שיעור הקבלה היומי30 מרץ 2016
שיעור בוקר 30.03.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', חלק מאמרי חברה,
עמ' 14, מאמר "אהבת חברים"
אהבת חברים
"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).
הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".
כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.
"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.
והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.
"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה."
המאמר הזה מתאר לנו את תחילת העבודה הרוחנית של האדם. זה לא שזו תחילת הנוכחות שלו בלימוד, אלא אחרי שלומד כמה זמן ויכול להיות כמה שנים, בדרך כלל זה כך, אז הוא מתחיל להרגיש את עצמו שהוא לא יודע איפה הוא נמצא, אין כוח להתקדם. אין ההתעניינות הראשונה הזאת שהייתה לו קודם, לא רואה שיצא, ימצא בזה משהו. כאן אנחנו רואים שהכל זה הרצון שמתחלף ואדם מרגיש בו את עצמו כך. ואז אם מרגיש את עצמו שתועה ולא יודע באיזה כיוון ללכת, ומתחיל לשאול את עצמו, מה אני עושה עם עצמי, לאן אני אלך, אם לא מפסיק ומבין שאין דרך אחרת אלא בכל זאת להמשיך ויום יום מביא מצב חדש, שבכל זאת ההארה פועלת עליו כל פעם יותר ויותר, ויש בזה מצב שמתאספות ההארות ומבררות יותר ויותר את הרצון שלו, אז כך מתחיל להיות יותר מבורר לו עניין השדה שהוא נמצא בו. והוא מתחיל להבין ש"שדה אשר ברכו ה'" זה לא שתועה בשדה, שה"תועה", ההרגשה היא נכונה, אבל דווקא ההרגשה, היא צריכה להביא אותו למצב הנכון, שאז מרגיש שהברכה מגיעה אך ורק מתוך זה שהוא מתחבר עם החברים, "את אחיי אני מבקש". כי בקשר עם האחרים, איך שיתחברו ואיך שיביאו את עצמם לאיזה מין חיבור, אז הם מגלים שלא יכולים באמת לראות את התבואה, כל פעם זו אכזבה רק בצורה יותר ויותר מבוררת, יותר נכונה. ואז צועקים, מתפללים, מבקשים ומה מבקשים?
כאן הבירור הוא כבר על סוג הבקשה, מבקשים להתחבר בשביל מה? כדי להרוויח, להצליח. גם זה טוב, שמבינים שיחד אפשר, בלבד.
ואחר כך מתחילים בזה שממשיכים על ידי המאור המחזיר למוטב, להגיע לערכים אחרים, שבכל זאת החיבור הנכון הוא זה שכל אחד בו מבטל את עצמו ונכלל באחרים, לטובתם, ושבאמת בנטייה הזאת הם כבר מתחילים להבין שנמצא כל התהליך, שעד כמה שהם יתכללו זה בזה, וכל אחד עד כמה שהוא מעל הרצון לקבל שכל הזמן גדל בו, הוא יתעלה, יתבטל כלפי האחרים, בזה הם יבנו את הקשר ביניהם שנקרא "שכינה". ואז זה יהיה באמת "שדה שברכו ה'".
ומהברכה הזאת, מהשדה הזה, מהקשר שכבר יבנו ביניהם, שנקרא "שדה שברכו ה'", אז משם תצא תבואה, זאת אומרת השפעה, אהבה, השגת הבורא. וכל זה, אם מגיעים לקביעת המצב הנכון שרק בקשר בינינו אנחנו יכולים שם, רק שם, לגלות את המצב העליון.
ובדרך עוברים המצבים שהתורה מדברת בהם, אכזבות, עליות, ירידות, כל מיני הבחנות שמתחילים להבין, אותן ההגדרות שכתוב בתורה ובספרי הקבלה ובתנ"ך, במשנה, בתלמוד, הכול מתחיל להתברר בדרך הזאת שמתקשרים יותר ויותר ושם מגלים אלפי הבחנות ששייכות לקשר מצד הכלי ומגיעים למילוי, זאת אומרת לגילוי הבורא בתוך הכלי הזה.
אבל העיקר מה שעומד לפנינו, וזה שאנחנו נרגיש שאין מקום לרוחניות, למימוש החיים שלנו, אלא רק בקשר בינינו, שם מתממש כל העניין הרוחני ובכלל כל החיים, רק בחיבור, בתיקון הכלי השבור.
ההרגשה הזאת שהיא מתחילה להתייצב בתוך האדם כבר אומרת על כניסתו למצרים. עדיין לפני מצרים זה נקרא שעדיין הם לא מתחילים לעבוד על הקשר ביניהם. כשמתחילים לעבוד על הקשר ביניהם, ומתחילים להרגיש שישנן שם הפרעות מתוך הקשר ביניהם, אז זה כבר גלות מצרים, זאת אומרת כוחות הפרעה שמפריע להם להתחבר, ובעצם עוזר להתחבר רק בצורה הפוכה מצד החושך, מצד הכלי, מצד ההתנגדות.
במה בדיוק אנחנו תועים, שנקרא "אדם תועה בשדה"? מה זה בדיוק?
תלמיד: האמת ששום דבר לא ברור.
אז למה לא שאלת, אם לא ברור?
תלמיד: כי קשה אפילו לנסח שאלה.
למה? תתחיל לדבר ותראה שזה לא קשה.
תלמיד: לפעמים יותר קל לשים אצבע על איפה אתה נמצא, להבין אם אתה במצרים או לא, לפעמים יש הרגשה שאתה רחוק מכל ההגדרות האלה בכלל, אולי אתה אפילו לא מתקרב ללא לרצות את הקשר, אפילו ההתנגדות לקשר מעורפלת, יש התנגדות בסיסית.
זאת אומרת, זה שאתה מודד את עצמך כלפי הקשר עם החברים, זה כבר נקרא שאתה נמצא במצרים. לפני מצרים לא מבינים, לא מרגישים, שומעים אבל זו שמיעה, אתה יודע, יכולים לשמוע אלף שנה, שום דבר לא יעזור. אלא שמתוך השמיעה זה נופל ללב ומתחילים להרגיש שרק בחיבור נמצאת שם מטרת הבריאה, נקודת החיבור עם הבורא, העולם הרוחני, החיים הנצחיים, על מנת לקבל כאלו. זה ברור איפה אנחנו, אנחנו לא ביציאת מצרים, אנחנו בכניסה למצרים.
אז אני רוצה להרוויח, להצליח בגדול, בדבר הכי גדול שיכול להיות בחיים, לא רוצה להתפשר על שום דבר, לא צריך כסף וכבוד ושטויות למיניהן ולא רוצה שום דבר, אני רוצה את הדבר הגדול ביותר בעולם הזה שאפשר להרוויח. נכנסתי בו לכמה שנים, יוצא ממנו עוד מעט, אני רוצה לקחת מהמצב הזה את הדבר הכי גדול. האם הדבר הכי גדול שאני יכול להרוויח זה אם אני מתחבר עם החברים ובתוך הקשר בינינו אני תופס את מה שאני רוצה, את אותו הרווח הגדול, האם ברור לי שרק זה באמת המטמון? כל היתר לא שייך, לא שווה, אני לא אקח אותו לאף מקום, שום דבר חוץ מזה.
האם ההבחנה הזאת היא כבר נמצאת בליבנו? לא בשכל, בלב, במקצת לפחות? שאת השכר הגדול ביותר משיגים בתוך הקשר בינינו, משיגים אותו בתוך החברה, משיגים אותו בתוך החיים האלו, לזה נותנים לנו את החיים, אנחנו באמת המיוחדים האלו שלהם ניתן, לכל החברים שלנו ניתנה ההזדמנות להשיג את זה. האם זה ברור לי? האם אני מרגיש, כן, אני נמצא בהזדמנות הזאת?
שאלה: ואם לא?
ואם לא אז תתחיל לברר מה חסר לך כדי להיות בהרגשה החדה הזאת, שזה מה שאני צריך, ששם זה נמצא. תתחיל מהשכל. שישנה מערכת, המערכת כך היא עובדת, היא שבורה ואם אני מחבר אותה, אולי דרך הלימוד, לכלי המחובר, בכלי המתוקן שם אני מרגיש את אור הבורא וכן הלאה, מצד אחד.
מצד שני אתה יכול להגיע לזה דרך המאמרים, יש פרד"ס, אתה יכול להגיע דרך כמה שפות, סגנונות לברר אותו מצב. אבל העיקר זה האם אני כבר יודע או מבין, אפילו לא מרגיש, אבל מבין שבתוך החברה, שם טמון המטמון, שם אני צריך להתחיל לחפור כדי להגיע אליו. כי מרכז החברה זה מרכז הקשר בינינו, זה נקרא שהכלי הולך ומתקן. כמו שירד מאה עשרים וחמש מדרגות, שם אני צריך מאה עשרים וחמש מדרגות להשיג, מאה עשרים וחמש מדרגות של חיבור. וכל פעם אני משיג עוצמת החיבור שזה נקרא נרנח"י דנרנח"י דנרנח"י. וכללות הנרנח"י זה נקרא "בורא".
צריכים לדבר על זה, צריכים לברר את זה. דווקא עכשיו לפני חג הפסח אנחנו צריכים את זה לברר במיוחד. שלא יאכל את עצמו אדם שלקח לו שנים רבות לברר את זה. זו הדרך הכי הכי, זה החלק או התקופה הכי ממושכת בעבודה הרוחנית. ככל שמתקדמים יותר, המדרגות הופכות להיות ליותר קצרות, התקופות האלו בין השינויים הם יותר קצרים.
כמו שאנחנו רואים את זה מהחיים שלנו, פעם היינו משתמשים בטכניקה בכל מיני דברים גדולים, מגושמים, עכשיו בדברים יותר עדינים, עכשיו זה אפילו לא בדברים הגשמיים, אלא בגלים, בכל מיני כאלו דברים שאי אפשר לתפוס אותם, ככה זה. כך זה ברוחניות, עד כמה שמתקדמים יותר, נעשות הבחנות יותר חדות, מדויקות כאלה מהירות, התדרים עולים. אז לא נורא, אבל צריכים לדבר על זה.
שאלה: מאחר שמתקרבים לחג הפסח, השאלה יכולה להיות רלוונטית. אמרת לנו שהמצב של מצרים יכול להיות מהיר. אז מה המיוחד במצב הזה של מצרים?
מצרים מתגלה לאורך כל הסולם. אנחנו אומרים שבכל מצווה ומצווה שאדם עושה, זאת אומרת בכל תיקון הוא צריך להגיד, "זכר ליציאת מצרים". זאת אומרת שכל פעם מתגלה כלי יותר גדול, אחוריים של כל מדרגה. למשל, אני נמצא במדרגה מאה ועשרים, נשארו לי חמש מדרגות, מה זה נקרא שעכשיו מתגלה אצלי מדרגה מאה עשרים ואחת? תהום גדול, נורא, חשוך, חוסר אונים וכן הלאה. מין שמעון מין השוק שמאבד את הכול, שום דבר לא רוצה, שום דבר לא צריך, כלום, אפס וזהו, מוכן להיות כמו חתול, כמו כלב ועוד יותר גרוע מזה. מתגלה מצרים ופרעה אומר מספיק לך ככה, הכול בסדר, תמשיך כמו כל בני האדם, כולם חיים, כך גם אתה. וצריכים לגבש כוחות וזה רק על ידי החברה, "אין אדם מציל את עצמו מבית האסירים" וזהו, כך מתקדמים.
שאלה: אתה תמיד מספר לנו שבסך הכול טוב במצרים, שכביכול בתקופה מסוימת פרעה הוא טוב.
לאגו, אם אתה סוגר את העיניים, הכול בסדר, בטח. מה זאת אומרת. מה חסר לך בחיים האלו אם אתה לא משתוקק לרוחניות. נתנו לך רצון נוסף לחיים האלו ואתה לא יכול למלא אותו, אז אתה "קרח מכאן ומכאן". בעולם הזה אתה לא יכול ליהנות כי יש לך רצון יותר גדול, אתה לא יוכל להסתפק במה שיש כאן. אני יושב במסעדה כאילו צריך ליהנות מכל המאכלים ומכל הדברים ויש לי משהו שאוכל אותי בפנים, שאני לא משיג רוחניות, לא יכול ליהנות מהחיים. אני הולך ליהנות מרוחניות, גם לא יכול, "קרח מכאן ומכאן", תראה מה שקורה. זה החיים שלנו.
שאלה: זה נראה כמו שדה מוקשים. זאת אומרת, איך אפשר לעבור על כל הדבר הזה בכדי לעבור את זה מהר יותר?
זה כדי לתת לך כמה שיותר מהר יכולת להחליט, שהחיפוש שלך צריך להיות בחיבור עם בני אדם, בחיבור.
שאלה: והדגש הזה נותן לך להתגבר?
זאת הנקודה של תשתית הסולם. לפני זה אתה סתם מסתובב סביב הסולם. זו כבר תשתית הסולם. לפני זה אתה נמצא במצבים של אברהם, יצחק, וכשמגיע לך סולם יעקב, אתה מתחיל כבר להרגיש שרק בתוך הקבוצה אתה יכול לעלות ושם בלבד אתה יכול לחבר את כול הרצונות שלך, גם נגד וגם בעד הכול לממש שם, זו כבר תשתית הסולם.
לכן אמרנו שזה החשוב ביותר. הנקודה הזאת היא החשובה, האם אני תולה תקווה רק בחיבור עם הקבוצה. אז כבר אני מאתר את המקום והוא קבוע לאין סוף, לנצח, הוא קבוע המקום הזה, רק חיבור, חיבור, חיבור. מה שיהיה אחרי החיבור השלם, אחרי גמר התיקון, אנחנו לא יודעים. אבל עד אז אנחנו רק בזה נמצאים. כל הסולם זה דרגות החיבור.
שאלה: מה קורה כשאין מספיק את התחושה הזאת שאתה מדבר על מטמון. מטמון זה חיסרון עמוק. מטמון אתה יודע שאתה תרוץ עליו ולא תראה ממטר?
כתוב שצריכים אולי ללכת לבית הקברות לשבת על הקבר, לחשוב על החיים. מה יש לי. לצאת לרחובות העיר, לראות אנשים שמסתובבים, מה יש להם מהחיים. כך כתוב שם כל מיני כאלה עצות, אני לא יכול להגיד מה לעשות.
המקובלים ממליצים בכל זאת לעסוק בתורה ולהיות בין החברים. כשאני נכלל בין החברים הם משפיעים עלי, אני רוצה או לא רוצה ישנה השפעה. כשאני קובע, מה שנקרא "קביעת העיתים לתורה" ואני יודע שבכל יום ויום אני חייב לעבור על איזה חלק בתלמוד עשר הספירות, על איזה חלק במאמר של רב"ש, על איזה שאלות לענות, עוד משהו לעשות, זה מחייב. את כל הדברים האלה צריכים לעשות.
ואז כבר הבורא בתוך מה שאתה קבעת ונותן הזדמנות, אתה צריך לתת תשתית, שאתה נמצא בזה. אתה מצפה שבתוך האירועים האלו שלך הרוחניים, שאתה מייצב כל מיני מצבים, הוא יאיר. ואתה תתחיל להרגיש הבחנות יותר מדויקות. איפה אני מממש את עצמי באמת כדי להתקדם? איך אני אדע איפה בדיוק ההתקדמות? במה היא? עכשיו ההתקדמות שלי בזה שאני רוצה לרכוש רוחניות. מה זה נקרא לרכוש רוחניות?
אנחנו עכשיו נמצאים בברורים מאוד רב גוניים. זו התקופה שאתם עוברים. והם כאלו בבת אחת. זה כמו בעובר שגדלים בו כל מיני איברים, מתחברים ביניהם, מתגשמים ביניהם כך, וזה מה שקורה. ועדיין לא רואים את ההתחברות ביניהם. איזו מידה שלימה של התחברות קטנה ביותר, אבל שלימה.
ולכן אין הרגשה ברורה איפה נמצאים. מה עושים. הרגשה ברורה הכוונה היא שאני לא צריך הרגשה ברורה. שאני צריך להיות למעלה ממנה. גם אין. זה כזה מצב ביניים.
תלמיד: הבעיה היא שאת הדברים האלה שמעתי אותך אומר עכשיו ושמעתי אותך גם אומר קודם הרבה פעמים, וכל פעם יש פער בין המצבים.
לבעל הסולם זה לקח כמעט עשרים שנה. וזו נשמה מיוחדת מאוד. זה "עיבור נשמת האר"י", כמו שהוא בעצמו כותב.
תלמיד: אבל איך אתה יודע שאתה באמת עובד ואתה לא נסחב פה על משהו?
עד כמה שאתה נכלל בחברה. זה הכול. אין מקום אחר ליגיעה.
תלמיד: מה זה נכלל בחברה?
אפילו פיזית, אפילו על ידי כל מיני דברים שאתה משתדל לעזור להם, דואג להם שיתחברו, שיתקדמו, שלא יברחו. בקיצור דואג כמו אבא, כמו אימא. כך כל אחד דואג לאחרים. כי מהנקודה שלך אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה.
תלמיד: הדאגה צריכה להיות במעשים ובמחשבה.
גם במחשבה, גם במעשים וגם בדיבור.
תלמיד: ומה קורה כשהמחשבה איננה, שהדאגה הזו איננה?
אז "איש את רעהו יעזרו"1. חייבים לדבר על זה אפילו שאיננה.
תלמיד: לדבר על זה שהיא איננה? להגיד לחברים שהיא איננה?
לא. כאילו שהיא נמצאת יותר טוב. לא לדבר משלילה, אלא מחיוב. כי המילים פועלות על הלב. והלב ירצה. זה הכול יוצא מתוך הפעולות. ומאוד עוזר לקרוא ב"תהילים". כי כשאתה קורא ואפילו אתה לא מבין בדיוק מה שהוא כותב, אבל אתה נמצא יחד עמו, עם דוד המלך.
גם אפילו בזמן שאתה קורא ב"סידור", מה כתוב בסידור? בסידור כתוב מה שאנשי הכנסת הגדולה היו מתוך ליבם מתפללים. ואתה קורא את המילים האלה. אין לך שום רגש, אבל אתה נכלל איתם. במה שיש להם להגיד בלב, שהם המציאו את המילים והמשפטים הללו, אתה משתייך לזה, מתחבר לזה.
אפילו בצורה כמו שהתינוק ליד הגדול והוא לא מבין. אבל אתה עושה מאמץ, ואז אתה נכלל במה שהם אמרו, במה שהם השיגו. מה הם כתבו? הם כתבו שם מה שהם השיגו. אתה הגדול, הגיבור, הנורא, וברוך אתה ה' וכולי. אין לך כלום בזה. אבל אתה נכלל במילים שלהם, ביחס שלהם לבורא, במה שהם השיגו.
זה עובד. זה פועל. זה פועל אחרת על עמך שאומר על זה בלי איזו מטרה גבוהה. עליך זה יפעל אחרת. בתלמוד עשר הספירות אתה קורה מה שהשיגו המקובלים. הקשר שלהם עם הבורא. אתה לומד, אתה נמשך להשיג איזו הבנה במה שהם כתבו. זה פועל. זה עובד.
לכן המקום הכי מועיל, אני מחובר עם החברה עד כמה שמסוגל ויחד איתם אני לומד. זה כל הריכוז הנכון של האמצעים הניתנים לנו. ואם אתה מגיע עוד עם לב שבור, דווקא מתוך האכזבה, מתוך הריקנות והכול, ויושב ונכלל איתם כמה שמסוגל, זה אתה מביא ממש כלים נכונים לחברה.
שאלה: רב"ש כותב בפסקה האחרונה שכדי לצאת ממצרים עלינו להיכנס לקבוצה. מה הוא אומר?
בעצם כל עבודת מצרים זו כבר עבודה בקבוצה. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"2 זה כבר עבודה בקבוצה. שהם רוצים להתחבר ומגלים שלא מסוגלים כי פרעה נמצא ביניהם. כי האגו לא נותן להם אפילו להגיע לאיזה חיבור. הם רק מדברים על החיבור, אבל בלב לא מרגישים כלום. מה כבר נותן להם הפער הזה?
לבנות שתי קומות. למטה דחייה, עוד לא שנאה, אבל נניח דחייה זה מזה, ולמעלה מזה רצון איכשהו להתחבר. כבר מתחילים לעבוד בשתי קומות. שבעתיד "על כל פשעים תכסה אהבה"3. זו עבודת מצרים. שהם רואים שהם אף פעם לא הצליחו להתחבר במצב שנמצאים בזה, אלא רק לברוח, להתעלות מעל הרצון לקבל ולהיות שייכים לחיבור בלבד מעל הרצון לקבל. ניתוק מהרצון לקבל, לצמצום של הרצון לקבל. זה נקרא שהם רוצים לצאת. להיפרד כל אחד מרצונו הפרטי.
תלמיד: אז מה היא הכניסה הזאת לקבוצה?
הכניסה לקבוצה זה נקרא "כניסה למצרים". והם מוכנים. זה שיוסף מקבל את האחים שלו ואין להם מה לעשות, הם מרגישים שהם לא יכולים כך להתקדם כי יש רעב בארץ כנען, והם מבינים שרק על ידי החיבור הם יכולים להגיע למטרה האגואיסטית. ואז הם באים ויש להם שבע שנות שובע. וכמה שהם יותר מתחברים, הם מתקדמים.
יש להם קבוצה, יש להם כל מה שיש. שבע שנות שובע. ואחר כך מתחילות להיות שבע שנות רעב. ומתחילים להרגיש הבחנה רוחנית קצת, ומתחילים לגלות שהם לא שייכים אליה, שהיא לא שייכת להם, ואז עוברים לשבע שנות רעב. הרעב זה לא גשמי. גם כתוב שהכול היה. ואחר כך צעקו "איפה בשרים ושומים שהיו לנו במצרים"?
היה להם כל טוב. אלא רעב רוחני. ש"התגלה מלך חדש במצרים שלא ידע את יוסף"4. "יוסף" זה סך הכול החיבור ביניהם הראשון, והתחילה עבודה קשה. כי כבר הרצון להתעלות מעל למלך, הוא כבר לא טוב, הוא שולט, הוא לוקח ממני את החיים. חיים גשמיים נותן, אין ספק, הכול נותן. חיים רוחניים, ההיפך. ברגע שאני רוצה חיים רוחניים הוא ממש מוכן להרוג אותי. מה הוא אומר? "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון".5 זאת אומרת, כל ההתחלות הרוחניות, אפילו שיהיו, תחתוך אותן.
ואז דווקא בצורה כזאת שאנחנו רואים חוסר הצלחה, למרות שמאוד רוצים, ולא יוצא, ועוד רוצים, ולא יוצא, וכך זה מתחיל שבע שנות רעב. וכאן אנחנו מתחילים כבר לבנות את הכלי ליציאה מהאגו. אז הוא הופך להיות גלות. לפני זה, זו לא גלות. אנחנו רק סופרים את שבע שנות השובע כגלות כי הוא מקדם אותנו לשבע שנות רעב, אבל זו לא הרגשת הגלות. הרגשת הגלות מתחילה משבע שנות רעב, מ"וייאנחו בני ישראל מהעבודה". שיש להם עבודה, והם עושים אותה, ורוצים לקבל שכר רוחני, את פיתום ורעמסס, ערים יפות מצד אחד, ומצד שני זו סכנה, "ערי מסכנות" שאף פעם לא נצא מזה. מצרים מסבירה לנו הכול.
תלמיד: אותו חיבור שיוסף מנסה לעשות, מאיזה שלב מתחילים לשמוע אותו?
מתחילים לשמוע אותו מזה שהם באים אליו, למצרים.
תלמיד: מה זה אומר? למה הם באים?
הם באים כדי להאכיל את נפשם, את הבטן שלהם. הם רוצים כל האחים זה בפשטות, זה הרבה יותר אחר כך מתגלה, זה לא חשוב, אבל בינתיים. כל האחים אלה תכונות האדם שבהן האדם מוכן להרוויח, להצליח בכל אחד ואחד.
ומה "יוסף"? יוסף זה החיבור שביניהם. הוא לא קיים בפני עצמו, לכן הוא כל כך בולט. הוא אומר, "מה שיש לכם זה בסדר גמור. אתם יותר גדולים ממני, מוצלחים יותר, אבל לי יש מה שאין לכם. אתם צריכים להשתחוות לי". במה? כי דווקא שאתם מתחברים, זה נקרא, "יוסף". זה לא בן אדם, מושג, מהות, הבחן, "אם אתם מתחברים אתם משיגים משהו שאף אחד מכם לא יכול להשיג, ולחיבור הזה אתם צריכים להשתחוות".
ולזה הם לא מסכימים. "אנחנו אחים, בסדר. כל אחד עוזר לשני", אבל להתחבר, זה נקרא, "לוותר", כל אחד מוותר על עצמו. לזה לא. עד שרעב נעשה בארץ כנען, בחיים שלהם כאלו האגואיסטיים שעוזרים זה לזה כשותפים. שכל אחד מרוויח מהשותפות. פתאום הם מרגישים שאין בזה רווח בשותפות כזאת, ואז הם מגיעים למצב שהם חייבים להיות מחוברים, אבל כבר בצורה כמו שיוסף אומר, שכל אחד הוא ממש משקיע את עצמו כולו בחיבור.
והם מתחילים לראות שזה באמת נותן להם איזה שכר, כיסוי. ובזה שבע שנות שובע, שמשתמשים בחיבור שלהם עדיין בצורה האגואיסטית. ואז פרעה וודאי שהוא טוב. כמה שמתגלה הרצון לקבל, כמה שהם יותר מתחברים ביניהם, הם מגיעים למצב מוצלח יותר. עד שמתחילים להתגלות מתוך העבודה שלהם שזאת לא המטרה, שהם עובדים לרצון לקבל שלהם וצריכים בעצם לעבוד לשם משהו אחר, למהות אחרת.
ואז פרעה הזה שהיה קודם להם טוב הופך להיות לפרעה הרע, שהוא מחזיק אותם על ידי כל מיני צורות השכר הזה שהוא נותן להם.
תלמיד: מה גורם לכל אחד לתלות את עצמו בחיבור?
כי אנחנו מרוויחים כשותפים. הם ביחד הולכים לצוד בשדה, מרוויחים. ממה חיים בני יעקב? הם עדיין בני יעקב, הם לא מחוברים, עדיין לא קו אמצעי, לא ישראל, אני מספר את זה בצורה גשמית, אבל באמת זו עבודה רוחנית של האדם, שהוא נמצא כבר בקבוצה, אבל עדיין החיבור שלו עם הקבוצה הוא לעצמו. אני נמצא עכשיו בקבוצה, אני משתמש בה, כי אני חושב שעל ידי הקבוצה אני משיג ממנה את הפרטיות שלי. וזה נקרא שאני לא רוצה את "יוסף", אני לא הולך להתחבר עימו עדיין.
אחר כך, בשלב הבא, אנחנו הולכים לסוג עבודה אחר, אנחנו כן רוצים להתחבר ואנחנו מוכנים להיות שקועים שם. והרווח הוא רווח משותף שלנו, ואנחנו עובדים במסירות נפש, כמו למשל בקומנדו. זה נקרא בני ישראל שכבר במצרים, בשבע שנות שובע. כמה שמשקיעים, כמה שנותנים, נותנים את כל הנשמה, אבל כדי מה? כדי להרוויח יחד, כי רואים כבר שבלי רווח יחד, אף אחד לבד לא יכול להשיג כלום. אבל על ידי זה קונים הרגשה, הבנה מה זה לעבוד יחד.
ואחר כך מתחילים להתייאש מזה, כי זאת לא המטרה. המאור המחזיר למוטב בינתיים פועל על כל פעולה ופעולה שלהם, ואז הם מתחילים לראות, "מה אנחנו מרוויחים מזה"? הרווח צריך להיות יותר גבוה, יותר נעלה, פתאום מתגלה איזה יחס לבורא. אז לא רואים כוח עליון, א-לוהים בפרעה, אלא כבר רואים שהוא נמצא כנגד איזה כוח יותר גבוה ממנו. שהוא או קרש קפיצה, או מפריע לנו, או עוזר לנו מפעם לפעם.
וכבר מתחילים להתייחס בצורה עניינית לחיבור ביניהם, שהחיבור צריך להיות כבר לא סתם כחיבור. אלא לחיבור חייבת להיות כבר מגמה, משימה, צורה מיוחדת, תוספת שנקראת "כוונה", ואז זה שבע שנות רעב. אנחנו נדבר על זה, אנחנו נלעס את זה טוב מאד.
תלמיד: ברגע שמתחילים לעבוד על החיבור מתוך שותפות, מהי השותפות הראשונה שעליה עובדים?
שהקבוצה צריכה לתת לי רווח. בהתחלה נניח אני בא לקבוצה כמו לכיתה בבית הספר, אני לומד. יש מורה שמלמד בבת אחת מאתיים איש, ואני ביניהם. וודאי שהייתי מעוניין אולי ללמוד כאחד מולו ולפעמים לא, תלוי, כי למה אני צריך שילחץ עלי כל הזמן, כך אני יכול גם לבחור לעצמי איזו צורת לימוד נוחה לי יותר. אבל אתה בא לבד, אין לך שום קשר עם הקבוצה ואין כלום.
אחר כך אתה לאט לאט נכלל בקבוצה, בשביל מה? ככה. אתה שומע שכדאי וכולי, ואז אתה מתחייב מחוסר ברירה, מטעם בושה, מטעם משהו, לא מטעם המטרה. עוד לא נקבע בלב ההבחן הזה שמשיגים הכול בתוך החיבור בין בני האדם, והם לא בני אדם אלא הרצונות השבורים, המרוחקים. זה לוקח הרבה זמן.
תלמיד: אני שואל על המעבר מהשלב שאהאדם מגיע לבד לשלב שמתחילים להגיע ביחד.
אתה פתאום אפילו מזהה את הנקודה הזאת שאתה מתחיל לענות לעצמך בכל מיני מקרים, כשרע לי אני אברח אליהם, אני אתכלל בהם, אתכם גם אני אסתדר. מתוך הייאוש מכוחות עצמך, אתה כבר מתחיל לשייך את עצמך לחברה. זה הופך להיות מחוסר ברירה, כהצלה, אני בעצמי מאד חלש, אני אתכלל בתוכם, אני אקפוץ איתם על העגלה הזאת אולי אגיע, זו כבר התקדמות. לוקח כמה שנים טובות עד שהאדם מתחיל לחשוב שבאמת בחברה נמצאת אותה ההצלה, אותו מכשיר שמציל.
תלמיד: מה לעשות עם הכאב שנוצר בין הפער לזה שמגיע לבד לזה שמאד רוצה להגיע יחד איתם?
זה הופך להיות לשמחה. אני שמח מזה שכל אותו כאב שהיה לי כשהייתי מיואש מכוחותיי עצמי, עכשיו אני מתחיל מתוך זה לקבל נטייה לחברה, אני שמח דווקא וכבר לא מיואש. זאת אומרת, הייאוש צריך להיות מהמדרגה הקודמת, ונותן לי דווקא שמחה למדרגה הזו, שאני דווקא בזכות הייאוש הגעתי לאתר את החברה כמקום עבודה, מקום של מאמצים, למקום של גילוי הבורא, ולמקום של התיקונים שלי, הכול בה. ואני מתחיל להרגיש שחברה זה לא בני אדם, אלא זה איזה מין מושג רוחני, פנימי, רגשי, שלא שייך לגופים, ששייך לכוחות שנמצאים בהרכבה מיוחדת ביניהם.
תלמיד: מה נותן את החיות הזאת להמשיך, מאיפה חומר הדלק?
אתה בינתיים מחובר עם החברה ואתה מקבל דרכם חומר דלק. אתה בינתיים נמצא בשגרת של הלימוד, בהפצה ובהשתתפויות האחרות שיש לך עם החברה, וגם מה שהיה לך קודם, בכל זאת, הוותק הזה הרוחני שצברת, כל זה פועל ונותן לך אפשרות להמשיך.
הבורא לא זורק סתם את האדם. אם באמת מגיע לאדם, הוא כבר נותן לו כל מיני כאלו רצונות שכדאי לו לעזוב. ומה אנחנו רואים, מה הם משיגים? איפה הם נמצאים אותם החברים שעזבו אותנו? מה סך הכול הוא הולך להרוויח? במה הוא הולך להצליח?
אלא צריכים להבין שקרה משהו בכל אחד ואחד מהם שעזב, שהוא היה בוגד בנו. וברוב המקרים אנחנו מרגישים את זה ושומעים את זה מהם. שהם מסוגלים לעשות לנו בכל מיני צורות כביכול נזק, כי אחרת הבורא לא היה מוציא אותם, אחרת האדם היה איכשהו נשאר אתנו באיזו צורה. ישנם אנשים שהם באים פעם בחצי שנה, וזה בסדר.
תלמיד: בתהליך המעבר, להיות תלוי בחיבור משותף, לאט לאט. אין מילוי ברצונות האחרים. כאילו הוא סוגר לך את כל שאר הרצונות והוא תולה אותך רק בדבר אחד.
זה מצוין. יותר טוב אם היה פותח לך רצונות אחרים?
תלמיד: לא.
מה אתה שולט בהם? היית רץ למלא כל מיני דברים אחרים.
תלמיד: ממה אני חי?
אתה חי מזה שאין לך שום דבר, רק מהמקיף שמושך אותך. תשתדל אז למלא את עצמך מזה שאתה תקבל מהחברה, מהחברים. זה כמו שבעל הסולם מסביר לנו בסוף ה"מאמר לסיום הזוהר", שזורקים לאדם את החבל כשהוא טובע בנהר, והוא צריך לתפוס את החבל, והחבל תמיד נמצא לידו, רק צריך לתפוס אותו.
ממה לחיות? זה לא רק לחיות, אלא הלוואי לא למות, זאת אומרת להתנתק בכלל מאיזה קשר עם הרוחניות ולהישאר בבהמה. אם אדם מחליט רק להישאר בבהמה אין שום בעיה, חוזר לסורו וזהו. אישה, ילדים, עבודה, נח עד סוף החיים. בשביל מה הוא חי זה ענינו. אבל הוא חייב להרגיש שאין לו שום דבר, וודאי. חיי צער, אבל בחיי הצער האלההוא צריך גם על ידי החברה לתת להם חשיבות, כי זה חשוב. עד שפרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול ויש לו צער גדול ואז הוא מוכן להתעלות ממנו, אחרת "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".
תלמיד: אני שואל, על לאכל את בשרו, אתה יכול לטבוע בתוך הצער, איך לא לטבוע בתוך הצער. מה גורם לאדם לא להיות שקוע דווקא, אלא להיות למעלה מזה?
כאן ישנם כמה אמצעים. א. השפעת הסביבה. ב. קביעת עיתים לתורה. הכי עוזר זה ללמד, להפיץ, זה עוזר הכי טוב. אתה גם נכלל מהחיסרון של האנשים שבאים אליך ואתה נכלל ומשפיע להם ומקבל מהם חיסרון, אתה כבר מתחיל להיות כמעבר, לא כאיזה מקום סתום שלא עובר דרכו כלום.
לכן כל אחד ואחד בכמה שהוא מסוגל, אפילו שיהיו לו חמישה תלמידים באיזה חור, לא חשוב איפה, כדאי לו להיות ראש לקבוצה קטנה. אנחנו נצטרך רק לשמור על האנשים האלו שלא יתנתקו מאתנו ויעשו לאיזה רבנים קטנים עם החסידות שלהם. אבל אם הולכים נכון זה עוזר ביותר.
תלמיד: הציור הפנימי שיש לו מול העיניים, שאליו הוא רוצה להגיע, מה הוא צריך לראות כל הזמן, למה משתוקקים?
משתוקקים להגיע למצב שיקבע בליבי צורה רוחנית שהיא נמצאת כחיבור של הרצונות הזרים, ואני בתוכם. אין יותר. את מערכת האדם הראשון אנחנו צריכים לשחזר.
תלמיד: מה זה החיבור הראשון בין הרצונות? חיבור גשמי זה ברור. מה זה חיבור בין רצונות?
אנחנו לא יודעים איזה רצונות יש לכולם, ולא אכפת לי, אלא אכפת לנו שהם כולם מכוונים למטרה אחת, שכל אחד מבטל את עצמו ומוכן להשתמש בכל הרצונות שלו כדי למלא את רצונות הזולת.
שאלה: אני רוצה לשאול על המטרה. מה מחכה לנו בקצה הסולם?
תשתית הסולם היא, שאנחנו מתחילים להבין שהכול בא אך ורק בתוך הקשר בעיגול, בתוך מרכז העיגול. שם אני מגלה את כל החיים הרוחניים, את המימד העליון, ושם אני מגלה את האמת. וברגע שאני נכלל שם, כל היתר מתחיל להיות מובן לי עד כמה העולם נעלם, מדומה.
תלמיד: כדי שאני ארוץ לאיזו מטרה, המטרה צריכה להיות ברורה גלויה וגדולה יותר מהמצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו.
מה פתאום. מה זאת אומרת המטרה צריכה להיות גלויה ברורה? אני לא יודע איזו מטרה. אני לא יכול לברר אותה. איך אני יכול לראות עכשיו מטרה, באיזה כלי?
תלמיד: איך אני יכול לתלות את הסבל שלי עכשיו ולהגיד שזה הפתרון אם אין לי מושג על המצב הזה? אין לי תמונה אין לי ציור של הפתרון הזה, שהוא דווקא שם.
אתה לא יכול לתאר מטרה רוחנית בכלים הגשמיים שלך. אין לך כלים. זה כמו שתלך ותלמד חתול מתמטיקה גבוהה.
תלמיד: בגלל זה לחתול אין רצון ללמוד מתמטיקה גבוהה.
ולך אין רצון גם לרוחניות. נכון.
תלמיד: איך אני יכול לפתח אצלי רצון למשהו שאין לי שום מושג בו?
אתה יכול לעשות את זה על ידי פעולות, שאתה מתחבר עם אחרים ודורש את המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: מאיפה יש כוח לעשות פעולות אם לא יודעים מה התוצאה שלהם?
מהמכות, אתה רוצה לברוח מהן.
תלמיד: למכות יש מגוון של פתרונות כאילו קלים.
אחרי שאתה מתייאש מכל הפתרונות האלו, אתה מגיע למצב שנקרא "הבורא שם ידו על גורל הטוב", אין לך ברירה, אתה מגיע לפתרון שנקרא "חכמת הקבלה".
תלמיד: זאת אומרת עד שלא מתגלה לי הבורא אני לא יכול ממש לזוז לשום מקום.
זה לא נקרא שהוא מתגלה. מה זה מתגלה?
תלמיד: "שם ידו", מי שם את ידו?
איך הגעת לכאן, מי משך אותך? מה אתה רוצה, התגלה לך הבורא?
תלמיד: לא, אשתי הכריחה אותי.
אומרים שזו ברכה, נעשתה עבודתו על ידי אחרים.
תלמיד: אנחנו כל הזמן מדברים על מצרים, על הגלות, על האמצעים, אנחנו מדברים שחיבור זה יפה, איך לבנות את הבסיס לסולם. אני מרגיש כאילו כל השאלות שלנו מכוונות לאן אנחנו הולכים. מה זו המציאות הזאת?
לא. אצלך יש רק בעיה אחת. אנחנו צריכים לתת מאמצים בחיבור בינינו כמה שמסוגלים. על המאמצים שלנו להתחבר, כביכול להתחבר, משפיע מאור המחזיר למוטב ומביא לנו לב חדש ושכל חדש. אנחנו בזה משדרגים את עצמנו ומתחילים להרגיש יותר ולהבין יותר. ושוב נמשכים לחיבור על ידי כל מיני אמצעים גשמיים מכניים, בתקוה שיבוא המאור המחזיר למוטב. יושבים בעשיריות, דנים, מתחבקים ושרים יחד, גן ילדים ממש. וכולנו צבועים וכולנו אגואיסטיים, לא חשוב, אנחנו מבינים את זה ולכן מצפים למאור המחזיר למוטב. שהוא מגיע ומשנה אותנו עוד קצת.
יש לך אמצעים ברורים אבל לא שאתה עכשיו רואה את המטרה. במה אתה תתקדם למטרה, בכוח האגו שלך? תגיד תודה רבה שהיא נסתרת אחרת היית רץ כמו גנב לפני כולם וצועק "תתפסו את הגנב".
תלמיד: יש במטרה הזאת סוף לייסורים? אני יכול להגיד לעצמי, אני מאמין לך למרות שאני לא יודע בדיוק על מה אתה מדבר.
בכל העבודה הזאת יש סוף לייסורים בזה שאתה מתחיל לאהוב את הייסורים והם הופכים להיות לתענוגים. עד כדי כך הכול מתהפך. במאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך" אתה יכול לראות שכל הרע הופך להיות לטוב, על ידי מה? על ידי זה שאתה מתהפך, לא הרע ולא הטוב מתהפכים אלא אתה מתהפך. המכשיר שקובע שזה רע וזה טוב הוא משתנה, לא הרע והטוב משתנים. אין בהם מה להשתנות, זה הכול טוב. הכול מלא באור אין סוף.
תלמיד: אין לי חוץ מאמונת חכמים בשום דבר לאחוז.
אני לא יודע. אם אתה מכיר את החכמים והאמונה שלהם ואתה יודע איך לתפוס אותם ולאחוז בהם, טוב.
תלמיד: מישהו מספר לי משהו מהכתוב, ממך, ואומר לי לשם טוב ללכת. אין לי על הטוב הזה שום אחיזה.
זאת אומרת "אמונת חכמים", בוא נפרש. מאין ברירה, אני קיבלתי הרבה מכות ואכזבות ואני כבר לא מאמין לכלום, אפילו לעצמי ולא שכל ולרגש שלי, ולאף אחד, אז אין לי ברירה אני שומע לאדם שנראה לי שיש לו משהו. למה, כי הוא חכם? לא יודע אם הוא חכם אבל אין לי ברירה. תן לי משהו אחר, אין. זאת אומרת מתוך האכזבה. זה נקרא "אמונת חכמים" בינתיים, טוב.
תלמיד: אני לא רואה משהו אחר.
בסדר, אני מסכים אתך. בסדר גמור.
שאלה: בקשר לחמור שטועה בשדה. אני מרגיש שאנחנו מהבוקר סוג של חמורים.
החומר. חמור זה חומר. שהוא טועה בשדה כי לא יכול למלא את עצמו וכל הזמן טועה, ואז הוא מגיע להחלטה שחייבים למצוא איזה כיוון נכון.
תלמיד: הוא אומר "בא לידי מצב שהוא חושב שהוא אף פעם לא יגיע למטרה שהוא צריך להגיע", זה בסדר להיות חמורים או שאני צריך להיות חכם?
בכל מדרגה, בכל מצב המטרה היא אחרת, המטרה כל הזמן משתדרגת. זה שאני רציתי להצליח בכל החיפוש שלי בחיים וראיתי שזה לא כדאי וזה לא כדאי וזה זמני וזה זה, אני רוצה לקבל משהו נצחי. אני רוצה משהו שאני לא אצטער אחר כך על זה שאני השקעתי בו. תראה כמה אנשים יש לך בעולם וממה הם נכנסים ויוצאים, אין להם שום דבר ביד. אני רוצה להשיג בחיים האלו משהו שזה שייך לנצח. זה האגו שלי. האגו שלי הוא בריא, הוא חזק, אני לא רוצה לפרוט אותו לכל מיני תענוגים קטנים. הם צריכים להיות בדרך, אני לא אומר שלא, אתה צריך להשתמש בכל התענוגים הקטנים, נכון, אבל המטרה העיקרית חייבת להיות לפניך ואתה הכול עושה כדי להשיג אותה.
תלמיד: אדם טועה בשדה, פירש בעל הסולם, כאילו לא צריך להיות עם שכל, אל תשתמש בשכל שלך. אז אנחנו מהבוקר מנסים להבין בשכל.
אנחנו לא מנסים להבין בשכל הבחנות רוחניות. אלא אנחנו רוצים להבין בשכל את השלבים שאנחנו עברנו ואיזה שלב נמצא לפנינו ועל זה אנחנו דנים. השלב שנמצא לפנינו זה שלב שאנחנו צריכים לקבוע, שהכול מתבצע בתוך החיבור, בתוך החיבור בינינו. ובחיבור הזה יש שלב שאנחנו מתחברים בצורה אגואיסטית. ואחר כך יותר ויותר על ידי המאור המחזיר למוטב, מתחילים להבין שאנחנו יכולים וכדאי וצריכים דווקא להקריב את עצמנו. ובכמה שאני מקריב את עצמי, דווקא בהקרבה הזאת, בנתינה הזאת אני מתחיל להרגיש את המהות הרוחנית, הנצחיות שבדבר.
דברנו אתמול על הטרוריסטים שהולכים למות. על האדם שזורק את עצמו לכביש כדי קצת להרגיש משהו למעלה מהחיים הגשמיים, מהאגו, מעל החמור.
תלמיד: השכל מפעיל את האגו. אני צריך למצוא את הדרך איך אני מוריד את השכל הזה. לוותר על האגו שלי קצת ואז באמת אפשר אולי להתחבר עם החברים, הרי זה מה שמפריע לי.
זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". המאמצים שלך לא נכונים. "אני עכשיו אוותר על האגו שלי, אני עכשיו אעשה", זו עבודה בגשמיות שכך עושים בני אדם, שמוותרים על האגו הזה. אני רוצה להיות חכם, אני מוותר על השינה, אני מוותר על זה ועל זה ועל זה, העיקר בשבילי להשיג. אז אני מחליף פרה בחמור.
כאן אנחנו לא מוותרים, אנחנו לא מסוגלים לוותר, אנחנו מצפים למאור המחזיר למוטב כי האור שלי הוא. כמו העטלף והתרנגול. אני משתמש באור העליון שישנה אותי ולא שאני עכשיו אעשה מאמצים ויצא ממנו משהו. אני אעשה מאמצים כדי למשוך מאור המחזיר למוטב, זה כל ההבדל בין חכמת הקבלה והעבודה נגד הרצונות.
לכן העבודה שלנו לא נראית, כי אנחנו משתמשים במכשיר אחר לגמרי ממה שמשתמשים ברחוב. שם יש לך אנשים, אתה רואה כמה זמן, כמה פעמים החבר מעלה את המשקולת שלו ועוד כל מיני, כך שרואים את העבודה. אני הולך שעות לשבת על הספרים כדי ללמוד אותם, לא. המאמצים שלנו הם רק, על ידי מה אנחנו יכולים להזמין את המאור המחזיר למוטב. אני לא מברר כלום, הבורא מברר. אני עושה רק מאמצים כדי למשוך מאור, להיות כמה שיותר קרוב למאור, אין אחרת. כל התורה היא רק מאור, "כי מאור שבה מחזירו למוטב".
ואיפה מגיע המאור? למקום החיבור בינינו, זו התכונה המתאימה לו. אנחנו מוותרים על עצמנו ומתחברים ואז הטבע של החיבור הוא הכי קרוב לטבע של המאור. כי א' יש לי שם ביטול עצמי. ב' יש לי שם השפעה מסוימת לחברים.
בעולם שלנו אין לך מבנה שאנחנו יכולים לעשות מעצמנו, מהרגשות, מהמחשבות, מהנטיות שלנו חוץ מהחיבור הזה, ועליו משפיע המאור. החיבור מתחיל לקבל צורה, הוא מקבל כוח הדדי, אנחנו מתחילים להתחבר בינינו, אנחנו יכולים לבנות איזה כלי. ואז האור מחזיק את הכלי הזה, אחרת אפילו אין נקודה, מכל שכן שמהנקודה הופך להיות כלי.
ראית איך עושים כלי, כד נניח. יש לך חתיכת חֵמר ומתחילים להכניס שם בפנים משהו, הוא מסתובב ואז הופך להיות כלי. כך נבנה מנקודה אחת, מגוף אחד, ללא צורה ולא כלום. תן לאור לעשות ממנו כלי. אז כל המאמצים שלנו חייבים להיות איך להתחבר שהאור ישפיע לפי השתוות הצורה. זו כל עבודת מצרים.
שאלה: אדם מגיע למצב שהוא טועה בשדה. כשהוא מבקש את האחים שלו, הוא מבקש שהם יבואו לעזור או שהוא מתחיל לחפש אותם בשדה?
הוא נכלל בתוך הקבוצה עד כמה שאפשר, זה נקרא שהוא מבקש עזרה. הוא נכלל פשוט בכמה שאפשר. והם מחזיקים אותו והוא מחזיק אותם, ואז בצורה הדדית כך הם בונים תנאים להשפעת המאור המחזיר למוטב. אף אחד לא עוזר כאן לשני. העזרה באה רק על ידי מאור.
לבנות חברה שכל הזמן תדאג להשפעת המאור האופטימלי בכל רגע ורגע זאת כל העבודה שלנו, כלום חוץ מזה אנחנו לא צריכים לעשות. כלום, אין.
תמצאו לי משהו שאנחנו צריכים לעשות חוץ מחיסרון להתחבר יותר מהרגע, רק את זה אנחנו צריכים. בכל רגע, עוד יותר, עוד יותר, עוד יותר חיבור, זה הכול. אנחנו מתפללים מתוך זה, רוצים, צועקים, מבקשים, גדלות הבורא דורשים וכן הלאה, הכול כדי שנהיה יותר מחוברים, אבל על ידי המאור המחזיר למוטב. אנחנו לא בעצמנו מתחברים, לא לשכוח, לא אני והכוח שלי עושה את החייל הזה.
שאלה: בעניין הביטול לפני הקבוצה. מתוך הטבע שלנו קל לנו בעיקר להתבטל כשזה נוח.
אבל זה לא נקרא לבטל את עצמו כלפי הקבוצה. זה נקרא לחפש מקום יותר נוח.
תלמיד: כן. אז איך אנחנו שוברים את מחסום הנוחות ובאמת שמים את עצמנו כאילו ערומים, חשופים בפני הקבוצה? בלי הסתייגויות.
למכור את עצמו לקבוצה, פשוט מאוד, זה נקרא מסירות נפש. שאדם יבין שאם הוא מאבד את עצמו בתוך הקבוצה, שם, בתוך הפעולה הזאת, כשהוא הולך להרוג את עצמו כמו שהיד, אז כשהוא הולך כך להרוג את עצמו בתוך הקבוצה, למענם, זאת הפעולה הנכונה. זה נקרא מסירות נפש.
תלמיד: אז כמו שהסברת, אתה חייב להתבטל ואתה חייב להשפיע לחברים שלך, לאחים שלך, ואתה בעצם לא יכול לעשות את זה עד שאתה מתכלל ממש עם הקבוצה.
אתה לא יכול להתכלל אם אתה לא עושה מאמצים. המאור המחזיר למוטב בא לפי המאמצים. האור בא על התנגדות. צריכה להיות איזו התנגדות, שעליה מגיע האור. האור נמצא בכל מקום. אלא אם יש לך משהו שמתנגד, איזה חומר, אז האור מתגלה על ידו.
אז מה אתה צריך לעשות?
שרטוט מס' 1
(ראו שרטוט מס' 1) יש לך משהו שמתנגד, רזיסטור, מצד אחד יש פוטנציאל אחד, רצון אחד, ומהצד השני שלו זה הרצון השני, וביניהם יש לך פער, בין הרצונות. ואז האור יכול להתגלות, האור המקיף. זה נקרא בין מצוי לרצוי, רצון אחד הוא מצוי ורצון שני הוא רצוי, כשאתה רוצה להיות במצב אחר.
עכשיו אני נמצא בחיבור אחד, ובצד השני זה החיבור השני. אם יש לי נטייה לזה, ואני משתדל לתאר אותו כדבר רצוי, אז מגיע המאור המחזיר למוטב ומבצע את הפעולה. האור מבצע, הוא לוקח אותי מהחיבור הנוכחי לחיבור השני, הרצוי.
תלמיד: אז תוך כדי שאני כך נכנס לתוך הקבוצה, מתכלל עם החברים, אני צריך להניח שלכל אחד מהחברים יש את הרצון השני הזה.
אני לא עושה ביקורת על מה שיש להם. הבורא נתן לי את הקבוצה, הוא מביא אותי לקבוצה, הוא שם את ידי על הגורל הטוב ואומר "קח לך", אני לוקח. אני לא עושה ביקורת על הקבוצה. אם הקבוצה לא מוצאת חן בעניי, אני חייב לעזוב. אני חייב לקבל את הקבוצה כמו שהיא, ורק להשקיע את עצמי בה. אני לא בא לקבוצה כדי לשנות אותה.
עד היום אני מקבל הרבה מכתבים מאנשים שהיו איתנו יחד, שהם כותבים לי וממליצים לי לעשות כך או כך מתוך ה"חכמה" שלהם. איפה הם מוצאים את החכמה הזאת, אני לא יודע, אבל כנראה שהם חושבים שמוצאים והם כותבים לי כל מיני דברים, המלצות מה לעשות בקבוצה. בינתיים יצאו בעצמם, נמצאים בבית, נעשו יותר חכמים, וכותבים.
תלמיד: אני לא מנסה למתוח ביקורת, אלא להבין טוב את התפקיד שלי בתוך הקבוצה. איך אני עוזר להם, איך אני מממש את עצמי נכון כלפיהם?
לממש את עצמי בתוך קבוצה אפשר בשני דברים כי סך הכול הכלי שלנו נמדד לפי שני פרמטרים, הבחנות. אחת זו העביות והשנייה זו הזכות. זאת אומרת אני יכול להשפיע לקבוצה בזה שאני מביא לקבוצה רצון גדול מאוד, אני בוער כולי להשגת המטרה, ומצד שני אני מביא לקבוצה התפעלות גדולה מהמטרה. את שני הדברים האלה אני צריך להביא לקבוצה.
תלמיד: תודה רבה.
תתחיל להיות ברעידה, בין זה לזה, מחיסרון למילוי.
שאלה: בעבודה הזאת מצד אחד אני צריך לעבוד בזה כמה שצריך, עשרים שנה אז עשרים שנה, עד סוף החיים אז עד סוף החיים, מצד שני צריך לדרוש יציאה ממצרים כאן ועכשיו, כל רגע. איך לשלב בין הגישות האלה?
לשלב בין זה שאני רוצה כאן ועכשיו להשיג את המטרה, ומצד אחד להסכים להישאר במצב הזה לנצח, אני צריך כל הזמן לעבוד על שתי הנקודות האלה, האחת שייכת למלכות והשנייה שייכת לכתר.
כתר זו דבקות בבורא, ואז אני מוכן להישאר במה שיש, זו השלמות נותנת לי, הנקודה הזאת נמצאת בכל מצב ומצב. השנייה זו נקודת המלכות, ואז היא מלאת חיסרון, שחורה. ואני צריך להבין ששתי הנקודות האלו, כמו שנאה ואהבה, צריכות להיות יחד, במבנה אחד. והרוחניות דווקא תתגלה ביניהן, כט' ספירות.
(סוף השיעור)