שיעור 25.11.16 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תפילת רבים - 1

העבודה שלנו, או בכלל ההתקדמות שלנו, הקיום שלנו, הוא כולו תלוי בבורא, בכוח העליון שמנהל, מפתח את כל המציאות. ובחלק מהמציאות שזה נקרא "נשמות בני אדם", בחלק מדרך ההתפתחות שלהם, שבו הם מגיעים למצב שיכולים להגיב, להבין, להיכנס לשיתוף עם הבורא, בחלק הזה ניתנה להם יכולת להשתתף. ולא רק להשתתף, אלא לקבוע את דרך ההתקדמות שלהם. להבין שהיא הנכונה, הטובה לעומת דרך אחרת, "דרך אחישנה" לעומת "דרך בעיתו", ושכדאי מתוך הבירור העליון למעלה מעצמם, לברור ולברר ולקבוע את ההתקדמות בשיתוף עם הבורא. אני לא יכול כאן לדבר הרבה, כי באמת העניין הוא מאוד עמוק ורחב.

אז אותו השיתוף, שהבורא רוצה להשיג עם הנבראים, הוא מתבהר כבקשה, כתפילה, מצד התחתונים, מצד בני האדם. יותר נכון, כשהם מתחברים לקבוצה, אז הם יכולים להגיע לפנייה לבורא, כי יש ביניהם כבר את קו הקשר ביניהם. שלפי תכונת ההשפעה שאדם רוכש בזה שהוא נכלל בקבוצה, הקבוצה מקבלת את תכונת ההשפעה, ובגל ההשפעה הזה היא יכולה לפנות לבורא ולהיכנס עימו לאותו גל הקשר, יש להם איזו תעלת קשר מיוחדת, וזה בעצם השיתוף.

כי ודאי שהבורא עושה את כל הפעולות, אבל השאלה עד כמה הבקשה, התפילה, הפנייה מהנברא, שזו עשירייה קטנה או גדולה, אבל זאת עשירייה, פחות מעשירייה זה לא נקרא נברא רוחני, עד כמה הנברא הוא משתתף בהתפתחות שלו. עד כמה הוא בעצמו מזמין פעולות מהבורא, שהפעולות האלה הן יבואו במהירות יותר גדולה ממה שהבורא רוצה להוריד לנברא, ועד כמה הבקשה הזאת היא המתקדמת וממהרת את התפתחות הנברא. לפי הבקשות האלו, הנברא עושה נחת רוח לבורא, ובזה הוא בעצם קובע את עצמיותו כנברא, כאדם, כדומה לבורא.

שבאמת יוצא שהבורא מחריב את הבריאה אחרי שברא בכוונה, כמו שהכין פאזל, והנבראים הם בונים את העולמות, את כל הפאזל בחזרה, ובזה הם משיגים את פעולת הבורא, את שלמותו מתחילת הבריאה, דרך השבירה וחזרה דרך כל התיקון. והכול מושג אך ורק על ידי תפילה, שבתפילה בעצם מתחברות כל הידיעות, הכוונות, החסרונות והפעולות שהקבוצה עושה, ומבררת את עצמה והפועל שפועל בה, שזה הבורא. וסך הכול המ"ן הוא חיבור, חיסרון, חיבור מיוחד בין מלכות לבינה, שהן בעצם תכונות מנוגדות, וכשמעלים אותו מעלה, אז בזה מחייבים את העליון לממש את הפעולה של התחתון. ויוצא ש"ניצחוני בני" בפעולות האלו, שהבורא הוא כביכול המחייב לעשות את הפעולות שהנבראים מכתיבים לו, ובזה בעצם התענוג הגדול שלו.

כמו שאנחנו בתור הורים יכולים להבין את זה כלפי הילדים שלנו. שהילד דורש מאיתנו לבקש פעולות נכונות, טובות להתפתחות שלו. שבזה הוא ממהר את ההתפתחות, הוא בעצמו הולך לפני הבורא ומברר ודורש דווקא אותם הצעדים, שהבורא היה רוצה לעשות אותם, מתכוון לעשות אותם, אלא המתין והכין הכול, כדי שהנברא יגיע לזה ויבקש.

יש בזה הרבה תופעות, תוצאות מאוד מיוחדות, מעניינות, עד כמה שאנחנו דווקא על ידי הבקשה הזאת, על ידי התפילה, מרוויחים, משיגים. שודאי שאם היה יורד עלינו בצורה הרגילה ממעלה למטה לא היינו מגלים בזה כמעט כלום, לעומת מה שמגלים. זאת אומרת, החיסרון שהוא קודם להשגה, הוא בעצם עושה את ההשגה בדרגה ובעוצמה הגדולה ביותר, "פי תר"ך פעמים" כמו שאנחנו אומרים.

לכן הכול מושג רק בכוח התפילה, ולא יכולה להיות תפילה, אלא תפילת רבים. ודאי שאותה התפילה, אותה התפרצות שמגיעה מהאדם לבד, זו התפרצות אגואיסטית. אפילו שמתפלל, כמו שכתוב שם ברב"ש עבור האחרים, זה גורם ממש נזק לעצמו ולכולם. אלא אנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר בזה שקודם חיבור, ומתוך החיבור, תעשה מה שאתה רוצה, מתוך חיבור הכול יהיה בסדר. כי מתוך חיבור, אם אתה משתוקק קודם כל לחיבור, זה כמו שכתוב, "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שקודם חיבור. ולכן עוול גדול עושה האנושות וגם היהדות שפועלת בצורה ההפוכה. אז בואו נלמד מה הפנייה היחידה לבורא, לתיקון היחס שלנו עימו, לתיקון דרכנו לגמר התיקון, התיקון היחיד הזה שנקרא "תפילת הרבים".

קריין: כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 676, מאמר "ההבחן העיקרי בין נפש הבהמית לנפש הא-לוהית", טור א' פסקה שניה מלמטה, שורה "ידוע".

ידוע, שכנסת ישראל נקראת "מלכות", שהיא שורש כל הנשמות, שמלכות כונסת בתוכה כל הנשמות. ובאופן כללי אנו לומדים, שכל התיקונים שישנם בעולם מכונים על מלכות, מטעם שהמלכות היא כלי הכללית, המקבלת כל האורות המושפעים לכל העולמות.

ואאמו"ר זצ"ל אמר כלל, שאנו צריכים לדעת:

א. שבאופן כללי כל האורות, שישנם בכל העולמות, נבחנים לבחינת אור אין סוף.

ב. והמקבל הכללי, שאנו מבחינים בעולמות ובספירות הוא מלכות.

ג. וכל הריבויים הם רק מצד המקבלים.

ד. וכל בחינה ובחינה, שאנו מבחינים, היא בשיעור שמלכות מתפעלת מהאורות שהיא מקבלת. כלומר, כי כפי כח המסך שהמלכות מעלה אור חוזר, בשיעור זה היא מרגשת את האור המושפע אליה. והיות שיש הרבה בחינות בהמסכים, כמו שלמדנו, אי לזאת יש הרבה הבחנות באור.

ובכדי להבין את הצורך למסך ואור חוזר, שזה גרם הרבה בחינות, צריכים לזכור מה שמובא בתע"ס חלק א', שאומר שם, שאנו מתחילים לדבר מהקשר שיש להבורא עם הנבראים, והקשר הזה נקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ומסיבה זו ברא יש מאין, שהיש הזה, נקרא "רצון לקבל לעצמו". וזהו דבר חדש, שדבר זה לא היה מטרם שנברא הרצון הזה. ולכן הרצון הזה, הנקרא "מלכות", כידוע, היתה מקבלת את האור בבחינה אחת בלי הבחן מדרגות, כי הבורא שברא את הרצון לקבל טוב ועונג, היה בדיוק רצון לקבל כפי ערך שהבורא רוצה לתת".

ולכן כתוב בספר "עץ חיים" (בתחילתו), שמטרם הצמצום היה אור עליון ממלא כל המציאות, ולא היה לא ראש ולא סוף, אלא לאחר שמלכות דאין סוף קבלה את האור, והיות בהאור נכלל כוחו של העליון, שהוא הרצון להשפיע, לכן המלכות, לאחר שקבלה את האור, חשקה להשתוות הצורה, כדוגמת האור שקבלה, לכן צמצמה עצמה מלקבל בעמ"נ לקבל, ולא תקבל יותר שפע, רק מכפי שהיא יכולה לכוון בעמ"נ להשפיע.

והיות הכלי הזה אנו מתייחסים להמקבל, וזהו נגד הטבע של מלכות, שהיא נבראה ברצון לקבל, ועכשיו היא צריכה לעשות דבר נגד טבעה, זה כבר לא הולך לו לעשות כלי כזה בפעם אחת. זאת אומרת, שאין המלכות יכולה לקבל כל האור שהיה לה מטרם הצמצום, שתיקח את זה בעמ"נ להשפיע, כנ"ל.

לכן זו היא הסיבה, שאנו מבחינים במלכות, שהיא הכלי קבלה הכללי, הרבה בחינות, כפי ערך היכולת של המסכים, שיש בידה לעשות. זאת אומרת, שמצד הבורא היתה כוונתו להשפיע בלי סוף, כלומר, לפי גדלותו של הרצון לקבל. אבל מצד התחתון, שלא רוצה לקבל רק בעמ"נ להשפיע, יצאו לנו כל הרבויים, הנקראים בשם "תיקוני המלכות".

ובאופן כללי מדברים ממלכות דאצילות, שרק היא הולידה את הנשמות, שע"י השתלשלות העולמות יצאה המלכות דאצילות, שהנשמות, שהיא הולידה, הם מתקנים אותה. פירוש, שהנשמות, הבאות ממנה, כל אחד ואחד מתקן בשורש נשמתו במלכות, שיהיה מתוקן את חלק רצון לקבל שבה בעמ"נ להשפיע. ובשיעור זה המלכות משפעת להתחתונים.

זאת אומרת, בשיעור השתוות הצורה, שהתחתון גרם למעלה במלכות, בשיעור זה מושפע להתחתון, שגרם את התיקון בה, שתוכל לקבל מהעליון שלה, מטעם שיש כבר בחינת "השתוות הצורה" מן המקבל להמשפיע. שזה מכונה "יחוד קוב"ה ושכינתיה", כלומר שענין "יחוד" נקרא "השתוות הצורה". ובזמן שהמקבל מתוקן בעמ"נ להשפיע, הכוונה הזו עושה את המקבל שיהא נקרא "משפיע", מטעם שהכל הולך על פי הכוונה.

בכמה אנחנו משיגים יותר אם אנחנו מצטיידים בחיסרון הנכון? כי תפילה זה חיסרון, העלאת מ"ן, העלאת חיסרון, אז איזה סוגי חסרונות אנחנו יכולים להעלות, ובכמה אז אנחנו משיגים יותר את המציאות, את עצמנו, את הבורא, את הכול, אם אנחנו בעצמנו מעוררים את החיסרון?

יכול להיות שאדם מגיע לשיעור, דיברתי היום עם אדם כזה, והוא אומר, "אני לא יודע, אני ככה, זה ככה" הוא קם כזה חצי מעורפל, אומר לי שיש איזה מין גלים באוויר, מגנטיות, כל מיני כאלו דברים, משהו לא בסדר עם האוויר. זה נכון, אני מסכים עימו, סיבות יש הרבה. יש כאן איזה רוחות, יובש, כל מיני דברים, הוא מרגיש לא טוב, בסדר. הוא עייף, הוא לא יכול.

אנחנו צריכים להתרגל למצבים כאלו, שדווקא אותם במיוחד מעורר בנו הבורא. יכול להיות שיש מזג אוויר נורא ואדם מרגיש טוב, בהתרוממות, בהתעוררות, הוא בכלל לא מרגיש איזה אוויר, איזה עולם זה, הוא כולו בהתפעלות בדרגה יותר עליונה. ויכול להיות אחרת, שהבורא מעורר אותנו, כך שעד כמה שאנחנו מתחילים את הבוקר בצורה כזאת שפלה, יש לנו יותר סיכוי להשיג משהו יותר גדול. כי מתחילים דרגה חדשה, והיא לא יכולה לבוא אלא רק ממצב השיפלות, מחוסר אונים. דווקא אם אני קם כך מהמיטה ונופל על ארבע ובקושי קם.

יש אדם שמשתוקק מתי יבוא הבוקר, שאני אקפוץ מהמיטה לעבוד את עבודת ה', אבל יש כאלו שלא כל כך. אז האדם צריך להבין שעד כמה שהוא מגיע לשיעור, ונמצא בתחילת השיעור בצורה ממש כמו בהמה לכל דבר, דווקא בזה הוא מתחיל את היום נכון, אם הוא "מתחיל את היום".

ואז מתעורר לאט לאט, קשה, לא מבין, לא מרגיש, מסתכל על אחרים, "מה יש להם? לי אין כלום". העיניים נסגרות, האוזניים בכלל, ולאט לאט מתעורר. זאת אומרת, אנחנו צריכים לעורר בנו חיסרון. אז אותו חיסרון כלפי הבורא שאנחנו מתחילים לעורר, באותו חיסרון אנחנו משיגים פי תר"ך פעמים מה שהיה קודם.

שום דבר חוץ מזה לא משתנה, הבורא ברא רצון לקבל וזהו. זה כמו שאתה יילדת את התינוק, גמרנו. אבל אם הוא בעצמו לא יבוא לדרוש, לבקש ממך כל מיני דברים, ינדנד לך, כך תעשה וכך תעשה ואתה תספק לו את כל החסרונות שלו יותר ויותר בהתאם לכמה שהוא דורש, בלי זה הוא לא יתפתח, הוא יהיה כמו חיה קטנה.

זאת אומרת, כל ההתפתחות שלנו עד דרגת האדם היא רק על ידי זה שאנחנו מחפשים את החסרונות, שהם כבר לא נקראים חיסרון אלא "השתוקקות". וההשתוקקות הזאת, כשאנחנו מוסיפים אותה לחיסרון הגולמי הזה שקיבלנו מהבורא, באותו החיסרון כשאנחנו מקבלים מילוי, הוא מביא לנו הארה פי תר"ך פעמים, נרנח"י, במקום אור הנפש שהיה מלכתחילה ממלא את עולם אין סוף.

סדנה

השאלה הראשונה. איך על ידי המצאת החיסרון, יצירת החיסרון, אנחנו גורמים לכך שנעורר את הבורא ונוציא את ההשגה שבו פי תר"ך פעמים?

איך על ידי המצאת חיסרון נוסף, השתוקקות, יותר טוב להשתמש במילה "השתוקקות", זו בכל זאת מילה כזאת שהיא כולה תלויה בנברא, אנחנו מגדילים את האור שבכל העולמות פי תר"ך פעמים? כשאנחנו משיגים את הנשמה שלנו, אז באמת גילוי הבורא כלפינו הוא פי תר"ך פעמים. זה רק כלפינו דרך אגב, זה ברור שבו עצמו לא משתנה כלום, אלא הנברא מתוך המצאת החיסרון שלו, בזה שממציא כל כך השתוקקות לבורא, אז בשבילו זו כבר השגה פי תר"ך פעמים. זו עלייה מדרגת הבהמה לדרגת האדם, זה ההבדל פי תר"ך פעמים בהארה. איך אנחנו מגיעים לזה? איזה חיסרון בדיוק אנחנו צריכים להמציא כאן? לְמה ההשתוקקות שלנו צריכה להיות?

*

איזו השתוקקות בדיוק אנחנו מעלים? במה אנחנו פונים בחזרה לבורא? מה אנחנו מעלים? אנחנו צריכים להצדיק את הפעולה שלו כלפינו. מה שלא יבוא, אנחנו צריכים לקבל את זה בברכה. זאת אומרת התפילה שלנו בחזרה היא קודם כל צריכה להיות בברכה. כך אנחנו רואים גם לפי "תפילת שמונה עשרה", קודם ברכות ואחר כך בקשות. מה הן הבקשות? הבקשות הן גם "תעזור לנו להיות עוד יותר בברכה", כי יותר מזה אין. אם הוא "טוב ומיטיב", ו"אין עוד מלבדו", אז איך לפנות אליו בחזרה? רק בתודה והודיה. ולכן, מה אנחנו מפעילים פי תר"ך פעמים כשאנחנו פונים אליו, מהו בדיוק המ"ן שלנו? השתוקקות.

*

אולי כל הפנייה שלנו צריכה להיות בהודיה על זה שמקבלים ממנו כל טוב, ולא יכול להיות אחרת, זה מה שמקבלים, ושאנחנו מבקשים לראות את זה, כי לא יכול להיות שאני נמצא בחנופה שאני מרגיש רע ומודה בטוב, זה שקר. אז כמו שהרב"ש מסביר לנו על בן המלך שנלחם שם נגד, עם מגן וחרב שבנה לעצמו מעץ במקום מה שקיבל מאביו, זה לא יכול להיות, אלא שאנחנו מבקשים לראות תמיד בכל מה שאנחנו מקבלים מלמעלה יחס יפה, טוב ואהבה חלוטה. זה יהיה כך ללא ספק אם לא בהרגשה שלנו אז זה יהיה במודעות שלנו, שאנחנו נוכל לראות את זה כך ולהודות על פני אותן המכות שיכול להיות שהאגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, מרגיש. אנחנו נוכל להתעלות מעל האגו שלנו ולהבין שמה שהבורא פועל, הוא פועל לטובתנו, למרות שאנחנו בינתיים נמצאים בדרגת הבהמה. שמה שבגוף שלי זה מה שאני מרגיש ולא למעלה מהגוף, ולכן אני סובל, ואז אני צריך רק לעלות למעלה מהגוף, בדביקות אליו, ואז אני ארגיש את היחס שלו הטוב ומטיב לרעים, לטובים, לכולם.

לרעים זה נקרא "הרצון לקבל" שלנו, לטובים זה כבר "הרצון להשפיע" שלנו. גם לשניהם הוא פונה לטוב ש"גם מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש". ואז אני משיג את הפעילות הטובה שלו פי תר״ך פעמים על ידי שגם הרצון לקבל שלי מגדיל לי את יחס הבורא אליי, לא כלפי הנקודה שבלב, אלא כלפי כל הרצון האכזרי הגדול המקולקל שלי שאני דווקא מעלה אותו גם כן להשתוות.

את העביות אני מעלה למעלה מהצמצום, לזכות, ואז אני משיג בו את יחס הבורא פי תר״ך פעמים טוב אליי. מלכתחילה הוא היה בכוונה הזאת כלפיי, אבל עכשיו אני בעצם משיג את זה על ידי העבודה שלי. בכל פעם אני מעביר את הכלים השבורים, הניצוצין, למעלה מהצמצום אליו וכך אני מעביר מהעביות לזכות את הכלים שלי, ומשיג את דרגות העולמות עד תר״ך פעמים.

תחזרו על זה. דברו על זה, איך אנחנו משיגים פי תר״ך פעמים השתוקקות בזכות הרצון לקבל שלנו, בזכות האגו שלנו, מלאך המוות שהופך להיות המלאך הקדוש ואז מביא לי פי תר״ך פעמים את יחס הבורא אליי, שהיחס שלו לא משתנה אלא וודאי שאני אוכל רק לגלות, להודות ולהגיע לחיבור המלא, לאהבה חלוטה.

*

אולי אנחנו נוכל לדמות את זה לילד שכך מתפתח על ידי העלאת מ"ן לאבא, שדווקא על ידי הבקשות הוא מעורר באביו תגובה ולומד מהתגובה כשהוא מעלה בקשות, וכך משיג את כל הקומה שיש לאבא, פי תר״ך פעמים ב-125 מדרגות דווקא על ידי מה שהוא בדיוק משתוקק.

תנו דוגמה מהעולם הזה. כאילו שאתם מסבירים את זה לתלמידים שלכם בקמפוסים, ובכל מקום.

*

האור הזה, פי תר״ך פעמים, הוא היה מלכתחילה גם אולי באין סוף, רק שהוא צריך להתגלות בסוף הבריאה, כמו שכתוב שהוא נברא ונסתר, האור שהיה ביום א׳, הוא נסתר ומגיע בסוף. השאלה היא, איך זה שהבורא הסתיר את ההשתוקקות הזאת פי תר״ך פעמים בתהליך מלמעלה למטה שאנחנו נגלה אותה מלמטה למעלה? וודאי שההשתוקקות הזאת היא קיימת בתוך הבריאה, אין חיסרון חדש, אלא באיזו צורה החיסרון הזה הוא קיים כדי שאנחנו נוכל להוציא אותו, ולהגיד שזה מצידנו, שיש לנו בזה איזו הרגשה שזה מגיע מאיתנו ולא מהבורא?

תלמיד: זה לא מובן.

אז תדברו על כך שזה לא מובן.

בטוח שאין שום דבר חדש, אלא החיסרון שאנחנו מעלים כאילו זה עלינו. מי זה עלינו, מאיפה אנחנו מקבלים את זה? האור שנברא מתחילת הבריאה, יחס הבורא לנברא הוא לא חלקיק, מה שאנחנו מרגישים, לא אור הנפש, אלא השלם, אלא שכלפיי הוא נסתר, כלפינו הוא נסתר, ואנחנו מגלים אותו על ידי תוספת החיסרון שאנחנו מגלים, על ידי השתוקקות. זאת אומרת, ההשתוקקות נסתרת והאור כנגדה פי תר״ך פעמים נסתר, ואנחנו מגלים.

איפה זה נסתר? איפה ההשתוקקות נסתרת, איפה האור אין סוף של גמר התיקון נסתר? מה כתוב בזוהר על האור שנברא ביום א׳? תחשבו על "מתוך זה שכולנו נכללים בכולם", תשיגו את זה קצת מלמעלה.

*

ההבדל בין ירידה מלמעלה למטה ובין עליה ממטה למעלה זה בהקדם המ"ן בסך הכל. כל פעולה, כל מדרגה שיש שם אור ישר, אור חוזר, זיווג דהכאה, כל מיני חשבונות והכל, מה ההבדל בין ממעלה למטה ובין ממטה למעלה? שממטה למעלה זה על ידי דרישה, על ידי בקשה, על ידי תפילה, על ידי השתוקקות מצד הנברא להגיע לאותה דרגה כמו שנמצא צד הימין, כך שזה יהיה מצד שמאל נניח. כמו העליון כך התחתון רוצה להיות, זה כל ההבדל.

אם כן, מה כאן המ"ן בעצם, מהי הבקשה שהתחתון מעלה כל פעם, מאיפה הוא מקבל את הידיעה על מה הוא צריך להתפלל? הוא נמצא במדרגה מסוימת, מקבל את החיסרון הזה כבר מוכן, כבר מתגלה לו חיסרון לבקש להיות דומה לבורא, להשפיע לו נחת רוח בצורה כזאת?

*

למה בכל החיכוכים ובכל החיבורים, בכל אופני היחס בינינו אנחנו מבררים את כל החסרונות, ההשתוקקויות שצריכים להעלות לבורא? כל מה שחסר לנו כדי להשיג את השלמות אנחנו יכולים לברר ביחסים בינינו בעשירייה. למה?

(סוף השיעור)