heb_o_rav_bs-maamar-le-sium-zohar-02_2008-01-20_shiur_bb
שיעור 2
שיעור בוקר 20.01.08- אחרי עריכה
"והנה כל היורד לעומקם של הדברים בודאי יתפלא איך אפשר לאדם שיבוא להשוואת הצורה הגמורה, שכל מעשיו יהי' להשפיע לזולתו בשעה שכל הויתו של האדם אינה אלא לקבל לעצמו. ומצד טבע בריאתו אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו, אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות שבסופו ישיג ע"י זה תמורה המשתלמת יפה, ואם אפילו מסופק בתמורה, כבר ימנע את עצמו מלעשות המעשה. ואיך אפשר שכל מעשיו יהיה רק להשפיע לאחרים ולא כלום לצרכי עצמו."
זה כמו שנרצה שמכונית תיסע מבלי שנמלא אותה בדלק. מה היא יכולה לעשות? שום דבר. גם אנחנו "דומם" לעומת הרוחניות, אנחנו לא מסוגלים לזוז בלי דלק. אנחנו אפילו לא מבינים מה זה דלק ואיך אנחנו זזים. אבל מי שמתחיל להרגיש, רואה ומגלה שעד כמה שלא מגיע לו שכר, לא שהוא לא רוצה לזוז, אלא שהוא לא מסוגל לזוז, כי הגוף שלו הוא בסך הכל רצון לקבל שהבורא ברא, ורצון לקבל חייב מילוי על כל פעולה שלו, ושהמילוי הזה ישתלם. זאת אומרת, שהמילוי יהיה שווה יותר מהיגיעה שהוא מבזבז.
לדוגמה, אם אדם מבזבז עשרה ליטר דלק, הוא צריך לקבל אחד עשרה ליטר תענוג. כי אם לא, אז בשביל מה לזוז? זאת אומרת, שבכל פעם האדם יכול לעבוד על עצמו.
אם ילד לא רוצה ללמוד, אבל כשהוא מרגיש את המכות שאביו מכה אותו, אז כבר כדאי לו יותר ללמוד מלקבל מכות, ואז הוא לומד. או כשמבטיחים לו שאם ילמד, יתנו לו פרס, אז כדאי לו ללמוד, לא מאהבת הלימוד אלא בשביל המדליה. או יכול להיות, שבעצם זה שהוא לומד, זה הפרס, מפני שהוא אוהב את החוכמה הזאת. אבל בכל זאת חייב להיות מילוי, בלעדיו אי אפשר לזוז.
אם אנחנו בנויים מחומר כזה, איך אפשר לדרוש מאיתנו שנזוז בלי דלק? האדם לא יכול לתת מעצמו משהו לזולת, כי הוא הזולת, והאדם לא מרגיש שבזה הוא מקבל. כשהוא נותן לילדים שלו, הוא מרגיש שבזאת הוא מקבל, כי הוא אוהב אותם. בשבילו, החסרונות שלהם והחסרונות שלו, זה אותו דבר. אבל איך הוא יכול לתת למישהו שהחסרונות של שניהם לא מחוברים?
יוצא מכך שהאדם, מטבעו, לא מסוגל לנתינה. ואפילו במחשבה על כך, לא יוכל לתאר לעצמו איך יכול להיות שיזוז בלי קבלה, והקבלה חייבת להשתלם בכל פעם. אבל משתלמת פחות או יותר זה על ידי ייסורים, על ידי הערכים שהאדם מקבל מהחברה, המשדרת שאם יהיה רזה, יהיה יפה בעיניה, ואז האדם לא אוכל, סובל, והופך להיות רזה. כי בשבילו התענוג הזה כשהוא רואה איך מסתכלים עליו, איך הוא נראה, והגאווה שלו, שווים לו יותר מהסבל שבמחסור שהוא גורם לעצמו. זאת אומרת, שכבר אנחנו יכולים לשחק, במה שיותר ובמה שפחות. אבל לאחר מכן, בכל זאת האדם עובד על מה שמעניק לו רווח. הרווח יכול להיות בזה שהוא יהיה רזה, חכם, או בעל שָם ידוע. לא חשוב מה, אבל חייב להיות רווח.
ברוחניות לא מדובר בכלל על רווח. שום דבר. לא שרוחניות שווה יותר מהגשמיות, אומרים לאדם שכדאי לו לעבוד כל החיים על העולם הבא. לַמה? האם הוא אידיוט? אבל מהו הטעם בחיים האלו במשך שבעים שנה, ונשארו לו, מי יודע כמה, אולי יום יומיים, או אפילו שלושים שנה. אבל ברוחניות הוא מרוויח נצחיות, הוא מרוויח את העולם הבא, הוא מרוויח גן עדן. איך שיתאר את גן העדן, כך או כך, לא חשוב, זה בכל זאת גן עדן. לכך לא כדאי לעבוד? ולכן זה נקרא "המחליף פרה בחמור", כדאי לו להיות כל השנים, כל החיים, בהגבלה, בשמירה, אבל בתוכו, כל הזמן, הוא מבין ומרגיש, מטפטף לשם חשבון טוב, והוא מוכן לעבוד, כי הוא מסתכל על האחרים ולא מבין מה הם עושים, הם נוהגים כבהמות, הם עושים חשבון רק לעכשיו. ומי שעושה חשבון, הרבה יותר ממה שהם עושים, הוא המרוויח.
על האדם לעבוד עם גאווה, עם אהבה עצמית גדולה יותר מהם. זה ההבדל בין חילונים לדתיים, לא יותר מזה. כי הם לא מבינים לַמה הבורא נתן לנו את מה שכתוב "תורה ומצוות", "היום לעשותם, מחר לקבל שכרם". מהו השכר האמיתי לאדם מהתורה ומהמצוות? השכר הוא שתהיה לו הרגשה של אהבת הזולת, כמו שכתוב "זה כלל גדול בתורה". "אהבת הזולת" פירושו, שעל ידי כל הפעולות שעליהן הוא עכשיו טורח, הוא צריך להגיע למצב שהוא נותן את כל כולו, ועובד בלי דלק. "העולם הבא" נקרא שהאדם מגיע למצב שהוא רק בנתינה, וזה השכר שלו.
בעל הסולם שואל, האם בשביל זה עובדים? בשביל זה לומדים? זאת אומרת שאנחנו לא יכולים להיות חילונים ולא דתיים. אנחנו צריכים להבין שהעבודה שלנו נועדה כדי לקבל שכר רוחני, שזה השפעה מושלמת. שהאדם יגיע למצב שהוא רק ייתן, וזה יהיה בשבילו כתענוג. תענוג, כי מטרת הבריאה היא ליהנות, ליהנות מהשפעה. ליהנות מהשפעה לא כמו שאדם נהנה כלפי הילדים שלו שהוא משפיע להם, זה לא נקרא "השפעה". הוא בעצם לא נותן להם, בסופו של דבר בזה הוא נותן לעצמו, כי הוא מחובר אליהם בצורה טבעית. ליהנות מהשפעה נקרא לתת לזולת. לא לקרוב, אלא לזולת. למי שמנותק ממנו, עד כדי כך שלא איכפת לו ממנו.
בעל הסולם מביא דוגמא מהגמרא במאמרים "מתן תורה" ו"ערבות", פעם אחת על העֶבד ובפעם השנייה על הגֵר. על האנשים שלא נמצאים בתחום העניין שלו, להם הוא קורא "זולת". זאת אומרת, לא הקרוב.
אומר בעל הסולם "איך אפשר לאדם שיגיע להשוואת הצורה הגמורה, שכל מעשיו יהיו להשפיע לזולתו בשעה שכל הוויתו של האדם אינה אלא לקבל לעצמו". האדם צריך, על ידי חוכמת הקבלה, להגיע למצב שאין גַן עדן ואין גהינום, כמו שחושבים, לא מפַּחד ולא מקבלת תגמול נאה. יש שכר, והשכר הוא להשפיע, לקבל "חלק אלוה ממעל". הבורא כולו משפיע, וגם האדם ישפיע במשהו, זה נקרא ש"קיבל נשמה", זה נקרא ש"התחבר איתו". את זה התורה מציעה לנו, ואפילו אם מישהו חושב שכדאי, איזה רווח הוא חושב שכדאי שיהיה לו?
לכן, אומר בעל הסולם, בלתי אפשרי אפילו לחשוב, על פעולה כזאת שיכולה להיות בהשפעה. "אכן אני מודה שהוא דבר קשה מאד, ואין בכחו של אדם לשנות טבע בריאתו שהוא רק לקבל לעצמו, ואין צריך לומר שיכול להפוך טבעו מקצה אל קצה. דהיינו שלא יקבל כלום לעצמו, אלא כל מעשיו יהי' להשפיע."
אם אדם יחבר את כולם אליו כאילו הם חלק מהגוף שלו, ודאי שיתייחס אליהם כמו שהוא מתייחס לגוף שלו. הוא אוהב את עצמו, אם משהו כואב לו הוא לא יכול לשכוח את הכאב. לַמה לא כואב לו ברגל של מישהו אחר? הרגל שלו כואבת. אם תכאב לו הרגל של מישהו אחר כמו הרגל שלו, הוא יטפל בה.
מדובר על זה שאנחנו לא מתקנים את הקשר הראשון בינינו אחרי השבירה, הוא נשאר. לכן השבירה חייבת להיות דווקא כמו בצורה שהייתה. כי אנחנו נשארים בחסרון, בחתך בינינו. הזולת נשאר זולת, על פני זה צריך להתקשר אליו, על פני חוסר הקשר בין האנשים. חוסר הקשר הזה, הפער הזה, נשאר, הוא מחזיק את הכלי בצורה הגדולה, ברצון האגואיסטי הגדול. אנחנו לא מוחקים. האדם לא משתנה כשמגלה פתאום את אחיו, שההורים לא סיפרו לו עליו. עכשיו הוא פוגש אותו אחרי עשרים שנה. לפני שבוע הכה אותו, ועכשיו פתאום אמו אומרת "אתה יודע שהוא האח שלך?" למרות זאת הוא נשאר זר, וכל הזמן אותו אדם מרגיש אל אחיו זרות. על פני זה עליו להתקשר, אחרת זה נקרא שהוא עושה טובה לעצמו.
"אבל לפיכך נתן לנו השי"ת תורה ומצוות שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבענו."
יש איזשהו מכשיר, אמצעי, כוח, יש משהו שנקרא "תורה ומצוות", האדם באמת לא יודע מה זה. וכתוב, פעמים רבות, שזה דבר נסתר, כתוב "תורה תמימה". "תמימה" שאי אפשר לגעת בה, זה משהו סגור והאדם לא יודע מה זה. זאת אומרת, איזשהו מכשיר, אמצעי, שנמצא באותו החלק שכולו להשפיע, כולו בורא, אבל אנחנו יכולים להשתמש בו.
יש בין האדם ובין הבורא משהו שנקרא "תורה ומצוות", שאם האדם משתמש בהם, למרות שהזולת הוא כל אחד ואחד, הוא יכול להתקשר לזולת, ולהתייחס אליו כמו אל עצמו, אבל העביות והפער ביניהם נשארים, לא מוחקים את זה.
הנַגָד הזה, ההתנגדות הזאת שבינינו, נשארת. היא משמשת כעביות שעליה אנחנו בונים את הכלי, עלֵיהַ מלמעלה אנחנו בונים מסך. זו לא העביות שיש באדם, שהוא ניהנה ברצון לקבל, שרוצה למשוך את הכל לעצמו. זאת לא עביות, זאת בהמיות. הרצונות האלו שנקראים "גופניים" ו"אנושיים", כל זה לא שייך לרוחניות. ההתנגדות הזאת שייכת לרוחניות, אלו הם הרצונות לתיקון.
אלו הם הרצונות לתיקון שעליהם בונים מסך, וזה הופך להיות כלי. לא מדובר על הרצונות של האדם לכל מיני דברים, כמו לזלול, לבלות, ושאר הרצונות הבהמיים. אלא רק על הרצון שלו כלפי הזולת בלבד, שבזה הוא מגלה שהוא רוצה להתקרב לזולת, ולהיות איתו יחד כלפי מטרת הבריאה. הרצונות האלו הם העביות שעליה האדם צריך לעבוד (שרטוט).
שאלה: תמיד אתה נותן את הדוגמא של אהבת הורים לילדים. אז אם זה בכלל לא קשור, מהי משמעות הדוגמא?
אני מביא כדוגמא אהבת הורים לילדים, מפני שאמנם היא טבעית, אבל היא נעתקת מהרוחניות. ואפשר ללמוד ממנה על רוחניות.
שאלה: אז מה אנחנו יכולים לקחת מזה, אם זה מבחינתנו דבר שהוא טבעי? מבחינתי, אם זה קרוב אלי, אז זה שלי. אז זה לא קשור, מה אני אמור לקחת מהדוגמא על מישהו שהוא קרוב אלי?
אם יש מישהו שהוא "זולת". ממש זולת, זר לאדם. אליו אין לו שום דבר, ההפך, אם האדם מגלה שהוא צריך לתת לזולת, ויש לאדם נקודה שבלב, והוא משתוקק לרוחניות, מביאים אותו לקבוצה, לספרים, ואומרים לו שהוא חייב לעשות פעולות נתינה לחבר. ואז הוא עושה פעולות נתינה לחבר, רוצה להתחבר עימו, עם החבר, כך אומרים לו, ש"הוא חבר", אותו אדם לא יודע, הוא עדיין לא מגלה שהוא חבר, אבל אומרים לו כך. כשהאדם מתחיל לעבוד כלפיו, אז לפי העבודה, לפי היגיעה, הוא מגלה את הנַגָד הזה, את ההתנגדות הזאת. אם הוא לא עושה את היגיעה, הוא לא מגלה שזה נֶגֶד.
זה דבר קשה מאוד, בלתי אפשרי, כמו להשתנות ממקצה לקצה. על סמך מה בעל הסולם אומר לנו שזה קשה? הוא אומר שאם אדם עושה את העבודה כלפי האחרים, ורוצה "כביכול" להבין מה רוצים, מה דורשים ממנו, אז הוא מגלה שהדבר הזה הוא בלתי אפשרי. הוא מגלה שזה בלתי אפשרי רק לפי היגיעה, לפי זה אפשר להבין שזה לא שייך לאוכל, למין ולכבוד שבעולם הזה. אלו דברים שלפעמים קורים לאדם, זה קורה רק כלפי החבר שהאדם רוצה להתחבר עימו, ואז הוא מגלה עד כמה שזה דוחה אותו. רק בזה.
אנשים מתבלבלים, הם מתעסקים בדברים שלא שייכים בכלל, אפילו, לגילוי העביות הרוחנית. (שרטוט)
"ומכאן תבין את גודל החומרה של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות אינה לתועלת הקב"ה אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה הרצון לקבל שבו יהיה הרבה יותר ממה שיש לו מטבע בריאתו. כמו שביארתי בהקדמה לביאור הסולם בכרך הראשון עי"ש באות ל' ל"א ואין להאריך כאן."
בעל הסולם אומר, שאנחנו יכולים להשתמש במה שנקרא בעולם הזה "תורה ומצוות". אם אנחנו משתמשים בזה, לא כדי לתקן את היחס שלנו לאחרים, לאהבת הזולת, שהוא כלל בתורה, אם האדם לא משתמש בזה, אז הוא משנה את התורה להפוכה. לא לתיקון האגו שלו, אלא, שמי שלא עוסק נכון בתורה, לא מייצב את עצמו נכון כלפי אהבת הזולת. אהבת הזולת חייבת להיות מטרה מלכתחילה, ואז האדם יכול לגשת לתורה.
כי "בראתי יצר רע" שהאדם מגלה, בזה הוא מגלה את היצר הרע. לאחר מכן השלב הבא זה "תורה תבלין", לא אחרת, כאמור "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". במידה שהאדם צריך את זה, אז הוא יכול כבר לגלות מה זה נקרא "תורה", ואז הוא מגלה את "המאור המחזיר למוטב".
אז זה עובד. זה נקרא שהבורא נתן "תורה ומצוות", מערכת כלשהי, איזשהו צופן, מנגנון, ועל האדם לגלות מה זה. אחרת, אם אנחנו מלכתחילה לא באים כדי לגלות לזולת אהבה שתשלוט בנו, אם אנחנו משתמשים במה שאנחנו מבינים כ"תורה ומצוות", זה כבר לא רוחניות, אלא רק הגדלת הגשמיות שלנו, כך אומר בעל הסולם. )שרטוט).
"ומכאן תבין את גודל החומרה של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות אינה לתועלת הקב"ה אלא לתועלת עצמו," זאת אומרת, לא ל"אהבת לרעך כמוך", לא להשפעה לזולת, מהשפעת הזולת, "מאהבת הבריות לאהבת ה'" "הרי לא בלבד שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה הרצון לקבל שבו יהיה הרבה יותר ממה שיש לו מטבע בריאתו." לצערנו, לפעמים אנחנו מגלים, שאנשים העוסקים בתורה, אבל בתורה דעולם הזה, לא כדי לתקן את האהבה, אלא את עצמם משנאה לאהבה, לטפס אל ה"הר סיני" לקבלת התורה, אלא רוצים להמשיך את שנאת הזולת שיש בנו, כהמשך למה שקרה לנו אחרי חורבן בית המקדש. ולא לחזור למצב כמו שהיה לפני זה, לאהבת הזולת, כמו שלימד רבי עקיבא.
לצערנו, ניתן לראות מקרים שאצלם התורה הופכת להיות "סם המוות". זאת אומרת, מביאה את האדם להיות אגואיסט גדול יותר ממה שהיה לפני לימוד התורה. זאת אומרת שצריכים לראות ולהיזהר, ולהשתמש בתורה בצורה הנכונה, כשְמָה, "המאור שבה מחזירו למוטב".
שאלה: האם יצר הרע, הכרת הרע, העביות, מתגלים רק כנגד היגיעה שאדם נותן מהנקודה שבלב שלו, כלפי הנקודה שבלב של החבר?
כלפי החיבור עם החברים. כן.
שאלה: מה זאת אומרת שמלכתחילה צריכה להיות כוונה "לשמה"?
לא "לשמה", אלא שמלכתחילה חייב להיות כיווּן פשוט, לפיו האדם הולך לקראת הרוחניות. רוחניות היא מה שכתוב בתורה, "אהבת הזולת", כלל בתורה שכולל את כל המצוות. כל הפעולות הן אך ורק כדי שבכל פעולה, בכל צעד ושעל צריך להגיע לאהבת הזולת, להתקרבות לזה. אם האדם מגלה בזה שהוא לא מסוגל ולא רוצה, זו גם התקרבות, שהוא מברר את הנושא. אם הוא הולך לקראת זה כמה שיכול, יהיה אשר יהיה, אז האור מחזירו למוטב.
שאלה: אנחנו לומדים שאת הרצון לקבל מוסיפים למי שמתקדם בצורה נכונה, בכדי שיתגבר על זה, יתקדם ויתקן אותו. אבל לַמה מוסיפים רצון לקבל למי שמשתמש בתורה בצורה לא נכונה?
אנחנו נמצאים במערכת הכוחות. התורה זה אור, שמי שרוצה להשתמש באור הזה לטובה או לרעה, הוא משתמש. אבל גם השימוש שהוא עושה, בסופו של דבר הוא גם לטובה, אבל בדרך ארוכה מאוד. בסופו של דבר מתגלה שאותם שהשתמשו לא נכון, איבדו את עצמם, הלכו לאיבוד בעולם הזה. זהו סיבוב ארוך מאוד שנקרא "גלות".
יש "גלות המכוּוָן מלמעלה" כדי שנתערבב בנשמות, נתערבב עם האחרים. ויש "המשכת הגלות", שלא רוצים לצאת ממנה. מזמן האר"י והלאה, שכבר הגיע משיח בן יוסף שהביא לנו את שיטת התיקון, מלכות שנכללת ביסוד, "יוסף" זה יסוד, ולא רוצים להשתמש בה, אלא רוצים להמשיך בתורה של הגלות. ואם כבר מגיע זמן אחר, אז יוצא שמשתמשים בה כדי להגביר את האגו.
מזמן האר"י ואילך, לימוד התורה שלא לפי שיטת הקבלה מביא את כל הרע שיש. לפני כן היה צריך להיות כגלות, והיו צרות גדולות ובעיות גדולות, לכל העולם וליהודים בפרט, האינקוויזיציה, הגירושים מכל מיני מקומות, הרדיפות וכל שאר הבעיות, אבל זה היה מתוכנן מלמעלה. אנחנו נלמד פעם ונבין עד כמה הדברים האלה הכרחיים. וחלק מהגלות, מה שקורה מזמן האר"י והלאה, היא גלות שאנחנו עושים ממש בעצמנו, כשאנחנו לא רוצים לחזור למוטב. ולכן בחלק הזה קורה ההפך.
עד זמן האר"י, ועוד קצת אחריו, האנשים היו דבוקים בדומם דקדושה, מקיימים מה שכתוב ללא ספקות, כי כך היה הרצון. מזמן האר"י והלאה הרצון התחיל להתגבר, ואז התחילה ההתפתחות הטכנולוגית, יהודים התחילו לעזוב את הדת, ותקופת ההשכלה והפילוסופיות פרחה. אז כבר התחיל להיות קלקול של ממש, ותוספת לגלות הקודמת.
שאלה: כשבעל הסולם כותב, "כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות אינה לתועלת הקב"ה אלא לתועלת עצמו", מהי הכוונה בשבילנו?
"תועלת הקדוש ברוך הוא" נקראת "השפעה", להביא את האדם לדבקות אליו, זאת המטרה. לצורך המטרה הזאת האדם נברא בצורה ההפוכה, כדי להגיע לדבקות בהבורא, על ידי הכוח העליון שנקרא "האור המחזיר למוטב". "דביקות בבורא" נקרא שהאדם מקבל על עצמו את תכונת ההשפעה כטבע שני. ה"דבקות" היא דבקות במידותיו, שנאמר "מה הוא רחום, אף אתה רחום".
מי שלא מכוון את עצמו לזה, לא רוצה בזאת להכיר ולא רוצה לדעת. כשאנחנו לא רוצים את זה, זה הטבע, זה טבעי שלא רוצים. כשמגלים את הכרת הרע, מגלים את ההתנגדות הזאת, אז גילוי ההתנגדות הוא חלק בלתי נפרד מהתיקון. כי בלי העביות הזאת שהאדם מגלה, הוא לא יכול אחר כך לתקן עליו את המסך. הוא חייב את ההתנגדות הזאת.
אחר כך זה יהיה הכלי, או הפרצוף שלידו, שעליו יהיה המסך, על התנגדות הזאת, היא הופכת להיות לגוף הפרצוף. ולמעלה יהיה הראש, "מה לעשות עם זה", שהאדם מקבל את המאור המחזיר למוטב, הוא מרכיב מסך, והמסך בונה לו את הראש, אלו החשבונות. (שרטוט).
שאלה: כתוב "מקבל לעצמו", ו"אהבת הזולת" זה לתת לאחרים. אם האדם יודע מראש שהוא נותן לאחרים, ובסופו של דבר בנשמה הכללית הוא מחובר אליהם, הוא מקבל בחזרה בכל זאת.
אבל אין לו עדיין מידת קשר כזאת איתם, שהוא מרגיש שהם זה הוא.
שאלה: האם אנחנו צריכים להגיע להכרה עד כמה אנחנו לא מסוגלים לאהוב את הזולת, ומתוך זה יבוא הרצון להשפיע?
ודאי, כי זה "ואהבת לרעך כמוך". אז קודם כל האדם צריך להיות ב"כמוך", הוא גם צריך להכיר עד כמה שהוא אוהב את עצמו, זה נקרא "הכרת הרע". עד כמה שאדם אוהב את עצמו, על פני זה שהוא מזלזל בזולת, שבשבילו הוא כלא קיים. זה כנגד זה. האדם אף פעם לא יכול להגיד "זה שחור". כי לַמה זה שחור? מפני שיש לבן, ועל רקע הלבן זה שחור. לכן הוא לא יכול להכיר בכך שהוא אוהב את עצמו. אם נגיד למישהו ברחוב שהוא אוהב רק את עצמו, הוא יתפלא: "אני אוהב את עצמי? אני חושב על אחרים, אני רוצה שלכולם יהיה טוב". מתי הוא מרגיש שהוא אוהב את עצמו בלבד? כשמתחיל לעסוק באהבת הזולת, כשמשתדל לצאת מעצמו, אז הוא רואה שהטבע שלו מכוון כולו לעצמו.
הבעל הסולם משתדל להסביר שאנחנו, כולנו שקועים רק באהבה עצמית. כי זה לימוד גדול "הכרת הרע", כשהאדם חושב רק על עצמו. הלואי שתוך כמה שנים נכיר בזה. זהו שלב גדול וחשוב מאוד, בלעדיו אין בסיס להמשיך הלאה.
לכן כתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהאדם לא יכול להבין עד כמה הוא שונא אחרים על פני האהבה שלו, ועד כמה שהוא אוהב את עצמו, מפני שהוא מזלזל באחרים. זה מתגלה כנגד זה, בלבד. חייב להיות דבר והיפוכו בקביעת המצב, צריך תמיד למדוד את זה לעומת זה, אחרת האדם תלוי באוויר. זה כמו שמישהו בחוץ אומר "אני אוהב את הזולת", כי אין לו כלפי מה למדוד.
"ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל."
ודאי שאין לנו כלים שבהם אנחנו יכולים להבין מה זה נקרא "לאהוב את הזולת", מה זה נקרא להיות "דבוק בה'", מה זה להיות, "כמו הבורא". להיות דבוק בבורא זה להיות כמו הבורא לכל דבר, בכוח, בהבנה, בפעולה, במחשבה, בתפיסה, בשלימות, בנצחיות, בהכל. אז איך הוא יכול להסביר את זה? אין לנו כלים להבין ולתפוס זאת. זה כמו שהגדול מסביר לקטן מה זה להיות גדול. לא מסוגל, אבל לפחות שניהם נמצאים בעולם אחד, זה שרוצה להסביר, וגם הקטן. ואילו ברוחניות זה שני עולמות, זאת אומרת, טבע הפוך לגמרי.
אז בכל זאת הוא רוצה לתת דוגמאות. בשביל מה? המאמר הזה "לסיום הזהר" הוא מאמר שנאֶמר בעל פה ומה שיש כאן זה לאו דווקא סדר, כי פתאום בעל הסולם מפסיק את ההסברים על הקושי לצאת מהאגו ולהגיע לאהבת הזולת, ואומר "אבל אם תעשו את זה כאילו, תראו מה שתקבלו". והוא עוזב את הנושא. אז איך בכל זאת עלינו לתקן את עצמנו? "תורה ומצוות" הוא אומר, לא יותר, לא שום דבר כביכול. אולי מעל הדוגמא הזאת, מה שנקרא "להיות בורא", הוא מסביר, איך עלינו לעבור משנאת הזולת והטבע ההפוך מהבורא, להיות דומה לבורא.
"הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר. לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת,"
הוא נעשה חלק בלתי נפרד מהבורא, שהחלק הזה כביכול חסר בבורא, כמו שנחתך ממנו, הוא לא יודע מה קורה עם הגוף. אבל הגוף מרגיש את החלק הנחתך כחסר לו, זה נקרא "צער השכינה". זאת אומרת, שבודאי יש כאן שני דברים. לכן אנחנו מדברים על הרצון הבורא שאנחנו צריכים להתחבר אליו, והוא מחכה, רוצה וסובל.
"כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזוהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה."
אותו איזור שהיה מלא באור, החלק הזה קיבל קלקול, והאור הסתלק. עכשיו הוא ריק, כאילו נחתך. הוא נמצא בפנים, הוא לא ברח לאף מקום, אבל הוא איבד קשר עם הגוף הכללי, בפנים הוא ריק. ואמנם הגוף מרגיש שהוא חסר, אבל החלק הזה נמצא במצב שלא מרגיש בחיסרון, הוא לא מרגיש שחסר, לא מרגיש שנחתך, ואיבד את כל הקשר עם הגוף. הקליפה החיצונית מבודדת אותו מהגוף. (שרטוט 2).
יש לקרוא עוד פעם את הקטע הזה: "לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזוהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל," זאת אומרת, שפתאום התגלה רצון לקבל וכשהרצון לקבל התגלה, הסתלק האור. "כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו." אז זה נעשה חלק נפרד.
שאלה: נאמר שהתיקון הוא רק בהתנגדות. אם כך, מה עם כל יתר הדברים?
איך יכול להיות תיקון, אם לא במַקום שהאדם מרגיש בו את הפצע, את המחלה?
שאלה: אז מה עם כל ההבחנות של האדם, שפתאום הוא רוצה כבוד, וכל הרצונות והאגואיזם הזה?
זה לא שייך, לאט לאט הרצונות מקבלים את המקום שלהם, ובהתאם לכמה שהוא מתקדם, הם נושרים ממנו. זאת אומרת, הרצונות הגדולים והתשוקות, לא משאירים מקום לרצונות כאלו קטנים בגשמיות. ובכל זאת, זה נשאר לעוד זמן רב, עוד יהיו מכשולים גדולים, גם אחרי המחסום. ניתן לראות שב"שמעון מן השוּק". לא סתם הוא כותב "מן השוק", זה לא סתם שהוא מרגיש את עצמו שהוא עומד שם בבסטה, אלא זה בהתלבשות המכשולים בעולם הזה, והם יכולים להתלבש בכל הצורות. רק אומרים "שמעון מן השוק", בצורה יפה כזאת. המכשולים יכולים לבוא, ה' ישמור.
"היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם."
זאת אומרת, הנֶתק המורגש שבין הנשמה לגוף הוא בגלל הה' עולמות, הניתוק הזה. כי אם אין ניתוק, אז יש אין סוף, והקֶשר הדוק. וכשיש ניתוק, זה נקרא "העולם הזה". צריך להגדיר מה זה העולם הזה. זה לא רק העולם שנמצאים בו רחובות, אנשים וחיות, בהמות ובני אדם. לא. זוהי ההבחנה הרוחנית שהאדם מרגיש שהוא מנותק. מנותק מהקשר עם הבורא, ונמצא בהפכיות ממנו, זרוק לגמרי לתכונה ההפוכה מהבורא, זה נקרא ש"נמצא בעולם הזה". זאת אומרת, זוהי הבחנה רוחנית, לעומת רוחניות.
שאלה: מה מחבֵּר את האדם לבורא?
מה שמחבר את האדם לבורא היא רק המערכת של הנשמות, שאם אדם מתקשר אליה, הוא מגלה בפנים את הבורא. "בורא" זה שאם האדם מחזיר את עצמו לגוף של כל הנשמות, אם הוא מחזיר את עצמו לקשר עם הנשמות, זה נקרא ב"אהבת הזולת". שאם האדם רוצה או לא רוצה, אז הוא מגלה התנגדות, ועל פני ההתנגדות הוא רוכש מסך על ידי אור מקיף. אז הוא יוצר חיבור עם הנשמות, מה שנקרא "אהבת הזולת". ואז בקשר איתם, הוא מגלה את הבורא, "בוא" ו"ראה", "בורא" שמתגלה בנו, בינינו. אלו הן הפעולות, בקצרה, לגילוי הבורא, לחיבור עימו. לכן כתוב "מאהבת הזולת לאהבת ה'". (שרטוט).
שאלה: מה צריך לקרות לאדם כדי שלא ישכח שהזולת שמולו הוא חלק ממנו, הוא התגלות הבורא כלפיו?
צריך שיכאב לו, שיהיה נצרך, אין שום אפשרות אחרת. פחד, יראה, כאב, רק יכולים להחזיק את הבהמה, שהיא כל הזמן תדרוש ללכת בכיוון הנכון. פחד וכאב, או גדלות המטרה, חשיבות, שזה גם כן מתבטא באדם בתחושת חסר וכאב, אבל זהו כאב של אהבה, וזה נקרא "ייסורי אהבה". אבל ייסורים, הם בכל זאת ייסורים, כי האדם הוא רצון לקבל. אז או שלוחץ עליו מאחורה פחד, כאב, ייסורים, או ייסורי אהבה. אחד משניהם. אבל ייסורי אהבה מועילים יותר כי הם מושכים לאותה מטרה. לעומת המצב שבו האדם מקבל דחף מהפחד, מהכל, והוא לא יודע לאן לברוח. ובאהבה, הוא בכל זאת נמשך, הוא מצדיק את הבורא, ובכל צעד מתחבר יותר ויותר. (שרטוט 2)
שאלה: האם כשממלאים את רצונות החבר על ידי הבורא, אז בעצם האדם משמש כצינור, אבל מה שהוא מקבל זה אהבת הבורא?
נכון. כי הוא האמצעי, הוא המבצע.
שאלה: לכל חברי הכלי העולמי יש הרבה רצונות וכוונות משותפים, והם עושים הרבה פעולות ביחד. מה בכל זאת חסר בכדי שיהיה חיבור אמיתי בין כל החברים?
לא חסר כלום. אנחנו נתאסף ונבצע את זה, ללא שום ספק.
שאלה: בהמשך למה שנאמר על ההתנגדות, מה קודם לְמה? האם קודם כל ההתנגדות גדֵלה, ואז כתוצאה מכך צריך לבנות את הערבות? או שבונים לה ערבות, ואז נוצרת ההתנגדות?
בונים ערבות, ואז נוצרת התנגדות. מאיפה היא באה? זה גילוי הרע שיכול להיות רק אם האדם משתדל לעשות משהו. כמו ילד שמשתדל לעשות משהו והוא שובר, מבין שהוא לא מבין, בוכה שלא מסתדר לו, וכך לומד.
שאלה: אז כל עוד לא בונים ערבות במדרגה יותר גבוהה, ההתנגדויות לא תגענה.
אפשר להגיד שכך. האמת היא שאין בערבות כל כך מה לבנות. אפשר גם לראות, לפי מה שסופר לנו על מתן תורה, כשהתאספו סביב הר סיני, על שעברו שבע שנות שובע, שבע שנות רעב, דיכוי, על עשרת המכות, בריחה, קריעת ים סוף, וכל השאר. הגיעו למעמד הר סיני, הגיעו לערבות, קיבלו את התורה, ומיד לאחר מכן בנו את עגל הזהב. מיד אחרי, זה כבר דרגות אחרות, ויחד עם התורה מגיעים כל הזמן לגילוי הרע, מתוך שמשתוקקים לטוב. אם לא היו מקבלים את התורה, לא היו יכולים יחד עם זה לבנות את עגל הזהב, בלתי אפשרי.
נקודה אחת, שזה "משה", נמשכת לבורא, נמצאת בדביקות, מקבלת תורה, וכל היתר בונים את עגל הזהב. וזה לצורך בירור הדברים.
לכן זוהי חובה להימשך לטוב, רק על פני זה יתגלה מה שרע, ובמה שצריך.
(סוף שיעור בוקר)