שיעור הקבלה היומי1 авг 2021(בוקר)
שיעור בוקר 01.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
עיבור ויניקה – קטעים נבחרים מן המקורות
עיבור ויניקה זה הנושא שאנחנו נמצאים בו ולא יכולים לרדת ממנו כי כול עוד אנחנו לא משיגים אותו זה נעשה אצלנו כדבר ההכרחי. לזה אנחנו צריכים כל הזמן לחזור. אני מבקש תקראו את הפסוקים האלה במשך היום אפילו כשיש לכם כמה דקות, איזה קטע מהלקט של הקטעים. בבקשה תקראו וכל הזמן תחדשו את זה.
קריין: "עיבור ויניקה". קטע מספר 12. רב"ש כותב.
"מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים.
וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."
(הרב"ש. אגרת ס"ה)
שאלה: יש פה מושג שתמיד הולך לאיבוד בזמן העבודה. שנקרא שכל רצונותיו יהיו לה' ולא לטובת עצמו. מה זה בדיוק שכל רצונותיו יהיו לטובת ה', ולא לעצמו?
אתה חושב רק עליו ולא על עצמך. כאילו אתה נעלם, ומה שלטובת הבורא, את זה אתה עושה.
תלמיד: אבל זה גם נעלם. אני לא מכיר את הבורא, גם לא יודע מה הוא רוצה.
זה אתה צריך לחקור. אז אם לא הבורא אז העשירייה. פשוט מאוד. ורק כלפי זה לעבוד.
שאלה: מה נקרא עבורנו לעשות כבוד שמיים?
כבוד שמיים שאנחנו מעלים את גדלות הבורא למעלה מכל יתר הדברים החשובים שיכולים לתאר לעצמנו. "אני הראשון ואני האחרון"1, וגם בין הראשון לבין האחרון אני בכל מקום ואין בלעדי. זה נקרא "כבוד שמיים". זה לפחות בבחינת כוח. אחר כך בבחינת המהות, שזה ה"טוב ומטיב לרעים ולטובים". יש בזה הרבה הבחנות. הכול נקרא "כבוד שמיים".
שאלה: איך לבחור מה נכון, והאם יש אפשרות לבחור?
מה שלטובת הבורא, לטובת איחוד הבורא בעולם, אני מעדיף. אז נקרא שאני מתקרב לאמת. אנחנו לא מדברים על החיים שלנו הגשמיים כי כאן אנחנו נתבלבל. אנחנו מדברים רק על היחס שלנו לקבוצה ולדברים רוחניים. אז אני תמיד צריך להעדיף שהבורא הוא העליון, הוא "טוב ומטיב", "אין עוד מלבדו" וממלא את כול המציאות. כל הדברים האלה אני רוצה שהם כל הזמן יהיו מעלי כדברים החשובים, כי זה באמת כך. עוד לא גילינו את זה אבל בדרך לגלות.
שאלה: תמיד אנחנו כמו נלחמים להחליט על כך שכל הרצונות שלנו יהיו עבור הבורא, וכל פעם שאנחנו מתקרבים, נולדים עוד רצונות. מתי אפשר להגיע להחלטה השלמה להקדיש את כל הרצונות שלנו לבורא בלבד?
כמה שאנחנו מסוגלים בכל מצב ומצב להתקשר בינינו ולהחליט שאנחנו באמת רוצים יחד לפעול להשפעה לבורא, זה אמת. והאם יש עוד מדרגות יותר גבוהות? ודאי שיהיו, וודאי שיתגלו. אז מה? כשנזכה לזה אז יתגלו. אבל יתגלו קודם כל כהפרעות ואנחנו מעליהן נצטרך להתחבר ושוב לפנות לבורא.
תלמיד: אם כך ההחלטה הזאת היא קולקטיבית של כל העשירייה, מצד כל אחד מהחברים?
זה יכול להיות עבור העשירייה, שאנחנו לא כל הזמן נמצאים ממש בהידברות והתקשרות. אבל רצוי שאנחנו לפחות איזה פעם ביום, יומיים בינינו מדברים על זה שרוצים לקשור את הכול. זה ברור לנו גם כך בעצם, אבל בכל זאת להזכיר כל אחד לאחרים שאנחנו צריכים להיות בפועל מחוברים ברצונות ומחשבות בינינו לבורא. זה הכלי שלנו. זה הכלי.
שאלה): מה זאת אומרת לתת לבורא?
מה זה נקרא "לתת לבורא"? על זה כתוב "אם צדקת מה תיתן לו"?2 מה אתה יכול לתת לבורא? הוא לא זקוק לכלום. הבורא יכול לקבל מאיתנו יחס יפה וטוב במידה שאנחנו מסכימים עם היחס שלו אלינו. הוא רוצה מאיתנו חיבור, התכללות ודבקות בו. אם אנחנו נמצאים בדרך לזה, נקרא שאנחנו "עושים נחת רוח לבורא".
תלמיד: האם לתפילה אפשר לקרוא שנותנים לבורא?
ודאי. תתפללו. תבקשו.
שאלה: למה זה נקרא "תפילה שלימה" והאם זו תפילה לשינוי הכוונה לעל מנת להשפיע?
כן. לתפילה שלמה יש הרבה תנאים. אבל לפחות שהיא תפילה לשנות את הכוונה לעל מנת להשפיע.
שאלה: מה זאת אומרת לבקש מהבורא שייתן רצון לוותר על הכול?
לבקש מהבורא שלא ימחק רצונות ותכונות שבאדם, אלא שהבורא יהיה בעיני גבוה מהכול. ואז דווקא על ידי זה שאני כך מרגיש, שיש לי כזה סולם, שהבורא הוא הכי גבוה וכל היתר יותר נמוכים, אז אני יכול על ידי כל יתר התכונות, הבחנות, מקרים לעשות נחת רוח לבורא, להשפיע לו. אני צריך לבנות כך אצלי בתוכי סולם, שהבורא הוא ככתר, נמצא למעלה מכולם.
שאלה: אני רוצה להודות לך על החלק הראשון של השיעור, זה נתן המון כוחות והתפעלות לקרוא את בעל הסולם ביחד.
והשאלה, איזה קשר צריך להיות בינינו בעשירייה כדי שנרגיש מה החברים רוצים וחושבים?
אנחנו יחד לומדים אותו חומר ופחות או יותר כולנו נכללים מאותן הכוונות, מאותם המצבים, רק אנחנו צריכים להיות יותר מחוברים זה אל זה. כל אחד צריך להבין שהוא חייב לכלול בתוכו את כולם, את כל החברים ולהעלות אותם יחד לבורא. [להבין] שהוא אחראי על זה, על הערבות, וכך כל אחד מהעשירייה, וכך מהר מאוד נגיע לחיבור בינינו ועם הבורא יחד, וזה גמר התיקון.
קריין: קטע מספר 13.
"החשיבות של העבודה בזה שמחשיבים שֵׁרות קטן ברוחניות. מזה זוכים אח"כ להגדיל את החשיבות עד שהאדם יכול לומר שאין לו שום אפשרות להעריך את החשיבות לשמש את המלך. וזה נקרא בחינת עיבור."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
שאלה: בשלב מוקדם יותר בשיעור דיברת על כך שעם הזמן בעבודה מתגברת החשיבות לשמש את החברים יותר מאשר את הבורא. והשאלה פה, איך לקשור נכון? בקטע הזה דובר על לשמש את המלך, אז איך כל הזמן להיות בקשר נכון שלשמש את המלך זה בעצם לשמש את החברים, להיות בכוונה עבור החברים?
בהתחלה אנחנו משתוקקים לבורא בכל מיני צורות, אגואיסטיות, או ההפך, על מנת להשפיע כביכול, אבל הכול מפני שאנחנו תולים בו את ההצלחה שלנו. מתי שאדם מתקדם לצמצום, שלא חשובה לו הצלחתו האישית, אז הוא מתחיל יותר ויותר לעבור לצד של השפעה.
עוד לא מגיע ממש להשפעה, אבל כבר במשהו טועם מה זה נקרא "השפעה", ואז בהתאם לזה מגיע למצבים שהחברים מתחילים להיות חשובים אצלו. וכאן העניין, מי יותר חשוב, אדם או חברים או בורא?
ואז יוצא שאם אדם באמת משתוקק להשפעה אז הוא לא משתוקק לבורא, וודאי שלא משתוקק לעצמו, אלא לחברים, כי את זה הוא רואה ככתובת הנכונה להשפעתו. וכך מתקדם, כך דואג לחיבור, שהחיבור בשבילו הופך להיות ממש כדבר ההכרחי, הנחוץ, החשוב היחידי.
הוא עובר כאלו מצבים, הם מקדמים אותו מאוד, רצוי שנרגיש את המצבים האלה ונעבור אותם כמה שיותר בצורה יסודית, ואז בתוך המצבים האלה, בתוך הקבוצה, לא מחוצה לזה, אלא בתוך הקבוצה שהיא, כך הוא קבע, הכול, העיקר, כמו שרב"ש כותב "אין חוץ מהחברים", בתוך הקבוצה הזאת שם הוא מוצא את עצמו ומוצא את הבורא.
ואז כבר מתחיל לייצב את הדברים נכון, הכול במקום. שהקבוצה זאת אותה האווירה, שבה "שדה אשר ברכו ה'" בקיצור, ושם הוא מוצא את הכול. שום דבר לא יוצא מחוצה לגבולות הקבוצה שזו השכינה.
שאלה: תודה על שיעור באמת נפלא. מה זה להחשיב דבר קטן ברוחניות? להחשיב שרות קטן ברוחניות?
ככל שאני אוהב את מי שנמצא מולי עכשיו, או קבוצה, או בורא, בהתאם לזה אני משתוקק איך אני יכול להוסיף בהשפעה אליו ואני מחפש על ידי מה. כמו שלתינוק, במשהו אפשר להוסיף לו עוד טיפה אז מוסיפים, עוד טיפה, מוסיפים עוד. הכול תלוי עד כמה מחשיבים אותו בעינינו.
תלמיד: למה זה נקרא "שרות קטן"? אם אני כבר מחשיב אותו אז הוא גדול בעיני.
כן, אבל השרות עצמו, מה הוא יכול להיות? אתה עושה אולי דברים גדולים, בשבילך זה דבר גדול, אבל בעצם בעצמו זה שרות קטן.
תלמיד: ואז רב"ש אומר שצריך להגדיל את זה עוד יותר, להמשיך ולהגדיל את זה, עד שמגיעים למצב שאי אפשר להעריך את חשיבות המלך.
כן, נכון.
תלמיד: מה זה התהליך הזה?
אם אתה עושה את זה לבורא אז הכול תלוי בכמה שאתה מגדיל את היחס שלך לבורא ואז אתה מגיע למצב שאתה יכול כאן לגמור את כל התיקון שלך. כי אתה צריך אז להגדיל את העשירייה, ולהגדיל את הבורא, ואת היחס שביניהם, ואיך אתה לוקח את הכוח מהעשירייה וההתפעלות מהעשירייה ומעביר את זה לבורא, ואז נעשה "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", הכול יחד.
קריין: קטע 14.
"צריכים לב' דברים, א' נקרא כח המצייר שהוא קטנות, ב' כח המעכב שלא יהיה הפלה, היינו שלא יקלקל העיבור. שכח המצייר צריכים, כי יש כלל אין אור בלי כלי. היינו אין מלוי בלי חסרון, לכן אם אין קטנות אף פעם לא יהיה גדלות.
אבל צריכים כח להחזיק מעמד בעת שהוא מרגיש שהוא בעל חסרון, כי חסרון משמע שכואב לו זה שאין לו שלימות. וידוע שיסורים קשה לסבול, אם הוא אינו רואה סוף להיסורים, אז הוא בורח מהמערכה. נמצא שצריכים לתת לו שלימות שיוכל להחזיק מעמד, ולא יברח ממלחמת היצר."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
איזו שלימות אנחנו יכולים לתת, במצב שהוא מרגיש שהוא נמצא בייסורים? וייסורים באמת ישנם. אנחנו יודעים שהעובר נמצא במצבים מאוד מאוד קשים, זה לא גן עדן. הרחם מאוד קרוב לקבר, זה מצב מאוד מאוד לא פשוט. אנחנו רואים את זה גם על עצמנו, כשאנחנו רוצים להיכנס לרחם רוחני, לרצון לקבל שלנו זה מורגש כקבר, שקוברים אותו, הורגים אותו, ככה זה.
אז אנחנו צריכים לדאוג גם לכוח המצייר, שזה תלוי במידת ההתפעלות שלנו וההתקרבות שלנו בקבוצה כדי לגדול יחד כולם, וכוח המעכב, שלא יהיה קלקול, שאנחנו פתאום נרגיש שאנחנו כאילו נכנסים לעולם החושך במקום לעולם הנאור.
וכאן בזמנים האלו שאנחנו מתפתחים אנחנו מכינים את עצמנו לאור הרוחני במקום לאור הגשמי, ועלינו לקבל חיסרון דווקא לאור הרוחני, לאור של השפעה. לכן אנחנו נמצאים בתשעה ירחי לידה עד שבכל תכונה ותכונה שלנו אנחנו מייצבים חיסרון לאור, לאור הרוחני, לאור של השפעה, שאת זה אני רוצה. שבתכונת ההשפעה אני רוצה לחיות, את תכונת ההשפעה אני רוצה לפתח, והחיסרון להשפעה אני רוצה שכל הזמן יחיה בי.
כמו שעכשיו אני רוצה לחיות בחיים שלי, לנשום, לראות, להרגיש, כל הדברים האלה, כך אני צריך במשך ירחי לידה ברחם של אימא לפתח את החסרונות שלי לעולם ההשפעה. כשאני עובר דרך הרחם של אימא, אני עובר מהעולם הזה דרך הרחם של אימא לעולם הרוחני, זאת אומרת אני צריך להחליף בי הרבה מצבים, תכונות, הבחנות, ערכים, ואז אני אהיה מוכן ללידה.
נקרא שוב קטע 14.
קריין: קטע 14.
"צריכים לב' דברים, א' נקרא כח המצייר שהוא קטנות," שמחזיק אותו ולא נותן לו להתקלקל במצב שכבר יש לו. "ב' כח המעכב שלא יהיה הפלה, היינו שלא יקלקל העיבור. שכח המצייר צריכים, כי יש כלל אין אור בלי כלי. היינו אין מלוי בלי חסרון, לכן אם אין קטנות אף פעם לא יהיה גדלות.
אבל צריכים כח להחזיק מעמד בעת שהוא מרגיש שהוא בעל חסרון, כי חסרון משמע שכואב לו זה שאין לו שלימות. וידוע שיסורים קשה לסבול, אם הוא אינו רואה סוף להיסורים, אז הוא בורח מהמערכה. נמצא שצריכים לתת לו שלימות שיוכל להחזיק מעמד, ולא יברח ממלחמת היצר."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
זאת אומרת, הוא רואה יותר ויותר ככל שהוא מתקרב ללידה, עד כמה התכונות שהוא צריך לקבל הן הפוכות ממנו, איך הוא יכול לסבול אותן, איך הוא יכול לקבל אותן, הוא לא רוצה אותן, הוא עדיין נמצא כביכול בנטייה להתפתחות אגואיסטית, ואז הוא צריך לקבל על עצמו יותר ויותר צורות חדשות.
זה מה שרב"ש אומר "אבל צריכים כח להחזיק מעמד בעת שהוא מרגיש שהוא בעל חסרון," שאני לא רוצה ולא יכול לקבל על עצמי את תכונות ההשפעה האלה "כי חסרון משמע שכואב לו זה שאין לו שלימות." מצד אחד הוא רואה שהדברים האלה צריכים להיות, אבל אני בעצמי מכל הנשמה שלי אני לא רוצה אותם. "וידוע שיסורים קשה לסבול, אם הוא אינו רואה סוף להיסורים, אז הוא בורח מהמערכה. נמצא שצריכים לתת לו שלימות שיוכל להחזיק מעמד, ולא יברח ממלחמת היצר."
זאת אומרת, הכול הוא מקבל מלמעלה. בסופו של דבר הוא עובר את כל השלבים האלו, יש בזה הרבה מאוד מצבים שצריכים להחזיק את האדם כך שבכל זאת "קודם באונס ואחר כך ברצון" הוא מתקדם למצב שמקבל יכולת לצאת לעולם הנאור, זאת אומרת להיוולד.
שאלה: קראתי בחלק האחרון שכתוב "שצריכים לתת לו שלמות", האם זו עבודת קבוצה, וגם מה זה שלמות, האם הוא מדבר על איזשהו רגש?
זו עבודת הקבוצה כי אנחנו כבר נולדים, אז אנחנו נולדים בכוח משותף, אף אחד לא יכול להתנתק מהשני. אם מתנתקים אז מתנתק הכול, וזהו, ואז אנחנו צריכים להבין שמאז והלאה אנחנו כבר ככלי אחד.
שאלה: מה שומר על מצב הרוח שלנו בשמחה כשאנו סובלים וכשנכנסים לתוך העיבור?
ודאי שגדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות הקבוצה, גדלות המורה. גדלות, גדלות, גדלות שאנחנו יכולים להביא אותה נגד המצב שאנחנו סובלים בו. אבל שוב, הסבל הוא סובייקטיבי, הוא אינדיבידואלי, אם אתם מתחילים לראות אותו מהצד השני, אז זה לא סבל אלא זה התקרבות לכוח השפעה, לבורא שבינתיים אתם לא יכולים לסבול אותו. ברור, אז מה? אז זה יפה מאוד שאני מתקרב לבורא, זה שאני לא יכול לסבול אותו זה גם אמת, זה דווקא סימן שאני מתקרב נכון.
שאלה: הוא עובר דרך מצבי צער, האם הצער הוא צער רגשי או שיש סבל גשמי שגם דוחף אותו להיכנס לעיבור? למשל, חבר מתעורר בלילה בכאבים, כואב לו הראש והבטן כואבת והוא נכנס לתפילה בשביל החברים, הוא יודע שהוא צריך להתפלל עליהם. הוא מתפלל עבור הכלי העולמי, ואחרי כמה שעות הוא לוקח תרופה נגד כאבים ואז הוא נרגע והולך לישון. האם הוא פספס את ההזדמנות בזה?
לא, במקרה כמו שאתה אומר לא.
שאלה: שאלה לגבי הכוח המצייר והכוח המעכב. כוח מצייר "צר צורה בתוך צורה" זאת אומרת שזה נותן לפחות נטייה להשפעה, אבל ביחד עם זה לאדם מתעורר גם האגו. וקודם אני חשבתי שכוח מעכב זה מה שמגביל גם זה, אבל לפי סוף הקטע שקראנו זה רק כוח שעוזר לנו לא לברוח, כוח מעכב. אתה יכול להסביר קצת?
לא, אני לא יכול להסביר כי את הדברים האלו אנחנו נצטרך עוד ללמוד בעיבור, בחלק ט', לא יכולים ככה ללמוד אותם. לא, בינתיים תתאפק.
שאלה: אמרת שבעת העיבור יש הייסורים ויש איזשהו משהו פנימי שגורם לך להסכים עם הייסורים.
הכול תלוי בחשיבות. זה ודאי. תראה את האישה איך שהיא מולידה ואיזה בעיות וכאבים קשים והרבה טרחה [יש לה], אבל היא מולידה, יש לה ילד, עכשיו היא רוצה עוד אחד. ואם תשקול כמה היא צריכה עכשיו שוב לחזור לכל הסבל ולכל הדברים האלה, זה לא חשוב, "אני רוצה עוד אחד". זהו. כשאנחנו הגברים מסתכלים על מה שאישה עוברת נראה לנו, "פעם אחת נכנסים בטעות, אבל פעם שנייה"? אבל אתה רואה שבכל זאת יש איזה כוח שדוחף אותנו קדימה ואנחנו מעדיפים בכל זאת ללכת. וככה זה ברוחניות. נלך, אל תדאגו, זה יקרה.
(סוף השיעור)