרְךָ לָמוֹ. בצר פקדוך, פירושו, אין ישראל פוקדים להקב"ה בשעת נחת, אלא בשעה שצר להם, אז כולם פוקדים לו. צקון לחש, שכולם מתפללים בתפילות ובבקשות, ושופכים לפניו תפילות. מתי? מוסרך למו, בשעה שפקד אותם הקב"ה ברצועה שלו. אז הקב"ה עומד עליהם ברחמים, ורצוי לפניו הקול שלהם, כדי להיפרע מאויביהם, ומתמלא עליהם רחמים."

(זוהר לעם, בשלח, ופרעה הקריב, 65-67) [ספר פסח, ע"מ 388]

קריין: ציטוט מס' 9 מתוך "שמעתי" מאמר קנ"א, "וירא ישראל את מצרים", מופיע בספר פסח עמ' 44.

וירא ישראל את מצרים

"בפסוק "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

יש להבין: מה שייך כאן לומר ענין "ויאמינו", שמובן, שהנס של יציאת מצרים וקריעת הים, הביא את ישראל לאמונה גדולה יותר ממה שהאמינו קודם? והלא אמרו חז"ל על פסוק "זה אלי ואנוהו", שראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל הנביא. אם כן, משמע שיציאת מצרים היה ענין של ניסים גלוים, המביאים לידיעת ה', שזהו היפך מהמובן של "אמונה", כי אין פירושו למעלה מן הדעת. וכשרואים נסים גלוים, קשה מאד להיות אז באמונה. כי אדרבה, אז הוא התפשטות הדעת. אם כן מהו הפירוש של כתיב "ויאמינו בה'"? רק יש לפרש על דרך הפירוש של "וכל מאמינים, שהוא אל אמונה". והפסוק מספר בשבחן של ישראל, שאפילו אחרי שראו הנסים הגלוים, לא נגרע אצלם העבדות ה', שהוא על דרך האמונה ולמעלה מן הדעת. וזה הוא עבודה גדולה, לאחר שזוכים ויכולים לעבוד את ה' בדעת, ואז לאחוז בדרך האמונה ולא לזלזל בו כלום".

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר קנא. וירא ישראל את מצרים) [ספר פסח, ע"מ 44]

שאלה: אני מרגיש שאני שומע את עצמי כאשר אני שומע על יראי ה' עובדי פרעה, כיצד לברוח מזה, כיצד לברוח מהעבודה החיצונית על החיבור ולהתחיל להחשיב את הכוונה?

רק חיבור, ורק עבודה בעשירייה, גם גברים, גם נשים, אותו דבר. חייבים להשקיע את עצמנו בחיבור, זה ההבדל המהותי בינינו לבין יראי ה' עובדי פרעה. כי שם החיבור לא שייך, הפוך, מפני שהם לא מתנתקים מפרעה, שורה ביניהם ניתוק, נטייה לריחוק זה מזה, כל אחד כבודו במקומו. מה שאין כן אצלנו, אם אנחנו רוצים להתרחק מהם, להירפא מפרעה, זה רק על ידי החיבור.

תלמיד: אבל כיצד לברוח מהעבודה החיצונית בחיבור בעשירייה למשהו פנימי יותר?

שוב אני אומר, תשקיעו יותר בחיבור וזה יביא אתכם לצורה הנכונה.

שאלה: איך אפשר להגיע לצעקה עכשיו?

אני חושב שאנחנו מאוד קרובים אליה, אנחנו רק צריכים לסדר את המאמצים שלנו יחד. אני חושב שאנחנו יכולים לפחות לזרז את התהליך, אם לא ממש להגיע לקפיצה.

שאלה: התכנסנו הלילה לשיעור מיוחד, מה משמעות הערב הזה?

המשמעות של הערב הזה שנרגיש עד כמה חסרה לנו הצעקה המשותפת, עד כמה אנחנו מבינים מה צריך להיות אבל לא מסוגלים לעשות, והחיסרון הזה שידחוף אותנו בכל זאת למעשה הנכון. בסך הכול חסר לנו חיבור, קצת יותר חיבור וקצת יותר מסירות נפש לחיבור.

שאלה: האם למלא מישהו זה לענות בדיוק על החיסרון שלו?

אני לא מבין את זה.

שאלה: האם להביא נחת רוח לבורא זה למלא את החיסרון שלו? מהו החיסרון של הבורא?

החיסרון של הבורא שאנחנו נבקש ממנו שהוא יעבוד, שיעשה, שיתקן אותנו, שיקרב אותנו. בזה שאנחנו מבקשים ממנו, אנחנו מזהים בו את העליון, הטוב והמטיב, שמסוגל לעשות את הכול, את האבא, ובזה אנחנו נותנים לו נחת רוח. במה עוד תיתן לו נחת רוח? מה חסר לו? לו בעצמו לא חסר כלום, כל התענוג שלו הוא בזה שאנחנו כמו ילדים קטנים מבקשים ממנו שיעזור לנו, שיעשה.

תלמיד: מה לבקש?

חיבור והשתוות הצורה.

שאלה: שמעתי שעלינו להסתתר מהמצרים, מה לעשות כשהם מגלים אותנו, איך להתנהג?

אם אנחנו מחוברים המצרים לא רואים אותנו. הרע לא רואה אותנו אם אנחנו מחוברים, אנחנו לא קיימים והרע עובר דרכנו ולא מזהה אותנו. אנחנו לא עושים שום מחיצה בדרך של הרע, הכוחות האלה לא נתפסים אז בנו, לא יכולים לאחוז בנו. כמו שאנחנו עכשיו לא יכולים לתפוס את הבורא כי אנחנו לא מתוקנים, רעים. תנסו לתפוס את הטוב, או את הבורא, הרי הוא ממלא את הכול, איך תתפוס אותו? אין במה, אין השתוות הצורה, אין לך כלי שיכול לזהות אותו, לתפוס אותו. לכן אם אתה לא רוצה שהרע יתפוס אותך אתה צריך להיות בטוב, ואז אין לך ממה לפחד. לגמרי לא. שיהיו סביבך מלא דברים כאלו, הם לא יגעו בך.

תלמיד: מה לעשות אם הרצונות האלה כבר תפסו אותי?

קבוצה, חיבור, לאן עוד אתה יכול לברוח?

שאלה: מה צריך כל פעם לשפר בתפילה של עשירייה?

קודם כל אנחנו צריכים כל הזמן באופן קבוע לאחוז בחיבור. ומפני שהרשימות עוברות ומתחדשות כל הזמן מתוך זה יהיה בכל פעם מצב חדש שצריך לדאוג לו, אפילו כדי להישאר בחיבור הקודם צריך כל הזמן להעלות מ"ן חדש. זה קודם כל. אחר כך, כשאתה כבר נמצא במצב שהוא בשבילך קבוע, שכבר הגעת בעבודה הזאת לפעולה רצופה, אז אתה כביכול מסודר, אתה נמצא בדרך, אבל ברוחניות זה נקרא שאתה עדיין עומד ולא מתקדם, אתה שומר על המישור. אז איך לעלות? אתה צריך לחפש כבר כלים משלך, איך להעלות מ"ן כדי להתחבר עוד יותר לעשירייה ובזה לתת עבודה לבורא. אנחנו צריכים לדאוג לתת לו עבודה, הבורא נהנה מזה, זה נקרא עבודת ה'. אנחנו צריכים לחפש את עבודת ה', זאת אומרת איפה אנחנו נותנים לו מקום לשינוי, לשיפור, לתיקון, שזו תהיה העבודה שלנו.

שאלה: מה הסיבה שאין לי תפילה נכונה, אולי אין לי חיסרון או שאני לא מרגיש תלוי לגמרי בבורא?

זה העיקר, שאנחנו לא מרגישים שאנחנו תלויים בו. לכן קודם כל צריכים לזרוק את הקרס לכיוון הבורא, לתפוס אותו, ובצורה כזאת להתחיל לעבוד. הוא חייב להיות על הכוונת.

שאלה: המצב לפני התפילה מתואר כייסורים גדולים ואומרים שאין מצווה לסבול אבל נראה כאילו זה הכרחי, איך זה מסתדר?

אין מצווה לסבול, אתה לא לוקח על עצמך לסבול, אתה כבר נמצא בסבל. וזה שאתה משתוקק לסבל, זה לא נכון, זה לא יכול להיות. אם אתה הולך כדי לסבול, זה לא [נקרא] לסבול, אלא זו קליפה, שאתה הולך כך וחושב שאתה תסבול. אתה לא יכול, זה נגד הטבע, אתה יכול ללכת קדימה רק לכיוון הטוב. ואם נראה לך שאתה סובל, זאת קליפה, שככה מסובבת אותך ואומרת לך "כדאי לך לסבול, זה טוב". זה לגמרי לא נכון.

שאלה: האם יראי ה' עובדי פרעה זה "לא לשמה"? האם זה מצב בדרך?

לא. זה לא "לא לשמה", זה "למטה מהדעת".

תלמיד: האם זה מצב בדרך?

לא, אף פעם. "עובד פרעה" נקרא שאני עובד את הרצון לקבל, אני לא הולך להיפטר ממנו, אז איך יכול להיות שאני "עובד ה'"? אני "עובד פרעה", אני לא רוצה להתנתק מהרצון לקבל שלי.

אתם צריכים ללעוס יותר את כל הדברים האלה, לטעום אותם, כל הזמן לברר אותם, כל הזמן להיות עסוקים בזה. אני מבין שהראש לא מסוגל, הוא מהר מאוד מתעייף מההבחנות הללו, אבל בכל זאת חייבים לעשות את זה, "הכול במחשבה יתבררו".

קריין: ציטוט מספר 10 מתוך רב"ש ב' מאמר "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה".

נס מצרים

"נס נקרא, מה שאינו בידי אדם, שישיג את הדבר. כלומר, שבידי אדם אין הדבר באפשרות להשיג, אלא שצריך להיות נס מן השמים, שרק באופן כזה נקרא "נס". לכן, כשהאדם בא במצב, שהוא שכבר יש לו הכרת הרע, שאין זה באפשרותו לצאת משליטת אומות העולם שיש בו, ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחתם, ואינו רואה שום מציאות, שתהיה באפשרותו לצאת משליטתם, לכן כשהקב"ה עוזר להם, ומוציא אותם מרשות האומות העולם, ונהפוך הוא, שעם ישראל שולט עליהם, זה נקרא "נס". וזה נקרא, כמו שהיה בארץ מצרים, אשר ה' הוציא אותם מארץ מצרים. שפירושו, שה' הוציא אותם מתחת סבלות מצרים. והנס הזה, האדם צריך להאמין, שכמו שהיה ביציאת מצרים, כן כל אחד ואחד, שהולך בעבודת ה', הוא צריך להאמין, שה' יוציא אותו. כי זה ממש נס, שיהא מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית, ולדאוג רק מה ששייך לתועלת ה'. וכשהאדם מגיע לבחינה זו, נבחן, שהאדם הזה כבר הגיע לבחינת "לשמה". זאת אומרת, שכבר זכה לבחינת אמונה בה', וכבר יש לו הכח לעבוד לתועלת ה'. וזה נקרא "לשמה". וזה נקרא בחינת "ימין", שהאדם עוסק בדרך להשפיע לה'. היינו, שכל, מה שהוא עושה, יהיה לתועלת ה'. כלומר, שהוא רוצה לעשות חסד לה', היינו להשפיע נחת רוח לה'."

(רב"ש ב', מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה)

שאלה: קראנו בקטע הקודם שנס זה בתוך הדעת, שנס זה בחינת ידיעה, ועכשיו רב"ש כותב שנס זה כבר בחינת לשמה?

נס זה מה שאני לא מסוגל לעשות, פשוט מאד, תלך לפי הפשט. נס זה לא בדרך הטבע. לפי הטבע אם אני נמצא ברצון לקבל אני כל הזמן יכול להיות ברצון לקבל. רצון לקבל יותר גדול, יותר קטן, אני מבין מה שקורה ומה שעושה, אני מגדיל את הרצון לקבל שלי אם אני רואה בזה תענוגים, מקטין רצון לקבל אם אני רואה שבזה יהיו לי תענוגים, פחות ייסורים. וכך אני עובד.

אבל לעבור מטבע אחד לטבע שני, אני לא יכול. זה רק הבורא, הוא שולט גם ברצון לקבל וגם ברצון להשפיע. ולכן רק הוא יכול לעשות נס. זאת אומרת, ההעברה הזאת מחלק אחד של הבריאה לחלק השני של הבריאה.

תלמיד: מה זו בחינת אמונה?

אמונה זה כוח השפעה. זה שאני עושה כל מיני פעולות, שכתוצאה מהפעולות האלו אני מקבל איזה כוח, אומרים הארה, ופתאום מתוך הכוח הזה אני לא יודע שאני מקבל אותו, אני לא מרגיש אותו, אלא אני רואה בי איזה שינויים פנימיים, משתנה משהו, עוד קצת משתנה, עוד קצת משתנה, פתאום אני רוצה להשפיע, פתאום אני מרגיש שהעשירייה היא יותר חשובה, פתאום אני מרגיש שהרוחניות היא יותר קרובה במשהו. אני מזהה בי כאלו הבחנות, וזה על יד המאור המחזיר למוטב, כך מתקדמים ואני מגיע לטבע השני, לרצון להשפיע.

זה עדיין לא רצון להשפיע, עדיין אני נמצא ברצון לקבל כי יש לי הארה מרחוק ברצון להשפיע שזה נקרא "הארת האמונה" ואחר כך נעשית איזו קפיצה בי, שאני מתחיל להרגיש שכן אני נמצא בהשפעה, זה נקרא באמונה, בנתינה, שנעים לי לתת. וזה לא שאני אוהב מישהו, וזה לא שאני מרגיש את ההוא קרוב כמו שאני נותן לעצמי, לא, אלא אני פתאום מרגיש שפעולת הנתינה נעשתה חשובה אצלי.

איך יכול להיות דבר כזה, שאני עכשיו יוצא לרחוב ואתן לכולם לכולם? אף פעם לא היה לי דבר כזה, הייתי אדם רגיל, בריא. פתאום אני כך חושב. למה? אני מזהה שאני קיבלתי תכונה חדשה. וזה נס, כי לא היה בי קודם דבר כזה, ועכשיו כן נמצא.

שאלה: איך למלא את הרצון הרוחני של החבר?

אני לא צריך לשאול אותו, אני צריך לתמוך בו. לתמוך בו, לתת לו תמיכה בזה שהבורא גדול ומטפל בנו. תמיכה בזה שאני גדול וכבר הגעתי למשהו, לתת לו קנאה. להראות לו שאני כן מבטל את עצמי כלפי כולם בצורה כזאת מוגזמת, שיראה שמתוך הגדלות שלי אני עושה את זה, וכן הלאה. זה לתמוך בחבר.

שאלה: כשאני שומע שיעור ויש לי מלא כוחות כאילו שאני יכול לעשות הכול אבל לא מעבר לזה, זה נשאר ברצון, איך לצאת מהשיעור ולא רק לספוג, אלא להפיץ ולהעביר את כל השפע?

זה סימן שעדיין אין מספיק העבודה בעשירייה. כי יש לנו מילוי שאנחנו מקבלים בשיעור, נכון, אבל אם אחרי השיעור זה נפסק, ואני לא יכול להמשיך את זה, סימן שאין לי קשר עם העשירייה.

שאלה: אני שומע מחברים בקבוצה שטוענים שמתישהו הכול יקרה בעצמו. הם מזלזלים בהשתוקקות ומסירות ונהנים מהגשמיות. בשביל מה יש לנו בקבוצה כזאת משקולת, למה זה מועיל, האם זה "ערב רב"?

אני לא רוצה להיכנס למה שיש בקבוצה, אני אומר רק דבר אחד. אנחנו צריכים כמו שכותב רב"ש, לתת כל אחד לשני התעוררות, קנאה, משיכה, כל מה שצריך אדם כדי להתקדם. אני צריך לדאוג שהחברים יתקדמו. אני לא צריך לדאוג להתקדמות שלי, כי אני כולי תלוי בהם. אם אני משקיע את עצמי כמו גננת בילדים, או לא חשוב באיזה צורות, שאני למעלה מהם, למטה מהם, אם אני דואג לחיבור ביניהם ולהתקדמות שלהם, אני בזה מבטיח לעצמי את העתיד הרוחני.

שאלה: מי הוא זה שיוצא ממצרים, נשמה אחת, עשירייה אחת?

גם כך וגם כך, קורה לפעמים שזה אדם אחד, ובדרך כלל זה כבר התעלות של עשירייה, שכל אחד נמצא רק במידה שלו, אבל כבר מתעלים, כי קשורים בכל זאת זה לזה ונעשים ככלי אחד. אבל בכלי האחד הזה יש לך תשתית, יש לך צדדים, יש לך מכסה, זה תלוי בתפקיד שלך. זה לא תלוי בשורש הנשמה שלך, כי זה משתנה אחר כך, אתה לא חייב להיות למשל "נצח" וכל הזמן רק לתפקד כספירת נצח, לא. אלא זה הכול מעורבב והכול כלול מכולם ואנחנו צריכים לדאוג שהכלי יצליח. אם אני דואג לחברים כמו אימא לתינוקות, בטוח שאני בזה מתקדם בצורה הכי בטוחה.

שאלה: איך עלינו להתייחס למצרִים כמו בורא, ולא ליפול לתוכם?

אני לא יודע מה הכוונה, אני יודע איך הבורא מתייחס אליהם שאני כך אומר? אני לא צריך להתייחס אליהם. אני צריך להתייחס לבורא דרך העשירייה ולהתעלות אליו. איפה שהעיניים של האדם שם הוא נמצא, אני לא צריך להסתכל על המצרים האלה, אני לא צריך לדאוג, אני לא צריך להתכלל מהם, אפילו לברוח מהם אני לא רוצה. אני צריך להימשך לטוב ולא לברוח מהרע, אז לא יהיה לי קשר עם הרע. זה עיקרון מאד חשוב.

שאלה: ככל שמגלים יותר יצר רע, יש יותר ייאוש. במקום לצעוק יש רצון פשוט להתרחק. מאיפה בכל זאת לוקחים כוח ואפשרות לעורר צעקה, יצר הרע פשוט מרדים?

זה מפני שאתם לא מחוברים. אנחנו הגענו למצב שכל השאלות האלה הן נתקלות רק בדבר אחד, אין עשירייה. אין תוצאה משיתוף.

שאלה: מה זה חגים ומועדים ברוחניות?

מדרגות. כל פעם ישנן כמו מדרגה חמישים, יובל, או ארבעים ותשע וכן הלאה, כמו שבע. שמונה תשע עשר, מדרגות. כן. או אלפי שנים, או שבועות או ימות השבוע, זה הכול מדרגות.

שאלה: האם באין סוף נמצא רצון?

באין סוף נמצא הרצון האינסופי. כי אין סוף זה מלכות דאין סוף.

שאלה: מה הכוונה שלקחו ''כלים בהשאלה מהמצרים'' ושמשתמשים בחלק מהכלים ואחר כך אפשר להשתמש בכלים הנוספים?

ישראל זה ניצוץ שאין בו כלום, ניצוץ שנופל מהאור לתוך כלים דקבלה ולכן הוא לא יכול להתקדם בשום דבר כי אין לו כוח. אלא מתחיל לגדול, וגדל על ידי זה שהוא רוכש את כל הכלים מהמצרים, מ''על מנת לקבל'', הכלים האלה השבורים.

הכלים האלה שנפלו לשבירה, שלפני זה, כמו שאנחנו לומדים באדם הראשון, לא היו בשבירה, אז הוא היה מקבל בכלים האלו אור מיוחד, אור החסדים, חוץ מחיה ויחידה. לכן כתוב שהיה בקטנות, נולד מהול. כשהכלים האלו התנתקו ממנו ונפלו ל''על מנת לקבל'', זה נקרא ש''נפלו לקליפות'', עכשיו כשהם חוזרים הם יכולים להיות מיועדים לקבלת אור החכמה. הכול תלוי בעבודה שלנו.

שאלה: אנחנו תמיד חוזרים לאותה נקודה שלא יודעים איך להעלות מ"ן ביחד. איך מעלים מ''ן ביחד?

איך מעלים מ"ן ביחד? כאיש אחד בלב אחד למטרה אחת. זה חסר לנו? צריכים לחשוב האם זה חסר או לא, מה אנחנו מרוויחים, מה מפסידים. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", קודם כל האם יש לנו הרגשה כזאת שלא יצא לנו כלום אם אנחנו לא נתאחד. צריכים לחשוב טוב טוב ואז להחליט. ואחרי שמחליטים צריכים להשתדל להיות בזה בלי לעזוב.

אני מוכן לדבר על זה עוד ועוד ולסייע בכמה שאפשר, אבל זה בסך הכול תלוי בכם. הכול תלוי בכם.

קריין: ציטוט 11 מתוך רב"ש ג' מאמר "אני ולא שליח", מופיע גם בספר פסח, ע"מ 284.

אני ולא שליח

"כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח". אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים. וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח"."

(רב"ש ג', אני ולא שליח)

גאולה זה נקרא שהבורא מתגלה, ואז אתה קשור אליו ללא שום ספק בצורה השלמה והקבועה.

שאלה: איך אפשר להגדיל את האמונה שיש א-לוהים, ושהוא רוצה לעזור, ושהוא עוזר?

על ידי זה שאנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב עוד קצת ועוד קצת, אז הוא משפיע בצורה כזאת שלא נשאר לך ספק, שאתה בטוח שכך. אתה לא מאמין, אתה מרגיש שזה עובד כך. מתוך המאור המחזיר למוטב אתה מתחיל לראות שיש פעולות כאלה בחיים שלך שכך זה קורה, שכאן מעורב עוד כוח, עוד סיבה כזאת שאתה קורא לזה בורא, כוח עליון. וזה בצורה ממש מוחשית.

תלמיד: הניסיון מראה שאין דרך לצאת מאהבה עצמית, ושהיא שולטת על הכול. איך אדם יכול להתחזק באמת בכיוון הזה לאמונה, לתפילה, להימשך לעבודת ה', ולא להיכנס לציניות, וייאוש?

ללא ספק שיהיו לך ציניות וייאוש ובריחה וזלזול, ללא ספק שזה יהיה, כך זה. התגובות האלו הן התגובות הנכונות ואנחנו צריכים להיות מוכנים לזה ועוד איך. אני לא ארצה לברוח? אני לא אתייאש? אני לא אזלזל? ועוד איך, ודאי שכן, זו הדרך, כך מבררים את האמת.

אנחנו לא הולכים לשחק בתיאטרון ''כאילו'', אנחנו צריכים לעורר את כל היוצרות שלנו האמיתיים ביותר. רק לא לעזוב, ויותר ויותר להוסיף את היגיעה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לבקש מהבורא על כוונה יותר נקייה, ללכת למעלה מהרצון לקבל? איך ניתן לבקש כדי להסכים עימו באמת ולא בגלל שנוח לי?

בסך הכול זו עבודה על חשיבות, יותר אינטנסיביות, יותר למלא את עצמו בכל הרגעים. האדם היום נמצא בכל מקום, הוא יכול להיות עם אוזניה באוזן, בקשר עם הקבוצה, עם מה שקורא מהנייד, עם זה ששומע דרך המכשיר שלו. היום אין שום בעיה להיות כל הזמן קשור לעניין ולא חשוב במה אני עוסק במשך היום. בכל רגע ורגע חוץ מעבודה, חוץ מדבר הכרחי ששם אסור לי לשמוע ואני חייב לעסוק באיזו עבודה. אבל אם העבודה שלי היא שאני פועל פשוט, עובד בידיים, אז אני יכול גם להיות כל הזמן עם האוזנייה שלי, כל הזמן.

תעשו את זה במסירות נפש ממש. כל הזמן, כל הזמן כמה שאני יכול, כשאני לא מחויב לאף אחד, אז אני לפחות את האוזן שלי אם לא את העין שלי, ממלא בדברי קדושה.

שאלה: אם אני מרגיש שאני לא מתקדם בדרך, מה אני צריך לבדוק, לשאול את עצמי, שעשיתי או לא עשיתי?

אני לא יודע מה זה נקרא אצלך התקדמות בדרך, יכול להיות שאתה מתקדם אבל לא שם לב כי אתה לא מחשיב את זה כהתקדמות.

תלמיד: אז מה הבירור, מה אני צריך לבדוק?

כמה שאני יותר קרוב לחברים וכמה שאני יותר משתדל להשפיע להם. זו צורה מאוד ברורה, מאוד פשוטה, היא נמצאת בהרגשה, ואנחנו חייבים כך להיות.

שאלה: מה הכוונה להתגבר, ''להיות גבר''? על מה בדיוק מתגברים?

מתגברים על זה שיש לנו הרבה מאוד רצונות ומחשבות שמושכים אותנו לכל מיני כיוונים, ואנחנו רוצים רק לכיוון דרך עשירייה לבורא.

שאלה: מה משמעות קריעת ים סוף ברוחנית, בעבודה הפנימית?

זה במסירות נפש שאנחנו עוברים ממצרים למעבר למצרים. אמנם מעבר למצרים יש לנו עוד עבודות.

שאלה: איך לעשות בירור כשמרגישים דחייה מחיבור? איזה שאלות אדם צריך לשאול בבירור?

לבקש מהבורא. לבקש. הבעיה שלנו שאנחנו לא מחשיבים פנייה לבורא כדבר הכי גבוה, הכי טוב, שיש לי הזדמנות. זה הבורא שלא נותן לי להתחבר, הוא לא נותן לי שום דבר לעשות, כדי שאני אפנה אליו.

תלמיד: מה לשאול?

מה לשאול? מה שאתה רוצה, כל הזמן לשאול. תנסו כל הזמן לשאול את הבורא, ממש לשאול ולשאול אותו על כל דבר.

(סוף השיעור)