שיעור בוקר 04.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי רב"ש כרך א', עמ' 14 "בעניין אהבת חברים - א'"

אנחנו משדרים מבולגריה, מאיזשהו מקום נידח, רחוק ממרכז הכנסים שלנו, ונמשיך כרגיל בדרך ואחר כך נהייה כבר במקום החדש, שמשם אנחנו נעשה נעביר את הכנס שלנו, אז בוא נתחיל כרגיל ממה שהתחיל רב"ש. רב"ש א', "אהבת חברים – א'".

קריין: כתבי רב"ש כרך א', עמ' 14, מאמר "אהבת חברים - א'".

אהבת חברים - א'

"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב)." כאן כבר אנחנו רואים עד כמה שהמשפט הזה מהתורה, הוא מורכב מאוד.

"וימצאהו איש," זאת אומרת, מי מצא אותו, "והנה תעה בשדה." תועה, לא מוצא דרך בשדה החיים. "וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש." זאת אומרת, העיקר שיש לו כנראה כבר איזושהי שאלה גדולה, היחידה אולי שבחיים שלו, ואז הוא עונה, מוכן לענות עליה, "ויאמר, את אחי אנכי מבקש," זאת אומרת שמכל מה שהוא מבקש, רק דבר אחד, כנראה שהכי חשוב לו כדי להגיע למטרת חייו, אלו האחים. זאת אומרת שעד כדי כך אנשים יהיו קרובים אליו, שיהיו כאחים שבאים מאבא ואימא אחד, " הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב)." זאת אומרת שמוכן לחפש, רק למצוא אותם כי בלעדיהם לא יגיע למטרת חייו. זאת אומרת, שהאמצעי, החברים שהוא מחפש, הם בשבילו החשובים כמו המטרה, כי בלעדיהם לא משיג אותה.

"הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם." שזה ימלא את כל החיים של האדם, הוא מבין, הוא מרגיש, הוא כבר הגיע להכרה שכל החיים שלו, תלויים אך ורק בכך שימצא את מקור השדה, זאת אומרת שכל השאלות, כל התכונות שלו, כל התפיסה שלו במציאות, כולו שעומד ככה באמצע היקום, ומה הוא צריך? הוא צריך לדעת מאיפה יוצאת תבואת השדה, ממה הוא יכול לפרנס את עצמו כדי להגיע ליישום של עצמו. "ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה." שלא בבת אחת אנחנו מקבלים מהשדה מה שרוצים, את תבואת השדה, אלא אלו עבודות, בעצם כמו שאנחנו לומדים גם באגרת של רב"ש על ט"ו בשבט, שהוא מסביר לנו איך מטפלים בעצים, כמה הרבה עבודות יש לנו בשדה, אז כאן הוא אומר שהן שלוש קבוצות העבודה, זו חרישה, זריעה וקצירה. "ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'"."

הרבה עבודות יש בשדה, זאת אומרת ברצון שלנו, ביחס שלנו לחיים, עד שאנחנו נכנסים לתוך השדה, עד שאנחנו חורשים אותו, ואחרי שאנחנו חורשים, וחרישה זה שאנחנו הופכים שמה שחשוב יהיה למעלה, ומה שהיה חשוב ועכשיו לא חשוב שיהיה למטה, זו החרישה. ואחר כך זריעה, שאנחנו צריכים להביא לרצון לקבל שהפכנו אותו בכל החשיבות שבו, מחשוב ללא חשוב ומלא חשוב לחשוב, אנחנו צריכים לזרוע, להביא לו אור מלמעלה, זרע, שהוא יתכלל בשדה עד כדי כך שבטיפול שלנו אחר כך אנחנו נגיע לקצירה.

הרבה עבודות עם הרבה משמעות ברוחניות, ולא מן הסתם לכן כתוב ש"הזורעים בדמעה", שכל החרישה וזריעה היא בדמעה, אלו דברים מאוד קשים וממש בצער גדול, בדמעה, אבל כשמגיעים לסוף העבודות, אז "ברינה יקצורו". אז הופכים את הטבע כבר ומבינים ומרגישים מה שקורה עם האדם כתוצאה מהעבודה בשדה. "וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'"." זאת אומרת שהבורא הכין את הדברים האלה בצורה כזאת דווקא, כי ראה שהם בלבד מסוגלים להפוך את טבע האדם ולהביא אותו לתיקון, להזדהות עם הבורא. שהוא יבין בסוף ומתפרץ ברינה, שהוא נמצא בגמר העבודה בזה שדומה לבורא, נמצא עימו בדבקות, כמו שהוא כותב במקום אחר, שזה בזיווג גדול, תקיעה גדולה וזה גמר העבודה. לכן זה בדיוק ה"שדה אשר ברכו ה'", וצריכים לעבור כל השלבים האלו בבכי וברינה, ובסופו של דבר מגיעים לקצירה.

"כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום," לבורא, "ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה"." שעדיין במה אדם תועה? בזה שחלק הבהמה שבו תועה, שעדיין הולך לפי הרצון לקבל ולכן לא יודע איך לגשת, עד שיכוון את עצמו נכון לעל מנת להשפיע, למעלה מהדעת, ההיפך מהאגו שלו, שיתעלה מאהבה עצמית לאהבת החברה ודרכה יגיע לאהבת ה'. אז לכן "החמור" שלו, הרצון לקבל שלו תועה בשדה, אבל מהטעויות האלה אדם מגיע לאט לאט, בדרך רחוקה אבל "והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע." עד כדי כך מבולבל ולא מבין מה קורה איתו, מה קורה עימו.

ואז ""וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש"." מה אתה רוצה מהמצב הזה שאתה נמצא במבוכה, או כמו שאנחנו במקום אחר לומדים, במגילת אסתר, "ולא ידעו עם מי הצדק", שהעם נמצא גם כן בכזאת מבוכה, או שאנחנו לומדים את זה עם איוב, ועוד ועוד. "היינו, במה אני יכול לעזור לך." אם אתה תבקש נכון אני אעזור לך, אומר הבורא, הוא פוגש את האדם שם בשדה. רק צריכים בירור מצד האדם, אחרת לא יהיה לו כלים לקבל את הכול טוב מה שהבורא הכין. ""ויאמר, את אחי אנכי מבקש"," זאת אומרת, אם מכל מה שהוא רוצה הוא מבין שהוא צריך לרצות רק את הכלי, כי השפע נמצא במנוחה מוחלטת, אז הוא אומר "את אחי אני מבקש", זאת אומרת הוא כבר מבין שלעלות לדרגת האדם, הדומה לבורא, זה אפשרי רק אם הוא מגיע לחיבור, רק על ידי זה הוא יוצא מחיק הרצון האגואיסטי שלו ונכנס לתכונות הבורא, "שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'." שכולה בנויה מאהבת החברים המתגברת.

"והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו." את זה אנחנו צריכים להבין וממש אלו צירי לידה כאלו כל פעם קטנים, שאנחנו צריכים עוד ועוד ללחוץ על האגו שלנו ולהוציא אותו מאיתנו ככה בכוח, בכוח, בכוח. "ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו."

כי כאן אדם רואה שהכול מסודר בצורה כזאת שאם אתה לא מחובר, ורק במידה שאתה מחובר אתה יכול לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת ה', שהחברים הם פשוט בכוונה אילוזיה שהבורא ברא, את הדמיון הזה, את הצורה הזאת שאתה רואה את העולם מחוצה לך, העולם הגדול, דומם, צומח, חי, בני אדם, שכביכול נמצאים מחוצה לך, על ידי זה שאתה תצא מעצמך, על ידי זה שאתה רואה שאתה מתחבר לעולם החיצון, מוכן להתחבר עימו בלב ונפש, שאתה מרגיש בצורה הפנימית שלך, מהלב שלך אתה מרגיש שכולם הם עומדים בלבך, אז יש לך קנה מידה לגלות עד כמה שאתה יצאת או לא יצאת מעצמך.

כי אין כאן חוץ מאני או חברים, אני או העולם, אבל אני ומחוצה לי, כך אנחנו בנויים. ולכן כשהוא אומר מלכתחילה "את אחי אני מבקש", זאת אומרת כבר גילה שאין לו ברירה, זה אחרי הרבה שנות חיפוש, שלצאת מעצמו יכול רק בעזרת הכוח החיצון, שהם החברים.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך." זאת אומרת אדם מתחיל להבין איזה פער יש בינו לבין הקבוצה. "וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים." זה מה שאנחנו צריכים לגלות, שמה שמפריד בינינו זה פרעה מלך מצרים, האגו שלנו. "שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים," זאת אומרת אנחנו מגלים סוף סוף שאנחנו נמצאים בגלות, שלא פשוט כל כך לצאת מעצמי ולהתחבר לחבריי, אלא יש כאן באמת עביות גדולה מאוד שלי, שהיא נקראת "פרעה" ואני לא יכול לשלוט עליו כל כך, אלא אחרי הרבה עבודות שאני משכנע את עצמי שאין לי ברירה, אני חייב לעזוב אותו, למרות שכל כך בטוח אני להתקיים בו וטוב לי והסתדרתי שם, ויש לי ממש חיים מתוקים, הכול חם, יפה, טוב, בטוח, מוכר, אבל אין לי ברירה, אני חייב ממש לצאת למדבר, אפילו יותר ממדבר, לקריעת ים סוף בדרך, שמגיעים למצב שמוכנים לכול רק כדי להתנתק מאותו הפרעה הטוב, החם, היפה, הדואג לך בכול, אבל אם אדם מבין שהחיבור עם החברים הוא חשוב ביותר, כי מביא אותו בעבודה איתם לדבקות בבורא, אז הוא יתפרץ ועושה וזה קרה בסופו של דבר, "שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים.", זה לא פשוט, בכוח נכנסים לגלות הזאת, כי כל פעם מצרים דוחה אותם, לא רוצה לקבל אותם. זאת אומרת, תישאר בחיים שלך הבהמיים, בשביל מה אתה צריך לחיות ולסבול מזה שאין לך זה, גם חיים בהמיים כבר אין, גשמיים, שהיית נהנה מכל הדברים האלה, וגם כן חיים הרוחניים עוד אין לך, ומי יודע מתי בכלל יהיו, וזה נקרא גלות, משני הצדדים, "קירח מכאן וקירח מכאן". "ובכדי לצאת ממצרים," שאם כבר הוא מתחיל להרגיש שפרעה הטוב והיפה, שמסדר לך את כל החיים ויש לך הכול חוץ מדבקות בבורא, ואתה מוכן לעזוב את הכול כדי להיות דבוק בבורא, אז "עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה,"שכאן זו חייבת להיות קבוצה כבר בדרגה כאחד, "שרוצים להיות באהבת חברים," כאיש אחד בלב אחד, "ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה." זאת אומרת, לקבלת את האור המחזיר למוטב שכבר מביא אותנו לבית המקדש. שכל הכלי שלנו, כל הרצונות שברא הבורא, כולם יהיו בעל מנת להשפיע ואנחנו נגיע אם כך למטרת חיינו.

שאלה: יש פה את המשפט המפורסם שהוא אומר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". אני שואל את עצמי, למה לא לזרוע בשמחה, למה לזורע בדמעה?

כי מה אתה זורע? אתה רוצה בכוח להכניס את הרצון להשפיע, בתוך רצון לקבל באדמה. רצון להשפיע, השפעה כמו הזרע הלבן, אתה רוצה להכניס לתוך השחור, לתוך הרצון לקבל על מנת לקבל. הדברים האלה לא הולכים יחד, הם דוחים זה את זה, שונאים זה את זה, לא יכולים להיות ביחד. אנחנו לא דיברנו על זה, אבל אולי פעם צריך גם לחפש עד כמה שקשה לגרעין להיכלל באדמה, עד כמה שקשה לזרע של החי להתכלל מהזכר לנוקבא.

זו עבודה מאוד קשה. ואנחנו עד היום לא מבינים בדיוק איך זה נעשה, כי כאן זה בדיוק המפגש בין שני כוחות נוגדים. ואתה צריך בעצם לבנות מקום, שזה או כמו באדמה, שאת זה לא כל כך רואים בדומם, אבל בחי אנחנו רואים שלזה צריך רחם. למה? למה יש מקום מיוחד שיש בו מערכת נפרדת מהגוף של הנוקבא? וכל זה מסודר כדי לקלוט דווקא את הזרע שהוא הפוך ממנה? כי כל גוף דוחה את הדברים הזרים, וכאן יש לך חלק מהגוף שבנוי במיוחד לקבל דבר זר ולהתחיל לפתח אותו. זה דברים לא פשוטים.

אז כשאנחנו עושים את הדברים האלה בפנים בתוכנו, אנחנו ממש נמצאים בלחצים גדולים מאוד. זה מנוגד לטבע שלנו לקבל את תכונת ההשפעה, ולקלוט אותה ולהתחיל לעבוד עמה. אני צריך להמית את עצמי, ולאט לאט לקבל דבר השנוא עלי מלכתחילה, וזה נקרא "הזורעים בדמעה". כי מי זו האדמה שאתה זורע? זה האני בעצמי, האדם, הרצון לקבל שלו. ועכשיו הוא צריך לקבל בתוכו את הזרע שזה הרצון להשפיע, שאת זה הוא לגמרי לא רוצה, דוחה מכל וכל.

ולכן "זורעים בדמעה". זה נגד הרצון בצורה מאוד מאוד איטית, עד שאתה מתאים את זה, אתה עושה ניתוח על עצמך, אתה חותך את עצמך, אתה לא מסוגל לעשות את זה ללא לבכות. אבל בבכי גם כן יש בו שלבים של השינויים, שזה מבכי צער, לבכי שמחה, עד שאתה משכנע את הבורא שאתה באמת רוצה לקלוט את תכונת ההשפעה בתוך תכונת הקבלה, ואז אתה זוכה לזה שהוא עוזר לך.

איך אתה בונה את זה? אז איפה הרחם שלך? החברים, הקבוצה שאתה בונה בפנים שהם כולם עומדים בליבי, אז אני מוכן, רק אז. והם עוזרים לי, הם מוכנים לקליטת תכונת ההשפעה, כי אני בונה אותם, מסדר אותם בצורה כזאת בעזרת הבורא. ואז לתוך החיבור בינינו, שזה הקבוצה, זה הרחם שלנו, זה הפרצוף העתידי של הנשמה, הוא שולח כבר את טיפת הזרע והיא נקלטת.

אתה מבין איזה תהליכים אנחנו כאן עוברים, כדי לבצע את זה. אני יכול לדבר על זה אפילו שעות, ואתם תראו כמה שיש כאן את כל המציאות. כי בעצם בזה אתה מתחיל את החיים שלך הרוחניים, לפני זה אתה עוד לא מתנתק מהעולם הזה. ולכן זה בדמעה. וכשישנה קליטה, כמו שהוא אומר במקום אחר, שזה תקיעת השופר הגדול, סוף ביאה, אז כבר בשמחה. בשמחה יקצורו. ברינה. רינה זה התפרצות השמחה.

תלמיד: אז אם כך, מה זה אותו שדה? יש שדה שברכו ה', ויש שדה שלא ברכו ה'? הוא כותב שדה.

שדה, כן.

תלמיד: מה זה אותו שדה שאליו הוא מתכוון?

שדה רגיל זה שאני מסדר את כול האנושות, את כול הקבוצה, את הכול לעצמי, לטובת עצמי, שאני רוצה שהם ישרתו אותי באיזו צורה. אני רוצה להיות חכם, אני רוצה להגיע לכל מיני דברים, להיות מפורסם וכולי. זה השדה הרגיל, שאדם רוצה על ידי זה שהוא זורע לקבל לתוך רצון לקבל רווח, מילוי. ואז שדה אשר ברכו ה', זה שאני בונה את השדה הזה בצורה כזאת שאני זוכה לברכת ה', שהבורא הוא מברך אותי. הוא מברך אותי, וכך זה הופך להיות לרחם.

שאלה: אם אנחנו רוצים לצאת מתוך עצמנו, ועשינו כל ההבחנות, מה זאת אומרת שאנחנו מוכנים או לא מוכנים לצאת?

אם אנחנו עשינו את כל ההבחנות, סימן שאנחנו מוכנים. ככה זה. אין כאן שום דבר. זאת לא שאלה. אם אנחנו עשינו את כל ההבחנות? אם אתה עשית כל ההבחנות, אז עשית, אז אין שאלה. כל הבעיה היא בהבחנות. אם עשית, אז אתה כבר נמצא בסוף הדרך, יכול להיות. תלוי מה עשית.

שאלה: במאמר הוא כותב, שמתגלה מצב שהאדם כאילו מוכן לחיבור, ודווקא הקבוצה היא לא. אלא כתוב, שכאילו הסיעו את עצמם מן האחווה, שלא רוצים להתחבר אתך. מה זה המצב הזה?

תלוי לאיזה צורת חיבור הם רוצים. יוסף הוא גם צריך לעבור תהליך. זאת אומרת, אדם שהוא רוצה להגיע לעבודת ה', הוא גם צריך לעבור תהליך. איך שהוא משנה את עצמו מתאים את עצמו לעבודת ה', בהתאם לזה גם האחים שלו הם משתנים. כי האחים שלו זה בעצם העתקה שלו, הבורא מסדר אותם לעומתו. ולכן יש כאן מצד הבורא משחק הדדי, מצד אחד הוא משנה את האדם, מצד שני משנה את החברה, בסופו של דבר שניהם ילמדו זה מזה, ויתכללו זה מזה. יש כאן עבודה פרטית של יוסף, ויש כאן עבודה קבוצתית של אחיו, וכך הם מגיעים ליישום.

שאלה: האם אדם הטועה בשדה כבר נמצא בחיפוש רוחני או שהוא עדיין לא יודע מה קורה איתו?

לא. בחיפוש רוחני הוא גם נמצא הרבה לפני זה, אחרת לא היה נקרא ישראל. כי ישראל זה יעקב ומדברים על בני יעקב. זאת אומרת אברהם, יצחק זה עדיין בירורים קודמים, ואחר כך בא בירור מבחינת יעקב. יעקב זה כבר קו האמצעי, זו כבר עבודה באמת רוחנית שאדם מגיע לא מיד, אלא אחרי שנות חיפוש ובירור. אנחנו, נדמה לנו שאנחנו יכולים מהר לקפוץ לזה. אני מבין את הרצון הזה אבל לא קורה כך. ישנם אנשים יחידי סגולה שמתקדמים מהר מאוד, אבל הם לא עושים תיקונים גדולים. נדבר עליהם פעם אחרת, עד כמה כל אחד ואחד מגיע מהר יותר או פחות ובמה זה תלוי.

דווקא הנשמות הקטנות, אפילו הייתי אומר קטנטנות, הן מגיעות מהר לתיקון. להשפיע על מנת להשפיע, במקצת שם בחסדים, וכבר מרגיש משהו ברוחניות ונראה לו שהוא כבר נמצא שם, אבל זה עדיין לא הסיום הנכון.

בענין אהבת חברים – א'

"א. הצורך לאהבת חברים ...

ב. מה הוא הסיבה שבחרתי דוקא בהחברים האלו; ... ומדוע החברים בחרו בי, ...

ג. אם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה, או שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת, ומשום זה הוא לא צריך לגלות מצפוני לבו. כידוע שהצנע לכת הוא דבר גדול.

או שנגיד להיפוך שמוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו. זאת אומרת, כאן אנחנו רואים כמה דברים. קודם כל אנחנו צריכים לברר באמת את הצורך באהבת חברים, וזה כל אחד ואחד צריך לברר לעצמו. ואנחנו יודעים שכל יום ויום ואפילו כמה פעמים ביום אם אנחנו חוזרים לאותו הנושא שהוא השגת הבורא על ידי הנברא, אז איפה, במה משיגים את הבורא? מהו הכלי, מהו המצב, באיזו סיטואציה אני צריך להתכלל כדי לגלות אותו? ואז לאט לאט אנחנו צריכים לשכנע את עצמינו, לדמיין לעצמינו, לשמוע את זה, לקרוא שהבורא מתגלה רק בקשר נכון בין אדם לחברים, לאנשים זרים, שהוא הפך אותם לאנשים הכי קרובים אליו.

למה הכי קרובים? כי אין יותר קרוב לאדם אלא הנשמה שלו והחיבור שלו עם האנשים האלו, זה נקרא "נשמה". לכן הצורך לאהבת חברים זה צורך להרכבת הנשמה שבזה האדם משיג את המהות שלו, החיים הנצחיים שלו, דבקות בבורא. אם אין לאדם נשמה הוא בהמה, כמו שכתוב "כולם כבהמות נדמו". ולכן הצורך באהבת חברים ברור לנו, זה חייב להיות יותר חשוב וקודם לאהבת ה'. לכן מאהבת הבריות לאהבת ה', כך כתוב. זה דבר אחד.

דבר שני מהי הסיבה שבחרתי דווקא בחברים האלו ומדוע החברים בחרו בי? אלה שתי שאלות לגמרי שונות. מהי הסיבה שבחרתי בחברים האלו? כנראה שאני מרגיש שבעבודה איתם אני מגיע לגילוי החיבור בינינו שנקרא "נשמתי". זאת הנשמה שלי לכן אני בוחר. אני בוחר במה? הבורא מביא אותי לקבוצה, הוא מסדר לי את זה, נראה לי שהכול במקרה, נראה לי שמישהו מכוון את הקשר בינינו, איזה סדרן, איזה מנהלים, איזה ותיקים שהיו לפני. אבל אני צריך להבין שהכול בכל זאת מחושב. אחרי כל אדם ואדם עומד הבורא ועושה מה שצריך לעשות, כמו שכותב רב"ש גם במקום אחר.

ולכן אני בחרתי באותם החברים שהבורא כביכול לוקח את ידי ושם ידי על הגורל הטוב ואומר קח לך. זאת אומרת קח אותם לחברים, תתחבר איתם, אתה לא זקוק יותר לכלום כי כל מה שיהיה לך אחר כך בחיים הרוחניים יתגלה רק בקשר ביניכם, פשוט מאוד. ההתקשרות הראשונה ביניכם שאתם תהיו כאיש אחד בלב אחד זה נקרא "שער השמיים", שער לחיים רוחניים. ואחר כך רק אתה פותח, פותח, פותח את כול השערים האלו ומגיע לפתיחת עיניים ממש שלמה בכל האור העליון בתורה.

ומדוע החברים בחרו בי? אני צריך להבין שהם בודקים אותי, הם מוכנים לעזור לי אבל בתנאי שאני הולך איתם. ואם אני לא הולך איתם הם מוכנים לזרוק אותי. וזה שהם יזרקו אותי, קרו כאלה מקרים בהיסטוריה, זה לטובתנו, למי? גם לטובתם שהם מנקים נגיד את עצמם ממני, שאני לא הייתי ראוי וגם לטובתי כי על ידי זה אני מגיע להכרת הרע שבטבע שלי, שאני באמת לא מסוגל לשמוע איך להתכלל בהם, אני צריך לדון אותם לכף זכות תמיד ולכן יש כאן באמת עבודה מאוד רצינית פנימית מצידי.

ג. "אם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה, או שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת, ומשום זה הוא לא צריך לגלות מצפוני לבו. כידוע שהצנע לכת הוא דבר גדול." כך כתוב, שאני צריך תמיד להצניע את עצמי, אני צריך להיות צנוע, לא לגלות. אבל כאן יכול להיות שזה ההיפך, עד כמה אני מגלה את אהבת החברים, לא חשוב כמה היא בליבי, אלא האם לגלות אותה החוצה או לא. זה שאני צריך לפתח אותה בפנים, בתוכי, זה ברור, אלא זאת שאלה נוספת לכן יש כאן ג' שאלות.

הוא ממשיך, או "שנגיד להיפוך שמוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים," ייתן דוגמה יפה וכך כולם יתייחסו באותה אהבה לאחרים וכך כל אחד ואחד ייתן דוגמאות לאחרים וכולם כך יהיו בנטייה כזאת "שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו." זאת אומרת זה מרבה אהבה אם הוא מבטא אותה כלפי כולם.

"נמצא לפי זה, במקום שיש לו כח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים." אז כבר יש לו פי עשרה "מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות," אם הוא רואה שלא מתעסק באהבת חברים "וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים." יודע רק על עצמו, רואה את עצמו בלבד שנמצא בזה "נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת."

כי אחרת כל אחד יהיה רק עם הכוח שלו ולא יוכל לגלות אהבה כמו שהיא צריכה להיות פי עשרה ממה שיש לו, ואז לא מגיעים לתוצאה, שביניהם מגלים את אהבת החברים בעוצמה המתאימה לקבוצה.

"אבל צריכים תמיד להזכיר לעצמו את מטרת החברה, אחרת הגוף דרכו לטשטש את המטרה, משום שהגוף דואג תמיד לתועלת עצמו." מה רב"ש אומר כאן? שאנחנו צריכים כל הזמן להזכיר זה לזה עד כמה שאהבת חברים היא דבר מיוחד, דבר גדול שהוא העיקר, שבלי לפתח את כוח החיבור בינינו, האהבה בינינו, לא נגיע להשתוות הראשונה עם הבורא, שאז בהשתוות הראשונה שלנו עם הבורא כבר נתחיל להרגיש אותו. "כי צריכים לזכור שכל החברה נתיסדה על בסיס, להגיע לאהבת הזולת ומזה קרש הקפיצה לאהבת ה'."

לכן אין לנו ברירה אלא להתרכז בקשר בינינו עד כדי כך שאין שום דבר חוץ מהחברה, ושם אני ממש מעמיד את עצמי ודואג רק לקשר בינינו עד שהקשר יתהפך לאהבה.

"וזה דוקא על ידי זה, שהוא אומר, הוא צריך לחברה בכדי שיכול להשפיע לחבירו בלי שום תמורה;" כאן זו בעיה גדולה מאוד, אני הגעתי לחברה כדי לקבל מהם כוח השפעה שעם כוח ההשפעה הזה אני רוצה להמשיך ללכת לבורא, כי הבורא הוא המטרה. אם הבורא הוא המטרה מה פתאום אני רואה שהקבוצה זה הכול, ורק להשפיע לחבר זה כל החיים שלי, איך אני יכול עכשיו באמצע הדרך לשנות את עצמי? אני תמיד הייתי מגיע, תמיד הייתי נמשך לגילוי הבורא, לגילוי הרוחניות וכאן אומרים לי לא, אתה תחליף את המטרה שלך, את סגנון העבודה שלך, אתה צריך עכשיו להגיע למצב שבשלב הזה שאתה נמצא, חברים זה הכול, אין יותר.

אני נזכר שפעם היה לי כדור יפה וחצר והייתי משחק שם בכדור עם החברים וחוץ מזה לא ראיתי בעולם כלום, רק לשחק בכדור עם החברים. היו שם חמישה שישה ילדים בסך הכול ואלה היו כל החיים שלי. עכשיו אני צריך גם להגיע לאותו מצב שאני צריך חברה כזאת שאנחנו עוסקים באהבת חברים, שאנחנו עושים טובות זה לזה ומגלים עד כמה אנחנו קרובים זה לזה. ואני חושב רק על זה כדי שעל ידם אני אתעלה מעל האגו שלי. וזה סוף החיים? כן, עכשיו אני צריך להיות בשלב שהחשוב בו זו המטרה שלי להגיע לאהבת חברים, כי להשפיע לחבר זה סוף פסוק, אין יותר, זהו. כאילו זה ממלא את כל האופק שלי. "מה שאין כן שאם הוא צריך חברה שהחברה ישפיעו לו עזרה, מתנות וכדומה, שעל ידי זה, הכלי קבלה של הגוף יהיו שבע רצון; אבל חברה כזו בנוי על בסיס אהבה עצמית, וחברה כזו מביא לו רק התפתחות של הכלי קבלה שלו שרואה עכשיו שיש לו סיכויים שהרכוש שלו יתגדל בזה שחבירו מסייע לו להשיג קנינים גשמיים."

זאת אומרת אם אני לא חושב על הזולת, אם אני לא רואה את אהבת הזולת כמטרה הסופית, אני לא מתייחס לזה בצורה רצינית נכונה, אני חייב לראות שזה בשבילי הכול, בשלבים שאני גדל אין לי יותר, כמו אז שחשבתי שאני משחק בכדור עם החברים שלי כשאני הייתי ילד, שאלה כל החיים, לא רוצה שום דבר, רק שייתנו לי לשחק בזה, כך אני עכשיו רואה בשלב הזה של העבודה שלי, שאין לי כלום חוץ מאהבת חברים ואין לי בורא, הכול זה רק כדי לשרת את האהבה הזאת, חיבור כזה, עד כדי כך, זאת אומרת המדרגה שאני עכשיו נמצא בה כך היא דורשת ממני.

והוא ממשיך "אלא שצריכים לזכור שהחברה" שאני רוצה להתכלל בה היא "נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא כנ"ל, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.

אחרת לא די שנשאר רק בכח אחד לבד, של אהבת הזולת, מטעם שהוא לא רואה שהחברים יעסקו בזה; כיון שהחברים עוסקים באהבת הזולת בבחינת הצנע לכת, אלא להיפוך, שהחברים גורמים לו שהוא יאבד את הכח שלו במה שהוא רוצה ללכת בדרך של אהבת הזולת, והוא לומד אז ממעשיהם, ואז הוא נופל לשליטת של אהבה עצמית." זאת אומרת אם החברה לא נותנת לי דוגמה עד כמה שכל אחד ואחד הוא מטפל בעצמו כדי להגיע לאהבת חברים, אז אני לא יכול לקבל מהם גם כוח ודוגמה וגם אני נופל מהמצב שלי שרציתי להגיע לאהבת הזולת ולהשפעה ונופל שוב לאהבה עצמית. זאת אומרת אנחנו חייבים כאן בפרהסיה ממש בקבוצה כל אחד לשכנע את האחרים להתעסק באהבת הזולת בצורה גלויה.

"ד. אם כל אחד צריך לדעת מה שחסר לחבירו באופן פרטי, מה הוא צריך? של כל חבר וחבר, בכדי שידע עם מה הוא יכול למלאותם, או מספיק באופן כללי, לעסוק בענין אהבת חברים." באמת אי אפשר כאן לברר, כי כאן הוא שואל בלבד. שיש כאן ככה, מצד אחד יש הצנעת לכת עם ה'
א-לוהיך, זה דבר גדול ואנחנו עוד נלמד, אבל כלפי החברים אנחנו רואים שאסור לאדם להסתיר את עצמו עד כמה שהוא משתוקק לאהבת החברים, לאהבת הבורא, לחיבור וכן הלאה, ההיפך, הוא חייב לדאוג לעורר את לב החברים כמה שאפשר כשזה חוזר אליו. וכך בצורה הדדית שאני אפילו לא אוהב ומראה להם כאילו שאני אוהב, אני לא דואג ומראה להם שאני דואג וככה יותר ויותר זה משפיע איש על רעהו ובחזרה זה חוזר אליי דרכם ואני מקבל את הדברים האלה כבר כאמת.

שאלה: מה היא בכלל אהבת החברים?

"אהבת חברים" זה נקרא שעם כל התכונות שלי במוח ולב מה שיש לי, תכונות הכוונה ההבחנות שלי, שיש לי במוח ולב, אני רוצה להתקשר, להתחבר, לרצון של החבר ולבצע מה שהוא רוצה. אני הופך להיות כאן כאילו עבד, כאילו מכונה שפועלת בתוך החבר לענות לו. זה נקרא אהבת חברים, ביטוי של אהבה. אנחנו לא יודעים מה זו אהבה, אהבה זה התפעלות פנימית, אבל הביטוי שלה הוא כך.

שאלה: איך אפשר להדגים לחבר שאני אוהב אותו?

אני חייב לשחק במה שאני אוהב אותו ולא אוהב אותו, אני חייב להראות לו שאני עוסק באהבת חברים. בדרך כלל אנחנו דברים כאלה דווקא מסתירים, וכאן אנחנו חייבים לגלות. קודם כל זה מרבה אהבה בעולם, שנית כל זה מעורר את החבר והוא בעצמו בחזרה מעורר אותי. אני לא יכול להתפעל משום דבר אלא רק מה שאני רואה בחברים, ובעיקר אם מתעוררת בי קנאה. ולכן חשוב לי מאוד לעורר ליבם לאהבת הזולת כי דווקא בזה אני אקבל מהם בחזרה את ההתעוררות.

שאלה: הוא כותב לנו במאמר שכתוצאה מהתכללות הוא נכלל בכוונת חברו, האם יש הבדל בין התכללות בין החברים בכוונה, ברצון? איך אנחנו עושים את זה?

אנחנו עושים בכל הכוח, בכל ההזדמנויות. חושבים מה טוב לחבר שאני יכול לעורר אותו לחיבור. אני בעצמי קשה לי לכוון אותי כל הזמן בחיבור, אז אנחנו יכולים לעבוד דרך החבר. אם אני מעורר את החבר לחיבור הוא בחזרה מעורר אותי. יש הרבה כאלה פעולות, תחשבו רק עד כמה שאתם יכולים לעבוד בתחכום דרך החבר על עצמו. תתחיל מהסוף, אני רוצה להתעורר לאהבת חברים, איזו השפעה מהחברים אני צריך לקבל כדי להתעורר לאהבת חברים? ולפני זה, איך אני יכול לגרום לחברים שהם יראו לי התעוררות לאהבת חברים? ועוד לפני זה. ככה תלך אחורה ואז אתה מתכנן את סדרת הפעולות שלך, מה אתה צריך לעשות כדי שהחברים ישפיעו עלייך ואתה תרצה להשפיע.

תעבוד עם החברה בצורה כזאת, אל תחכה מהחברה שהם יעשו מעצמם משהו עלייך. לא. כמו שכתוב, אתה צריך לעורר את לב החברים לאהבה, לחברה. זאת אומרת אתה בעל הפעולה ואל החברים אתה דווקא תתייחס אליהם שאתה מחייב אותם בעבודה שלך, כך לעבוד. אז איך לך מה לחכות וממי לחכות, רק מעצמך. תתחיל.

שאלה: במאמר הרב"ש אומר שצריך להראות לחבר שאני אוהב אותו ויש מצבים שבהם יש דברים שאסור להראות, אסור לגלות בעבודה בין החברים. איפה עובר הגבול בין מה שמותר להראות לבין מה שאסור להראות?

תראה, קשה להגיד. זה תלוי בהרגשת הלב. אני לא יכול להגיד שאת זה אפשר לגלות ואת זה לא, כך או אחרת, זה הכול תלוי בעדינות הנפש, ברמת ההשתתפות, בהבנה הדדית. זה כמו שאנחנו יודעים גם בעולם הזה.

שאלה: מה הבדיקה אם אנחנו מתקדמים לאהבת חברים?

הבדיקה היא שאני לא חושב על עצמי, אלא אהבת חברים עכשיו, החברה, הנשמה שאני כבר מתחיל לראות שאני בונה אותה ונמצא בה במקצת, היא תופסת את כל העולם שלי ואין לי חוץ מזה דבר יותר גדול, אני חושב רק עליו, על הדבר העיקר הזה כמו אישה שחושבת כל הזמן על התינוק שנולד, אין לה יותר על מה לחשוב, זה הדבר היחידי.

תלמיד: ואיך רוכשים צורך לנשמה?

צורך לנשמה זה בדיוק אני צריך לשכנע את עצמי שהנשמה שלי זו הקבוצה, זה הכלי, זה הרצון המשותף שהוא יכול להתקיים בתנאי שאני מתנתק מהאגו שלי ומתעסק באהבת החברים, זאת הנשמה.

תלמיד: מה הופך את ההתעסקות שלי בחברים לזה שאני מתחיל להתעסק בהם כי בזה אני רוכש את הנשמה שלי, איפה נכנס הדבר הזה שזה הופך לנשמה ההתעסקות בחברים?

אם אתה מחבר את כל הרצונות של החברים לאחד, בדרגה הראשונה של החיבור כבר אפשר לקרוא לזה נשמה. איפה שנעלמים הרצונות הפרטיים ומתקיימים רצונות הדדיים כל אחד כלפי האחרים, אפילו בדרגה הקטנה ביותר של נפש דנפש דנפש, כבר אתם התחלתם לבנות כלי של נשמה. נשמה זה נקרא כי אתם רוצים להגיע להתפעלות בדרגת אור הנשמה, שזה בקביעות יכול להיות בכלי הזה. כי אורות חיה ויחידה רק בגמר התיקון.

תלמיד: קודם אמרת שאדם לא מסוגל לשמוע איך להתכלל, אז במה תלויה היכולת ההתכללות של האדם בחברה?

בשכנוע עצמי שמחוזק בשכנוע חברתי.

שאלה: אני מנסה ולא מצליח לעורר במידה רצויה את החברה, תמיד אני רוצה יותר, כל מה שאני משיג תמיד אני רוצה יותר וזה לא מספק אותי. האם המיקוד שלי כאן לא צריך להיות לתפילה בעבור החברים שיהיה בהם אהבת חברים ואז אני מרוויח פעמיים, אז אני נהנה תחילה?

אני חושב שהבעיה שלך שאתה רוצה להרגיש מהם רווח. אתה תנסה להרגיש את הרגש שלהם, את ההרגשה, את היחס שלהם ולא את הרווח מהאהבה.

תלמיד: אני מנסה אבל יש לי קונפליקט.

תשמע. אני רוצה להרגיש איך אימא אוהבת אותי ולא לחשוב מה אני מרוויח על ידי זה שהיא אוהבת אותי. אתה מבין את ההבדל?

תלמיד: כן.

אז כך עם החברים.

תלמיד: אני מנסה זה מאבק פנימי שכל הזמן מתנהל, אבל אני מנסה להתעלות מעבר לזה להסתכל ולהתבטל.

אדוני תמשיך. אין לי יותר מה להגיד. תתעמק במה שאני אמרתי. בוא נדבר עוד כמה זמן.

שאלה: את מי אני אמור להחשיב כחבר ואלו תכונות אמורות להיות לו?

חבר הוא זה שנמצא מכוון לאותה מטרה כמוני ואיכשהו הוא מסכים ללכת בשיתוף בדרכנו ואנחנו נסמכים על מאמרי רב"ש ובעל הסולם וכך מתקדמים לפי תורתם. זה נקרא חבר שלי. אמנם שיכול להיות שהוא נמצא בדרגות ולא חשוב לי. חשוב רק שהוא איכשהו רוצה בזה. כבר יש לזה סימן יפה, יש לזה נכונות, יש לזה במה להתחיל.

שאלה: איך אתה בודק אם אתה אוהב את החברים, איך כל הזמן להחזיק בזה, מכיוון שזוהי המטרה של העבודה שלנו?

בכוח, להחזיק בכוח. אני מבין שזה קשה, שאחרי כמה דקות אתה מתנתק וכשאתה חוזר אז אתה צריך להפעיל מאמצים גדולים ושוב מתנתק. אבל על ידי כאלה כניסות ויציאות אתה בונה בך מערכת יותר ויותר חזקה, שרגילה לעסוק באהבת חברים וכך אתה מתקדם. עד שאתה גם מתפלל, גם בוכה, גם זורקים אותך, אבל אין ברירה אחרת.

שאלה: מהי המשמעות של להרגיש אהבה בליבי?

אני לא יודע מה לענות לך. מה זאת המשמעות להרגיש אהבה? כמו שבעולם הזה. להרגיש שהלב שלך מלא באיזה רגש מסוים או לאיש או לקבוצה, זאת המשמעות להרגיש אהבה. ומה זאת אהבה אף אחד לא יכול להסביר לך. אהבה מתבטאת בזה שאתה רוצה למלאות את כל הרצונות של הזולת, שאתה רוצה להתחבק עמו, היא מתבטאת בנתינה. ביטוי האהבה בנתינה, שאתה מחפש אז במה אתה יכול למלאות את החבר.

שאלה: רב״ש כותב, " אם כל אחד צריך לדעת מה שחסר לחבירו באופן פרטי, של כל חבר וחבר, בכדי שידע עם מה הוא יכול למלאותם, או מספיק באופן כללי, לעסוק בענין אהבת חברים". אז נניח עכשיו כשאנחנו מגיעים לכנס, אני צריך להתחבר עם כל חבר באופן פרטי, או לתאר את העשירייה הכללית, או לתאר את החבר בתוך העשירייה הכללית, עם מה אני מתחבר?

אני לא יכול להגיד לכם, ואפילו אם היה אפשר להגיד גם לא הייתי אומר, כי אתם צריכים לשמוע את הלב שלכם ובהתאם לזה לעשות. לא מה שהלב ממש רוצה, אלא למה הלב שלך רוצה להגיע. וכל הדיבורים שאני יכול להגיד לא יעזרו.

תלמיד: נתת דוגמה, שאין שום דבר חוץ מהחברים שמשחקים עכשיו בכדור. לפעמים אנחנו אומרים שאם אנחנו לא מכניסים את הבורא כמטרה אפילו בעלמא, אז זאת לא כוונה שלמה. ועכשיו אנחנו בהכנה לכנס וכשנהיה בכנס, אז איפה הבורא נכנס באהבת החברים?

הבורא הוא המטרה, להידבק בו אנחנו רוצים, זאת מטרת חיינו "ולדבקה בו". והאמצעי להגיע לזה הוא עם דבקות בחברים. שאם עשרה או כמה שיותר זה עוד יותר טוב, מגיעים למצב שנקרא דבקות, אז ודאי שהם יכולים להגיע עם אותה גישה, עם אותה השיטה לדבקות בבורא.

תלמיד: אז מה זה אומר שלהשפיע לחבר זה סוף פסוק, אין יותר בחיים, זה ממלא את האופק שלי?

נתתי לך דוגמה עם הכדור, שחשבתי שאין יותר בעולם חוץ מלשחק בכדור. אני אחר כך שמעתי שיש כאלה שלא יצאו מזה, מרוויחים דווקא על זה גם כסף, גם כבוד וכן הלאה. בזמני זה היה פלה, היום זה רונלדו, אז ממשיכים לשחק בכדור.

תלמיד: נתת דוגמה איך אדם מגיע עם איזו נטייה להשתוקק לבורא, לגלות את הבורא, להיות אתו בקשר, ואז אומרים לו "אין יותר מאהבת חברים", זה סוף פסוק. וזה יוצר אצלו סתירה פנימית.

זאת לא סתירה פנימית. פשוט בשלב הזה חשוב לי להגיע לקשר עם החברים, לפתח את הקשר, ללמוד אותו בכל האופנים שלו. ואני צריך את הבורא, אם צריך, שיעזור לי לגשת לחברים, לשכנע אותם באהבה שלי, לקרב את עצמי אליהם, לקרב אותם אלי וכן הלאה. זאת אומרת, אני משתמש בבורא כמו תינוק באימא. ודאי שאימא גדולה, אימא אוהבת לעשות הכול ועושה והכול, אני משתמש בכוח שלה. זה לא נקרא "אגואיסטי", זה ילדותי? כן, אבל כך אנחנו גדלים. ולכן, זה מוטל עלינו ומוטב שאנחנו נעשה כך. שאני אבקש ואדרוש מהבורא שיעזור לי להסתדר עם החברים.

שאלה: אחרי כבר חודש, חודשיים, של הכנה אינטנסיבית לכנס, כל החגים וכל מה שעברנו, אני מרגיש שאנחנו מגיעים לכנס עם הלשון בחוץ. איך לא לאבד רגע, איך שלא יהיה איזה פסק זמן, אלא ממש נדליק עוד פעם את הלהבה הזאת?

זה שאתם תגיעו לכנס סחוטים, זה טוב מאוד. כי אז תצטרכו לגלות כוח חדש, רוח חדשה בחיבור ביניכם, זה מצוין. מה שאתה עכשיו אומר זה דווקא מעורר בי שמחה. זה "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", זה מצוין. ההתקדמות שלנו היא לא בזה שאנחנו פורצים שערים, לא, לא, זה שאנחנו נופלים, כמעט מתים.

תלמיד: ומה צריכים לעשות?

ואז ישנה תפילה יחד, איך להתעורר, זה כך.

שאלה: "אין עוד מלבדו" זה המסך הראשון שהאדם רוכש?

"אין עוד מלבדו" זה כל המסכים. זה מהדרגה הראשונה של הכניסה לרוחניות ועד הסוף, הכול זה "אין עוד מלבדו". שאתה מגלה יותר ויותר ויותר מנרנח"י, בכל סוגי העביות.

תלמיד: על כל עביות אתה יכול להלביש את זה?

כן, וודאי.

תלמיד: יש עוד סוגים?

לא, חוץ מ"אין עוד מלבדו" אין. רק על ד' דרגות העביות, שאתה מגלה את זה.

שאלה: איך אני מעורר חברים בפנים?

על ידי התפילה, על ידי בקשה לבורא, תתפלל עבורם.

תלמיד: אם החבר לא רוצה להתעורר, מה אני צריך לעשות?

אם החבר לא רוצה להתעורר כנראה שהבורא רוצה שאני אתפלל יותר. הבורא מעורר אותי דרך החברים. ואם אני לא מתעורר בעצמי, אז הוא מעורר חברים, מביא אותי לחברים וכן הלאה.

קריין: "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 15, מאמר "איש את רעהו יעזורו".

איש את רעהו יעזורו

תשמ"ד - מאמר ד'
1984 - מאמר 4

"יש להבין בענין שאדם יכול לעזור לחבירו", זאת אומרת, זה שאנחנו צריכים לעזור אחד לשני זה בטוח. וחוץ מזה, לעזור אחד לשני, אין לנו שום אפשרות להתקדם. זאת אומרת, כל ההתקדמות שלנו היא לא עם הבורא, הבורא מבצע פעולה, כל ההתקדמות שלנו בלקבל, לגלות, להמציא חיסרון, זה נקרא ה"כלי". ואחר כך בכלי הזה הבורא כבר זורע, מגדל, ועושה את הכול. אבל אנחנו צריכים לגלות את הכלי.

לכן, "איש את רעהו יעזורו", במה אדם יכול לעזור לאחרים ואחרים יכולים לעזור לו? בחיסרון. תסתכלו עכשיו איך שאתם יושבים, איך שאתם ישנים, איך שאתם סובלים מהמצב הנוכחי. למה? כי לא יכולים לקבל מהחברים מספיק התעוררות. אם הם היו מספיק מעוררים אותי, אני הייתי עכשיו יושב כמו על סיכות.

"יש להבין בענין שאדם יכול לעזור לחבירו. האם ענין זה הוא דוקא במקום שיש עניים ועשירים, חכמים וטפשים, גבורים וחלשים, וכדומה. אבל בזמן שכולם עשירים, או שכולם חכמים, או כולם גבורים, וכדומה, במה אדם יכול לעזור להשני.

אבל אנו רואים, שיש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בענין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בענין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה.

אלא דוקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דוקא חבירו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם.

דהיינו, שחבירו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כח בטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו.

היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחבירו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בענין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחבירו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו."

זו צריכה להיות המטרה הראשונה והיקרה שלנו, כל הזמן להחזיק את החברים בהתרוממות. זה לא בצחוק ובקלות ראש, אלא בהתרוממות רוח. לעשות להם מצב רוח מרומם. וזה על ידי זה שאני כל הזמן חושב בעצמי, ודואג בעצמי לגדלות המטרה, ואיך אני יכול את המטרה הזאת לספק להם, לשכנע אותם בזה. הכול תלוי בעבודה הפנימית של הקבוצה, עד כמה אנחנו משתדלים ומשתדלים כל הזמן, לא לחשוב "אני חושב על המטרה ועד כמה היא חשובה", אלא "אני חושב על המטרה וכמה היא חשובה ושהיא צריכה לחיות בחברים". זה העיקר.

זו צריכה להיות העבודה שלי. "איש את רעהו יעזורו", אני לא עוזר לאחרים, אני עוזר לעצמי, אבל למה הבורא חילק את הנשמה שלי בעצם לאני והמון המון אנשים שנמצאים מחוצה לי? כי דווקא על ידי זה אני יכול לדאוג בצורה נכונה לגדלות הבורא בעיני, גדלות האהבה בעיני וכן הלאה. כי אם זה נמצא מחוצה לי, אז יש לי כאן עבודה יותר ברורה נגד האגו, עבודה יותר ברורה לעורר את עצמי שאני חי באחרים, וכך אז אני אתקדם.

שאלה: אני נמצא בעשירייה עם אנשים שנמצאים אתך או מתחילת הדרך או שנים רבות. איזה מין חיסרון אני יכול למלא? מה יש לי לתת להם?

מה יש לתת? דווקא הקטנים במשפחה, הקטנים מאד מעוררים את הגדולים. כך אנחנו בנויים. אני מסתכל על בחור צעיר, נגיד כמוך, שמתעורר, מגיע לשיעור, נדלק, רוצה לשאול, עושה כל מיני עבודות, כשאני בטח פי שלושה, פי ארבעה יותר מבוגר ממך, אז אני מקבל מזה קנאה. קנאה, חוץ מהכול. עד כמה האנשים הצעירים הם נמצאים בהתרוממות, בהתעוררות, הבורא מעורר אותם, ואני? אני כבר זקן, אין לי כוח. אני כבר לא יכול להחזיק כמוהם. זאת אומרת, אני חושב שהחבר'ה הצעירים, אולי הם לא מבינים את זה, אולי הם לא מודעים לזה, אבל הם מאוד מעוררים. אני דווקא מתפעל מהם מאוד.

מטבע הדברים, הוותיקים, אם הם אגואיסטים, הם לא מעריכים את המתחילים. אבל אני מסתכל עליהם כמו על כוחות חדשים שמגיעים ומתגלים בנשמה שלי, כי הכול זה נשמה שלי. אז הכוחות שעכשיו מתגלים, דווקא מעניין אותי איך הם חושבים, לְמה נמשכים, מה קורה להם, אני רוצה דרכם בצורה כזאת לראות לאן הנשמה שלי מתפתחת, איך הבורא עושה את זה? איך אחרי שהוא גילה לי את עצמו דרך החברים הוותיקים וכן הלאה, איך הוא עושה הלאה עוד שלב ועוד ועוד. אני מאוד מעוניין להרגיש את התפעלות הצעירים.

שאלה: כדוגמה לזה יש אצלנו בעשירייה שני חברים מהקבוצה הצעירה שנכנסו אלינו לעשירייה וללב והם פשוט מזניקים אותנו קדימה בדיוק כמו שאתה אומר, זה מדהים לראות איך הם בוערים ואיך הם נותנים כוח. אולי אפשר לשאול, כהכנה לכנס של אירופה, שמסתמן שזה הכנס הכי חשוב שאנחנו עוברים עכשיו בהתחשב במצב החריף שקורה בעולם, איך אנחנו יכולים לנצל לטובה כמובן את הכוח הזה של החברה החדשים. אולי לתת להם במה? איך אנחנו יכולים לשאוב מהחיסרון שלהם כדי להתקדם כולנו ביחד?

כולם נמצאים במצב החדש, אני לא יכול להגיד שאני יודע, מבין, מרגיש איך להעביר את הכנסים, איך לנהל אותם, איך לסדר אותם, לתכנן, לבצע. באמת לא, זה דבר חדש, מצב חדש, הוא לא היה, איך אפשר, הרי "אין חכם כבעל ניסיון", מכל שכן ברוחניות, ולכן אני אומר שנעבוד יחד ונראה. אנחנו סך הכול באים לבנות מדרגה חדשה בתיקון הנשמה הכללית. בזה שכל האנושות מתחילה להתקרב לבורא ובזה היא עושה צעד גדול קדימה. הכלי שלנו עם כל המלווים אותו זה כוח גדול מאוד.

ולכן כדאי לנו לחשוב על גדלות הכלי, גדלות המעשה שאנחנו עושים, ואנחנו נלמד. זאת אומרת אנחנו באים יחד, זה לא שאתה בא להצגה, אתה יושב ומצפה מה הם יעשו לי עכשיו מהבמה. אין כאן במאי, אין כאן שחקנים ואין כלום, ישנם כולנו כקבוצה אחת שהיא ודאי מתכננת את הפעולות אבל בסופו של דבר כולם כולם נמצאים בפעולה אחת איך לבנות קשר ביניהם כדי לגלות את הבורא. ולכן יחד נרגיש מה קורה.

כך אני מתייחס לכנס, לכן אני לא מפחד, אולי אני מוכן לזה, או לא מוכן. בצורה אישית כן, אבל מה שיוצא בכללות, צריכים רק לעורר את החברים כדי להיות יחד וכמה שאפשר להתחבר לגילוי החיבור בינינו עד שיתגלה שם הבורא כתוצאה. זה הכול.

לכן קוראים עכשיו את המאמרים האלה, מאמרי החברה, צריכים למצוא אולי עוד דברים נוספים על החיבור, אבל סך הכול מטרת הכנס להתחבר עד גילוי הבורא.

שאלה: כתוב לי מהפעם הקודמת שקראנו את המאמר הזה, שאנחנו צריכים למדוד את עצמנו כלפי הקבוצה וכלפי המטרה, איך באמת עושים את זה?

אם אתה זוכר את הפעם הקודמת אז תמדוד את עצמך היום לעומת הפעם הקודמת. אנחנו עוד לא מסוגלים, אבל קצת להשתוקק לזה ניתן, ובכל זאת אתה יכול לפי ההרגשה בלב ולפי המדידה במוח איכשהו להגיד שאתה מתקדם, איך אתה מתקדם, תנסה. בכל זאת צריך להיות הבדל, אתה צריך לדעת איך לייצב את צורת ההתקדמות, עד כמה שאתה מבין יותר, עד כמה שאתה מרגיש יותר, עד כמה שאתה מסור יותר.

שאלה: ענית קודם לחבר שאם החבר לא רוצה להתעורר כנראה שהבורא רוצה שאתפלל עליו יותר. השאלה שלי מה צריכה להיות התפילה במצב כזה, האם היא צריכה להיות על החבר או שהיא צריכה להיות על החיבור, היא צריכה להיות על העשירייה, על מה צריכה להיות התפילה כדי לעורר חבר שלא רוצה להתעורר?

תפילה צריכה להיות לבורא כדי שיעורר את החברה שהיא תשפיע על החבר.

שאלה: אם לדוגמה החבר בטוח שהמטרות שלי והמטרות של הקבוצה שונות לגמרי, ומדברים על זה בצורה פתוחה בקבוצה, הוא אומר ש"אני בשבילו לא חבר", מה צריך לעשות במצב כזה?

אתה צריך לפנות לקבוצה, ואתה צריך להשתדל להביא לקבוצה את הבעיה, והקבוצה יכולה לשבת ולדון, למה זה נראה לחבר מסוים שהפעולות שלך בקבוצה נראות הפוכות מהמטרה.

תלמיד: אבל אם בקבוצה חסרה חשיבות, אם אין מספיק חשיבות כדי להעלות את השאלה הזאת בינינו, ופונים לקורדינטורים והקורדינטורים ממליצים תדברו עם זה, תדברו עם זה, אבל בקבוצה זה לא נפתר? בקבוצות אחרות זה בטח היה יותר פשוט לעשות, כי מה שאתה אומר זה ברור, אם זאת הייתה קבוצת מוסקבה שם הכול ברור, אבל אצלנו זה קצת אחרת.

אז מה אתה רוצה שאנחנו נעשה? אם אתם כאלו אז דווקא אתם יכולים לעשות את זה. אתה רוצה שיבוא אליך רוסי, אוקראיני או יהודי מישראל? איך זה יכול להיות? דווקא כשאתם נמצאים בסגנון מסוים של התחברות ואתם מבינים זה את זה, אז אתם צריכים לעשות. זו בעיה פנימית של קבוצה, כל קבוצה וקבוצה, כי אתה אומר "החברים או החבר אומרים שאני כך וכך", כבר אתה בזה קובע את העיגול שבו אתם צריכים לפתור את הבעיה, זה שייך לעשירייה.

שאלה: החברים שנוסעים לכנס, מרגישים בעיקר שהם מייצגים את העשירייה שלהם ואת הכלי, האם זוהי אהבה? התחושה שהם שמרגישים?

אם הם כך מרגישים אז אין מה לעשות. אתה לא יכול לשנות את ההרגשה. אם אני קשור לכלי שלי, נגיד שאני נמצא בצ'ילה ובצ'ילה יש קבוצה ואני נכלל ממנה ואני מרגיש שאני איתה, אני חלק, אני נציג שלה נגיד בכנס, אז מה אני עושה? אני מרגיש את זה, ואני לא מרגיש בינתיים את הכלי העולמי או כל הכלי הדרום אמריקאי הלטיני, מכל שכן הכלי הצפון אמריקאי. אז כל אחד במה שהוא נמצא. אם זה מה שיש בלב אני לא יכול לשנות את זה עכשיו מיד, אני עובד על זה כדי להרחיב יותר ויותר את הכלי שלי, אבל סך הכול זה מה שקורה.

שאלה: אם בעולם הגשמי הזה אנחנו מנסים לארגן את החיבור, איך מארגנים מחדש את החיבור בעולם הרוחני?

אותו דבר. בעולם הרוחני שלנו יש ירידות, עליות, ניתוקים, חיבורים, יש הרבה מאוד הבחנות שאנחנו צריכים כך להתנהג.

שאלה: זה בליץ כלפי הכנס. אתה הצעת שנעשה סיכום של שיעורים, האם כדאי לעשות סיכום שיעורים גם בכנס?

אני לא יודע אם יהיה לנו זמן, אבל אם יהיה זמן זה רצוי אבל איך תדברו? אתם גם כך מדברים שם על כל שאלה ושאלה. נניח על כל שיעור יהיו עשר שאלות, ואתם תדברו על זה. אז לעשות על זה עוד ישיבה? אני לא חושב. תחשבו, יכול להיות שכן, אם אתם רוצים, יעלו על המסך שניים שלושה אנשים ויגידו. אבל לא הרבה, סיכום של חמש דקות. מה הם חושבים שהשיעור הזה צריך לתת, אבל שזה לא יהיה שטחי, כי בינתיים כולם בורחים מהמקום, זה צריך להיות משהו שמאוד מוסיף.

שאלה: אם פתאום בכל זאת נעשה את סיכום השיעור, האם כדאי שנעשה אותו בעשירייה שהייתי בשיעור, או בעשירייה הקבועה שלי?

בעשירייה שהייתי בשיעור. כי בעשירייה הקבועה שלי מי יודע באיזה מצבים הם היו ואיפה יהיו. העשירייה הקבועה אני לא יודע אם היא באה, אם היא בכלל בכנס כולה. ממש תוך חמש דקות אחרי השיעור, לעשות באותו מקום. אבל מעניין אם אתם רוצים להתקשר לעשיריות הקבועות. אני לא יודע אם הן נמצאות. אם אתה שואל שאלה ממוסקבה, אז כמה ממוסקבה באים סך הכול לכנס? יחידים.

שאלה: בדרך כלל בכנסים אנחנו בוחרים איזו משימה להפסקה ומנסים לממש את המשימה הזאת. האם בכנס הזה כדאי לפעול באותו פורמט? או אולי יש לך המלצה למשהו חדש?

אנחנו צריכים מראש להכין את כל המילויים לכל ההפסקות, לכול. אני בטוח שתכנית המסגרת חייבת להיות כך שהיא כוללת כל דקה ודקה בכנס. על מה, איזה נושא, מי מבצע וכולי. לא להשאיר אנשים חופשיים. אין דבר כזה, חופשי.

שאלה: לפני הכנס במולדובה אתה המלצת מאוד שכולם יגיעו לכנס עם חומרי השיעורים של הכנס מודפסים. האם כדאי להגיע כך גם לבולגריה? או שמספיק שיהיו חומרי השיעור בטלפון ולהסתכל בטלפון בשיעור?

לא, אני הבנתי שכל החומרים מודפסים עכשיו בישראל, או שם במקום איפה שהכנס, בבית דפוס. וכל אחד ואחד יקבל חוברת עם החומר של הכנס וזה יישאר אצלו. לכן כשאתם יוצאים להפסקה גם ש לפניכם מודפס, כמו מחברת, מודפס כל החומר שאתם עברתם גם בשיעור שעברתם עכשיו, ואתם יכולים לדון עליו.

תלמיד: בכנס כל אחד יקבל חוברת עם כל חומרי הלימוד של השיעורים, פלוס עמודים ריקים לכתוב כל מיני רשומות מתוך השיעור שהוא השיג. החוברת תהיה מודפסת בשמונה שפות, גרמנית, רוסית, אנגלית, עברית, איטלקית, צרפתית, ספרדית וצ'כית.

אבל זה שאין שם שפות, כמו סקנדינבית או פורטוגזית, אז יש בכל זאת תרגום לשפות האלו אצלנו שם, באתר באינטרנט. קחו ותדפיסו לעצמכם בדף, שיהיה לכם.

אני רק רוצה לשמוע במה אתם הולכים לעסוק במשך היום. מה המשימה היומית ובמה אתם עוסקים?

תלמיד: אנחנו עכשיו ממשיכים עם קבוצת אירופה שיעור בוקר 10, הם הולכים עכשיו להוביל את הזמן החברתי, לעשות לנו סדנה על הכנס.

תלמיד: הכנו סדנה ונעביר את זה יחד, עם כל הכלי העולמי, כולנו ביחד. אז אני אתן הסבר קצר. זה בנוגע לעורר את הכלי האירופאי בכדי להשיג את מטרתנו, מטרת הכנס בבולגריה. אז מהי המשימה שלנו? המשימה שלנו היא להתחבר ככל הניתן כדי לגלות את הבורא בינינו. עד שהבורא יופיע בינינו, יתגלה. אז מה אנחנו הולכים לעשות? אנחנו הולכים לעבוד יחד להקרין קליפ משיעור לפני כמה ימים.

תלמיד: אנחנו רוצים לשמוע עכשיו סיכום מהרב של המשימה היומית.

אתם צריכים לעשות סיכום. היו לנו שלושת מאמרי החברה, של רב"ש, ואתם צריכים לעשות סיכום. איך אנחנו צריכים להתנהג כדי לבנות את החברה, שהיא תהפוך להיות כלי של נשמה לגילוי הבורא? אז תוציאו משם את כל הכללים הכתובים, ותעברו על זה טוב. כל מאמר הוא צריך להיות כמשפט אחד. פשוט, לא ככה מסובב. משפט אחד שאתם יכולים לקרוא ולהסביר מאיפה הוא נובע, איך הוא מתבצע ולמה הוא מביא. זה הכול.

אם אתם מרגישים את עצמכם קצת עזובים ומנותקים זה עוד יותר טוב. תכינו את הכנס, תכינו את הקשר ביניכם. תתחילו להרגיש שאתם אחראים על גילוי הבורא, וזה הכול נמצא בידכם. תהיו גדולים, אחראים ומתקדמים. כמו שאימא אומרת לילדים אל תריבו. תנסו להגיע לאהבה שבה מתגלה הכול.

(סוף השיעור )