שיעור בוקר 28.01.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',  מאמר "חיי שרה"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך א', פרשת "חיי שרה", דף 161.

מאמר "חיי שרה", שמדבר על איזו קריאה צריכה להיות לבורא. "עורב" זה נקרא אהבה עצמית. מהאהבה העצמית הזאת יוצאת התוצאה שממנה האדם מתחיל.

מהאהבה העצמית מתחילה העבודה ואלה שנקראים באמת "בני עורב", הם אלה שמגיעים לקריאה אמיתית שעליהם באמת מקבלים תשובה. למה הבחינה נקראת "בחינת עורף"? עורף זה ההיפך מהאמת, מהפנים, מהיושר, מהמצבים האלה דווקא שהם ההיפך מהבורא, מהם מתחיל האדם ומזה מתחילה להיות התוצאה שנקראת "בני עורב".

זאת אומרת, לא לפחד ולא להתייאש, ולא לשים לב למצבים שאנחנו עוברים, כי כל מצב ומצב הוא מצב של עורב, עד שיוצא ממנו הדבר הטוב. אין שום תיקון, דבר מתוקן שיכול לבוא לפני שמתגלה בכל הצורה הנוראית שלו, הפראית שלו, עד כדי כך שאי אפשר לסבול אותו. ורק אחרי זה, במידת השנאה שהוא מעורר באדם, במידת הדחייה שהוא מעורר באדם, אדם מתרחק ממנו. כי שנאה ודחייה מאיזו תכונה, הם אלה שמפרידים בין התכונה הזאת לאדם. לכן אנחנו צריכים הכרת הרע, פשוט. הכרת הרע באה אלינו על ידי המאור המחזיר למוטב.

האור מביא לנו את התכונות שלו - אור מקיף בזמן הלימוד, ואז אנחנו יותר רואים את הרע שבנו. במידה שרואים את הרע שבנו, רוצים להפטר ממנו, לדחוף אותו, אז מתרחקים ממנו. סך הכול התהליך הוא פשוט. הביצוע הוא קשה מפני שעובר עלינו. לא שאנחנו עדים לזה שצופים על כל התהליך הזה מהצד, אלא מפני שזה עובר עלינו, אז אנחנו נמצאים בתוך התהליך הזה, אז אנחנו לא יכולים ככה לקבוע מהצד בשכל קר וברוח קרה מה קורה לאדם הזה שנמצא עכשיו תחת השינויים, אלא אנחנו נמצאים בזה וכל השכל וכל המוח שלנו מושפע מהשינויים האלה.

אנחנו יכולים רק מידי פעם לראות את עצמנו מהצד, להתייחס איכשהו אובייקטיבית לעניין, אבל התהליך הוא תהליך רגשי שפשוט, מפני שנכנסים לתהליך, מפני שהוא עובר בכל הרגשות שלנו ותופס את כל המודעות שלנו, אז אנחנו צריכים פשוט לציית למה שכתוב בספר, כי אנחנו אותו החומר שעליו עובר התיקון.

כל דבר שאנחנו עוברים, לומדים, עושים בעולם הזה יש בו להבדיל ביני לבין מה שאני עושה, חוץ מאלה שעושים כאלה ניסיונות, בפסיכולוגיה, בפסיכיאטריה, ואז אחרים יכולים לצפות בזה, ולקחת מזה דוגמאות. אבל אדם שנכנס בעצמו הוא כבר לא יודע מה יקרה לו. אדם מקבל איזשהו חומר שמשנה לו את תמונת החיים. 

ברוחניות, כל פעם שהאדם נכנס למצב אחר, הוא מקבל את המצב הזה, הוא הופך להיות המצב. לא שיכול תמיד לבקר את עצמו מהצד, "עכשיו אני נמצא במדרגה זו וזו, ובעוד רגע אני אכנס למדרגה זו וזו". זה בלתי אפשרי כך לדעת על עצמי איפה אני עובר, מה אני עושה.

לכן יש זמן ההכנה, יש זמן הביצוע ויש זמן התוצאה של כל פעולה ופעולה רוחנית. בין הפעולות אדם כן יכול לבקר מה קורה לו, ואז כותבים לנו מאמרים כאלו בצורה שהם מסבירים לנו מהצד, "תראה מה שנעשה איתך". ואז אם אני לא נמצא באיזה מצב, ויכול להידבק למאמר, אז אני יכול ככה מהצד לראות, ש"כנראה שאלו ואלו מצבים אני כן יכול לעבור". 

אבל אם אני בעצמי כבר נכנס להוויות האלו, לתהליך הזה שעליו המאמר מדבר, אז אני כבר לא יכול לראות מהצד מה עובר עלי, אלא זה אני. לפעמים נותנים לי איזה מקום בשכל לבקר את עצמי ולראות את עצמי מהצד, יחד עם זה שאני עובר איזה תהליך, איזה מאורעות, לפעמים לא.

לכן בזמן שלא מסוגלים לראות את עצמנו מהצד, אנחנו צריכים לציית בדיוק למה שהם ממליצים לנו לעשות. לקבל כל מצב, ש"אם אין אני לי מי לי", אחרי זה לקבל כל מצב ש"אין עוד מלבדו", רק אחר כך לעשות כל מיני חישובים, כשאני כבר לא נמצא בדיוק בתהליך. וכן הלאה.

בקיצור, זה הניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון", רק הוא מלמד אותנו איך להתייחס לדברים. אבל לפחות את הכלל הזה צריך לא לשכוח, שצריך להיות בחינת עורף, אהבה עצמית, זאת אומרת, "מחשבות זרות", מה שנקרא אחר כך, אבל בינתיים הן לא זרות. המחשבות האגואיסטיות בינתיים הן אני, ואני קשור אליהן, וזה הכול, זה הפנימיות שלי, עד שאני מתחיל על ידי לימוד נכון, תרגולים שאני עושה בקבוצה ובזמן הלימוד, למשוך עלי את האור העליון, שאני לא רואה אותו והוא לא מורגש, אבל משהו פועל עלי מלמעלה. ואז אני לאט לאט מתחיל להרגיש כמה אני שונה ממנו, עד כמה הוא יותר גדול, כמה אני נבזה לפניו. ואז מתחיל להיות כבר בירור.

זאת אומרת, מתחילים תמיד בעורף ורצוי להגיע לבני עורף שיקראו באמת, שבאמת תהיה קריאה כזאת מתוצאה, מהבנים של העורב, שזאת קריאה כזאת שאדם יצא מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. 

תלמיד: אני לא יודע בדיוק מתי ואיך אפשר להסתכל עליו מבחוץ ולנסות ולשפוט אותו, ככה או ככה, אם בכלל אפשר להבין את הנקודה הזאת. 

אדם שעובר תיקונים ואפילו אדם שלא עובר תיקונים ועדיין נמצא בהתפתחות בהמית עם נפש בהמית, ברצון למין ברצון לכסף, לכבוד, למושכלות ועדיין לא מרגיש נקודה שבלב שמתחילה בו להתפתח, וגם אחר כך עם הנקודה שבלב עד המחסום, אנחנו עוברים שתי תקופות. תקופה אחת נקראת "התפתחות בהמית" עם נפש בהמית, ותקופה שנייה כבר מהנקודה שבלב עד המחסום, זה התחלת הנפש הרוחנית.

האדם מתפתח גם בזה וגם בזה, אבל העיקר זה ודאי שלב ב', עם הנפש, עם הנקודה שבלב והאדם הזה נמצא תחת השפעת האור העליון.

יש אור שלא משתנה שממלא את כל היקום שלנו ומחזיק בקיום דומם, צומח, חי, שהם לא צריכים להשתנות, הם צריכים להתקיים והאור הזה זה אור החסדים. יש בו קצת הארת חכמה בפנים, אבל אלה דברים מזעריים רק על מנת להחזיק את קיום המציאות הגשמית.

באדם יש נפש בהמית, אבל היא צריכה להשתכלל ולהתפתח. האדם לא סתם נולד, אלא הוא גם נכנס תחת התפתחות אנושית. אתה רואה בהיסטוריה שלנו שהאנושות מתפתחת, והאדם כל הזמן מתפתח ורוצה יותר דברים, מגלה יותר דברים, מחפש יותר דברים, וזה מפני שהאור שבא לאדם ודווקא לאנוש, הוא כל הזמן משתנה בעוצמה שלו, ואז הוא כל הזמן מגלה בתוך האדם רצון יותר גדול.

האור בונה את הכלי ובונה רצון יותר גדול, האדם מתחיל להשתוקק מסתם להיות בהמה עם משפחה, חצר, בית, להיות עשיר, לשלוט על אנשים, להיות ידוע, להיות מדען, לדעת יותר וכן הלאה. את התוצאות האלו אנחנו רואים מסביבנו, זוהי ההתפתחות האנושות, וזו התוצאה מזה שהאור כך פועל על האנוש.

אנחנו בהתפתחות האנושית רצים אחרי גילויים ואחרי המצאות, ואחרי כול מיני דברים שאנחנו רוצים להמציא ויחד עם זה אנחנו מסתכלים על עצמנו מהצד לפעמים ורואים את התהליך הזה וגם צופים עליו כאילו מהצד.

אני יכול גם לראות את כול התהליך הזה, וגם יכול לראות על עצמי איזה תהליך עברתי מהילדות ועד עכשיו. הייתי ילד קטן, הלכתי לגן, חשבתי על דברים כאלה וכאלה, אחר כך הייתי בבית ספר, ואחר כך עוד ועוד. כלומר, אני יכול לראות את הדברים שלי, את המצבים האלו, ללמוד מהם ולהוציא מהם מסקנות.

אומנם בגלל שאני לא מבין את כל התהליך כולו, והעיקר אני לא מבין את המטרה שלו, אז המסקנות האלה יכולות להיות לגמרי לא אמיתיות, אבל איכשהו אני רוצה ללמוד את זה ואז יש שני מצבים. יכול להיות שאני נמצא במצב עצמו, בתהליך עצמו, ואז אני לא יכול לבקר אותו כל כך כי אני נמצא בו, ויכול להיות שאני נמצא מבחוץ ואני יכול לבקר אותו, לראות אותו ואיכשהו לחקור ולהבין אותו.

כך אצלנו גם ברוחניות, רק שברוחניות יש בעיה הרבה יותר גדולה מאשר בגשמיות, כי בגשמיות אני מקבל תמיכה ידיעה, יחס, מדע והתרשמויות מהסביבה ולא רק אני נמצא בזה, אלא כל בני דורי נמצאים בזה ויש כאן הרגשה משותפת שאנחנו נמצאים בעולם אחד, עוברים אותם דברים כאחד. רופא אחד יכול לתקן את כולם, מהנדס אחד יכול לעשות מכונות לכולם, כלומר יש לנו דברים משותפים. לכן כאן יש תמיכה גדולה ועזרה מהסביבה, וגם מובן לי שאני לא יכול להתקיים בלי סביבה, שאני זקוק לה ואני מנצל אותה בצורה המקובלת.

ברוחניות, בהתפתחות הנקודה שבלב, יש ממש אותה תמונה, רק אנחנו לא רואים אותה בדיוק. יש סביב הנקודה שבלב עולם משלה, יש החברה משלה שצריכים לגלות את זה, אבל זה קיים.

ודאי שיש חברה וחוקים משלה וצריכים גם להיעזר באחרים לתקן את עצמנו ולהיעזר בכל מיני דברים מהצד. האדם יכול לראות את עצמו כמו שהוא רואה בהתפתחות הבהמית, הגשמית. לפעמים כשהוא נכנס לתוך התהליך, אז הוא לא יודע ולא רואה כלום, הוא כולו כלול בתהליך הזה. זאת אומרת, האור משפיע עליו ואז הכלי מתבטל והוא עושה רק מה שהאור מכתיב לו. ויש זמנים אחרים, שאדם יכול לראות את זה מהצד ולבקר אותו בתבונה, בשכל, ואיכשהו להוציא מסקנות מהעבר ואולי ללכת עם זה לעתיד.

תלמיד: רשום שכאשר נמצאים בצמצום והסתר, מה שאפשר לעשות, זה רק להאמין, "יכולים רק להאמין שהוא כך". ומה שלמדנו ושמעתי ממך, זה שאמונה היא כבר כשיש את הרגשת הבורא.

הוא כותב כאן שבמצב החושך אדם צריך להאמין. מה זה להאמין? אני מאמין שאם אני אקרא את הספר הזה יהיה לי טוב. אז מה נקרא הדבר הזה מאמין, זו מין הבטחה? מהו העניין הזה אמונה, מהי ההרגשה הזו, אמונה? כשאני מסתמך על איזו דעה, על איזו עובדה שקיימת במישהו, שבשבילי זו לא עובדה, אני עדיין לא רואה את זה, אני לא קונה את זה, אני רק משתמש בעובדה שלך, קונה מזה ביטחון שאני יכול לעסוק בספר הזה וגם להגיע למשהו.

על מה אני מסתמך? אני מסתמך על זה שאני מכיר אותך. אתה אומר לי שכדאי לעשות את זה. לך לפסיכולוגים, הם יגידו לך שאמונה זו שטיפת מוח. אני רואה אותך, אולי אתה אדם גדול, יש לך כובע גדול, יש לך עוד כל מיני דברים כאלה יפים. כל בני הדתות צריכים להיות עם כל הפולחנים שלהם. זה טוב, צריכים את זה, אדם צריך להתרשם מזה. "ברוב עם הדרת מלך", צריך כמויות, צריך משהו. בימינו פשוט מפני שגמר התיקון קרוב, אז כל הדברים האלה נופלים, מתבטלים, אנחנו נעשים יותר חכמים, כבר אי אפשר לסבך אותנו כל כך בזה.

אבל בסך הכול אני צריך את כל הדברים האלה, כדי לקנות את הדעת שלך. כלומר, אני באיזו צורה מעתיק את הדעת והביטחון שיש לך לתוך השכל שלי, קונה אותם. מפני שיש ביכולת האנושית לקנות מאחד לאחר התפעלויות, התרגשויות, אני קונה את זה ממך, זה הופך להיות אצלי כעובדה. לא עובדה, אבל כעובדה. וזה נותן לי חומר דלק, יכולת לעסוק בזה, ואני עוסק וגם מגיע.

מאיפה אני יודע שאלמד עשרים שנה ואז אהיה פרופסור? אני מסתכל, כאן בטוח. אבל במקום שאני לא יכול לראות, שם צריכים לבוא אלי אנשים שאני אאמין להם, שישפיעו עלי חזק כל כך וישכנעו אותי עד שבשבילי זה יהיה כמו עובדה.

אז מה אני קונה בכך? במקום עובדה אני קונה מהם כוח, שהוא במקום עובדה ממש משמש בי ונותן לי ביטחון, חומר דלק, להשיג, לעשות מה שצריך, כאילו שאני רואה את זה. וזה נקרא אצלנו אמונה. את האמונה הזו אני יכול לקבל מהסביבה, מהחברה, מהספרים. אני מתרשם מהם וכך אני עובד. בהמה לא יכולה, בהמה מה שהיא רואה, זה הכול.

 איך אני יכול ללכת לא לפי ידיעת האדם, אלא לפי ידיעת האלוהות? אדם אומר, "אל תגיד לי, אם הבורא אומר לי, אני אעשה. אם אתה תגיד לי, אני לא אעשה". זה כך. אז איך לעשות שהוא יגיד לי? בכל פעם שאנחנו רוכשים את המדרגה הבאה אנחנו נתקלים באותה בעיה. אני צריך להשיג את המדרגה הבאה, אני עדיין לא רואה אותה, לא מרגיש אותה, אני צריך לעבוד קשה בתיקון הרצון לקבל שלי, להפוך אותו לעל מנת להשפיע, לעשות ממנו דברים שלא מהעולם הזה בכלל. לזה אין לי כוחות, כי הם לא כוחות אנושיים שאני יכול לקחת מעצמי, ועוד לעשות טבע אחר. מאיפה אקח את כל הכלים האלה?

אומרים כוח האמונה. אז מהי אמונה? במי להאמין? ממי להתפעל? מהספרים הקדושים? אני יכול לקרוא. אותו דבר אצלנו בעולם הזה, אם אני רוצה לעשות משהו שאני לא רואה ממנו תועלת, אני צריך להתפעל ממישהו. כך זה מהבורא, לכן הוא כותב שהרגשת הבורא מביאה לאדם אמונה. אם אני מרגיש אותו, רואה אותו, אם אני בצורה כלשהי תופס אותו, זה משמש לי כחומר דלק.

מה זאת אומרת? למשל אני רוצה לקנות מכונית קדילאק, משהו ענק, יפה. אם אראה את החנות, בעל הבית והמפעל, הכול מפואר ונוצץ, אז אני אתפעל מזה. אני לא צריך לקבל את האוטו עכשיו, אני צריך רק את מי שעכשיו בעל האוטו, שיקרין לי ביטחון שאני אקבל את זה אם אני ארוויח.

אותו דבר עם הבורא. שלא יתגלה לי כמקור התענוג, שיתגלה לי כגדול, שיש לו הכול והוא יוכל לספק לי. כבר אני מוכן לעבוד, אני בטוח. הביטחון שאני מקבל מזה שהבורא נראה לי בצורה כזו, נקרא אמונה. התוצאה מאור האמונה היא הרגשת הביטחון בתוך האדם. לפי תוקף האמונה אני יכול לעבוד. לכן זה נקרא "צדיק באמונתו יחיה".

מאיפה אקח את האמונה הזו? רק מהלימוד. אומרים שאם אתה רוצה לקבל את כוח האמונה אתה צריך להתכוון אליו בזמן הלימוד. באות י"ז ב"הקדמה לתלמוד הספירות" כתוב "לפיכך מתחייב האדם טרם הלימוד להתחזק באמונתו". אם אתה באמת רוצה את זה, תקבל. כי אתה לא מבקש תענוג, אתה לא מבקש איזו התקדמות, דברים שנכנסים לתוך הרצון לקבל. אתה רוצה להתרשם מגדלות הבורא, אחרת ודאי שהגוף שלך, האגואיזם שלך, לא ישתנה.

הבורא גדול, הוא יתגלה בצורה כזו שאני יכול להכניע את עצמי, שאני יכול לשמוע אותו, שאני יכול להיות דומה לו, קדימה, בוא נראה, שיתגלה. לשם כך אני לומד. אם אדם מגיע לכך שהוא בהחלט רוצה את התיקונים ולא לתפוס מלאכים בזנב, לאכול כל מיני חיות קודש, אז בהחלט הוא מקבל.

תלמיד: מה זה שהבורא מתגלה לי?

מה זה שהבורא מתגלה? הבורא שמתגלה הוא לא איזה זקן שפתאום מגיע לבית שלך, דופק בדלת ואומר "מה נשמע? איך אתה מרגיש? באתי אליך". לא בצורה כזאת ולא בצורת דמות אחרת. אלא אתה מרגיש בתוך עצמך ביטחון ללכת נגד כל הדברים שקיבלת מהחינוך, מהחברה, מההורים, מהאישה, מהמשפחה, מכולם ומעצמך. פתאום אתה רואה שיש לך כוח, שכל, הבטחה פנימית שאתה יכול ללכת נגד זה, לא להתחשב בזה ולא לקחת את זה בחשבון.

היכולת הזאת היא תוצאה מהאור העליון שעובד עליך. אל תחפש בתוכך איזו דמות. יהיו לך כל מיני הרגשות, אבל ההרגשות האלה בסופו של דבר יביאו לך הרגשת כוח וביטחון. זה אור האמונה, זה כוח האמונה שתקבל. זו עדיין לא הרגשת הבורא, אלא זו תוצאה מפעולת האור העליון עליך בזמן שאתה עדיין לא מתוקן. והתוצאה מזה שאתה מקבל את הכוח הזה נקראת "מסך". אתה יכול עם הכוח הזה לעבוד נגד המסקנות הקודמות, הרצונות שלך, נגד מה שהגוף יגיד לך, לקחת בחשבון דברים שלא נמצאים בשטח העולם הזה, ולעשות חשבון לפי משהו אחר, לפי ערכים רוחניים.

אחרי שתרגיש את הכוחות האלו ותקנה אותם בצורה קבועה, אומנם זה יבוא וילך, אבל אחרי שתרגיש אותם בצורה קבועה, את כוח האמונה, אחרי שתהיה לך אמונה בקביעות, לא לפרקים, אפילו במידה הקטנה ביותר, כלומר יהיה לך מסך ואור חוזר בצורה קבועה לפחות בדרגת נפש דנפש, אז תתחיל במידה הזאת להרגיש את האלוהות, את הבורא. הבורא יתגלה אליך כבר בתכונות שלו, בחום שלו, בתענוגים שלו.

מה זה "יתגלה אליך"? אתה תתחיל להרגיש באותה מחשבה, באותו רצון, באותו כוח שנקרא אמונה וביטחון בבורא, בו בפנים תתחיל להרגיש את הנוכחות שלו, את המקור של כוח האמונה. לזה אנחנו קוראים "כלי, והאור שממלא את הכלי". כול זה בא כתוצאה מלימוד נכון, מגישה נכונה. ישראל, זאת אומרת האני, הנקודה שבלב שלי, ההשתוקקות אליו והוא, יכולים להיות קשורים על ידי הלימוד, על ידי התורה. "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הם".

מה זה נקרא "אני"? זו השתוקקות לבורא, זו רק אותה נקודה, אותו רצון. כל יתר הרצונות הם לא אני, הם פשוט עזר כנגדו. מי זה הבורא? למי שאני משתוקק. אני לא יודע מי זה אבל אני משתוקק למשהו כזה מחוץ לעולם הזה. ומה זה "אורייתא"? אורייתא אלו כל האמצעים שיכולים לקשור ביני לבין הבורא. קודם כל זה הספר הקדוש, ואנחנו יודעים מה זה, זה מה שכתבה אותה נשמה של רבי שמעון, האר"י ובעל הסולם, זה הרב שאומר לי מה לעשות, וזו קבוצה סביבי שיחד איתי מבצעת את הדברים האלה שאנחנו מקבלים מהספרים ומהרב. כל אלה נקראים "אורייתא".

כשאתה לוקח את הדברים האלה בזמן הלימוד ורוצה להשיג את אור האמונה, אז כל התנאים האלה יחד מביאים לך את אור האמונה, ומביאים לך את אור האמונה בקביעות משלוש עד חמש שנים. צריך לזה הרגל, כלומר להתקשר לזה, ועוד פעם ועוד פעם לעשות את כל הבירורים על כל מה שיתנו לך מלמעלה, על כל ההפרעות.

תלמיד: מה זה שצריכים אמונה בכלים דהשפעה ובכלים דקבלה? האם אמונה היא רק בכלים דקבלה, או בכלים דהשפעה גם יכולה להיות אמונה?

במצב שלנו עכשיו אנחנו נמצאים רק עם כלים דקבלה. אפילו כלים דהשפעה שלנו הם להשפיע על מנת לקבל. כשמגיע אור האמונה הוא קודם כל נותן לי תיקונים לכלים דהשפעה. זאת אומרת, מביא אותי לדרגה שאני יכול להשפיע על מנת להשפיע, להיות עובר וקטן, ואחר כך אני יכול אפילו לקבל על מנת להשפיע, להיות גדול. זה בהתאם לכוח המסך שאני מקבל מתוקף האור שמאיר עליי. המסך הוא תוצאה ישירה מעוצמת האור שמאיר.

תלמיד: איך באים מהתחברות בין החברים לגדלות ה'?

איך התחברות החברים מביאה לגדלות ה'? קודם כל צריכים לדבר על זה. זה מה שרב"ש כותב במאמרים, שעם החברים אני צריך לדבר על גדלות ה'. לא איך כל אחד מתפעל מגדלות ה' בצורה אישית "ככה אני מתפעל", חס ושלום, אלא מה שקראנו, מה שאנחנו מבינים בזה. כלומר לא להכניס לזה את "מצפוני ליבו", כפי שרב"ש קורא לזה, אלא להראות לכולם איפה זה כתוב, איזה דברים זה יכול להביא לנו. תלוי איך מדברים על זה, לא בהתפעלות איך אני מתפעל אישית, אלא איך צד ג', המחבר מביא לנו, ולקרוא על זה מאמרים. זה דבר אחד. דבר שני, בזמן הלימוד אנחנו מחליטים שאנחנו עובדים על זה.

הבעיה שלנו כשנמצאים בעולם הגשמי, שנראה לנו שהמחשבות והרצונות שלנו לא פועלים, ודווקא רוחניות נקראת "פעולת הרצונות". מה זו רוחניות? רוחניות היא העולם הווירטואלי שבו פועלים רצונות ללא חומר, ללא לבוש חומרי.

אם כך, אנחנו צריכים להבין. עכשיו אתה יושב באולם ויושבים איתך שבעים, שמונים, תשעים איש ולומדים. אם תוריד מכאן רוחניות נגיד, נגיד יהיה כאן חלל, שום דבר לא יהיה, לא כיסאות, לא שולחנות, לא קירות, ובמקום כל אחד ואחד באותו מקום, באותו חלל יהיה הכוח שלו, אז תתאר לעצמך שהכוחות האלה הם עכשיו פועלים, והם באמת פועלים. ואז באיזו צורה הם מתחברים ביניהם כך שהם יכולים לפעול יותר, ובאיזו צורה הם מתרחקים אחד מהשני שאז הם יכולים להפסיד, לפעול פחות. ככל שהם פועלים קרוב יותר במחשבתם למחשבה העליונה, לכוח העליון שמעליהם, כך לפי ההתאמה הם מקבלים עזרה, הם מקבלים תמיכה, תיקון, וכן הלאה.

אתה צריך לראות את החברים שלך לא כחמישה עשר איש, אלא חמישה עשר כוחות, מחשבות, רצונות, וככל שהם יהיו יותר קרובים ביניהם, זה יהיה הכוח המועיל. ואם אנחנו מדברים על זה שאנחנו צריכים התגלות כוח האמונה, אז בואו נחשוב על זה יחד. זה כלי עצום.

תלמיד: יוצא שהכנה לפני שיעור צריכה להיות בהתחברות בין חברים, וככל שהחברים יותר מחוברים יחד, אז המחשבה הזאת מתעוררת יותר.

הכנה לפני שיעור צריכה לעבוד בשני מישורים. כל אחד שיתפעל מהחברים שלו בצורה אישית, שבי, בתוכי יגדל עכשיו הכוח האינדיבידואלי האישי שלי, הרצון האישי שלי לתיקונים למטרה. אני רוצה עכשיו לנצל את הקבוצה שהם כולם ישפיעו עליי, יעשו לי שטיפת מוח, לי, וכך כל אחד חייב לדרוש את זה מהקבוצה. אם הקבוצה לא מספקת לו את זה, אז זו בעיה. 

אחרי שכל אחד קיבל את המקסימום שאפשר בהתפעלות מהקבוצה, ולמקסימום הזה האמת אין גבול, זה ברור, אז אנחנו צריכים לעבוד כבר על מספר שתיים. מה זה מספר שתיים? חיבור בינינו עם כל המחשבות והרצונות שכל אחד קיבל בצורה אישית. עכשיו אני כבר הולך בצורה לא אני כלפי הבורא בלבד, אלא כולנו יחד לקראתו. אבל שני הדברים האלה יכולים להיות לחוד ולפעול לחוד, כלומר אני יכול להיות גם בעבודה אישית כלפי הבורא, וגם בעבודה קבוצתית כלפי הבורא, שני הדברים האלה עובדים. אומנם יש קשר ביניהם, אבל זה לא חשוב, כרגע לא נדבר על הנוסחה איך שני הדברים האלה קשורים אחד לשני, אבל תכלס את זה צריך ואת זה צריך. 

יש בן אדם שלא מסוגל עדיין לעבוד על התחברות עם אחרים, ובזמן הלימוד לראות את עצמו דרך החברה, דרך הכלי הכללי כלפי הבורא, להתחבר אליו, לדרוש ממנו את כוח התיקון גם לקבוצה וגם לעצמו. הוא לא מסוגל כל הזמן לראות דרך הזכוכית של החברה, דרך הפריזמה הזאת של החברה. החברה היא ממש כמו משקפיים, יש לי משקפיים ודרכם אני מסתכל על כל העולם ועל הבורא. אז יש שיותר מסוגלים ויש שפחות מסוגלים, זה לא כל כך נורא, אלו השלבים. אבל לפחות לדרוש מהחברה כוח להתפעל מהאלוהות, מהמטרה, עד כמה היא גדולה. כשבאתי לכאן זה היה "כן, אני רוצה", אבל אחרי כמה ימים כבר פחות, אחרי כמה חודשים עוד פחות, לכן אני צריך לדרוש מהחברה שלא יהיה פחות, שכל יום יהיה יותר.

תלמיד: אם אני צריך לראות דרך חברים כמו דרך פריזמה, אז האם אני צריך לראות בעיות שדורשות תיקון, או אם אני לא רואה בעיות בחברה, אז אני יכול דרכה לקבל התפעלות?

מתוך זה יוצא שהיחס לחברה גם כלול משני היחסים שלי. יחס אחד הוא ביקורתי, שאני הולך ומבקר, צועק ומעורר את כולם להיות יותר רציניים, יותר מגובשים, יותר פועלים בזה. ואחרי שבזה נעשה המקסימום, ככל האפשר, כי אולי אני רוצה מיליון אחוז גם מעצמי וגם מהחברה, לכן ככל האפשר - זאת אומרת הדרישה הזאת היא כמו מלכות של הפרצוף שלי, אבל כדי לקבל מהחברה התפעלות אני צריך להיות זך כמו כתר - אחרי זה אני אומר, מה שהחברה שלי עשתה, הם ממש הטובים ביותר, הגדולים ביותר, המתוקים ביותר, הם הכול בשבילי. ואז לפי הזכות שלי אני יכול לקבל מהם התפעלות, ועם ההתפעלות הזאת לעבוד.

תמיד יש לנו שתי נקודות מנוגדות בכל יחס, בכל הבחנה, ושאחת לא תסתור את האחרת, גם זו וגם זו, אחרת אני מפסיד. ככל שהן יהיו רחוקות ביניהן, זה אומר על מידת העוצמה שאני יכול לקבל. אני צועק ודורש והכול, ואם במידה הזאת אני יכול אחר כך להתבטל, אז יהיה לי כלי טוב, תהיה לי קליטה טובה מהם. לכן באמת, ככל שאדם מתקדם יותר, כך הוא דורש יותר בתוקף, וגם רואה יותר עד כמה הוא יותר גרוע מכולם.

תלמיד: אם אני לא מרגיש את החבר שלי, אז איך המחשבה של החבר שלי יכולה לעזור לי?

אתה לא מרגיש איך המחשבה של החבר יכולה לעזור לך, כי המחשבות שייכות לעולם הרוחני בוא נגיד. זה לא רוחני רוחני, זה רוחני שבעולם שלנו.

איך המחשבות יכולות לעזור? אם תלך אפילו למדענים של היום, אז הם יגידו לך שאם אתה חושב רע על צמח, הוא מרגיש את זה ואז הוא מת. אם אתה חושב טוב על איזשהו דבר, בזה אתה משפיע עליו לטובה. כבר מגלים כוח שיש במחשבות האדם, ובאמת יש בהן כוח עצום, רק אנחנו לא יכולים למדוד אותו, אנחנו לא יכולים לקשור כל מיני סיבות ותוצאות.

למשל ברנטגן, אתה רואה דברים שבעין אתה לא רואה, יש כאלה מכשירים שאתה יכול לראות בחושך, בכל מיני גלים כמו אינפרא. אם היית יכול לראות באיזה מכשיר איך פועלות המחשבות, אז היית רואה שכל המחשבות שלנו מהמוח, מהשכל, כמו חשמליים כאלה, עולות למעלה ומשפיעות על כל העולם העליון, ואחר כך מהעולם העליון יורדים עליהן בחזרה כל מיני כוחות, כל מיני מקרים, כל מיני דברים. אם היית רואה את זה, אז היית אומר "כן, המחשבות שלנו פועלות, בואו נחליף רצונות ומחשבות, נשפר אותם", רצון ומחשבה זה אותו דבר. עכשיו כשאתה לא רואה, אז אתה לא עושה את זה.

אתה לא מאמין שהחברה יכולה במחשבות שלה לשנות משהו בחיים. אז אני שואל אותך משהו אחר, על ידי מה אתה חושב שאתם יכולים לשנות משהו אם לא על ידי המחשבה? "הכול במחשבה יתבררו". איזה עוד כוח יש לך? בידיים שלך אתה לא יכול לנגוע ברוחניות. במה עוד? תגיד לי.

תלמיד: במחשבה שלי אני גם לא יכול לנגוע.

במחשבה שלך אתה יכול לנגוע ברוחניות. אומרים לך שבזמן הלימוד, אם אתה חושב בצורה נכונה, אז אתה מעורר עליך אור מקיף. אומרים לך שכאן זה המגע בינך לבין העולם העליון, האור המקיף הזה.

תלמיד: זו המחשבה שלי, אני מדבר על מחשבה בתוך החבר.

המחשבה שלך, המחשבה של החבר ושל עוד כמה, אתה שואל, איך אנחנו פועלים שזו תהיה מחשבה אחת.

תלמיד: האם זה אפשרי בכלל?

אומרים לך החבר'ה האלה שכבר נמצאים מעבר למחשבות שלנו, בעולם האמת, שכן זה אפשרי. כי במחשבות יש חוק, מחשבות דומות הן קרובות, ומחשבות שהן לגמרי אותן מחשבות הן מתחברות למחשבה אחת.

זה לפי חוק כמו בפיזיקה, מה זאת אומרת? אם המחשבה שלי היא לאיזה כיוון, לווקטור מיוחד, ומחשבה של עוד מישהו היא לאותו כיוון, לאותו וקטור, אז הן מתחברות יחד ופועלות יחד, אפילו אם רוצים או לא רוצים לחבר אותן. אם המון אנשים לא חושבים שהם מתחברים יחד אלא רק חושבים אותו דבר יחד, זה גם גורם לכל המחשבות האלה להתחבר. ודאי שיש כאן חיסרון, בשביל מה, לשם מה, וכוח החיבור הוא אחר, אבל בכל זאת.

אתה לומד חוקים רוחניים לא מן הסתם, הם מלמדים אותך איך להשתמש בחוקים הרוחניים האלה. חוק השוואת הצורה הוא החוק העיקרי, היחידי שפועל מעל כל הכוחות, ואתה שואל, איך המחשבות שלנו פועלות ומתחברות, אז מסבירים לך את זה.

תלמיד: כשאתה אומר מחשבה, למה אתה מתכוון?

במחשבה אני מתכוון לרצון.

תלמיד: נגיד שני אנשים חושבים, אדם אחד רוצה רוחניות כדי לשלוט על כולם, השני רוצה רוחניות כדי שכל המשפחה תהיה בריאה, האם הם קרובים לפי ששניהם רוצים רוחניות, או רחוקים כי כל אחד רוצה הפוך?

אתה שואל אותי איך מחשבה אחת מתחברת למחשבה שנייה, האם לפי המטרה לאן המחשבה צריכה להגיע, או לפי המטרה מה המחשבה הזאת רוצה לקבל. אנחנו כולנו מתכוונים לבורא נגיד, אבל כל אחד מאיתנו רוצה מהבורא משהו אחר. האם המחשבות שלנו מתחברות או לא? לא. למה? מפני שאנחנו מכוונים לא לאותו בורא. אצלך זה בורא שנותן כסף, אצלי זה בורא שנותן כבוד, אצלו זה בורא שנותן תאוות, אצלו זה בורא שנותן רוחניות, לא יודע מה הוא חושב שם, וכן הלאה. לכל אחד בורא משלו. זה כמו שהיוונים חשבו שבכל מקום יש להם אלוה אחר שנמצא שם.

הבורא אצלנו הוא רק דבר אחד, רצון להשפיע, והוא גם נותן רק דבר אחד, רצון להשפיע. ועל ידי מה הוא נותן את הרצון הזה? על ידי הרצון שלך דלהשפיע, וחוץ מזה אין כלום. אם אין לך דבר כזה במקצת, באיזו כוונה, באיזה דבר, אז אין לך שום קשר איתו בכלל. במידה שאתה כבר תופס ומרגיש ורוצה איכשהו משהו שנקרא דלהשפיע, במידה הזאת יש לך את הבורא. במידה אחרת זה לא בורא, במידה אחרת אתה חושב על משהו אחר. אם אני רוצה להיות עשיר זה לא הבורא שאליו אנחנו מתכוונים. ודאי שהכול בא ממנו, גם עשירות אתה יכול לקבל ממנו, אבל אז אתה מתפלל לבורא אחר, ללבוש אחר שלו.

תלמיד: זאת  אומרת שההבדל הוא מה מבקשים, או ממי מבקשים?

זאת אומרת שאנחנו צריכים שתי נקודות, גם נקודה שלי שנקראת "ישראל", וגם נקודה של "קודשא בריך הוא", לדעת פחות או יותר מה זה בורא, ואז בין שתי הנקודות האלו לעשות חץ, והחץ הזה נעשה על ידי כל המעשים שאנחנו עושים כאן. אבל הנקודה למטה זה אני, מי זה אני? "ישראל", לא מישהו אחר אלא ישראל, זאת אומרת שמשתוקק לבורא, לא קראו לה בשם אחר. 

והנקודה העליונה צריכה להיות "קודשא בריך הוא", זאת אומרת כוח ההשפעה בלבד, ואני צריך לקרב את עצמי אליה על ידי מעשים כך שהרצון הקטן שלי אליו, יתאחד עם הרצון שלו דלהשפיע. זאת אומרת, למה אני מכוון את החץ הזה ממני אליו? כדי שאני לאט אגיע לעוצמתו דלהשפיע. זה הכול. 

אם אני לא רוצה להרים את עצמי מהמצב שלי כאן, למעלה דרך "אורייתא", דרך כל המעשים שאני עושה, למצב שלו דלהשפיע, אז בכלל לא מדובר עליי. אז אני סתם הולך לכותל, תוקע בו פתק שאני רוצה להרוויח בבורסה, או בטוטו והולך הביתה. לכן צריכים לעבוד גם על בחינת "ישראל", גם על בחינת "קודשא בריך הוא", וגם על בחינת "אורייתא", על ג' הנקודות האלו צריכים לעבוד.

תלמיד: כשהבן אדם מסכים להחזיק בקו אחד את שלושת הגורמים, "ישראל" "קודשא בריך הוא" ו"אורייתא", הוא כל הזמן טרוד שלא יפספס אחד מהם, ואז הוא לא מתקשר לא לחברים, לא לספרים, ולא לרב. זאת אומרת, הדאגה הזאת שלא יפספס מוציאה אותו מהחיבור.

אתה אומר שקשה מאוד להתרכז בג' נקודות האלו יחד. חוץ מזה שבעל הסולם אומר שמי שרוצה ללכת בדרך ישרה, ולא לטעות מהדרך, צריך ששלושת הדברים האלו יהיו אצלו בשווה, כי כך הוא מחבר כל נקודה ונקודה בחיבור נכון, ומנקודה לנקודה הוא בונה קו ישר ממנו לבורא. 

בתנאי שכל נקודה על הקו, "ישראל", "אורייתא" ו"קודשא בריך הוא" יהיו בשווה, בעוצמה שווה, וביחס שווה מצד האדם. כי אם אני אשתוקק לבחינת "ישראל", "אני רוצה להשתוקק לבורא". למי אתה משתוקק חביבי, מה זה נקרא בורא? "אהה, אז אני רוצה לדעת מי זה בורא". יופי, עכשיו אתה רוצה לדעת מי זה הבורא, אבל מאיפה אתה יודע איך הוא בורא? "אהה, אז אני צריך להשתוקק לבורא, וזה נקרא לבצע את כל ה"אורחין דאורייתא", זאת אומרת את כל התנאים".

מה זה "אורחין דאורייתא"? "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", כל הפעולות שיכולות להוציא אותי מהרצון לקבל שלי. אז למי להשתוקק? שלושת הדברים האלו צריכים להיות כאחד. ואז אם אתה אומר שאתה לא מסוגל לעשות את זה כאחד, אז הרב'ה כבר מוסיף שם, וגם בעל הסולם אומר בסוף המכתב, שלכן צריך להשתוקק ולדעת "ציויא דמארי". מי שיודע "ציויא דמארי" יודע איך לעבוד.

אז מה אנחנו צריכים לדעת? להשתוקק לדעת את הפקודות שלו, ציויא, זה ציווי, "דמארי", זאת אומרת הפקודות העליונות. מה זה פקודות עליונות? אלו עצות איך להפטר מהרצון לקבל לאט לאט, ולהגיע לטבע שלו.

וזה על ידי הלימוד. מספיק שבזמן הלימוד אתה תשתוקק לדעת איך אני עושה את הפעולות שכתובות בספר. ואז יתגלגל האור מלמעלה, ויביא לך את כל הדברים האלה. יש בזה עוד עמקות, אבל בינתיים, זה מספיק. אני מאוד שמח שאנחנו סוף סוף מדברים על איך לגשת ללימוד. אולי כבר ניגש ללימוד? זה חשוב מאוד. ההכנה היא חשובה מאוד, ואני מוכן כל יום לדבר ככה. אבל עכשיו נוכל להמשיך את זה עוד, יש לנו עוד שעה ושלושת רבעי ללמוד. אז כולנו נשתדל עכשיו, בזמן הלימוד, באמת לחבר את שלושת הנקודות האלו, ישראל, קודשא בריך הוא, ואורייתא, יחד. שכולן יהיו בנו, בתוכנו.

זאת אומרת, ישראל זה אני, הרצון שלי. וברצון הזה אני רוצה שיהיה הרצון של הבורא. כי אולי הרצון שלי הוא לא בדיוק כמו רצון הבורא. אבל אני רוצה שהוא יקבל בדיוק את אותה הצורה כמו בורא. ואני רוצה לעשות את זה על ידי כל הפעולות שאני עושה. ושיגידו לי איזה פעולות נוספות עלי לעשות, ואני כאילו מוכן לזה.

ומה זה פעולות? פעולות על מנת להשפיע. בינתיים לעשות משהו בלי מסך,  ואחר כך עם מסך. בסך הכול זה מתבטא אחר כך בפרצוף, זיווג דהכאה, וקבלת האור על מנת להשפיע. כי מלכות הופכת להיות כתר על ידי המסך, ואז מלכות נקראת ישראל, כתר נקרא קודשא בריך הוא, והמסך זו הפעולה שנקראת אורייתא, ציוויא דמארי. 

תלמיד: האם ציוויא דמארי זה שייך לדאורייתא?

ציוויא דמארי זה תרי"ג פקודות שאדם צריך לבצע כדי לתקן את הכלי שלו. עכשיו בינתיים אצלי הן לא מבוררות, אני לא מכיר אותן אחת, אחת. אני לא מכיר כל רצון ורצון רוחני שלי, שאני אוכל לרכוש עליו מסך, לקבל על מנת להשפיע וכך להיות בצורה המתוקנת בכל רצון ורצון. סך הכול אחר כך הרצונות האלה יתחברו יחד, ויהיה לי כלי שלם אחד. אני לא יודע עדיין ציוויא דמארי, עדיין כל רצון ורצון אצלי לא יצא לגילוי שאני אדע מה זה כל מצווה ומצווה. אלא בינתיים זה בכללות. 

מה זה בכללות? אני יודע שצריכים לקיים מצוות. מה זה מצוות? להיות בלהשפיע. אבל תגיד לי, מה זה להיות בלהשפיע? אני לא יודע. אבל אני מרגיש שצריך את זה, כמו ילד קטן. אחר כך בהתאם לזה מתגלות הבנות, על כל פעולה ופעולה שאפשר לעשות. כל הפעולות הרוחניות נקראות "מצוות", בינתיים יש בי תרי"ג רצונות. תיקון של כל רצון נקרא מצווה. אז עדיין הרצונות האלה אצלי נקראים גם איברים שבגוף. הם לא מבוררים. בגלל זה הגוף שלי נקרא כמו טיפת זרע. אין עדיין שום איבר, עוד אין שם שום דבר.

 אחר כך מהטיפה הזאת, שאני עובר עיבור, מתחילות להיות כבר הבחנות. כבר בעובר מתחיל להיות גוף שלם שיוצא מאמא, יש לו תרי"ג חלקים. אבל עדיין הוא לא יודע מה לעשות עם תרי"ג החלקים. יש לו, אבל לא יכול לעבוד. במשהו הוא כבר מכיר שהוא כלול מתרי"ג חלקים. אפילו את המספר לא יודע, אבל קצת. ואחר כך יותר ברור, ויותר ברור מי זה הגוף שלו. במידה שיותר ברור מי זה הגוף שלו, באותה מידה יכול להשתמש נכון עם הגוף שלו. 

זה מה שבעל הסולם כותב. גם בעולם הזה לא נותנים לתינוק כוחות לפני שנותנים שכל. אם יהיה לו כוח ללא שכל יכול להזיק לעצמו. אז כמה שיש לו שכל, לפי זה נותנים לו כוח. יש לו שכל קטן, לא נותנים לו ללכת כי יכול להפיל את עצמו. קצת שכל יותר גדול, כבר גדלת, נגיד אתה עכשיו בן שנה, יש לך שכל נורמאלי, בהתאם לזה אתה יכול ללכת. יש לך שכל מספיק כדי ללכת.

 ככה זה ברוחניות. אדם מקבל שכל, בהתאם לזה הוא מתחיל לראות שהוא יכול להשתמש עם רצונות כאלה, רצונות כאלה. הוא מתחיל להבדיל שזה נמצא אצלו, וכבר יכול ללכת על הרגליים. בידיים יכול לעשות משהו, וכן הלאה. יכול במקום למצוץ מאמא, לאכול בעצמו, לברור את האוכל, פסולת, כל מיני דברים. זה נקרא להכיר ציוויא דמארי, איך לעבוד לעיל.    

תלמיד: האם לא חשוב שאדם יחבר כל הזמן את שלוש הנקודות?

לחבר את שלושת הנקודות זו העבודה הקבועה מעכשיו ועד גמר התיקון. אין לה שום שינוי. היא כוללת את הכול. מה יש חוץ מהמציאות. אין מציאות חוץ מזה. מלכות, הבורא, והאור שמתקן את המלכות עד שהיא תעלה לדרגת הבורא. השיטה לא תשתנה. אין יותר כוללים חוץ מג' הכוללים האלו. וגם זה לא ג' כוללים, זה שנים, בורא ונברא. יש מיש, ויש מאין. על הבורא אנחנו אומרים, בורא ואור. למה? כי הכוח שלו, הנוכחות שלו בנו, מתראה בשני דברים, בכוח המתקן, ובשפע הממלא.

 

(סוף השיעור)