כל ההבחנות והמדידות הן רק כלפי האדם המשיג, כלפי ההרגשה וההבחנות שבנברא בלבד ● אנו מצויים במציאות שמסודרת כך שמלכתחילה כל הדברים ששייכים לאלוקות - השכינה, תכונת ההשפעה, הקבוצה שבה מגלים ומתקדמים לגילוי הבורא, לא חשובים בעינינו. נעשה כך בכוונה כדי שנעשה יגיעה, שיהיה חשוב בעינינו דבר השפעה, ועל-ידי העבודה הזו נגלה את כל ההבחנות הקיימות במשפיע, מתוך דבר והיפוכו ● כדי לגלות את המשפיע, אנו צריכים להתכלל מתכונותיו בעצמנו, וכך אנו משתנים בצורתנו החיצונית - שבמקום שהצורה שלנו תהיה קבלה, הצורה שלנו תהיה השפעה ● כל התפילות שלנו הן להרים את חשיבות ההשפעה בעינינו, "לאוקמא שכינתא מעפרא", עד שלא יהיה דבר שחוצץ בינך לבין השכינה, שכל הרצונות שלך יהיו בתכונת ההשפעה, כל רצון יהיה מצויד בכוונה על-מנת להשפיע ● כל מציאות האדם צריכה להיות מחולקת לשניים: האמצעים שמביאים אותו לתכונת ההשפעה וכל הפעולות שכדאי לו לעשות כדי להגיע לתכונת ההשפעה – מורה, ספרים, קבוצה, הפצה, לימוד, חברים. ובתכונת ההשפעה ישנם גם דרגות החשיבות - קודם השפעה לחברים, לקבוצה, שמביאים להשפעה לבורא ● הקבוצה יותר חשובה מהבורא, כי היא האמצעי שבלעדיו אי אפשר להגיע אליו ● הכול צריך להיות מסודר בקו, שכל נקודה ונקודה בקו הם רצונות שמסודרים לפי חשיבותם להתקדמות, יותר או פחות ● כל יום מלכות חוזרת להיות בתולה - בכל יום אנו צריכים להבין שקמים תמיד בחוסר קשר עם הקבוצה, ההשפעה, השכינה, הבורא. וזה נכון וטבעי שכך אנו מתחילים שוב ושוב את בירור הכלים ● "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"; ודאי שצריכים ללכת באמונה למעלה מהדעת. ודאי שאין לצפות שבבוקר תכונת ההשפעה תהיה חשובה בעיניך. וזה טוב שאתה שמח בזה שאתה לא שוכח. סימן שישנה השפעת הקבוצה שעוזרת לך להגיב נכון על ההבחנות. זאת אומרת, לא לחפש בך אלא לחפש כוחות חיצוניים להתעלות מעל הרצון האגואיסטי שלך, ולא לחכות שבאגו אי פעם תהיה חשיבות בהשפעה ● אף פעם לא תהיה חשיבות להשפעה בתוך האגו. וזה טוב שיש לנו כל פעם עוד ועוד הזדמנויות לעבוד. ואם האדם יבדוק את עצמו ויעריך את המצב שלו, לא לפי ההרגשה ברצון האגואיסטי שלו אלא לפי כמה שהוא ער לכוון את עצמו נכון, אז השמחה שלו תהיה שמחה מטרתית וכבר תעזור לו מאוד להתקדם ● הכול תלוי בכמה שהאדם מתעורר יותר מהר בכל רגע ורגע בתפילה הנכונה. וזה תלוי אך ורק באיך שהוא מסדר את הסביבה, שמשפיעה לו בכל רגע ורגע שהוא נופל ● ראשית, עלי להעריך את החברים בגלל שהבורא בחר בהם ועורר אותם לדרך, ובשלב מתקדם יותר, אנו צריכים להתחיל לדרוש אחד מהשני, בערבות, להגיע למצב שבו אנו עובדים על החשיבות ההדדית שלנו ● הכיוון הוא לגלות את הכלי, שלפי השתוות הצורה, אנו בהשפעה מגלים את הבורא. והכלי הזה הוא אני המחובר עם הקבוצה - שאין בינינו שום מחיצה, ובמידה שאני מגלה שאין ביני לביניהם מחיצה, זה הופך להיות לכלי לגילוי הבורא. לכן אני לא צריך לדאוג לגילוי הבורא, אלא לדאוג שלא תהיה מחיצה ביני לבין הקבוצה ● אנחנו מחכים לחומר דלק אגואיסטי - מתי תהיה לי שמחה, מתי אני אראה איזו תוצאה קודם שאני נמשך אליה, מתי אראה את הכדאיות בכלים האגואיסטיים שלי ואז אני ארוץ. אדם שמתייחס בצורה כזאת לרוחניות, נמצא בחוסר הבנה ובירור באילו כלים הוא שופט. הוא נמצא בכלים האגואיסטיים שלו ובהם הוא לא יכול לשפוט את הרווח הרוחני ● אנו תמיד צריכים לקבוע שאנו הולכים על האפס, אם לא על המינוס, ואז ודאי שנתקדם. אז אני צריך לבנות בחברה את דמות השכר, שכדאי לי, מפני שהחברה מחשיבה אותו. ואז לפי גודל החברה כך גודל השכר, ולפי זה מגיעים לחשיבות הכלים וחשיבות הבורא.