שיעור ווירטואלי 25.12.16 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה- (תרגום סימולטני)
שיעור בנושא "המציאות"
תלמיד: הנושא של היום הוא "המציאות", עד כמה המציאות היא מציאותית. לנושא של היום הזמנו אורח מיוחד, פרופ' אפרים אליאב, פרופ' לפיזיקה קוונטית באוניברסיטת תל אביב. הוא פרסם הרבה מאמרים במגזינים שונים ביפן ובאירופה, קיבל הרבה פרסים ומענקים, והשנה השתתף בסימפוזיון של פרס נובל להכרעה מי ינצח בשנת 2017 בפיזיקה וכימיה.
היום בחרנו כמה נושאים על גבול חכמת הקבלה והמדע. אחד מהם בו רצינו לדון הוא "האדם הוא כתר הבריאה". השאלה הראשונה בנושא היא למה דווקא האדם הוא כתר הבריאה כולה?
האדם הוא כתר הבריאה, מכיוון שכל הבריאה נבראה במבנה כזה שנקרא "אדם", וכל חלקי הבריאה נכללים במערכת הזאת כתת חלקים שלה, והאדם נקרא "כתר הבריאה" כיוון שבעיקרון הוא כולל בתוכו את כל הבריאה.
כלומר, כשהוא מתחיל להשיג את הבריאה אז הבריאה כולה מתגלה כחלקים המרכיבים אותו. והאדם מתחיל להבין שבגדול רק הוא נברא, וכל השאר, דומם, צומח, חי ובני האדם, הם חלקים המרכיבים אותו. וכך כל אחד מאיתנו מרגיש ומשיג למרות שבעיקרון זה לא מסתדר בראש, איך אני מרגיש שהכול נמצא בי, ואתה מרגיש שהכול בך, והוא שהכול בו, אבל כך זה יוצא. זאת מין מערכת רב שכבתית מורכבת מאד, שבה כל אחד כולל בו את הכול.
פרופ' אליאב: הייתי רוצה להזכיר עיקרון אנתרופי שיש במדע כבר שבעים שנה, והוא קיים היום אפילו בשתי גרסאות. הגרסה החלשה יותר אומרת, שהטבע בנוי כך שיש בו מספיק תנאים בשביל שבסופו של דבר ייווצרו חיים וגם בני אדם. ויש עוד גרסה של אותה תיאוריה שאומרת, שהטבע ברא לא רק תנאים מספיקים, אלא את התנאים הנחוצים. כלומר, אדם הוא החוליה הנחוצה של התפתות הטבע. בסופו של דבר היה צריך להיות אדם שמתבונן בכל התהליכים, או מעיד על תהליכים בטבע, וזה עיקרון בסיסי עקרוני בפיזיקה הקוונטית, אחרת החוקים האלה לא עובדים.
אז גם הטבע עצמו לא קיים אם אין מי שמתבונן.
פרופ' אליאב: זה נכון.
תלמיד: האם ליקום יש דעת, שכל? מה חכמת הקבלה חושבת על זה? מה המדע חושב על זה?
מה זה בכלל "שכל" או "דעת"? אם אנחנו מדברים על מצב מיוחד כזה כמו "אור חכמה", אז מי שרוכש אותו או מחזיק בו הוא רק אדם שמשיג דרגות מסוימות של השגה. כלומר, זה לא סתם באנשים מהעולם שלנו, מבחינת הקבלה, לפי איך שחכמת הקבלה קובעת מה זה שכל או דעת, אז לאנשים כאלה אין את זה. אפשר להגיד את זה יותר פשוט, ש"שכל" או "דעת" זה נקרא אדם שיש לו מערכת של הנהגת הנברא, זו דעת. כשאדם יוצא לכזה מצב שהוא מקבל על מנת להשפיע, כלומר, לעבוד עם הרצונות שלו להשפעה, אז האנרגיה, האור שממלא אותו נקרא "אור חכמה", "כוח חכמה", "דעת".
תלמיד: אז לטבע יש שכל?
לא.
תלמיד: אבל מקובלים אומרים שזה אותו דבר טבע ובורא.
אני לא יודע על מה אתה מדבר. אם אתה אומר שטבע זה הבורא, אז הבורא הוא כן מלא דעת ושכל. כל מה שהוא בהבנה שלנו ובהשגה שלנו זה שכל, דעת.
פרופ' אליאב: במדע מדברים לא על דעת או שכל, אלא על מין תכונה כזאת שיש ביקום שנקראת "תודעה". יש קבוצה של פיזיקאים, עוד מראשית הפיזיקה הקוונטית, כמו פאולי וגזנברג, ובום הצטרף אליהם יותר מאוחר, הם סבורים שתודעה זו תכונה של טבע כמו חלל וזמן. ומהבחינה הזאת, אם אנחנו חושבים שדעת או שכל זו איזו דרגת התפתחות של אותה תודעה, אז אפשר להגיד שהטבע הוא בעל תודעה. אם לקחת את אותו התהליך האנטרופי.
בטבע כל התהליכים הם כל כך מחושבים ומתוכננים מראש, וגם מבוימים, ויש סבירות כל כך נמוכה שכל זה היה קורה. האמת שבטבע קורים הרבה תהליכים שיש להם סבירות גדולה, אבל היווצרות האדם והיווצרות החיים זו סבירות כל כך נמוכה, והיום אפשר למדוד את זה. מהבחינה הזאת הרבה מדענים אומרים שכנראה שכן יש לטבע תכונה כזאת של דעת או שכל אם הוא מסוגל לעשות אדם.
כלומר, אם אנחנו חושבים שהטבע הוא וודאי, אז אין שכל.
פרופ' אליאב: נכון.
תלמיד: השאלה אם יש טעם לחפש ציוויליזציות זרות, האם יש חיים על פני המאדים?
אני שומע לאחרונה שמוצאים לאחרונה במאדים כל מיני הרים ונחלים, אבל, אין חיים בשום מקום. חכמת הקבלה אומרת על כך שחיים נמצאים אך ורק במצב שלנו, באותה מידה שאנחנו יכולים לקבוע את המצב שלנו. העניין הוא שבכלל, כשאנחנו אומרים על משהו שקיים, אנחנו צריכים להסביר מה זה "קיים". כלומר, זה קיים רק כלפי השגת האדם את עצמו ואת מה שהוא צופה בו, או רואה. כל מה שהאדם רואה זה מתרחש אך ורק בו.
לכן, לדבר על זה שיש מין כוכב לכת כזה שנקרא, "מאדים" נניח, זה אומר שיש אדם הצופה בו. זה אומר שזו איזו הגדרה של רצון מסוים. האם יש עליו חיים על הכוכב הזה? מה זה, תכונות של חומר חלבוני? על מה מדובר?
אני לא יודע איך אפשר להסביר את זה בקלות. אבל בגדול אין חיים בשום מקום. כל מה שאני חוקר, אני בסך הכול חוקר את עצמי. זה מנקודה של תפיסת המציאות. אני חוקר את עצמי, שום דבר אחר. כלומר, כל החוקים, כל מה שאני רואה ומרגיש, הכול בי.
תלמיד: אם האדם נולד ב-1940 לפני שאני נולדתי, איך הוא יכול להיות חלק ממני?
אני רואה את הכול כלפיי. יש היסטוריה שנראה לי שמתמשכת כבר אלפי או מיליארדי שנה, אבל כל זה בי. כל החשבונות האלה, החישובים ונקודות הציון, צירי זמן ופעולות, כל זה בי.
תלמיד: אז אין היסטוריה, אין כלום? לא היו דינוזאורים?
כלום. הכול בי. כך התעצבו הרצונות שלי שהותירו בי היום כאלה זיכרונות מיוחדים. כל זה הרי לא חומר, זה הרי רשימו.
תלמיד: ומבחינת המדע, למה צריכים את המתבונן? אמרת שצריך מתבונן.
פרופ' אליאב: אני יכול לספר על הניסוי המפורסם ביותר בפיזיקה שנעשה בתקופות שונות בהיסטוריה של המדע, עושים אותו על חלקיקים אלמנטאריים. הוא נקרא, "ניסוי שני החריצים", והגרסה האחרונה שלו המעודכנת ביותר אומרת, שאיך שהאובייקט המיקרו אלמנטארי הזה מתנהג, כגל או כחלקיק, תלוי דווקא במתבונן. מאותה תכונה שנקראת "התודעה" שבמתבונן.
וכיוון שהחוקים של מכאניקה קוונטית פעלו עוד הרבה לפני שבני אדם הופיעו על כדור הארץ, אז פיזיקאים רבים שחושבים על תוצאות הניסוי הזה אומרים, שתודעה כתופעה כנראה הייתה קיימת גם לפני שבני אדם הופיעו על כדור הארץ, ולכן הם מצרפים לתודעה תכונה כזאת של זמן או חלל.
תלמיד: כלומר, אם הבנתי נכון, אם אני מסתכל על אלקטרונים דרך התכונות האגואיסטיות שלי אני רואה אותם כחלקיקים, כחומר. ואם זה ללא הפרעה של האגו שלי אני רואה את זה כגלים, כאינפורמציה, אנרגיה?
פרופ' אליאב: בעיקרון, כן.
דרך האגו אתה רואה גם את זה וגם את זה. גם את הגלים.
תלמיד: אבל הם אומרים שאם אין מתבונן בחלקיקים אז הם לא קיימים.
פרופ' אליאב: זה לא ממש כך. כי אם אין מתבונן בכלל, אין למתבונן בכלל אפשרות לדעת את התחקיר, הניסוי, אז תוצאת הניסוי תהיה גל. אבל אם יש לו אפשרות לצפות בתוצאת הניסוי, אז התוצאות תהיינה אחרות.
תלמיד: זה עניין עדין. בואו נעבור לנושא אחר שרצינו לפתוח, "חוק השתוות הצורה". איפה רואים את זה בטבע?
פרופ' אליאב: אם אנחנו מדברים על החוק הזה, אז התופעה שבטבע שמעודדת את החוק הזה היא "חוק הרזוננס". הרבה מכשירים תופסים את זה, כמעט כל המכשירים המודדים שמבוססים על שדות אלקטרו מגנטיים, וגם מכשירי קשר למיניהם. יש גם סיפורים על איך שהרבה חיילים עברו על גשר, והגשר נהרס בגלל שפעל חוק הרזוננס, כי הצעדה של החיילים בתדר מסוים הייתה באותו התדר של הגשר עצמו, ולכן הגשר התפרק. ואיך זה בחכמת הקבלה, חוק השתוות הצורה?
חוק השתוות הצורה, בעיקרון אפשר לצפות אותו בכל הדרגות של הטבע. אם לי ולך יש תכונות דומות אז אנחנו מתקרבים, מבינים אחד את השני. אותו דבר אפשר גם להגיד על גופים פיזיים, או אלמנטים כימיים למיניהם, אבל זה חוק שחייב לפעול בכל הדרגות. אולי אנחנו לא רואים אותו בכל מקום, אבל זה כך.
השתוות הצורה מדברת פחות על טבע העולם שלנו, כי הדומים לפעמים גם דוחים אחד את השני, כמו פלוס ופלוס, אלא, הם מדברים בעיקר על הטבע במרחב הרוחני, מה שקורה במידת השתוות הצורה או בהשתוות התכונות, לא הפיזיות אלא הפנימיות. כיוון שבחלל, במרחב הרוחני, האובייקטים מתרחקים משינוי הצורה או מתקרבים בהשתוות הצורה, אז אין שם שום דבר חוץ מהתקרבות או התרחקות במידת הקירוב או הריחוק בתכונות. זה החוק העיקרי בהתנהגות של המרחב הרוחני, אבל ודאי שאפשר לראות אותו גם בעולם הגשמי שלנו.
תלמיד: איך אפשר להבין שבכל ספרי הקבלה אומרים שלטבע או לבורא עצמו יש תכונת השפעה? איפה אפשר לראות את זה?
בעולם שלנו אנחנו לא יכולים לראות את זה, כי שוב, אנחנו הרי המתבונן. היום אנחנו כל הזמן מדברים על המתבונן. ובכן, אנחנו לא יכולים לצפות, לראות תכונות שאין בנו, שוב, מכוח השתוות הצורה, אני יכול לראות רק מה שקיים בי. לכן כמו שאנחנו אומרים, איש שהוא לא רך לבב, או לא רב חסד נניח, הוא לא יראה את תכונת החסד באדם אחר, כי צריכים השתוות בזה. לכן אנחנו לא יכולים לראות תכונות רוחניות כי אין אותן בתוכנו.
תלמיד: אז לראות את הבורא כטוב ומיטיב, אם אני לא כזה, אני לא יכול לראות.
הבורא מגלה את עצמו רק כמשפיע החוּצה את הטוב, את החום, את אותם הדברים שאין בנו.
תלמיד: האם אני צריך לקבל את זה כאקסיומה, להאמין?
צריך להשתמש בזה כאקסיומה בשביל שזה יפעל כבסיס לפעולות שלנו על עצמנו. ולאט לאט לפי השיטה של חכמת הקבלה, להתחיל ליצור בי חוש כזה שיהיה דומה לבורא. במידת הגילוי אנחנו נפתח אותו בנו עד שנגלה אותו עד הסוף.
תלמיד: לכן קשה להבין מקובלים?
אי אפשר להבין מקובלים, ומקובל לא יכול להבין מקובל יותר גדול ממנו. מקובל תמיד מוגבל באותה כמות של תכונות רוחניות שהוא בעצמו כבר הכין בו, יצר, הכין בהרגשה.
תלמיד: מה המדע המודרני אומר על שאלת חופש הבחירה?
פרופ' אליאב: הפיזיקה הקלאסית דיברה על זה שחופש הבחירה לא קיים. הכול מתפתח לפי חוקים קבועים פיזיקאליים ואין שם מקום לחופש בחירה. כשהפיזיקה הקוואנטית הופיעה, היה בה את גורם ההסתברות, כלומר שלחלקיק יש איזה חופש בחירה מסוים בהתנהגות. אבל זה היה עוד לפני שאיינשטיין הוציא את הרעיון שלו שיש פרמטרים שנסתרים מאיתנו והם מציאותיים והם יכולים גם לתאר את המערכת הזאת כמו הפיזיקה הקלאסית.
אחד הנציגים הבולטים של הפיזיקה במאה העשרים, ניימן, הצליח להוכיח תיאוריה שאין פרמטרים נסתרים כאלה, וההסתברות הזאת היא מובנית בתוך הפיזיקה הקוואנטית. אבל אחרי זה בום התלמיד של איינשטיין, דווקא מצא טעות אצל ניימן והוא הוכיח שכן אפשר לתאר את המכאניקה הקוואנטית כמו את הקלאסית, דווקא עם הפרמטרים המובנים.
ההבדל הוא שהפרמטרים האלה הם לא לוקאליים, כך זה נקרא, שהמכאניקה הקוואנטית היא לא מדע לוקאלי, אבל זה עדיין ניתן לביצוע. זה אומר שההסתברות שהמכאניקה הקוואנטית משתמשת בה, באה מחוסר הוודאות שלנו בתוך המערכת, מתוך חוסר הידיעה שלנו של המערכת. כך הם מתארים את העולם. אני גם שותף לדעה הזאת, שאין חופש בחירה.
תלמיד: אז אם אני אגיד שאין חופש בחירה, זו עובדה מדעית? זה נתמך על ידי המדע?
פרופ' אליאב: יש מדענים שכן תומכים בזה שיודעים את כל ההיסטוריה של זה, אבל יש עדיין הרבה מדענים שמשתמשים באותו התיאור ההסתברותי שבו הפיזיקה הקוואנטית משתמשת. אפשרית גם גישה כזאת, כי המתמטיקה עובדת בחישובים בכל מקרה, פשוט אנשים לא מבינים שמאחורי ההסתברות, באמת עומדת הידיעה הלא מלאה שלנו של המערכת.
תלמיד: ואיך זה בחכמת הקבלה?
חופש הבחירה בחכמת הקבלה מתואר בצורה מאוד מדויקת, כי זה בעיקרון אותה נקודה שמושכת את האדם לחכמת הקבלה בשביל לקבוע אם יש לו חופש בחירה או שאין לו חופש בחירה. ואז למה הוא צריך את כל זה, הוא פשוט יחיה בשקט, בנוחות מקסימאלית כדי להגן על עצמו מהבעיות האפשריות, וככה יגמור את החיים. אבל אם יש חופש בחירה, אז כלפי מה, באילו גבולות?
חכמת הקבלה מסבירה שבעיקרון חופש הבחירה קשור להתנהגות האדם. האדם צריך להגיע למצב מסוים בעולם שלנו, לגלות את הפוטנציאל הפנימי של עצמו בעולם הרוחני הלא ידוע והלא מורגש עדיין. הפוטנציאל הזה מתגלה בו לאט לאט. גילוי העולם הרוחני יכול להיות בשתי דרכים, או שהטבע והחיים דוחפים אותו לזה, או שהאדם משתוקק מעצמו. ופה מופיעה הדואליות, או שהוא יתקדם בעצמו, או שהוא יחכה עד שיתחילו לדחוף אותו אל האושר בעזרת המקל.
חכמת הקבלה מסבירה כאן שבעיקרון יש לכולם אפשרות בהכרח להתקדם על ידי מכות הטבע. אבל האדם יכול לזרז את התהליך, להפוך אותו ליותר מוצלח, נעים ומהיר, אם הוא ישקיע מאמצים, וזה גם מה שחכמת הקבלה מייעצת לו לעשות. זה חופש הבחירה. כלומר זו הדרך להשגת המטרה הקבועה מראש של הטבע. והמטרה תושג בכל מקרה, או ברצון או בכפייה. והאם להגיע למצב הסופי שלו או לא, בזה אין חופש בחירה.
תלמיד: מתי מופיע חופש הבחירה באדם?
חופש הבחירה מופיע באדם כשהוא מסיים את ההתפתחות האלמנטארית שלו של דומם, צומח, חי, הופך להתפתחות של האדם בעולם שלנו, ועובר לתהליכים מסוימים של התפתחות. כלומר הופך מקוף לאדם, וזה האדם שבמשך אלפי אלפי שנים משיג מצב כזה שבו מתפתחות כבר מערכות שיכולות להשתמש בחופש הבחירה.
חייבת להופיע באדם דואליות. חייב להופיע רצון שקשור למדרגה הבאה, מה שנקרא "העולם העליון", ומצב שבו הוא קיים במדרגה התחתונה, במדרגתו. וכשהדואליות הזאת מתחילה להתבטא בו, אז מופיע לו חופש הבחירה, או להתפתח לפי "הנקודה שבלב", אותו רצון אל המדרגה העליונה יותר, הבאה, או להמשיך להישאר במדרגה שלו.
תלמיד: בואו נעבור לנושא הבא והוא "הכלל והפרט שווים". יש מושג שנקרא פרקטליות, איך זה מתואר בקבלה?
העניין הוא שכל הטבע, הנברא, הנוצר, הוא מערכת אחת שכלולה מעשר ספירות, או מחמישה חלקים, השם ה-ו-יה מה שנקרא. וכל אחד מהחלקים האלה שנמצא במערכת הזאת גם מורכב, כלול ממערכת שדומה למערכת הכללית, וגם בה יש חלקים שמורכבים, כלולים ממערכות, ותת מערכות כאלה. וכך עד אין סוף אפשר להגיד. כי אי אפשר לעשות פה מבחן כמותי עד כמה המערכות האלה מתחלקות לתת מערכות ועוד ועוד.
מה שמעניין, בתקשורת ביניהם, כל חלק, לא משנה איפה החלק הזה נמצא בכל המערכת, הוא משפיע על כל המערכת דרך אין סוף קשרים, קשרי ביניים כאלה. ויוצא שאם האדם תפס רק חלק אחד מכל המערכת הזאת, אז בה הוא מוצא את המערכת, את התמונה המלאה בקטן של כל המערכת, ומזה מתחיל לקבל הבנה על כל המערכת. וכך הוא מתקדם.
זה אומר שאף פעם אי אפשר להשיג אלמנט נפרד כלשהו, אלא תמיד רק את הסטרוקטורה במלואה שנקראת "ה-ו-יה". או שהיא קטנה, או שהיא גדולה, או שהיא ממש גדולה, אבל היא תמיד מלאה, שלמה, מושגת בשלמותה. זה כמו האדם בעולמנו, שיש לו את חמשת החושים, גם אם זה ילד, גם אם זה מבוגר, גם אם זה זקן, עדיין יש לו את חמשת החושים. כך גם פה.
תלמיד: בוא נדבר על הפרקטלים.
פרופ' אליאב: אם לדבר על תופעות הטבע, אלה תופעות חומריות, גבישים. אם אנחנו מחלקים גביש גדול, אז מקבלים קריסטלים קטנים באותה צורה. בטכניקה זה הולוגרמות, תמונות הולוגרפיות. אם אנחנו מחלקים אותן, אז כל חלק גם יכלול את התמונה המלאה, פשוט ברזולוציה אחרת. בביולוגיה זה ממש ייחודי, שכל החיות מולידות את הגורים שלהן במצב השלם ולא חלק חלק. למרות שיצורים כמו פרפרים, הם כן נולדים קודם כל דרך זחלים. אז יש יוצאי דופן. בעיקרון הטבע היה יכול ללכת דווקא לפי החרקים בדרך הזאת, אבל הוא דווקא הולך בצורה שלו.
וחשוב לציין, שאם אנחנו מדברים על הטבע החומרי הגשמי, אז יש פה גבול לפרקטליות, לחלוקה הזאת. כי העולם החומרי שלנו, מנקודת הראות של הפיזיקה הקוואנטית, יכול להתחלק לבלוקים אלמנטריים כאלה, פיקסלים, שפחות מהבלוק האלמנטרי הזה אנחנו לא יכולים לחלק, ואז אנחנו כנראה רואים את הסיום של הפרקטליות בעולם שלנו, בפיקסלים האלה.
תלמיד: ואיך זה ברוחניות?
בעולם הרוחני פיקסל הרי זה גם סך הכול פיקסל. יכול להיות ובטוח שהוא מורכב גם ממיקרו עשיריות כאלה של עשרה החלקים שלו, אבל אנחנו כבר לא מסוגלים לתפוס אותו, כמורכב מהרכב מינימלי כזה, כי החושים שלנו תופסים משהו כמו קוואנטים של אור. יש כזה גם באורות עליונים, כל אור מתחלק לחמישה חלקים, וכל חלק גם מתחלק לחמש ולעוד חמש, ואנחנו לא יכולים לתפוס פחות מאחד חלקי מאה עשרים וחמש. אין לנו כבר את היכולת של הרזולוציה בתוך הרצונות שלנו, כי אנחנו הרי מסוגלים לנחש את זה רק מתוך הניגוד בין השחור ללבן, לכן פחות מקוואנט מסוים אין לנו כבר יכולת לעשות רזולוציה.
תלמיד: אבל הכול מורכב מעשר ספירות, כמו שחכמת הקבלה אומרת, שישנם עשרה אלמנטים שהכול מורכב מהם. מה אומרת הפיזיקה?
פרופ' אליאב: מופלא שהחלל שלנו הוא תלת ממדי ומעוד ממד של זמן. אבל התיאוריות המודרניות, כמו גם בעולם המיקרו, כמו סופר סטרון, שם אנחנו מסתכלים על החלל שלנו כמו עשרה ממדי, ורק כך אנחנו יכולים לקבל את כל כמות החלקיקים האלמנטריים שיש בעולם, שהם סך הכול תהודה של אותו מיתר. כמו שבגיטרה אנחנו יכולים ללחוץ על מיתר אחד במקומות שונים, כך גם פה, הסופר סטרינג, הסופר מיתר הזה, הוא נמצא בתוך עשרה ממדים.
לצערי התאוריה הזאת קיימת כבר ארבעים שנה, אבל אין הוכחה. כי גודל המיתר הזה הוא פחות מהפיקסל הזה, לכן אנחנו לא נוכל למדוד, לבדוק את זה, אם זה נכון או לא נכון. אבל יש עוד, באסטרופיזיקה המודרנית, במקרו, במגה, הם כולם מגיעים למסקנה שהיקום שלנו סופי, שיש איזה שטח היפר, שזה מעטפת של עיגול עוד יותר גדול. אז הם אומרים שכל הסטרוקטורה הזאת הגלובלית, היא גם בנויה מעשרה ממדים אבל בתכונות שונות.
זה מופלא. עשרה ממדים במדע גם אפשר לראות את זה בכל מיני דרגות.
תלמיד: למה יש את עיקרון ההולוגרפיה ואנחנו לא מרגישים את זה? מה זה ה"כלל והפרט שווים", מה זה נותן לנו?
כל מה שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים מתוך החושים שלנו, ולכן ההשגה הזאת היא יחסית, יחסית למשיג עצמו. אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו משיגים את הטבע באופן אובייקטיבי, כי אין דבר כזה אובייקטיביות. כמו שהפרופסור כרגע אמר, אנחנו שואפים להשיג אותו דרך עשרה ממדים, כי אנחנו מורכבים מעשרה ולכן אנחנו לא יכולים להרגיש אחרת או להבין אחרת. בכל זאת, השכל שלנו והחושים שלנו, כל המנגנון שלנו בנוי לפי מערכת מסוימת.
אם הוא היה נבנה לפי מערכת אחרת, אולי היינו חושבים ותופסים אחרת את המרחב שבו אנחנו קיימים. אני אפילו לא יכול להגיד שזה היקום ובאיזו צורה זה היה מתראה לנו, אי אפשר לתאר את זה, כי כל זה מתואר ונתפס בכל זאת על ידי האדם, ובלי האדם אנחנו לא יכולים להגיד איך זה היה נראה. כל זה משתקף בנו, בתודעה שלנו. רק ככה אנחנו יכולים לגשת לשאלה הזאת.
תלמיד: החוק "כלל ופרט שווים", מה זה נותן להתפתחות האדם, מה הידע הזה נותן לי?
הידע עצמו בפני עצמו הוא ידע. מה אני אגיד לך מה זה נותן, אין דבר כזה. זה תמיד מוצא איזה יישום בחיים שלנו. אבל כשאנחנו חוקרים, אנחנו כל הזמן קודם כל חוקרים, כי לאדם יש צורך לדעת, לספק את הרצון הזה שלו, לדעת את העולם שבו האדם קיים, איפה אתה נמצא. זה יוצא מתוך זה שאנחנו קיימים. אנחנו רוצים לדעת את טבע הקיום שלנו, מאיפה הוא בא, לאן אנחנו צריכים להגיע, מה נמצא מעבר לגבולות התודעה שלנו, מעבר לקיום שלנו. כל זה אופייני לנו, כך אנחנו ברואים, וכנראה בגלל זה אנחנו יכולים למצוא לכל זה תשובה.
תלמיד: יש הרבה גילויים בחכמת הקבלה שמקדימים את זמנם, הרבה לפני שמתחילים להשתמש בהם.
פרופ' אליאב: אחד העקרונות החשובים בתחקיר, במדע, זה עקרון האינדוקציה. אתה הולך מהפרט לכלל. אבל אם אתה הולך דווקא לפי סטרוקטורות הולוגרפיות כאלה, אז אתה יכול לעשות את זה בקלות. כי בעקרון, אם היינו מחלקים נכון למרכיבים שלו, דווקא לפי המבנה הפרקטלי שלו, אז אולי כל תעלומת החיים לא הייתה תעלומה כזאת שהם עדיין לא מסוגלים לפתור. הם לוקחים אורגניזם חי ומנסים לחלק אותו לחלקים, ומנסים להבין איך החלקים האלה מצטברים כך שפתאום מופיעים בו חיים. ונראה לי שבלי חלוקה פרקטלית אי אפשר לעשות את זה.
הקבלה אומרת אותו הדבר. החיים קיימים דווקא בתקשורת בין החלקים, אפשר להגיד ככה, שהחיים הם מה שמחברים בין החלקים ביחד.
תלמיד: נושא משותף כזה, זה חוק שימור האנרגיה, והבנתי שיש כזה גם בקבלה. יש שאלה לגבי הטלפורטציה, שכלום לא נעלם. אנחנו הרי גם לא נעלמים. אולי זה איזה גלגול נשמות? מה הקבלה אומרת על זה, מה קורה איתנו אחרי המוות, אנחנו נעלמים?
הרבה שנים לא קראתי על זה במדע. מה המדע אומר על זה?
פרופ' אליאב: מדברים על הטלפורטציה הקוואנטית המון זמן. זה מבוסס על שיתוף פעולה אינפורמציוני והקוואנטי, שאיינשטיין כתב על זה לראשונה בשנות העשרים. אז חשבו שהוא ממש משוגע, דווקא בגלל המכניקה הקוואנטית.
הוא אמר שבפיזיקה הקוואנטית יכול להיות דבר כזה,"ספוקאינטראקשן", כך הוא קרא לזה. זה אומר, שאם מביאים שני חלקיקים בצורה מיוחדת להתקשרות, כלומר לקרב ביניהם ואז להפריד אותם מאוד, ואז לשנות מצב של חלקיק אחד, אז החלקיק השני באותו זמן יחליף את מצבו גם כן, בלי שום חילוף אותות ביניהם, רק אינפורמטיבי כזה ביניהם.
כך אנחנו מצליחים לעשות טלפורטיישן בצורה קוואנטית, באובייקטים כמו אטומים או מולקולות שלמות. במקום מסוים מולקולה נעלמת, ובמקום אחר שנמצא בריחוק רב מהראשון, מולקולה שהיא העתק מלא של אותו קופי, נבנית, מופיעה במקום אחר.
תלמיד: אז אפשר לשלוח גוף?
פרופ' אליאב: בעיקרון בעתיד כן, אבל לא ברור האם הגוף הזה יהיה חי או לא. נבדוק.
כלומר, הקשר האינפורמטיבי קיים, הוא מחוץ לזמן ומחוץ לחלל, הוא קיים וחודר דרך כל המציאות, לפי חוקים אחרים מעל מהירות האור.
תלמיד: יש גם שימור האנרגיה, לא רק שימור האינפורמציה? כי הקבלה אומרת ששום דבר לא נעלם, הכול עובר ממצב למצב.
הכול עובר ממצב למצב, זה גם חוק פיזי, כמו בקבלה. אבל העניין הוא, שאיך האנרגיה עוברת ממצב למצב, אנחנו לא תמיד יכולים להבין בינתיים במדע, נכון?
פרופ' אליאב: כן. חוק שימור האינפורמציה זה החוק הכללי. חוק שימור המסה וחוק שימור האנרגיה נכללים בו כחוקים פרטיים. נכון להיום זה החוק העיקרי בפיזיקה. אם היה זמן שהכול היה מוגבל לאנרגיה בלבד, אז היום, הודות לאותן תופעות שיש היום, המדענים מגיעים למסקנה שיש חלקים של אינפורמציה שאין לחלקים האלה נשא פיזי. אלה כל מיני דברים שאנחנו לא מבינים. אבל חוק שימור האינפורמציה הוא חוק כללי יותר שכולל גם את חוק שימור החומר וגם חוק שימור המסה שכבר לא מוגדרים בתוך האנרגיה אפילו.
אז מה זה, רוח? המדע עצמו כבר מתחיל לדבר כך?
פרופ' אליאב: לכן איינשטיין לא קיבל את זה כמדע כי הוא חשב בעצמו שזה על גבול המיסטיקה, אבל נכון להיום זו כבר עובדה ניסיונית. אין שם אלמנטים שהם נשאים אבל האינפורמציה כן קיימת. לאינפורמציה אין נשא ולכן היא מועברת במהירות יותר גבוהה ממהירות האור, מידית.
תלמיד: אז מה יהיה אתנו כשנמות? משהו יקרה?
מה יכול לקרות? כמו עם כל חלקיק או חלק מהבריאה, אותו דבר, תהליך ריקבון לאלמנטים בסיסיים.
תלמיד: אבל התודעה תישאר?
התודעה תישאר, שום דבר לא נעלם. זה לא נעלם. בכלל, אין דבר כזה "נעלם". אולי עובר מצורה לצורה או מנשא לנשא, אם זה בכלל נמצא בנו. יש אפילו סברה או אפשרות להגיד, שהתודעה שלנו דווקא לא קיימת בתוך האדם, אלא איפשהו מסביבו או ממש מעליו או בממד אחר, במרחב אחר נמצאת התודעה שלנו. לאו דווקא המוח שלנו יכול להיות סוג של מודם. אולי זה מה שהוא, סוג של קולט, מודם של התודעה הכללית, במידה שהיום אנחנו צריכים לממש את עצמנו.
תלמיד: אז יכול להיות שיש תודעה כללית או שיש תודעה פרטית של כל אדם שהיא מה שאני תופס מהתודעה הכללית הזאת. אני מדבר על התודעה הפרטית הזאת, היא ממשיכה להתקיים?
הכול ממשיך להתקיים, שום דבר לא נעלם. משתנה המבנה, המורכבות, כמו בגוף שלנו, זה מתפרק לאלמנטים.
תלמיד: השאלה, האם אני זוכר שזה אני?
האני שלך לא נמצא בגוף, הוא דווקא בתודעה. והתודעה עצמה היא אינפורמציה שלא נעלמת, שמסוגלת רק לשנות את הנשא שלה. ובכלל, באיזו צורה ואיפה התודעה הזאת נמצאת, אנחנו לא מסוגלים לדעת. כך חכמת הקבלה חושבת.
פרופ' אליאב: כן, כנראה. אני יותר חושב שתודעה היא תופעה גלובלית כמו טבע, ואז התודעה הפרטית היא כמו העתק הולוגרפי, מה שאני תופס מכל המערכת, ואז הם באמת קשורים. אבל מה קורה אחרי המוות, הפיזיקה לא אומרת על זה כלום.
הקבלה בכלל אומרת שאין שום דבר חוץ מזה. שכל הגופים שלנו וכל מה שסובב אותנו, כל החלקיקים החומריים האלה והעולם הגשמי, כל זה דווקא אשליה. בכלל העולם הזה לא נחשב לקיים. לכן הוא נקרא "מדומה", "עולם מדומה". כל השאר נמצא בתודעה.
תלמיד: רצינו לגעת בעוד נושא. הקבלה אומרת שיש אור וכלי, שני ניגודים. האם יש ניגודיות בטבע? זה ריאלי או מדומה?
פרופ' אליאב: כן, בפיסיקה יש הרבה דוגמאות. אם הטבע הוא דואלי, אז החלוקה של החומר היא לחלקיקים חומריים ולחלקיקים שהם אנרגטיים, פרמיונים ובוזונים, שני סוגים של חלקיקים. יש הרבה דוגמאות כאלה. הכול בעולמנו הוא כזה בינארי או דואלי. לא משנה על איזו תופעה אנחנו מדברים, תמיד יש שני כוחות, כי בדרך כלל כל המערכות שאנחנו בוחנים בפיזיקה הן או באיזון מוחלט או שואפות לאיזון. תמיד יש שם פיצוי ואיזון של כוחות.
גם חכמת הקבלה מלכתחילה מחלקת את העולם לשני כוחות מנוגדים, המשפיע והמקבל, וכל מה שקורה הלאה זה רק וריאציות של היחסים והקשרים ביניהם.
תלמיד: מה מקובלים אומרים על החומר השחור, החומר הכהה?
האמת היא שחכמת הקבלה לא אומרת על זה כלום, חכמת הקבלה לא נוגעת בעולם שלנו. אפשר אולי לעשות הקבלות למיניהן בין העולם העליון לבין העולם שלנו, אבל גם זה בסך הכול לא ממש שייך.
תלמיד: מה חכמת הקבלה חוקרת, את התודעה האנושית, את כל מה שקשור לתודעה?
לא. חכמת הקבלה חוקרת שתי תכונות של רצון, את תכונת ההשפעה ואת תכונת הקבלה. היא חושבת ששני הרצונות האלה הם נמצאים בבסיס כל הטבע שלנו, וההשתוות, ההתאמה בין שני הרצונות האלה, מתי ומי מהם דומיננטי ואיך ומה, זה מה שקובע את כל השכבות של הבריאה.
תלמיד: מה זאת אומרת שהקבלה לא חוקרת את העולם שלנו?
היא לא חוקרת, המדעים של העולם שלנו חוקרים את העולם. חכמת הקבלה חוקרת את המדרגה הבאה מה שנקרא, העליונה יותר. היא גם כמדע, אבל בשביל זה אתה צריך להימצא באותה המדרגה שאתה רוצה לחקור.
תלמיד: איפה הגבול בין העולם הגשמי לרוחני? איך לעבור את הגבול, האם יש גבול?
הגבול הוא באדם, כלפי האדם ויחסית לאדם אנחנו אומרים אם העולם הזה הוא גשמי או רוחני. ויחסית לאדם וכלפי האדם אנחנו יכולים למדוד הכול. שוב, פה היחס הוא מאוד סובייקטיבי לעולם ולחיים, כל עוד אני חי היקום קיים.
תלמיד: במדע יש תכונות בסיסיות כאלה, זה מתבטא איכשהו בגשמיות, תכונות הקבלה וההשפעה? אנחנו כל הזמן מדברים פה על השפעה וקבלה, האם יש כזה דבר במדע?
כל חלקיק הוא מורכב כך.
פרופ' אליאב: ודאי, הפיסיקה קוונטית אומרת שיש מערכת חלקיקים שנקראת פרמיונים, ואנחנו, האטומים שלנו, של הגוף שלנו בנויים מאלקטרונים וקווארקים בגדול. שני סוגי החלקיקים האלה שייכים לפרמיונים, הם חלקיקים פסיביים, הם כמעט לא נמצאים בהתקשרות. מה שגורם להתקשרות ביניהם הם חלקיקים אחרים שנקראים בוזונים, הם אקטיביים והם כפופים לסטטיסטיקה מעניינת מאוד. אם פרמיונים הם חלקיקים אגואיסטים, אז לא יכולים להיות במקום אחד שני פרמיונים זהים, ואנחנו דווקא בנויים מכאלה. והבוזונים שמעבירים את הקשר, הבוזון החשוב עבורנו זה הפוטון, מרכיב אור, חלקיק אור, שם הסטטיסטיקה היא הפוכה, ככל שיש יותר בוזונים או חלקיקי אור באותו מקום, כך יותר טוב. לכן דווקא אותם חלקיקים הם האקטיביים, הם מעבירים את אותה ההתקשרות.
יש ארבעה סוגים של התקשרות, ולכל סוג התקשרות יש בוזון משלו, המעביר, שעושה את העבודה. הפוטון, חלקיק האור הוא המעביר של התקשורת האלקטרו מגנטית שהיא הכי חשובה לבני אדם. זה מה שהופך אותנו לשלמים. המולקולות והאטומים שלנו הם דווקא מקושרים על ידי פוטונים, חלקיקי אור, לכן אנחנו שלמים ולא מתפרקים. מה שמרכיב אותנו והופך אותנו לשלמים זה דווקא האור שמחזיק אותנו, אותם הפוטונים האלה.
ואגב, אולי זה גם קשור, וזה סוד מוחלט, למה יש דווקא שתי משפחות של חלקיקים. הנוסחאות המתמטיות מדברות על אפשרויות של מצבי ביניים, לא רק על חלקיקים אגואיסטים בלבד ועל חלקיקים אלטרואיסטים בלבד. תיאורטית היו יכולים להיות גם סוגים נוספים, אבל בטבע יש דווקא שני סוגי חלקיקים, ובשביל המדע זה סוד גדול למה זה דווקא כך.
תלמיד: בקבלה אומרים שהאור בונה את הכלי, אבל בלי הכלי אין אור, מה המדע אומר על זה?
פרופ' אליאב: הייתי יכול להביא פה דוגמה שקשורה למפץ הגדול. וכך המדע חושב, שכשקרה המפץ עצמו, ברגע הראשון אם אפשר להגיד, אז כל ארבעת הסוגים האלה שדברתי עליהם היו מחוברים לקשר אוניברסלי אחד. ובפיסיקה הקשר מועבר על ידי בוזונים, אז חושבים שברגע המפץ הגדול עצמו היו הפרוטובוזונים האלה, פרוטו אור, שאחרי זה הכול התפתח מהם.
ומה עם הפרמיונים? כי בוזונים בלי פרמיונים לפי הפיסיקה לא קיימים. אז הפיסיקה אומרת שהפרמיונים היו קיימים במצב ווירטואלי כזה, הם היו קיימים בפוטנציאל, בכוח, לא בפועל. אז המפץ הגדול התחיל בפורטובוזונים הם כבר היו ריאליים. ופוטונים אחרי זה התממשו למרות שבנקודת המפץ עצמו הם עדיין לא היו קיימים.
תלמיד: אלקטרונים, בוזונים, פוטונים הכול כזה מעניין.
אלה החלקים שלך, תגרד את עצמך תראה שאתה מורכב מהם.
תלמיד: זה בסדר, טוב ויפה, אבל החוק העיקרי של הבריאה "ואהבת לרעך כמוך", איך כל זה קשור לעשיריות לחיבורים?
על בסיס מה אתה שואל? כלומר איך לענות לך, באיזה נוסחאות, פיזיות, כימיות, פסיכולוגיות או קבליות, איזו תשובה?
תלמיד: בשפת הקבלה.
"ואהבת לרעך כמוך" הכוונה היא, שאם אני יוצא מהאגו שלי, שזה הטבע שלי, מבחינה פסיכולוגית זה הטבע שלי, אם אני מסוגל להתעלות מעל הטבע הזה תאורטית, אז אני מתחיל להרגיש את כל הבריאה אחרת לגמרי, באור שונה, בהבנה אחרת, כי אני כולי מבפנים רואה את הכול כבר באור של השפעה או אור של אהבה או אור של אלטרואיזם וכן הלאה. כלומר החושים שלי הם כבר קולטים הגדרות אחרות, ערכים אחרים, לכן העולם כבר נראה עבורי שונה לחלוטין.
תלמיד: ולמה זה נקרא אהבה?
זו נקראת אהבה כי יחד עם זה אני רוצה להיטיב לזולת, זה נקרא אהבה. אני לא יודע מה נקרא אהבה בעולם שלנו, אבל בקבלה אהבה נקראת יחס לזולת כזה שאתה רוצה למלא את כל הרצונות שלו למיניהם, לעשות מה שהוא רוצה. זה נקרא שאתה אוהב אותו.
תלמיד: זה קורה רק כשאני מרגיש את הזולת כמוני?
כשאתה מרגיש את הזולת כמוך בזה אתה מגיע לתיקון המלא שלך, יציאה מהעולם שלנו ומגבולות העולם שלנו לעולם הבא, לדרגה הבאה של השגה, של הכרה.
תלמיד: יש אהבה בפיסיקה? אוהבים את הפרוטונים, הפוטונים, אפשר להגיד כך?
פרופ' אליאב: עם קושי רב. אבל בפיסיקה יש תופעה כזאת שנקראת סינרגיה, שהמערכת לא שווה לסכום תת חלקיה, וזה כנראה מזכיר קצת את מה שהקבלה אומרת על הקשר הזה, שבני אדם מתחברים הם מתחילים להרגיש כמו אחד שלם והם כבר לא מתחלקים לכמות המרכיבים, כי המשותף הרבה יותר גדול מכמות החלקים המרכיבים את המשותף.
תלמיד: אמרת שהפוטונים קושרים את החלקיקים.
גם בחכמת הקבלה האור קושר.
תלמיד: אז בלי אור אי אפשר, האור זה החומר המקשר.
בלי אור אין כלום.
תלמיד: אפשר להגיד שאור זה הבורא?
האור הכללי זה הבורא. אבל גם בפיסיקה אם אני מבין נכון, אם לא היה מתגלה האור הראשוני הזה, אז ודאי שכל השאר לא היה מסוגל להתפתח, כל הגלים והחומר.
תלמיד: אז אפשר להגיד שהאור מחזיק גם את הגופים שלנו?
ודאי.
תלמיד: גם הרצונות שלנו מוחזקים על ידי האור.
כן. ובמידה שמתחילים בתהליך של דגרדציה זה מתפרק בעולם שלנו.
תלמיד: לכן בעולם שלנו הכול נראה מחולק לחלקים למרות שהכול אחד?
כן.
תלמיד: ומושג כזה של כוונה יש בפיסיקה?
פרופ' אליאב: מעניין דווקא איך מתחילים להתעסק בזה. כשפיסיקאים התחילו לחקור את המוח, והתחילו לחשוב אולי אפשר לתאר כל מיני תגובות כימיות, ולשייך את זה לרצונות, אז הם גילו שכמעט כל רצון אפשרי לתאר, אפילו רצונות כמו אהבה שדיברנו עליה, אבל אי אפשר לתאר כוונה, כלומר, במה שהחיה נבדלת מהאדם. אנחנו יודעים שלחיות הכוונות והרצונות דבוקים, זהים, וכמה שאדם יותר מפותח כך הכוונות שלו שונות מהרצון. וכימאים דווקא מגיעים למסקנה, וזה דווקא אותו גבול שהכימיה יכולה להאיר, שאת הרצון כן, והכוונה היא מעל הטבע.
הכוונה מעל החומר.
תלמיד: ואיך הקבלה מגדירה את הכוונה?
כוונה זה מה שאני הייתי רוצה להשיג בעזרת ההשפעה של האור העליון עלי. ולכן כך זה מתחבר עם מה שהפרופסור אומר.
תלמיד: אז זה משהו שלישי. זה לא רצון?
זה לא רצון ולא אור. אור זה המקור החיצוני של האנרגיה, רצון זה כבר מה שפועל בתוך החומר שלי. ואם אני רוצה להגיע לרצון חדש, למצב חדש, אז הרצון הזה להגיע למצב חדש הוא הכוונה. בגדול זו לא הכוונה ששייכת לחומר, אלא זו כוונה שאני משייך לאור העליון שמשנה אותי. בחכמת הקבלה זה מה שנקרא כוונה.
תלמיד: איך אתה רואה בפרספקטיבה בעתיד, האם יתפתח דיאלוג בין חכמת הקבלה למדע?
פרופ' אליאב: אני רואה שהשביל הזה שהמדע חייב ללכת בו, והמדע עכשיו נמצא במשבר, ודווקא חכמת הקבלה פותחת לו לא רק נשימה שנייה, אלא דווקא מגלה את השטח שהמדע צריך להגיע אליו.
אני בטוח שמדע וקבלה יתחברו יחד. אנחנו חייבים להוריד את חכמת הקבלה לכזאת דרגה שכבר בני אדם ממש יתחילו לממש אותה. ואז הם ימצאו בעצמם את הקשר המושלם בין מדע לקבלה, ויהיה אפשר לתאר את המדע והקבלה באותה שפה. זה מה שהייתי רוצה לראות. הייתי רוצה לראות שזה אפשרי, שכימיה או פיסיקה או כל דבר שמתואר באופן קלאסי, או כל שפה, שזה יהיה גם מתואר עם שכבות רוחניות. זה אפשרי, פשוט צריך להשקיע עבודה בזה.
תלמיד: אז יוצא שלפי הקבלה כל אחד מאתנו הוא מדען.
כן, הטבע הוא אחד, פשוט צריך למצוא שפה לתיאור הכללי שלו. זה עוד לפנינו.
(סוף התכנית)