שיעורי בוקר 04.12.19 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 550,

"שמעתי" ל"ה: "בענין החיות דקדושה"

אני, כמו שקיבלתי אזהרה, למה אנחנו לומדים שעתיים וחצי ולא שלוש? גם שמעתי כאן מהקהל הנכבד טענה, למה אנחנו לא לומדים מאמרים שלמים. כן? בואו ננסה ללמוד מאמר שלם, לא ארוך, אבל כזה טיפוסי וששייך, לפי הנושא שאנחנו נמצאים בו.

לברר עד כמה שטוב לקרוא מאמר שלם במקום קטעים מקוטעים כאילו, ועד כמה שזה עוזר לנו, עד כמה שזה מועיל, עד כמה שזה פרודוקטיבי בעניין הזמן והבנה.

לה. בענין החיות דקדושה

"הכתוב אומר "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות" (תהילים ק"ד). יש לפרש:

א. זה הים הכונה על הים דס"א.

ב. גדול ורחב ידים היינו שהיא מתגלית עצמה לכל וצועקת הב הב, שכוונתו על כלי קבלה גדולים.

ג. שם רמש, היינו שיש שם אורות עליונים, שהאדם דורך ורומש עליהם ברגלים,

ד. ואין מספר, שיש שם חיות קטנות עם גדולות. היינו בין שיש להאדם חיות קטנות ובין שיש לו חיות גדולות, הכל נמצא בים הזה. וזהו מטעם שיש כלל "משמים מהיב יהבו ומשקל לא שקלו" (שכל מה שנותנים משמים, לא מקבלים חזרה משמים, אלא שזה נשאר למטה). לכן אם האדם המשיך משהו מלמעלה ואח"כ פגם בה, זה כבר נשאר למטה, אבל לא אצל האדם, אלא שזה נופל להים של הס"א.

היינו, אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.

ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".

נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.

והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן.

אולם גם זאת לדעת, אם היה ביכולת האדם להחזיק איזה הארה אפילו קטנה, אבל אם זה היה בקביעות, כבר היה האדם נחשב לאדם השלם. היינו עם ההארה הזו, היה יכול ללכת קדימה. לכן, אם נאבד לו ההארה, עליו להצטער על זה.

וזה דומה לאדם, שנתן גרעין באדמה, על מנת שיצמח מזה אילן גדול. אבל תיכף הוציא את הגרעין מהאדמה. אם כן מהו התועלת מהעבודה, ממה שהכניס את הגרעין באדמה? ועוד, שאנו יכולים לומר, לאו דוקא שהוציא גרעין מהאדמה וקלקל אותו, אלא שיכולים לומר, שהוציא אילן עם פירות מבושלים מהאדמה, וקלקלם.

וכן הענין כאן, שאם לא היה נאבד ממנו ההארה הקטנה הזו, היה נצמח מזה אור גדול. נמצא, שלאו דוקא שנאבד ממנו הארה קטנה, אלא כאילו נאבד ממנו אור גדול מאד.

ויש לדעת, שזה כלל, שאין האדם יכול לחיות בלי חיות ותענוג, מטעם שזה נמשך משורש הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. לכן כל נברא, אי אפשר להתקיים בלי חיות ותענוג. ומשום זה, כל נברא מוכרח לילך ולחפש מקום, שממנו יכול לקבל הנאה ותענוג. אולם, קבלת התענוג נוהגת בג' זמנים: בעבר, ובהוה, ובעתיד.

אבל קבלת התענוג העיקרי הוא בהוה. והגם שאנו רואים, שיש לאדם הנאה מעבר ועתיד גם כן, אבל זה דוקא מה שהעבר ועתיד מאירים בהוה.

לכן, אם אין האדם מצא הרגשת תענוג בהוה, אז האדם מקבל חיות מהעבר. והוא יכול לספר לאחרים, איך שבזמן העבר, איך שהיה לו אז טוב. ומזה הוא יכול לקבל חיות בהוה. או שמצייר לעצמו, שהוא מקווה שבעתיד יהיה לו טוב. אבל מדידת הרגשת התענוג מעבר ועתיד תלוי כמה שהם מאירים לו בהוה. ויש לדעת, שזה נוהג בין בתענוגים גשמיים, ובין בתענוגים רוחניים.

וכמו שאנו רואים, בזמן שהאדם עובד אפילו בגשמיות, הסדר הוא, שבזמן העבודה יש לו צער, בזה שהוא מתיגע עצמו. וכל מה שהוא יכול להמשיך בעבודה, הוא רק מכח שהעתיד מאיר לו, שהוא יקבל שכר תמורת עבודתו. וזה מאיר לו בהוה. לכן הוא מסוגל להמשיך בעבודה.

מה שאין כן, אם אין בידו לצייר את השכר שיקבל בעתיד, יש להאדם לקחת תענוג מהעתיד לא מהתמורה, שיקבל בעתיד תמורת עבודתו, כלומר לא מהשכר הוא יהנה, אלא שלא יהיה לו יסורים מהיגיעה, מזה הוא נהנה עתה בהוה, מה שיהיה בעתיד. אלא שהעתיד מאיר לו בהוה, בזה שעוד מעט העבודה תגמר. היינו, הזמן שצריכים לעבוד, והוא יקבל מנוחה.

נמצא, על כל פנים מאיר לו התענוג של המנוחה, מה שהוא יקבל בסוף, שפירושו שהריוח שלו יהיה מזה, שלא יהיה לו היסורים, ממה שהוא מרגיש עכשיו מהעבודה. וזה נותן לו כח, שיוכל עכשיו לעבוד. ואם אין האדם מסוגל לצייר לעצמו, שעוד מעט הוא יהיה פטור מהיסורים, שהוא סובל עתה, היה האדם בא לידי יאוש ועצבות, עד שהמצב הזה יכול להביא את האדם, שיהיה מאבד עצמו לדעת.

ומטעם הנ"ל אמרו חז"ל "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא". משום שהוא כופר בהשגחה, שהשם ית' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

אלא האדם צריך להאמין, שמצבים האלו באים אליו, מכח שרוצים מלמעלה, שזה יביא לו תיקון. היינו, שהוא יקבל רשימות מהמצבים האלו, בכדי שיוכל להבין את דרך העולם, ביתר שאת וביתר עז, שהמצבים האלו נקראים בחינת אחורים. ובזמן שהוא מתגבר על המצבים האלו, הוא יזכה לבחינת הפנים, היינו שהאור יאיר לתוך האחורים האלו.

וכפי הכלל, שאין האדם יכול לחיות, אם אין לו מקום, שיכול לקבל הנאה ותענוג. נמצא, בזמן שאין האדם מסוגל לקבל מבחינת ההוה, אז הוא מוכרח לקבל חיות על כל פנים מהעבר או מהעתיד. כלומר, שהגוף מחפש לעצמו חיות בכל האמצעים שישנו בידו.

ואז, אם אין האדם מסכים לקבל חיות מדברים גשמיים, אז אין ברירה להגוף, אלא הוא מוכרח להסכים לקבל חיות מדברים רוחניים, מטעם שאין לו עצה אחרת. לכן הוא מוכרח להסכים לקבל הנאה ותענוג מכלים דהשפעה, כנ"ל, כי בלי חיות אי אפשר לחיות.

ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם רגיל לקיים תו"מ שלא לשמה, היינו לקבל תמורה עבור עבודתו, כן יש יכולת להאדם לצייר לעצמו שהוא יקבל אח"כ איזה תמורה, וכבר יכול לעבוד על חשבון שיקבל הנאה ותענוג אחר כך.

מה שאין כן אם האדם עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, איך הוא יכול לצייר לעצמו, שיהיה לו אח"כ ממה לקבל חיות. הלא אינו יכול לעשות שום ציור, כי אין לו על מה. לכן, בשלא לשמה אין כאן הכרח, שצריכים לתת לו מלמעלה חיות, כי יש לו חיות מהציור של העתיד, ומלמעלה אין נותנים מותרות, אלא הכרחיות.

לכן, אם האדם רוצה לעבוד אלא לתועלת הבורא, ולקחת חיות על שאר אופנים, הוא לא רוצה לקבל בשום אופן, לכן אין עצה אחרת, אלא מלמעלה מוכרחים לתת לו חיות. היות שהוא לא דורש אלא חיות הכרחי, שיוכל להמשיך בחיים, אז הוא מקבל חיות מבחינת בנין השכינה הקדושה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור". כי ציבור נקרא השכינה הקדושה. כי ציבור פירושו קיבוץ, היינו כנסת ישראל, שמלכות היא הכלל של כל הנשמות.

והיות שהאדם לא רוצה שום שכר לתועלת עצמו, אלא שהוא רוצה לעבוד תועלת ה', שזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שהיא לא תהיה כל כך מושפלת, היינו שלא רוצים לעבוד לתועלת ה', אלא כל מה שהאדם רואה, שיצמח מזה תועלת עצמו, אז יש חמרי דלק לעבודה. ומה שנוגע לתועלת ה', ואין האדם רואה מה שהוא יקבל איזה תמורה, אז הגוף מתנגד לעבודה זו, מטעם שיש לו בעבודה זו טעם של עפר.

והאדם הזה כן רוצה לעבוד לתועלת ה', רק הגוף מתנגד לזה. והוא מבקש מה', שיתן לו כח, שכן יוכל לעבוד "לאקמא שכינתא מעפרא". לכן הוא זוכה לבחינת פנים של ה', המתגלה אליו. וההסתרה נסתלק ממנו."

שאלה: שמתי לב שיותר קל לי למשל, כשאנחנו עוברים פיסוק, פיסוק, ואתה נותן הסבר.

מהמאמר השלם?

שאלה: כי, באיזה שלב הרגשתי שהתנתקתי מהטקסט, והיה לי קשה לחזור.

זה מאמר יחסית קצר.

תלמיד: כן. ואם אפשר להוסיף כמה מילים על זה שהארכנו את השיעור עד לשעה שש.

אמרו לי, שפעם הייתי מלמד עד שעה שש.

תלמיד: כן, אבל פעם היינו מתחילים בשלוש, עכשיו אנחנו מתחילים ברבע לשלוש. פשוט יש חברים מחו"ל שכתבו שעכשיו לוקח להם יותר זמן עד שהם מגיעים לעבודה, והם מתחילים יותר מאוחר.

טוב, אני לא יכול להתאים את עצמי לכל אחד בעולם.

תלמיד: נכון.

אני קיבלתי מחו"ל דווקא את הטענה הזאת.

אז רק ביום ראשון?

תלמיד: לא, ביום ראשון החבר אמר, למה אנחנו לא לומדים עד שש.

אז מה אני אעשה? מה אתם רוצים, תגידו לי. אני לא רוצה להשאיר עליכם סתם קושיות, וכאילו עונשים או משהו, אתם צריכים להחליט. אני רוצה שאתם תרגישו כבדות רק בעניין אחד, לכוון את עצמכם לבורא. כל היתר, שלא יהיה בכלל בשדה הראייה. זה הכול.

לכן תחליטו מה אתם רוצים, חמש דקות יותר, רבע שעה פחות. אני לא יודע. גם כלפי המאמרים אני אייעץ לכם כמה סגנונות לימוד, או מהקטעים, או ממאמר שמחלקים אותו לחלקים, או שחוזרים כמה פעמים על המאמר. סך הכול אנחנו עשרים דקות נמצאים בזה, אפשר לעבור שוב, ואחר כך לעשות סדנה או שאלות. תרשמו שאלות בזמן שאתם לומדים. צריכים לדעת איך לעבוד עם המאמרים. אתה לא יכול סתם ככה לשמוע ולהתרשם, יש כאן עשרים נושאים שהוא נוגע בהם כדי לתפור לך את קו המחשבה שלו, ואתה צריך לזרום עמו. אם אתה לא מסוגל, אז תרשום סיכום מכל קטע, מכל דף, ואחר כך אתה תראה איך שזה עובד. איך השכל שלך, איך הרגש שלך הם הולכים יחד, ואתה זורם יחד עם המחבר.

אין ברירה, צריכים להתאמץ. ואתם כבר יודעים את הנושא בכללות, וכל פרט ופרט שמעתם אפילו כמה פעמים מכל מיני נקודות הראייה, התפיסה. לכן ודאי שטענות הם טענות, אבל גם קצת לדרוש מעצמו משהו. אני לא ראיתי כאן כמעט אף אחד שיושב וכותב, שרוצה להבין, לחקור את המאמר, מה בעל המאמר רוצה למסור לנו. אני לא יודע, צריכים לגשת לעניין קצת יותר בדרישה.

מה זה? אם אני פותח איזה ספר לימוד בחכמה אחרת, אז אני מיד לוקח דף, או מחברת ליד זה, ומתחיל לרשום סיכומים מכל חלק וחלק, ושאלות, ואיך הם מחוברים זה בזה, כי אני רוצה להבין את המחבר. בצורה כזאת שאתם סתם יושבים ושומעים כמו בתיאטרון, אני לא חושב שזה מיועד לעזור לנו.

מה אתם רוצים עוד? לחזור על המאמר שוב, הייתם רוצים לקבל עכשיו קטעים ממנו?

לחזור על המאמר. בסדר, בבקשה. אבל אני שוב, אני ממליץ לרשום או בספר לציין כל מיני נקודות, שאחר כך יעזרו לכם לתפור את הסיבה, מסובב, להבין את המחבר למה הוא חושב כך. לא לעשות עליו ביקורת, אלא קודם כל ללמוד למה הוא אומר את זה כך, מה יש בזה שהוא רוצה להגיד לנו בזרימה.

קריין: כתבי בעל הסולם, עמ' 550, "שמעתי" ל"ה, "בענין החיות דקדושה".

לה. בענין החיות דקדושה

"הכתוב אומר "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות" (תהילים ק"ד). יש לפרש:

א. זה הים הכונה על הים דס"א.

ב. גדול ורחב ידים היינו שהיא מתגלית עצמה לכל וצועקת הב הב, שכוונתו על כלי קבלה גדולים.

ג. שם רמש, היינו שיש שם אורות עליונים, שהאדם דורך ורומש עליהם ברגלים,

ד. ואין מספר, שיש שם חיות קטנות עם גדולות. היינו בין שיש להאדם חיות קטנות ובין שיש לו חיות גדולות, הכל נמצא בים הזה. וזהו מטעם שיש כלל "משמים מהיב יהבו ומשקל לא שקלו" (שכל מה שנותנים משמים, לא מקבלים חזרה משמים, אלא שזה נשאר למטה). לכן אם האדם המשיך משהו מלמעלה ואח"כ פגם בה, זה כבר נשאר למטה, אבל לא אצל האדם, אלא שזה נופל להים של הס"א.

היינו, אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.

ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".

נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.

והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן.

אולם גם זאת לדעת, אם היה ביכולת האדם להחזיק איזה הארה אפילו קטנה, אבל אם זה היה בקביעות, כבר היה האדם נחשב לאדם השלם. היינו עם ההארה הזו, היה יכול ללכת קדימה. לכן, אם נאבד לו ההארה, עליו להצטער על זה."

שאלה: מה זה למשוך הארה, מה זה להחזיק הארה? זה לא ברור.

למשוך הארה, זה כנראה לעשות פעולות כדי שההארה היא תתגלה בתוך האדם. כן. להחזיק זה כבר על ידי השתוות הצורה, כמו שאנחנו לומדים.

תלמיד: איך אדם יכול לדעת אם הוא מושך או לא מושך?

לזה יש לנו את כל חכמת הקבלה.

שאלה: קודם כל, המאמר הזה יש בו הרבה סודות. זאת אומרת יש הרבה דברים שאם נבין אותם, אני מרגיש שנדע הרבה יותר טוב על הטכנולוגיה של העבודה עצמה. את זה אפשר להגיד בכללי. השאלה שלי, בתחילת המאמר הוא אומר, "היינו, אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו." איך יתכן שבן אדם מושך משהו שאין לו כלים לזה?

הוא מושך, יש לו לזה כלים למשוך, אבל להחזיק את ההארה הזאת בקביעות, זה כבר משהו אחר. מה זה בקביעות? "בקביעות" זה נקרא, שגם ברגע הבא אחרי שמשך, אז לרגע הראשון היה לי כלי ואני הייתי בהשתוות הצורה עם האור, ואז האור התגלה בתוך הכלי שלי. ברגע הבא אחרי זה התגלה בי רשימו חדש, לא מתוקן, וכבר אני צריך להתאים את הרשימו הזה לאור הבא, ולא עשיתי, לכן הארה הקודמת מסתלקת ממני.

האמת היא שהיא נשארת, רק אני לא מרגיש את זה, כי הכלי שלי התחדש.

תלמיד: אני לתומי חשבתי שיש כאן איזה סדר, ויש הכוונה.

יש סדר, והכוונה, ורשימות שהם מסודרות לפי שרשרת, כן. ודאי.

תלמיד: האם יתכן שמה שאני קיבלתי, זה רק כדי שיהיה לי רשימו שבפעם הבאה יהיה לי רצון לחזור לאותו מצב.?

לא, לא לאותו מצב. מה שקיבלת, קיבלת, אתה צריך ללמוד ממנו, איך להמשיך בפעם הבאה, במה קורה אחרי זה. ואז אתה צריך להשתדל להכין חסרונות, תשתית, כוחות, ערבות, ביטחון וכן הלאה, כל הדברים שאתה צריך, כדי למשוך את המאור על מנת להשפיע.

תלמיד: זאת אומרת, שיתוף הפעולה שלי הוא הרבה יותר ממה שנראה לעין.

כל פעם יותר ויותר.

שאלה: מה זה אומר, שהסטרא אחרא היא זאת שלוקחת את האור, ואחרי שאנחנו עושים את המאמץ המתאים, היא כאילו מחזירה אותו?

שום דבר לא נעלם, מה שקיבלנו, קיבלנו. מה שלא יכולנו להחזיק, זה מפני שהתגלה רשימו חדש, ורשימו חדש לא מתאים למה שהיה קודם. כי תמיד מתגלה רצון יותר גדול, וכנגדו האור יותר גדול, ואני צריך לעשות ההתאמה בין האור לבין הרצון במאמץ יותר גדול ולא עשיתי, לא הייתי מוכן. כך מלכתחילה בנויה המערכת שאני אף פעם לא מתאים לקבלת האור מיד, כי הכלי שלי מקולקל. אז מתגלה כלי מקולקל, כנגדו האור, וודאי שאני ברגע זה לא מסוגל לקלוט. זה נקרא "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". שקודם מתגלים החטאים, כל חטא וחטא, ואחרי כל חטא מתגלה התיקון ומילוי, מצווה. זה נקרא "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא", או "אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה". שתמיד זה בא דרך הכישלון, דרך השבירה, גילוי השבירה.

ולכן כך אנחנו פוסעים בדרך. נופלים, עולים, נופלים, עולים, בלי נפילה אין עלייה, אין השימוש הנכון ברצון לקבל. כי דווקא מתי שהוא מתגלה, הוא מתגלה בירידה, בהרגשת הירידה שלי.

שאלה : האם בעל הסולם מסביר שהכלים לא מוכנים?

הכלים לא מוכנים, זה ברור.

תלמיד: אבל הוא מסביר שאני מקבל משהו אם הכלים שלי לא מוכנים.

מתגלים הכלים הלא מוכנים, כנגדם מתגלים האורות שרוצים להיכנס לתוך הכלים, מתגלה חוסר התאמה בין האור לבין הכלי. בלי הגילוי הזה אתה לא תדע איפה אתה נמצא. אז מתגלה פער בין האור לבין הכלי כחוסר תיקון. זאת אומרת חוסר כוונה על מנת להשפיע מצד הכלי, שתהיה לו גם כוונה על מנת להשפיע, שהכלי יהיה מתאים לפעולת האור על מנת להשפיע. מצד האור זאת פעולה על מנת להשפיע, מצד הכלי זו רק כוונה על מנת להשפיע. כי הכלי זה רצון לקבל, אבל בכוונה על מנת להשפיע הוא מתאים את עצמו להאור. וזה הכול צריך להתגלות, הפער ביניהם, ויחד עם הפער הזה צריך להיות גם מוכן כל העניין של התיקון. זאת אומרת המערכת שמגיעה, מתגלה ונותנת לאדם אפשרות לעשות תיקונים.

אז אדם צריך להכין את הקבוצה, את השיעורים, את עצמו, את כל הדברים כדי שאז יתחיל האור להתגלות כנגד הכלים השבורים.

תלמיד: אם בהשתוות הצורה אני מקבל. אם אני לא בהשתוות הצורה אני לא מקבל.

אבל אז אתה מגלה שאתה נמצא בחוסר השתוות הצורה.

תלמיד: כן.

זאת אומרת, עד כמה אתה מקולקל. אתה עכשיו יודע מה עליך לתקן.

תלמיד: אבל מה זה נקרא שקיבלתי ואחר כך מגלה שהכלים לא מוכנים? למעלה אין טעות.

אתה עכשיו גילית את האור כנגד הרצון לקבל שלך. הרצון לקבל שלך כן רצה להיות בהתאמה לאור, אבל ברגע הבא הרצון לקבל נעשה יותר גדול וכבר הוא לא מתאים לאור. ואתה נופל. בשביל מה? כדי לראות עד כמה אתה צריך עכשיו עוד להוסיף לאותו הכלי שיהיה מותאם להאור. ככה זה.

שאלה: מה זה אומר שההארה נופלת לסטרא אחרא?

מפני שהרצון לקבל נעשה יותר גדול, אתה כבר רוצה לקבל את האור הזה על מנת לקבל. ואז ההארה מסתלקת ואתה מגיע עכשיו למצב חדש.

תלמיד: אני מגלה אותו הכלי שדרכו משכתי או כלי חדש שלא גיליתי, לא ידעתי?

כלי חדש, שעליו אתה עוד לא עשית תיקון.

שאלה: מה זה אומר ש"האורות נשארים למטה" ?

בתוך הרצון לקבל. ועל ידי זה הים של סטרא אחרא מתמלא יותר ויותר.

תלמיד: מה זה "הים", איפה הוא נמצא?

אתה כל פעם מגלה שאתה נמצא בעל מנת לקבל.

תלמיד: זה ים פרטי, זה הים שלי? זאת אומרת שלכל אחד יש את הים שלו.

כן, שלך. תירגע, זה שלך.

תלמיד: מנסה להבין.

כן, הים של הסטרא אחרא הוא שלך.

שאלה: האם יש הבדל איכותי בין הארה זמנית להארה קבועה בפרק הזמן שהם פועלות על האדם?

הארה זמנית והארה קבועה? אני לא יודע מה זה הארה קבועה. זה הכול תלוי איך אנחנו יכולים להחזיק או לא יכולים להחזיק את האור. אין דבר כזה מצד האור שהוא מאיר או לא מאיר. אנחנו ככה מדברים אבל צריכים להבין שהכול תלוי בכלים של האדם. אם אני יכול להיות בהתאמה להאור באיזו צורה אז הוא מאיר. אני רוצה להגדיל את האור, אז אני צריך להגדיל את הכלי.

רצוי לנו להגיע למצב שלפחות בחלק מהרצונות שלנו תהיה תמיד התאמה לאור. ואנחנו יכולים להגיע לזה. ההתאמה הזאת נקראת "אור החסדים". בכלים קטנים, עביות א' ושורש, אני יכול להיות מתאים לאור והאור שמאיר בזה זה אור של קטנות, הארה קטנה ואז אני נמצא בו. וזה עוזר לי כל פעם לגשת להתאמה יותר גדולה בין הכלי להאור.

שאלה: יש תהליך מצטבר כזה, שבו הרצונות הלא מתוקנים מצטברים כדי שאחר כך האדם יקבל את הכול בבת אחת, כלומר הסטרא אחרא מחזיר לו את הכול כאשר הוא משקיע מאמץ מסוים. איזה מאמץ האדם צריך להשקיע כדי לתקן את כל הרצון לקבל?

איזה מאמץ? כמה שצריך, מאיפה אני יודע? לאחד זה מאה טון, לשני עשרה גרם. לכל אחד יש משלו.

תלמיד: ומיד מתרחש התיקון של הרצון כולו?

בהדרגה, בהרבה מאוד מצבים, זמנים, קלקולים.

שאלה: מה זאת המערכת שנקראת סיטרא אחרא ומה הקשר בינה לבין הרצון לקבל, איפה זה מצטבר?

יש רצון שהבורא ברא, את הרצון הזה הוא ברא מלכתחילה והוא מעביר אותו דרך כל מיני מצבים כדי להכין אותו לתפקיד. מתי המערכת הזאת מוכנה לתפקיד? כאשר אותו רצון שצריך להיות הטבע של הנברא, מקבל בתוכו התרשמות מהבורא, מהאור, דבר שקורה בשבירת הכלים. על ידי זה שהאורות נכנסים לתוך הכלים, אומנם הם הפוכים זה מזה ולא יכולים להגיע לכזה דבר, אבל ישנה שבירה, שהיא מערכת שממש שוברת את הגבול בין הרצון לקבל והרצון להשפיע ומערבבת את הרצונות האלה.

זאת אומרת תכונות האור ותכונות הכלי מתחילות להתערבב בתוך הנברא, ואז מתוך השבירה הנברא מגיע למצב שהוא מקבל את תכונות הבורא. אומנם על ידי השבירה, אמנם שהוא מרגיש את עצמו שבור וממש במצב לא נעים, אבל מאיפה המצב הלא נעים הזה? מזה שהוא מרגיש שהוא הפוך מהבורא, מזה שהבורא נמצא בו ומתגלה בו והוא רואה ומרגיש שהוא הפוך. זאת אומרת יש ביניהם פגישה, מגע, גילוי, ולכן מהשבירה והלאה אנחנו יכולים לדבר על הנברא האמיתי שנמצא מול הבורא ובכל מיני מצבים.

יש מצב של "אני אמלוך" שבו אני מזלזל בבורא ואני רוצה לשלוט ולא הוא, הסיטרא אחרא זה הטבע האמיתי שלנו שמרגיש עד כמה הוא הפוך מהבורא, זה מצב מאוד מיוחד, רצוי ומאוד מכובד. בזה שישנו קשר, מצד אחד הבורא והנברא בתוך הנברא, [ומצד שני] ישנה הכרה עד כמה הם הפוכים, ותוקף הרצון ש"אני אמלוך", והוא מכיר את הבורא ומכיר את עצמו ועומד על שלו. ככה זה. מהנקודה הזאת והלאה אפשר לדבר ולא לפני זה. מתי זה קרה? בחורבן בית המקדש השני ואחר כך הגלות, ולכן רק עכשיו, היום, אנחנו מוכנים לתיקונים ולא לפני.

תלמיד: אני מבין שהרגשת האור שנופל לסיטרא אחרא, זאת הרגשת ההופכיות בין הנברא לבין הבורא?

כן, בתוך הרצון לקבל שעכשיו מרגיש את עצמו על מנת לקבל, שהוא רוצה על מנת לקבל, הוא רוצה לבלוע את זה, כמה שנופל הוא נופל, כמה שלא לא, אבל זה נקרא "ים דסיטרא אחרא", לפי הכוונות.

תלמיד: וכל התחושות האלה שיש הופכיות הולכות ומצטברות בנברא עד שזה מביא אותו לתפילה.

כן.

תלמיד: איפה הן מצטברות?

בתוך הרצון לקבל.

תלמיד: זאת מערכת נפרדת או שזה בתוך המערכת שנקראת רצון לקבל?

לא, הכול מערכת אחת, אתה יכול לחלק אותה לפי הכוונות, לפי הרצונות אבל אין יותר מהרצון הכללי שהבורא ברא ותחלק אותו איך שאתה רוצה. למעלה מפרסא, למטה מפרסא. זה ג' על מין דפרודא שם, מקום דסיטרא אחרא, קליפות, אבל כל זה בתוך הרצון לקבל הכללי.

תלמיד: ברצון לקבל הכללי מהשבירה או ברצון הפרטי של האדם, יש בכלל כזה רצון פרטי שבו זה מצטבר?

לא אין פרטי אנחנו כולנו קשורים יחד, אבל יש לנו הרגשה כזאת על ידי הרצון לקבל שהוא מבדיל כל אחד ואחד אבל אנחנו כולנו כחלקיקים כאלה, תאים בתוך הרצון לקבל הכללי.

תלמיד: ומה הקשר בין המאמצים שעושה כל תא בתוך הרצון לקבל הכללי לבין הרצון לקבל הכללי? זאת אומרת המאמצים שכל אחד עושה.

התכנית הכללית של הבורא שמנהל את כל הרצון הכללי ומתוך כל הרצון הכללי הוא מנהל את כל התאים הפרטיים עד הפרט האחרון, ועל האדם להשתדל לגלות את התכנית הזאת ולהתאים את עצמו אליה. זה נקרא "להיות שותף לקב"ה".

תלמיד: ומה הקשר בין המאמצים שהאדם הפרטי עושה לבין המערכת הכללית ואיך שהיא מתפתחת לגילוי הזה של "חיל בלע ויקיאנו".

אנחנו צריכים לעבור על כל פרט ופרט בגילוי הטבע שלנו מול הבורא. הגילוי הזה נקרא "כניסת האורות לתוך הכלים" והכלים מתגלים כשבורים. ודאי שאין כאן שבירה אלא גילוי המצב כביכול וגם המצב הזה הוא הכול כלפי האדם. אנחנו נמצאים בא"ס, אנחנו נמצאים בתיקון, רק הטבע שלנו מתגלה לעומת האין סוף, עד כמה שיכולים להתאים ועד כמה שלא בכל מיני פרטים כדי שאנחנו בסך הכול נהנה מהמצב השלם.

אז כדי ליהנות מהמצב השלם, אנחנו צריכים להרגיש בו כל מיני פרטים, חסר פלפל? יש פלפל, חסר מלח? יש מלח, הפוכים כך והפוכים כך, לא בסדר, כן בסדר. זה כמו שאתה טועם נניח מנה יפה, אז כדי להגיע ליהנות ממנה, מכולה, אתה צריך לדעת את כל הפרטים, איך הם התבשלו ואיך הם ביחד עם כוונות הטבח, הכול. זה בסך הכול. לכן אנחנו עוברים את המצבים האלו כאילו זאת שבירה, כאילו צריכים לתת יגיעה כי היגיעה מביאה יותר השתוקקות, וההשתוקקות מגדילה יותר חיסרון, והחיסרון מגדיל יותר את הטעמים, תענוג, וכן הלאה.

שאלה: הבורא מתגלה לך, נותן לך תענוג, אבל חוץ מזה הוא גם נותן לך המון הרגשה של בושה ואחרי זה הוא מסתתר ממך, קיבלת את כוח חיות ואתה מנסה שוב לעורר אותו, שוב להיכנס איתו לקשר כדי לקבל שוב עבור עצמך, כיוון שאתה הרי לא יכול להשפיע והוא נתן לך הרגשה של בושה.

אז איך במקרה כזה צריך להתנהל? כי הבנתי שלא חשוב מה, אתה חייב לנסות להמשיך להתקשר איתו וליהנות ואולי לבקש ממנו שהוא בעצמו יתקן את כל זה כיוון שאתה לא יכול לתת לו.

כל התיקונים הם על הבורא. כל הבירורים מה חסר הם על הנברא. זה הכול

שאלה: בעל הסולם כותב על שני מצבים, האחד זה הקשר עם הבורא והמצב השני זה הפסקת הקשר עם הבורא. ולא ברור במקרה שלנו איך אפשר ליישם את זה כלפינו? מה זה במקרה שלנו קשר עם הבורא? חיבור בעשירייה וניסיון להשפיע לו? איך זה קשור אלינו?

במקרה שלנו אם אתה רוצה לדעת, אז זה ודאי דרך העשירייה עד כמה שאני מתאר את הכוח הכללי של העשירייה, כך בהתאם לזה אני ממש מתאר את כוח הבורא, מהות הבורא, טבע הבורא, לא יותר ממה שאני יכול לתאר בעשירייה. אם אני לא רוצה לטעות, אז רק כך אני יכול לדבר עליו ואז זה יהיה לא מעורפל אלא מציאותי. הבורא לא יכול להיות יותר מהעשירייה גם בתכונות, גם בעוצמה, בהכול. מה שאתה מתאר בסך הכול כחיבור ביניכם, מהות החיבור שלכם, עוצמת החיבור שלכם, כך בעצם אתה יכול לתאר את הבורא. אם זה יותר או אחר זה כבר דמיוני ולא ריאלי. את הבורא אתה מגלה בתוך החברה, יותר נכון את החברה אתה בונה ככלי ומה שממלא את הכלי, מעורר את הכלי, מנענע את הכלי זה הבורא, זה הכוח שנמצא בתוך הכלי.

תלמיד: אפשר להגיד שהרגע הזה של המגע עם הבורא זה בדיוק החיבור הרגשי שלי עם העשירייה והסטרא אחרא זה כשאני חוזר לתוך עצמי?

כן, הכול שם בפנים. מה אתה חושב? שסיטרא אחרא זה משהו שלא נמצא? סטרא אחרא זה חלק מהמערכת שבה אנחנו נמצאים. בינתיים זו כל המערכת שלנו כולה. אם נגלה את כל הרצונות וכל המחשבות שלנו, הם כולם המחשבות והרצונות הלא מתוקנים. השאלה עד כמה אני קובע שהם לא מתוקנים, שהם הפוכים מהבורא, שהם צד אחר, "סטרא אחרא". "סטרא", צד, ו"אחרא", אחר, צד אחר, הפוך מהבורא. בסך הכול. לא לחשוב שזה משהו. כל הרצונות שלך הפוכים מהבורא, זה סטרא אחרא. הכוונות שלך, סטרא אחרא.

שאלה: ככה אני הבנתי תמיד, שיש את הצד ההפוך שלי ויש את הבורא שאיתו אני מתקשר דרך העשירייה. וכאן הוא כותב שהכוח הזה של הבורא מצטבר בסטרא אחרא. אז איך יכול להצטבר שם הכוח הזה של הבורא אם אני לא קשור לעשירייה?

אני לא יודע איך אתה מצייר שם לעצמך את העניין. כוח ההשפעה יכול להיות בכל מקום, אין לו שום הגבלות. בעל מנת לקבל, בעל מנת להשפיע, בכל מיני מצבים הוא נמצא כי הוא מחייה את הכול. כדי שהנברא, נקודת הרצון, יזהה את הכוח הזה, ההשפעה, האהבה, הוא מעורר אותם על ידי כל מיני השפעות עליהם, ואז אנחנו נותנים לזה ציונים, זה סטרא אחרא, זה קדושה, נרנח"י, כח"ב זו"ן, כל מיני [שמות], אבל זה סך הכול חלקים מהרצון לקבל במידת ההתאמה שלהם לאור.

תלמיד: בחצי הראשון של המאמר, בעל הסולם כותב שם על המערכת של הסטרא אחרא. האם זה צורה נכונה להבין אותה, כמערכת שהיא עוזרת, תומכת, שניתנת מהבורא לנברא שבה האדם יכול לברר אותם הרצונות שכרגע הוא עדיין לא מסוגל לעבוד איתם עם הבורא?

אם אנחנו מדברים כלפי האדם, אז מה שמתגלה לאדם שהוא נמצא בהפכיות מההשפעה, מאהבת הזולת, זה נקרא "צד אחר", סטרא אחרא. זה כלפי האדם.

"אולם גם זאת לדעת, אם היה ביכולת האדם להחזיק איזה הארה אפילו קטנה, אבל אם זה היה בקביעות, כבר היה האדם נחשב לאדם השלם. היינו עם ההארה הזו, היה יכול ללכת קדימה. לכן, אם נאבד לו ההארה, עליו להצטער על זה.

וזה דומה לאדם, שנתן גרעין באדמה, על מנת שיצמח מזה אילן גדול. אבל תיכף הוציא את הגרעין מהאדמה. אם כן מהו התועלת מהעבודה, ממה שהכניס את הגרעין באדמה? ועוד, שאנו יכולים לומר, לאו דוקא שהוציא גרעין מהאדמה וקלקל אותו, אלא שיכולים לומר, שהוציא אילן עם פירות מבושלים מהאדמה, וקלקלם.

וכן הענין כאן, שאם לא היה נאבד ממנו ההארה הקטנה הזו, היה נצמח מזה אור גדול. נמצא, שלאו דוקא שנאבד ממנו הארה קטנה, אלא כאילו נאבד ממנו אור גדול מאד.

ויש לדעת, שזה כלל, שאין האדם יכול לחיות בלי חיות ותענוג, מטעם שזה נמשך משורש הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. לכן כל נברא, אי אפשר להתקיים בלי חיות ותענוג. ומשום זה, כל נברא מוכרח לילך ולחפש מקום, שממנו יכול לקבל הנאה ותענוג. אולם, קבלת התענוג נוהגת בג' זמנים: בעבר, ובהוה, ובעתיד.

אבל קבלת התענוג העיקרי הוא בהוה. והגם שאנו רואים, שיש לאדם הנאה מעבר ועתיד גם כן, אבל זה דוקא מה שהעבר ועתיד מאירים בהוה.

לכן, אם אין האדם מצא הרגשת תענוג בהוה, אז האדם מקבל חיות מהעבר. והוא יכול לספר לאחרים, איך שבזמן העבר, איך שהיה לו אז טוב. ומזה הוא יכול לקבל חיות בהוה. או שמצייר לעצמו, שהוא מקווה שבעתיד יהיה לו טוב. אבל מדידת הרגשת התענוג מעבר ועתיד תלוי כמה שהם מאירים לו בהוה. ויש לדעת, שזה נוהג בין בתענוגים גשמיים, ובין בתענוגים רוחניים."

שאלה: לגבי סוף המאמר, יש פה איזו שיטה שהוא מלמד אותנו איך לעבוד עם המצב שרוצים להגיע למצב שלא לקבל פרס, הוא כותב כך: "שהאדם רגיל לקיים תו"מ שלא לשמה, היינו לקבל תמורה עבור עבודתו, כן יש יכולת להאדם לצייר לעצמו שהוא יקבל אח"כ איזה תמורה, וכבר יכול לעבוד על חשבון שיקבל הנאה ותענוג אחר כך .מה שאין כן אם האדם עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, איך הוא יכול לצייר לעצמו, שיהיה לו אח"כ ממה לקבל חיות. הלא אינו יכול לעשות שום ציור, כי אין לו על מה. לכן, בשלא לשמה אין כאן הכרח, שצריכים לתת לו מלמעלה חיות, כי יש לו חיות מהציור של העתיד, ומלמעלה אין נותנים מותרות, אלא הכרחיות."

איך עושים את המעבר הזה מלקבל פרס ללא לקבל פרס ומה זה אומר?

מה זה לא לקבל פרס?

תלמיד: זה להיות במצב שאתה לא עובד בעל מנת ליהנות לעצמך.

נכון. אבל אתה צריך לקבל חומר דלק.

תלמיד: כן.

צריך לקבל חומר לעבודה, כוחות לעבודה, הכול כן?

תלמיד: כן.

זה בשבילך פרס. זה נקרא לא על מנת לקבל פרס. אני רוצה לקבל את כל האפשרויות לעבוד, שיהיה לי מרץ, שיהיה לי כוח, שתהיה לי כוונה נכונה, הבנה נכונה, איך אני מבצע מצבים לעל מנת להשפיע. זה נקרא לא על מנת לקבל פרס. אני אין לי פרס שלי, אני רוצה רק דבר אחד, אני רוצה לקבל כל מה שאני צריך כדי לבצע פעולת השפעה. כי זה מבלבל אנשים, הם חושבים "אז אני עכשיו לא צריך כלום, אני מת אני שום דבר לגמרי זהו, משהו שמנותק מהמציאות פורח באוויר, כלום לא", לא דווקא, לא, למקובל חסר הכול, כל העולם כדי להשפיע.

תלמיד: הוא ממשיך פה וכותב אם אדם לא לוקח חיות מהדברים הרגילים שלו ומתעקש לעבוד לא על מנת לקבל פרס אז מוכרחים מלמעלה לתת לו חיות.

ודאי.

תלמיד: אז על הנקודה הזו, איך עושים את הדבר הזה, כי ברור שצריך חומר דלק והוא חייב לבוא מלמעלה.

אבל לא יותר מחומר דלק, הוא לא רוצה שום דבר חוץ מזה. הוא רוצה רק לקבל חשיבות, חשיבות הבורא, חשיבות העבודה, חשיבות המצב, הכול. אבל כל זה, זה לא לכלים דקבלה שלו. זה הכול כדי לבצע פעולת התיקון.

תלמיד: אני מבין את זה מבחינה תיאורטית, מבחינה פרקטית איך אני מגביל את עצמי לא לקבל את החיות בכלים הרגילים שלי, בשביל להגיע למצב שמלמעלה ייתנו את הכוחות, זאת שאלה מרכזית של מאמר הזה.

אתה תבקש שייתנו לך כוחות כדי לבצע עבודה. זה נקרא בחודו של מחט כדי להכניס שם חוט לתפירה. שמעתי על יפני אחד, [שסיפר] על כאלה שמקבלים דולר אחד לשנה כשכר, ועובדים ללא שכר. זאת אומרת אני צריך רק כדי לעבוד.

תלמיד: איך אני יודע שאני עושה עכשיו פעולה נכונה כלפי הנקודה הזו, שאני מבקש עכשיו מהבורא לתת כוח רק בשביל להישאר במצב שלא לקבל פרס?

כי בשבילך לבצע פעולה על מנת להשפיע זה הפרס בעצמו, אבל זה לא נקרא שאתה עובד על מנת לקבל פרס. אתה עושה פעולה על מנת להשפיע, אתה מעביר המון כוחות, כל העולם זה נקרא שלך, שאתה ממש ממלא אותו ומסדר אותו, אתה נמצא בדבקות עם הבורא, אבל זה לא נקרא שאתה מקבל. כי הכוונה היא על מנת להשפיע.

(סוף השיעור)