שיעור הקבלה היומי4 מאי 2021(בוקר)
שיעור בוקר 04.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
לרוץ אחר השכינה - קטעים נבחרים מהמקורות
מה זה נקרא לרוץ אחרי השכינה? זה אחרי אותו מצב כמו שהיה לנו לפני שבירת הכלי שלנו, של אדם הראשון, שהיינו כולנו מחוברים, והאור העליון, נוכחות הבורא שנקראת "שכינה" הייתה ממלאה אותנו כולנו, נשמה אחת. עד שלא יכולנו להחזיק את הקשר בינינו, התגלה רצון לקבל אישי בכל אחד ואחד, ואז כמה שיכולנו להחזיק יחד כבר לא היינו מסוגלים, הקשר התפורר, והאור, נוכחות הבורא בתוכנו הסתלקה, וזה נקרא שהסתלקה השכינה.
נשארנו במצב של אור קטן מאוד שנקרא "קיסתא דחיותא", מידה מינימלית של האור העליון שאנחנו חיים בה בינתיים, כדי שנוכל לחזור לאותו מצב שלם כמו שהיה. אבל לחזור אנחנו יכולים רק על ידי המאמץ שלנו, הבקשה שלנו, תפילה, מאמצים בחיבור, וזה העיקר, ואפילו חיבור פיסי שהוא מביא אותנו, מקרב אותנו לחיבור הפנימי בינינו. ואז ייצא שנחזור לאותו מצב כמו שהיה, ונוכחות הבורא שנקראת השכינה תמלא אותנו, ואותם המרחבים, המרחקים בהרגשתנו שאנחנו רחוקים זה מזה, הם יתמלאו דווקא בנוכחות הבורא.
לכן כל פעם כשאנחנו מרגישים עד כמה אנחנו רחוקים זה מזה, אנחנו יכולים לתאר שהבורא צריך למלאות את המקום הזה. לא שאנחנו נתקרב זה לזה ואז לא יהיה מקום, אלא שבינינו הבורא ימלא את המקומות האלה. כמו מים שנכנסים בין ההרים, ואז הם ממלאים את המקום הזה בין ההרים ובמקום הזה נעשים פיורדים, זאת אומרת כל מיני גבעות שביניהן מים. כך אנחנו בכל מיני "גבעות" שלנו, ככל שאנחנו נוכל לבטל את עצמנו, נוותר על האגו שלנו, אז נוכחות הבורא, האור העליון ימלא את המקום הזה בינינו ויקשור אותנו יחד. ואז נוכל להרגיש שאנחנו באמת נמצאים כאחד, אבל לא אחד שאנחנו קשורים זה לזה, אלא קשורים בינינו עם הבורא שבינינו.
זה אותו מצב שאנחנו מצפים להגיע אליו, זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד". אנחנו לא צריכים לחזור לאותו מצב כמו שהיינו קודם, לאותו לב אחד, אלא ללב שהבורא ממלא את כל אותם המרחקים שאנחנו מרגישים גם עכשיו בינינו. ונרגיש אותם יותר ויותר, יתגלו בינינו הבדלים, מרחקים בכל מיני אופנים יותר ויותר, ואנחנו לא נמחק אותם, אנחנו רוצים שהשכינה, שהבורא ימלא אותם. לכן כל העבודה שלנו היא לרוץ אחרי השכינה, אחרי נוכחות הבורא שיקשור בינינו. אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להיות "כאיש אחד בלב אחד" ממש בינינו, לא, אלא עם הבורא יחד. וכך משתדלים שיקרה.
אפשר לדבר על זה הרבה, אבל בעצם זה העניין. שאנחנו מרגישים את עצמנו בגלות ללא נוכחות הבורא וללא קשר בינינו, ואנחנו חוזרים מהגלות עם זה שהבורא מתגלה בינינו ועל ידו אנחנו מתקשרים זה לזה. זאת אומרת, אי אפשר לגלות את הבורא אלא באופן שהוא מקשר בינינו. אי אפשר להתקשר בינינו אלא באופן שהבורא ממלא בינינו את כל המקומות ומקשר בינינו. כשאנחנו כל כך שונים וכל כך מורחקים זה מזה, אז רק הכוח העליון הוא יכול לחבר בינינו, להשוות בינינו, ולעשות מגע בינינו.
שאלה: מה זה אומר שהכוח העליון מיישר אותנו ויוצר קשר?
יש חוקי קומוטציה, חוקי התקשרות. כדי שיתקשרו שני דברים זה אל זה הם צריכים להיות דומים, מתאימים, מותאמים זה לזה. לכן כדי לחזור לחיבור אנחנו צריכים איזשהו כוח המתאם בינינו, והבורא מוכן לעשות מעצמו את הכוח הזה. בעצם כדי שאנחנו נגלה את הכוח הזה הוא החדיר, הכניס את האגו, רצון לקבל שמרחיק בינינו, שמפריד בינינו, שדווקא על ידי זה שעכשיו הוא מגיע ומחבר אותנו בחזרה אנחנו נרגיש, נגלה אותו, כשהפערים שבינינו הם דווקא בכל אותם האופנים המתאימים לגילוי הבורא.
תלמיד: איך השונות עובדת על גילוי הבורא?
דווקא בהבדלים בינינו אנחנו מגלים את הבורא. כי אם הוא לא היה יכול לקשר בינינו, אם לא יקשר בינינו, לא נגלה אותו. אנחנו מגלים אותו דווקא בזה שהוא מקשר. ואז אנחנו הופכים להיות כאחד, והפער בין להיות אחד לבין להיות מנוגדים זה לזה, מרוחקים, לפער הזה אנחנו קוראים "בוא וראה", "בורא", וכך אנחנו מתקשרים. זאת אומרת תכונת הבורא מתגלה דווקא בהבדל בין הפירוד לחיבור.
תלמיד: במה ההתקשרות הזאת, הסינכרוניזציה בעשירייה באה לידי ביטוי?
כשאנחנו רוצים להיות מחוברים ומרגישים שלא מסוגלים בסופו של דבר, אז אנחנו בזה מתחילים לגלות מה המיוחד הזה בקשר בין הדברים. כשאנחנו חייבים לגלות את הבורא אז בפער בין חיבור וניתוק, בפער הזה אנחנו מרגישים את הבורא. לכן זה נקרא "בוא וראה".
שאלה: מה אנחנו עושים בעשירייה כשאנחנו רודפים אחרי השכינה?
אז לרוץ אחרי השכינה זה לרוץ אחרי החיבור בינינו. רק חיבור בינינו זה כוח שמחבר את שני הדברים האלה ההפוכים או שונים לפחות ביניהם יחד. השכינה היא בעצם אותו הכוח שהוא מחבר שני דברים מנוגדים. ואז בזה שמחבר שני דברים מנוגדים, במה שהם מנוגדים זה עם זה, אז הכוח הזה המיוחד הוא כולו יכול להיות רק משפיע, רק חסדים, רק ללא לקבל לעצמו, לא להיות כלול משני ההפכים אלא רק בצורה שהוא נותן לכל צד, מה שהצד ההוא צריך כדי להיות מחובר עם הצד השני.
לכן הבורא הוא כולו כוח משפיע, ולכן הוא עובד כאן בלהשפיע על מנת להשפיע ובלקבל על מנת להשפיע. כך אנחנו מגלים את הכוח הזה אלינו, אחרת לא היינו מגיעים אף פעם לחיבור בין החלקים השבורים.
שאלה: בשיעור נשים בשבת התנצלת בפני הנשים כי היית קצת קשה איתן. אז מתי בחכמת הקבלה התנצלות היא מקובלת? נראה שאנחנו לא מתנצלים מספיק, מה תפקיד ההתנצלות של אחד כלפי השני, כשאנחנו מרגישים שפגענו באחרים, בחיבור בינינו, בדרך לחיבור, מתוך זה שאין עוד מלבדו?
זו שאלה נכונה, אבל אין עליה תשובה. כי במידה שאדם מרגיש עד כמה תלויים בו, בכל אחד מאיתנו, אפילו התלמיד האחרון הוא בעצם קובע את החיבור השלם בינינו, ולכן מאוד חשוב שאנחנו כך נרגיש ונתייחס כך אחד לשני. שאם החברים לא מגיעים לאיזו התעלות רוחנית אני אשם בזה, כך צריכים להרגיש.
ולכן ישנה הרגשה כזאת שאשמתי היא בכל מה שהחברים רוצים שיקרה להם, ואפילו שאני מבין שהרצונות שלהם עדיין אגואיסטיים, אבל בכל זאת אני אשם בזה שהם נמצאים במצב כזה. וכך כל אחד ואחד ירגיש במידה שהוא יתקרב לעל מנת להשפיע. לא יכול להיות שתהיה איזו הרגשה או נטייה לעל מנת להשפיע בלי שאתה מגלה את השני, בלי שאתה מגלה את המצב שלו, בלי שאתה רוצה להשלים אותו.
שאלה: מהי אותה חשיבות שאנחנו לא יכולים לעצב בתוכנו? איזה סוג של אגו יש לנו שאנחנו לא יכולים ליצור את אותו החיסרון?
אנחנו לא יכולים ליצור את אותו החיסרון, אנחנו לא יכולים להבין מה זה, מהו החיסרון שאנחנו צריכים. אנחנו לא יכולים להבין מה הוא הכוח שמחבר אותנו ההפוכים בינינו, אני וחבר. צריך להיות כוח שיתאים לו וצריך להיות כוח שיתאים לי, שיהיה באמצע. ה"מחבר" הזה הוא צריך להיות בהתאמה אליו ובהתאמה אלי. לכן אנחנו לא יכולים להגיע לשום חיבור בינינו, אלא אך ורק על ידי כוח התפילה, שאנחנו מבקשים שהבורא יחבר, יסביר את החיבור, ילמד אותנו איך להחזיק את החיבור ולחזק אותו וכן הלאה.
את כוח החיבור אנחנו לא מבינים, עד שהוא לא מתלבש בנו אנחנו לא יכולים להבין אותו, להרגיש אותו. אלא כשמתלבש אז אנחנו מתחילים להבין מה זה, לכן כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'". מזה שאנחנו נגלה אותו, כמו בטעם שמגלים אותו בחוש, אז "ראו", אז אפשר לראות. זאת אומרת, ראייה זאת דרגת השגה הגדולה ביותר בהשגה, ואז אנחנו יכולים כך לגלות.
שאלה: מה מגיע קודם, לרוץ אחרי השכינה או החיבור בינינו?
אתה רוצה לשאול אם קודם מגיע הכלי ואחר כך מגיע האור, או קודם מגיע האור ואחר כך מתברר הכלי? אז אנחנו קודם מגלים את האור, והאור הזה הוא מעורר ומברר בנו את הכלים, סוגי הקשר בינינו. ואז מאור שהביא לנו את החיבור, ומצורת החיבור שאנחנו מגלים לעומת האור שהביא את החיבור יש לנו אור וכלי, ואז אנחנו לומדים מהו המצב בצורה השלמה.
מהבורא יש לנו אורות שמעוררים את הכלים, מבררים אותם, מחברים אותם, ואנחנו בהתאם לזה לומדים מי הוא הבורא. השכינה הקדושה שמתגלה בינינו היא כוללת גם אורות וגם כלים. כי הכלים הם כוונות בעל מנת להשפיע והאורות שממלאים את הכוונות האלו. ושם נמצאת גם כן העביות שאנחנו מתקשרים בינינו, והעביות הזאת היא עביות אחרת ממה שיש לנו עכשיו, כי זאת העביות שאנחנו רוצים להעמיד אותה לקשר, להשפעה, לחיבור השכינה, זה אחרת.
שאלה: יש לי תחושה שבחודשים האחרונים עברנו המון מצבים ביחס לשנים האחרונות, אז איך להתייחס למצבים האלה לעומת השכינה?
אנחנו בערך מתחילת הפנדמיה כשנכנסנו לניתוק, זאת אומרת שהפסקנו לעבוד ולהתקשר בצורה פיזית זה עם זה, אז נכנסנו בעצם לתקופה חדשה של התפתחות, ההתפתחות האנושית כמו שהיום אנחנו מבינים. ואז אמרתי שזה ייקח הרבה זמן ולא שתוך חודש חודשיים אנחנו כבר יוצאים מזה. וחוץ מזה, שאנחנו צריכים אז לקבוע בשבילנו גם לימוד חדש, גישה חדשה, ולא בגלל שאנחנו יושבים בבתים מנותקים זה מזה, שזה גם כן קובע את כל צורת ההתקשרות בינינו, אלא שלא רק זה, אלא שאנחנו נכנסנו לתקופת התפתחות רוחנית חדשה לכל האנושות.
ולכן אנחנו אלו שקיבלנו התעוררות לגלות את השכינה, לגלות את הבורא, לגלות את הכוח ששורה בינינו, שאנחנו נגלה אותו יותר ואנחנו נרגיש אותו יותר, שהכוח הזה הוא קיים וקושר בינינו, אז אנחנו צריכים לגלות אותו כבר ביתר המציאות, שכך זה יקרה.
לכן התחלנו ללמוד בצורה יותר פרקטית איך אנחנו מגיעים למצבים שבהם אנחנו רוצים בפועל לגלות את הבורא. ואז סידרתי כך את כל השיעורים שלנו, שאנחנו לאט לאט, בהדרגה, הכוונה לא לאט אלא בהדרגה, שאנחנו בהדרגה מגיעים למצב שאנחנו יותר ויותר מכונסים, יותר ויותר יכולים להצביע על אותו דבר שחסר לנו, שזה הכוח העליון שמקשר בינינו.
שאנחנו לא מגלים אותו כאיזה דבר מעורפל ואי שם קיים, ואולי קיים או לא, אלא שאנחנו מגלים בקשר בינינו חיסרון באותו כוח שיקשור בינינו, זאת הצורה הנכונה, גישה נכונה לגילוי הבורא לנבראים. שהנבראים מרגישים שבלי הכוח הזה הם לא יכולים להיות קשורים, לא יכולים להגיע לתיקון להיות "כאיש אחד בלב אחד", לכלי אחד, וכל המילים האלו שאנחנו כבר עברנו אותן, למדנו אותן.
לכן אנחנו במשך השנה שעברה, אפילו יותר מזה אולי 14 חודשים, אנחנו בהדרגה למדנו את כל ההבחנות שאנחנו צריכים לגלות אותן בינינו. ועכשיו אנחנו הגענו בעצם לסיום של ההבחנות הללו, שזה נקרא "לרוץ אחרי השכינה". שאנחנו כבר מבינים מה צריך להיות, איזה חיסרון צריך להיות בינינו, חיסרון לחיבור. איזה כוח צריך להיות בחיסרון הזה, שזה כוח השפעה שהוא צריך להתאים את הרצונות המנוגדים, שהוא צריך גם כן להיות מתאים לכלי אחד וגם כן מתאים לכלי שני והוא באמצע.
ולכן רק כוח השפעה זה יכול להיות, שהוא מחבר בין הכלים האלו. ואז אנחנו דיברנו על כל מיני אופני הכלים, ועכשיו אנחנו מדברים כבר על אופן החיבור. שצורת הבורא שהיא מתגלה בינינו, היא מתגלה בעצם מתוך כמה שאנחנו הפוכים, וכמה שאנחנו מגלים צורך בחיבור, וכמה שאנחנו בצורך לחיבור הזה מוכנים להתאים את עצמנו לחיבור, לבורא.
וכאן אנחנו צריכים להבין שהנטייה לחיבור בינינו היא צריכה להיות במשהו מאיתנו, אבל נטייה ולא יותר. והבורא נותן לנו לזה כל מיני הבחנות, זה העיקר שאנחנו מקבלים. שחוץ מחוסר לבורא, שאנחנו רוצים לגלות מה איתנו, מה זה החיים, בשביל מה חיים, מה סוד החיים, שבעצם הכול מתגלה מתוך זה שאנחנו מגלים חיבור בינינו. אז אנחנו צריכים להבין שהכול בסך הכול מתבצע בנטייה לעשירייה, ובבקשה לבורא שיקשור אותה, שימלא אותה, אין יותר.
שאלה: מה זה נקרא שאנחנו נמצאים בחיבור?
מה זה נקרא שאנחנו נמצאים באיחוד, בחיבור? זה נקרא שאנחנו מעצמנו מסוגלים לרצות להיות מחוברים, ועל ידי האור העליון מגיעים לזה. זה נקרא שאנחנו רוצים לוותר כל אחד על האגו שלו, כדי להתאים את עצמנו דרך כוח ההשפעה הכללי שזה הבורא, שיחבר בינינו. ולרצות לזה, זה שאנחנו על ידי כל מיני פעולות מגלים את הנחיצות בכוח הזה שיהיה מתאים לחיבור בינינו, בין כל אחד ואחד.
תראו עד כמה הכוח העליון צריך להיות מותאם לכל אחד ואחד מאיתנו כדי להתקשר לכל אחד מצד אחד, ומצד שני לאחרים. כך אנחנו צריכים להבין מה זה נקרא בחינת ההשפעה, תכונת ההשפעה, שאנחנו מוכנים לוותר על ה"אני", כדי להיות קשורים עם אחרים.
שאלה: אמרת שהמרחק שאנחנו מגלים בינינו הוא מקום שהשכינה צריכה למלא. אנחנו לא מבטלים את המרחק הזה אלא הוא צריך להישאר. אבל אם כן, איך יכול להיות חיבור עם השכינה אם אין חיבור עם החברים? זה לא ברור.
אבל איך יכול להיות חיבור בין החברים? על סמך מה? אם כולנו נמצאים ברצונות לקבל שונים, ועל ידי השבירה בינינו עוד פעלנו אחרי השבירה כדי להתרחק זה מזה, וההתרחקות הזאת פועלת עלינו עד היום הזה ועוד יותר, ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" שאנחנו גם עכשיו מתרחקים זה מזה, אז איך אנחנו יכולים להיות מחוברים? זאת אומרת חייב להיות כאן קשר בינינו כזה שיתאים לכל אחד, ודרך הקשר הזה, הקונקטור הזה, החוט הזה שקושר בינינו, אנחנו יכולים להיות מחוברים. זאת אומרת החוט הזה חייב להיות השפעה חלוטה, גמורה, ואנחנו צריכים להיות מסוגלים כל אחד לוותר על החלק שלו.
יוצא שאנחנו בעצם מתאימים את עצמנו לבורא ששורה בינינו, וכך דרכו אנחנו יכולים להיות קשורים זה לזה. רק בצורה כזאת יכול להיות גילוי השכינה בינינו, כמו שכתוב "איש ואישה שכינה ביניהם". איש ואישה אלה שתי צורות מנוגדות שרוצות להתקשר ביניהן, והן יכולות להתקשר אך ורק בתנאי שהשכינה, גילוי הבורא, נמצא ביניהן. זה מה שאנחנו צריכים וזה מה שאנחנו בעצם לומדים מהחלק הזה, לרוץ אחרי השכינה.
שאלה: יש לנו כלים כמו הפצה ותפילה. אם אנחנו משתמשים בהם מספיק, האם אנחנו יכולים למנוע את התגלות הרע בגשמיות?
כן. את התגלות הרע בגשמיות אנחנו יכולים למנוע אם אנחנו ממש נמשכים לחיבור בינינו. אין שום סיבה לרע בגשמיות כדי לחייב אותנו לרוץ לרוחניות. אם אנחנו גם כך נמשכים לרוחניות, היינו לחיבור בינינו, זאת אומרת מגבירים את התפילה לבורא ואת פעולות החיבור בינינו, אז אין שום צורך להגביר צרות בגשמיות. זה כתוב בהרבה מאוד מקומות וזה גם ברור. בשביל מה הדברים האלה שמתגלים בגשמיות? אך ורק כדי שנרצה לברוח מהם ולהתעלות לרוחניות. ובדרך אנחנו מתחילים להכיר שרוחניות היא לא לברוח מהצרות הגשמיות ובכלל לא לברוח מהצרות, וכל המטרה של הצרות היא לכוון אותנו לפירוש נכון מה זה נקרא חיבור. ואז אנחנו כבר לא רוצים לברוח מהצרות אלא רוצים להגיע לחיבור. זאת אומרת החיבור בעצמו מתחיל לקבל אצלנו משיכה, פירוש נכון, שאותו אנחנו צריכים, ולא שאנחנו צריכים אותו כדי לברוח מהצרות.
שאלה: הקריאה הזאת לכוח עליון שישרה בינינו בכל זאת יוצאת מהאדם, ולעמוד בין בקשה לכוח ההשפעה לבין הרצון לקבל שמושך אותו מזה, זה מעמד בלתי נסבל, קשה. איך אפשר להקל על העבודה הזאת? איך העשירייה יכולה לעזור בזה?
זאת אומרת איך אני מתעלה מעל הצרות הגשמיות כדי להגיע לבקשה לחיבור, כי בשבילי החיבור הזה נראה לי צרה ואני לא רוצה את זה. אז כאן העניין הוא שאנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב עם החברים, "איש את רעהו יעזורו", על ידי קנאה, תאווה וכבוד, ולאט לאט, לכן זה לוקח הרבה זמן, אנחנו מגיעים למצב שעל ידי השפעת האור מרחוק, שנקרא האור המקיף, אני מקבל מלמעלה, על ידי הארה מיוחדת מלמעלה, שזה נקרא "המחזיר למוטב", אני מתחיל לקבל רצון להשפיע.
הרצון להשפיע מגיע אלינו בהדרגה, כל פעם ברמות שונות יותר ויותר גדולות, עד שאני אומר "רוצה אני", שאני כן רוצה שיהיה בי רצון להשפיע ואני בצורה כזאת יכול להתחבר עם הבורא. והבורא הוא זה שקושר בינינו שזה נקרא כבר "שכינה", שהיא מקשרת בין כל אחד לשני. יש לך על זה כל כך הרבה מאמרים, ואין בכוחי להסביר עכשיו בכמה מילים את כל אותה עבודה שעושה השכינה עלינו.
שאלה: הבנתי שאנחנו לא מתקרבים זה לזה אלא הבורא ממלא את הפערים בינינו.
לא. במידה שאנחנו רוצים ועושים מאמצים לקרב זה את זה, אנחנו בזה מזמינים את הבורא שיקשור בינינו. אנחנו לא יכולים להתקשר זה לזה, אלא אנחנו עושים את זה דרך הבורא, כמו שכתוב "איש ואישה שכינה ביניהם". שני רצונות לא יכולים להיות בקשר ביניהם אלא צריך להיות משהו שמקשר, הכוח המקשר בין הרצונות זו השכינה.
תלמיד: לא הבנתי במה הוא מקשר?
הוא מקשר רצונות שונים, הבורא. השכינה מקשרת רצונות שונים. כל אחד שרוצה לתת לשני ולקבל מהשני, הם מגלים בזה עד כמה הם בעצם מצד אחד צריכים זה את זה, ומצד שני לא יכולים להיות בקשר זה עם זה. נניח שאתה נמצא עם החברים באיזה מגע, באיזה חיבור, אבל אתה לא יכול להגיע לחיבור יתר איתם, אתה לא יכול להגיע אליהם כדי להיות "כאיש אחד בלב אחד". כאן בא הכוח השלישי שהוא מקשר ביניכם. הכוח השלישי הזה הוא האור העליון, נגיד אור חסדים שמגיע וממלא את כול המרחקים ביניכם בהדרגה. ככל שמתגלים רצונות לקבל גדולים בכל אחד, כך אתם נצרכים לעוצמת השכינה שתבוא ותקשור בין כולכם. ואז אתם מגלים שאתם נמצאים בשדה אשר ברכו ה', בשדה שקושר אתכם יחד.
לאט לאט זה יתבהר לכולנו. הנושא בכל זאת מאוד חשוב כי הוא מאוד טוב בלהעמיד אותנו בצורה נכונה, כדי שנראה איפה אנחנו ואיפה הבורא ואיפה הקשרים בינינו, איך אנחנו יכולים לסדר את עצמנו כך. איך גם כל האנושות מתחברת לאותה תמונה ואיך אנחנו רואים את עצמנו קיימים בדור האחרון.
שאלה: תחושת החיבור בעשירייה מתרחשת כשכל העשירייה נמצאת בירידה או בעלייה?
הפער בין העליות והירידות זה מה שבורא את הכלי, זה מה שמעמיד את הכלי נכון. צריכה להיות גם הרגשת ריחוק, עביות, יותר נכון עביות שלא נותנת לנו להיות מחוברים, וגם הרגשת נטייה לחיבור, ומשני אלו אנחנו מייצבים את התפילה שהבורא יבוא ויקשור בינינו. רק הכוח העליון יכול לעשות זאת.
שאלה: מהי דרך אחישנה, שאנחנו מזרזים את הדרך?
אחישנה זה נקרא שאנחנו בעצמנו ממהרים את החיבור בינינו. בכל זאת אתם צריכים להבין שאנחנו צריכים להתחבר, זה מה שיש לנו אחרי שבירת הכלי דאדם הראשון. אנחנו לא יכולים לברוח מזה, ואיך שלא יהיה אנחנו צריכים לעשות את החיבור. יוצא שכל התפילה שלנו היא צריכה להיות בסופו של דבר לחיבור, וחיבור כדי לגלות מקום שהבורא יחזור ויתלבש וייהנה מזה שהוא מגולה כלפי הנבראים. בשביל מה הוא ברא את הנבראים? כדי להתגלות בהם. בזה הם מגולים כמתמלאים מהאור העליון, וזה הכי טוב שיכול להיות בשבילם, ובזה הוא נהנה כי הוא יכול להיטיב, כי רצונו להיטיב לנבראיו. יוצא שאנחנו ועם הבורא משלימים זה את זה, הוא מצד האור, אנחנו מצד הכלי, ומגיעים לתיקון.
שאלה: כשהנשמה של האדם הראשון השלימה את כל התהליך שלה והגיעה להיות נשמה. ביחס לבורא, מה ההבדל בין הנשמה לבין הבורא עצמו?
נשמה זה רצון לקבל שהבורא ברא, והרצון לקבל הזה הוא מיועד להיות במצבי קשר שנקראים נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. אלה מצבי הקשר ברצון לקבל שמחולק להרבה חלקים, בסך הכול שישים ריבוא נשמות, זה לא חשוב כמה. אבל החלקים האלה שהם רצונות לקבל שהתנתקו והתרחקו ביניהם, הם צריכים עכשיו להיות מחוברים ביניהם. האור העליון שמתגלה כשמחבר ביניהם, האור העליון בעצמו צריך להתכלל מאותה העביות שיש בחלקים האלה השבורים, ולכן האור העליון מאיר בעוצמה יותר ממה שהוא בעצמו נמצא במצב שלא קיים כביכול. ולכן יוצא שעל ידי הפעולות האלה האור העליון הוא גדל, מתגלה.
ללא נבראים הכוח העליון הזה הוא מתגלה בצורה מינימלית, באור נפש דנפש בלבד, כדי להחזיק אותם בצורה כזאת כאילו בהכנה לתיקון. ואחר כך הוא מתחיל לעורר אותם על ידי האור העליון מבחוץ, שצריך להיכנס כבר בתוכם ולהתגלות בהם, ואז האור העליון מתחיל להתגלות יותר ממה שהרצון לקבל שבכלים רוצה להתחבר. הכלים מרגישים את הלחץ הזה עליהם מבחוץ וזה נקרא שהם נמצאים בירידה, בנפילה, או אפילו בגלות. כך הכלים מתחילים להרגיש את עצמם שהם נדחפים לבירור המצבים, לחיבור ביניהם, עד שמתחילים לבקש מהאור העליון שהוא יסדר אותם, שהוא יחבר אותם, שהוא ימלא אותם.
הכול מופיע מתוך הכלים, החסרונות האלה מופיעים מתוך זה שהאור העליון פועל עליהם. לכן הוא נקרא "אני הראשון ואני האחרון". בכל פעולה, בכל מצב, "אני הראשון", זאת אומרת שהבורא מעורר את המצבים ואין עוד מלבדו, ו"אני אחרון", שבסופו של דבר הנברא ככל שהוא משתוקק למשהו, הוא מגלה שהוא לא צריך שום דבר חוץ מהאור העליון שישפיע עליו, שיקשור אותו עם אחרים, שימלא אותו.
שאלה: מצטיירת תמונה שהבורא למעשה הוא רק הכוח הטוב, ומה שיצא ממנו החוצה זה רצון לקבל שאין בו את זה. האם הוא ברא אותנו כדי שאנחנו נעזור לו בתיקון הבריאה על ידי זה שאנחנו ניצור בינינו את שני הכוחות וכך נעזור לו לתקן את מה שקורה בבריאה?
אנחנו לא צריכים לעזור לבורא, הוא לא זקוק לזה. אנחנו רוצים לקבל על עצמנו את תכונות הבורא, רוצים לקלוט אותו בינינו, שכך בצורה כזאת שהוא מתגלה אנחנו יכולים להגדיל את שמו. את הדברים האלה אנחנו יכולים לסדר בעצמנו בלבד ולא שהוא מסדר את זה. הבורא כעיקרון לא צריך אותנו, אלא מפני שרצונו להיטיב לנבראיו, שמלכתחילה יש לו רצון להשפיע, אז הוא זקוק, אם אפשר כך להגיד, זקוק למישהו שיוכל לגלות את האהבה. ולכן ברא אותנו כדי לגלות אהבה, זאת התכונה שלו כלפי הנבראים. ללא נבראים אנחנו לא יכולים לדבר על הבורא, כי שם הבורא זה "בוא וראה". כלפי מי זה בוא וראה? כלפי הנבראים. לכן על הבורא ללא נבראים אי אפשר לדבר, אנחנו לא יודעים מה זה. אני לא יכול להגיד באיזה תנאים ומתי נוכל לגלות את זה, זו בעיה, אין לנו בשפה כאלו הגדרות, אבל זה יחס הבורא לנבראים. הוא ברא את הנבראים כדי להתגלות בהם ולגלות את השלמות שלו דווקא דרך הנבראים. ואז הנבראים כשהם מגלים את הבורא, יש להם מזה דווקא תענוג, שככל שהם הפוכים מהבורא מלכתחילה, הם הופכים את עצמם לדומים לבורא, לכן הם נקראים אדם, הדומה לבורא, ובזה הם מגלים את ההתכללות שלהם משני המצבים ההפוכים שבבריאה, מפירוד וחיבור, ובפער ביניהם הם בעצמם מגלים בתוכם את הכוח העליון במלואו.
שאלה: כשאנחנו מתקרבים זה אל זה, אנחנו שוב מתרחקים. מתי ההתנגדות לחיבור תיפסק?
ההתנגדות לחיבור לא תיפסק עד גמר התיקון, והיא תהיה כל פעם יותר ויותר גדולה בהתאם ליכולת שלנו להתגבר על הפרוד. ולפי זה ההתנגדות לחיבור תגדל יותר כדי שנוכל כל הזמן לגדול. על פני מה אתה יכול לגדול, אם לא על פני כוח הפרוד?
אולי אני לא מבין את השאלה, אבל כוח החיבור יכול להתגלות רק על פני הפרוד, ולפי אופני הפרוד, ככול שהם מתגלים, כך אנחנו יכולים לגלות את כוח האיחוד. הבורא מתגלה מתי ש"בוא וראה," כשיש תנאים הפוכים ממנו, "יתרון אור מתוך חושך", כשיתגלה החושך. והחושך זה כשאני מרגיש שאני רוצה חיבור ולא מסוגל, ואני מאוד משתוקק, ולא מסוגל, אז זה כבר נקרא "חושך".
לכן בתחילת תקופת בני ישראל במצרים מה היה? הם לא הרגישו שהם נמצאים בכלל בגלות, היה יפה מאוד, שבע שנות שובע. רק אחר כך הם התחילו לגלות שיש כאן איזה מרכיב חשוב ביותר שנקרא כוח החיבור ביניהם, והם לא יכולים להשיג אותו. לכן כשמגלים את הדחייה, השנאה, ההפכיות זה מזה, כך מגלים את כוח פרעה ששורה ביניהם, את כוח הרצון לקבל.
כך גם אנחנו, ככול שאנחנו מתקדמים קדימה, אנחנו צריכים לגלות את הפרוד בינינו, את הדחייה בינינו, יותר ויותר כל מיני סכסוכים בתוך העשיריות. ועד כמה כל אחד מרגיש זאת בתוכו כלפי החברים, בכל מיני צורות של דרישות למיניהן, זה לא מוצא חן בעיני, וזה, וכך כל חבר וחבר. אבל בהתאם לזה אני מבין שהיצר הרע שלי גדל.
עד שאני אגיע למצב כזה שאין לי בררה, אני אצטרך לברוח ממנו, לחתוך אותו ולהוציא אותו ממש מבפנים. רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לצאת ממצרים, מהרצון לקבל שלנו, מהאגו ששולט עלינו בעולם הזה, רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לנצח אותו.
לכן יש כאן בעיה גדולה, ואנחנו צריכים לשים את עינינו על הדבר הזה. מה בדיוק מפריע לי בחברים, אולי מה שמפריע לי זה דווקא הפירוד בינינו, וממנו אני סובל? איך אני יכול לדלג מעליו, איך אני יכול לקשר בין כולם, להיות המקשר בין כולם דווקא ברגע זה? ברגע הבא אני שוב אשנא אותם, אדחה אותם, ארגיש ריחוק בינינו או לפחות התקררות בינינו וכולי. ככה זה, עובד לסירוגין, פעם לכאן, ופעם לכאן
שאלה: האם לגלות את הבורא בעשירייה פרושו של דבר לגלות את התכונות הייחודיות של כל חבר בעשירייה?
לא, אנחנו לא מגלים בכל חבר וחבר, אמנם שגם זה קורה בדרך, אבל בעצם אנחנו רוצים לגלות את אותו כוח חיבור ששורה בין כולם, שקושר את כולם. את מושג הקבוצה, את הכלי הרוחני, זה מה שאנחנו רוצים לגלות בינינו. צריך להיות איזה כוח שמקשר בינינו, שמתחיל להופיע יותר ויותר, שחוץ מכל אחד מאיתנו, יש עוד מושג מעלינו שנקרא "קבוצה".
ואז כשאנחנו מתחילים לגלות את זה, אנחנו צריכים לשים לב לכוח הזה עד כמה הוא מיוחד, עד כמה הוא לגמרי לא מהעולם הזה. הוא קשור בעביות של הרצון שמעליו, אנחנו מתעלים מהרצון לקבל שנמצא בכל אחד, ובזכות, מהנטייה שלנו, שאנחנו במשהו כבר יכולים להיות מחוברים בינינו. כשהחיבור הזה נובע, כשהוא כבר מגיע אלינו, זה כבר כמו להיות כוח האמונה, מה שנקרא, כשאנחנו למעלה מאיתנו יכולים להיות מחוברים ללא שום קשר לרצון האגואיסטי של כל אחד.
שאלה: מה זה אותו מאמץ משותף שדרוש מאיתנו, האם זו תפילה משותפת, לבקש כל הזמן על החברים?
המצב המשותף הוא שאנחנו רוצים להיות מחוברים למעלה מרצון לקבל של כל אחד ואחד. יש לנו רצון לקבל, וחוץ ממנו אנחנו רוצים לקבוע בינינו כוח השפעה, רצון להשפיע, שטח שבו אנחנו מחוברים, שתהיה לנו עביות וזכות, כבר כמו בכלי הרוחני, זה מה שאנחנו רוצים.
שאלה: תיארת קודם איך אנחנו צריכים לחקור את הכוח שיש בינינו, שעושה את המשהו המשותף הזה בינינו. אבל נראה שעל עצמנו מאוד קשה לנו לשים לב לזה. לעומת זאת אם מסתכלים על עשירייה אחרת מהצד, יותר מורגש איזה כוח מיוחד יש להם. כשאתה מסתכל מהצד זה יותר ברור. אולי יש איזו דרך בכל זאת לחקור את זה?
אנחנו מדברים על זה, תנסו להתכלל עם מה שאנחנו לומדים, ושכל אחד יבין את זה בצורה משלו. אבל סך הכול המציאות צריכה להיות פשוטה, כל אחד מאיתנו משתדל להתחבר למעלה מהדעות, ההרגלים, והרצונות שלו, לרצון משותף. אנחנו לא יכולים לעשות את זה, אבל אנחנו מנסים, ובזה אנו מכינים מקום לגילוי הבורא, שהוא יבוא ויחבר בינינו. אבל את אותו הצורך, שהוא יתגלה, אנחנו צריכים לרכוש, לגלות.
שאלה: איך לעלות ממצב נוכחי של סכסוך, פירוד, צרות וממש חולשה, איך לצאת מזה לחיבור עשירייה שלמה?
עשירייה שלמה צריכה לקרוא חומר על הצורה שאליה אנחנו צריכים להגיע, לאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע, עד כמה המצב שאליו אנחנו רוצים להגיע, מנותק מהמצב הנוכחי, והוא בכלל מעולם אחר. ואז כשאנחנו מגיעים למצב כזה, נהיה לנו ברור שאין טעם להתעסק בדברים שטותיים, ילדותיים, לעומת המקום שאליו אנחנו עומדים לעלות עכשיו.
כל אחד חייב לגלות לחברו שני דברים, את הרצון שלו שמנוגד לחברה, ואת הרצון שלו שאיתו הוא מתגבר על הרצון ההוא, ומתעלה מעליו. ואז "איש את רעהו יעזורו"1, בדוגמאות האלו. אם אני סתם רואה חבר שאומר לי שהוא בהתפעלות מהחברה, אני לא כל כך מתפעל מזה. אז יש לו מצב רוח, הוא קיבל מהם מתנה, יש לו משהו, בסדר, יש לו דברים.
אבל אם אני רואה כמה הוא עובד, מתגבר, מתעלה מעל הקושי שלו, מעל הבעיות, מעל השנאה, בהתאם לזה אני כבר מקבל ממנו דוגמה גדולה מאוד, איך גם אני צריך להתנהג. וזה יכול להיות מחבר קטן, מחבר גדול, ממתחיל, מוותיק, לא חשוב, בזה כל אחד מראה לשני דוגמה מיוחדת.
אבל חייבים לגלות את שניהם. לא שאני סתם נמצא באופוריה, ואני מוכן לתת לכולם, להשפיע לכולם, אלא אני חייב להראות להם דווקא גם את מידת ההתגברות שלי, כמה אני מרגיש רע, ולמעלה מזה אני מחייב את עצמי לקבל את המצב כטוב, ולהתייחס לכולם כטוב. והפער, ההבדל בין המצוי והרצוי, זה מה שאני צריך לגלות, ואז זו תהיה דוגמה נכונה ויפה לחברים.
שאלה: לגבי הפער הזה שצריך לגלות בעשירייה, אני מרגיש שאנחנו מאוד שונים אחד מהשני, יחד עם זאת, שאנחנו עושים פעולות ביחד, מי שמשתתף בפעולה, שמתאמץ להשתתף, אני מרגיש אליו קרוב, ומי שלא משתתף, אני מרגיש שהוא רחוק ממני. אבל איך אני מגיע למרחק שתיארת עכשיו כדי שנרגיש את הצורך בבורא?
את הצורך בבורא אני יכול לקבל רק כדוגמה מהחברים. אין אחרת. אני צריך להגיע למצב שאני רואה שהם משתוקקים, אומנם יכול להיות שבעצמם הם לא משתוקקים, אבל ככה הם עובדים בעיניי, ואני רוצה לעבוד כמוהם ולהיות בגילוי הבורא. גילוי הבורא זה גילוי כוח השפעה. כך אנחנו צריכים לראות את המצב, ולגלות אחד כלפי השני, עד כמה אנחנו משתדלים להגיע לכוח ההשפעה. קנאה זה מה שאנחנו צריכים לגלות בשני. אם אני לא מגלה בחברים קנאה, אני לא מתייחס אליהם כמו לחברים. ואני לא חושב על טובתם.
שאלה: איך מגדילים את מידת הסבלנות עוד יותר כל הזמן?
זה נקרא שלא את מידת הסבלנות אנחנו צריכים אלא צריכים את מידת ההכנעה. הכנעה. שאני מרגיש את עצמי שאני נמצא בידיים של העליון. אני מסתכל על החיים שלי, בעצם לא קבעתי שום דבר, אפילו דברים רעים זה לא אני אלא הבורא סידר לי גם דברים בעד וגם נגד וכך אני בעצם מעביר את החיים. ומידת הסבלנות, אני אגיד לך, אנחנו צריכים להשתדל לראות בכל רגע ורגע שינויים. ושינויים כאלו שבכל רגע אני מקבל איזו הבחנה מהרצון להשפיע, מהבורא.
אז "פרוטה ופרוטה" מההבחנות האלה "מצטרפת לחשבון גדול"2, כך שאחר כך כמות הופכת לאיכות. אבל אני צריך להעריך את השינויים האלו ולראות מה השגתי אתמול, מה השגתי היום. מה שאני מבין שהשגתי. באמת אלה דברים הרבה יותר הרבה יותר חשובים וגדולים, אבל בעצם בינתיים זה מה שאני מבין, ואז אני סופר אותם וכך אני מגלה שמצבי הוא לא כל כך רע. אני יום יום יותר ויותר מתקדם, ואני לא מבין, זו הבעיה שלנו, שאנחנו לא מבינים איך על ידי זה שאני מאתר רק שינויים קטנטנים בי, אני עושה בעצם שינויים גדולים מאוד בכלי הכללי.
אני לא יכול עכשיו אפילו להסביר את זה כל כך בקלות, שמילימטר אחד שאני זז בכלי שלי היום, תכפיל את זה בכל המערכת פי תר"ך פעמים ופי כל מיני נשמות וכל האור העליון נרנח"י דנרנח"י, תכפיל את זה, כי הזעזוע קטן שבי מעורר את כל הכלי, מנענע אותו ממש, ואת זה אני עושה. וכך יום יום כל אחד ואחד מאיתנו, אם הוא עושה איזה צעד קדימה לקראת ההשפעה, לקראת החיבור.
תלמיד: ואז בא האגו הזה ואומר לך, תראה מה זה, זה בורא כל יכול זה? איזה מין בורא זה אם הוא עושה הכול חוץ מלתקן? מה אתה עונה?
למה לא מתקן? דווקא הוא עושה בזה תיקון. זה התיקון, שהוא עושה לך כל רגע ורגע מצב חדש. יש לך נשמה טובה, גדולה, עמוקה, עכשיו כשהיא עוד לא מתוקנת היא נראית אכזרית, ואתה חייב לטפל בה, מה לעשות? ובינתיים אתה מתקדם יפה.
תלמיד: אז למה הוא לא מטפל בה?
למה לא מטפלים? כי אתה לא מבין מה זה הטיפול, ועוד איך מטפלים.
תלמיד: זה כל העניין בתיקון, שלא היה קודם ועכשיו יש, אז שיתקן. שיהרוג, שימית, שיחיה, שיעשה הכול, רק שיתקן.
כן, ותדרוש את זה ממנו בסבלנות. ושים לב, מה אתה מבקש? אתה מבקש לכיוון ההשפעה או לכיוון הקבלה? ואז תראה, כמה מהבקשות שלך, הבורא מקיים או לא מקיים. תבקש. רק תבקש נכון. כמה שיותר נכון, אתה תראה שבאמת "נעשה רצונך כרצונו".
שאלה: כמו שעכשיו אמרת, אני יכול להזדקק לעזרת הבורא רק על ידי דוגמה שהחבר רוצה להגיע לבורא. איך אני יכול לראות מאחורי הפעולות של החברים את הדוגמה של הרצון שלהם להגיע לבורא ולא דוגמה לרצון שלהם למלא את הרצון האגואיסטי שלהם?
אני רואה בכל החברים שהם רצים על מנת לקבל יותר ויותר, כי "כל הפוסל במומו פוסל". וכאן אני צריך לתקן את עצמי. אני צריך להבין, להרגיש, לפחות איכשהו להאמין שאני נמצא בתוך השכינה. שסביבי כל העולם מתוקן, שאני נמצא באמת בנשמה שלי.
שכל החברים, ובכלל כל בני האדם, כל האנושות, דומם, צומח, חי, כל העולם, זה כלי של הנשמה שלי. וזה שאני רואה אותה בצורה כזאת כמו שאני רואה שהם כולם שבורים, כולם עבריינים, זה מפני ש"כל הפוסל במומו פוסל," זה אני ככה מסתכל.
אבל באמת, אם אני עכשיו אתקן את עצמי אני אראה שכולם מתוקנים. שהשכינה מתגלה בכל הכלים. ככה זה. לכן אנחנו צריכים להבין שהכול תלוי בהסתכלות שלנו.
שאלה: איך להגיע לצורך הזה לחיבור, לגילוי? האם זה באמצעות תפילה, אמונה? זה מה שיגדיל את הרצון לחיבור שהוא כל הזמן יהיה?
רק מהחברים. אפשר מקריאה, אפשר משמיעה של מאמרים, של הרב. אבל בעצם, העיקר זה מהחברים.
שאלה: אמרת עכשיו שאני צריך להאמין שאני נמצא בתוך השכינה הקדושה, האם תוכל קצת לפרש מה זה אומר "להאמין"?
אני נמצא בתוך האור העליון שכולו ממלא את כל הכלים, ומטרתו להחזיר את כל הכלים האלה להזדהות עימו כך שכל אחד מהכלי הזה יקבל את העביות, היינו, מידת הריחוק, הפכיות מהאור העליון, ואחר כך את מידת ההתאמה לאור העליון. הפער בין הריחוק המקסימלי לפי התכונות של הכלי מהאור ובין התאמה שלימה של הכלי והאור, הפער בין זה לזה ייתן את עומק ההשגה של הכלי הכללי שנקרא "אדם" בבורא. עומק ההשגה הזה יהיה מורגש גם בהבנה וגם בהרגשה. במה שנקרא "במוח ובלב". זה מה שאנחנו צריכים. זה יתגלה.
שאלה: איך העביות והזכות יכולות להיות קשורות יחד כדי להשיג את השכינה? האם זה על ידי צמצום?
העביות הופכת לזכות אם אנחנו משתמשים בה נכון. זכות, אין דבר כזה בכלל בטבע. עביות, רצון אגואיסטי קיים, אני רוצה לקבל. אם אני עושה צמצום על הרצון לקבל, ואחר כך עושה עוד שימוש ברצון לקבל כדי להשפיע לאחרים, זאת אומרת, על ידי הרצון לקבל שלי אני מתחיל לראות מה יש בהם, מה אני יכול לתת להם וכן הלאה, על ידי זה אני מגיע לזכות.
בלי עביות לא הייתי יכול להגיע לזכות. אז אני מגיע לזכות, ומתוך זה, ממידת הזכות אני כבר יכול להיות שייך לבורא. במידה הזאת אני מתחיל להרגיש אותו. יש בינינו השתוות הצורה. הייתה לי עביות גדולה, השגתי את הזכות, עכשיו אני מבין אותו במידה הזאת.
תלמיד: אחרי הצמצום אני כבר לא יכול לעשות שום דבר בעצמי, אז האם השכינה, הבורא צריכים להשלים את הפעולה שלי? זאת אומרת, לי יש עביות, אני עושה צמצום ואז הבורא הוא שצריך להשלים את הפעולה. זה נכון?
הבורא עושה הכול, אתה רק צריך לרצות שזה יעשה, זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו". אבל אחרי שאתה תרצה במשהו שזה יקרה זה קורה. כך עובד הבורא. הוא מעורר בך קצת רצון, ואם אתה, עם הרצון הזה מסוגל להמשיך קצת יותר ממה שקבלת ממנו, אז הוא מתחיל לעבוד איתך. תמיד זה כך, זה נקרא "אני הראשון".
"אני הראשון" זאת אומרת שהבורא מעורר כל רצון ורצון שיש בנברא. אם הנברא יכול טיפה להוסיף לרצון הזה שקיבל מהבורא מתוך אותם האמצעים שנמצאים לידו, קבוצה, לימוד וכן הלאה, אז הבורא כבר מתחיל לעבוד עימו.
שאלה: מהחיבור שלנו בעשירייה אנחנו מרגישים איזה קשר בינינו. האם השכינה זה החיבור הזה בעצמו, או שזה האור שמתגלה בו, או שזו האפשרות שלנו לתת לבורא?
אני לא יכול לענות על זה כל כך פשוט. השכינה כוללת בתוכה את הכול, זה רק תלוי במידה שאתה מגלה אותה.
גילוי הבורא לנברא נקרא "שכינה". המושג הזה "שכינה" כולל בתוכו רצון לקבל קודם כל, שהבורא יצר ופיתח אותו בכל מיני דרגות עד שיצא אדם, ואדם ששבר את הכלי, את השכינה, והשכינה הסתלקה לפי זה מהכלי של האדם, ואחר כך איך הכלי הזה מתאסף בחזרה, כל הדברים האלה.
שכינה זה הכול, זאת אומרת גילוי הבורא לנברא בצורה הכללית ביותר וגם בצורות הפרטיות, הכול זה נקרא "שכינה". זה נקרא "שכינה" מהמילה שהאור העליון "שוכן" בתוך הנבראים ומעורר את הכלים האלה של הנבראים, לאט לאט, דור אחר דור, עד שמביא אותם לגמר התיקון.
שאלה: יש רצון מאוד גדול איכשהו לעשות משהו, שאצלנו בין החברים בעשירייה ימלוך, באמת ישכון אותו האור. איך להגיע לסנכרון כזה בינינו, איך בכלל זה קורה?
זו בדיוק המילה הנכונה "סנכרון", התאמה זה לזה, "התאמה" זה לא שאתם תהיו ממש שווים, [אתם] לא שווים, אלא דומים זה לזה, כל אחד מצדו, שכל אחד מצדו מתקשר ומשתוקק לחיבור הכללי אז כך זה יקרה.
אתם קבוצה טובה, צריכים עוד יותר להתקדם.
תלמיד: אבל על מה צריכים להתמקד, שאנחנו ברגע אחד מגיעים לסנכרון הזה, להתאמה, השתוות בין הרצונות שלנו, או באופן כללי, איך?
אתם צריכים להגיע רק להחלטה אחת, שרק הבורא יכול לעזור לכם, ולא שאתם תגיעו למצב מיוחד, להחלטות מיוחדות, לתכונות, להרגשות משותפות, זה הכול, וטוב שאתם תבדקו את כול הדברים האלה, אבל באמת השינוי יבוא מזה שאתם כולם תדרשו מהבורא.
תלמיד: לדרוש מה? מה זאת הדרישה הזאת שצריכה להיות משותפת?
חיבור, לא צריך שום דבר, תכלס זה חיבור ביניכם והשכינה יכולה להתגלות ביניכם.
קריין: קטע מספר 9, מתוך המסמך "לרוץ אחר השכינה", אומר בעל הסולם.
"מאחר שכל כוונתו הוא בזה, שרוצה להמשיך בחינת אמונה, הנקרא בחינת מלכות. היינו "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שכוונתו, שיתגדל שמו ית' בהעולם, היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורה של השכינה הקדושה בבחינת עניה ודלה, אזי "הקב"ה שומע תפילת כל פה". היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'.
(בעל הסולם. "שמעתי". קי"ג. "תפילת שמונה עשרה")
לזה אנחנו צריכים להגיע, שתהיה כל הכוונה של כל אחד ואחד להמשיך מלמעלה כזה כוח, לקבל כזה כוח מלמעלה שהוא יעזור לי לראות את התגלות הבורא, התלבשות הבורא, בכל הנבראים.
שאלה: כתוב "היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'." למה "לא רצוי" נקרא מי שמרגיש את עצמו מרוחק מה'?
כי כך הוא מרגיש שהוא מרוחק מה' לכן הוא חושב שהוא לא רצוי, סך הכול. "אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'." כך אדם מרגיש, אז יפה מאוד, זה דווקא טוב כי יש לו אפשרות לפנות לבורא, אז הוא נקרא "לא רצוי" אם הוא מרגיש שהוא רחוק מהבורא ופונה לבורא, ואם הוא לא היה רצוי אז לא היה מרגיש שהוא לא רצוי, זה שמרגיש שהוא לא רצוי זה דווקא מפני שהבורא נותן לו הזדמנות להתקרב.
שאלה: איך אני יכול כל יום לחבר את הדוגמאות של החברים לשאיפה, להשתוקקות לכוח אחד?
זאת העבודה שלך, במה אני יכול לעזור לך, זו עבודה עד גמר התיקון, שאתה כל פעם על פני ההבחנות החדשות שמתעוררות בך בכל רגע ורגע, שהן באות מתוך כלי מקולקל, שמתגלות הבחנות יותר ויותר מקולקלות, כי התיקון הוא מהקל אל הכבד, אז אתה מרגיש שכאילו כבר עשיתי בזה משהו, לא, עכשיו מתגלה לך שלא עשית, שעדיין אתה צריך לעשות, ונראה לך שאתה כבר שוב, ושוב, ושוב, חוזר, אבל [אתה] לא חוזר, כל פעם יש הבחנות חדשות, אף פעם אתה לא נמצא באותה הבחנה, באותה הפעולה כמו קודם.
ממש צריכים טוב טוב לזכור ולשכנע את עצמך, שיום יום הוא חדש, לא יכול להיות שיהיו הבחנות לא חדשות, אז אם אתה מרגיש שאתה נמצא שוב ושוב באותו דבר, תשכנע את עצמך שזה לא כך.
שאלה: האם זה נכון לחבר לכוח אחד כדי לא להשאיר סיכוי לאגו להסתיר שיש שכינה קדושה בעשירייה?
זה בסדר גמור. יש לפניך קבוצה, אם אתה תשתדל להתייחס לכל החברים כמו לעצמך, באותה מידת החיבור והאהבה, אז יש לך ממש מקום לעבודה ויהיה ברור לך מה חסר לך, מה נשאר לך לעשות כדי להגיע לתיקונים. צריכים לראות את הדברים האלה שמתלבשים בתוך העשירייה, לא לנתק את ההתקדמות שלנו ברוחניות מהעשירייה, אין דבר כזה, תראה את כל כתבי המקובלים. כי כל העולם הזה נראה לנו כך כתוצאה מהשבירה שבכל אחד ואחד.
שאלה: האם יתכן שהבורא ייתן לי מכות דרך הילדים שלי, ואם כן, איך זה מכוון אותי כלפי העשירייה שלי?
יש הרבה הזדמנויות לבורא לעורר את האדם לתיקון, ובדרך כלל עושים את זה על ידי כל מיני פעולות בעבודה בכללות העולם, או במשפחה. אנחנו צריכים בכל זאת להמשיך. אין לך מקובלים, גם הגדולים ביותר, שלא סבלו פיזית ממחלות, אין לך דוגמא של אף מקובל שהגורל שלו עבר עליו בצורה חלקה.
אנחנו לא מבינים, אבל התגלות הבורא דורשת את כל הכוחות שבנברא, ולכן לא מספיק שהבורא מעורר את האנשים בצורה רוחנית בלבד. אנחנו לא יכולים להתעורר לרוחניות רק בצורה כזאת, אלא אנחנו חייבים לגלות את הצורך לרוחניות גם מתוך הגשמיות. וזה שייך לכל המקובלים. אז בואו נקבל את זה, ועוד מעט נגלה עד כמה שהדברים האלה הם הכרחיים ונחוצים. אין אף הרגשה רעה באדם שלא מרפאה, שלא מטפלת בו לצורך התיקון.
קריין: קטע 10. אומר בעל הסולם.
"בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה. היינו, שה' יאיר את עיניו, שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה. וזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". ותפילה זו נקבל מ"כל פה": איזה בחינת מצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה, נתקבל את תפילתו."
(בעל הסולם. "שמעתי". קי"ג. "תפילת שמונה עשרה")
שאלה: אז בעצם בעל הסולם כותב לנו פה איזו תפילה תמיד תתקבל? זאת אומרת, אם נבקש את זה ונתחזק באמונה, אז תמיד אנחנו נקבל את זה?
כן, אם אתה תבקש את זה. אנחנו צריכים להבין, שהבורא זה החוק העליון שבטבע שנקרא "בורא". נגיד יש לך יקום, ויש בו הרבה גלקסיות, וכוכבים, ופלנטות, ועוד כל מיני דברים שאנחנו עוד לא יודעים אפילו, הכול נמצא בתוך חוק אחד שסוגר את כולם, תופס את כולם במערכת אחת. המערכת הזאת, היא מתקיימת לפי נוסחה עליונה שבה כולם קיימים, היא נקראת "הבורא" שברא את זה, ומחזיק את זה, ומביא את אותה צורה שברא, לצורה חדשה שנקראת "מתוקנת".
אז הבורא זה חוק, ואנחנו פונים לחוק הזה, זה נקרא שיש לנו אפשרות להשפיע על החוק. לא לשנות אותו, אלא על ידי זה שאנחנו פונים אליו אנחנו משתנים.
הפנייה הזאת שמשנה אותנו, היא נקראת "תפילה". ועל ידי הפנייה הזאת אנחנו משתנים, ואז אנחנו מרגישים שאותו חוק מתחיל לעבוד עלינו בצורה חדשה. אז נראה לנו שאותו חוק משתנה, אבל זה לא נכון, זה אנחנו שמשתנים.
הבורא לא משתנה, עליו כתוב, "חוק נתן לא יעבור". זהו.
תלמיד: בעצם לי זה מרגיש כמו פעם ראשונה, שאני קורא טקסט שאומר בצורה חדה וברורה שתפילה מסוימת מתקבלת. ובעצם כל הדרך שלנו היא להגיע לתפילה הנכונה, כל הזמן מתנסים ועובדים בשביל ללמוד לבקש נכון. האם יש עוד טקסטים כאלה שבעל הסולם, או הרב"ש כתבו לנו אחד לאחד, שאם את התפילה הזאת תבקש, תקבל. כי אם זה כך, אולי אפשר ללמד כל אדם לבקש את זה, וזה מתקבל.
אז בבקשה תבקש, זו כל העבודה שלנו. העבודה שלנו זה להגיע לבקשות נכונות, הבקשות האלה הן מתקנות אותנו, משנות אותנו, מתאימות אותנו לחוק הזה הכללי שנקרא "בורא" ואז אנחנו באמת נמצאים במצב "בוא וראה", ומגלים אותו יותר ויותר.
שאלה: מה זה אומר לראות את אור האמונה?
אור של אמונה זה נקרא "כוח". אמונה. אור זה נקרא "אור ההשפעה", כוח השפעה שמאיר עלינו ונותן לנו להרגיש כוח השפעה. נגיד תינוק, הוא לא מבין מה זה נקרא שאמא נותנת לו, שאמא משפיעה אליו, משרתת אותו. הוא לא מבין את זה. הוא מבין רק את הרצון לקבל שלו "רוצה את זה, רוצה את זה", בוכה, צועק, בקיצור דורש. אז יש לו כוח קבלה.
כשהוא גדל יותר ויותר, אז הוא נעשה יותר חכם איך לבקש מהאמא, איך לסדר את האמא כדי לקבל ממנה יותר. זאת אומרת הוא לא עוזב את כוח הקבלה, הוא דווקא מרחיב אותו וכך הוא גדל. זאת אומרת האגו שלו גדל.
אם הוא רוצה או מבין שהוא צריך כבר להשתנות, אז הוא מתחיל להבין מה אמא רוצה ממנו, באיזה צורה היא רוצה שהוא יתקיים, ואז הוא מתחיל להתייחס לאמא בצורה אחרת. זאת אומרת שהוא לא פועל בצורה שהוא רק דורש ממנה, אלא עושה כל מיני פעולות נכונות וטובות לאמא, והיא בהתאם לזה גם מתייחסת אליו בצורה אחרת. היא רוצה לתת לו כל הזמן, אבל כבר בהתאם לכמה שהוא גדל. ובזה אנחנו אומרים שהוא גדול, שהוא מכין את עצמו גם להיות כמו אמא, כמו אבא כלפי הצאצאים שלו.
וכך אנחנו בעצם מגדלים את עצמנו. אנחנו רוצים לקבל מהבורא השפעות חינוך כאלו שאנחנו נהיה דומים לו, כמו תינוק שרוצה לגדול, להיות ילד, אחר כך בחור, גבר.
גבר זה מהמילה התגברות על האגו שלו, ואז הוא נעשה גדול. מתי נראה אותו כגדול? כשהוא מתגבר על הרצון האגואיסטי שלו והופך להיות גם כן על מנת להשפיע. לפי זה הוא הופך להיות מהילד לאדם, הדומה לבורא, על ידי כוח ההתגברות.
כך אנחנו צריכים לגדול.
שאלה: מה זה אומר שהבורא מברך את האדם, כשהעלה אותו לדרגה אחרת מהאגואיסטית להשפעה?
כן, בטח. אדם שרוצה להידמות לבורא, הוא מפעיל כוח התגברות על הרצון לקבל שלו, ומתחיל לעבוד עם עצמו כמו הבורא, להשפיע, לפי זה הוא יקרא "אדם". אחרת כתוב על כל הנמצאים על פני כדור הארץ "כולם כבהמות נדמו". כי הם חיות רק מתוך זה שמקבלות, ואדם נקראים אלו הרוכשים כוח השפעה. לכן, כתוב, "אדם אחד מאלף מצאתי", כי לא הרבה אנשים מגיעים למצב שהם רוצים להידמות לבורא, לכוח השפעה.
שאלה: מה זה אומר לעמוד בין שמים לארץ?
לא לזה ולא לזה. בינתיים האדם נמצא במצבים שהוא עדיין לא יכול לשייך את עצמו ממש לרוחניות וכבר לא כל כך לגשמיות. "שמים", זה נקרא "על מנת להשפיע", ו"ארץ" נקרא "על מנת לקבל". לפי התכונות האלה כך הוא רואה את עצמו. לפעמים בזה, לפעמים בזה, עליות וירידות.
שאלה: שמעתי בתחילת השיעור שאם אנחנו נמשכים לחיבור לא צריך מכות. מצד שני כל המקובלים הגדולים סבלו. למה זה?
קודם כל אנחנו צריכים להבין, האם כשהם קיבלו כל מיני הכבדות בדרך זה נקרא מכות. יכול להיות שלא. יכול להיות שזה שהם קיבלו כל מיני מכות, הם קיבלו את הדברים האלה כדברים טובים שמקדמים אותם, ואז דווקא מתוך הייסורים האלה שמגלים, זה נקרא ייסורי אהבה, הם מגלים עד כמה הבורא רוצה עוד יותר ויותר לקדם אותם מעל סולם המדרגות הרגיל, לעשות איתם קפיצה. ואנחנו לא מבינים בעיניים שלנו, איך יכול להיות שאדם שהוא כל כך קדוש, כל כך מיוחד, משקיע את עצמו כולו בעל מנת להשפיע, בלימוד וללמד, פתאום מקבל כאלו מכות. איך יכול להיות? כי אנחנו בעיניים שלנו לא מבינים את זה.
אנחנו גם לא מבינים בעיניים שלנו מה זה נקרא מכות. אני לא יכול להתלבש באדם אחר. יש הרבה דוגמאות כאלה אצל מקובלים. שמה שרואה הילד במעשים של הגדולים, נראה לו שהם ממש מענים את עצמם, נמצאים בעינויים, והגדולים לא כל כך מרגישים את זה כך, הם רואים שזה דווקא מביא להם תענוג.
קחו את הילד נגיד לאיזה קונצרט של מוסיקה קלאסית, הוא יהיה מסכן, לא יוכל לשבת שם אפילו חמש דקות. ואחרים יש להם מזה תענוג. זאת אומרת כל אחד ואחד לפי הדרגה שלו, כמה שהוא מפותח.
שאלה: המצבים של עליה וחיבור הם מאוד קצרים ורוב הזמן אנחנו נמצאים בעבודה, בניתוח, בירור של המצבים. האם זה ישתנה ואנחנו נוכל איכשהו להגיע לזה שנהיה יותר זמן למעלה?
אנחנו צריכים לראות את עצמנו או בעליה או בירידה, ובמצב שהוא כאילו באמצע להיות כמה שפחות זמן. וזה תלוי בהשקעה שלי, כמה שאני משקיע את עצמי יותר ויותר בתפילה, בלהתקרב, בעבודה, בזה אני באמת מתקדם יותר. המצבים האלו בין עליות וירידות הם מצבים שאני לא פועל בהם, אני תמיד צריך לראות את עצמי נמצא או בזה או בזה. לעומת מצב הביניים, בין עליות וירידות, אני מעדיף אפילו ירידה, כי בכל זאת אני משנה את המצב.
שאלה: איך להתגבר על הגאווה כדי לגלות מה חסר לכל אחד מאיתנו? איך העשירייה יכולה להגביר את ההשתוקקות לגלות את השכינה, אם לא מדברים עם החברים איפה נתקלים בדחיה במאמצים לחיבור?
אפשר לדבר על זה. תנסו, מה הכי משפיע עליכם כדי לרסן את הגאווה. מה הכי משפיע עלינו כדי לרסן את הגאווה שבכל אחד ואחד. ותראו מה אנחנו צריכים להראות לחברים, להראות לכל חבר וחבר. אני בעד שאתם תראו כל אחד לשני עד כמה הגאווה זה דבר שלילי ביותר. אין יותר. "גאוות אדם תשפילנו" כך כתוב. ואם אנחנו מתפטרים מכוח הגאווה זה כבר בשבילנו צעד גדול קדימה. לא צריכים יותר. כל האגו מתבסס על גאווה.
שאלה: אם הבעיות הן הזדמנויות להתקדם, מה ההבדל בין לתקן אותן בצורה פנימית או לעבור אותן בצורה חיצונית?
רצוי לעבור בצורה פנימית, שאנחנו מתקנים את כל הבעיות שלנו, את כל האגו שלנו בצורה רוחנית. זאת אומרת שבחיבור בינינו הכול יתקן, ואנחנו לא נרצה לראות את הבעיות האלה בצורה חיצונה שבעצם זה דורש הרבה יותר זמן וכל מיני צורות, בעיות. בקיצור, רצוי לנו לעשות פעולות כאלו שהן יתחילו ויגמרו בצורה רוחנית. להעלות את כל החיים שלנו לדרגה רוחנית כמה שאפשר יותר, זו בעצם העבודה שלנו, זו ההאצה, אקסלריישן, שאנחנו יכולים לעשות להתפתחות שלנו. ולא למשוך, למשוך, עוד ועוד את כל המצבים למיניהם שבלי סוף מתגלגלים אלינו.
שאלה: מידי פעם יוצא שאנחנו קשורים זה עם זה ברצונות גשמיים וצריך איכשהו לצאת מזה. זה דבר שמתגלה או שזו עבודה לא נכונה?
אסור לנו להיות מחוברים בינינו בקשרים גשמיים. מכל שכן, בקשרים של כסף. אסור שכל אחד יהיה תלוי בשני בתוך הקבוצה. בקבוצה אנחנו קשורים אחד בשני רק בכוח השפעה, לא קשור לעולם הזה. לא קשור. רק קשר רוחני בינינו הוא שמחבר אותנו. בבקשה תבדקו ותתקנו את המצבים האלו.
שאלה: בקשר לתמונה שהבורא משלים בין הניגודים בינינו, כמו מים שממלאים פערים בין ההרים. לְמה לשים לב יותר, לפערים ביני לבין החברים כדי לבקש תיקון עליהם או לתיאור צורת הבורא שמחבר בינינו?
לא, הבורא יעבור וימלא בינינו את כל ההבדלים, כמו מים שממלאים את המרחק בין ההרים ועושים מהם פיורדים. אבל אנחנו צריכים לשים לב עד כמה אנחנו הפוכים ושזה ייתן לנו קשר לתפילה.
שאלה: איך בצורה פרקטית לחזק בעצמך את הרצון להשפיע?
העיקר זה לקנא בחברים. אם אתה בגאווה ואתה לא רואה שהחברים מצליחים, מוצלחים, אז יש לך בעיה, לא יהיה לך דחף להתקדם בהשפעה, בחיבור. העיקר שעל ידו אנחנו יכולים להתקדם ברוחניות, זה מקנאה, קנאה טובה. שאני מסתכל על החברים, אני רואה עד כמה הם מתחברים ביניהם, יש ביניהם קשר, אני מקנא בזה, למה אני לא כך? וזה לא נותן לי רוגע, ובעיקר זה מה שמתקן את האדם. לכן כתוב "או חברותא או מיתותא", או חברה או מוות.
שאלה: אמרת, שאני רוצה לראות את השינויים. ההשפעה של הסביבה והרצון לקבל שלנו הרבה פעמים גורמים לאדם לסטות. איך אני יכול לבדוק את ההשפעה של שיעור הבוקר על השינויים האלה שקורים בנו?
אתם מדברים אחר כך ביניכם? אחרי השיעור, אתם מדברים ביניכם או לא?
תלמיד: כן.
עוד מעט אנחנו מפסיקים את השיעור, אחרי השיעור אתם מתיישבים ומדברים, מה השגתם, במשך היום, בסוף היום, אתם מדברים על נושא השיעור, איך הוא צריך להשפיע על כולם. העיקר זה לשמוע מהחברים, מהמורה אתם לא יכולים לקבל מה שאפשר מהחברים. זה הכי משפיע על האדם, אם הוא רואה שאחרים יותר מצליחים, יותר מבינים, יותר מרגישים ממה שהוא, שהוא לא מרגיש ולא מבין, אז הוא מקנא בזה, זה מעורר בו כלים נכונים, טובים, שבעצמו ירצה. לכן חשוב מאוד אם אתם מדברים ביניכם, וכל אחד צריך לראות עד כמה הוא מרגיש פגיעה באגו שלו והקנאה עולה ודוחפת אותו גם לרצות להבין ולגלות דברים חדשים בשיעור.
אני רציתי לשמוע מה קרה אתמול אחרי השיעור שגמרתי אותו בחמש במקום חמש וחצי. מישהו יכול להגיד לי?
קריין: כן, אתמול אחרי שאתה סיימת, הובילו אותנו לעשות בירור של מה למדנו ואיך אנחנו מיישמים אותו בעשירייה. ביררנו את זה בעשיריות שלנו, הייתה קבוצה מקייב שהובילה אותנו בתהליך הבירור ואנחנו התקדמנו בתהליך הזה ביחד וככה העברנו את השיעור עד סופו.
טוב, אז ניתן לכם גם עכשיו זמן לזה. אנחנו ניפרד וניפגש מחר, באותן שעות, ובעוד יומיים אני חוזר למקום הקבוע שלי. כל טוב לכם, תצליחו, באהבה.
(סוף השיעור)