שיעור בוקר 20.03.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פסח - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: אנחנו לומדים בחומר לימוד בנושא פסח. נקרא קטעים נבחרים מהמקורות, נמשיך מקטע מס' 12. הגענו לכותרת "יוסף ואחיו – את אחיי אנוכי מבקש".

אנחנו לומדים עכשיו את כל התהליך שכל אחד מאיתנו צריך לעבור בצאתו מהרצון לקבל שבו נולדנו וגדלנו, עד שקיבלנו קריאה, כרוז, הזמנה מלמעלה, כדי שנוכל לצאת ממנו, שנרצה לצאת ממנו, איזה דחף, משיכה, ולכן הגענו לחכמת הקבלה. ודאי שלא האדם בעצמו בוחר, אלא מובילים אותו, אבל כשמובילים אותו בדרך, נותנים לו גם מקומות שהוא צריך להוסיף משהו מעצמו.

ככל שהוא מתקדם בדרך, כך נותנים לו יותר ויותר אפשרויות להשתתף בהתקדמות שלו, להוסיף רצון מעצמו על ידי זה שהוא נכלל עם ספרים ואנשים נכונים בדרך שיכולים לסייע לו, ועל ידי לימוד בכל מיני זמנים ומצבים. וכך, חוץ מזה שמעוררים אותו, הוא מוסיף מעצמו יגיעה שיכולה לעורר אותו יותר, חוץ מהמאור שמאיר לו קצת מלמעלה, הוא בעצמו מעורר את האור הזה מלמעלה בהשתתפות שלו, ואז על ידי אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא, על ידי התעוררות מלמעלה והתעוררות מלמטה, האדם בעצם מתקדם.

עד שהוא מתחיל להרגיש שהרצון לקבל שלו הוא דבר רע, הוא מפריע לו, עד כדי כך שהוא רוצה להיפטר ממנו. הוא מנסה להיפטר, ורואה שלא מסוגל, ואז הוא מרגיש שהוא זקוק לסביבה שממנה בעצם הוא נפעל, מתפעל, ויכול להוסיף את היגיעה שלו, את הרצון שלו, את המשיכה קדימה, מפני שקנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם שלו, מהמקום, מהדרגה שלו ומעלים אותו לדרגה אחרת יותר עליונה. על ידי זה הוא משקיע יותר, מבין ומרגיש יותר, עושה בירורים וכך הוא מתקדם.

זו דרך לא פשוטה וארוכה. אם היינו לומדים דבר חיצוני, היינו מתקדמים יותר ממה שמתקדמים בלימוד חכמת הקבלה, כי כשאנחנו לומדים דברים חיצוניים, מדע או פסיכולוגיה, אנחנו לא צריכים בעצמנו לעבור את הדברים שעליהם לומדים. אבל כאן אנחנו עוברים על עצמנו את המצבים הללו ולכן אנחנו מבולבלים. אני לא יכול לעשות כל מיני ניסיונות על עצמי ולהיות תחת הניסיון הזה, וגם ללמוד אותו מבחוץ כמו מדען שלומד את הדברים האלה בצורה אובייקטיבית.

ולכן הבעיה שלנו היא שאנחנו גם סובייקטיביים מחוסר ברירה, כי אנחנו עוברים כל מיני מצבים ואנחנו לא יודעים בעצמנו איזה מצבים אנחנו עוברים, ואנחנו גם רוצים לדעת עליהם, מהם המצבים האלה, במה אנחנו יכולים להשפיע עליהם, איך הם משפיעים עלינו. זו הבעיה, שללמוד על עצמנו קשה לנו מאוד, כי אנחנו בעצמנו נמצאים בכל המעברים.

אם כך, איך אנחנו יכולים ללמוד על עצמינו? כל מדען יגיד שזה בלתי אפשרי כי אנחנו לא נמצאים בנקודה אובייקטיבית שמאפשרת לנו לראות את הדברים מהצד, לקבע איזה נתון וללמוד דברים אחרים בלעדיו או איתו, כפי שאנחנו עושים בדרך כלל במדע.

ולכן המקובלים אומרים שיש לנו אפשרות לעשות זאת בתנאי שאנחנו נכנסים לחברה, לעשירייה. כשאנחנו נכנסים לעשירייה, אנחנו יכולים לממש את ההתקדמות שלנו בצורה אובייקטיבית. אני מסתכל על האחרים, אני רואה איך הם מסתכלים עליי, אנחנו בעיקר דואגים כל הזמן להיות יותר מחוברים מיום ליום, ולהרגיש יותר זה את זה בצורה פנימית.

לא כמו בני האדם הרגילים, אלא אנחנו מייחדים את הרצונות ואת הכוונות שלנו לבורא, בצורה כזאת שאנחנו משתדלים שהרצונות והכוונות שלנו לבורא, יתקרבו זה אל זה. ולא חשוב לנו של מי הרצון ושל מי הכוונה, אלא העיקר שהם יתלבשו בכל אחד ואחד ובכולנו יחד, ואנחנו לא כל כך רוצים לעשות כאן איזה בירורים של מי הרצונות, של מי המחשבות, של מי הכוונות, וכך אנחנו מגיעים למצב שיכולים להתקדם, יכולים למיין את הרצונות והכוונות, ולא חשוב לנו של מי הם, אלא חשוב להם שהם יגדלו, שהם יהיו יותר חזקים, יותר כאחד בהתחברותם. זו הדרך עד שמגיעים לרצון אחד, לכוונה אחת, עד שנוכל ממש להרגיש על עצמנו, שלא כל אחד חושב על עצמו, אלא כל אחד חושב כבר על הקבוצה, וה"אני" נכלל בזה.

ולא יכול להיות שיש כאן "אני" ועוד מישהו ועוד מישהו, אין. אין חברים, ישנה רק קבוצה ובה, בכוונה הזאת, ברצון הזה, אנחנו חיים. ואת זה אנחנו צריכים לייצב כמה שיותר יחד וחד מכוון לבורא, והשפיץ של ההתקדמות שלנו זה הבורא, אליו אנחנו רוצים להגיע.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לצמצם את עצמנו, את הנטיות, הרגשות, הכוונות והמחשבות - כך שהן כולן יתחברו ויקבלו את צורת הבורא.

וזו בעצם העבודה שלנו. בעצם אנחנו חוזרים בזה לצורת האדם הראשון, ממנה הוא נפל ונשבר, כי הבורא סיבב לו כך. ואנחנו כבר צריכים לחזור לאותו מצב, אבל בתוספת רצון לקבל אגואיסטי גדול שמפריד בינינו. ויחד עם כל ההפרדה הזאת, אנחנו צריכים לקחת את כול מה שמפריד בינינו, לחבק את זה ולהתחבר - למרות שההפרדה הזאת מפריעה לנו. וכך ההפרדה עצמה תחייב אותנו לייחד את עצמנו עד כדי כך, שכל הכוח שהפריד, יכנס לתוך החיבור וישמש כיסוד של החיבור שלנו. כמו שאנחנו לומדים בפרצוף הרוחני, שהעביות נמצאת והיא לא מזדככת, אלא היא פועלת כדי שמעליה נתחבר. נעשה עליה צמצום, מסך, אור חוזר וחיבור עם הכוח העליון, זאת העבודה שלנו בשלב זה.

ואחר כך נמשיך להתחבר בינינו ולהתחיל לגלות את סוגי הקשרים בינינו, וכמה אפשר עוד ועוד לייחד את המצבים בינינו, וכמה הם יכולים לסייע יותר זה לזה "איש את רעהו יעזורו". בצורה כזאת, שכל הנטיות, כל הרצונות, כל התשוקות, כל החסרונות, הכול יתחבר יחד, גם דברים שליליים, גם דברים חיובים, ונדע איך עובדים עם כל דבר. ובסופו של דבר כל המצבים האלה, השחור והלבן - מזה נתחיל לגלות את הבורא.

וכמו שאנחנו עושים פוקוס בעדשה, כך נגיע למצב שנתחיל לראות את הבורא, את הצורה שלו, הדמות שלו וכל זה מהחיבורים שלנו. ולכן נתחיל בזה גם לזהות יותר את פרעה ככוח המפריע לנו להתחבר, ולגלות את הבורא, כי פרעה הוא האחוריים של הבורא. והוא בדיוק בצורה כזאת מסייע לנו להגיע להכרת הבורא, לגילוי שלו.

וכך בדבר והיפוכו אנחנו מגיעים בחיים שלנו כאן, במהרה בימינו לגילוי הבורא לנברא, שזו מטרת הלימוד שלנו, מטרת החיבור שלנו. נקווה שנעשה את זה ממש בתוקף ובקרוב.

שאלה: אמרת שעלינו לצמצם את עצמנו, ששאיפת העבודה שלנו תהיה גילוי הבורא, גילוי נשמת האדם הראשון. אז כיצד אנחנו מצמצמים עצמנו כדי לגלות את הנשמה הזאת?

זה מה שאנחנו לומדים מהפסוקים. אנחנו רוצים בינתיים לצמצם את האגו שמפריד בינינו, ולתאר את עצמנו עד כמה אנחנו מתחברים מעל האגו שלנו. זה השלב הראשון, להתחבר מעל האגו למרות כוחות הפירוד, שאנחנו מכירים אותם, מבינים אותם, לא בורחים מהם, אלא אנחנו יודעים, שאנחנו לא יכולים לברוח מהם, הם נמצאים איתנו יחד, ואנחנו עושים כל מיני מאמצים כדי שהם לא יפריעו לנו לחיבור. זה נקרא "צמצום", שאנחנו צריכים לעשות בינתיים.

אחר כך אנחנו גם נשתמש בכוחות האלו של הפירוד, הריחוק, השנאה, הדחייה, ודווקא על ידם נגיע לדרגות יותר עליונות. זאת אומרת, נשתמש בהם כדי על ידם לעלות מעליהם, ובזה נחבר, ונעשה את הפרצופים שלנו יותר גבוהים, יותר גדולים - זאת אומרת החיבור שלנו יהיה כבר בגובה.

שאלה: האם ניתן לומר שהעבודה והלימוד שלנו זה ניסיון מצטבר, ואלה נתונים שעלינו לאסוף ולחזור לאדם הראשון.

נכון, אנחנו צריכים לאסוף את כל המקרים שבאים אלינו, כי זה מגיע מהבורא ולהשתדל מעליהם להתחבר, כך שכל מה שאנחנו מרגישים בחיים זה יהיה תשתית נכונה לחיבור. ואז נראה שאין שום דבר בחיים שהוא מיותר, אלא לכל דבר יש מקום. רק בתנאי שאנחנו שמים את החיבור בינינו ועם הבורא, כדי לייצב את צורת הבורא כחיבור שלנו, ואז אנחנו משתמשים נכון בכל מקרי החיים.

שאלה: יוצא שהפרט מתבטל לחלוטין, וכל החשבון הוא בכלל עם הקבוצה שבה הוא נמצא?

כן. כל החשבון הוא עם אותו פרצוף של האדם הראשון שאנחנו יכולים לייצב מתוך החיבור בינינו. ודאי שכל אחד צריך שם להתבטל, ולהתחבר כמה שיותר עם כולם, כי רק בחיבור של כולם נמדדת התרומה, העבודה והעיסוק בעבודה הפרטית של האדם, עד כמה הוא דואג לחיבור של כולם.

תלמיד: מה זה שלא חשובות המחשבות שלך, הרצונות, הכוונות, אלא מספיק שזה קיים בקבוצה וזה כבר תורם לכולם?

רק המחשבות והרצונות שאתה יכול לחבר לקבוצה ובהם לדחוף את הקבוצה לבורא, רק זה נכנס בפועל לעבודה הרוחנית. היתר בינתיים נמצאים סביב זה, או בצורה חיובית או בצורה שלילית וגם הם מסייעים במשהו, אבל העיקר זה העבודה שלנו בחיבור בינינו, מה אנחנו יכולים לאסוף לחיבור.

תלמיד: מההסבר משתמע שלא חשוב אם יש לי רצון, או אין לי רצון לרוחניות, אם הרצון הזה קיים בעשירייה שלי ואני נכלל בה, זה מה שחשוב?

אז תתכלל בה כמו תינוק שנולד בעולם שלנו. איך הוא נכלל? בהתחלה הוא כלום לא עושה, לא יודע איפה הוא נמצא ורק מטפלים בו, בגלל שהוא מבוטל כלפי החברה, כלפי הגדולים. וככל שהוא גדל הוא מראה את העצמאות שלו, את עצמו, את האופי שלו, ובמידה הזאת אנחנו מתחשבים בו, וגם מטפלים בו פחות, כי נותנים לו מקום לביטוי.

תלמיד: אז הביטול שלי הופך אותי לתוצאה שהעשירייה מייצרת ביחס לבורא?

כן.

תלמיד: במה אני מעצים את המחשבות שלהם, את הכוונות שלהם להפוך להיות צורה של הבורא?

בזה שאתה מבטל את עצמך ורוצה להתכלל בהם. אבל כשאתה מבטל את עצמך - אתה מבטל את עצמך בצורה שלך המיוחדת ומתבטל ונדבק אליהם גם בצורה שלך אישית, מיוחדת. זאת אומרת אתה משלים אותם וכל אחד גם בצורה כזאת מתבטל ומידבק באחרים, זו הקבוצה, זו העשירייה. היא בעצמה בצורה כזאת מכינה את עצמה לביטול במוח ובלב, בכוונות ופעולות וכך היא עושה מעצמה חומר שהבורא יכול להתלבש בה ולייצב אותה. אז האור העליון עובד עליה "כחומר ביד היוצר", כמו בצק.

תלמיד: אז אני מוסיף להם רק את הביטול שלי, כך אני דוחף אותם?

את צורת הביטול אתה מוסיף. וכך כשכולם מוסיפים את צורת הביטול אנחנו מגיעים לדרגה הראשונה כלפי הבורא. אחר כך גדל הרצון לקבל בכל אחד ובכולם יחד, נכנסים למריבות כמו שהתורה מספרת לנו מה קורה בין בני ישראל כל הזמן, ואז הם צריכים לעבוד גם למעלה מזה וכך מתקדמים יותר ויותר על פני המריבות, על פני הריחוק שהבורא מעורר. בעצם מטבע הבריאה כך נעשה. הרצון לקבל שמשיגים אותו ומשיגים איזו צורה במשהו דומה לבורא, עביות שורש, א', ב', אז בהתאם לזה מתעוררת ברצון לקבל הרגשה שהוא גם הפוך מהבורא, שהוא אחר וכן הלאה, הרגשת עביות יותר גדולה.

וכך הם עובדים כל פעם. עד שמתחילים בעליות וירידות, על ידי שמתרחקים מהבורא ומתקרבים לבורא, תנועות של התחל-עצור, על ידי זה הם מתחילים להרגיש את עצמם יותר ואת הקבוצה יותר. כל אחד מתבטל בתוך הקבוצה בהתקדמות, וכל אחד מתרחק מהקבוצה בירידה-נפילה, וכך אנחנו מתוך אור וחושך, מתוך שני המצבים האלה - מתחילים לקבל רגש ושכל רוחניים. אומנם עוד לא מרגישים שזה רוחני, אבל כבר יש איזו התחלה. אחרי פעולות כאלה אנחנו מתחילים כבר להבין שיש כאן תהליך מיוחד שאנחנו לומדים, תהליך למידה, כיתרון האור מתוך החושך.

ככל שיש יותר חושך, כך יהיה יותר אור וההיפך. אנחנו יכולים להגיד - שמאל וימין. וזה הלימוד.

תלמיד: מה זה עבור העשירייה שהיא כבר במשהו בונה את צורת הבורא שלה, משהו שאנחנו אוחזים כבר את צורת הבורא?

תלוי מאיזה מצב ובאיזו מדרגה אנחנו מדברים. גם בעולם הזה, כולם איכשהו נמצאים וכולם איכשהו מייצבים את עצמם, כך נמצאים. אבל ישנם אנשים שמבינים יותר וישנם אנשים שבקושי מתקיימים. הם יודעים - זו העבודה שלי ואלה החיים שלי, אני צריך את זה ואת זה לעשות, אני אוכל ואני ישן וזה העולם שלי. וישנם אנשים יותר ויותר.

ישנם אנשים שלא משתמשים במה שאחרים מייצבים לידם והם נותנים במה שאפשר, במה שיכולים, הם בעצמם משתתפים בחיים. כמו שאנחנו רואים, מעצבים דברים, מייצרים, בונים דברים חדשים. כבר תלוי באדם במידה שהוא מפותח מצד הטבע. ואנחנו צריכים לראות בעבודה הפנימית שלנו, בבנייה שלנו בקבוצה, עד כמה אנחנו כאן ממש מייצבים את העולם הרוחני. במידה שאני יכול להוסיף מעצמי בחיבור בינינו, במידה הזאת אני יכול בזה לייצב את העולם הרוחני.

תלמיד: אז האחיזה הראשונה בבורא זאת אחיזה שקורית כתוצאה מעבודת העשירייה, או כל פרט בעשירייה אוחז במגע הראשון עם צורת הבורא?

המגע הראשון עם צורת הבורא, אני מתחיל להרגיש ככל שאני מוסיף בצורה הכרתית בעשירייה, אני בזה גורם לגילוי הבורא לנבראים. כך בצורה כללית.

שאלה: המצב הזה שתיארת, להתחבר למעלה מהאגו, מעל כוחות הפירוד מצריך מוכנות גבוהה מצד החברים. איך מתגברים כשיש שמוכנים יותר ויש שמוכנים פחות?

על ידי דוגמה. קנאה, תאווה וכבוד יש בכל אחד ואתם צריכים להשתמש בעובדה שלכל אחד יש נטייה, חיסרון לקנאה, לתאווה ולכבוד. הם צריכים לראות כמה אתם יותר מחוברים, ושמתוך החיבור אתם מדברים על דברים יותר גבוהים, ככל שאתם יותר מבינים, יותר מרגישים, עד כמה אתם מזמינים ולא לדוחים אותם כדי שיתחברו אליכם וכך אתם מושכים אותם פנימה.

תלמיד: מה האחריות שיש עלינו שמוכנים לעבודה מהסוג הזה, כלפי השאר?

כל אחד שנמצע בזה במקצת חייב להשתתף במאמץ כדי למשוך אחרים. ממש. בתפילה שקטה, בפעולה שהוא מראה בלי מילים, בכל מיני מצבים שהם מייצבים ביניהם וכך הם צריכים לעורר אחרים בדרגות יותר גדולות, בפעולות משותפות, ולא מתייאשים מזה, זו העבודה שלנו. אנחנו צריכים לקבל כל חבר וחבר כי זה ניתן לנו מהשמיים וחייבים לסבול ולראות עד כמה שבזה הוא מסייע לכולם וגם לי אישית.

שאלה: איך לשמור שלא יהיה פירוד?

פירוד לא יכול להיות, כי הבורא סידר את העשירייה וייצב את כולם בתוך העשירייה ולכן אנחנו צריכים לקבל את כולם כחלקים המרכיבים את הכלי לגילוי הבורא. רק אם אדם נמצא בתוך העשירייה וממש מפריע, אנחנו צריכים בכובד ראש להחליט האם הוא מפריע, אז יש לנו כבר רשות לסלק אותו מהעשירייה. אבל זה רק אם הוא במשך הרבה זמן עושה פירוד בינינו, כביכול בכוונה. אבל יכול להיות שהוא לא יודע שעושה פירוד, ואז אנחנו צריכים לסבול אותו לעבוד עליו ולהשלים במקומו עד כמה שהוא צריך עוד זמן לגדול ולהבין ולהשתתף איתנו יחד.

שאלה: איך אותם חברים שנחלשו עוזרים לנו לצייר את צורת הבורא? מה התפקיד שלהם?

בזה שהם נחלשו. אבל זה בתנאי שאנחנו יחד כולנו עושים כל מיני פעולות כדי להחזיר אותם לפעולה הרצויה, השלמה. יש כאן מה לעשות. אני חושב שזו העבודה העיקרית שיש עכשיו לפנינו, כל הזמן לשמור על שלמות העשירייה. אם זו עשירייה או חמישייה, זה לא חשוב, העיקר שתהיה שלמות, שכולם ישתתפו בכל הכוחות שלהם כדי לשמור על הכלי ככל האפשר שלם. ואז אנחנו נתחיל להרגיש שזה עולה, זה יורד, אבל בסך הכול העליות והירידות האלו עוזרות ומייצבות בינינו מקום לשימוש הנכון של כל אחד.

שאלה: לפעמים חבר מתקדם שהגיע להבחנות לא מצליח להבין חבר שקצת משתרך מאחור והרבה פעמים לחבר שקצת נגרר אין אותה חשיבות. וכשמנסים לעשות משהו עבור החבר שמשתרך מאחור, יש תחושת של אי נוחות לאותו חבר. איך לעשות את זה נכון?

אני חושב שכאן "על כל פשעים תכסה אהבה", קודם כל אני צריך לראות שאת כל החברים שנמצאים בעשירייה שלי, הבורא הביא אלי, זה לא שאני בחרתי בהם. ובכלל, יש אפשרות לאדם לבחור משהו? הוא רואה את הסוף, רואה את הדרך, רואה את הכלי הכללי ואיזה חלקים שלו עכשיו צריכים להגיע לתיקון ובאיזו הצטברות ביניהם? זה בלתי אפשרי, זה הבורא שסידר את הדברים.

ולכן אני צריך לקבל כל אחד ככל שאני יכול לעזור לו. ודווקא בעזרה שלנו בזה אחר זה, בין זה לזה בעשירייה, שם אנחנו נראה את ההתקדמות שלנו. ההתקדמות שלנו היא לא איזו מטרה רחוקה, אומנם זו מטרה והיא רחוקה, אבל ההתקדמות שלנו היא למרכז העשירייה, במקום שבו אנחנו מתחברים יחד ממש לנקודה אחת. זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד", נקודת רצון אחת, ושם אנחנו מגלים את הבורא.

לכן אין כאן מה לעשות מלבד חיבור כמה שיותר מצומצם וכך להתקדם.

שאלה: נאמר שאנחנו צריכים להיות עם הרבה סבלנות בעבודה שלנו. אבל אני לא מרגיש סבלנות, להיפך, אני מרגיש חסר סבלנות ומאוד כועס. אני מאוד רוצה לחבק את החברים שלי, אני רוצה לשרת אותם, אני רוצה למלא את הכלים שלהם בשמחה ובגדלות הבורא, אבל אני צריך להיות סבלני איתם בדרך?

חסרה כאן ההבנה שהיחס הנכון לחברים מתבטא בזה שאתה ניגש אליהם באהבה. וודאי שאת זה אי אפשר לעשות ממקום של מתחילים כי שם פועלים רק כוחות הפירוד. אנחנו חייבים להגיע למצב שאני מקבל תמיכה מהסביבה וכל פעם מקבל מהסביבה דוגמה עד כמה שהחברים יותר סבלניים יותר כולם זה לזה, ורק אני שארגיש את עצמי עד כמה אני מזניח את כולם, עד כמה אני מזלזל בכולם, עד כמה אני אחרון ועצבני על כולם. וההרגשות האלו בעצם צריכות ללוות אותי כל הזמן, אבל אני צריך כל הזמן להשתדל לכסות אותן בחיבור, באהבה. זה מצב של אין ברירה, כי אחרת אני לא אגיע למטרה. אני חייב להגיע למטרה על שני קווים, של שנאה ואהבה, שמאל ימין, כי אחרת לא תהיה לי שום הצלחה.

אני חייב להשתמש בכל כוח הטבע, האגו שהבורא ברא, ואני חייב למשוך מהבורא את כוח החיבור שיכסה לי את האגו. וכך להשליט את כוח הטוב על כוח הרע, כך שכוח הטוב ישלוט כל פעם. אבל שכוח הרע יהיה והוא ישמש כיסוד, כאחוריים של כל מדרגה וכל מצב.

שאלה: יש גם איזו התרשמות שכל אחד מהחברים בעשירייה נושא חלק שלי. האם כשאני אוהב אותם, אני אוהב את החלק שלי בתוכם או שאני באמת אוהב אותם? זה מבלבל. אפילו כשאני מסתכל עליך, אני רואה בך איזו השתקפות שלי, כמו ראי. האם אני אוהב את החלק שלי באחרים או שאני אוהב אותם באמת?

בינתיים אתה אוהב רק את החלק שלך בנו. אבל זה טוב ולאט לאט הדברים האלה ישתנו.

תלמיד: אז איך אני יכול להבהיר לעצמי מה זה אני ומה זה לא אני באחרים?

זה יבוא בדרך. אתה לא יכול צייר את זה בצורה מלאכותית, זה יבוא בהתפתחות הפנימית שלך, ואתה תתחיל להתייחס אחרת לעצמך ואחרת לאחרים. וגם בצורה אובייקטיבית, גם על עצמך וגם על אחרים אתה תסתכל ואז לאט לאט אתה תגיע לדרגת הבינה. בינה היא הדבר האובייקטיבי ביותר שיכול להיות, שאין קרוב ואין רחוק ואין כלום, בינה נקראת "ארץ חופשייה". שאתה חופשי מהרצון לקבל ומהרצון להשפיע, דבר מאוד מאוד מיוחד. זה יבוא.

שאלה: שמעתי בהתחלה של ההסבר שיש מצב שאנחנו לא רוצים לברר של מי המחשבות, הכוונות, הרצונות, אלא חשוב התחברותם יחד.

כן, מה זה חשוב לי בעשירייה של מי בדיוק המחשבות והרצונות שבהם אנחנו פועלים. הבורא סידר אותם ואנחנו צריכים לסדר כך שאנחנו מתחברים למעלה מהם. ואז מתוך זה שאנחנו מתחברים למעלה מכל הכוונות והרצונות והמחשבות ורוצים רק איחוד בינינו, אז מנקודת האיחוד מאיר לנו האור העליון והוא מסדר בינינו כזה מצב, שאנחנו מתחילים לראות את החיבור שלנו דבר הגבוה ביותר. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".

אז יש הרבה מחשבות, הרבה רצונות מנוגדים, שונים, אבל החיבור בינינו הוא מה שחשוב שיהיה. וכך אנחנו נכנעים כלפי האיחוד.

תלמיד: אז במצב כזה מה המקום של העבודה שלי מול כל חבר בפרט ומה המקום מול התמונה הזאת ששם לא חשוב לי מה הרצונות והכוונות של כל אחד?

אני לא יכול לתת עצה שלמה כרגע אבל המקום הוא כזה, שאתה בוכה מכל מה שקורה בקבוצה ועם החברים וביחס בין החברים וכן הלאה, ויחד עם זה אתה משרת אותם במה שרק אפשר מכל הלב.

עדיין יכול להיות שמתגלים כל כך הרבה פשעים בינינו, וככל שנתקדם יותר אנחנו נרגיש אותם יותר ואנחנו צריכים על פני זה גם לבכות שהם מתגלים ואנחנו רואים אותם ומצטערים, אבל אנחנו גם צריכים לכסות אותם בשמחה. הדבר הטבעי הוא שהבורא מגלה את היצר הרע שהוא ברא, ויחד עם זה אנחנו מכסים את כל הדברים האלה, גם החיוביים וגם השליליים באהבה. וכך אנחנו מתכסים.

שאלה: יש תקופות שיש בהן הרבה מאוד מאמץ בעבודה מול הפרט, ולפעמים יותר קל לעבוד מול הכלל. איך לתת תשומת לב למקום הנכון, לעבודה מול הפרט או מול הכלל?

העבודה שלנו צריכה להיות בדרך כלל מול הכלל, מול העשירייה, בצורה כזאת שאנחנו מגדילים ככל האפשר את הפרטים בתוך העשירייה. אבל הכול בכל זאת למען העשירייה, העיקר לשמור על העשירייה. זה חובה. עד שכל העשירייה נראית לכם מאוד קטנה, מצומצמת, שהיא מצטמצמת יותר ויותר, ואתם צריכים כל פעם לברר עוד ועוד הבחנות שונות. נתקדם ונראה.

אחרי שנמצאים במצב שאנחנו משתדלים לברר בינינו את צורות ההתקדמות השונות ושומעים, אולי מבינים במקצת, אפילו מרגישים, שההתקדמות יכולה להיות רק בהתקשרות בינינו, בזה שאנחנו נצמדים זה אל זה בצורה פנימית במחשבות וברצונות, ומתחילים להרגיש את מקום הרצונות כלֵב אחד, ואת מקום המחשבות כמוח אחד, אחרי שאנחנו מתחילים להרגיש שיש בינינו תחילת חיבור כזה, אנחנו מגיעים למצב שעם כל זה אנחנו מתחילים להכיר את כוחות הפירוד שלא מרשים לנו לחבר את הרצונות, את הלבבות ואת המחשבות יחד. אנחנו לא יכולים. בכל פעם אנחנו נמצאים קצת פחות או קצת יותר בחיבורים שלנו, וכל פעם אנחנו חייבים לראות עד כמה אנחנו צמודים זה לזה במוח ובלב, ולהרגיש עד כמה אנחנו עדיין לא צמודים בכל מיני אופנים.

והמצבים האלה, כשאנחנו נמצאים ממש במאבק איך לחבר את המוח והלב שלנו לאחד עבור כולם, נקראים "עבודה במצרים", שכנגד הרצונות האגואיסטים שלנו שמפרידים בינינו גם במוח וגם בלב אנחנו משתדלים להיות מחוברים.

מתי ''נכנסים למצרים''? כשמבינים שהעבודה שלנו היא בחיבור הרצונות והמחשבות כך שהם יהיו מכוונים לבורא בלבד עד שהוא יתגלה בתוכם, ככל שנצמיד אותם זה אל זה. העבודה הזאת היא ''עבודת פרך'', עבודה קשה. האגו שלנו בכל פעם מבלבל אותנו וזורק אותנו בחזרה ממצבים שאנחנו משיגים מידי פעם, וכל המאמצים שלנו להתחבר יותר ויותר, וחוסר ההצלחה בזה, כל זה נקרא "גלות מצרים".

קריין: 12, "יוסף ואחיו - את אחיי אנכי מבקש", רב"ש.

"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב)". מדובר על כך שאנחנו מתחילים במשהו להרגיש חשיבות בחיבור, שדווקא בחיבור בינינו אנחנו משיגים את הרוחניות, לפחות את ההתקרבות לרוחניות. ולכן כבר יש בנו שאלה, אולי עדיין לא כל כך ברורה ומיוצבת לפנינו, אבל מתחילים להרגיש שאנחנו צריכים להתחבר בעשירייה, "את אחיי אני מבקש". ובינתיים כולנו רואים את עצמנו כמשוטטים בשדה, עדיין לא מוצאים בינינו איזה קשר הדוק והליכה לקראת המטרה.

"הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'"". העבודה שלנו היא איך לקצר את המרחקים שבינינו, לחפש בינינו, הכוונה בצורה פנימית, מגע פנימי במוח ובלב, שהמוח והלב שאנחנו מחברים בינינו יהיו מכוונים לבורא, ולכן כתוב "את אחיי אנכי מבקש". ולכן אני לא יודע בדיוק ''איפה הם רועים'', איפה הם נמצאים בשדה הזה, כי זה כבר שדה וירטואלי, רוחני. העבודה בשדה היא עבודה מאוד קשה, זו עבודה ברצון שלנו, צריך לחרוש ולזרוע ולקצור כמו שעובדים עם האדמה, ולכן על העבודה הזאת כתוב "הזורעים בדמעה", כלומר בוכים בעבודה הזאת, אבל אחר כך מגיעים לשמחה ולקציר.

"כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה"". חמור זה ''חומר'', רצון לקבל שלא יודע בדיוק לאן להתקדם, כי הרצון לקבל לבד לא יכול להביא אותו למטרה. "והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע". כי הרצון לקבל שעדיין נמצא באדם, והאדם כולו רצון לקבל, לא מסוגל לגלות את המטרה ואיך להגיע אליה, הוא פשוט רואה את עצמו מבולבל.

""וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'". אנחנו יכולים להגיע לבורא רק בתנאי שאנחנו נמצאים בחיבור בינינו והחיבור הזה מצטבר, מתייצב עוד ועוד ומכוון אותנו לגילוי הבורא. רק בצורה כזאת אנחנו נמצאים במסילה המגיעה לבית ה', זאת אומרת לדרגת הבורא.

"והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.

"ויאמר האיש, נסעו מזה"." אנחנו לא יכולים להתקדם במסילה הזאת אלא רק אם אנחנו עוזרים זה לזה, אם כל אחד עוזר לחברו, וחייב לעזור לחברו. רק על ידי עזרה של החברים כל אחד מתקדם, אחרת הוא לא יכול לעשות אף צעד קדימה. "ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך". כך קורה בדרך, בכל פעם גדל הרצון לקבל ומפריע לנו להתחבר בינינו ולכוון את עצמנו לבורא "וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים". קבוצה שמתייצבת מרגישה שבמקום להתקדם היא אפילו יורדת. קודם הייתה לה מטרה, היה רצון, כיוון, ופתאום היא מרגישה שהיא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות. למה? כי הם לא היו מקושרים ביניהם ולא ידעו שעל ידי קשר ביניהם הם צריכים לגלות הבורא, דווקא בקשר.

וכשהם מתחילים לעבוד על הקשר ביניהם הם רואים שזה בלתי אפשרי, שהעבודה נעשתה מאוד קשה, היא נראית בלתי אפשרית ויש להם דחייה זה מזה. וזה לא שעכשיו נתקדם ונגלה את הבורא, אלא ההיפך, ככל שאנחנו מסתכלים זה על זה אנחנו לא יכולים לסבול זה את זה. כל פעם החיבור בינינו נעשה עוד יותר בלתי אפשרי. "ובכדי לצאת ממצרים", אז הם מרגישים שהם במצרים, בגלות, ממש בעבדות, שהרצון לקבל שולט עליהם ולא נותן להם לעשות שום דבר כלפי החיבור וכלפי הבורא, אז נקרא שהם "נמצאים במצרים". "עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה", בכל פעם לייצב את עצמנו בקבוצה יותר צמודה ומאוחדת "שרוצים להיות באהבת חברים", על אף שכל הכוחות שפועלים דווקא מגלים לנו שאנחנו הפוכים מזה "ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה".

(הרב"ש. מאמר 3 "אהבת חברים - א'" 1984)

שאלה: מה יתגלה בסוף בזכות המאמצים שלנו בשדה, בזריעה, קצירה, חרישה? האם אנחנו מגדלים את גן העדן מתוך המאמצים שלנו, או שהוא כבר קיים?

אנחנו נגלה שכל הדברים האלה הם קיימים, אבל קיימים במידה שאנחנו רוצים לקיים אותם. יוצא שמצד אחד לכל דבר אתה צריך לתת יגיעה, ומצד אחר אתה תגלה שהכול כבר קיים. שאנחנו צריכים רק לתת תפילה, את הכוחות הנדרשים מאתנו, אבל כשאנחנו נותנים את זה אנחנו רואים שזה כבר קיים ומגיע. כי כל המצב העתידי שאליו אנחנו צריכים להגיע הוא באמת כבר קיים, ולא חסר כלום חוץ מהרצון שלנו שזה יקרה. ואם הרצון שלנו יהיה בשלמות, אז הוא מגלה את התמונות האמיתיות האלה.

שאלה: אנחנו לומדים שרק אני צריך תיקון והחברים הם כבר בחיבור, ופה כתוב שהם לא רוצים להתחבר, "נסעו מזה".

נגלה גם את זה וגם את זה, זה לא חשוב. בכול המצבים שאנחנו מגלים בדרך נצטרך לעשות תיקונים של חיבור. יש הרבה אופנים שמתגלים בדרך.

שאלה: איך למצוא אחים בשדה?

על ידי זה שאנחנו מתחברים בקבוצות שלנו שאנחנו מרכיבים. הקבוצות האלה הן כאילו מקריות, אבל אנחנו בכוח מתחילים להתחבר יותר זה עם זה כדי לבנות בינינו קשר, כי בקשר בינינו דווקא אנחנו מגלים את הבורא כתוצאה מקשר נכון בינינו. כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: איך יוצרים "שדה אשר ברכו ה'", יחד עם החברים לא לבד?

לבד אנחנו לא יכולים למצוא, אני יכול רק לחפש את השדה ולמצוא את השדה, אבל את האחים שלי בשדה אני לא מוצא. זה רק כשאנחנו עובדים יחד במגמה משותפת בינינו, שרוצים להתחבר ולגלות את עצמנו בחיבור. ואז "איש את רעהו יעזורו", שבזה אנחנו מתחברים, מתקרבים, מגלים את עצמנו בסבלנות רבה, זה יכול לקחת לנו זמן רב, אבל בסופו של דבר אנחנו מגלים נקודות אחיזה, נקודות קרוב, אנחנו מפסיקים לראות זה את זה בעיניים גשמיות, ורואים יותר זה את זה דרך הלב.

וכך כשאנחנו מחברים את הלבבות במשהו, בנקודות הלב, אנחנו מתחילים להרכיב בחיבורים של הלבבות שלנו את תמונת הבורא. זה נקרא "תמונת ה' יביט", שכך אנחנו מגלים את הבורא.

שאלה: מה היא עבודת חרישה, ואיך עושים אותה נכון בעשירייה?

עבודת החרישה היא שאנחנו חורשים את הרצון לקבל שלנו, והופכים אותו מרצון לקבל לעל מנת להשפיע, בכוונה על מנת להשפיע. ובזה שאנחנו הופכים את הרצון לקבל לכוונה על מנת להשפיע, שהוא מוכן לסייע במשהו לפעולות ההשפעה, לכוחות ההשפעה בינינו, אז אנחנו יכולים להתחיל להתקשר בינינו בהשפעה הדדית זה אל זה. זאת עבודת החרישה.

ואז בזה שאנחנו מתחברים בינינו אנחנו מתחילים לגלות את נקודות הקשר בינינו, זה נקרא "זריעה". וכשאנחנו ממשיכים לעבוד על נקודות הזריעה אנחנו מגיעים למצב שמתחילים לראות איך גדלה תבואה, שהיא יוצאת מתוך האדמה ממש, מתוך הזרעים שלנו. ואז אנחנו מגיעים לקצירה וליתר המלאכות עד שאנחנו נהנים מזה, עושים מזה לחם.

שאלה: איך בודקים בעשירייה שכבר יש לנו רצון אחד וכוונה אחת?

אנחנו צריכים לממש את מה שכתוב בקשר בינינו, רק לא לברוח מהתקשרות בינינו. בכל חכמת הקבלה מדובר על איזו צורת התקשרות צריכה להיות בין בני אדם. היא מתחילה מהתקשרות אגואיסטית עד שאנחנו עושים בירורים, ביקורת, הופכים את הצורות שלנו כמו בחרישה, שמה שבפנים בחוץ ומה שבחוץ בפנים. וכך אנחנו מגיעים למצב שמהרצונות האלה שאנחנו הופכים יכולה לצאת התבואה.

שאלה: האם אנחנו נכנסות ויוצאות ממצרים כמה פעמים ביום?

זה לא בדיוק כך, אפשר להגיד שכן, כשאנחנו נמצאים בגלות אז נראה לנו שאנחנו יוצאים מהגלות, עושים כל מיני פעולות, וכאילו יש לנו הרגשה שכבר אנחנו איכשהו יוצאים, ואחר כך שוב כאילו חוזרים, וזה מה שקורה לנו. אבל באמת היציאה ממצרים זאת יציאה אחת גדולה סופית, שאנחנו מתנתקים מהרצון לקבל בעל מנת לקבל ומתחילים להתקיים מחוץ לו, למעלה ממנו. זה לעבור את קריעת ים סוף ויציאה ל"מדבר סיני", אלה מצבים שאנחנו צריכים לעבור.

זאת לא בעיה, העיקר זה הנקודות הראשונות, איך אנחנו מרגישים בתוכנו את הרצונות האלה, איך הם מתייצבים בנו, איך אנחנו נמצאים מול הכוחות האלה ומסדרים אותם נכון בינינו. אנחנו נעבור על זה, אל תפחדו, זה לא כל כך קשה, העיקר זה הפעולות הראשונות.

נשים במיוחד יודעות שיש בעיה גדולה להיכנס להיריון, זה ממש חיבור של שני כוחות מנוגדים שהולכים להתחבר ביניהם בתוך התא הראשון של החיים. ולכן אנחנו בעולם שלנו עם כל המכשור, עם כל הידע שלנו, בקושי מצליחים במשהו לעזור לאישה שלא יכולה להיכנס להיריון. כי חיבור בין שני כוחות מנוגדים שמזה מתחילים החיים הגשמיים הוא מאוד לא פשוט. זה ממש מעל לטבע, יקרה או לא יקרה? ולכן יש לנו בעיה.

כל האימהות שלנו, כמו שמדובר בתורה, כלומר כל הכוחות שלנו שנמצאים ביסוד שלנו, הן כולן היו עקרות. זה לא סתם מסופר לנו, אלא בגלל שזאת באמת בעיה גדולה מאוד לקשור שני כוחות מנוגדים לתא אחד שיתחיל לייצב את עצמו ולהתפתח. נעשה את זה.

אנחנו עכשיו נמצאים בדיוק במצבים שאנחנו מייצבים את הקבוצה מכל הכוחות האלה שצריכים להתחבר יחד למטרה אחת.

שאלה: איך לדעת עד כמה לבקש מהחברות לבוא לשיעור בוקר ולא להפעיל עליהן כפיה רוחנית?

אנחנו צריכים להשתדל להביא להם את הרצון שלנו להיות בשיעור בוקר. עם זה אנחנו צריכים להבין עד כמה לכל אחד ואחד יש תנאים קשים, זה לא פשוט, וגם אופי אחר יש לכול אחד ואחד. אני ראיתי כאלה דוגמאות בחיים שלי שזה לא יאומן עד כמה קשה לבני אדם לקום לשיעור בוקר, להיות ערים בזמן השיעור וכן הלאה, זה מאוד קשה. אז תנסו לעורר, אבל לא נורא, לאישה זאת לא חובה. אם היא לא יכולה, כי יש לה הרבה עבודה בבית, האישה עסוקה סביב השעון בחיים שלנו, אז רק לתמוך.

שאלה: לאיזה בירורים עלי להגיע כאשר חברה עוזבת את הדרך?

האם עשיתי הכול כדי להשאיר אותה, כדי לעזור לה להתחזק בדרך, כי בכל זאת כולנו נצטרך לעבור את זה, חבל שהיא תפספס את הגלגול.

שאלה: מה מגן בפני קנאה רעה ומזיקה?

צריכים להשתדל לתת דוגמה לקנאה טובה, זה מה שאני הייתי ממליץ. אם אנחנו רואים קנאה רעה, בלי שאתה דוחף לו את זה תן לו כנגד זה דוגמה לקנאה טובה, עד כמה אתה מקנא בו, עד כמה הוא גדול בעיניך, ועד כמה בזה שהוא גדול בעיניך הוא עוזר לך להתקדם. את זה תספר לאחרים.

שאלה: כאשר מתגלים חטאים בינינו האם עלינו לברר אותם, או שאני בעצמי צריכה להתעלות מעל כל מה שבא אלי בתחושות וברגשות?

ודאי שאם אני מרגישה חטאים, אז אני צריכה להתעלות עליהם עד כדי כך שאני לא ארגיש אותם אלא אהפוך אותם אפילו, במקום חטאים למשהו הפוך, לדברים טובים.

קריין: כותרת "גלות מצרים". קטע מספר 13. רב"ש.

"ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים."

(הרב"ש. 71. "ענין גלות")

אלה כבר הבחנות מאוד חדות. מתי אנחנו מרגישים את הגלות? כאשר אנחנו רוצים לצאת ממנה לעל מנת להשפיע. זאת אומרת אנחנו רוצים להגיע לחיבור בינינו, ודרך החיבור בינינו אנחנו רוצים להגיע לחיבור עם הבורא, דרך ההשפעה לחברים להשפיע לבורא שנמצא במרכז החיבור בינינו, ואנחנו מרגישים ייסורים מפני שלא יכולים לעשות זאת. הייסורים האלה נקראים "גלות".

ממה אנחנו מרגישים ייסורים? מזה שאנחנו לא יכולים להיות בתמיכה הדדית בינינו ומהתמיכה ההדדית בינינו להשפיע נחת רוח לבורא, שהבורא ישמח מאיתנו כמו שאימא שמחה כשהילדים שלה משחקים ביניהם יפה ומחוברים ועוזרים זה לזה. בזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא. הבורא שלם, הוא לא צריך שום דבר מאיתנו, פרט לזה שנסתדר בינינו. בצורה פשוטה, טבעית שמובנת לכולם אנחנו צריכים להבין את המצב.

אם אנחנו לא יכולים להיות בקשר יפה זה עם זה כדי לשמח את הבורא, אז מצבנו נקרא "גלות", לפי הצער שאנחנו מגלים ביחסים בינינו. כמו שילדים מגלים שהם לא יכולים להיות ביחסים יפים וטובים ביניהם כי האגו שלהם, הרצון לקבל שלהם ממש פורץ מתוכם ולא נותן להם אפשרות להתחבר. אבל אנחנו ילדים יותר גדולים וצריכים להתמודד עם הרצון לקבל שלנו שגורם לריחוק בינינו, ובכל זאת להשתדל מעליו להתקרב זה לזה. לא ליפול לתוך הרצון לקבל אלא להיות כל הזמן מעליו בחיבור בינינו, ובזה אנחנו עושים לבורא נחת רוח. להשתדל ככל האפשר לייצב את התמונה הזאת לפנינו ולהחזיק בה כל הזמן לפנינו כדבר ההכרחי. אז נקרא שאנחנו איכשהו מתקדמים למטרה בפועל.

שאלה: אם כך למה המצב הזה לא נקרא תפילה?

המצב עצמו לא נקרא תפילה. התפילה באה ממצב שהאדם רוצה להגיע לחיבור עם החברים, ומתוך החיבור עם החברים לחיבור עם הבורא, והוא לא מסוגל לעשות זאת. ואז מה שמתרחש בליבו כלפי הבורא, הבקשה שהוא מייצב כי הוא מבין שרק הבורא יכול לעזור לו לייצב את עצמו נכון להגיע מאהבת הבריות לאהבת הבורא, זה נקרא "תפילה".

תלמיד: לא די לו בייסורים שהוא סובל כדי שזו תהיה בקשה?

איזו בקשה?

תלמיד: הוא רוצה לאהוב את החברים. הוא רוצה לצאת משליטת אהבה עצמית ולהגיע לאהבת החברים, לעבוד לשם שמיים, וסובל מזה ייסורים. מה עוד חסר במצב הזה כדי שזו תהיה תפילה?

צריכים לעשות מזה תפילה.

תלמיד: תפילה זה רצון הלב. עושה רושם שהמצב הזה כבר מבורר אצלו, הוא רוצה להגיע לעבוד לשם שמיים וסובל מפני שלא יכול. זו לא תפילה?

נניח שכן, אני לא רוצה להיכנס לזה. זה עדיין רחוק מלייצב את זה כתפילה, אבל בסדר. נניח שאתה צודק. אז מה אתה שואל?

תלמיד: מה עוד צריך להוסיף? מה צריכה להיות תגובת האדם על המצב של הגלות?

הרגשת הגלות עצמה לא מספיקה, צריך לייצב את הגלות בתוכנו. למה היא? במה אני מנותק? ממה אני מנותק? מי יכול לעזור לי? וכן הלאה. זאת אומרת, צריך לברר ולסדר את כל הנתונים האלה יחד ולהפנות אותם לבורא ולבקש ולדרוש, וזה יקרא "תפילה".

שאלה: האם יותר חשוב לעשות עבודה בתוך העשירייה כדי למלא את הלבבות שלנו בשלשלאות האלה או לעשות עבודה על עצמנו?

אני לא רואה הבדל בין שני הדברים האלה. הם תלויים זה בזה, הם קשורים זה לזה ואי אפשר לנתק אותם אחד מאחר. איך יכול להיות שאני עובד על עצמי ואני לא קשור לעשירייה? אז על מה אני עובד? כל העבודה שלי היא איך נכון לקשור את עצמי לעשירייה כדי יחד עם כולם "כאיש אחד בלב אחד" להתייחס לבורא.

תלמיד: עצם התחושה שאת הגלות אני לא חי רק בעשירייה אני חי את הגלות גם ביחסים שיש לי עם אנשים לכן אני שואל בצורה הזו.

לא, את הגלות אנחנו מרגישים רק בתוך העשירייה. אתה לא יכול להרגיש שום הבחנות רוחניות מחוצה לעשירייה, זה שאתה מרגיש שכל העולם סובל, כל האנושות זו לא רוחניות. רוחניות היא מה שמתרחש בעשירייה בלבד.

לכן יש לנו כאן ממש לייצב את עצמנו בצורה חדה דרך העשירייה לבורא, העשירייה יכולה להתרחב עד לגבולות בני ברוך העולמי, אבל היא כוללת אותם אנשים שמבינים שהם חייבים להגיע לאיחוד ביניהם כדי מתוך האיחוד שלהם להתייחס לבורא ולגלות את הבורא ככוח המאחד, מחבר אותם, מתגלה בהם בתוך העשירייה. והעשירייה יכול להיות כל המציאות של אדם הראשון שזו העשירייה והיא יכולה להיות כל חלק וחלק.

תלמיד: עם התחושות האלה שיש לי במציאות ביחס לדברים שאני לא יכול לעשות גם עם האנשים, אני צריך להתייחס לתוך זה בתוך העשירייה או פשוט לא להתעסק בדברים האלה?

אני לא מבין מה אתה שואל, אתה מדבר סתם על יחסים עם בני אדם?

תלמיד: אני אומר שהתנאי הזה של הגלות בתור אדם שרוצה להשתמש ברצון לקבל על מנת להשפיע, אני רוצה להשתמש בזה גם במציאות ולא להיות מתנסה ביחס לאחרים אלא לתת לאנשים יחס אחר ולא רק אגואיסטי וגם פה אני מרגיש את הסבל. אז איך אני צריך להתנהג במצב הזה?

אתה צריך להתנהג רק בתוך העשירייה ולראות שאתה מממש את עצמך רק בתוך העשירייה. עזוב את כל העולם ות כל האנשים ואת כל הדברים. רק בתוך העשירייה שם אתה צריך לראות איך אתה מייצב את עצמך.

אתה צריך להגיע למצב שאתה קשור עם הבורא, שאתה יכול לבקש ממנו, שאתה יכול לקבל ממנו, הדברים האלה הם נמצאים רק בתוך העשירייה שלך, אם אין לך עשירייה אז אתה אבוד עד שאתה לא מוצא את העשירייה.

כמו שהוא מסביר לנו במאמר ה"ערבות" שהבהמה תועה בשדה עד שזה האדם שתועה בשדה עד שהוא מוצא את האחים שלו וגם הם נמצאים כך תועים בשדה ועד שהם מתחברים ביניהם ואז מתוך החיבור שלהם כבר הם נקראים "אדם".

שאלה: מה חסר לנו כדי לקיים יחסים טובים בינינו ולהגיע לתיקון הכללי? למה לא להגיע לזה עכשיו. מה חסר לנו כדי ליצר יחסים טובים בינינו כדי להגיע למצרים ולתיקון הכללי?

לא חסר לנו כלום חוץ מלהגיע. להתחבר בינינו ככל האפשר ודרך זה מגיעים למצבים שאנחנו לא רוצים, כן רוצים, שונאים זה את זה, לא רוצים להיכנס למצרים וכן הלאה, כמו שכתוב בסיפור של יוסף עם אחיו.

וכך אנחנו נכנסים למצרים לשליטת האגו שלנו בצורה יותר ברורה ומתפתחים על ידי האגו שלנו עוד ועוד עד שמגיעים למצב שאנחנו נמצאים ממש מול פרעה שמוריד עלינו כל מיני מכות ובעיות .

ועד שאנחנו בהתחברות שלנו בעשירייה עוד ועוד מעלים את עצמנו למעלה מכל הצרות שהאגו שלנו הפרעה הזה עושה לנו, עד שאנחנו בעזרת ה' יוצאים משליטת האגו. בצורה כזאת אנחנו עוברים מהגלות לגאולה שמתגלה הבורא ואנחנו יוצאים מהגלות.

שאלה: אם כל מה שקורה בעשירייה הוא הדבר הכי חשוב ואנשים ביתר העולם לא צריך לקחת אותם בחשבון, אז מה הסיבה אם כך להפיץ?

אנחנו לא מדברים עכשיו על הפצה, תעזוב אנחנו צריכים עכשיו לחשוב על עצמנו, תהיה שקוע בתוך אותו החומר שאנחנו לומדים יחד עם כולם, אנחנו לא מדברים עכשיו על הפצה זו לא דאגה שלנו, הדאגה שלנו עכשיו איך אנחנו מתחברים לעשירייה שיש לה זכות קיום בעולם הרוחני, את זה אנחנו רוצים לייצב מתוך העשיריות שלנו.

שאלה: הרגשתי שאנחנו מגלים שאנחנו בגלות זו ברכה עצומה כי רוב הזמן אנחנו לא מודעים לזה, האם זה נכון?

נכון.

תלמיד: כשאני מסתכל על עצמי מבחוץ אין כאב יותר גדול מלראות את עצמי מבחוץ, את כל הכיעור הזה את כל הרוע הזה שהוא לא נגלה לעיני כשאני בתוך הכלי שלי אבל אני מסתכל על עצמי מהצד מעיני אחרים אז אני רואה את כל הריח הרע הזה את כל הרוע הזה את כל האגו הזה מתגלה. ולפני שהבורא הראה לי את זה לא היה לי בכלל מקום לפנות אליו לא ידעתי את זה בכלל. אז זה שאנחנו בגלות זו לא אשמתנו זה אשמת הבורא.

נכון ודאי אנחנו לא אשמים בכלום חוץ מזה שאנחנו לא מתחברים כדי ללמוד נכון ומהר איפה אנחנו נמצאים.

תלמיד: אבל למה זה לא מתגלה בתוך הכלי שלנו למה אני חייב לטפס מעל עצמי כדי לראות את עצמי?

כי אין לך כלי. יש לך רצון לקבל קטן מקולקל שבו אתה לא יכול לגלות שום הבחנות רוחניות כי אין שם שני כוחות שאתה ביניהם יכול לברר משהו, אלא יש לך רק כוח אחד קטן אגואיסטי בלבד שאתה לא יכול בו לעשות הבחנות מכלום. אלא רק בתנאי שאתה תרכוש איזו תכונת השפעה, אז כלפי היחסים בין תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה שיהיו בך אז תוכל לברר את הדברים.

קריין: קטע מס' 14 כותב הרב"ש.

"יש לדעת, שענין גלות, מה שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בגלות, זה נמדד לא לפי הגלות, אלא לפי הרגשת הרע והיסורים, שסובל מזה שנמצא בגלות." אנחנו רואים שבעולם שלנו חיים מיליארדי אנשים שאין להם הרגשה רוחנית, והם לא סובלים מזה, אז אי אפשר להגיד שהם נמצאים בגלות, כי טוב להם, ולכן הם לא בגלות. זאת אומרת, הגלות נמדדת לפי הייסורים שאני מרגיש במצב הזה, לייסורים האלה אני קורא שאני נמצא בגלות. "ואז, כשיש לו יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת המעבידים," הרצון לקבל האגואיסטי שלו שמעביד אותו, "שהוא מוכרח לעשות כל מה שהם דורשים ממנו," והוא מרגיש שהם ממש מעבידים אותו, עושים ממנו עבד, "ואין לו שום זכות לבצע את מה שהוא רוצה, אלא הוא מוכרח לשמש ולהוציא לפועל את כל מה שהאומות העולם, הנמצאים בגופו של אדם, דורשים, ואין לו שום כח לבגוד בהם, לפי שיעור המכאובים שהוא מרגיש ורוצה לברוח מהם, בשיעור הזה הוא יכול להנות מהגאולה."

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)

לא יכולה להיות גאולה, יציאה מהגלות, לפני שאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים ברצון לקבל על מנת לקבל שלנו, ושהוא מעביד אותנו, ממש עושה מאיתנו כל מה שהוא רוצה, ואנחנו מסכימים עימו. ואפילו אם לא מסכימים עמו, הוא בכל זאת רוצה ועושה כל מה שהוא רוצה.

זאת אומרת ככל שאנחנו מתקדמים, ויש כמה שלבים בגלות, כי הגלות ארוכה, אז ככל שאנחנו נמצאים בגלות, ומתחילים להרגיש שהרצון לקבל שולט בנו, ואנחנו מתחילים להתנגד לשליטה שלו, ולא רוצים שהוא ישלוט. כשאנו מתחילים במאבק נגדו ומתחילים לסבול מזה שהוא שולט עלינו עד כדי כך. יכול להיות שהוא מביא לנו את הדברים הטובים ביותר, גם פּרעה, מה הוא נתן לבני ישראל במצרים? הוא נתן להם כל טוב, נתן להם את חלקת האדמה הכי טובה, נתן להם חופש שיעשו מה שהם רוצים, והם גדלו וגדלו עד שאחרי שבע שנות השובע, הם הרגישו את שבע שנות הרעב.

למה? כי אותן שבע שנות השובע ממשיכות, והם מתחילים להבין שהם נמצאים בשליטת האגו שלהם, ואז הם מרגישים שזה לא זמן טוב, אלא זמן רע. כי אני לא יכול לצאת מעצמי, מהאגו שלי, וזה נקרא שהוא מרגיש את הגלות. כאן אנחנו צריכים לעשות חשבון, האם אנחנו מרגישים את עצמנו מחוצה לרוחניות, מחוצה לכוח השפעה, לאהבת הזולת, לחיבור? כן, אנחנו נמצאים מחוצה לזה, אבל האם אנחנו סובלים מזה שאנו נמצאים מחוצה לזה או לא?

אם אנו סובלים, במידת הסבל שלנו אפשר להגיד שזו גלות. ואם אנו לא סובלים, זו לא גלות. כשנתפתח עד כדי כך שנסבול מזה שאין לנו את אהבת הזולת, ונתחיל לצעוק לבורא שיציל אותנו, שיוציא אותנו מהגלות, שאנחנו רוצים להגיע לאהבת הזולת, לחיבור בינינו, להשפעה הדדית, רק אז הצעקה שלנו תפעיל את הכוח העליון והוא יוציא אותנו מהגלות. לא לפני זה. אז בינתיים בואו נתקרב לדבר הזה שאנו עדיין לא כל כך רוצים אותו.

שאלה: כשמרגישים חיסרון גשמי, עדיין מרגיש לגמרי שאתה בשבי של הרצון לקבל, איך אפשר לצאת מהשבי הזה?

רק על ידי זה שנכנס לקבוצה ומתחיל לראות בין החברים עד כמה הם משתדלים בכל זאת להגיע לרצון הרוחני.

שאלה: מה לעשות אם יש שני מחנות בעשירייה, וזה יוצר פירוד כל הזמן?

אני לא יודע, יש לנו בארגון אנשים שאחראים לדברים כאלו בעשיריות, שהם יטפלו בזה. אני לא יכול כך לתת תשובה. אבל מחנות בעשירייה זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות, אנחנו לא מפלגות? אז מה זה מחנות? יש להם אידיאולוגיה שונה מזו של בעל הסולם? אני לא יודע, צריכים לגמור עם זה.

שאלה: כשאחד מאיתנו מגלה הפרעה בחיבור או שנאת חינם, מבחינת חכמת הקבלה ניתן להסביר זאת כרשימות שמתגלות?

כן, כל מה שקורה לנו זה הרשימות שמתגלות, הבעיה שאנחנו לא יכולים להתגבר על הרשימות האלה. אבל מה שמתגלה בנו ודאי שהוא מתגלה בדרך לתיקון, השאלה איך אנחנו מקבלים ומממשים את זה.

תלמיד: בדיוק, איך באמת מממשים את זה בתוך עשירייה, בקבוצה שלמה של חברים?

צריכים לשבת ולדון על זה בצורה מקובלת, תעשו ישיבה, דברו על זה ביחד, ותראו שאין ביניכם מרחק כל כך גדול.

שאלה: איך מגיעה ההרגשה הזו של הכאב והייסורים? ממה מופיע הכאב והייסורים מעניין הגלות?

זאת אומרת, איך מגיעה הכרת הגלות?

תלמיד: אולי יש את הכרת הגלות, אבל הכאב והייסורים מזה שאנחנו נמצאים בגלות לא מספקת כדי שנרצה לצאת מזה.

על ידי עבודה אינטנסיבית בתוך הקבוצה. כשאנחנו רוצים להתחבר בינינו, לעורר את כוח החיבור שעל ידו אנחנו יכולים להתעלות לדרגה יותר עליונה, זאת אומרת לצאת מהגלות, ולא מסוגלים, אז אנחנו צועקים, ומבקשים.

תלמיד: זה מביא תוצאה קצת שונה, אנחנו כבר הרבה זמן משתדלים להתפלל ולהתקרב, וזה זורק אותנו רחוק יותר, עד למצב שקשה להתגבר עליו, כי כבר אין כוח להעלות תפילה כמו פעם. זאת אומרת, אולי זה מצב מתקדם, אבל מחוסר הכוח הזה גם קשה להתפלל. כתוב לנו שצריך להעלות תפילה ועוד תפילה, אבל הכוחות כאילו מסתיימים, מאיפה להביא כוח חדש?

כוח חדש זה הבורא. הפניה לבורא היא עליכם. ואין כאן שום דבר שיכול לעזור, חוץ מזה שאתם משתדלים בכל זאת בהכנעה אחד כלפי השני להכניע את כולכם יחד כלפי הבורא, ואז תקבלו כוחות.

תלמיד: תודה. אני מרגיש שאנחנו מקבלים הרבה, אבל יחד עם זה שאנחנו מקבלים הרבה מהבורא, זה כאילו בא ביחד עם טענות. זאת אומרת, במידה שאני מרגיש טענות אני מרגיש גם את התגלות הבורא בינינו. ההתגלות שלו באה יחד עם טענות, אז לפעמים אני מוצא את עצמי שאני נמצא בטענות, אבל אם אני מסתכל על עצמי מהצד אני רואה שזה פשוט מגיע יחד עם הרבה טוב שאני מקבל. האם צריך תמיד להתגבר על הטענות ולראות שאנחנו מקבלים רק טוב? האם שני החלקים האלה תמיד מגיעים יחד?

לא תמיד אבל לסירוגין זה כן מגיע בצורה כזאת. מה שאנחנו צריכים זה בכל זאת לאחד את זה לכוח אחד, את זה בטוח תמיד צריכים לעשות, ואז בפניה שלנו לאותו כוח אחד, לייצב את עצמנו.

(סוף השיעור)