שיעור הקבלה היומי16 אפר׳ 2019(בוקר)
שיעור בוקר 16.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
שיעור בנושא "פסח" – חלק א'
נחשוב על החברים שלנו שנמצאים בעבודות הכנה לפסח. וכשאנחנו קוראים את המאמרים האלו על פסח כדאי לנו לקשור אותם גם מה שהיה לפני הפסח ומה שאחרי הפסח. זאת אומרת איך אדם מגיע לתקופה שנקראת "גלות", איך נכנס לגלות, באיזו הרגשה, זה נקרא שהוא כבר מכיר שנמצא בגלות, מתי כן, מתי לא. כי מלכתחילה "בראתי יצר רע". מלכתחילה אדם נמצא בשליטת הרצון לקבל, אבל זה לא נקרא "חטא" וזה לא נקרא "גלות", זה לא נקרא "שליטת פרעה". מתי הוא מתחיל לגלות את זה, מתי הוא מתחיל לזהות שאין ברירה אלא חייבים להילחם ואחר כך לברוח וכולי?
זאת אומרת התקופה הזאת היא תקופה מאוד יסודית שאחר כך עליה דווקא נבנית כל העבודה שלנו. כי בלי גלות מצרים, כמו שהבורא מבטיח לאברהם שתהיה גלות, אי אפשר אחר כך לתקן, אין מה לתקן, אי אפשר לתקן את הכלים ועליהם לבנות את כל הגאולה והשלמות של הגאולה השלמה. אז צריכים אנחנו לא רק לראות מה קורה באותה תופעה שמדברים אלא עד כמה זה משפיע, איך הגענו לזה ואיך אנחנו נתקדם מזה כדי להבין את ההכרחיות של כל מצב ומצב שקורה בזמן שמדברים עליו, בזמן המצרים.
קריין: ספר פסח עמוד 81 "וכאשר יענו אותו".
"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.
ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.
זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.
לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.
לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.
וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":
א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.
ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.
הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".
ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".
והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).
וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.
ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.
וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".
אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.
אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.
אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.
ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.
ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.
ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.
ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.
מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.
ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.
ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).
היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."
סדנה
איך אנחנו יכולים לראות את התהליך, מה עובר הרצון לקבל שלנו, הטבע שלנו, האני שלנו, בתהליך הזה מאברהם ודרך כל התהליכים האלו, עד שאנחנו מגיעים ליציאת מצרים? מה קורה סך הכול עם הרצון לקבל, איך אנחנו עובדים? מה ניתן לנו לעבוד חוץ מהרצון לקבל, על הרצון לקבל, כביכול, מחוצה לו? מתי אנחנו מרגישים שהוא שולט עלינו, מתי אנחנו יכולים לשלוט עליו? איך אנחנו כאן רואים את ההתערבות שלנו, העבודה שלנו, שיש כאן שני כוחות, רצון לקבל ורצון להשפיע, ואיך האדם כאן לאט לאט מתחיל לראות איך המציאות מסודרת ואיך הוא מסדר אותה?
להשתדל לבנות פס, תהליך. איך אנחנו עוברים מאברהם, מה שנקרא "אברהם", ממצב שנקרא "אברהם", דרך כל התהליך הזה עד יציאת מצרים, נניח? אנחנו עוד לא יודעים מה זה מכות, ואלו בעיות במצרים, ועוד לא למדנו מה זה משה וכל זה, אבל, בכל זאת. לבנות, יחד.
*
אתם יכולים לדבר יחד, או לפי הסדר. איך שרוצים. העיקר שתתבהר התמונה.
*
שאלה: מהמאמר לא מבינים אם התהליך הוא דטרמיניסטי, זאת אומרת, החלטי או שזה תלוי באדם?
מה תלוי באדם?
תלמיד: אחישנה, בעיתו, ואם לא תלוי באדם, אז במה?
ישנה תכנית הבריאה. אנחנו צריכים לעבור אותה, רוצים או לא רוצים. זה ברור? עם זה אתה מסכים?
תלמיד: כן.
כי יש כוח אחד שרואה סוף מעשה במחשבה תחילה. הדרך ברורה. רק הדרך הזאת, מה היא צריכה לעשות? אם הוא היה רוצה לעשות גמר תיקון שיעשה. בשבילו אין בעיה לעשות את כולנו בגמר התיקון. למה הוא צריך את התהליך? כנראה שאנחנו צריכים בצורה כזאת לגדול ולרכוש כל מיני תכונות. חכמה, בינה, דעת, כל מה שנחוץ לנו כדי להגיע לצורה בשלה, שנהיה כמוהו. הוא רוצה לברוא נברא שיהיה כמוהו, שלם לכל דבר. והשלמות הזאת משגת על ידי יגיעה שהנברא נותן.
במה בדיוק היגיעה? היגיעה כל פעם יותר ויותר ויותר לרצות להידמות לאבא, לבורא. אז מה יש לנו? רק לחפש איך אנחנו נרצה להידמות לו יותר ויותר. מאיפה אנחנו ניקח את הרצון הזה, אם הוא נגד הטבע שלנו?
לכן יש כאן עניין של תורה ומצוות. "תורה ומצוות" זה נקרא שאתה מממש כל מיני פעולות דהשפעה בתוך החברה, ב"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה." כשאתה נמשך לזה בכוח החברה, אין לך לזה שום דבר, אבל אתה לוקח מאפס. אתה נכנס לחברה, הבורא מסדר לך כניסה, לא אתה, כמו שכתוב, "שם ידו של אדם על הגורל הטוב."1, מביא אותו לקבוצה ואומר "קח לך". אחר כך אתה צריך כבר לעשות יגיעה. היגיעה היא איך להתכלל בצורה הנכונה בתוך החברה, שמהם אתה תקבל רצון להידמות לבורא, רצון להתקדם, דווקא בגלל שאתה נמצא בתכונות קנאה, תאווה, כבוד, כל הדברים האלו הם אגואיסטיים, אבל הם דווקא עזר כנגדו. ידחפו אותך לקבל מהחברה כל מיני תכונות שיש להם.
וכך אתה תגיע למצב שאתה תרצה להגיע למטרה. למה? כי כל אחד וכולם יחד נותנים לך דוגמה שהם מגיעים למטרה. ואתה ממש מתוך האגו שלך, אתה מתחיל להשתוקק לאותה המטרה כמו כולם. זה נקרא השפעת הסביבה על האדם.
וכשאתה מתחיל לרוץ אחרי זה, אתה מגיע למצבים שבכלל לא ציפית שאתה תגיע אליהם. כמו שאנחנו רואים בעולם הזה. תסתכל על ילד קטן, מה הוא רוצה? תסתכל על אדם גדול, מה הוא רוצה? מאיפה יש לאדם גדול רצונות אחרים מאשר לילד? מפני שהוא לקח אותם מהחברה, מהסביבה. הוא צריך את זה? הוא לא יודע, צריך או לא צריך. הוא יודע שהוא קבל אותם מהסביבה.
וכך אנחנו צריכים לראות את העבודה שלנו. אם אני נמצא בסביבה טובה, נכונה, שמספקת לי גירויים נכונים, אז אני מוציא מהחברה כל מה שאפשר כדי להשיג את המטרה. מטרה שלא חלמתי עליה, לא חשבתי עליה, אלא הם ממש כך בלבלו לי את המוח, ממש כך. מה שאצלם חשוב, גם אצלי נעשה חשוב.
זה ההבדל בין בהמה לבין אדם. כי לבהמה יש אינסטינקטים חזקים, והיא מקיימת אותם אך ורק. מה שאין כן, האדם, הוא נכנע כלפי החברה. יש לו תוספת לרצון דומם, צומח, חי, את הרצון של המדבר וזה מחליש אותו מאוד. הוא מסתכל על הסביבה, הוא לומד מהסביבה. הוא רוצה להיות כמו אחרים, ויותר מאחרים וכן הלאה. וזה נותן לו הזדמנות לקבל מהסביבה כאלו מטרות שבצורה עצמית, פנימית לא היה חושב עליהם.
לכן עד כמה שאדם נכנע כלפי החברה, וזה לא חשוב אם הוא גדול או קטן, כמו שכתוב "מכל תלמידי השכלתי"2, זה פשוט תלוי באדם איך שהוא מכניע את עצמו, אז הוא יכול ללמוד מכולם. ואז הוא סופג מהם רצון לא-לוהות, להידמות, להשפיע, לא חשוב אם זה להשפיע או לקבל או מה, העיקר לא להיות פחות מהם, האגו שלו כך דוחף, וכך הוא מתקדם.
הכול תלוי איך אנחנו מארגנים חברה ושהיא תעבוד נכון. שהיא כל הזמן תיתן לכל אחד ואחד מהחברים דוגמה טובה איך להשתוקק לבורא, איך להגיע אליו, איך להתפלל אליו, מה לבקש ממנו וכן הלאה. האדם שמקבל מהחברה התפעלויות והתרשמויות כאלו שהוא לא רוצה, אבל פתאום הוא רוצה את זה, הוא מתחיל להתקדם. וכך עד גמר התיקון כולל גמר התיקון, הכול מושג רק לפי הרצון שמקבל מהסביבה.
לכן הבורא מביא אותו לסביבה וכל היתר תלוי באדם. ויש בזה כביכול יותר מצליחים ופחות מוצלחים, אבל בזה כל העניין. מי שמתנתק מהסביבה, חושב שזה לא בשבילו, מכל מיני סיבות, אז כבר זהו. וזה בהתאם למה שאנחנו לומדים על נשמת אדם הראשון שאנחנו צריכים להקים אותה מהעפר.
תלמיד: זה צריך להיות מול העיניים של האדם במהלך הזה, או שהוא פשוט נכנע לחברה, מקבל מהם את החסרונות וזהו?
לא, אין "זהו". זאת כל הזמן העבודה שלנו, בכל רגע ורגע לחדש חיסרון לתיקון, לגמר התיקון, לבורא. יש כאן שני דברים. שלב ראשון, שאני נדחף ממש לחברה מתוך קנאה, תאווה וכבוד, שאני רואה עד כמה הם יותר מוצלחים, וזה מה שדוחף אותי לבורא, לפנייה, לתפילה ולכל מיני פעולות לפי הקנאה שאני רואה אצלם, וגם זה לפעמים בא לסירוגין, זה שלב אחד. והשלב השני, שאני בעצמי מעורר את הקנאה, בעצמי מעורר את היוצרות האלו שדוחפים אותי להתקדמות וכך משתמש בהם.
שאלה: איך אדם זורק את הגאווה שלו?
הוא לא זורק. צריכים גאווה. גאווה, קנאה וכבוד הם כולם שייכים לאותם האמצעים שבלעדיהם אני לא אתקדם. לא סתם נקרא האגו שלנו "עזר כנגדו". זה ממש עוזר לנו מאוד. אם אני לא מקנא אז איך אני אתקדם? מאיפה אני אקח רצון נוסף? וכזה שאין לי בכלל והוא נגדי? אני יכול לעבוד בשקט, לחיות בשקט בעולם הזה, ומה הלאה? אין שום דבר הלאה. אני חי. פתאום אני מסתכל על האחרים, ההוא מדען גדול, ההוא שחקן, ההוא מוזיקאי, וזה סוחר, וההוא עוד משהו. אני רואה איך שהם עשירים. אני רואה איך שאחרים מכבדים אותם. אני רואה איך שהם מרגישים את עצמם יותר מכולם. אני האגואיסט, מסתכל עליהם, בא לי ממש לגנוב מהם את המעמד הזה. למה זה מגיע להם ולי לא? קנאה, תאווה וכבוד זה הולך ביחד. בלי זה איך העולם בכלל היה מתקדם?
אז קודם הוא מתקדם במישור הגשמי ואחר כך גם במישור הרוחני, אותו הדבר. ההתקדמות לא יכולה להיות בצורה אחרת, אלא אנחנו צריכים להשתמש בכל הדברים האלה. מה שאין כן לחַיות, אין דבר כזה. כי לאדם יש רצון לקבל בלתי מוגבל, והחיה, איזה אריה טרף איזה איילה? אכל ממנה חלק? יותר מזה הוא לא צריך. הוא לא כמונו שמנפחים את עצמנו עד שמתפוצצים ממש, אלא הוא עוזב אותה והולך, מישהו אחר בא וגומר את הגופה הזאת. אנחנו לא, אנחנו רוצים הכול לעצמנו. אם לא לעצמנו, לפחות שלא יהיה למישהו אחר. זה הטבע וזה טוב כי זה נותן לאדם יכולת ממש בלתי גבולית להתפתח.
לכן התכללות בקבוצה זאת ההצלה. וחוץ מזה, הוא יישב ויאכל את עצמו, על זה כתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"3.
שאלה: גאווה מסוג קנאה אני מבין. אבל הוא כותב "מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו." שזה כבר מפריע לו להתכלל.
גם זה טוב. זה אחר כך מגיע כי הוא רואה את התוצאה. מה יש לו מזה שהוא חושב על עצמו שהוא חכם? שהוא גדול? שהוא מיוחד? מה יש לו מזה? מזה הוא מתקדם? לא. הגאווה הזאת מסתירה לו את העיניים, סותמת לו את הכול, הוא לא רואה יותר מהאף שלו. ואחר כך הוא מגלה את זה ואז מתחיל התיקון.
תלמיד: צריך להגיע למצב שהוא לא עושה ביקורת על החברים בכלל?
אלה כבר דברים יותר גבוהים. הוא צריך לראות את זה לא בצורה שהוא לא עושה ביקורת על החברים, אלא זה שהוא עושה ביקורת על החברים או לא זה לא תלוי בו. אבל יחד עם זה הוא צריך להבין שהחברים הם לא חברים, אלא הבורא נותן לו את התמונה הזאת לעבוד עימה.
תלמיד: למה מלך מצרים צריך למות, הרי צריך לעבוד על פניו?
בעיניי הוא צריך למות, בחשיבות שאני משייך לו.
תלמיד: אז על מה הם צועקים? בעצם מלך מצריים מת, לא? אין להם מה שידחוף אותם לעבוד. אז לא ברור אם אני רוצה שהוא ימות או שאני עדיין רוצה שהוא יעבוד, כי הוא נותן לי לעבוד בעצם.
אבל אז הם יכולים לפנות לא-לוהים. זה בא לסירוגין שוב ושוב, עד שיוצאים ממצרים.
תלמיד: כי כשהוא מת, לפחות בעיניי אז אני רואה שאני לא יכול לעבוד. איך לא בורחים חזרה להמליך אותו כל פעם מחדש?
איך עושים? כל מכה ומכה מתחילה מזה שהוא קם. הוא אומר "טוב, תצאו. לא, לא אתן לכם לצאת".
שאלה: אתה יכול להסביר את ההבדל בין "מן העבודה" הראשון לבין השני?
מה בדיוק?
תלמיד: לא יודע, שניהם כאילו על זה שהם לא יכולים להשפיע נחת רוח לבורא, אז לא ברור מה התוספת בשני שאין בראשון.
זה לא מובן. צריכים לקרוא שוב את המאמר. אנחנו נברר את זה.
תלמיד: כתוב פעמיים "מן העבודה".
אני מבין, אבל לזה צריכים לקרוא את כל המאמר. תשובה כאן לא תעזור. נעזוב את זה עכשיו, יותר לא נדבר על המאמר הזה. נמשיך למאמר הבא. אנחנו בכל זאת נחזור על כל מה שקראנו בלי החברים שלנו.
שאלה: שמעתי שהקבוצה יכולה לעזור כשהחבר מגיע לתוכה בקומה לא זקופה. אבל מה לעשות עם חבר שהוא דוגמה ומופת לקביעות ולהתמדה, פתאום הולך לעשירייה אחרת. האם במקרה הזה הקבוצה יכולה לעזור, והאם היא צריכה לעזור?
אבל ישנה סיבה כנראה שהוא היה חבר כל כך טוב ומסור וקבוע ופתאום הוא עוזב והולך לעשירייה אחרת. מה קרה? האם קודם כל זה ניתן לפי החוקים שלכם? מה קורה שם? אתם צריכים לבדוק את זה. אני לא יודע. מה קורה? למה הוא הולך? תביאו אותו ותשפטו. תבדקו. אולי באמת העשירייה שהוא היה בה היא עשירייה לא כל כך טובה. הוא רוצה להתקדם וכנראה שהוא רואה שעם העשירייה הזאת הוא לא מתקדם. היא רק נקראת עשירייה ובעשירייה האחרת הוא רואה שהם עובדים יותר.
אתם צריכים לבדוק את העניין. אני הייתי בודק, אולי הוא צודק? אז מה אני עושה כאן בעשירייה הזאת? גם אני אלך. זאת לא שאלה. אתם שואלים מה לעשות עם החבר. אני לא יודע. או להחזיר אותו או ללכת אחריו, אבל קודם לברר את הסיבה. לא מה לעשות עימו אלא עם הסיבה למה הוא עזב. האם אנחנו מצדיקים אותו או לא.
תלמיד: לגבי מצבים המתגלים בעשירייה, האם המצבים האלה יכולים להתלבש על אנשים ספציפיים בעשירייה, נניח מישהו חוטף מצב של משה, מישהו מקבל מצב של יעקב, האם אנחנו צריכים לשתף עם זה פעולה איכשהו?
לא. העשירייה לא עוברת בהדרגה את כל המצבים האלה אברהם, יצחק, יעקב וכן הלאה. לא לחשוב על זה. על זה כתוב "אין מוקדם ומאוחר בתורה". אנחנו עוברים כל מיני מצבים, העיקר שמהמצבים האלה אנחנו אחר כך מבינים את התהליך, אבל לא שאנחנו ממש עוברים את התהליך מהתחלה ועד הסוף כל אחד ואחד.
שאלה: שמענו ש"קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מן העולם". אם אנחנו עושים הפצה, מפיצים קבלה, מלמדים קבלה בקמפוסים, וכלפי הכלל, כלפי העולם החיצון אנחנו מתגאים שיש לנו מטרה, ויש לנו את האמת בידינו, האם כזאת גאווה מותרת?
גאווה צריכה להיות. כל דבר שהבורא ברא יש לו מקום, רק צריכים להשתמש בו בצורה נכונה. זו שאלה טובה. גם גאווה, גם קנאה וגם כבוד, "קנאת ה' צבאות" כפי שכתוב וכל מיני דברים כאלה, יש על זה מאמרים שמסבירים איך להשתמש בכל הנטיות האלה בצורה נכונה.
הרצון לקבל האגואיסטי עוזר לנו לעלות עד גובה הבורא. הוא לא מיותר חס ושלום. אנחנו לא הורסים אותו ולא מוחקים אותו. אנחנו רק משתמשים עימו בצורה נכונה, על מנת להשפיע. אנחנו צריכים את הכוח הזה, והוא גדל וגדל בנו כל הזמן, כדי שאנחנו על ידו נגדל עוד ועוד.
לכן בכל הנטיות הללו, כמו גניבה, לא חשוב מה שמתעורר באדם, כשאנחנו אומרים "פשענו" וכן הלאה, אנחנו מבקשים סליחה על השימוש האגואיסטי בכל התכונות האלה. אבל לגבי השימוש ההפוך, מה אנחנו עושים? בסך הכול כל העבודה שלנו היא עבודת התיקון, זאת אומרת השימוש הנכון באותן הנטיות והתכונות שיש בכל אחד. לכן חס ושלום אנחנו לא הורסים שום תכונה ותכונה שיש בנו, אלא רק עוברים להשתמש בה בצורה נכונה לטובת הזולת.
קריין: במאמר "שמעתי", מאמר ט', שנקרא "מהו, ג' דברים שמרחיבים דעתו של אדם, בעבודה".
הוא נותן איזו הקדמה ואז הוא אומר בסוף "ולזכות לזה הוא ע"י "הקנאה והתאוה והכבוד".
כן, כי בסך הכול אנחנו מתרחבים וגדלים על ידי זה.
ואז הוא מדבר על "ג' דברים מרחיבים דעתו של אדם. והם אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים"". ובהמשך הוא כותב "ולזכות לזה הוא ע"י "הקנאה והתאוה והכבוד", ש"מוציאין את האדם מן העולם". שפירושו "קנאה" ע"י הקנאה בהשכינה הקדושה, הנקרא שהוא מקנא קנאת ה' צבאות. "כבוד" פירושו, שרוצה להרבות כבוד שמים. "תאוה" פירושו, בחינת "תאות ענוים שמעת"."
בקיצור, שימוש נכון בכל הנטיות.
קריין: אנחנו נקרא שוב בספר "פסח" בעמוד 81 מאמר "וכאשר יענו אותו", נמצא ברב"ש א' בעמוד 110.
וכאשר יענו אותו
"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.
ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.
זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.
לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.
לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.
וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":
א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.
ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.
הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".
ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".
והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).
וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.
ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.
וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".
אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. כמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.
אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.
אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.
ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.
ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.
ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.
ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.
מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.
ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.
ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).
היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל"."
צריכים לשים לב באיזה מצבים בירידה אנחנו נמצאים. או שאני לגמרי מנותק או שאני מעריך במשהו את החברה או מזלזל בהם, ואז אני עדיין לא מנותק, אני עדיין חי כי אני מרגיש משהו כלפיהם. אבל בכל בדיקה שאנחנו בודקים את עצמנו, אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו כלפי החברה, זאת המדידה הנכונה הרוחנית. סתם שאני מרגיש את עצמי מת וריק ואני לא רוצה כלום ולא אכפת לי שום דבר, שהכול ימות איתי בכלל, זה ברור, אבל אם אני רוצה לבדוק את המצב הרוחני זה רק כלפי החברה. מעריך, משפיל אותם, לא מבין, כן מבין, מוכן לבוא לשבת איתם, לא מסוגל לזה, כל דבר ודבר הוא מאוד חשוב, הוא נותן לנו מדידת עומק הירידה, כי כעומק הירידה אנחנו יכולים למדוד אחר כך את גובה העלייה.
אם אני לא מסוגל לכלום אבל בכל זאת סוחב את עצמי ומושיב את עצמי לידם, ככה כמו גולם, כמו פגר, כמו גופה, אז יכול להיות שכאן יש לי ירידה גדולה מאוד כמו של רבי שמעון מן השוק, בדומה לזה, ואז בהחלט אנחנו יכולים לראות את עצמנו כמוכנים לעליה גדולה. זה מאוד חשוב לבדוק את עצמנו בזמן הירידה כלפי הקבוצה, עד כמה שדוחים אותם, נדחים מהם, לא רוצים, מזלזלים, בכלל לא רואים אותם, איבדנו את כל ההערכה של הקבוצה, את כל מה שיש, זה מאוד חשוב.
שאלה: מה איכותי ומזרז יותר המאמץ, לחפש איך לקנא בחברים או איך לגרום להם לקנא בך על ידי דוגמאות?
לפי המצב, לפי העניין. אם אני מקנא בהם זה כבר טוב, זה לא נקרא ירידה. למה זה ירידה? זו עליה, אני מקנא בהם, יש לי כוחות להתקדמות. אם אני לא מקנא בהם ולא מעריך אותם ולא כלום זה גם לא נורא, לפחות אני מרגיש שבצורה כזאת אני מתייחס אליהם כמו לאפס, אבל אני מרגיש את האפס, אפס זה מספר.
ישנו מצב שאני בכלל לא רואה אותם ואז זו בעיה. אז אני צריך לבוא אליהם, אם אני מסוגל לבוא, או שיביאו אותי באלונקה ויושיבו אותי, ואני אשב ככה כמו הזקנים, לא מבין, לא מרגיש, מנותק והם ישפיעו וישפיעו עליי וכך אני אתעורר.
תלמיד: זה נשמע שהרבה יותר קשה להכריח את עצמך לקנא מאשר לשחק אותה כלפי החברים, את זה אתה עוד יכול לעשות.
יש ויש, הכול תלוי בכל זאת עד כמה מצידך אתה יכול להתחזק ולא, ומהחברה עד כמה היא משפיעה עליך או לא. יש כאן או שילוב בין שניהם או שאחד כן ואחד לא, אבל החברה צריכה תמיד לראות את עצמה עד כמה היא יכולה לשרת כל חבר וחבר ולספק לו גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות הקבוצה. זה חובה, לא לחכות עד שהוא יבקש עזרה, או שאנחנו נראה, אלא אנחנו צריכים להשתדל לראות את זה.
שאלה: לגבי אורך הגלות. מה קובע את אורך הגלות?
עד כמה שהנשמות הן יותר גבוהות, אורך הגלות שלהן יותר גדול, הכול נעשה בהן יותר קשה, כי הן כבדות, עם עביות גדולה, למרות שבהתחלה לא רואים. רואים במשהו, אפשר לזהות במשהו, שהאדם לא נזקק לחברה, הוא לא כל כך נמצא קשור לחברים, הוא מתבודד יותר, נראה שהוא גאוותן אולי או משהו, אבל הוא פשוט לא רואה את האחרים.
יש כאלה ילדים. שלא אכפת כל כך לילד מהאחרים, הוא מוכן לשחק איתם אבל גם כשמשחק הוא רואה אותם כמשרתים אותו. זה קשה לדעת, הנשמות הגבוהות הן נשמות מאוד מאוד קשות, מאוד לא נעימות, כי כולן מתחילות מהשבירה, מהחורבן, מהחטא והן במיוחד. אתה רואה את זה באנשים, הם לא שומעים שיש קבוצה, הם לא מרגישים ולא מסוגלים לראות שבחיבור בין אנשים ישנה הצלה להם, לאנושות, לעולם, שדווקא דרך זה מגיעה ההתפתחות הרוחנית. הם לא מבינים את זה, לא תופסים את זה.
הם מסתכלים על כל הדברים האלה כעל משהו שפשוט אונסים אותם באיזו שיטה, אבל בעצמם לא רואים בה שום תועלת. אלא חברתית כן, הם יכולים להגיד שזה צריך להיות, חברתית. אבל שזה שייך להם, שהם צריכים להתכלל בחברה, שהם צריכים להיות ממש נכללים שם, זה לא, הם לא מסוגלים להבין את זה, הם תמיד רואים את עצמם בצד לעומת כולם. ואת זה אפשר לראות גם לפי התנהגויות, לפי איך שהנשמות האלה מסתכלות על העולם. אלה נשמות מאוד כבדות, מאוד אגואיסטיות, מאוד עקשניות כאלו ואין מה לעשות, זאת מידת העביות שנמצאת באדם כזה אחרי השבירה.
תלמיד: למה הוא מתכוון שאורך הגלות שייך לייסורים, לאיכות הייסורים?
אורך הגלות תלוי בעביות, עד כמה שהנשמה יותר גבוהה, יש לה עביות יותר גבוהה, זה תלוי גם בזמן, בתקופה, בהרבה מאוד תנאים. ולכן אורך הגלות של כל נשמה ונשמה כזאת, נשמה גבוהה, נשמה טובה, זאת אומרת עם פוטנציאל גבוה בעתיד, אבל עכשיו בינתיים עם הפוטנציאל הנמוך מכולם, אורך הגלות הוא כזה שנשמה כזאת היא סובלת אבל ממשיכה. אם היא לא ממשיכה, אם נתנו לה לצאת, סימן שהיא לא גבוהה.
נשמות כאלה גבוהות, כשהן מגיעות לחכמת הקבלה הן בדרך כלל נשארות, נשארות להתפתח. ולוקח המון זמן, ואחרים כבר מתחילים להיות מוצלחים, מבריקים כאלו, מבינים, שואלים, ודווקא להם, למרות שהם גם שואלים, אבל קשה להם, קשה. ובמיוחד קשה במעשה, בחיבור, כי לא יכולים לקשור את עניין החיבור לתיקון. הם מבינים בשכל אבל במעשה מאוד קשה.
תלמיד: אפשר להגדיר מאיזו נקודה נקרא שאדם נכנס לגלות?
מתי שהוא מזהה שהטבע שלו מנוגד לדבקות, להשתוות הצורה, להתאמה לבורא, ומרגיש שזה אוחז אותו ולא נותן לו אפשרות להתחבר. כי הוא כבר רואה בחיבור החברתי, בעשירייה, את האמצעי להצלה, להצלחה, וכאן הוא רואה שלא נותנים לו את זה.
זאת אומרת, מתי מרגישים גלות? בחצי השני, שבע שנות רעב, שהם לא יכולים להתחבר, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה"4 שלא יכולים להתחבר, ואז הם מגיעים למצב, אז איך אנחנו נצא? ואז מתחילים לראות שמי זה הפרעה, הפרעה זה מי שלא נותן לנו להתחבר.
הוא מוכן לתת לנו את כל המילויים הגשמיים, בבקשה, פרעה הטוב, גן עדן, גן עדן ארצי, חוץ מדבר אחד, להתחבר הוא לא נותן. דווקא בחיבור שבזה אנחנו מגלים את הבורא, כי החיבור הנכון זה הכלי לגילוי הבורא, את זה הוא לא נותן. חוץ מזה, הכול בשבילך, כל מצרים לשירותך. אז מרגישים גלות.
תלמיד: לגבי כמות ואיכות, כשאנחנו בונים חברה יש לה יכולת להשפיע על האיכות העבודה שלך או רק על המעשים של העבודה שלך?
החברה בעיקר משפיעה דרך קנאה, וזה יכול להיות לאו דווקא דרך העשירייה, זה יכול להיות מישהו מבחוץ. זה כמו המדענים במיוחד, כשמדען מסתכל על האחרים איך הם הצליחו בשטח שלהם, בפיסיקה או בכימיה, והוא עוד לא, אז הוא כבר מתפוצץ, הוא אוכל את עצמו, הוא לא מסוגל לעשות שום דבר וכך יש קנאה.
העיקר זה קנאה, וקנאה יכולה להיות בכמה דברים. יכול להיות שזו כבר קנאה חברתית, שאני רואה איך שהם מחוברים, איך שהם עוזרים, איך שהם מדברים ביניהם, איך יש ביניהם הבנה במה שהם עוברים. ואני מסתכל עליהם ואני לא מבין על מה הם מדברים, מה זה כל כך מעסיק אותם. הם מדברים על החיבור, חברה, איך שהם סובלים, איך שהם שמחים במה שיש בהם, ואני מסתכל, "על מה מדובר בכלל? כן זה כתוב באיזה מאמר, אבל מה יש לנו מזה? זה כתוב, זה תיאוריה, זה לא מעשה". כך אני מרגיש, ואצלם זה מעשה, ואז אני לא מבין אותם, הם כאילו מסתירים את זה ממני. הם לא מסתירים, פשוט אני בעצמי כך נעשה מנותק ונסתר מהם.
החברה צריכה לאט לאט לתת לאדם דוגמאות. לא הסברים במילים, זה לא עובד, אלא דוגמאות. שיסתכלו איך אנחנו אוהבים זה את זה, ואז ישאלו. אולי האדם יגיד, זו הקטנות שלהם, כך הם מרגישים את עצמם, שיהיה להם נוח, טוב, לכן הם מתחברים. עושים כאן גן ילדים שיהיה להם שמח. ויכול להיות שהוא כבר ידבר על זה בצורה יותר רצינית. אבל זה על ידי מכות, הוא צריך לעבור כמה כאלה נענועים חזקים.
תלמיד: אני מתרשם מהמאמר, שהתהליך שאתה עובר תלוי מאוד בייסורים שאתה מרגיש מתוך התהליך. זאת אומרת, הוא כל הזמן חוזר על איכות הייסורים, עד כמה שאתה סובל דווקא מזה שאתה לא יכול להשפיע, שאתה לא יכול לשייך לבורא. האם אפשר לבנות בחברה את היכולת הזאת שתרים לנו את הרגישות כלפי איכות הייסורים ולאו דווקא תגרום לי לעשות מעשים?
אבל האיכות או הכמות או הייסורים בכלל, או לא ייסורים, הכול תלוי באדם, באיזה מצב הוא נמצא. פעם אחת אני יכול להגיד על ההרגשה שלי שזה ייסורים, ופעם אחרת שזו מתנה, שממש מביאים לי פרס על זה שאני רואה דברים כך וכך. זה הכול תלוי באדם, יש אנשים ששמחים בייסורים, יש כאלה שבוכים.
תלמיד: אז מה התפקיד של החברה, היא לא מעצבת אותך?
ודאי שכן.
תלמיד: אם היא מעצבת אותך, היא אמורה לעצב גם את התגובה שלך כלפי הייסורים, לא?
כן.
תלמיד: אז איך לסדר אותה בצורה כזאת שאתה תוכל להגיב בצורה עוד יותר איכותית לייסורים?
זה תלוי בקשר, קשר תמידי והדרגתי. שהחברה מעבירה על עצמה כל מיני כאלה פעולות, צורות התקשרות, שבזה היא מלמדת את עצמה לפי השיטה, לפי התכנית שהחברים עושים לעצמם, איך הם מתקדמים. היא יכולה לקחת את כל הדברים האלה בידיים שלה ולא לחכות עד שזה יקרה מלמעלה.
תלמיד: זאת אומרת, לחברה יש את היכולת לשנות את העבודה האיכותית של האדם, לא רק להשפיע עליו ברמת המעשה.
החברה יכולה לעשות הכול. ברגע שהתחלנו להסתדר בעשיריות ולהעלות את החשיבות שלהן והסדר שלהן, כבר זהו, אין לנו יותר אמצעים. הבנו שרק השפעת הסביבה על האדם היא האמצעי.
שאלה: על פי הירידות אנחנו יכולים למדוד את העליות. האם כל הרגשות הם רק ברצון לקבל או במקום אחר?
כן, רק ברצון לקבל. אין לנו שום דבר חוץ מרצון לקבל, אלא תוסיף עליו רק כוונה או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אבל רק ברצון לקבל אנחנו נמצאים ולא יוצאים ממנו אף פעם, רק הכוונה משתנה. זאת אומרת, למי עובד הרצון לקבל, לשם מי הוא עובד? זאת סך הכול התוספת שאנחנו מוסיפים.
שאלה: רב"ש כותב שאנחנו חייבים השתוקקות. מה זו התכונה הזאת ואיך אפשר להגיע לסוג כזה של השתוקקות בעשירייה?
השתוקקות זאת נטייה מעבר לרצון. היא יכולה להיות לאיזו חתיכת בשר או למשהו אחר שאני רוצה. ויש שאני משתוקק דווקא למשהו מיוחד ואני נמשך לזה, זה יכול להיות לאדם, לקשר, לכל דבר. השתוקקות היא מעל הרצון. רצון זה משהו קבוע. באגו שלנו יש לנו רצונות, יש לנו תרי"ג רצונות, אבל זה שאני ארצה להשתמש בכל רצון ורצון בצורה מיוחדת, כדי להתכלל עם הקבוצה ועם הבורא בתוך הקבוצה, שאני עושה לזה פעולות יזומות מיוחדות, זה נקרא "השתוקקות". זה מעבר לרצון. זה כמו שיש לך מהירות ויש לך גם האצה, (acceleration), שאתה מוסיף מעצמך, זה נקרא "מזרזים את הזמנים".
אנחנו נמצאים בתהליך, והתהליך הזה יקרה, לא רוצים או כן רוצים, רק שאם הוא יקרה בעצמו זה נקרא "דרך ייסורים", על ידי מכות. זאת אומרת, הטבע לוחץ עלינו ואנחנו מתקדמים, כמו שאנחנו רואים על כל העולם. אבל אם אנחנו מדברים איך אנחנו, בני ברוך, או אחרים שמתחילים את העבודה הרוחנית שלהם, זה נקרא "השתוקקות", שאנחנו מפתחים רצון שהוא יותר ממה שניתן לנו מהטבע. וודאי שניתנו לנו הזדמנויות ואנחנו על ידי "איש את רעהו יעזרו"5 יכולים להגיע למצב שאנחנו ממהרים את הזמנים. זה נקרא "השתוקקות".
שאלה: רב"ש כותב במאמר שהיגיעה צריכה להיות גם כמותית וגם איכותית. אם אנחנו קצת מבינים מהי יגיעה כמותית, איך אפשר לקבוע את איכות היגיעה, מהי איכות היגיעה?
כמותית, אתם צודקים, זה קל למדוד, כי אנחנו פועלים בזמן. ולכן לפי השעות, לפי כמות האנשים שנמצאים בחיבור, אנחנו כן יכולים למדוד את היגיעה שלנו. אבל איכות היגיעה כולה תלויה בייסורים, כך מודדים אותה. עד כמה שאני נמשך מתוכי, מתוך החיסרון שלי, מתוך ההשתוקקות שלי, מתוך הצער שיש לי, ואת הכול מכניס לתוך היגיעה, לפי זה היגיעה נמדדת בצורה איכותית פחות או יותר.
שאלה: הסבל שאני מרגיש בגלות, האם זה בגלל שהמטרה כל הזמן מתרחקת ממני ואני מרגיש שאני מקבל פחות תענוג, כלומר, האגו שלי רוצה את התענוג הזה, או שהסבל הוא בגלל שאני מרגיש בושה, שאני באמת רוצה להשפיע? האם יש דבר כזה, בושה אמיתית לפני היציאה ממצרים?
זו בעיה. או שאני משתוקק להגיע להישגים ואני מודד אותם בי או בקבוצה, או שאני רוצה להגיע להישג ואני מודד אותו בבורא, עד כמה שאני מספק לו נחת רוח מאיתנו. זאת הבעיה.
אבל תתאר לעצמך, אם אתה רוצה לעשות נחת רוח לבורא, וכאן גם השאלה, האם אתה מרגיש את זה או לא מרגיש את זה? אם אתה מרגיש את זה, יכול להיות שזו הבעיה, שההרגשה שלך היא זו שדוחפת אותך לעשות לו נחת רוח, שהבורא הוא האמצעי ונחת הרוח שאתה מרגיש זה העיקר. אין תענוג יותר גדול מלהשפיע נחת רוח לבורא. ודאי שאני רוצה את התענוג הזה, כי זה התענוג הכי גדול. או שאני רוצה להשפיע נחת רוח לבורא, כי זה שאני משפיע לו נחת רוח, זה המעשה הכי גדול. איך אני בודק? אם אני לא מרגיש את התענוג שאני משפיע ואני לא יודע שאני משפיע, אלא העיקר שאני משפיע ולא יודע על זה, כי זאת ההשפעה האמיתית.
איך אני רואה את זה? ניתן לנו פה סימן ממש מאוד יפה. אם אני משפיע לאנושות, לזולת, לחברים, אני משפיע לבורא, כי אחרי כל חבר עומד בורא. ואז אני לא רוצה יותר, רק להשפיע לבורא שנמצא בתוכם. כאן העניין הוא השפעת נחת רוח לבורא שצריכה להיות בנסתר. דווקא אלו שמגיעים לכאלו מצבים רוצים להשפיע בנסתר, שהבורא לא יידע עלי. זה מקום עוד יותר גבוה, "אני לא רוצה שהוא יגלה אותי, שאני משפיע". ודאי שאני לא מדבר כלפי הבורא, כי זה לא אפשרי, אבל אם אני עובד על זה בעצמי, סימן שאני באמת עובד בהשפעה. להבין את זה, זה לא כל כך קשה, אבל לבצע, זה קצת יותר קשה.
שאלה: האם זה בסדר שאני מקנא במורה שלי, שאני רוצה להיות גדול כמו המורה שלי, שאני רוצה להרגיש את הכוח שיש למורה שלי בתוכי, שיהיו לי את היכולות שלו, ללמד את התלמידים כאילו היו ילדיי, האהבה שיש לו לכל האנושות, בדוגמה שאנחנו מקבלים בצורה גיאוגרפית, שאתה מרגיש את כולם כאילו היו ילדים שלך. האם זה בסדר לקנא במורה שלי או זה לא טוב?
אם זה נותן התקדמות, ודאי שזה טוב. זאת תוצאה מהרגשת הכלי הכללי, ועד כמה שהבורא מצפה, מחכה, ממש נמצא במצב שהוא מאוד משתוקק, אם אפשר כך להגיד עליו, משתוקק לזה שנגיע לדבקות בו. הכול נמדד לפי התוצאה. קנאה טובה היא זו שבאמת נותנת לאדם כוח גדול להתקדם.
שאלה: אם האדם נכנס לתוך הקבוצה, מתחיל ללמוד באופן רציני, ואז עובר זמן מסוים והוא לא מקבל שינויים כלפי קבלה או השפעה, האם אנחנו צריכים לקבל אותו לתוך הקבוצה, כי כביכול הגיע הזמן?
כן אנחנו יכולים, יכולים לקבל אותו לקבוצה, בתנאי שהוא ישתתף בצורה לא מזיקה לקבוצה, אפילו לא חיובית, אלא לא מזיקה. כמו שדיברנו קודם, שהוא מגיע, מתיישב, אין לו רגש, אין לו שכל, אין לו שום יחס לזה, הוא שומע ולא שומע, הוא לא מסוגל ליותר בינתיים. זה אומר שיכול להיות שזאת נשמה מאוד גבוהה, מאוד כבדה, והוא עדיין לא יכול להגיב. יש לו עביות כל כך גדולה, שעד שהמאור חודר ומעורר את הנקודה שבלב זה לוקח זמן. כל הדור שלנו הוא כך, אבל ישנם עוד יותר עבים, גסים. אז לחכות, לחכות.
שאלה: יש שני סוגים של קנאה. אנחנו לומדים שקנאה לחברים זה טוב, זה מקדם אותי אם אני מקנא בחברים, ומצד שני אומרים, "לא תחמוד אשת רעך". אז מה ההבדל העקרוני? בשני המקרים אני מקנא בחבר, אני רוצה משהו שיש לו.
לא חשוב מה שיש לו, אסור לך, כי זה שייך לחבר. אני לא רואה כל כך הבדל בין כל הדברים האלה. כלפי שמיים, כלפי האגו, מה זאת אומרת שאתה לוקח מהחבר? מה ההבדל בין כך שאתה לוקח את אשתו לבין כך שאתה לוקח איזה חפץ ששייך לו, זה העניין?
תלמיד: פעם אחת אומרים שצריך לקנא בחבר, צריך לקחת ממנו את התכונות שיש לו, אני רוצה לקנא בזה, זה טוב. פעם שנייה אומרים, "לא תחמוד אשת רעך".
כל דבר שאני רואה שעוזר לי להתקרב לבורא ודאי שזה טוב, ודאי שאני רוצה לקנות את זה מהם. והדברים האלה טובים גם לו אם אני אקח את זה ממנו, גם זה טוב. זה הפוך, אם אני לוקח ממנו דוגמאות, כוחות, כלים, זה עוזר לו ועוזר לי, אנחנו על ידי זה מתחברים. אבל כל מה ששייך לעולם הזה, זה לא ייתן לי כלום, זאת קנאה גשמית.
שאלה: ואם אני רוצה את החיסרון של החבר?
החיסרון של החבר? אז ודאי שאת החיסרון שלו אני רוצה.
שאלה: יש לנו מטרה קונקרטית להרשים ספציפית חבר אחד. במה תלויה התוצאה, האם החבר הזה יתרשם או לא יתרשם?
שישחקו עימו. זה תלוי במשחק שלכם, כמה שאתם שחקנים טובים.
קריין: עמ' 100 בספר פסח, מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי". נמצא גם כן ב"כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 243.
תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי
"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.
ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:
א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.
ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.
ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ." כן, כך עושה כל העולם. לא חשוב איזו תורה, איזה מצוות מקיימים, אבל ככה זה, מוסיפים מוסיפים לאגו שלהם, מרגישים שהם אוספים, עוד מעט נמות ואז נקבל הכול, כן.
"והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.
ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.
נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים."
שאלה: אפשר שאדם יהיה בדרך שלנו ויהיה לו את השכר בעולם הזה, בעולם הבא?
ודאי, אני רוצה לגלות את הבורא, אני רוצה לדעת אותו, שהוא ימלא אותי, שיפתח לי את העולם הבא. אני רוצה אפילו עכשיו לדעת את זה, לראות את זה, לא רק אחרי שאני אמות, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך". ברצון לקבל אני לא רוצה את זה? אם כן, אז אני נמצא גם כן באותו גדר כמו שהוא כתב כאן.
רק מה ההבדל? ההבדל הוא השכר. שאני רוצה לגלות את הבורא. ומישהו אחר אומר, לא אכפת לי לגלות את הבורא, אני רוצה לקיים מה שכתוב בספר, כי אני מאמין שתמורת זה אני אקבל את העולם הבא. ואני אומר, לא, אני רוצה לגלות את העולם הבא, אני דורש אותו כאן ועכשיו. מה ההבדל? זה אותו רצון לקבל, רק יותר גדול, אבל אותו רצון לקבל, ובינתיים אין כאן שום הבדל.
תלמיד: אז איך נעשה המעבר?
המעבר נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב, זה כבר משהו אחר. אבל מתחילים מתוך שלא לשמה, מזה שאני רוצה בשתי ידיים, בפה פתוח, בעיניים פקוחות, לראות ולהרגיש בכל הכלים שלי, אני רוצה למלא את עצמי, במה? בכול, רוצה לדעת, להבין ולהרגיש, להיות נצחי ושלם במילוי ובכול. אני רוצה לבלוע את כל העולם, את כל המציאות, כולל הבורא.
תלמיד: זה לא האגו הכי מסריח?
אני לא מרגיש שהוא מסריח, לי הוא נראה נעים, טוב, ריח ניחוח. אני רוצה את זה, כך אני רוצה. מה אני יכול לעשות אם אני כך רוצה? אני לא מסתיר את זה, אני רוצה לבלוע את כל העולם, אני רוצה לדעת את הבורא, להבין ולהרגיש אותו. אני רוצה לדעת את כל המציאות, להבין אותה, אני רוצה לשלוט בכול. ככה זה. אני למעלה מהכול, בשכל וברגש שלי אני כביכול בולע את הכול. כך נולדתי, כך הוא עשה אותי, מה אני יכול לעשות עם עצמי?
תלמיד: יש גם את עניין העולם הזה, בכלל, אני רוצה בעולם הזה גם תענוגים.
גם זה. למה לא, שיהיה גם, אחד לא מפריע לשני, את שני העולמות אני רוצה.
תלמיד: נראה לי שזו הטעייה.
איזו הטעייה, מי לא רוצה את זה? רק אדם קטן רוצה פחות ואדם גדול רוצה יותר.
תלמיד: אבל זה רק נהיָיה יותר ויותר גדול, אתה רוצה יותר ויותר ליהנות.
זה נקרא שאני גדל, אני לא עומד במקום כמוך שכל החיים אתה חולם על כדור ואופניים, מה שהיה לך בגיל 10 כחלום, לא, עכשיו אני רוצה עולמות. מה רע בזה?
תלמיד: אני רק מנסה להבין. מדברים פה על השפעת נחת רוח וכולי. כל עוד האגו שלך גָדֵל וגדל, איפה השפעת נחת רוח פה בתוך הסיפור הזה?
אומרים שאתה יכול את האגו הגדול שלך להפוך, לשנות כך שתחשוב שהשפעת נחת רוח לבורא שווה [יותר] משני העולמות, מהכול. "איך יכול להיות, שאשפיע לו וזה יהיה שווה לי הכול?" אומרים שבא המאור המחזיר למוטב ועושה לך כזה סיבוב, ואתה מתחיל לכבד את הבורא, גדלות הבורא, חשיבות הבורא. מתחיל להיות כזה דבר שאתה סוחב מזוודה גדולה כקטנה, שבשבילך זה תענוג עצום, ורק לתת ולתת לו זה התענוג הכי גדול. למה? ככה. מאיפה? מהמאור המחזיר למוטב. מתי זה קורה? כשהוא ירצה. מתי הוא ירצה? כשאני ארצה, ככה זה.
עבודה בקבוצה יכולה לשנות לך את היוצרות, להפוך אותם. פתאום השפעה לקבוצה ודרכה השפעה לבורא זה יהיה פשוט בשבילך הדבר הכי גדול. כמו שדיברנו קודם, אפילו שבהסתרה אני עושה את זה, שהוא לא יידע עלי, אני לא רוצה, יש פתאום פחד כזה שהוא לא יראה את זה, לא יבין את זה, לא יידע עלי, בשבילי זה יהיה שיא, מעדן של השפעה, אתגר כזה. המאור כך עושה.
"מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".
ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':
א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.
ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.
נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".
וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.
אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה."
שאלה: אפשר להגיד שגלות זו כבר הכרה שאני חייב את החיסרון הזה?
גלות זו מדרגה, זו ממש מדרגה רוחנית. גלות זו הרגשה שאני נמצא ברצון לקבל והוא הפוך מהמטרה שלי, שאני רוצה את המטרה וכנגד זה אני קובע שאני נמצא בגלות. אני מכיר ששולט עלי הרצון לקבל שלי, והוא ממש הכוח העליון, אני כבר לא משייך אותו אלי אלא אני משייך אותו כבר לכוח זר ועליון שיכול לעשות איתי את מה שהוא רוצה, אני נמצא בשליטה שלו, לכן אני נמצא בגלות. אני עבד, אני אבוד, אני נמצא ממש ב[שליטה], מה שהוא רוצה הוא יעשה לי. הוא ייתן לי מחשבה כזאת, אחשוב כך, ייתן לי רצון כזה, ארצה כך, ממש. חוץ ממה שהוא שולט ברגש ובשכל שלי, יש לי רק הבחן קטן צדדי, מה שאני עכשיו מבצע במוחא ובליבא, ברגש ובשכל שלי, הכול בא מלמעלה, מפרעה. כך מכתיבים לי כל דבר שאני רוצה לעשות, כל דבר. אני הולך עכשיו לעשות דברים הכי גרועים, הכי טובים, לא חשוב מה בחיים, אני נמצא בשליטה שלו.
במה הוא טוב ובמה הוא רע? רק בזה שהוא מבלבל אותי שלא נותן לי להתקדם למטרה, אבל כך הוא בסדר. יכול להיות שאני מרוויח, מצליח, בריא, שלם, הכול בסדר גמור במשפחה, בקרובים, בכל הדברים. למה הוא נקרא רע? רק לפי הבחן קטן אחד, שאני רוצה להגיע להשפעה, לגילוי הבורא, שזו השפעה חלוטה, אהבת הזולת, וזה שהוא לא נותן לי להגיע, זה נקרא שהוא "יצר הרע", רק לפי זה.
אז איך כל העולם יכול להבין אותי אם אני כך קובע? אז אני משוגע, לקחתי איזה עיקרון מוזר, זר, לא מציאותי ועכשיו אני עובד לפי זה. ממש אדם לא מהעולם הזה, לא שפוי. זה שאני חכם, בכוח יכול להצליח בכל דבר, יכול להיות לא יודע מה, כל מה שרק אנשים אחרים חולמים, אני אומר "הכול זבל", אני רוצה לאהוב את כולם ולהשפיע. "זה מקרה פסיכיאטרי".
ואז אני קורא לכל הכוחות האלו שמבלבלים אותי מהמטרה, "כוח הרע". זו הבחנה רוחנית מאוד חשובה, מאוד עקרונית, שאנחנו קובעים שאנחנו נמצאים בשליטת פרעה.
שאלה: רב"ש אומר שלפי הצער, השכר. הצער של המשפיע הוא או שלא יכול להשפיע או אין לו למי להשפיע. א', איפה אני חש את הצער הזה, ב', איך אני יכול להגדיל את כלי החישה הזה? רב"ש אומר ששכר זו גדולת ה', אני רוצה להגדיל את ה'. בשביל להגדיל את ה' אני צריך לחוש יותר צער שהוא לא יכול להשפיע ואין לו למי להשפיע וזה תלוי בי. א', מה זה החוש הזה שחש את הצער הזה, ב', איך מגדילים אותו?
אני תמיד בודק את עצמי לפי המטרה. את המטרה אני מייצב בתוך הקבוצה, אין לי שום אפשרות אחרת, כל היתר מאוד מעורפל, זה בשמים ולא בארץ, אני רוצה בארץ, מה שיש כאן, תורה מעשית, תורת אמת. מתי אני מגיע למטרה? כשהקבוצה מחוברת ב 100%, עד כדי כך שבמרכזה מתגלה הבורא ב 100% ואז אנחנו מגיעים ל"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", זו דבקות, זו נוסחת הדבקות. את זה אני צריך לתאר לעצמי, עד כמה אני נמצא בזה ועד כמה אני לא נמצא בזה. או שתהיה לי בזה שמחה, או שיהיה לי בזה צער.
לעניין, לא יותר מזה. בלי לעשות כל מיני חשבונות אחרים. אנחנו חייבים כך לקרקע את עצמנו, לבדוק הכול עד כמה שאפשר בכלים שניתנים לנו.
שאלה: האם שינוי הבקשה יכול להתרחש תוך כדי הבקשה עצמה? נניח שהאדם פונה לבורא, יש לו איזה חיסרון גשמי, ובעזרתו הוא רוצה להתחבר עם החברים, להיכנס לתוך העשירייה. פעם אמרת שגם את החיסרון הגשמי צריך לשים בתוך העשירייה, ואחרי זה החיסרון הזה יהפוך לחיסרון להשפעה לחברים, לבורא ואותו חיסרון ההתחלתי שהתעורר כבר לא מעניין אותו, החיסרון הראשוני נעלם, כי השתנה כבר, יכול להיות?
אגיד לך, ההמלצה פשוטה. לא שלי ודאי. כמו שרב"ש כותב במאמרים הראשונים, אני חייב לקבוע את עצמי בתוך העשירייה. אחרי שאני בונה את העשירייה ונכלל בה לפי 10, 20 המאמרים שלו, אני לומד את כל יתר המאמרים שלו בתוך העשירייה ומממש אותם בתוך העשירייה. וגם את כל החיים הגשמיים שלי אני משתדל לראות דרך אותה פריזמה, אותה הזכוכית, אותה הכוונת של העשירייה. כי אך ורק בעשירייה אני רואה שם מקום לגילוי הבורא, בקשר הנכון בינינו. אין לי בחיים יותר איפה אני יכול לאפס את עצמי, לקדם את עצמי אלא רק בעשירייה. רק שם אני יכול לראות מתי אני סוף סוף מצליח.
(סוף השיעור)