שיעור הקבלה היומי31. kvě 2021(בוקר)
שיעור בוקר 31.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
להשפיע נחת רוח לבורא - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: להשפיע נחת רוח לבורא, קטע מספר 14.
אנחנו יכולים להשפיע נחת רוח לבורא רק בדבר אחד, שאנחנו עובדים על התיקון של הכלי השבור של מערכת אדם הראשון, והתיקון שלו יכול להיות רק על ידי זה שאנחנו משתדלים בינינו להתקרב ומבקשים מהבורא כוחות להתקרב, כי לא מסוגלים, ואנחנו מבקשים כוחות לא להתייאש מזה שכל פעם אנחנו מגלים את עצמנו יותר יותר בחוסר אונים, בריחוק, חלשים, רחוקים, בדחייה, בחוסר מטרה.
וככה זה כל פעם, כי בכל רגע ומיום ליום מתגלים לנו רמות השבירה יותר ויותר עמוקות. וזה טבעי שמי שאתמול היה בכל זאת קם ומתחבר לחברים ומשתתף בלימוד, עם אותם הכוחות, היום הוא לא יכול להתחבר איתם ולהשתתף בלימוד, בחיבור, בחיבוק ביניהם. לזה הוא צריך כוחות חדשים כי כל פעם השבירה מתגלה בצורה יותר עמוקה וכנגדה צריכים לעלות למצב תיקון יותר גבוה.
ולכן "יהיו בעיניך כחדשים", יום יום שיהיה חדש, ו"יום ליום יביע אמר"1, והתיקונים האלו שאנחנו עושים הם בסופו של דבר יביאו לנו את כל ההבחנות הנדרשות לתיקון הכללי של הכלי שלנו, לחיבור, לעשר ספירות ואז אנחנו נגלה את המקום שהבורא מתגלה בו.
וגם, כשהבורא מתגלה אז מתגלה ונעלם, מתגלה ונעלם, כמו שכתוב שהוא "אל מסתתר". וכך אנחנו הולכים, מגלים את השבירה שבינתיים מתגלה במונחים של העולם הזה, בחוסר קשר בינינו, חוסר רצון, אבל אחר כך זה יהיה בצורה יותר ממשית, אנחנו נהיה ראויים באמת להרגיש עד כמה שאנחנו נמצאים בחושך אמיתי ללא שום אחיזה בשום דבר, בשנאה הדדית זה אל זה, והיום עוד לא מגלים את זה.
וכך על פני זה אנחנו כל פעם נשתדל רק להיזכר בזה שצריכים לעשות נחת רוח לבורא ורק לזה תהיה לנו כוונה על מנת להשפיע, ולנו שלא יהיה מזה כלום, ההיפך, אנחנו מתעסקים בדברים שהם דוחים אותנו, שנואים עלינו, וכל זה כדי לעשות נחת רוח לו. וכך אנחנו מקימים את המערכת הרוחנית השנואה, הדוחה אותנו, שלא נראית לנו טובה, ואנחנו כן בכל זאת מקימים אותה לפנינו כדבר יפה וטוב ורצוי, שזה לגמרי הפוך מהטבע שלנו.
אבל אנחנו בכל זאת מיום ליום כן מתגברים והולכים קדימה ומקימים אותו הכלי שנקרא "אדם", וכך ב"איש את רעהו יעזורו", והבורא עוזר לנו במידה שאנחנו פונים אליו ומבקשים ממנו, וכך אנחנו יותר ויותר מיום ליום יכולים לצייר לעצמנו את צורת העבודה שלנו עד כמה שזה חשוב לנו לעבוד נגד הרצון, נגד הדחייה, נגד השנאה, נגד האדישות ודווקא להבין שכל הכוחות האלו שמנוגדים להתעוררות ולחיבור הם כוחות העזר, כוחות שמתגלים מהשבירה, והם הם דווקא יצר הרע האמיתי שמתעורר נגד החיבור בינינו. לא סתם מצב רוח ועוד משהו, אלא שאני רוצה להתחבר ואני מרגיש עד כמה שיש בי כוחות הדחייה שמרחיקים אותי מזה ולא נותנים לי להתגבר ולהתחבק, להתקרב לחברים. כך אנחנו נגלה את זה. יש בזה הרבה דברים.
בעצם כל חכמת הקבלה נמצאת בתהליך הזה, שמגלים עד כמה שלא רוצים שום דבר ואפילו הפוך, ושוכחים ולא זוכרים כלום ממה שהיה אתמול, ודווקא אותם ההישגים שהיו לי אתמול בחיבור, בהבנה ובהרגשה הם היום הופכים להיות ההיפך, בצורה הפוכה הם היום מתגלים לי, שלא רוצה חיבור, לא מבין כלום גם במוח וגם בלב ואני מתחיל ממצב יותר גרוע מאתמול. זאת אומרת, כל ההישגים של אתמול הפכו להיות לכישלונות והפרעות של היום. וכך אנחנו מתקדמים דווקא על פני כל ההצלחות של אתמול. ואנחנו מתחילים לסדר את הדברים האלה, לחשוב עליהם יותר ויותר, לקשור ביניהם, להבין שכך היא חכמת הקבלה וכך אנחנו מתקנים את הכלי השבור שמתגלה בשבירתו יותר ויותר במוח ובלב.
ואנחנו לוקחים את הכלים האלה השבורים ומשתדלים מעליהם להתחבר ואז מבקשים מהבורא שיעזור לנו בזה כי אנחנו לא מסוגלים, ממש כמו ילד קטן שלא מסוגל לעשות משהו במשחק שלו ואז הוא בוכה, ואז אנחנו מגיעים אליו ועוזרים לו, מראים לו איך לעשות את זה. וכך אנחנו מצליחים. אנחנו בינינו צריכים רק לגלות עד כמה אנחנו לא מסוגלים, אבל כדי לגלות שלא מסוגלים אנחנו צריכים כן לגשת לתיקון ולרצות לעשות אותו, ואחר כך כשרואים שלא מסוגלים אז צועקים, בוכים, כבר יש לנו יסוד עם מה לפנות. זאת אומרת, [לפי] מה שהשגנו אתמול, אנחנו כן מרגישים כמה אנחנו לא מסוגלים לכלום היום. אנחנו כן ניסינו לחבר בינינו את הכלים השבורים ואנחנו לא מסוגלים, ואם לא מסוגלים איך נוכל לעשות נחת רוח לבורא, להתקרב אליו יותר יחד כולנו, ואז אנחנו בוכים, מבקשים שיבנה קשר בינינו ואז נוכל מהקשר בינינו לבקש ממנו שיתלבש בנו וייהנה למעלה מהרצון שלנו. אנחנו רוצים רק להתחבר, להיות כלי שהבורא ימלא אותו וייהנה מאיתנו, ולנו אין בזה שום דבר מלבד לגרום לו תענוג. וכך יום יום אנחנו משתדלים להקים את הכלי שלנו והבורא משתתף איתנו יחד ממש כשותף השלם, העליון, מתקן את הכלי ומתלבש בו, הוא רק דורש מאיתנו מאמץ כדי לבקש ממנו עזרה, יותר מזה הוא לא צריך, ואנחנו גם לא מסוגלים ליותר, כל המאמץ שלנו הוא כדי שיתעוררו בנו רשימות חדשות ואז כך נתקדם.
שאלה: האמת היא שמאד קל להתחיל את היום כחדש. העניין שאנחנו צריכים להביט על המצב שבו אנחנו נמצאים, ואם אחד מאיתנו לא מסכים לזה, יוצא שמי שמעורר את השאלה הזאת מעורר את קו שמאל?
אנחנו כולנו צריכים להשתדל, וכמה כל אחד נמצא בכל מיני מצבים וכמה הוא מצליח במאמץ שלו להיות מחובר עם האחרים יחד, זה כבר לפי המאמץ שלנו, מה שייצא ייצא. אני לא עושה חשבון וביקורת על כל הכלי אלא משתדל לעשות את מה שאפשר, מעורר את החברים ומבקש מהבורא ביחד עם החברים לעזור לנו להיות ככלי שהוא יכול לתקן, למלא אותו וליהנות ממנו. בסופו של דבר את הכול עושה הבורא, הוא נותן לנו את התנאים הראשונים ואנחנו מהם צריכים להשתדל לתקן את החיבור בינינו, הוא ממלא את החיבור בינינו לפי השתוות הצורה עימו, לפי כמה שאנחנו רוצים, מסוגלים להשפיע זה לזה, רוצים חיבור, כך הוא גם יכול למלא את החיבורים בינינו. הוא לא ממלא אף אחד מאיתנו, הוא ממלא את הקשרים בינינו וכך אנחנו מתחילים לגלות אותו.
ברצון לקבל של כל אחד ואחד הבורא לא נכנס, הוא נכנס לקשרים בין הרצונות שנקראים צמצום, מסך ואור חוזר, מידות ההשפעה בינינו, כמה אנחנו רוצים להתקשר בהשפעה הדדית לבנות רשת קשר בינינו, ברשת הזו הבורא מתגלה. הרשת הזו נקראת "שכינה". הוא לא ממלא את הרצון לקבל בעצמו, הרצון לקבל נשאר כמו שהוא.
תלמיד: איך לדעת זאת, אם אנחנו לא דנים יוצא שעליי פשוט להתעלות מעל זה וזהו?
אני צריך לדבר עם החברים שלי כמה שהם רוצים לדבר, ולא להיכנס בצורה הפרטית של כל אחד ואחד, [לשים לב] שלא מעוררים ביקורת, או בדיקה של היחסים בינינו, צריכים להיזהר עד כמה כולם רוצים, כך שזה יגרום בסך הכול לאווירה יפה, טובה בינינו, ולא בלחץ, שהאנשים לא יברחו מחיבור אלא תמיד יראו בחיבור, בכל זאת, מצב של התקדמות טובה.
שאלה: מידי פעם אנחנו מתחילים מצב חדש האם זה אומר שנכשלנו במצב הקודם?
לא, ודאי שלא, אנחנו לא נכשלים, האמת אנחנו אף פעם לא נכשלים, בינינו, אף פעם לא, "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש", אם אני נמצא בקבוצה כל כך גדולה כמו "בני ברוך" של היום, קבוצה בין לאומית כזאת, עולמית, אני תמיד הולך קדימה, אפילו אם אני כביכול לא עשיתי כלום אבל אני נמצא יחד איתם בתהליך כללי מתקדם. לכן אנחנו לא הולכים אחורה, לא נופלים ואפילו לא עוצרים, אם אני משתתף בשיעור יומיום אני כבר נמצא איתם בתהליך.
שאלה: הרשימות הן עניין פרטי או יש דבר כזה רשימו של העשירייה?
יש רשימו של אדם פרטי, רשימו של העשירייה, רשימו של כל העשיריות, לפי עשר, חמישים, מאה ואלף קבוצות של עשיריות עד לרשימו הכללי של כל הנשמות.
שאלה: מתגלה הכבדה או דחייה כלשהי, מה אנחנו צריכים לגלות בהתגברותנו על הדחייה הזו?
ההכבדות שיש לנו, הכבדות הלב, מיום ליום יהיו יותר ויותר קשות. אם פעם הייתי קופץ בבוקר ורץ לשיעור נניח, או באמצע היום או בערב, תלוי איפה אני חי על פני כדור הארץ, אבל אם פעם הייתי מתעורר בשמחה ובהתעוררות והייתי נלהב מכול העניין, "אני עוסק בחכמת הקבלה, בבורא, בנשמה, בפתיחת הרוחניות", אחר כך אתם יודעים, אני כבר יורד מזה קצת, ההתעוררות הראשונה נכבת ועוד ועוד, זה טבעי. מה זה טבעי? כי כל הרשימות מתגלות מהקל לכבד ואנחנו צריכים לממש אותן, אין לי בזה שום השתתפות אחרת חוץ מזה שאני צריך להתגבר על מה שיש, לקבל את מה שהבורא מעורר כי אלה הרשימות שלי, מהשבירה שלי, מהנשמה שלי. ואני צריך לברר ולהקים את הנשמה שלי בצורה מתוקנת שלא תהיה מנותקת מחיבור עם נשמות אחרות אלא תהיה מתוקנת בחיבור הזה, ואפילו תוכל לעורר בעבודה שלה נשמות סמוכות גם להתחבר יחד כדי לגרום לשחזור הכלי הכללי דאדם. זו בעצם המטרה שלי, בזה אני עושה נחת רוח לבורא. אני צריך לבקש את התיקון מצד הכלי ואז הוא ישפיע עליו עם אור התיקון עם המילוי מצד האור.
שאלה: בפתיחת דברך אמרת שכמידת החיבור בינינו גם הדחייה תגדל עד כדי חוסר יכולת בכלל למצוא את עצמנו, אבל כדי שנגיע לזה אנחנו צריכים לרצות את זה והשאלה היא, איך לרצות את זה? מה צריך להקדים לרצון כזה?
אתם מקבלים מהקריאה וממני הדרכה שכל העבודה שלנו היא בתיקון הכלי הכללי שנקרא "אדם", "נשמה", שנשברה לחלקים ואנחנו צריכים לחבר אותם. במידה שאנחנו מחברים את החלקים האלה, אפילו חלקים קטנים שמתחילים מעשירייה פרטית, כבר יש בה איזו הרגשת חיים רוחניים, האור כבר יכול להתקבל ולהתקיים בתוך העשירייה. יש שם כבר את כל האלמנטים, כל החוקים של הנשמה הכללית, עשרה חלקים הקשורים בצורה נכונה זה אל זה.
מה שאנחנו צריכים זה לבקש מהבורא שיתקן את הקשר בינינו כי אנחנו לא יכולים לתקן, שיהיה לנו ברור, אלא שאנחנו מנסים להיות בקשר בינינו רק כדי לבקש ממנו. כמו ילדים שמשתדלים לעשות משהו, לפעמים יוצא להם לעשות משהו, אבל בדרך כלל לא ואנחנו מראים להם איך לעשות. כך אנחנו צריכים עם הבורא בדיוק לפי אותם החוקים, לפי אותן הפעולות. אנחנו מנסים להתחבר, וצריכים לגלות כמה שאנחנו כן יכולים וכמה שלא יכולים להתחבר. וכשאנחנו מגלים שאנחנו בכל זאת לא מסוגלים, זה בעצם גמר העבודה כרגע מצדנו, כי אם אני מגלה שעשיתי הכול ולא הצלחתי בכלום, אני צריך להבין שזאת העבודה שלי שעשיתי, גמרתי והבנתי שאני לא מסוגל יותר, זה נקרא "ה' יגמור בעדי" ואז אני מבקש מהבורא שיעשה.
הבקשה הזאת צריכה להיות מתוך בכי כמו אצל ילדים ממש מתוך ייאוש, מתוך המאמצים הגדולים שלנו. ואז אנחנו זוכים לזה שהבורא מגיע ועוזר לנו, זה נקרא "לעבוד את ה'" לעבוד את הבורא. אנחנו משתדלים והוא מגלה את חוסר היכולת שלנו ומגלה בנו רצון לפנות אליו והוא נהנה מזה שהוא גילה לנו את זה ושאנחנו מגיבים נכון.
לכן כתוב ,"הלוואי שיתפלל כל היום", שהאדם כל הזמן יפנה לבורא אבל דרך העשירייה. אם לא דרך העשירייה זה נקרא "קול קורא במדבר", לא שומעים אותו.
לכן אנחנו צריכים כמה שיותר להשתדל להתחבר בינינו בצורה פנימית ולהגיע להרגשה כזאת שכולנו מבקשים על אותו דבר ופונים לאותו כוח משותף בינינו, "כי בו ישמח ליבנו", כי הוא האחד לכולנו. וכך אנחנו בגלל זה מגיעים לחיבור בחיסרון שלנו, בתביעה שלנו אליו, ואז הוא כנגד זה עושה חיבור בינינו ובתוך החיבור הוא מתחיל להתגלות.
שאלה: אני זה שמרגיש את הייאוש ואני לא יודע אם החברים מרגישים את זה, הבקשה הזאת מהבורא זה משהו שמשלימים במחשבה, זה משהו שקורה בתוכי, בכוונה שלי? לגבי החברים, אני לא יכול לראות מה הם עושים, רוצים, אבל אני כן, במחשבותיי יכול לזהות.
אנחנו נמצאים בעשיריות ובעשיריות האלה ישנם אנשים מאוד שונים לפי היסוד של הנשמה הפרטית של כל אחד ואחד. לא חשוב לנו עד כמה שאנחנו שונים, חשוב לנו עד כמה שאנחנו מכוונים לכוח עליון שיחבר בינינו. הוא בכל זאת מחבר אותנו למעלה מהרצון הפרטי, האגואיסטי, של כל אחד ואחד.
לכן כאן לא חשוב מי אתה, ומי אני, ומי הוא, וכן הלאה, אנחנו צריכים חיבור למעלה מאיתנו, זה נקרא "חיבור באור חוזר", ברצון להשפיע. וכך אנחנו מתחברים. לכן אני לא עושה ביקורת על אף אחד, כמה שאנחנו גדולים, קטנים, כל אחד שונה בכל מיני כיוונים. אחד יכול להיות כבר עשר ועשרים שנה בתהליך הרוחני והשני אולי הגיע לפני שנה, שנתיים, זה לגמרי לא חשוב. כך הבורא מחבר אותנו, שמביא אותנו למקום אחד ואומר "קח לך", זה הגורל שלך, תתחבר עם מה שאני נותן לך כי הם חלקי הכלי שלך.
אסור להסתכל על הגופים של החברים ועל כל מיני הבחנות גשמיות שלהם. הבחנות רוחניות אני לא מכיר ולא מבין ולכן אני צריך פשוט להשתדל להתחבר איתם יחד בחיסרון לבורא, שיעשה מאיתנו כלי רוחני, וכשהוא עושה כלי רוחני, הוא עוטף אותנו, עושה מאיתנו רצון אחד, אז אני מתחיל להבין קצת, לאט לאט במשך כמה פעולות, מה קורה, איך אנחנו מתחברים, מה פתאום מישהו שמגיע לפני חודשיים, ואני שנמצא כבר עשרים שנה, איך אנחנו יכולים להיות מחוברים בכלי אחד. אבל זה לא הולך לפי הוותק ולפי האופי ולפי שום דבר, אלא כל אחד, מה שהוא צריך להוסיף לעת עתה כך הוא מחובר.
האמת שזה לא חשוב, כי הבורא כל פעם משנה בכל אחד ואחד את ההבחנות הפנימיות, הרוחניות, ואת ההבחנות הגשמיות אנחנו לא יכולים לקחת בחשבון, אז יוצא שכל פעם אדם הוא באמת אדם חדש. אני לא מסתכל על מה שהיה אלא על מה שיש לי כרגע היום.
שאלה: האם הכנס הקרוב יהיה הזדמנות עבורנו לזעוק לבורא כבני ברוך?
אני מאוד מקווה שאתם תשתמשו בכנס כמקום לתפילה. שכולנו נעלה לבורא, כמו שכתוב "כוש תרוץ ידיו לאלוהים"2, שאנחנו נעלה לבורא את כל הציפיות שלנו, כל מה שיש בלב של כל אחד ואחד ונוכל לחבר את הדברים האלה כך שייצא מזה לב אחד שמבקש מהבורא תיקון ומילוי כדי לעשות לו נחת רוח.
קריין: אז אנחנו במסמך להשפיע נחת לבורא, קטע מס' 14, כותב בעל הסולם,
"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ.
אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע.
והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע".
(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
שאלה: נוצרת כזאת תחושה שהבורא מרגיש כל מה שקורה בי, את כל המחשבות שמתעצבות בי. וכיוון שיש בי כל מיני מחשבות שונות, אני מתבייש בכך שלא כל המחשבות שלי מכוונות להשפעה. אז איך לעבוד נכון, הרי אני לא מכוון את המחשבות שלי?
אני בכלל לא עושה חשבון איזה מחשבות ואיזה רצונות מתעוררים בי, אני לא עושה חשבון עם זה. אני עושה חשבון כמה אני יכול לכוון את עצמי על פני זה לחיבור עם הקבוצה ולבורא. אם אני אתחיל למיין ולבדוק את כל הרצונות והמחשבות שלי אני אכנס לתוך הרצון לקבל המקולקל שלי, תסלח לי, כמו שאני נכנס לאיזה מקום טינופת ומשתתף שם בכל הזבל שיש בו. אני לא רוצה את זה. אני רוצה להתעלות למעלה מהרצונות הפרטיים שלי, שהם כולם מקולקלים וודאי, ורוצה להתעלות לחיבור ביני לחברים ובינינו לבורא וזו העבודה שלי.
העבודה שלי קודם כל לעשות צמצום על מה שמתעורר בי, לא להיכנס לתוך החלקים השבורים שמתגלים שאין בהם שום דבר נכון וטוב ונעים, אלא ההיפך, כמה שיותר מהר להתעלות מהם ולהיות למעלה בצורה הפוכה מהם ולהתחבר עם החברים שגם עושים כאלו מאמצים, ולפנות לבורא שיעזור לנו עוד יותר להתעלות ולעלות למעלה מכל הרצונות האגואיסטיים המשותפים שלנו כדי לפנות אליו, כדי לבנות כלי דהשפעה.
ולכן אני לא רוצה ללכת אחרי הרצונות המקולקלים שלי והמחשבות שלי. לא. כל העבודה שלי היא מיד כמה שאפשר לצאת מזה. אין שום מצווה, אין שום הצטיינות, שום דבר טוב להיות אפילו רגע אחד בתוך מקום הסירחון הזה.
קריין: קטע מס' 14, כותב בעל הסולם.
"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ." זאת אומרת, תמיד, כל פעם שמרגישים שאנחנו נמצאים במחשבות, ברצונות לא טובים, רחוקים מרוחניות, לעצמנו, אנחנו מתרגזים על עצמנו ששוב זה קורה לי וכן הלאה. חס ושלום, דווקא להודות לבורא שמגלה לי עוד שכבה ברצון האגואיסטי שלי ומראה לי עד כמה יש לי עוד לתקן.
"אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע." זאת אומרת אחרי התרשמות ראשונה ששוב אני נמצא בגילוי של הרצונות לקבל שלי הגדולים האלה, השלב הבא אחרי זה, שאני מבין שאת כל הדברים האלה הבורא מגלה לי, הוא בורא לי את זה, "בראתי יצר הרע", הוא מגלה לי את היצר הרע שלי כדי שאני אתחיל לעבוד עליו בצורה הנכונה.
"והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא," זאת אומרת, כמה שהרצונות שלי מתגלים בצורה שנואה עליי ואני רואה אותם מקולקלים ואני מעליהם רוצה לברוח מהם ולעבוד איכשהו, במשהו לתקן אותם, להיפטר מהם אולי, או אפילו להפוך אותם לההיפך, מזה דווקא אני עושה נחת רוח לבורא. דווקא מתוך זה שמתוך העומק של הרצון האגואיסטי אני מתחיל להתעורר, לכוון את היחס שלי אליו בצורה הפוכה, שזה דווקא הכלי שממנו אני מגיע להתעלות לבורא, אז אני מתחיל להעריך את גודל הרצון לקבל, עומק הרצון לקבל, עד כמה הוא מפריע וכמה הוא בזה עוזר לי. "מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע".
(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
יש בעבודה עם הרצון לקבל כמה שלבים, השלב הראשון הוא שאני רוצה לבטל אותו. אחר כך אני מבין שלא, אני לא רוצה לבטל אותו, אני רוצה להפוך אותו כך שדווקא מעליו אני יכול לבנות בהתנגדות אליו את הכלי דלהשפיע. "ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."
(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
כך אנחנו, דווקא על ידי הרצון לקבל שהבורא ברא, על ידי זה שהוא שבר אותו וכל מה שעובר עלינו, דווקא בזכות ההכנה שמגיעה לנו מלמעלה, ממנו, אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו כן מתקשרים אליו בצורה נכונה, הדדית, ובאותו חלק מהרצון לקבל שיש בכל אחד ואחד שיכול כבר להיות בעל מנת להשפיע, אז אנחנו נדבקים לבורא.
שאלה: אמרת קודם לא להיכנס למקום הסירחון הזה, הרצון הזה, אבל הפרקטיקה מראה לנו שבכל זאת מצד זה או מצד אחר אתה נכנס אל אותו הסירחון. אז האם בכל זאת לתת לו את תשומת הלב הדרושה לו? לחיות את המצב הזה? כי אחרת זה סתם לנסות להתעלם מזה, זה לא מתאפשר. אולי כן לחוות אותו?
אני מבין מה שאתה אומר, אבל זה ייקח הרבה זמן. וודאי שזה בכל זאת יקרה, ואפילו אם אתה מתנגד או לא מתנגד אתה תיכנס לתוך הרצון לקבל, אתה תהיה שרוי בו כמה זמן, חודשים ושנים יכול להיות. אבל רק תדע שאם אנחנו מסכימים לזה אז ההסכמה שלנו לשרות בתוך הרצון לקבל מאריכה את זמן התיקון שלנו להרבה מאוד זמן, אפילו לשנים, יכול להיות לעשרות שנים.
זה תלוי בעוצמת הנשמה, ודווקא נשמות גדולות, גבוהות, יש להן רצון לקבל הרבה יותר גדול מנשמות קלות. והנשמות הגדולות האלה הן באמת צריכות להתגבר על הרבה מכשולים ולעבור הרבה זמן של תיקונים ובאמת זה יכול לקחת גם 20 ו-30 שנה עד שאדם מגיע לעבודה הרוחנית למעלה מהרצון לקבל, שמתעלה מעל הרצון לקבל, שמבצע פעולות שעכשיו אנחנו מדברים עליהן.
כדי להגיע לאותן הפעולות שאנחנו עכשיו מדברים עליהן, בכל זאת כל אחד ואחד צריך לעבור כמה שנים טובות. ואין מה לעשות, זה התיקון שלנו.
שאלה: אפשר לקבל דוגמה מה זה אומר שמתגלים בי רצונות גדולים בעל מנת לקבל? אני לא מצליח להבחין בעניין של לקבל לעצמי, אני יכול לראות שאני אולי לא חושב על העשירייה באיזה רגעים ביום, אבל אין הבחנה כזאת שזה לעצמי או לא לעצמי.
תשתדל לעשות ביקורת עד כמה אתה קושר מה שמתגלה לך עם העשירייה וכמה פעמים, יותר או פחות, אתה חושב על החיבור, זאת אומרת, על הנשמה שלך, עד כמה בכלל אתה שם לב שיש לך נשמה, היינו קשר פנימי בין החברים. עד כמה אתה רוצה מתוך הקשר עם החברים להיות קשור עם הבורא, או שאתה מתייחס לבורא בצורה אישית, פנימית שלך, שזה ממש קליפה.
ולא נורא אם אתה גם עושה כך, כי מה שאוכל בתחתון נעשה קליפה לעליון, פסולת לעליון, ככה אנחנו עולים, אבל תבדוק.
שאלה: אז כשנעלמת המחשבה על העשירייה ונעלם הקשר הפנימי בין החברים זה אומר שהתגלה בי רצון לקבל?
כן, ודאי. לא שהתגלה, שולט עליך הרצון לקבל ממש כך שאתה מנותק מרוחניות. בינתיים אצלנו רוחניות זה חיבור בעשירייה או ניתוק מהעשירייה, זה ההבדל, ההבחן בין שני העולמות. עדיין לא שני עולמות אלא איכשהו בהתקרבות לזה.
שאלה: בכל זאת אין הבחנה כזו שזו מחשבה לעצמי, יש פשוט ניתוק מהמחשבה הזו על הרוחניות? למה קוראים למצב הזה "לעצמי"?
לעצמי נקרא שאני מנותק מקבוצה, זה לעצמי, או שאני מחובר לקבוצה, שזה על מנת להשפיע. רק זה מה שאני יכול לברר, וזה נכון. וכמה שזה מוזר לי וכמה שזה לא מקובל עלי בינתיים, זה רק אומר עד כמה המצב הזה, הוא ממש כמו שבעל הסולם כותב במאמרים הראשונים שלו, ב"ערבות", ב"מתן תורה", שהכול ניתן לנו בחיבור בינינו, ואין צורה אחרת לברר את זה.
שאלה: איך ההתכללות במרכז העשירייה גורמת לכך שאנחנו בהשפעה כלפי הבורא?
כי זה שאנחנו רוצים לקבוע בינינו קשרים הדדיים כדי לתת מקום לבורא להתגלות, זאת ההשפעה לבורא. בשביל מה אנחנו מתחברים? אנחנו צריכים מלכתחילה להשתדל לשנות את מהות הקשר בינינו מזה שאנחנו רוצים להרוויח, לקבל, לרכוש, מזה שכל מטרת החיבור שלנו זה כדי שנוכל להשפיע ממנו לבורא. ברגע שאנחנו נוכל לשנות כך את הכיוון, את מהות החיבור בינינו, אפילו בגרם אחד, לא חשוב בכמה, כבר אנחנו הופכים להיות כלי רוחני, כבר בזה אנחנו עוברים מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם העליון.
הכול תלוי עד כמה מהות הקשר בינינו מכוונת אלינו, או אפילו לא אלינו, כך כתוב אז אנחנו כך צריכים לעשות. למה? כי כך כתוב. גם זה טוב, גם על זה אנחנו צריכים לחשוב שזה דבר גדול. שאנחנו מתחברים בינינו בגלל שזה כתוב בספרים שלנו על ידי אנשים שכבר הגיעו לגילוי הבורא וכתבו לנו על זה, ולכן אנחנו מקיימים. גם זה דבר גדול, זו זכייה גדולה, בכל זאת כמה אנשים כאלה יש לך בעולם? ואנחנו נבחרנו לזה, זאת אומרת הבורא רוצה בכל זאת בהתקרבות אליו, שאנחנו נעשה כל אחד מאיתנו וכולנו יחד.
אבל באמת מאיפה מתחילה ההתעלות הרוחנית האמיתית בפועל? זה מזה שאנחנו מבקשים שהקשר שלנו יהיה לטובתו, לעשות נחת רוח לו, לבורא, ולא לנו. כדי להגיע לזה אנחנו צריכים לעשות על עצמנו צמצום, זאת אומרת שאני לא רוצה כלום מה שלא יקרה, שום דבר. ואני רוצה שכל מה שיצא לי מהחיבור בינינו, מה שיתגלה בתוך החיבור בינינו, שזה יהיה בעל מנת להשפיע. ברגע שאנחנו מסוגלים לבקש על דבר כזה שזה יקרה, ברגע זה אנחנו הופכים להיות לעובר, לאותו התא הראשון שמתחיל להתפתח לנשמה רוחנית, לכלי רוחני.
זאת אומרת עשירייה, שמחוברים יחד, רוצים להתחבר יחד, שרוצים שהקשר שלנו יהיה כך שאנחנו נהיה דבוקים בבורא כמו טיפת זרע בתוך הרחם, שנדבקת לדפנות הרחם, ושם אנחנו רוצים להיות מחוברים. זאת אומרת, לבטל את עצמנו לגמרי ולהיות בזה מבוטלים לגמרי, זה לעומת זה כולנו יחד וכלפי הכוח העליון. זה נקרא שאנחנו נכנסים לעיבור, ואת זה בעצם אנחנו צריכים להשתדל לעשות מהעשירייה.
זאת לא כל כך בעיה, נראה לנו שזו דרך ארוכה או משהו, לא, זו דרך נפלאה. ואנחנו רק צריכים להשתדל שזה יקרה. הבורא בכל זאת עושה את הכול, רק אנחנו צריכים לאתר את הדברים האלה, כמה שאנחנו מסוגלים, ולבקש. הכול תלוי בתפילה, בבקשה, הכול מושג בכוח התפילה.
שאלה: מהם היחסים בין מה שהבורא מעורר בי למה שאני אמור לבקש עליו תיקון ביחסים שלי עם החברים?
אנחנו פונים לבורא כדי שהוא יעצב נכון את היחס שלי עם החברים. אני לא יודע מה זה על מנת להשפיע, אני לא יודע מה זה נקרא רשת קשר נכונה בינינו. כמה שאני אתאר את זה לעצמי זה יהיה בכל זאת במונחים האגואיסטים, שזה ודאי לא שייך לרוחניות. אז אני מבקש ממנו שיחבר אותנו נכון, שיסדר אותנו נכון.
כמו שבקבוצת ילדים ישנה אישה שהיא מטפלת בקבוצת הילדים, אז היא אומרת להם, אתם צריכים לקחת זה את זה בידיים וכך ללכת במעגל, וכך להיות יחד ולשיר יחד, כאילו אתם מערכת אחת. כמו שכך אנחנו מלמדים את הילדים איך לשחק יחד בצורה הדדית, יש בצורה כזאת כמה דרגות. יש כאלו שהם הולכים במעגל ושרים יחד, ילדים יפים טובים כאלו. יש כאלה שכבר מלמדים אותם איך לבנות משהו יחד, להוסיף אחד לשני. יש כאלה שאומרים להם, "אפשר גם כן לשחק אחד כנגד השני, אבל שהמשחק הזה בכל זאת מעורר בכם תענוג", זה בכל זאת נקרא יחד.
אז יש כמה דברים בהתקשרות. שלא מבדילים זה מזה כמו במעגל. שמבדילים זה מזה אבל בכיוון אחד ומתקדמים. שעושים פעולות הפוכות זה מזה, נגיד שאנחנו משחקים באיזה מצב, אבל גם כן בכל זאת מתקדמים, וכן הלאה. אנחנו עוד נגיע לדברים כאלה, אנחנו נראה גם כן איך הדברים האלה קורים ברוחניות, למה יש לנו תוצאות כאלה בגשמיות, ואיך אנחנו נלמד זה מתוך זה.
שאלה: איך עשרה חברים יכולים להיכנס לעבודה שהיא תמיד יותר פנימית, כדי לתת נחת רוח לבורא?
אנחנו עושים את זה על ידי האור העליון, הכוח המשותף שהוא פועל עלינו, מחבר אותנו, הוא מקרב אותנו זה אל זה ואז אנחנו נכנסים לעבודה משותפת. לא שאנחנו כאלה חכמים ומבינים איך לעשות, אנחנו לא מבינים אף צעד קדימה, אנחנו נשארים כלפי רוחניות כמו אותם התינוקות שלא יודעים לזוז, שהם פשוט לא יודעים מה שהם עושים. אלא הכול זה אך ורק על ידי הכוונת הבורא, שהוא מלמד אותנו ועושה אותנו.
ואם נראה לנו שאנחנו גדלים ואז חלק מהפעולות אנחנו עושים בעצמנו, זה לא נכון, לגמרי לא נכון. זה הבורא שכבר התלבש בנו במשהו, הוא עוזר לנו, נותן לנו אפשרות להשתמש בכוח שלו. ואז אנחנו יודעים ללכת, לשבת, לכתוב, לבנות ולעשות משהו, זה הכול מהכוח שלו שכבר התלבש בנו. אבל אם היה מסתלק מאיתנו אנחנו היינו כמו שנולדנו ללא שום הבנה, ללא שום הבחנות, ללא שום יכולת לעשות אף תנועה קלה.
שאלה: מה זה המצב של חיפוש החיסרון לחיבור עם הקבוצה?
זה מצב מאוד יפה. שאני מחפש לא לפי החסרונות שיש לי, אלא איזה חיסרון חסר לי, מה חסר לי כדי שאני אמצא קליק, חיבור נכון שלי עם הקבוצה. שאני נכנס וקליק, אני נכנס ונועל את עצמי עם הקבוצה. אולי זה לעת עתה, אולי אחר כך זה יהיה אחרת, אבל איפה אני אמצא כזה מצב, חיסרון בקבוצה, חיסרון שלי ושהחסרונות האלה משלימים זה את זה, ואז אנחנו נמצאים בקשר הדדי. שהקבוצה מרגישה גם כן שחסר אני בקבוצה, ואני ודאי שמרגיש שאם לא קבוצה אז בכלל אין לי אפילו מגע, אין לי נגיעה לרוחניות, ברוחניות. ואז כך אנחנו מגיעים לקשר, קודם כל לגלות חיסרון זה בזה.
שאלה: אנחנו לומדים שדרך הייאוש שלנו אנחנו פונים ביחד לתפילה אמיתית לבורא. אני זוכר שאני הגעתי ללמוד קבלה דרך ייאוש מהחיים, ואני זוכר עד היום שזאת היתה הרגשה מאוד מאוד כואבת. אז אנחנו צריכים לעבור את כל ההרגשות האלו עד גמר התיקון?
אם אנחנו נמצאים בעשירייה ואני מרגיש שיש לפניי שולחן ערוך, אז כל מה שאני רוצה, כל מה שמעורר בי תיאבון אני מרגיש שעוד מעט אני אוכל למלא אותו. ולכן אני לא מצטער, כי הכול תלוי רק עד כמה אני קשור בקבוצה, כי שם בקבוצה אני מוצא את כל המילויים. מה שחסר לי זה רק לתאר לעצמי שהקבוצה נמצאת במצב השלם, ואני חייב להתקשר אליהם ולקבל דרכם את המילוי שלי. איזה מילוי? שעל מנת להשפיע שאני רוצה לעשות, שם אני מקבל את ההזדמנות ומילוי.
כל פעם אנחנו צריכים לשנות את היחס, את הגישה, את הסיבה, ואז אנחנו נרגיש שאנחנו נמצאים לפני שולחן ערוך, לפני כלי שהוא מלא, כלי אין סוף, שאנחנו נמצאים בו. הכול תלוי עד כמה אנחנו יכולים לייסד את עצמנו, לסדר את עצמנו.
קריין: קטע 15. כותב הרב"ש:
"מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. "
(הרב"ש. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)
קריין: שוב קטע מס' 15.
"מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. "
(הרב"ש. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)
זאת אומרת, לא להצטער על אותן השנים שעברו עלינו וכאילו אין בהן ולא היה בהן שום צורך, ויכול להיות שאדם בזבז, כביכול "בזבז" עשר, עשרים שנה ומה איתן? והוא מתרגז ומה קורה לו ולמה הוא כך שרף את החיים שלו כאילו. אנחנו צריכים להבין שאין עוד מלבדו, שהבורא מסדר את הדברים האלה וזה היה מראש. וזה לא כמו שנראה לנו בעולם הזה שהיינו יכולים לעשות משהו אחר, אלא אין עוד מלבדו, ולכן מה שקרה קרה, אנחנו צריכים רק להשתדל בכל רגע ורגע במה שהבורא מסדר לנו, להשתדל כמה שאנחנו מסוגלים לממש את שיטת התיקון.
ולמרות שאנחנו מתרעמים על מה שיש ולמה זה ככה ואיפה קצב ההתפתחות במיוחד, שאת זה האדם תמיד בודק, הוא צריך להבין שבכל זאת הכול נמצא בידי שמיים.
שאלה: איך אנחנו מגיעים לחיסרון להשפעה לבורא בצורה המהירה ביותר, מהמצב הזה שנגלה לנו הרצון לקבל?
לפי סדר המדרגה מתגלים החסרונות. מתי שצריכים ומתי שלא את זה אנחנו לא מבינים, זה קשור לכל המערכת הכללית בכלל, אפילו לא מתוך העשירייה אלא בכלל בכל מערכת הנשמות. כי אף תא, אף עשירייה לא מתפתח בתוך מערכת הנשמות בפני עצמו, הכול קשור לכולם. יש אור עליון אחד שהוא מסדר את כולם ואנחנו כתוצאה ממנו כך מתפתחים, מרגישים את עצמינו שנמצאים במצבים פרטיים שלנו.
תלמיד: אבל מצד אחד אמרת שאנחנו בתוך העבודה עם הרצון לקבל גם לא מסרבים לו, לא דוחים אותו. מצד שני, אנחנו בכל זאת שואפים להשפעה.
את זה תקבל כתוצאה מהניסיון. "אין חכם כבעל ניסיון", אני לא יכול לענות לך על כל הדברים האלה גם אם הייתי רוצה, בכל זאת יהיו לך עוד ועוד שאלות, כי הן עדיין שאלות ללא בסיס, ללא יסוד. למה אין חכם כבעל ניסיון? כי רק כשהוא נמצא בהבחנות הללו שהוא שואל עליהן מתוך החיים, אז הוא מבין מה צריך להיות, ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקדם.
אל תשאל אותי על המצבים שעוד לא עברת, תשתדל לעבור אותם, ואז תוכל לשאול אחרי שאתה עובר, ונוכל לספר לך על משהו שאתה כבר יודע, איכשהו לקשור לך אותם יחד.
שאלה: מה זו הכנה נכונה במשך היום לשיעור בוקר? האם מביאים את החסרונות והמצבים שעברה העשירייה במשך היום, או שמתחילים כל פעם דף חדש?
על פני מה שעברתם להיות במצב חדש. אני בא לשיעור בוקר, אני לא צריך את מה שהיה לי אתמול ושלשום ובכלל, אני רוצה להיות דף חדש. שכל מה שאני אקבל עכשיו יהיה רשום אצלי על דף נקי. זה לא שאני מוחק את הכול, אלא על פני מה שהיה אתמול אני מגיע לרישום חדש.
שאלה: אם מתגלה רצון שאין לו קשר לעשירייה, האם התיקון הוא באותו רצון או שצריך לרכוש רצון חדש?
אנחנו כל פעם צריכים לאתר רצון חדש בעשירייה בעשיית נחת רוח לבורא, לראות כמה אנחנו מתעלים וקשורים לכוונה הזאת לעשות נחת רוח, ואז לעשות את כל הפעולות סביב הכוונה הזאת.
שאלה: במהלך היום אני מנסה לשמור על הכוונה ולעשות הכול לטובת הבורא, אך מכשולים מופיעים בכל עת. מה המטרה של המכשולים הללו?
מטרת המכשולים היא בזה שמעלים לי שאלות לרמה יותר גבוהה, ואז אני יכול לברר את הדברים בצורה יותר נעלה.
שאלה: על תכונות גשמיות של חבר אני לא צריך לשים לב, ותכונות רוחניות אני לא יכול לראות. אז לפי מה אני קובע שהוא בכלל חבר שלי?
לפי מה שהבורא מביא אותי לגורל הטוב ואומר "קח לך", שם ידי על הגורל הטוב. ולכן אני צריך לקבל אותם כמו שהם כך קיימים מלמעלה.
קריין: קטע מס' 16, כותב הרב"ש:
"אדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה"."
(הרב"ש. מאמר 16 "ענין השפעה" 1986)
שאלה: אני מגיע לשיעור עם הכנה וכל השיעור אני משתדל להתחבר לחברים. אבל זה מפני שאני משתדל ולא מפני שאני קורא לבורא. איפה אותה נקודה שאני מבקש מהבורא ומפסיק להתאמץ בעצמי?
איך אתה מצליח להתחבר עם החברים?
תלמיד: כל זמן שאני סומך רק על כוחותיי ויודע שאני יכול לעשות, אבל בסופו של עניין אני לא יכול לעשות את זה, רק הבורא ועלי רק לבקש. אבל האגו שלי לא מאפשר לי, אני רוצה לעשות את זה בעצמי.
אז חסר לך לקבל דוגמאות מהחברים איך הם עושים את זה, איך הם פונים לבורא ואתה לא פונה ולכן אתה נמצא בפיגור לעומתם. כדאי לך לשים לב איך הם מתייחסים לעבודה הרוחנית. עבודה רוחנית זה שאנחנו פונים לבורא כל פעם. הוא הכוח העליון, הוא מסדר את כל הבריאה. הוא מסדר לנו מלכתחילה חסרונות, בעיות, הכול הוא מסדר כדי שאנחנו נבקש ממנו שהוא יעבוד.
בשבילו לעבוד בשבילנו זה התענוג. אתה רוצה לעשות לו נחת רוח? תן לו עבודה. הבורא נהנה מעבודה. ואז אתה צריך גם ליהנות מהעבודה שאתה נותן עבודה לבורא. פשוט מאוד. בסך הכול זה מה שאנחנו צריכים.
העבודה שלנו צריכה להיות דווקא קלה מאוד, שאני כל הזמן מבקש מהבורא, "תעשה את זה, תעשה את זה. תגלה עד כמה אני רחוק מהחברים, עד כמה אני צריך להיות מקושר אליהם, עד כמה אני רחוק ממך, עד כמה אני צריך להתקרב אליך. עד כמה כל העשירייה צריכה להיות יחד", וכן הלאה. אנחנו צריכים כל הזמן לבקש ולבקש, לדרוש ולדרוש. בזה אנחנו משייכים את עצמנו לבורא, בסופו של דבר מגיעים לדבקות ואז מתגלה לנו כל העולם.
שאלה: בקטע הקודם שקראנו רב"ש כותב שאחרי שנות עבודה אדם מרגיש שהוא הולך אחורה, ושמה שמודד את הקטנות וגדלות החיסרון זה שיעור הייסורים. איך אפשר להחזיק את המשקל הזה של הייסורים בלי לברוח מהעבודה?
על ידי הקבוצה, אין לך שום אפשרות אחרת. אני נמצא בעבודה הרוחנית נניח 20 שנה, ואני לא רואה מזה שום תועלת, אני לא יכול לגלות את הבורא, את העולם הרוחני, את הדרך הנכונה, את השיטה הברורה, אני לא יכול לגלות את זה בינתיים, עדיין לא, ואני נמצא בזה נניח 15 או 20 שנה. איפה רואים דבר כזה בעולם הזה שזה נורמאלי? ואז אני לא יודע מה לעשות. כאן צריכה להיות משענת טובה, בטחון טוב מהקבוצה שהדרך הזאת היא נכונה, אלא אם היא מדברת לפי המאמרים, לפי הפסוקים, על מה שאנחנו צריכים לעשות, ודורשת מאיתנו חיבור בינינו ולבורא, אז זה מה שאנחנו צריכים, וזה לא חשוב איך אנחנו נראים בחיצוניות, איך אנחנו מסודרים בחיצוניות, העיקר זו הנטייה שבלב מתוך הרצון. רצון זה הלב, איך אנחנו בכל זאת משתדלים להתקרב לחיבור בינינו.
עכשיו נמצאים לפני הכנס, אנחנו מכינים את עצמנו לשלושה ימים של כנס, שרוצים כל אחד לעזור לכולם כמה שיותר להשתדל להתחבר, כדי להרגיש על ידי המאמץ בחיבור בינינו, המאמץ הזה ברצונות, שאנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב, שאנחנו נגלה אותו שהוא נמצא בכל זאת בינינו, שורה עלינו.
תלמיד: איך לקבל כוחות מהקבוצה? לא להרגיש שאלה ייסורים שלי ואני הולך אחורה?
בסך הכול יש לך קבוצה טובה, איך שאני מכיר אותה זו באמת קבוצה רצינית, יש כאן אנשים שנמצאים כל כך הרבה שנים וממש יום יום נמצאים איתנו בקשר ובכל יום יום וגם במשך היום רוצים להתחזק. אני חושב שמגיע לכם רק יותר להבין מה הבורא דורש מאיתנו, באיזו צורה אנחנו יכולים לפנות אליו כדי לגרום לו נחת רוח ואז במידה הזאת אנחנו נתחיל לגלות שהוא מחבר אותנו.
אנחנו צריכים לדאוג לתיקון הכלים. האור נמצא במנוחה מוחלטת, אור אין סוף, הכלים צריכים תיקון. אנחנו צריכים להתקשר, אנחנו צריכים להתכלל זה עם זה. על זה לבקש, את זה אנחנו לא מסוגלים לעשות לבד, לא מסוגלים.
(סוף השיעור)