שיעור בוקר 23.12.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ז, דף ב' ס"ו, עמ' 2066, "ג' העולמות בריאה יצירה ועשיה", "לוח התשובות לפירוש המלות", אותיות קע"ז – קצ"ג

קריין: אנחנו לומדים מספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', בדף ב' ס"ו , 2066, בלוח התשובות לפירוש המילות, אות קע"ז.

"מהי נוקבא צריכה להיות כאו"א. קעז) מבחינת מוחין הקבועים באצילות עומד א"א במקום ז"א ואו"א במקום נוקבא: כי א"א מלביש חג"ת דעתיק הנמצאים במקום חג"ת דנקודים שהם ז"א ואו"א מלבישים מפה ולמטה דא"א, שהוא מחזה ולמטה דנקודים ששם בחינת מקום הנוקבא דז"א. וכשיושלם הבירורים של הז"א יחזור אז לג"ר דא"א שהוא מקומו האמיתי. וכן כשיוגמרו בירורי הנוקבא תחזרה לג"ר דאו"א ששם מקומה האמיתי כנ"ל. וגם מקודם גמר התיקונים בשבתות עולה הז"א למקום א"א והנוקבא לאו"א, אמנם מלבד שאין זה בקביעות הנה גם הבי"ע נשאר חלל וריקן מכל אור. ובגמר התיקון יהיה זה בקביעות ורגלי האצילות יתפשטו לבי"ע. (אות פ"ב)."

זאת אומרת כל התיקון הוא בזה שכל הבי"ע, עם כל מה שיש למטה מפרסא, היא תעלה למעלה מפרסא. כל הבי"ע שזו התפשטות של מלכות דאצילות, היא תתכלל במלכות דאצילות. בשביל זה מלכות צריכה להיות קשורה לזעיר אנפין דאצילות, היא דורשת מזזעיר אנפין דאצילות את האור כדי לתקן את כל הבי"ע ואז זעיר אנפין צריך לעלות לאריך אנפין, מלכות צריכה בשביל זה לעלות לאבא ואמא ואז הם יקבלו שם את כל התיקון. ואחר כך יהיה אח"פ דירידה שמשם יתפשט כל המבנה הזה של עשר ספירות, גם למטה מפרסא, וכל העולמות מטבור עד הסיום הם יהיו כעשר ספירות.

למעלה מטבור עולם א"ק ממלא את הכול, ולמטה מטבור, הבי"ע חוזרת להיות אצילות, ואז למטה מטבור רק האצילות. זעיר אנפין צריך לעלות למקום האמיתי שלו, כי עכשיו בקטנות הוא נמצא במצב של חג"ת, הוא צריך לעלות לג"ר דאריך אנפין. גם מלכות היא רק בחצי מדרגה בקטנות, היא צריכה לעלות לדרגת אבא ואמא ואז יהיו זו"ן במקומם.

שאלה: מה זה המוחין הקבועים?

מוחין זה מילוי, מוחין זה אור, רק האור שממלא את הג"ר דאצילות הוא נקרא מוחין.

תלמיד: הוא מתאר פה בסוף שני מצבים. אחד שבי"ע ריקנית מאור.

כן, הכול עולה לאצילות. כשנגמר תיקון באח"פ דעליה, יש אח"פ דירידה. אח"פ דירידה הוא הרבה יותר גדול כי הוא במקום, בכלים אמיתיים, שזה לב האבן. שבכל כלי וכלי, מתחילת הבריאה ועד אז, היו כל התיקונים מחוצה ללב האבן. כי אחרי שבירת הכלים בעולם הנקודים היו מתוקנים ומתעסקים רק מחוצה ללב האבן, ואז זה יהיה בצירוף של לב האבן, ולכן זה נקרא בי"ע במקומה, מלכות האמיתית. זה הבדל גדול מאוד. ובכל כלי וכלי, זאת אומרת עבור כל התהליך שעברו, כל הכלים מקבלים את המלכות האמיתית שלהם.

תלמיד: זאת אומרת המצב הזה שמתואר פה הוא בדיוק שווה למצב השבירה של אדם הראשון, שהוא העלה את כל הכלים מעל הפרסא.

לא, זו הייתה אתערותא דלעילא בשבת, בערב שבת. ואז על ידי אתערותא דלעילא עלו כל הכלים, אבל בכל זאת חלק מעולם העשיה נשאר מחוצה לפרסא, עד חזה דמקום הבריאה, ולכן אדם הראשון טעה. הוא חשב שכולו נמצא באצילות והיו שם כמה כלים שהיו נשארים למטה מהאצילות והוא עשה זיווג. ומפני שלמטה מאצילות יש שליטה של הקליפות, יוצא שהוא לא ידע, אבל השתמש בקליפות, בעל מנת לקבל.

תלמיד: זאת אומרת הוא העלה את שש הספירות האחרונות מעל הפרסא.

לא, הוא לא העלה. הוא רצה להעלות, הוא לא מסוגל. מי זה אדם הראשון שהוא מסוגל? זה רצון לקבל. אפשר להעלות את זה רק על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי אתערותא דליעלא, שנקראת "שבת". בשבת עולים כל הכלים חוץ מהזנב הזה של הו' תחתונות דעשיה.

תלמיד: זאת אומרת העלייה האחרונה של ערב שבת, זו כבר עלייה של התיקון.

אם הייתה עליה עד הסוף זה היה גמר התיקון. אבל היא לא יכולה להיות עד הסוף כי לב האבן נשאר, אז איך יכול להיות שכל העולמות עלו לאצילות? לכן נשבר, אבל השבירה שלו נתנה יכולת לכל הדברים האלה להיתקן בצורה שכל פעם שבתות, ימים, עליות, ירידות, מיתקנים קודם על ידי כך שעושים הפרדה של ל"ב האבן מכל אלו, ומתחילים במה שאפשר לתקן, במה שלא לא. וזו העבודה שלנו.

שאלה: מה זה שהמקובל עושה שבת ביום ראשון או ביום שני?

אין הבדל בין יום ראשון ליום שני. בעולם שלנו זה זמן המדומה, זו שבת המדומה, הכול מדומה. הכול ענף ושורש.

תלמיד: כן, אבל מה הוא משיג בזה שהוא מחליט שזו שבת, או נניח עשירייה נמצאת בשבת עכשיו? מה זה אומר שהם בשבת?

אני לא יכול להסביר את זה, באמת לא. כי מה אתה שואל, אם זה תלוי בכדור הארץ? בחתיכת האדמה הזאת שמסתובבת בחלל? בשמש שמסתובבת?

תלמיד: כאילו גמר תיקון כזה.

ישנם מצבים ברוחניות שהם נקראים יום ראשון, שני, שלישי וכן הלאה וכן הלאה. אלה מצבים רוחניים, והכול בתוך האדם, ומחוצה לאדם אין לנו מה לעשות. אז אם אתה תגיע למצב שאתה נמצא בעלייה כזאת שהיא נקראת שבת, "צדיק תמיד בבחינת שבת". פעם נסביר את זה, אלה דברים שלא צריכים אותם כרגע. צדיק זה מצדיק, ולמה הוא עושה את זה. נלך קדימה.

קריין: אז אנחנו עוברים לאות קפ"ח, בעמוד ב' ס"ח, 2068. דף ב' ס"ח, 2068, אות קפ"ח.

"מהו סיום או"מ עגולים. קפח) הסיום דיושר הוא עצמו הוא המרכז המסיים להעגולים."

אנחנו לא יכולים להגיד לעיגולים איפה בדיוק המרכז שלהם, כי עיגול זה עיגול, אבל איפה נקודת המרכז? אפשר לעשות את זה לפי החשבון אבל בעצם בעיגול זה לא ברור איפה נגמר האור של העיגול במרכז שלו? אלא היושר גם מגיע לשם והיושר בדיוק נגמר בנקודת המרכז של העיגול. זאת אומרת הם תומכים זה בזה.

קריין: אות קפ"ט.

"מהו סיום כלים דפנים. קפט) נקודת החזה היא הסיום דכלים דפנים. ועי' לעיל תשובה צ"ד. (אלף תתקכ"ח אות ס"ו)."

שאלה: איזה חזה?

חזה דפרצוף.

תלמיד: כל פרצוף?

כל פרצוף, איפה שנגמרים הכלים דפנים שלו. מה זה כלים דפנים?

תלמיד: השפעה.

כלים דהשפעה. הם נגמרים בחזה של הפרצוף.

קריין: שאלה ק"צ.

"מהו סיום דצמצום א'. קצ) היא ממעל לנקודה דעוה"ז."

כן, נקודה דעולם הזה היא כבר לא נמצאת, בצמצום א' היא כבר מחוצה לו.

תלמיד: למה?

כי נקודה דצמצום א' זה כבר רצון לקבל, והצמצום למעלה ממנה.

תלמיד: צמצום א' הוא על העולם הזה?

לא. "מהו סיום דצמצום א'." הסיום דצמצום א' "היא ממעל לנקודה דעוה"ז". שם זה סיום. ואיפה בכלל צמצום א'? על כל מה שלמעלה למעלה.

תלמיד: על העולם הזה אין צמצום א'?

אין.

תלמיד: איך יכולה להיות הבחנה רוחנית בלי צמצום א' עליה?

באמת אני לא יודע. אני שמעתי שגם ד' בחינות דאור ישר הן בלי צמצום א'. אבל זה רוחניות או גשמיות? איפה הן נמצאות?

תלמיד: רוחניות.

רוחניות. למה רוחניות בלי צמצום?

כלפי האדם כל הדברים האלה, כלפי האדם.

תלמיד: איפה זו נקודה דעולם הזה?

למטה מקו אין סוף. למטה מקו דאין סוף שנגמר בסיום של כל הפרצופים, למטה מזה נמצאת נקודת דעולם הזה.

תלמיד: מבחינת העולמות איפה זה?

למטה מכל העולמות.

תלמיד: יש מציאות למטה מכל העולמות?

כן.

תלמיד: שנקראת "נקודה דעולם הזה"?

כן. כזאת הבחנה.

תלמיד: וזו הנקודה האחרונה?

לא יודע למה אחרונה.

תלמיד: במערכת היא האחרונה ביותר?

כן.

תלמיד: ומתחתיה אנחנו, העולם המדומה, או שזה לא קשור?

אם הוא מדומה הוא לא מתחתיה. אז אין לו מקום, הוא מדומה.

נמשיך. זה יתגלה, ואתה תראה שזה הרבה יותר פשוט מהתסבוכת שלך.

"מהו סיום דצמצום ב'. קצא. היא הפרסא המסיימת לאצילות."

ישנו עולם האצילות ששם מתפשט האור. האור נמצא, אור החכמה יכול להיות שם, ויש סיום להתפשטות אור החכמה בכלים. הסיום הזה נקרא "פרסא", זאת אומרת, יש טבור, יש חזה, יש פֵה, יש פרסא ויש סיום. יש הרבה גבולות.

שאלה: בקשר לסיום העיגול ביחס לקו. האם הקו, שזה גלגלתא, מלא כולו באור עד סיום רגלי?

לא. מה פתאום גלגלתא מלא כולו באור?

תלמיד: אז הוא כבר עיגול?

לא. מתי הוא יתמלא? הוא יתמלא בגמר התיקון. אז זה לא יהיה גלגלתא, זו תהיה כל המציאות.

תלמיד: אז זה כבר יהיה עיגול.

ודאי, אז יהיה עיגול.

תלמיד: לא הבנתי את מה שבעל הסולם כתב על היחס בין הקו לבין העיגול.

אנחנו לומדים שאחרי צמצום א' יש התפשטות בקו. וכל אותו עודף, האור שלא יכול להיכנס לתוך הקו נשאר בעיגולים. מלכתחילה כל האור היה עגול, הוא הצטמצם ועל ידי חוק השתוות הצורה הוא נכנס רק לקו, והעודף שלו שלא יכול להיכנס לקו נכנס לעיגולים. אבל אלה לא עיגולים כמו שהיו קודם, צמצום א', אלה עיגולים שכבר נוצרים על ידי זיווג דהכאה שבפֵה דראש של הפרצוף ואלה כבר עיגולים ששייכים לקו. אז אנחנו כבר מדברים רק על אותם העיגולים, ואותם העיגולים קשורים לקו. ואיפה שסוף הקו, סביב הנקודה הזאת מתעגלים כל העיגולים כגלדי בצלים.

תלמיד: מה ההבדל בין העיגולים שלפני הצמצום לעיגולים שאחרי הצמצום?

לפני הצמצום העיגול היה לבד ללא קו. היה חוק שהכול היה לפי הרצון לקבל והכול היה מתמלא ללא שום נוסחה. רצון לקבל מלא, זה נקרא "מלכות דאין סוף" לפני הצמצום, רק עיגולים, מי שרוצה, כמה שרוצה, בבקשה, כולם מלאים.

אחר כך יש בכל הכלי המלא הזה הכרת הרע, "איפה אני נמצא", "מה אני כלפי המילוי", "כלפי בעל הבית", "כלפי מי אני, מה אני?" וכן הלאה, נעשה גם בכדור הזה צמצום.

האור הסתלק סביב הנקודה האמצעית ואז מתחילים לקבל בקו, זאת אומרת, לפי מידה. ומה שלא מקבלים בקו עושים חשבון, אני מקבל 20%, 80% אני לא יכול לקבל.

איפה זה יהיה? בעיגול. וכך כל פרצוף ופרצוף.

אז יש קשר בין הקו לבין העיגולים, אבל העיגולים החדשים שהם כעודפים. מרכז העיגולים וסוף הקו זה באותה הנקודה, לכן אנחנו יכולים להצביע ולומר זה מרכז העיגולים. למה? כי זה סיום הקו. אחרת אתה לא יכול להצביע איפה מרכז העיגולים, כי בעיגולים רוחניים אתה לא יכול למדוד שום דבר. בגשמיות אתה יכול לקחת ולמדוד.

תלמיד: מרכז העיגולים זה סוף הקו?

כן, סוף גלגלתא נמצא במרכז כל העיגולים.

"מהם ע' אמה ושירים. קצג) שש הספירות הראשונות דבריאה עם נקודת החזה המסיימתם, הם בחינת עיבורה של עיר, וה"ס ע' אמה ושירים הנחשבים עוד כהעיר עצמה, כי כן אלו ז' הספירות דבריאה, נחשבים כמו גוף האצילות אע"פ שהם כבר למטה מפרסא דאצילות. והטעם עי' לעיל תשובה ל"ד. (אות פ"ד ובאו"פ ד"ה ובולטין)."

שאלה: מה ההבדל בין גוף האצילות לבין מה שמתחתיו?

עולם אדם קדמון מאיר מאין סוף עד הסיום, התחלה 0 עד הסוף (ראו שרטוט מס' 1). וממלא עולם אדם קדמון בחמישה פרצופים דא"ק, מאין סוף עד הנקודה דעולם הזה, עד הסיום. חמישה פרצופי דא"ק ממלאים למעלה מטבור הכול.

בחלק העליון צמצום א' שולט, אין שום בעיה. כל העניין הוא אחרי שא"ק מעביר את הכול מאין סוף, אנחנו לא דואגים למה שיש למעלה מטבור, אנחנו דואגים רק למה שיש למטה מטבור, זה סוף דגלגלתא, וזה מה שחשוב לנו.

היא נשארת אחרי גלגלתא ריקנית, אחר כך היא מתחלקת, נעשה בה צמצום ב'. צמצום ב' כבר מחלק את המקום (ראו שרטוט מס' 1 מתחת לטבור), החלק העליון שמתחת לטבור אצילות והחלק התחתון, בריאה, יצירה, עשיה. (ראו שרטוט מס' 1 )

באצילות אין שום בעיה, אצלו הכלים מתוקנים, לא כל צרכם, אבל מתוקנים, אפשר לעשות אצלו תיקונים. פרסא זה המקום שלמטה מפרסא אין תיקון. תיקון זה לעלות לאצילות, בריאה עולה לאצילות, יצירה עולה לאצילות, ועשיה עולה לאצילות, עלייה ראשונה, שניה, שלישית (ראו שרטוט מס' 1). האצילות בעצמו זה נפש רוח, כשעולים מעולם הבריאה יש נשמה, מעולם היצירה יש חיה, ומעולם העשייה יש יחידה. מנפש רוח, עולים אח"פ, אוזן, חוטם, פה.

שרטוט מס' 1

תלמיד: מה ההבדל המהותי בין אצילות לבין אצילות שמתחת לפרסא?

למטה מפרסא אין אצילות. כלים עוד בנקודות דס"ג התחלקו, גלגלתא עיניים ואח"פ. ולכן, מה שאנחנו מתקנים באצילות זה אח"פ דעליה, מעלים אותם לאצילות כל פעם יותר ויותר, ששת אלפים שנה, עד שלמטה נשאר רק ל"ב אבן. מכל בחינה ובחינה מורידים, בכל בחינה ובחינה יש ל"ב אבן מורידים אותה ואת כל היתר מעלים לאצילות, חוץ מהמלכויות האמיתיות זה נקרא ל"ב האבן, החלקים האלה נמצאים בכל דבר.

וכשגומרים להעלות את כל הרפ"ח נשאר ל"ב, ואז יש אור מיוחד, אנחנו לא יודעים מה זה, שפועל ומתקן את ל"ב האבן ומעלה אותו לאצילות. ומאצילות זה מתפשט שוב לכל מקום שבכל העולמות, אז יש לנו ש"כ חלקים שהכול יתוקן.

תלמיד: הוא כותב "ע' אמה ושירים הנחשבים עוד כהעיר עצמה," מה ההבדל?

האצילות בעצמה נקראת "עיר", מקום איפה שיכול להתפשט אור. למטה מאצילות אסור שהאור יתפשט, אבל למטה מאצילות יש לנו עולם בריאה, יצירה, עשייה, יש איזו העתקה מגלגלתא עיניים בכלים של אח"פ. ואז נניח כלים דבריאה הם כלים ששייכים לבינה, רק בכל דבר שבבינה יש ג"ר וז"ת, ג"ר אלה כלים דהשפעה וז"ת אלה כלים דקבלה. כלים דקבלה שבבינה גם לא פועלים לעצמם, הם כדי לקבל, נניח, אימא פונה לאבא מקבלת ממנו ונותנת לילד, זה לא לעצמה, אבל בכל זאת אלה כלים דקבלה.

לכן אנחנו מחלקים את עולם הבריאה לגלגלתא עיניים ולאח"פ. חזה דבריאה זה נקרא "ג"ר דעולם הבריאה" זה נקרא "עיבורו של העיר" (ראו שרטוט מס' 1 ג"ר, ז"ת צבוע באדום). "עיר" נקראת אצילות, זאת אומרת, עדיין למטה מפרסא, אמנם זה למטה מפרסא, אבל עד חזה דעולם הבריאה אפשר שעולם האצילות יתפשט, אבל לא למטה מזה.

יש עוד הארה נוספת, עד חזה דעולם היצירה. מה זה נקרא עולם היצירה? זעיר אנפין, זה עדיין לא למלכות. מחזה דזעיר אנפין ומטה כבר מתחילה להיות הכנה למלכות, אבל לא מחזה ולמעלה. לכן המקום הזה נקרא "אלפיים אמה" (ראו שרטוט מס' 1). אז יש עיבורו של עיר מפרסה עד חזה דיצירה. מחזה דבריאה עד חזה דיצירה, "אלפיים אמה" זה נקרא, עיבורו של עיר, עשר ספירות.

עד חזה דיצירה אפשר להיות נוכחים בשבת, לא לעבוד, לא לתקן את הכלים, אלא נוכחים. כי כלים שעולים לאצילות הם כבר לא צריכים תיקון, זו כבר עלייה, זה כבר "מי שלא טרח בערב שבת, הוא אוכל בשבת"¹.

אבל הכלים שנמצאים למטה מחזה דיצירה בהם אסור לעבוד, זו נקראת ממש עבירה. כי כל העולמות, כל הקדושה עלתה, אסור להתעסק עם הכלים האלה, זה איסור, בשבת ודאי. לא בירור, לא תיקון, לא כלום, לא לנגוע. ודאי שאלה ייסורים גדולים מאד, תנאים חשובים מאד, כי אתה גורם לנשמתך כאן ממש קלקול גדול.

תלמיד: מתחת לחזה דיצירה זה קליפות.

לא. שאסור להשתמש בתיקון שלהם בשבת. אלה לא קליפות, קליפות זה משהו אחר. אני לא דיברתי על קליפות כאן.

תלמיד: זה מדור הקליפות שם, לא?

שם זה גם מדור הקליפות, אבל זה לא המקום הזה. גם שם מדור הקליפות.

תלמיד: אני מנסה להבין, מעל הפרסה זה כבר תיקון, מתחת לחזה דיצירה אסור להשתמש, והמקום הזה באמצע מה המטרה שלו?

זה לא נכון. החלוקה הזאת היא רק בשבת. בימי חול החלוקה היא אחרת, ולכן אתה יכול לעבוד עם הכול חוץ מלב האבן, חוץ מקליפות. זה רק כשעולמות עולים לאצילות, אז יש הארה מאצילות. כי כל הקדושה נמצאת באצילות, אז משם יש הארה עד חזה דבריאה, ועוד קצת הארה עד חזה דיצירה.

תלמיד: ואז מה קורה שם שיש הארה, מה מתחיל לקרות שם?

לא מתחיל לקרות. בשבעים אמה של העיר, עיבורו של העיר, מותר להשתמש כמו בעיר. אתה יכול לצאת ולטייל שם, ומה שבשבת גם מחוצה לעיר לעשות כך. אבל זה עירוב, צריכים לעשות תיקונים מסוימים לזה. ראית איך עושים עירוב? זה סימן שצריכים לעשות בדיוק גבול עד כמה אני יוצא. בתוך העיר אין עניין. ואלפיים אמה זה כבר שטח שאסור לך להשתמש בו בכלל. יש עליו סימנים, אבל אין עליו תיקונים, אתה יכול להיות שם אבל יש הגבלות. אי אפשר לעשות שום דבר. צריכים ללמוד תחומים, יש עניין שלם של תחום שבת.

תלמיד: למה לי ללכת לשם, אני אשאר בעיר וזהו. אני שואל בשביל להבין.

קצת אתה יכול ללמוד מתלמוד עשר הספירות, ויותר אתה צריך ללמוד מתלמוד בבלי, שם מדובר על זה. זה מעניין מאוד דרך אגב, מי שמבין על מה מדובר בשבילו זה כבר לא סתם שטח אדמה. אנחנו נגלה את זה גם כך, אבל באמת זה מעניין. מסכת "שבת" היא מסכת מאוד מעניינת. אלה ממש תיקונים בפועל, מאוד עכשוויים.

שאלה: לב האבן שבבי"ע, יש הבדל בין התיקון שלו לבין לב האבן שברדל"א?

לב האבן, בכל מקום הוא לב האבן, הכול תלוי רק באיזו עביות. אבל תמיד אתה צריך להוציא את זה כי אין לך אור שמתקן אותו, ולכן אין לך אפשרות להשתמש בו, אין אתה רשאי.

תלמיד: האם לב האבן שבבי"ע מתוקן עקב עבודת התחתונים, ומה שברדל"א זה רק הארה עליונה?

לא, נעזוב את זה.

שאלה: מה ההבדל בין שבת לבין ששת ימי השבוע?

ששת ימי השבוע זה מצב, אלה לא ימים, אלה מצבים של בירורים ותיקונים והכנה לשבת. כל הימים האלה קיימים כדי להכין את הכול לשבת כלגמר התיקון. אבל לא משיגים את ששת הימים האלו ומתקנים אותם במלואם אלא חלקים. אחר כך באה השבת, וגם השבת חלקית, ולכן יש הרבה ימי חול והרבה שבתות, וכך אנחנו מתקנים לאט לאט את כל ההבחנות.

תלמיד: אז באותם המצבים של ימי השבוע אני יכול לעבוד עם חלק מהרצון שהוא מתחת לחזה דיצירה, ובשבת בחלק מהזמן אסור לגעת בו?

בשבת אסור לך לגעת בכלום. בשבת אתה לא נוגע בכל התיקונים, בשום דבר. מתוך זה יש לנו חוקים בעולם הזה. בשבת אתה צריך לשבת ככה וזהו.

שאלה: מבחינת התיקון, למה אנחנו צריכים את השבת?

בלי שבת אתה לא גומר תיקונים. כל מה שאתה מכין, אתה מכין לאתערותא דלעילא שבשבת. כל העבודה שלך במשך שבוע ימים היא אתערותא דלתתא, איך להכין את הכלים, ובשבת על ידי אתערותא דלעילא נעשה התיקון.

תלמיד: אבל זה לא בדיוק גמר תיקון בשבת?

חלקי. בסדר. אז מה?

תלמיד: אז למה צריך את זה?

אתה יכול בבת אחת? בבקשה. לא מפריע.

תלמיד: לא אמרתי שבבת אחת. התכוונתי שנניח אם לא היו שבתות, התיקון לא היה מהיר יותר?

מה זאת אומרת לא היו שבתות? אם אתה גומר את העבודה שלך בבירורים בכל הספירות, בכל הפרצוף שלך למה שניתן שלך, אז בא המצב שנקרא שבת.

תלמיד: לא הבנתי.

אני לא מבין אותך, כי אתה אומר, למה אי אפשר לעשות את זה תוך שבוע ימים? אני לא יודע מה זה שבוע. מתי שאתה גומר בירורים שניתנו לך לברר, זה נקרא שבוע.

תלמיד: לא התכוונתי תוך שבוע. התכוונתי נניח שביום שבת היינו עובדים כמו ביום חול?

מה זה היינו עובדים? אני לא מבין, אתה מדבר על החוק הרוחני?

תלמיד: רוחני.

בחוק הרוחני אתה לא יכול לעשות מה שבא לך. ברוחניות יש לך חוקים, שיש אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. באתערותא דלתתא אתה מברר את הכלים, זה נקרא ששה ימי עבודה. בשבת באה אתערותא דלעילא ומתקנת אותם.

תלמיד: זאת אומרת שאני יכול לעלות מדרגה רק בשבת?

כן. ג' עליות דשבת.

תלמיד: לא באמצע השבוע?

לא. באמצע השבוע אלה עליות אחרות, עליות בבירורים. אבל ממש עלייה היא בשבת. עוד מעט תשמור שבת. זה טוב מאד, בסדר.

שאלה: אתה יכול להסביר בבקשה מה זה אח"פ דעלייה שרשמת?

אח"פ דעליה זה כלים דקבלה שנמצאים בכל פרצוף, הם נקראים אח"פ. והכלים האלה אי אפשר לתקן במקום, כי ניסו לתקן אותם בעולם הנקודים ונשברו, ומאז יש לנו חוק שאח"פ אפשר לתקן רק בעלייה. בעלייה זה נקרא לצרף את האח"פ לגלגלתא ועיניים בהתכללות. זה דומה לגדלות דמין האלף, שתחתון עולה לעליון ובו מיתקן.

תלמיד: ורשמת שמיתקן בששת אלפים שנה, זה אומר שזה משהו שאנחנו כאילו מתקנים את האח"פ דעלייה?

על ידי עליית מ"ן. לא אנחנו מתקנים, אנחנו מבקשים. ולפי זה התיקון מתרחש.

(סוף השיעור)

---

1. "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת".↩