מאמר 22 - משנת 1989
"מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה"- א'
("שלבי הסולם", כרך ד'- מועדים, פסח, עמוד 134)
שיעור בוקר 10.04.06- אחרי עריכה
אנו לומדים על כל הסימנים הקיימים בסדר פסח. הוא נקרא "סֶדֶר", כיוון שקיימת סדרת פעולות שאדם צריך לבצע כדי לצאת מהאגו שלו, מהרצון לקבל שלו, מעבר למחסום, לרצון להשפיע.
כאשר נמצאים בתוך הרצון לקבל זה נקרא "מִצְרַים". לפני כן זה נקרא "העולם הזה", שבו אדם לא מכיר איפה הוא נמצא. לאחר מכן, האדם מכיר את הרע שבו הוא נמצא, הוא מתחיל להרגיש שהוא נמצא במצרים. כיוון שכבר מאיר לו אור מקיף כלשהו, כנגדו הוא מרגיש את עצמו כרע. הוא כבר קובע שברוחניות טוב, וכנגד זה מצבו הוא רע. ואז מצבו נקרא "מִצְרַים". (שרטוט)
מתוך הרע האדם מתחיל לעשות פעולות שונות. הוא רוצה לצאת מהרע, ולכן מרגיש עד כמה הרע כובש אותו. הוא נמצא תחת שליטת הרע, תחת שליטת פַּרְעֹה, שנקרא "מלך מצרים". הוא מגיע למצב שבו הוא לא סתם תחת מצרים, אלא תחת מלך מצרים, עד שמגיע למצב, שהוא עומד מול פרעה, כפי שמסופר על משה. ואז, הוא שובר את הגבול, את המחסום, ויוצא החוצה, וזו נקראת "יציאת מצרים". האגו שלנו, הרצון לקבל, הוא רע ואנו צריכים לעשות פעולות בדרך, כדי להיפטר ממנו, לצאת ממנו, לברוח ממנו.
הפעולות האלה הן פעולות מאוד קשות, הן פעולות נגד הרצון לקבל, כי האדם נמצא כולו ברצון לקבל. למטה מהמחסום הכל "רצון לקבל', שהאדם עובד נגדו. העבודה היא קשה ומרה. (טוב או מתוק, רע או מר, הם היינו הך, וגם אנו משתמשים במילים אלו,בסימנים אלו) כנגד הרע משתמשים בסימן "מרור". שאם אנו עוברים את כל התהליך, אנו לועסים כביכול את המרור עד הסוף, עד כדי כך שבסוף, לפני יציאת מצריים, תהיה "טביעה", כזו טביעה, שזו אכן תהיה היציאה. כלומר, "ליל יציאת מצרים", הוא סימן עד כמה האדם צריך להגיע בכל הדרישות שלו, כדי להיפטר מהאגו, ולהתעלות מעליו לטבע של האלוהים, להשפעה. (שרטוט)
"מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה"
"בלעו" משמעותו לא לעסו. כלומר, לא ביררו מספיק כדי שיהיה רצון, דחף לצאת משם.
"הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.
ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה, רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד, כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו כסף, וכדומה.
אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ. בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר. לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאם כן בעבודה שלא ע"מ לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא אינו מקבל שום תמורה, אל כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם, הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו בשבילו.
אם כן השאלה היא בב' אופנים:
א) שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות שעובדים בע"מ שלא לקבל שכר.
ב) בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת האדם.
והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה."
השאלה היא סתמית, על מנת שנתבלבל עוד יותר. אנו עובדים כדי לקבל שכר ולכאורה אין בזה רע. אם אדם עובד ומרוויח, הוא משלם ביגיעה שלו, ותמורת זאת מקבל משהו. מדוע כתוב, "בעבודה שלא על מנת לקבל שכר"? הרי האדם השקיע כוחות, נתן הכל, ולכן מגיעה לו תמורה, לכן לא ברור מדוע זה רע, ומדוע צריכה להיות בושה. בושה יכולה להיות אם אדם גונב, אבל לא ברור מדוע כתוב "שלא על מנת לקבל שכר", כאשר השכר הוא תמורת היגיעה.
לא ברור אם עלינו לעבוד חינם. גם אם נסכים לעבוד חינם, למרות שלא ראינו אף פעם מישהו שעושה זאת, תמיד יש איזו תמורה או סיבה, אם מפחד, מכבוד, או מאהבה, אז מדוע השכר הוא בזוי? האחד נותן לשני, והשני נותן לראשון, בדומה לפועל במפעל, שמסכים עם התנאים של בעל הבית, הוא נותן לבעל הבית מספר שעות עבודה, ומקבל מבעל הבית שכר תמורת עבודתו, הוא "מתפרנס בכבוד", ולא בבושה.
"אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה, אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.
ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, שברא את עוה"ז. שישנה כאן מציאות של עבודה, "כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הוא למה זה דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם, בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה בין הבורא, להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות ע"מ לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך".
רב"ש מטשטש את העניין. יש אנשים החושבים שאדם נולד וחי בעולם הזה, וכאשר מגיע לגיל שבעים או מאה, הוא נפטר מהחיים, הגוף שלו מת, הנשמה שלו עולה לגן עדן, כך חושב הציבור הרחב. לכאורה הגוף מחזיק את הנשמה, וכל עוד הוא לא מת, הוא לא נותן לנשמה לברוח ממנו. וכאשר הוא מת, היא בורחת לגן עדן. כתוצאה מכך יש אלף ואחת פילוסופיות. כפי שחושבים המתאבדים "נהרוג את הגוף, נעלה לגן עדן", היות וכך מחנכים אותם. (שרטוט)
ב"תלמוד עשר הספירות", בחלק א', "הסתכלות פנימית" מוסבר על תורה ומצוות, על שכר ועונש. מוסבר שלא ייתכן שאדם חי שבעים שנה בעולם הזה, ועושה עבודה כלשהי, גם אם היא העבודה הגדולה ביותר, סך הכל הוא ישן, אוכל, וכדומה. במשך שנות חייו האדם עשה פעולות כלשהן, כמות כלשהי של עבודה, שתמורתה הוא רוצה לקבל אין סוף. כאשר הנשמה עולה לגן עדן, היא מקבלת אין סוף, מעל הזמן, מעל המקום, מעל הכל. לכן, לא ניתן להשוות את פעולות האדם למצב הנשמה. שהרי בפעולותיו האדם לא ניפטר מהבושה, והעבודה שלנו היא כביכול הבושה, הפער בינינו לבין הבורא.
כאשר האדם נמצא מול הבורא, שהבורא נותן והאדם מקבל, אז האדם מרגיש בושה, המביאה אותו לצמצום א', שהוא לא רוצה לקבל. הבושה שורפת אותו עד כדי כך, שהוא מעדיף לברוח. אנו רואים בעולם הזה, שהבושה היא הדבר הגרוע ביותר, היא פגם ב"אני", בנקודת יש מאיין, ביסוד האדם, בקיומו. הבושה מוחקת את קיומו, לכן הוא מוכן לכל דבר, רק לא לבושות. אולם אם אדם יורד בחייו הגשמיים לחלוטין לדרגת החי, אם הוא לדוגמא מת מרעב, אז במצב זה אין לו בושה, כפי שלחיות ולבהמות אין בושה. אבל אם יש לו עדיין מעל החיים הבהמיים את דרגת האדם, שם הוא רק נישמר מהבושה, החשבון שלו הוא רק הבושה. לכן, אם אנו עובדים בצורה של היום לעבודה ומחר לקבל שכר, אנו לא רוכשים דבר. (שרטוט)
רב"ש אומר שלהיפטר מהבושה, זה להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. להיפטר מהבושה אפשר רק, אם הבורא נותן והאדם נותן. אז זה בסדר, אבל גם בעבודה שהאדם עושה בעולם הזה, האדם נותן והבורא נותן. אך בצורה כזו הבורא והאדם אף פעם לא שווים. יש הבדל גדול בין העבודה של האדם לבין הנתינה של הבורא, בין מה שהאדם נותן לבורא לבין מה שהבורא נותן לאדם. (שרטוט)
מקובלים אומרים שכדי שהאדם יהיה שווה לבורא, כך שלא תהיה בושה, עליו לעלות מעל המחסום. כיוון שכל מה שיש למטה מהמחסום, נקרא "העולם הזה", שבו אין לאדם כל חשבונות, הוא בבחינת בהמה. הוא צריך לעלות למעלה מהמחסום, ולהתחיל לקבל בצורה הדרגתית דימוי לבורא. בכל מדרגה הבורא נותן לאדם, והאדם נותן לבורא, וכך האדם עולה בצורה הדרגתית. האדם לא מקבל מהבורא יותר ממה שהוא יכול לתת לבורא. ככל שהאדם יכול לתת לבורא יותר כך הוא מקבל מהבורא. בכל מדרגה ומדרגה קיים שוויון בין בורא לבין נברא, רק שכל פעם הבורא פותח את עצמו יותר כדי לתת לנברא, והנברא עושה מעצמו מאמץ גדול יותר כדי לתת לבורא. עד שמגיע למצב שנקרא "גמר התיקון", שבו כל הרצון של הבורא וכל הרצון של הנברא באו לידי ביטוי. שמצד הבורא ומצד הנברא, יש יחס זה לזה ללא כל גבול. (שרטוט)
העבודה עצמה כולה נעשית תחילה ברוחניות, בהרגשת הבורא, בהידמות לו. אל לאדם לחכות עד מאה ועשרים, שימות ויעלה לרוחניות. אלא, הוא חייב לבצע זאת, ולהגיע לגמר התיקון בעודו בחייו.
גן עדן, הן תכונות הבינה. זאת אומרת, מתחילה כאשר האדם מתחיל את העלייה ברוחניות, כל המדרגות הן מדרגות גן עדן, מדרגות הבינה. לא צריכים לחכות למוות. כאשר כתוב בספרי קבלה שצריכים למות, הכוונה ש"מת הרצון לקבל', אותו צריכים להמית. ו"למתים חופשי" משמעותו כאשר הרצון לקבל מת האדם נעשה חופשי. וצריכים לפרש נכון את המילים: גן עדן וגיהינום, וגיהינום זה 'בושה'.
"ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי כבר מקבל שכר תמורת עבודה, מה שאם כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, חבירו זקוק לעבודה של האדם, כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.
אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה עם השכר הם כעין חליפין, שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאם כן לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מב' טעמים:
א) שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.
ב) כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם שעובד אצל חבירו רגע, ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד רק בעוה"ז, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאם כן בין אדם לחבירו, אינו נוהג זה."
שאלה: מה פירוש "שהעובד ה' עובד רק בעולם הזה"?
השאלה היא כיצד אנו מגדירים את "העולם הזה", האם העולם הזה הוא שהגוף חי, או העולם הזה ברצון לקבל.
שאלה: כפי שאתה מצייר. העולם הזה, למעלה ממחסום.
לפי הדרגה שבה האדם נמצא, הוא נקרא "שעובד ה' עובד רק בעולם הזה". אדם הנמצא בדרגה שהוא מתקן את הרצון לקבל שלו בהתאם לבורא, נקרא שהוא "עובד השם". והוא עובד ברצון לקבל שנקרא "העולם הזה", ומתקן אותו.
השאלה המתעוררת היא, אם האדם מתאים את עצמו לבורא, הוא נותן יגיעה והבורא נותן לו על כך שכר, כיוון שמדמה את עצמו לבורא, דומה לו, אז מדוע האדם לא מתבייש בשכר הזה? אפשר לצייר זאת כקופסא שחורה, שהאדם אינו יודע מה יש בתוכה. הוא מכניס דבר מה ויוצא דבר אחר, משהו בו משתנה, אין כל חשיבות מה. האדם מקבל תמורה ובכל זאת אין בושה.
"לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, כלומר, במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא עוסק בתו"מ בע"מ להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא יקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור העבודה שלו בתו"מ. הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד עכשיו כלים דרצון לקבל בע"מ לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה."
אם השכר של האדם הוא לקבל כלים דהשפעה, על השכר הזה אין בושה. כל שכר אחר שיקבל יש לו מקום להתבייש. תנו לי דוגמא של שכר שלא מביא בושה.
שאלה: המשכורת שלי בעבודה.
מדוע?
שאלה: עבדתי כל החודש, מגיעה לי משכורת, אני זקוק לה.
מדוע צריך להיות אכפת לנו שאתה זקוק לה?
שאלה: למה שתביא לי בושה?
אתה חושב שמגיע לך שכר עבור מה שעבדת. אבל, אם אציג בפניך את כל התמונה, תיווכח לדעת שלא עבדת, אלא, היה לך רצון לקבל, לרצון לקבל הזה נתנו ייסורים, אתה ברחת מהייסורים. לכן, זה לא נקרא שעבדת, אלא, אתה ברחת מרע. ועל זה לא מגיע לך עוד משהו. אתה רצית שיהיה לך טוב, שיהיה לך שכר, אז עבדת לשם כך. לכן, לא מגיע לך שכר.
אתה עשית מעשים שונים, ולכן אתה אומר "עשיתי מעשים טובים". האם אתה יכול לא לעשות? לא. בחיים שלנו אתה לא יכול. זאת אומרת, אם אתה מסתכל מלמעלה על החיים שלך, אתה רואה שכל הפעולות שלך הן פעולות הכרחיות, שאתה חייב לבצע אותן כך. לכן, לא מגיע לך עליהן עוד משהו, בהכרח עשית אותן. אם כך אילו פעולות הן לא הכרחיות?
אתה צריך להגיע למצב שאתה רוצה משהו שאתה לא דורש מהטבע. כי אם אתה דורש מהטבע, אם הפעולות הן כאלו שאתה מבצע אותן, אז עליהן לא מגיע לך שכר, כי אתה מופעל על ידי כוחות הטבע. אלא, אם אתה מוצא, רוכש, מסגל רצון חדש כלשהו, שלא בא לך מהטבע בצורה מחויבת, ואותו אתה מממש, אז על הרצון הזה אתה יכול לקבל שכר.
אך שוב עולה השאלה, איזה שכר אתה יכול לקבל, כיוון שזה רצון שלך, אתה עשית אותו, הוא לא בא מהטבע. יש כאן משחק על משחק. אתה מצאת את הרצון, אתה עשית אותו, אתה מימשת אותו, ואתה עוד רוצה עליו שכר. הרצון הוא שלך, לא של הטבע, לא של האלוהים. לכן, יוצא שרק בתנאי שהרצון הוא רצון להשפיע, השכר הוא היכולת להשפיע. רק בצורה כזו, אתה תהיה מנותק מכל העניין של שכר ועונש, או עבודה ושכר, או בושה.
אמנם טרם נכנסנו לכל האפשרויות והעמקות, אבל אפשר להבין במעט, שאם מתרוממים מעל החיים, מעל החשבון שלנו, זה נראה אחרת.
שאלה: האם יש פעולות שאדם עושה, שלא בקבוצה, שהוא מקבל עליהן שכר, או שרק על פעולות שאדם עושה בקבוצה הוא יקבל שכר?
יש לברר מה הן הפעולות שאדם עושה בקבוצה שהוא מקבל עליהן שכר. אדם יכול להזיק לקבוצה, ולא לקבל שכר, אלא לקבל עונש.
שאלה: הכוונה לפעולות שאדם מצליח לשים עליהן כוונה נכונה.
לכן, כתוב "ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה. היות שכל התיקונים, צריכים להגיע בסופו של דבר לתיקון אחד, לאהוב את הזולת.
שאלה: אם כך על האדם להישאר בחדר שבו הקבוצה שלו נמצאת, אסור לו לצאת מהמסגרת הזו, כיצד הוא יצליח לחיות בעולם הזה?
מדובר על כך שאדם חייב להיות כלול מכל העולם, אחרת לא יהיה לו מה לתקן. הוא חייב להיות ולהשתתף בכל המערכות של העולם. להיות כל הזמן עם הקבוצה, לא יתרום לו דבר. אדם צריך לחזור לקבוצה, כדי לקבל ממנה כוחות ולצאת לעולם.
"לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בע"מ להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.
ויש בהכוונה זו, שמכוון בע"מ להשפיע, ב' דברים:
א) שידע לאיזה שכר הוא מצפה.
ב) שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל השכר תלוי בהשתוקקות להשכר. כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות. כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, כוונה זהו דבר קל מאוד, שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאם כן אלו אנשים שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה אצלו האמת, איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך הזה, היות שזהו נגד הטבע."
נותנים לאדם לראות במדויק את המצב שבו הוא נמצא, שיתגלה לו מקום העבודה, רק בתנאי שגילוי המצב הזה יהיה לטובתו, במידה ובאופן שאדם יוכל לתקן אותו. ככתוב: "אין לשים מכשול בפני עיוור". גם לילד אנו נותנים בהדרגה צעצועים, בעיות, תרגילים שימצא פתרונות לפי גילו ולא יותר. אם ניתן לו ברמה גבוהה יותר אנו עלולים לבלבל אותו, הוא ינעל את עצמו, ולא יפתח את השכל. הכל חייב להיות בהדרגה הנכונה. אנו רואים זאת על גבי קופסאות של משחקים, המיועדים לגיל שנתיים, שלוש, וכן הלאה, לכל שנה משחק אחר. כך גם החשבון שנעשה מלמעלה כלפינו, רק שכלפינו זה נעשה בצורה מדויקת יותר. כי האדם עצמו, בכלי שלו, בהכנה שלו, פותח או סוגר את האור העליון כלפי עצמו.
שאלה: מדוע צרות גדולות כמו מחלות קשות לא מגיעות רק לאנשים שלומדים קבלה שיכולים אולי לתקן אותן?
אתה בא אלינו בטענה למה אנחנו לא חולים?
שאלה: לא. אבל למה אנשים שלא לומדים צריכים כאלה צרות?
המחלות הן בגלל כל הצרות של האנושות, ועוד יתגלו דברים נוספים. אמנם אנו מתקנים, אך אנו לא נמצאים בקצב שהעולם צריך להתקדם, לכן, יוצא שהצרות מתגברות. גם הצרות הן מחלות, הבעיה היא לא רק המחלות, כל החיים הם מחלה אחת גדולה. אנו לא מבינים מה זה לא לסבול, כי האדם, בכל רגע בחייו מרגיש שחסר לו משהו. אנו לא מבינים שהחיים צריכים להיות כאלו, שהאדם ירגיש שהוא נמצא באין סוף. האפשרויות, היכולות, המילויים, המודעות, הכל יהיה באין סוף. אנו לא מבינים זאת, כיוון שאנו חיים מייסורים, מחסרונות, וצריכים כבר לצאת מזה.
"כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו". שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.
נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.
ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד, שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו."
אם רק הבורא יכול לתת ולא האדם, אז הבורא מסובב אותנו, עד שנבוא ונבקש ונתחנן, "תן לנו, תן לנו". ומה עם הבושה?
"נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בע"מ לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה צריך לעבודה שלנו, שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו, כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת השתוות עם האור."
שאלה: רב"ש אומר "אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו." מדוע מתנה, הרי אמרנו שזה שכר?
זאת אומרת, תמורת היגיעה.
שאלה: אם כך מדוע זו מתנה, האם יכול להיות שרב"ש מרגיש שזהו דבר יקר?
מדוע מה שאדם מקבל בתמורה לכך שהוא עובד, בתמורה ליגיעה שהוא נותן, נקרא "מתנה" ולא שכר?
שאלה: בחינה ד', מרגישה בושה מזה שהיא מגלה שהיא הפוכה מהבורא. האם כלפי חברים יותר קל לי להרגיש בושה, כי הם יותר קרובים אלי?
אכן כך הוא.
שאלה: הם יותר קרובים אלי לכן אני מרגיש בושה. ואילו כאשר הדבר הוא כל כך גדול, הוא כבר מעבר ליכולת שלי להרגיש בושה.
נכון
שאלה: אז אולי הרב"ש מתכוון, שהגדלות מונעת ממני את ההרגשה של הבושה?
גדלות של מה?
שאלה: במקרה הזה, הגדלות של הבורא. כשהוא כל כך גדול, אז אני מפסיק להרגיש בושה, כי אינני יכול להרגיש בושה ממשהו שהוא כל כך מעבר לכוחותיי?
הבורא אף פעם לא מגלה את עצמו יותר מהכוחות שלך, כדי להשאיר לך בחירה חופשית. אם היה מגולה כולו, ודאי שלא היינו חושבים על שום דבר אחר, לא הייתה לנו בחירה חופשית, חלל פנוי. ואילו כך יש לנו בחירה חופשית, והאדם יכול תמיד לעשות חשבון. הבורא לא כובש ולא שולט בנו. אם היה מגולה כולו, היינו נשלטים על ידו. זה לא קורה, אלא, ההפך ממקום גדלותו אנו רואים את ענוותו. כלומר, הבורא שתקן, הוא מסתיר את עצמו, דווקא בדברים גדולים שלכאורה הוא צריך להתגלות.
"וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן."
רק בצורה כזו יהיה לנו חשבון שווה. אם אדם מקבל מהבורא כוח כדי להשפיע לו, זה לא נקרא שחוזר אליו בצורת שכר כלשהו.
שאלה: מה הטעם ברצון להשפיע?
הטעם ברצון להשפיע הוא כמה שאני משפיע וכמה שהמושפע נהנה ממני, אלו הטעמים שלי.
שאלה: האם זה אור פנימי בכלים דהשפעה?
אין כלים דהשפעה. זהו אור פנימי מכוונה דלהשפיע. בתוך הגוף, בתוך הרצונות, באה אלינו הרגשה שנקראת "הרגשת ההשפעה", מה שנקרא "אור פנימי".
שאלה: האם אנו כפופים לכלים, האם השכר שלנו מהכוונה הזאת הוא כלים?
השכר שלנו מהכוונה הזו הוא להשפיע. ניתן לקרוא לזה כלים דהשפעה.
"ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".
ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאם כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ"
שאלה: האם קבלה והשפעה הם למעשה כל המטרה? זה נראה מעין משחק, כל הזמן משחקי כוחות. האם קיים משהו מעבר לכך שצריך להגיע אליו?
יש הבחנות רבות, קבלה והשפעה, שנאה ואהבה, מר ומתוק, אמת ושקר. אלו הבחנות ברגש ובשכל, בהשתוות ובהתרחקות.
שאלה: האם המטרה היא אהבה, או השפעה?
מטרת הבריאה היא להטיב לנבראים, מטרת הנבראים היא להגיע למצב שהבורא יכול להטיב להם. הנברא צריך להשתדל לקבל טובה מהבורא. לשם כך הוא צריך בורא, שכפי הנראה קיים. הנברא, צריך לקבל טובה מהבורא, שיבוא ויביא. מה זו טובה?
שאלה: מתנה.
אם מבררים כך את העניין, מגיעים למצב, שמה שמקבלים מהבורא הוא את מצבו, ההשפעה. וכשמגיעים למצב הזה, אז מורגש בכלי מה שמורגש בבורא, נצחיות ושלמות. ומצב זה נקרא "טוב ומיטיב", שהבורא רוצה מלכתחילה שיקרה לנו.
שאלה: מה זו האהבה?
האהבה היא, הרגשה שמתבררת על פני השנאה. לכן, אנו בנויים כך שמעל הרצון לקבל, בשמירה עליו, אנו יכולים לפתח קשר עם הבורא. ואז הרצון לקבל הפנימי והקשר עם הבורא החיצוני, שניהם יחד נותנים לנו את הרגשת האהבה.
(סוף מאמר בוקר)