שיעור בוקר 17.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מתחתית הסולם לדבקות תמידית"

הנושא הוא מאוד חשוב ומרכזי, כי סביב הנקודה הזאת של ביטול היש של האדם, ביטול האגו שלו, נבנה כל המעבר מהרגשת העולם כעולם הגשמי, להרגשת העולם כעולם הרוחני. ודאי שזה תלוי באדם, בכלי שלנו, בכלי הקליטה שלנו, אם אנחנו מקבלים את המציאות ברצון לקבל או שאנחנו מסכימים שהאור העליון, הבורא, יתקן אותו בעל מנת להשפיע ואז אנחנו מרגישים בכוונה הזאת על מנת להשפיע את המציאות השונה, האמיתית הרוחנית.

זו בעצם העבודה שלנו, להסכים, לדרוש, לבקש, לעשות כל מיני פעולות, אפילו מכאניות של העולם הזה, רק כדי לקרב את עצמנו למצב שאנחנו מסכימים על זה שהבורא יעשה עלינו את הניתוח הזה, שיעקור לנו את הכוונה על מנת לקבל ובמקומה ישתול בנו כוונה על מנת להשפיע.

בואו נראה מה שרב"ש כותב על זה. אנחנו כבר עברנו על הקטע הזה, אבל נראה לי שעכשיו כדאי לנו שוב לעמוד על זה קצת יותר.

קריין: אנחנו קוראים את קטע מספר 2 מתוך חומר בנושא מתחתית הסולם לדבקות תמידית" מאמר "עניין אמת ואמונה" מתוך כתבי רב"ש כרך א'.

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת." אנחנו לא יודעים מה זה "למעלה מהדעת", לא יודעים מה זה "דרך האמונה", זה משהו שלא קיים בהרגשה שלנו. "היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו." זה קצת יותר ברור, לא להתחשב עם מה שאני מרגיש, עם מה שאני מבין. אז מה כן? מה במקום זה? "אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו"." "עיניים" זה נקרא עיני הידיעה, שֶכֶל ו"אוזניים" זה בינה, זה אמונה, גם במוח וגם בלב, בכל החושים שלנו אנחנו צריכים לוותר. זאת אומרת הם לא ייראו ולא יישמעו, [צריכים] לוותר על מה שנמצא בהם. אלא "אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי." זה שאני קודם כל מקבל כך, זאת אומרת הבורא יודע מה שטוב ומה שרע בשבילי ואני כולי מוסר את עצמי לשליטתו. לא חשוב מה קורה, מהחיים ועד המוות דרך כל מיני מצבים שרק יכולים להיות, אני מוסר לו את זה. הוא יודע מה יותר טוב בשבילי. זאת אומרת הוא אומר כאן אפילו מטעם הרווח, הבורא יודע יותר טוב, סמוך עליו, תן לו לנהל את החיים שלך.

תסכים שבכל רגע ורגע אתה מקבל [מצבים] של הרגשה והבנה הכי טובים. רק אתה לא מרגיש ולא מבין את זה, אבל בשבילך זה הכי טוב. כל מצב שלך הוא מצב שמגיע מהמערכת הכללית שהיא תמיד משפיעה עליך בצורה הקצרה, הטובה ביותר לכיוון גמר התיקון. "לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע." אני רוצה להגיע למצב הרוחני שהוא כולו על מנת להשפיע, למעלה מהדעת, הכול למעלה מהטבע שלי, לכן כאן אני צריך בדוגמאות האלה כל רגע בחיים, לא חשוב כמה ואיך אני מקבל, אלא במה שבא לי מהבורא, אני לא יכול לשנות את ההרגשה שלי ואת ההבנה שלי במוח ובלב ולא צריך.

אני צריך להיות רק למעלה מזה, ולמרות שאני מרגיש רע, למרות שאני לא מסכים עם מה שקורה, אני הולך למעלה מזה ואומר שאני נמצא במצב ממש כמו גמר התיקון. למה? כי אני מקבל את זה מהבורא והוא נותן לי ברגע זה את ההשפעה הכי טובה שיכולה להיות בשבילי, להביא אותי בכל מיני שינויים, תהליכים למצב הטוב ביותר.

ולכן גם המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר שרק יכול להיות, כדי להביא אותי לגמר התיקון. "אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים." זאת אומרת לכוון הכול לטוב ומיטיב אין עוד מלבדו. "והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות," ודאי שאני מרגיש שאני לא מסכים לזה, שאני הייתי רוצה לשנות את המצב הזה, שאני מתרגז, שאני מתרעם על הבורא, אבל יחד עם זה, זה לפי הטבע שלי שברא לי, לכן אין לי כאן מה להסתיר ומה לפחד, אני צריך לקבוע את העובדה הזאת שאני נמצא עדיין ברצונות ומחשבות כאלה שאני לא מסכים עם מה שמתרחש בי. היינו שאני מקבל מהבורא, אבל יחד עם זה אני רוצה לקבוע את המצב הזה למרות ההרגשה, למרות ההבנה, שהוא המצב הטוב ביותר כי כך הוא מגיע לי מהבורא.

כמו ילד שההורים אומרים לו כך וכך והוא לא מסכים, אבל מה אנחנו רוצים, אם אתה רוצה להיות ילד טוב, אפילו שאתה לא מסכים ודווקא כשאתה לא מסכים, אתה תתכופף, אתה תנסה להשתנות, תקבל את מרות ההורים, שליטת ההורים כדבר הטוב בשבילך. "כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר." הבורא נותן לאדם בכל רגע מצבים שאדם לא מרוצה מהם. בתחילת הדרך "כמה שנים" כמו שאומר רב"ש, עשר ועשרים שנה, ובעל הסולם אומר אפילו עד שלושים שנה, נקווה שזה יתקצר, ככה זה. אי אפשר לעבור על השלב הזה, לדלג עליו.

זאת אומרת שכמה שאנחנו מקבלים מהאור ישר, אנחנו מקבלים הרגשה, הבנה עד כמה שאנחנו הפוכים, לא מסכימים, לא רוצים, לא בהרגשה ולא בהבנה אני לא מסכים עם מה שקורה לי, וכך זה יהיה עד שאני אצמצם את עצמי לנקודה. ויחד עם זה אני רוצה להגיד שאם זה בא מהבורא, זה ממש טוב ביותר, אידיאלי, לא יכול להיות משהו אחר.

או שאני עומד על שלי, [ועושה] מה שהאגו שלי אומר לי, או שאני מסכים עם הבורא עם מה שהוא נותן לי. כמו ילד, או שאני מסכים עם עצמי, ואני עוד דורש, או שאני מסכים עם אמא שאומרת שכך צריך להיות. וכאן אנחנו צריכים לבחור. יש לנו לזה ספרים, יש לנו לזה גם מאור המחזיר למוטב. להשתדל דווקא למרות שלא מסכימים לבקש שכן נסכים. "אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים."

(רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

לא רק במשהו, הבורא כל הזמן מטפל בי. מי מהאנשים שנמצאים עדיין לפני כניסה לרוחניות מרוצה מהמצב שלו? אף אחד. לפעמים יותר, לפעמים פחות. אנחנו חושבים שאלו העליות והירידות. בינתיים אנחנו בתוך הרצון לקבל, בתוך הביצה הזאת, או קצת בפנים או קצת יותר קרוב ליציאה, אבל זה הכול בתוך כל הזבל הזה. ולכן אני צריך להיות שבע רצון מזה שהבורא כל הזמן מטפל בי, כל הזמן משתנים התנאים החיצוניים, הפנימיים, וזה הכול כדי לנענע אותי וסוף סוף "לא לנצח יריב", שאני אקבל יכולת להתעלות.

קריין: שוב קטע מס' 2.

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים."

(רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

שאלה: אם אני מנסה לתפוס את הדבר הזה, אז הדבר היחידי שאני יכול לעשות זה לא לפסול את הבורא על ההרגשה שלי, כי זה משהו שאני מסוגל להתחבר אליו. איך אני לוקח את זה ליום יום שלי, איפה מקום העבודה שלי?

מקום העבודה הוא שאתה במקום לפסול את הבורא, פוסל את עצמך, את התכונות שלך בהרגשה ובהבנה, ואומר ש"עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", ואני לא יכול לייצב את עצמי עם ההרגשה וההבנה האגואיסטית שלי, כי הן מקלקלות לי את מה שאני מקבל מהבורא. אני מקבל מהבורא עכשיו הבנה רוחנית והשגה רוחנית, ובגלל שאני נמצא בהפכיות ממנו, זה מתרחש כעולם העכור, השחור הזה.

אז במקום לעשות ביקורת על הבורא על מה שאתה מקבל, אתה תעשה ביקורת על הכלים שלך, שאת מה שהוא נותן לך אתה הופך מטוב לרע.

תלמיד: כלומר כשאני מרגיש רע, אני צריך להצדיק מעל התחושה, זה מקום המגע היחידי. אבל לצורך העניין הנה, אני עכשיו פה בסדנה או בחיים, איך אני משתמש בכזה דבר?

שאתה כל הזמן משתדל להיות כמו שהבורא שנותן לך את זה. אתה רוצה למעלה מהשכל והרגש שלך, לקבל את העולם ככזה שבא מהבורא ולא כמו שאתה מרגיש בלב שלך וכמו שאתה מבין במוח שלך.

תלמיד: איפה נמצא הגבול, או איפה החיבור בין הרוחני לגשמי?

למעלה מההרגשה שלך והתפיסה הגשמית הנבזית הזאת שלך, שאתה נמצא בה ומאמין לה ומכור אליה, למעלה מזה זו הרוחניות. זהו. תנסה לכתוב מה שעכשיו שמעת עשר פעם ואולי תבין יותר.

שאלה: "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", זאת אומרת אני נמצא בהסתרה מוחלטת ועדיין המאור עושה עלי את העבודה.

המאור נותן לך בכל רגע, כלפי המצב שאתה מסוגל, הזדמנות להתעלות למעלה מהמצב, היינו למעלה מהשכל והרגש לתפיסה הרוחנית. "מעלים בקודש ולא מורידים". אפילו שאתה מרגיש לפעמים ירידות הן גם עלייה.

תלמיד: אני נמצא כאילו בהסתרה מוחלטת והעבודה נעשית עלי, ואני צריך להגיב למשהו שנסתר ממני לגמרי.

אומרים לך איך לעשות. כמו ילד קטן, הוא חושב לעשות כך, הוא מבין שזה כך. באה אימא ואומרת, "לא, אתה צריך לעשות אחרת, אחרת יהיה ר". אבל הוא מרגיש שכך צריך להיות, הוא נדחף מבפנים, איך הוא יתכופף?

תגיד איך? אתה כבר אבא וסבא.

תלמיד: לא יודע.

לא יודע. אז איך אתה ממליץ להם לעשות? היית גם עקשן, אז מה אתה רוצה, גם עכשיו אתה עקשן.

תלמיד: אני מבין שאני עובר תיקונים, אני עובר דברים, וכל זה בכלל קורה לי, זה עובד עלי, למה?

כי אתה לא לוקח את ההתפתחות שלך בידיים. זה בגלל שאין קבוצה סביבך שמטפלת בך ואתה מסכים שהיא תטפל בך, ואתה אפילו מעמיד אותם כך שהם יהיו למען הטיפול בך, ואתה רוצה שילחצו עליך ושיתנו לך דוגמאות, שישפיעו על האגו שלך, על הגאווה שלך בכל מיני צורות, העיקר שאתה תתחיל להשתנות בצורה מלאכותית, מאגו זה לאגו אחר. גם עם הקבוצה אתה משחק באגו, אתה לא רוצה להיראות בעיניהם שפל. אבל כדאי, זה מקצר את הדרך, זה מביא מאור המחזיר למוטב דרך הקבוצה.

זאת אומרת זה שאתה עקשן ותעמוד על שלך עד סוף ימיך זה ברור, אלא נתנו לך אמצעים שאתה בכל זאת תשפיע על עצמך, אבל אתה. אחרת התיקון יהיה לא על חשבונך, וזה אי אפשר, על זה הבורא לא יוותר.

תלמיד: רב"ש כותב על מצב שהוא גם מודה לבורא אפילו כשהוא כמה מדרגות למטה.

כי הוא לפחות מרגיש את עצמו כמו ילד שאומר לאימא, "מה אני יכול לעשות, אני לא רוצה. מה אני יכול לעשות אם אני רוצה ההיפך לעשות? אני אפילו מחליט עכשיו שאני כן שומע בקולך, אבל ברגע הבא לא, אני כאילו שוכח, מתנתק מזה ועושה מה שבא לי".

הוא מתלונן אפילו לאמא ואומר, "מה את רוצה ממני, ככה זה, כך אתם הולדתם אותי, אתם עשיתם אותי כך ומה עכשיו אתם דורשים?". מה באמת לעשות? כי מצד האימא, מצד הטבע כלום לא יעזור, אבל אתה יכול לעשות חברה.

תתאר ילד שיש לידו ילדים, חמישה ילדים, והם נותנים לו דוגמה טובה. אתה מבין עד כמה זה משפיע על ילדים. ילד אחד וסביבו חמישה חברים איתו יחד והם נותנים דוגמה טובה. הוא מסתכל עליהם והוא לא מבין מה שהם עושים, מה שהם מדברים, מה קורה להם, אז אין לו ברירה, אנחנו חושבים שאנחנו לא כך, ואז הוא משתנה. אז הוא כבר לא יכול להתלונן לאימא, כי אימא סידרה לו את הילדים, הביאה לו אותם.

זה שהוא לא רוצה לקבל, זאת הבחירה. אם לא יקבל, לא יקרה כלום. אם יקבל, ישתנה מהר. זאת אומרת כל העבודה שלו לראות שהחברים שלו הם מתוקנים, הם יפים וטובים, והוא רואה אותם כמו שהוא רואה.

שאלה: בהמשך, ברמה של הפרקטיקה, אחרי שעשינו את העבודה הזאת בפנימיות, כיוונו את זה לבורא.

אין אחרי, זה כל הזמן.

תלמיד: יש כל מיני סוגי מצבים. יש מצבים שאתה צריך לנקוט פעולה.

אתה כל הזמן נמצא בתהליך. כל רגע ורגע אתה משתנה ומשתנה, כי ההרגשה וההבנה הן זורמות, הן כל הזמן משתנות. אתה נכנס לתוכן יותר עמוק.

תלמיד: ביום יום יש מצבים שמאפשרים לך זמן לחשוב, לעשות את כל העבודה, ויש מצבים שאתה צריך לנקוט פעולה, לבצע משהו.

אל תדאג, הכול מחושב כתמונה שלמה. נדמה לך שאתה נמצא בגשמיות, עם אוכל, מין משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, העולם הגדול. אתה נמצא באור העליון, מה שצריך הוא מצייר לך.

תלמיד: שמעתי ממך כמה פעמים שאמרת שהדבר הכי נכון זה לצפות על המצב. ופעם שמעתי גם שאמרת, להשתתף כפי יכולתי.

גם זה נכון וגם זה נכון. בלי שאתה תבין, תרגיש את המצב, איך תוכל להתעלות מעליו בתגובה נכונה? על התגובה הנכונה הוא כותב לך, שלמרות שנראה לי בכלים המקולקלים שלי עולם מקולקל, אני צריך לקבל את זה כאור ה', שאני נמצא בו, ואין עוד מלבדו, ופועל כטוב ומיטיב, ודורש ממני רק תגובה. עד שאני מגלה שהוא באמת טוב ומיטיב, אין עוד מלבדו. גמרתי את זה? תיקנתי את המצב.

תלמיד: ובהתייחסות הזאת שאמרת גם וגם, ולפעול כפי יכולתי. הרבה פעמים יש מצבים שאתה אומר, אם אני אעשה 1, 2, 3 זה כבר יותר מדי, וצריך לדעת לחתוך את זה בצורה הנכונה.

אלה כבר פלפולים, אני לא יודע מה זה יותר מדי. אם אתה עושה נכון, זה נכון. אם לא נכון, לא נכון. לא מדברים על יותר או פחות, מדברים יותר נכון או פחות נכון, זה גודל ההשתתפות.

קריין: נקרא קטע מס' 16, מתוך מאמרי "שמעתי" של בעל הסולם, מאמר ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה".

"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'". כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'."

(בעל הסולם. שמעתי. ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו תנאי שרוחניות היא למעלה מהרגש והשכל שלנו, היינו באמונה למעלה מהדעת, מהשכל, זאת אומרת נגד השכל, וכל הזמן היא נגד יותר ויותר. כל הכלים השבורים האלו שמתגלים בנו יותר ויותר, הם מתגלים כדי לתת לנו את הידיעה הזאת הגשמית שאנחנו כביכול נדרוש למלאות אותה, נתגבר עליה ונבקש אמונה למעלה מזה. שכוח האמונה, זאת אומרת דבקות בבורא שזה מה שמוביל אותי, יהיה יותר מחושך בידיעה. שאני אשמח מחוסר הידיעה כי אני בזה יכול להיות דבוק בבורא, שזה נקרא אמונה.

שאלה: איך אפשר לדעת שאתה עושה פעולה שהיא למעלה מהדעת?

לדעת? אין שאלה לדעת.

תלמיד: איך אתה יודע שאתה עושה פעולה שהיא למעלה מהדעת ולא מתחת לדעת?

זה מפני שאני מסכים להיות בחוסר ידיעה, וללכת למעלה מחוסר הידיעה הזאת כאילו שיש לי ידיעה גמורה. איך הייתי עובד אם הייתה לי ידיעה גמורה, באיזו שמחה, התלהבות, פעולות, אם הייתי מקבל ידיעה גמורה, מילוי. אז ככה אני רוצה עכשיו לעבוד מחוסר מילוי.

שאלה: האמת היא שהדברים ברורים אבל בלתי נתפסים.

נכון.

תלמיד: אפשר להגיד שרב"ש ממש מייצג את המחשבה שלי, שאני שואף ללמוד ולהתקדם בעבודה הרוחנית כדי להבין ולדעת, כדי להרגיש שאני מזדהה או מבין מה קורה.

זה לא נקרא עבודה רוחנית ותפיסה רוחנית, כי רוחניות נמצאת מעבר למחסום. זה מחסום פסיכולוגי, מחסום תפיסתי, שאני חייב לעבור מידיעה לאמונה. זאת אומרת שאני תופס את המציאות בסגנון חדש שנקרא "השפעה".

תלמיד: זו כנראה טעות מובנית אצלי. כלומר אין ולא תהיה יכולת להבין משהו.

כן, להבין ולהרגיש. תראה מה המקובלים מגלים. גם העולם הזה נעשה להם שקוף מכל שכן העולם העליון אותו הם מגלים. הם מגלים מערכת של האור העליון המופשט, איך הוא בונה מערכות ודרכיהן משפיע על כל אחד ועל כולם יחד.

תלמיד: אבל בדרך ההבנה שלי או בעיניים המקולקלות של העולם הגשמי, כדי להסביר את זה לעצמי או להבין, לעולם לא אצליח להבין אלא אם כן אפתח את הכלים החדשים שזה לא דרך הבנה, אלא דרך האמונה, והם כבר יָקנו את הידיעה.

אבל כשאתה קונה כלים חדשים שתקרא להם "אמונה", "השגה", אז אתה גם תבין איפה אתה נמצא עכשיו, מה פועל עליך ואיך אתה נפעל.

תלמיד: את זה השכל כביכול אומר, "עכשיו תחפש את המקום שאתה לא יכול להבין ולשם תלך".

נכון, אני מסכים איתך, גם אני עברתי את זה, אבל זה התיקון, והתיקון ארוך ולא נעים, זה נכון. יש דרך קצרה וארוכה. אנחנו צריכים לעשות ממנו דרך קצרה ונעימה. זה תלוי בסביבה.

קריין: קטע מספר 18 מתוך "כתבי רב"ש", כרך ב', "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה".

"אמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד"." העיקר זו הגאווה, היא זאת שמפרידה ביני לבורא. "לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין, שהוא מעריך את שפלותו, ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה, וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט."

איך אני יכול להיות בשלמות במצב שעכשיו אני נמצא? איך עכשיו במצב שאני נמצא אני יכול להיות כבר ברוחניות? מה עושים?

תקרא שוב את המשפט הראשון.

"אמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד"." זאת אומרת שאם אני מנטרל את הגאווה שלי, אני כבר עובר למדור של הבורא. "לכן כשהאדם מרגיש עצמו בשלימות, לפי הקו ימין," כמה שמקבל מהבורא, מה שמקבל לא חשוב, בשלמות. "שהוא מעריך את שפלותו," שקיבל כך מהבורא ומספיק "ואומר, שמכל מקום ה' נתן לו קצת אחיזה כלשהי בקדושה," העובדה שהוא יכול עכשיו דווקא מנקודת השפלות הזאת להידבק, כי מקבל אותה מהבורא, זה מספיק לנקודה. "וקצת הזה לגבי הקדושה שהאדם צריך להשיג, בודאי נקרא זה הקצת קדושה לגבי קדושה אמיתית, בחינת הדיוט." קטנה מאוד. ממש נקודה. "ואם הוא אומר לפי שפלותו, אני מודה ומשבח לה' עבור זה. על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם"."

יש לו נקודת דבקות בבורא, זו כבר תפיסה. הוא כבר כמו טיפת זרע בתוך הרחם. זהו, ישנה קליטה ונדבק על פני כל ההפרעות וכל הבעיות שבמיוחד נעשו לו, כדי שבכל זאת יידבק בנקודה. יותר מזה הוא לא מסוגל ולא צריך. כי כל יתר הדרך שלו זה רק להרחיב את הנקודה הזאת בלבד, מהטיפה הזאת גדל העובר והאדם הגדול. על ידי מה? על פני כל ההפרעות שיבואו הוא יחזיק באותה נקודה, וכך יגדל.

"וכשהוא שמח מזה, יש לו הזדמנות לזכות לבחינת "שהשכינה שורה אלא מתוך שמחה". נמצא, שע"י השפלות הזו, שמזה שה' נתן לו משהו אחיזה בקדושה, הוא יכול לעלות במעלות הקודש, אם הוא רק לוקח מזה שמחה ומחשיב את זה," מחשיב לא את מה שמרגיש בתוך הכלים האגואיסטים שלו, אלא מחשיב את יחס הבורא אליו. ואז הוא לא נמצא בשפלות ובוכה שאין לו ו"מי אני ומה יהיה" עבור עצמו, אלא שמח במי שנותן לו את המצב הזה של דבקות בנקודה. "אז האדם יכול לומר "מקימי מעפר דל", "מאשפות ירים אביון"." ואם הוא יכול לשבח את הבורא על הנקודה הזאת של דבקות, הוא מרחיב את הנקודה הזאת ומחזק אותה. ממש עכשיו, יותר ויותר מזה שהבורא נתן לו אפשרות להידבק בנקודה, בטיפת דבק, בטיפה, הוא כבר מתחיל מתוך זה לאחוז יותר ויותר. איך? על פני כל ההפרעות האחרות כל הזמן להידבק ולשייך את זה לבורא.

"היינו, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, והוא דל, היינו עני, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) וזו לשונם "אמר אביי, נקטינין, אין עני אלא בדעה", שפירושו, מסורת מאבותינו, מנהג מאבותינו, ש"אין עני אלא בדעת". וזה שאומר שהוא דל, היינו עני, שאין לו שום דעת בקדושה, הוא נקרא "עני ודל". ואז, אם יש משהו אחיזה בקדושה, אף על פי שהוא דל, אומר "מקימי מעפר דל". זאת אומרת, שאומר הלל, שאף שהוא דל, מכל מקום ה' מקים אותו. "מאשפות ירים אביון", הגם שהוא מרגיש שהוא אביון, מכל מקום ה' הרים אותו. ועל זה הוא אומר הלל לה'. ושיעור אחיזה בקדושה צריך להיות במשהו, כבר יכולים להגיד הלל ולתת שבח לה'."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה" 1989)

אנחנו מקבלים בכל רגע מצב, שנמצאים במערכת ולא יכולים לצאת ממנה, וההשפעה עלינו מהאור העליון. לכן מצד הבורא אנחנו מקבלים מצבים בלתי פוסקים שמגיעים אלינו בהתאם למצב שלנו, שמחושבים על ידי המאור כדי להביא אותנו בדרך הקצרה ביותר והטובה ביותר לגמר התיקון. להשתווּת ולהתחברות לכל המערכת. ובנו רק תלוי איך אנחנו מעמידים לטובתנו אותו המאור אבל זה תלוי רק בסביבה. אין כאן יותר מה להגיד. העיקר על ידי השפעת הסביבה, לא להיות שקוע בעצמו. על זה כתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"¹.

שאלה: יוצא שבכל העולם הזה אין משמעות איזה פעולות אתה תעשה, אלא הוא פשוט נברא כדי לתת לך הזדמנות לשייך הכול לבורא.

כל העולם הזה גם שייך לעולם הרוחני. הרוחניות נראית לך בינתיים בכלים שלך כעולם הזה.

תלמיד: האם יש משמעות לתגובה שלך לכל הדברים שקורים לך בעולם הזה?

כן. כול עוד לא תיקנת את הכול, אתה חייב להתנהג בעולם הזה כמו כולם, אתה עדיין נמצא בכלים האלו. "ניתן לרופא רשות לרפאות"², ואדם מחוייב ללכת לרופא.

תלמיד: אם אתה מגיע למצב שאתה מצליח לייחס הכול לבורא ולראות שזה טוב, זה פשוט מנטרל את התגובה שלך לעולם הזה. תמיד יש סתירה באופן התגובה שלך.

בואו אנחנו קודם כל נעשה את זה. מה אתה אומר, מתי אני לא אראה את העולם הזה?

תלמיד: אני לא אומר שאתה לא רואה את העולם הזה.

אלא מה?

תלמיד: אתה רואה. אני פשוט רואה שאם אתה מייחס את זה לבורא אז זה כאילו יוצר לך סתירה עם הפעולות שלך.

בוא קודם נייחס את זה לבורא, אחר כך נראה מה נשאר לנו מהעולם הזה. אחר כך נראה, קודם נעשה.

תלמיד: כרגע לא להתייחס לצורת התגובה שלך לעולם הזה, אלא רק לנסות לייחס?

אתה צריך בעולם הזה להתייחס לעולם הזה כמו ש"ניתן לרופא רשות לרפאות" ואתה חייב ללכת לרופא, ויחד עם זה אתה צריך לתקן את עצמך כלפי הבורא. אנחנו לא מדברים על זה עכשיו. בשביל מה לך עכשיו להסתבך? אתה תבין איפה שאנחנו נמצאים.

תלמיד: אז איפה אתה עושה את כל התגובות שלך כלפי לייחס לבורא, זה לא במקום הזה, במקום אחר? איך מגיבים, איפה התגובות האלה?

אני, לא אכפת לי "עולם הזה או העולם ההוא", לא אכפת לי שום דבר. אני כשאני לעצמי מה שאני מרגיש, אני מקבל את זה מהבורא. בתוך ההרגשה שלי אני מתאר את זה כיחס שלי לבורא, ולכולם כיחס הגשמי, האגואיסטי. מדברים על איך אני מתעלה מעל זה לקבל את כל הדברים האלה באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אז ההתעלות היא כלפי מה שאתה מרגיש, מה שאתה חושב?

כן, כלפי זה, ודאי. "עיניים להם ולא יראו"³.

תלמיד: אתה מגיב רק כלפי מה שעובר לך בפנים.

רק כלפי זה. כלפי מה עוד אני צריך לתקן את הדברים?

תלמיד: לא יודע, יש חיים שלמים.

אין כלום. איזה בלבול. איזה חיים שלמים יש לך, החיים האלה לא עוברים בתוכך? זה לא מה שאתה מתאר בפנים שקורה, כל העולם הוא לא בפנים, בתוכך? אנחנו לא דיברנו בכלל ביחס כזה לעולם.

שאלה: העבודה למעלה מהדעת כלפי דחיות מהבורא, כלפי הדרך, יוצא שאתה מרגיש, איך להסכים להצדיק את זה, אם אתה רואה שבצורה ישירה פגעת בעשירייה כאילו ביחס?

קודם כל יש שני מצבים. מצב אחד שאני מקבל מלמעלה וכך אני מרגיש בתוך הרצון המקולקל שלי. מלמעלה אני מקבל את השפעת המאור שמתאים לדרגה הרוחנית שלי שצריכה להיות. מתוכי אני מרגיש כנגד זה את החושך, ההיפך, לפי התכונות שלי, לפי המצב שבו אני נמצא.

תלמיד: אם החושך זה ניתוק של כמה שעות בלי לחשוב על המטרה, אני צריך להצדיק או להסכים, או איך עובדים עם דברים כאלה?

להצדיק שהבורא כך עשה כדי שאתה עכשיו תצטער ותבקש שזה לא יקרה שוב. אחרת אי אפשר ללמד אותך חשיבות לעבודה הרוחנית. כמה שעות זה עוד לא נורא. יכול להיות חודשים, יכול להיות כמה שנים. אני מכיר אנשים שברחו מכל העבודה הרוחנית לחיים האלה האזרחיים וחזרו אחרי כמה שנים והמשיכו כאילו לא יצאו, "ככה, קרה". יש כאלה שאומרים "אני צריך לעזוב את הדרך הרוחנית ללכת לסדר את החיים לילדים שלי, לנכדים שלי, בעוד כמה שנים אני אחזור. לקראת הזקנה אני אבוא ואז אני עוד אספיק עד שאני מת לעשות משהו ברוחניות, לקנות פוליסת ביטוח".

תלמיד: אם יש איזה תפקיד בהפצה שתופס לי את כל הראש. נניח התחלתי תפקיד חדש ותופס אותי לגמרי ואני נמצא הרבה פחות בעבודה הפנימית מלפני שלקחתי את התפקיד. זו מנורה אדומה?

לא. רב"ש סיפר לי שהוא היה עובד במס הכנסה. הוא לא רצה להיות שם מנהל המדור, רצו לעשות ממנו, אלא העדיף להיות פקיד. אבל אז פקיד היה הכול בכתיבה ומלא תיקים תיקים על כל אחד. היום זה במחשבים, פעם היו תיקים. בניין שש קומות ענק, פי שלושה מהבניין הזה, אני חושב. תיקים, תיקים. הוא היה כל הזמן יושב וכותב ולא היה לו זמן, שם מספרים, כל מיני דברים, אתה צריך להיות בזה, אין ברירה. היה חייב לעבוד לא הייתה לו שום פרנסה אחרת. ממש שום פרנסה אחרת.

תלמיד: אבל הוא בכל זאת לא רצה להיות מנהל.

הוא לא רצה להיות מנהל מפני שלא רצה את האחריות. אבל היום שלו היה בכל זאת מלא במה שהיה צריך לעשות, אולי בתור מנהל היה אפילו קצת פחות עסוק. זה עניין שהאדם צריך לתת את כל שעות העבודה למעביד. חייב, אחרת זו גניבה. אלא יש איזה חוק, חמש או עשר דקות בשעה אפשר, כמו שהיה פעם עם העישון, אתה יכול לקום ללכת לעשן סיגריה. אבל כל יתר השעות, זה לא טוב. מי שעובד במפעל זו בכלל בעיה, כי אנחנו מתקיימים מתרומות של כל החברים שלנו בעולם.

שאלה: אם האדם מנסה לקבוע שההרגשה שלו עכשיו, זה כך הבורא רוצה שירגיש, זה כביכול ממתיק את המצב, ואז הוא לא יודע אם הוא עושה זאת רק כדי להמתיק את מצבו או שהוא באמת קשור לקדושה. איך לקבוע את המצב?

לא, זה שמה שאני מקבל אני מקבל מהבורא וכל מה שיש בי "לבי ובשרי ירננו לאל חי" ודאי שזה הכול הבורא ממלא. אבל זה לא אומר שאני צריך להסכים עם זה אלא אני צריך להבין בשביל מה הוא נותן לי את ההרגשה הזאת, ואיך אני יכול מתוך ההרגשה הזאת לבוא להזדהות עימו. אם אני בהרגשה הזאת מרגיש חוסר דבקות, אם אני עדיין לא מצדיק אותו, אז יש לי עבודה.

שאלה: מה עדיף להיות, עשיר או עני בקדושה? האם אנחנו צריכים לרצות להיות עשירים בקדושה?

אני לא יודע מה זה עשיר ועני. אם זה עשיר בדעת, עני בדעת, ודאי שאנחנו צריכים להשתוקק למלאות את כל הכלים שלנו במוח ולב. זאת אומרת בהרגשה ובהבנה. אני חייב להגיע לקו האמצעי שכולל את השניים בצורה המלאה.

שאלה: בתחילת הקטע שקראנו הסברת את הציטוט, שעיקר מה שמפריד ביני לבורא זו הגאווה. למה הגאווה מפרידה? איפה היא מתגלה?

הגאווה מתגלה בלב כשאני מרגיש שאני קודם כל בא להאשים את המצב, ובזה אני מאשים את הבורא ולא יכול לחשוב על התיקון. זאת גאווה. תחשוב על מה שאמרתי, צריך גם לעשות משהו לבד. אתם צריכים לקרוא את הפסוקים האלו גם ביניכם במשך היום כשאתם נמצאים בפגישות. זה דווקא קובץ מאוד טוב, מאוד מועיל, מאוד אקטואלי.

קריין: קטע מספר 19 מתוך כתבי רב"ש כרך ג' מאמר "ג' קוים".

"שרואה את מצבו האמיתי, שאין לו שום דבר אחיזה ברוחניות. דהיינו מצד השכל הוא כולו חושך, בא עתה הזמן ללכת למעלה מהדעת, ולומר: "עיניים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו" וכו', אלא שש ושמח בזה שהוא זכה לקיים מצוות ה' אשר צוה לנו על ידי משה רבנו עליו השלום. ואף על פי שלא מרגיש בזה שום טעם והבנה, מכל מקום למעלה מהדעת הוא מאמין שזהו זכיה גדולה לו בזה שהוא יכול לקיים מצות ה' בפשיטות, מה שיש אנשים אחרים, שגם את זה אין להם, והוא מאמין שהכל בא מן השמים, ולאחרים נתנו רק להנות משטויות מה שמותאם, לבהמות ולחיות וכדומה, ולו נתנו, מחשבה ורצון לראות איך שכל החיים שלהם הוא שטות והבל. לכן הוא מחשיב את המתנה זו "כמוצא שלל רב", והוא נמצא תמיד בהתפעלות גדולה מחמת חשיבות זו, וזה חשוב אצלו כאילו זכה להמדרגות הכי גבוהות, אז נקרא זה קו ימין שלימות, משום שדוקא ע"י זה שהאדם בשמחה יש לו בחינת דבקות בה', כמו שאמרו חז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", והיות שהוא נמצא עכשיו במצב של שלימות אז יש לו מקום במה לשמוח."

(רב"ש - ג'. מאמר 875 "ג' קוים - ד")

זאת אומרת כדאי לנו לא לעזוב את הגאווה כמו שכתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'". אבל איזה סוג גאווה? גאווה שבונה, שעוזרת להגביה אותי, לעלות למעלה מהמצב שלי, יותר ויותר בהשפעה, בלקבל שהמצב מגיע מלמעלה מהבורא, שאני אהיה למעלה מהאגו שלי, זה נקרא "יגבה ליבו בדרכי ה'", שאני מעלה את עצמי מלהרגיש את המצב שלי למעלה, לנקודת האחיזה בבורא, שהוא מביא לי את ההרגשה הזאת.

זה נקרא שאני נמצא בהרגשה שלי, שזו הדרגה שלי, וכשאני רוצה להיאחז בעליון זה נקרא שאני דבוק באח"פ דעליון, שממנו אני מקבל את כל ההשפעות. זה נקרא "ויגבה ליבו בדרכי ה'". "דרך ה'" זה העליון שפועל עליי, ואם אני צריך להיות דבוק בו, אני צריך לבטל את עצמי כדי להיכנס בו כטיפה בתוך האח"פ, בתוך הרחם, ואז אני מתחיל לחשוב כעליון. אני רוצה לחשוב כעליון, להרגיש כעליון, לא כדי שיהיה לי טוב, שלא יהיה לי טוב, כמו שעכשיו, אני מוותר על זה, אלא כדי לא להעניש את המצב שאני אקבל מהעליון, לא להוריד את העליון, אלא להעלות אותו ולכבד אותו. זאת אומרת אני לא אומר שהמצב שלי חייב להשתנות אלא רק קביעת המצב שלי צריכה להשתנות.

סדנה

מה עלי לעשות כשאני מרגיש מצב לא טוב, כרגיל כמו שאנחנו, יש לנו תמיד על מה להתלונן ולהתרעם. איך אני מעלה את עצמי לאח"פ דעליון? איך אני מבטל את עצמי ודבוק לעליון? לא מבקש שהמצב שלי ישתנה אלא היחס שלי למה שאני נמצא ישתנה?

*

אז שיהיה לנו ברור שהמצב הרע בהרגשה הרעה לא ישתנה לטובה בעצמו, אלא הוא יתגלגל למצבים עוד יותר רעים, כדי לתת לנו כל פעם אפשרות לעלות עוד ועוד יותר ויותר בדרגות אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: במצב הראשון אדם דוחה את כל מה שהבורא מגלגל אליו, הוא לא מסכים עם זה, הוא בגאווה. במצב האחרון ההרגשה הזו עדיין נשארת בו ויש הרגשה נוספת. מה משתנה בין שני המצבים האלה?

התוספת שלו ביחס לזה שהוא נמצא בעולמו של הבורא. כשנמצא בעולמו של הרצון לקבל האגואיסטי שלו הוא מרגיש רע, כשמתעלה מעל זה להצדיק את הבורא, כשנותן לו אפשרות להיות למעלה מקביעת הרע בעל מנת להשפיע, כשהוא מקבל שהבורא טוב ומיטיב ורק הוא לא מבין את זה בכלים שלו, אז הבורא נותן לו הזדמנות לפתח כלים דהשפעה.

שאלה: לא ברור מה התוספת, אם בכלים דקבלה אני מרגיש אותו דבר בשני המצבים, מה מתפתח, מה עולה, איזה חומר דלק עולה?

אתה עולה עכשיו לדרגה אחרת, להזדהות עם הבורא ולהגיד "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", אני מקבל את זה כדבר המושלם מפני שזה מגיע מהבורא, אין עוד מלבדו, ואז אני מקבל את המצב הזה כמצב הטוב ביותר.

"אבל אני לא מרגיש כך", נכון. אני לא מרגיש כך, בכלים שלי אני לא ארגיש את זה כך, אלא אני צריך לקבל את זה בינתיים שזה כך, שזה הטוב ביותר. אני על ידי זה מעורר אותו המאור שמביא לי את המצב שייתן לי עוד רמת הרגשה אחרת שנקראת בינה, אמונה, שתהיה למעלה מהדעת ממה שאני מרגיש בכלים האגואיסטים שלי. שאני ארגיש ואחשב את המצב שלי בשתי רמות, זה נקרא "עולם הזה ועולם הבא", גשמיות ורוחניות. בכלים דקבלה שלי האגואיסטים הטבעיים ובכלים שאני מקבל מהבורא שעכשיו הוא בונה בי. אני אומר "הכול ממנו, אני רוצה להיות דבוק בו".

מה זאת אומרת? אני כפרצוף נמצא בהרגשה שלי, יחד עם זה אני רוצה להיות בעליון כגלגלתא עיניים שעולים לאח"פ דעליון. מה זה גלגלתא ועיניים? הרצונות שלי להדבק בעליון ולקבל מה שאני מרגיש, מה שאני מבין רק בכלים האגואיסטיים, אז אני מוריד את האח"פ שלי, ואני לוקח רק אותו חלק ממני שיכול להדבק לעליון, אני רוצה להדביק אותו שם, אני רוצה לקבל בלב ונפש שזה בא מהבורא וזה מושלם. זה נקרא שאני עם הגלגלתא ועיניים שלי נכנס לאח"פ דעליון. זה כבר מגע עם העליון, תחילת העיבור.

תלמיד: בנקודה האמצעית, בין הדבקות לבין מצב הגאווה. יש מצב גאווה, יש דבקות, יש לי כבר שתי רמות.

אלה שני מצבים שקורים בי בבת אחת. אחד לא מבטל את השני, אני לא עובר ממצב למצב. המצב בכלים דקבלה נשאר והמצב בכלים דהשפעה עכשיו מתהווה.

תלמיד: מה אני מעלה או מה אני עושה מסתם מנטרה להגיד שאני מודה לבורא על זה שאני דבוק אליו עכשיו, בשביל שזה יהפוך להרגשה לנקודה השנייה של אחיזה, מה משתנה?

משתנה שאני רוצה לבנות בי הרגשת נאמנות לעליון על פני מה, כביכול בכלים דקבלה שלי, נראה לי שהוא עושה לי רע.

שאלה: על מה נבנית אמונה מעל הדעת?

אמונה למעלה מהדעת נבנית על אמונה בכוח העליון. מקבלים תמיכה מהקבוצה, מהמאור המחזיר למוטב.

שאלה: בעבר היו לי בעיות עם חבר בקבוצה הפיזית, תמיד העיר בהרבה שנאה, היה לי הרבה עם מה לעבוד. דיברנו על זה בקבוצה, התחזקנו ועכשיו כאילו החבר עדיין מתנהג אותו דבר וזה כבר לא מפריע לי. זה שהפסיק כאילו להפריע לי או לא אכפת לי יותר איך שהחבר מתנהג האם זה יותר טוב או לא? כי זה כאילו עצר מלעבוד איתו.

זה לא טוב, זה עדיין לא טוב. אתה צריך להצדיק את החבר. כי החבר כאן זה בכלל לא העניין, אחרי החבר עומד הבורא ומסכסך את היחסים ביניכם, או רק מצדך אליו והוא רוצה שאתה על פני זה תגיע לאהבה, "על כל פשעים תכסה אהבה".

שאלה: המצב הזה של הרגשה רעה זה ברור. לא ברור מה זה נאמנות לבורא, מה יש חוץ מלהגיד שזה בא ממנו והוא טוב ומיטיב?

זה נקרא נאמנות. כל רגע, מה שאני מקבל זה הטוב ביותר.

תלמיד: אז מה הפעולה שלי חוץ מלהגיד את זה?

אתה מעבד את זה למקום העבודה.

תלמיד: מה זה מעבד?

יש לי הבדל בין מה שאני מרגיש ומבין לבין מה שמגיע לי מהבורא. מהבורא מגיע כל טוב, במוח ובלב, בשני הכלים שיש לי, בהרגשה והבנה, ואני לא מרגיש את זה כך. זאת אומרת יש סתירה בין מה שמגיע מהבורא ובין מה שאני מרגיש ומבין. אני צריך ליישב את הסתירה הזאת שאני ארגיש ואבין כמוהו.

תלמיד: חוץ מלהגיד, עוד רגע שוב להגיד את זה? זאת אומרת רק להיות בתוך המחשבה הזו?

בינתיים לפחות כך, כן. בינתיים זה מספיק. אם אני כל רגע ורגע אחזיק את עצמי, מה זה להגיד? אני מחזיק את עצמי שאני מקבל את זה מהבורא שזה טוב ומיטיב, רק אני בכלים שלי מרגיש ההיפך. ההיפוך בין הכלים שלי ובין מה שאני מקבל מהבורא, זה הפער ביני לבינו. אני צריך, על ידי כל מה שאני יכול, לקצר את הפער הזה, להגיע להשתוות הצורה, זו כל העבודה שלנו.

תלמיד: לא ברור על ידי מה אני מקצר את הפער הזה.

על ידי זה שאני משנה את היחס שלי למה שאני נמצא בעולמו של הבורא.

תלמיד: איך אני יכול לעשות כזה דבר?

לזה יש לנו קבוצה, כי המימוש הוא רק בקבוצה, אין לנו איפה לעשות את זה, זו מערכת. הבורא מביא את האור, שאני צריך להבין איפה אני מממש אותו. אני מממש אותו בחיבור בינינו.

תלמיד: זאת אומרת, חוץ מלהגיד, אני אולי חייב בכלל לצאת מהמחשבה הזו ולחשוב על החברים, אולי זו הפעולה?

לא, עם המחשבה הזאת יחד. אלא בשביל מה אני הולך לחברים? אני הולך לחברים כדי להשוות את עצמי עם הבורא.

תלמיד: זה לא ברור.

תחשוב בינתיים על זה.

תלמיד: להמשיך באותו כיוון, אנחנו למדנו שאני רוצה להרגיש את העליון לא בשביל הרגשה טובה ולהרגיע את עצמי, אלא בשביל לא להאשים אותו. ומצד שני ההרגשה הרעה לא משתנה, כמו שלמדנו, הוא כל הזמן ינסה להעביר מעליי עננים שחורים.

לא, הרע ייראה עוד יותר גדול. אתה בכלים האגואיסטים שלך שגדלים כקו שמאל, עוד יותר ועוד יותר לא תסכים עם הבורא. כמה שאתה תעלה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"⁴.

תלמיד: כן, אבל את ההרגשה הרעה שאנחנו כל הזמן כאילו מרגישים מהעליון, אנחנו צריכים איכשהו להמיר לעבודה בעשירייה, בקבוצה.

נכון. על זה החבר שאל עכשיו.

תלמיד: כן, אבל למה הוא לא כתב על זה כלום?

אז חוץ מהבורא, יש לך עוד בעיה עם הרב"ש.

תלמיד: עם בעל הסולם.

בעל הסולם, זה עוד יותר.

שאלה: האם אני צריך לבקש מהבורא, להתפלל כדי להסכים איתו, או להשאיר את הפער הזה?

להשאיר את הפער הזה. אל תדאג לפער, אל תדאג למה שאתה מרגיש בתוך האגו שלך. תתנתק מהאגו שלך. רגשית ושכלית אני מרגיש כך, בסדר, אבל זה ניתן לי כדי שאבנה עכשיו נקודת תצפית חדשה. כאילו שיש לך משקפת אחת שאתה רואה בה הכול רע, אתה עובר למשקפת מתוקנת, רואה הכול טוב. שתי רמות.

תלמיד: ובלי שום תפילה לבורא, להסכים איתו עם מה שקורה?

באמצע יש תפילה, יש עבודה בקבוצה, יש הכול, אבל אל תתקן מה שאתה מרגיש ברצון לקבל שלך, תתעלה מעליו לרצון להשפיע. זה שאתה מקבל בכלים מקולקלים, מקבל, בסדר. אבל אתה רוצה לקבוע עכשיו את היחס הנכון. כתוב, "עיניים להם ולא יראו". בסדר, לא יראו. "אזניים ולא ישמעו", לא ישמעו. השכל לא יבין? הוא לא יבין. הכול יהיה מקולקל? מקולקל.

כי מהנקודה הראשונה הזאת שעכשיו אנחנו מדברים עליה, אתה מצד אחד תתחיל לרדת למטה בגילוי הרע יותר ויותר, ולקבוע את עצמך יותר יותר למעלה בהתאם לזה. או כשני קווים, שאנחנו עולים בצורה של קונוס כזה, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אבל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. וכך הפער ביניהם יהיה כערך הבורא לעומת ערך הנברא, ובאמצע אנחנו קובעים את הקו האמצעי, שאנחנו לא מבטלים את הנברא וודאי לא את הבורא, אלא עושים מהם קו ג'.

תלמיד: איך לא מרשיעים את הבורא במצבים האלו? אני הרי מרשיע את הבורא כל הזמן במצבים האלו.

ודאי שאתה מרשיע את הבורא בשמאל. תמיד מרשיע את הבורא. כשאתה נמצא בשמאל אתה מרשיע, מקלל. ודאי. מי אתה בקו שמאל? בלעם, בלק, כל הרשעים. הכללי זה פרעה.

תלמיד: אז כל הדרך הזאת מתחילה מנקודת הדבקות הראשונה בבורא, בזה שהכול שייך אליו, אבל אדם צריך להגיד שכל מה שהוא רואה ושומע זה לא אמת.

אמת, למה לא? "עיניים להם ולא יראו", זאת אומרת שהוא לא מסכים עם העיניים שלו, עם האזניים שלו, עם הכול, אבל זו אמת, הכלים הם אמיתיים. העולם הזה קיים בינתיים? קיים. אני בו? אני בו. מתי הוא נעלם? אני לא יודע, עם המוות שלי בינתיים, ובסופו של דבר בגמר התיקון.

תלמיד: אז נקודת דבקות הזאת, השייכות לבורא, היא עדיין שחורה לגמרי. זאת אומרת, כל העולם הזה הוא נגד הבורא, נגד זה שהכול ממנו והכול, אבל אדם חייב להחזיק בזה, בנקודה שכן.

כן.

(סוף השיעור)

---

1. "הכסיל חבק את-ידיו, ואכל את-בשרו" (קהלת ד', ה')↩

2. "דתני דבי רבי ישמעאל (שמות כא) ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות כי קאי מאי אומר אמר רב אחא ברוך רופא חנם" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת אבות, דף ס', א' גמרא)↩

3. "פה-להם, ולא ידברו; עינים להם, ולא יראו. אזנים להם, ולא ישמעו; אף להם, ולא יריחון. ידיהם, ולא ימישון-רגליהם, ולא יהלכו; לא-יהגו, בגרונם. כמוהם, יהיו עשיהם-- כל אשר-בטח בהם." (תהילים קט"ו, ה' - ח')↩

4. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א)↩