שיעור בוקר 08.02.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1214,

מאמר "מהו רואי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1214, מאמר "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה

תשנ"א - מאמר ו'
1990/91 - מאמר 6

"כתוב אומר (לך לך שלישי), "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט". ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, שענין "מקנה" פירושו קניינים, שהריב היה בין רועי מקנה אברהם, שהם אמרו, איך יכולים לזכות לקניינים רוחניים, שהם בחינת אב-רם, היינו דוקא בחינת רם, שהיא למעלה מהדעת, שבחינת אברהם הוא היה אב האמונה.

שאב-רם פירושו, שהוא היה רוצה, שאב מלשון אבה, היינו כמו שכתוב, "ולא אבה לשלחם". רם נקרא למעלה. זאת אומרת, שאברם הלך למעלה מהרצון שיש באדם, הנקרא רצון לקבל, ולמעלה מהרצון שיש באדם, הנקרא רצון לדעת ולהבין מה שהוא עושה, ולא רוצה להאמין. ואברם הלך למעלה מב' אלה, היינו בבחינת מוחא וליבא. וזה נקרא רועי, שרק בדרך זה היה רוצה להדריך את עצמו.

מה שאין כן "רועי מקנה לוט". שענין לוט נקרא עלמא דאתלטיא [עולם של קללה], מלשון קללה, הכונה להרצון לקבל, שהוא בחינת נחש, היינו הרצון לקבל לעצמו, שלוט היה מרכבה לבחינת נחש. והם היו אומרים, שאנו צריכים ללכת להנות את עצמנו, כי כך ברא הבורא את הנבראים עם הרצון לקבל לתועלת עצמו, אחרת לא היה ברא את הרצון לקבל. וכי מי עושה דבר בעולם ולא להשתמש עמו. לכן שברא בנו הרצון לקבל, לכן מוטל עלינו לעבוד בשבילו, כדי שהרצון לקבל יקח את המילוי שלו, אחרת נקרא שהבורא ברא אותו לריק.

לכן כשאנו מדברים בבחינת עבודה, אז הן בחינת אברם והן בחינת לוט נמצאות בגוף אחד. ויש מחלוקת בגופו של אדם: יש שדעתם עם בחינת אברם ויש שמצדדים להיפך, שדעתם היא עם בחינת לוט. לכן יש ריב ביניהם: באיזה אופן צריך האדם להתנהג בעבודה. היינו, אם עבודת האדם היא לתועלת הבורא, ובכדי להגיע לזה צריך האדם ללכת למעלה מהדעת, שזה הוא בחינת אב-רם. או בתוך הדעת, שהוא בחינת רצון לקבל לתועלת עצמו, והיות שעליה היה צמצום והסתר, לכן בחינה זו נקראת לוט, קללה, שאין שום טוב ועונג, שהיתה במחשבת הבריאה, יכולה לכנס שמה, ונשארה בבחינת חלל פנוי מאור.

נמצא, בעבודה נקרא רועי, היינו המדריך איך להתנהג, על דרך שמשה נקרא "רעיא מהימנא", שהוא היה מדריך את עם ישראל עם בחינת אמונה. לוט ואברם יהיו פירוש היצר הטוב שבאדם עם היצר הרע שבאדם.

ובהאמור יש לפרש מה שאומר הזה"ק (לך לך דף ס"ב ובהסולם אות קס"ב) וזה לשונו, "ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף וזהב". כבד מאוד מצד מזרח, שהוא תפארת. במקנה, מצד מערב, שהיא מלכות. בכסף, מצד דרום, חכמה. בזהב, מצד צפון, בינה.

ויש להבין זה על דרך עבודה. ידוע שמזרח ומערב הם שני הפכים. מזרח נקרא מה שמאיר, כמו זריחת השמש. ומערב הוא להיפך, היינו מה שאינו מאיר. שהשמש שוקעת ואינו מאיר, זהו מערב. הנה קו אמצעי, שהוא תפארת, הוא כולל הכל, לכן הוא נקרא מזרח, משום שהוא מאיר, מטעם שהוא כולל כבר את כל העבודה, שיצא מכל הקוים.

מה שאין כן מערב, שהיא נקראת מלכות שמים, שצריכים לקבל את המלכות שמים "בכל לבבך ובכל נפשך", אפילו שהוא נוטל את נשמתו, צריכים גם כן לקבל על עצמו את מלכות שמים, הנקראת בחינת אמונה באהבה, כמו שכתוב (במאמר ד', תשנ"א), אפילו שאין לו שום חיות, שזה נקרא אפילו נוטל את נפשו, היינו שאין לו שום חיות, שזה נקרא בחינת מערב, היינו שאינו מאיר, מכל מקום האדם צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

וזה נקרא בחינת מקנה כנ"ל, שע"י זה קונים קניינים רוחניים, שזה נקרא בחינת רועי מקנה אברם. כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת, היינו אפילו שהוא מרגיש בחינת חושך בדרך הזה, ואף על פי שהוא מבין, שאם היה המלכות מאירה בגלוי ולא על דרך ההסתר, אלא שהגוף היה מרגיש את גדלות ה', היה לו בטח יותר קל ללכת הלאה, ולזכות להיות תמיד במצב עבודה, ולא היה לו שום ירידות, מכל מקום הוא בוחר ללכת למעלה מהדעת. וזה נקרא בחינת מקנה רועי אברם, וזה נקרא בחינת מערב, היינו אפילו שאינו מאיר לו, הוא גם כן עם כל כוחו, כאילו היה מאיר לו הכל בגלוי.

וזה שכתוב, "ואברם כבד מאוד", היינו מזרח תפארת, שהוא קו אמצעי. ונקרא מזרח, מטעם שקו אמצעי הוא כולל את כל העבודה שהיתה לו. ונמתקו על ידו, שהוא כבר עבר כל העבודה שיש לעשות, וממילא זורח שם האור. לכן נקרא מזרח כבד מאוד, משום שכבוד ה', היינו גדלות וחשיבות ה', כבר מגולה מאוד, כלומר שזורח אז אור ה'.

לכן נקרא זה כמו שביארנו (במאמר ד', תשנ"א), "כל הבורח מן הכבוד, כבוד רודף אחריו". כלומר, לאחר שעבר את המחלוקת של ב' קוים, הנקראים ב' כתובים המכחישים זה את זה, אז הוא זוכה לקו אמצעי, ששם כבר מגולה כבוד ה' וזורח. וזהו שנקרא תפארת, מזרח.

אולם עיקר עבודה היא במערב, ששם הוא מקום עבודה. כי בזמן שהאדם עדיין נמצא במצב של חושך, ששם יש עליות וירידות, כי כל הסתרות הן על מקום הזה, הנקרא מערב, שמערב מרמז על מלכות שמים, שבאופן כלל נקראת מלכות בחינת אמונה. ושם נוהג ענין טוב ורע, כמו שכתוב בזה"ק, שמלכות נקראת "אילנא דטוב ורע". זכה, היא טוב והרע הוא בהעלם. לא זכה, הטוב נעלם והרע מגולה לחוץ. וכל מה שהוא בחוץ, הוא השולט.

ולכן נקרא מערב מקנה, היות שזהו עיקר הקנין, מה שהאדם צריך לקנות, שהוא מלכות שמים. ואם אין לו זה, היינו מלכות, הנקראת בחינת אמונה, אין לו כלום. לכן נקראת מלכות מקנה, כמו שכתוב, "ואברם כבד מאוד, במקנה". שמשום זה נקרא מקנה מלכות ומערב. שמכאן מתחיל כל הקנינים דקדושה כנ"ל. כמו שכתוב "ראשית חכמה יראת ה'".

וזה שכתוב, "כסף מצד דרום, שהוא חכמה", כמו שאמרו חז"ל, "הרוצה להחכים ידרים", שהכונה לזכות ללבוש של חסדים, שחסד נקרא אהבה, שהוא רוצה לתת ולהשפיע. והוא רוצה להיבטל אליו יתברך, שזה נקרא כסף, שהוא בחינת כסופין, כמו שכתוב, "נכספה וגם כלתה נפשי". ודרום נקרא בחינת ימין, בחינת שלימות, שהוא לא צריך שום דבר, רק כל התשוקה שלו, היא במה שיכול להשתוקק לה', ועל עצמו אינו חושב, ורק אחרי שלב של ימין יכולים לזכות לבחינת שמאל, הנקראת בינה.

וזה שכתוב "בזהב, מצד צפון, שהיא בינה". ענין זהב הוא, כמו שכתוב, "מצפון זהב". שענין זהב הוא בחינת בינה השבה להיות חכמה. וכמו כן כתוב, "צנועים חכמה", היינו שחכמה צריכה להיות מלובשת בלבוש של חסדים, שזה נקרא צניעות, בזה שהיא מלובשת בחסדים, ואינה נראית בלי לבוש של חסדים.

והענין הוא, כי חכמה, ידוע שהיא מתלבשת בכלים דקבלה. ולכן היא צריכה שמירה, שהכלים דקבלה יהיו תמיד בעל מנת להשפיע. לכן, כיון שהוא משמש בכלים דקבלה, צריכים שמירה. לכן צריכים להמשיך חסדים, שהוא האור המאיר בכלים דהשפעה. ובזה נשמר אור החכמה, שיכול להאיר בהכלים על הכוונה דעל מנת להשפיע.

לכן אמרו, "דרום חכמה", היינו, שהרוצה להחכים ידרים, שהרוצה שהחכמה תישאר בו ולא תסתלק, הוא צריך לדרום, היינו לחסד, הנקרא כסופין כנ"ל, מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי". וב' אלו, היינו דרום וצפון, שהם חכמה ובינה, מאירים בקו האמצעי, הנקרא, מזרח, תפארת, ששם נכלל הכל. אולם עיקר העבודה מתחילה במערב, שהיא בחינת מלכות, שזה נקרא "במקנה", שהיא בחינת מלכות ומערב, כנ"ל.

ובענין מלכות, הנקראת מערב, שהיא נקראת במקנה, צריכים לדעת, שסדר העבודה מתחיל במלכות שמים. שהאדם צריך, לפני כל דבר מצוה, לקבל על עצמו עול מלכות שמים, הנקרא אמונה, שהוא מאמין, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. לכן הוא מברך אותו. וזה כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל". ויש לשאול, מהו "שבחו של מקום", שהאדם צריך לסדר. התשובה היא כנ"ל, היינו שהאדם אומר להבורא, שהוא מאמין, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא "שבחו של מקום". ואח"כ יתפלל.

ואמר על זה, אאמו"ר זצ"ל, כשאדם מבקש משהו מחבירו, הסדר הוא:

א. שהאדם יודע, שיש לחבירו את הדבר מה שהוא מבקש ממנו.

ב. שיש לחבירו לב טוב, שהוא אוהב לעשות טובות.

אז יש מקום שיבקש מחבירו.

לכן, גם כשהאדם מבקש מה', שיתן לו את מבוקשו, הוא צריך להאמין, שיש בידו של הקב"ה לתת לו את מבוקשו, ושהוא טוב ומטיב. ובגלל זה התחלת עבודת האדם הוא לסדר שבחו של מקום, היינו שיאמין שהוא טוב ומטיב, אף על פי שהגוף לא מסכים למה שהוא אומר, והוא רואה, שהוא משפה ולחוץ. אז הוא צריך לומר, שהוא רוצה להאמין למעלה מהדעת, והוא שמח בזה לכל הפחות, שהוא יודע את האמת, מה שצריכים להאמין.

והגם שהמילים האלו, מה שהוא אומר, הם רק על דרך הכפיה, כלומר שהגוף לא יסכים למה שהוא אומר, גם מזה הוא שמח, שיכול לומר בפה דברים אמיתיים.

"ואח"כ יתפלל", כלומר, לאחר שהוא סידר שבחו של מקום, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. ואם היה זה בתוך הדעת, בטח שהיה שמח. אבל היות שזהו רק למעלה מהדעת, וגם שהוא על דרך הכפיה, מכל מקום לפעמים יש לו הכח עתה להתפלל לה', שיתן לו את הכח להאמין, שכך הוא באמת. ויהיה בידו כל היום להגיד שבחו של ה', בזה שה' עושה עמו רק טובות.

ועבודה זו יש עליות וירידות. והאדם צריך להאמין, שיש לו נקודה שבלב, שהיא ניצוץ המאיר. ולפעמים היא רק נקודה שחורה ואינה מאירה, והניצוץ הזה צריכים תמיד לעורר, כי לפעמים נתעורר הניצוץ הזה מעצמו ומגלה חסרון בהאדם, שהוא מרגיש שחסר לו רוחניות, שהוא מגושם יותר מדי, ואינו רואה תכלית, שיהיה בידו לצאת מהמצבים האלו.

והניצוץ הזה לא נותן לו מנוח לנפשו. זאת אומרת, כמו ניצוץ גשמי אינו יכול להאיר, אולם מניצוץ האדם יכול להדליק דברים, שעל ידי הדברים, שהניצוץ נוגע בהם, יכולה להתלקח אש גדולה. כמו כן הניצוץ שיש בלבו של אדם, אינו יכול להאיר, אולם הניצוץ הזה, יש באפשרותו להדליק את המעשים שלו, שיאירו, כי הניצוץ דוחף אותו לעבודה.

אולם לפעמים הניצוץ מתכבה ואינו מאיר. וזה יכול להיות באמצע עבודה. וזה נקרא שקרה להאדם תאונת דרכים. כלומר, שבאמצע עבודה קרה לו מקרה, וירד ממצבו ונשאר מחוסר הכרה. היינו שכבר אינו יודע שיש רוחניות במציאות, אלא שכח הכל, ונכנס בעולם הגשמי עם כל חושיו.

רק לאחר זמן האדם מתאושש, ורואה שהוא נמצא בעולם הגשמי. ואז הוא מתחיל עוד הפעם לעלות למעלה, היינו להרגיש את החסרון הרוחני, ומקבל שוב דחיפה, איך להתקרב להקב"ה.

ואח"כ עוד הפעם יורד ממדרגתו. אולם האדם צריך להאמין, שכל פעם הוא מעלה את הניצוץ שלו לקדושה. והגם שהוא רואה, שירד ממצבו, ונפל חזרה למקומו, כמו שהיה בתחילת עבודתו, אלא כל פעם הוא מעלה ניצוצות חדשים, זאת אומרת, כל פעם הוא מעלה ניצוץ חדש.

ובהקדמה לספר הזהר, (אות מ"ג) אומר וזה לשונו, "והנה האדם, בעת שנולד, יש לו תיכף נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת אחוריים של הנפש, שפירושה, בחינה אחרונה שלה, המכונה בעת קטנותה בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם".

וזה יש לפרש כנ"ל, ש"נקודה" זו, שהיא עדיין חושך, מתגלית כל פעם ומאירה, כפי עבודתו בטהרת לבו, שאז הנקודה מתחילה להאיר. זאת אומרת, שכל פעם שהאדם מתחיל לעלות שוב לאחר הירידה, האדם צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כלומר ממה שהיה קודם בזמן עליה, שכבר העלה אותה לקדושה, ומתחיל כל פעם בחינה חדשה.

היות שבכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה.

נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת. אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כנ"ל, שכל פעם הוא מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ז) "אמר אלעזר, מכאן לצדיקים, שאומרים מעט ועושים הרבה. רשעים, אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושין".

וענין "רשעים וצדיקים" בעבודה, יש לפרש, כל אלה שרוצים לקיים תו"מ לשם שמים, נקראים בעבודה "צדיקים". היינו, שרוצה להיות צדיק.

ואלה אנשים שעוסקים בתו"מ שלא לשם שמים, נקראים בעבודה "רשעים", מטעם שהם בבחינת, שינוי צורה מהבורא, לכן הם נבחנים לבחינת רשעים (אבל בבחינת הכלל, גם הם נקראים צדיקים). ואצל אלו אנשים, שהם עובדים בבחינת הכלל, נגיד למשל, כשאדם הוא בגיל ארבעים, הוא יודע, מעת שהגיע לבר מצוה, היינו מי"ג שנים עד ארבעים, יש לו רכוש של עשרים ושבע שנים של תורה ומצות. נמצאים, שהם אומרים, שיש להם הרבה. וזהו, ש"אומרים הרבה". כלומר, שיש להם הרבה תורה ומצות. אולם אפילו מעט אינם עושין, לשם שמים.

מה שאין כן הצדיקים, "אומרים מעט", כלומר הם אומרים, שכבר הוא עוסק בתו"מ עשרים ושבע שנים כנ"ל, ואנחנו עוד לא זכינו לעשות משהו לשם שמים. אולם הם צריכים להאמין, שהם עושין הרבה, היינו שמכל עשיה, שהם רואים, שאינם יכולים לעשות לשם שמים, וכואב להם זה, זה נקרא תפלה.

היינו, שהם עושים הרבה תפלות, בזה שהם רואים, איך שהם מרוחקים מה', שיהיה להם רצון וחשק לעשות נחת רוח להבורא. כלומר, הם מרוחקים מזה שאין להם היכולת להעריך את גדלות המלך. לכן אין להם הכח, לעשות שום דבר לשם שמים, רק לתועלת עצמו. נמצא, שהם עושים הרבה, בכדי שה' יקרב אותם אליו.

נמצא, שאל יתפעל האדם, בזמן שהוא רוצה לעשות מעשים לשם שמים, והוא רואה שכל פעם הוא הולך אחורה. הוא צריך להאמין, שהוא עושה הרבה, בכדי להתקרב לה', ולזכות, שה' יתן לו את הרצון להשפיע. כלומר, שדוקא על ידי הירידות ועליות, יש להאדם מקום להתפלל אליו, שיקרבו באמת, כנ"ל. שכל פעם הוא מעלה ניצוצין חדשים לתוך בנין הקדושה, עד שיעלה את כל הניצוצין השייך אליו. ואז הוא יזכה שה' יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע. ואז הוא יזכה לאמונה בקביעות.

מה שאין כן מטרם שיזכה, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אין מקום לבחינת אמונה. וזה כמו שכתוב (בהקדמת ספר הזהר, דף קל"ח), וזה לשונו, "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל".

כלומר, שכל זמן שאין לאדם את הרצון להשפיע, אין האדם מוכשר לקבל טוב ועונג. לכן, בזמן שהאדם מקבל רעות, אז נאבדת לו האמונה. מה שאין כן לאחר שזכה לרצון להשפיע, אז הוא מקבל טוב ועונג מה', אז הוא זוכה לאמונה בקביעות. נמצא, שכל אלו עליות וירידות, יביאו לו להגיע, שה' יעזור לו להשיג את הרצון להשפיע, שאז כל מעשיו יהיו לשם שמים.

אולם על האדם לדעת, בזמן שהוא בא לידי מצב, שאין הוא רואה מציאות, שיוכל פעם לצאת מאהבה עצמית, ורוצה לברוח מהמערכה, עליו לדעת, שיש כאן ב' ענינים, שהם הפוכים זה לזה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב' כ"א) "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

נמצא, מצד אחד אדם צריך לעבוד ואף פעם לא להיבטל ממנה. משמע מכאן, שזה הוא ביד אדם להשיג, היות שאומר "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". נמצא, שהאדם צריך לעבוד, מטעם שבטח ישיג את מבוקשו, היינו שיהיה בידו לעשות מעשים, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו.

ומצד ב' אומר "לא עליך המלאכה לגמור", משמע שאין זה בידי אדם, אלא כמו שכתוב, ה' יגמור בעדי, היינו שאין זה בידי אדם להשיג את הרצון להשפיע. אלא שכאן נוהגים ב' ענינים:

א. שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי". לכן אל יתפעל האדם מזה שעוד לא זכה, להשיג את הרצון להשפיע, אף על פי שהשקיע לפי דעתו הרבה עבודה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' מחכה לו, עד שהאדם יגלה את מה שהאדם צריך לעשות.

ב. ואח"כ "ה' יגמור בעדו". כלומר, שאז הוא יקבל בפעם אחת את מבוקשו, כמו שכתוב, "ישועת ה' כהרף עין"."

מה ההתרשמות שלכם? האם יש שאלות?

אני רואה שמאמר ברור, יפה.

שאלה: מאמר נפלא. איך מסדרים נכון את הימין, שבו כביכול "אני מסתפק מועט", וכפי שקראנו בהרבה מאמרים, "שכר הליכה בידו" ואפילו אם אני עושה "שלא לשמה" אז אני שמח בחלקי וכן הלאה, עם זה שהאדם אמור להיות בחוסר סיפוק וש"אין אתה בן חורין להיבטל ממנה" ואני אשיג את מבוקשי? כלומר מצד אחד האדם אמור להסתפק, ומצד אחר הוא אמור לדרוש?

האם למישהו יש תשובה?

תלמיד: אפשר להגיד שמדובר בשני זמנים שונים, שיש זמן לזה וזמן לזה, ואפשר להגיד שאלו גם כלים שונים. שבכלי מסוים הוא מסתפק במועט ובכלי אחר שעוד לא מתוקן, יש דרישה.

זה כמו בזמנים שונים.

תלמיד: אפשר גם להגיד שאי אפשר להגיע לתפילה שלמה אם אין לאדם חיסרון, אם אין לו ימין, אם אין לו שלמות, אם אין לו בורא. צריך את שני הקווים כדי להגיע לתפילה.

כן, נכון.

שאלה: המאמר הזכיר לי קצת את המשל על האיש שנכנס לאוצר המלך, וכל פעם שהוא יוצא השומר מפיל לו את הקופסה.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין זה שהאדם זוכר שכל פעם מדובר במדרגה חדשה והוא מעלה ניצוצין חדשים, לבין זה שהוא מרשיע את השומר שמפיל לו את הקופסה? כי במאמר רב"ש מדבר על כך שהאדם צריך לזכור שהוא לא עלה לאותה מדרגה, שהוא לא עשה כלום עד עכשיו, וזה נותן לו אפשרות לבקש ולהוציא עוד ניצוצין. האם ברגע שזה קורה והאדם לא רוצה לקלל את הבורא, אלא רוצה להמשיך לברך אותו, זה מה ששומר עליו? מה הערך של זה, כי רב"ש מנסה להגיד פה משהו על העבודה של האדם.

זאת אומרת, אם האדם לא מצליח.

תלמיד: כן. מה הערך בכך שהוא יזכור שהוא במצב חדש והוא עושה עבודה חדשה?

על פני מה?

תלמיד: על פני עביות חדשה.

יופי, כן.

תלמיד: והבורא הוא עדיין טוב ומיטיב, הוא לא מקלל את הבורא במצב הזה.

הבורא נותן לו הזדמנויות חדשות, יותר גדולות מאלו שהיו קודם.

תלמיד: כן, כי אני מרגיש שהרבה פעמים בעבודה כשקורה כזה מצב, אתה מקלל את הכול ואז אתה מתנתק לגמרי. כי אתה אומר, אני בחיים לא אגיע, לא עשיתי כלום עד עכשיו, ואז אתה נופל לקו שמאל ומתנתק עוד יותר כשיש הזדמנות לעלות שוב.

כן.

תלמיד: מה הסדר הנכון כשקורה כזה מצב לאדם? איך הוא יכול לברך על המצב?

הוא יכול לברך על זה שהבורא שוב נותן לו הזדמנות, שכל פעם הוא נותן הזדמנות יותר גדולה.

תלמיד: זאת נקודת האחיזה שממנה הוא חייב לעלות?

כן. הוא שמח, הוא נהנה מזה שכל פעם הוא מקבל מהבורא הזדמנות לעלות.

תלמיד: הוא אומר, הנקודה שבלב מתנוצצת, לפעמים מאירה, לפעמים נכבית, זה סדר של עליות וירידות.

כן.

תלמיד: במה העבודה שלנו בעשירייה יכולה לעזור לכל חבר לאחוז מהר יותר בנקודה הזו שהבורא נותן לו הזדמנות לעלות?

בזה שאני מתחבר לחברים, זה ברור.

שאלה: רב"ש אומר פה, "צריך להאמין, שכל פעם הוא מעלה את הניצוץ שלו לקדושה."

את הניצוצים החדשים.

תלמיד: כן. כל פעם שהוא אומר "צריך להאמין" אני נשאר עם סימן שאלה. מה זה "צריך" להאמין?

להשתדל להיות באמונה, להיות בהרגשה, שכל שמה שעכשיו הוא עושה, הוא עושה תיקון.

תלמיד: עד כמה אדם יכול לשלוט בזה?

זה לא חשוב, החשוב זה עד כמה הוא רוצה שזה יהיה.

תלמיד: זה בדיוק מה שרב"ש מתאר, יש עליות וירידות. אז לפעמים הוא רוצה שזה יהיה ולפעמים יש מצב שהאדם מתנתק.

כן.

תלמיד: רב"ש נותן לנו פה מבט מלמעלה. הוא אומר, אל תדאגו, דווקא העליות והירידות האלו הן מצבים שמעלים ניצוצין וזה טוב.

כן.

תלמיד: אבל מצד שני אנחנו לא יכולים להסכים עם זה, אנחנו רוצים קודם כל להצדיק. הוא אומר פה "צריך להאמין", לשמור, להחזיק את האמונה הזאת, לא לאבד אותה.

אז מי מפריע לך?

תלמיד: האגו שלי.

תנסה להצדיק אותה פעולה של הבורא יחד עם זה שהאגו מוחק לך את זה.

תלמיד: המאמץ קיים כל הזמן, יש את העבודה בעשירייה, ועם זאת יש גם את המצבים האלה. השאלה, האם להסכים עם זה או להילחם בזה, או להילחם ולהגיד, עוד פעם נכנעתי, נתחיל מחדש.

אני לא מבין מה זה נקרא להסכים.

תלמיד: ניסיתי, לא הצלחתי, מתחילים מחדש.

אני לא מבין איפה אתה נמצא.

תלמיד: להסכים זה לקבל את המצב.

שאתה לא יכול להחזיק.

תלמיד: כן. הפעם לא הצלחתי, נתחיל מחדש.

נגיד. מה הלאה?

תלמיד: יש סתירה מובנית בתוך התהליך. מצד אחד "צריך להאמין", זאת אומרת לעשות כל מאמץ, כל השתדלות להחזיק את האמונה למעלה מזה כדי שגם בעליות וגם בירידות נבין ונזכור מאיפה זה בא. ומצד אחר, כשנכשלים אז צריך להסכים עם זה, גם המצב הזה בא מהבורא.

כן.

תלמיד: אם כך מה זה "צריך להאמין"? איך להחזיק את האמונה כך שלא לאבד אותה?

צריך להאמין שכל דבר שאני מרגיש ומה שאני יכול למשוך אלי ולעשות משהו, את הכול אני מקבל מהבורא.

תלמיד: זה המצב שאליו צריך לשאוף, להיות בו כל הזמן.

כן.

תלמיד: וכשרואים שמאבדים את המצב הזה ולא מצליחים?

אז צועקים, מבקשים.

שאלה: הוא כותב פה "מה שאין כן מטרם שיזכה, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אין מקום לבחינת אמונה." זאת אומרת, שרק כשזוכים בלשמה יש מקום להאמין, אם אנחנו פה מתעסקים כל הזמן בשכל שלנו כן ליצור אמונה שהבורא הוא טוב ומיטיב והוא עוזר לנו, אז יש פה לכאורה איזו סתירה בתוך הדבר הזה.

נכון, עוד לא הגענו לזה. עוד לא הגענו לאמונה.

תלמיד: מה צריך לקרות כדי שנגיע לאמונה?

להמשיך ולהמשיך, לבקש, לדרוש.

תלמיד: הוא פה באמת מגיע לאותה נקודת הסכמה עם כל מה שקורה.

כן.

תלמיד: אפילו בלי אמונה?

לא בלי אמונה, אמונה אנחנו חייבים.

תלמיד: אמונה זה רק במצב של לשמה, אנחנו עוד לא במצב הזה.

אז על ידי דרישת האמונה נגיע ללשמה.

תלמיד: אז נראה לי שיש הרבה מקום לעבודה.

כן.

שאלה: רב"ש כותב שמכל ירידה, מכל מצב ובירור הוא מעלה ניצוצות חדשים.

כן.

תלמיד: יש מצבים או רגעים בחיים שלנו שלא שייכים לעבודה רוחנית?

לא.

תלמיד: גם מה שעובר עלינו במהלך היום, החיים הגשמיים?

בכל זאת זה סביב זה.

תלמיד: בכל רגע האדם יכול לעלות ניצוץ?

כן.

תלמיד: איך לשייך את כל הרגעים לעבודה הרוחנית כל רגע ורגע, גם הגשמי והגס?

זה תלוי איך האדם מאורגן עם עצמו. אם הוא מקבל מלכתחילה שמה שקורה לו בחיים, הכול בא מהבורא ואין עוד מלבדו והוא טוב ומיטיב, אז הוא משתדל לקבל כל מה שקורה לו בצורה נכונה, שזה לטובה. אלו הפעולות שמביאות אותו לטיפול ולמטרה.

תלמיד: מה זה להעלות ניצוץ?

להעלות ניצוץ, שהאדם רוצה לחבר את הניצוץ הזה שעכשיו הוא מקבל מהבורא לבורא.

תלמיד: מהי פעולת השיוך? איך הוא משייך את הרגע הזה לבורא? בזה שהוא מדביק את זה עליו, אומר שזה הוא?

כן, הוא מחזיר את זה לבורא. מדביק את עצמו ואת הפעולה שלו ואת הבקשה שלו, הכול לבורא.

תלמיד: וזה במחשבה?

כן.

תלמיד: ובשביל מה הוא צריך את העשירייה כאן?

כדי לארגן את כל הדברים האלו, יצטרך עשירייה.

תלמיד: הוא מתאר בצורה מאוד רגשית איך שהניצוץ שלו נכבה ולא מאיר, הוא לא צריך להתייאש בעצם, להבין שכל פעם הוא מעלה ניצוצות חדשים, גם בעליות, גם בירידות, פשוט כל רגע הוא מתחדש. ואם כל מצב שעבר הוא כבר בסדר, מתחילים כל רגע מחדש, זה קצת משחרר אחריות מהאדם כלפי הרגע הבא, כי בסוף "הכול בסדר".

לא, הוא לא צריך לדאוג להעלאת הניצוצות?

תלמיד: כי כביכול יוצא שכל רגע מתחילים מחדש, מה שהיה היה. איך לא לשחרר אחריות בעצם? איך לא להגיד מראש, אין עוד מלבדו?

לא, אני צריך להוסיף את כל הניצוצות שלי? אני רוצה להביא אותם לבורא ולהביא לו אותם בחזרה כאור חוזר.

תלמיד: ולא עשיתי את זה, לא שייכתי את הרגע?

אז לא הצלחת.

תלמיד: אני אמור להתייאש מזה שלא הצלחתי?

אתה יכול להתייאש, אבל בעצם מכל הפעולות שלך אתה מתחיל לקבל שכל ורגש שהכול עוד לפניך.

תלמיד: איך אני צריך להתייחס לרגע שעבר, לרגעים שעברו ולא הצלחתי, לא קשרתי, כל היום לא הייתי במחשבה הנכונה?

אם הלך, הלך מה לעשות?

תלמיד: ועכשיו אני ממשיך לפעול כרגיל? אני פשוט שואל עוד פעם? איך לא לשחרר אחריות ולהרגיש בסדר אז הלך, הלך, נמשיך כרגיל, הכול בסדר. אבל שלא יוריד מהנחיצות כל רגע לפעול, ובסוף כמו סולחים לך על הרגעים שלא הצלחת.

אז מעכשיו והלאה אתה מקבל על עצמך לפעול, לתקן את הניצוצות.

שאלה: מה זה ניצוץ?

ניצוץ זה חלק מהאור שאין לו כלי ואנחנו צריכים להעלות אותו ולארגן לו את הכלי כדי שהוא יוכל להיכנס בו ולהאיר.

תלמיד: ואני מנסה להבין את זה רגע בקונטקט של העבודה שלנו. אז האדם כמו שאמרנו, מתגלה בו עביות חדשה, מתגלה איזה ריחוק, נגיד מהעבודה, מהבורא, ואז הוא עושה איזו עבודה, ומעלה את הניצוץ הזה לקדושה, כלומר איכשהו משייך את זה לבורא, נכנס חזרה לתוך הקדושה.

כן.

תלמיד: מה זה פה הניצוץ? המצב, הריחוק, העביות, מה זה הניצוץ הזה?

הניצוץ הזה זה אותו רצון שבעזרתו הוא רוצה להידבק בבורא.

שאלה: זאת אומרת, הניצוץ הזה תמיד מתחיל ממקום שבו האדם קודם מרוחק, ואז מתגלה עביות חדשה ועכשיו המאמץ להתחבר מחדש, הוא מה שעושה את העביות הזאת לניצוץ?

כן.

תלמיד: אנחנו מדברים על להעלות ניצוצות והוא מעלה את הניצוצות של בחינתו וכולי, כביכול יש פה תהליך שאם אתה קורא אותו מבחוץ זה נראה מאוד טכני.

שיהיה טכני בינתיים.

תלמיד: הבנתי את התהליך, אני אפילו נמצא בתוכו אולי, אבל אני מנסה להבין מה אני מעלה, מה זה הניצוץ הזה?

הניצוץ הזה הוא אותה התעוררות שפגעה בך ומושכת אותך או דוחפת אותך לעליה.

תלמיד: וזה נהיה ניצוץ רק כשהוא מתחבר חזרה לקדושה, אחרת הוא לא מאיר, אחרת הבן אדם נכשל, לא הצליח, אז זה נקרא ניצוץ?

כן ולא.

שאלה: אנחנו למדנו שהייתה שבירה וכל הניצוצות נפלו מחוץ לקדושה וצריך להעלות אותם. בחיים אני קושר כל מיני מצבים בסביבה שלי עם העבר או הווה. האם יש קשר בין השבירה לבין השלילה שאני רואה כרגע בי? כשאני מזהה, אני אומר בורא לא טוב ומיטיב, לא עשו לי טוב, פוסל.

היו לך כלים. חשבת שאתה הולך לתקן אותם במסך שיהיה בהם אור פנימי, לא הצלחת, הכלים נפלו. קודם היו באיזה במצב טוב יחסית, לא היה בהם אור פנימי. עכשיו הם נופלים ונשברים והאור שאפילו היה בהם ושייך להם מסתלק. עכשיו יש עניין של תיקון.

תלמיד: האם מה שהרב תיאר קודם זה מצב שהאדם חווה בחיים שלו הנוכחיים.

בחיים, כן.

תלמיד: זה תהליך שכולנו עוברים ומכירים. האם יש איזה קשר לשבירת אדם הראשון, שבירה בעולם הניקודים? מה שאני מרגישה היום כפסילה האם זה תוצאה של גלגול ממה שהיה בעבר?

כן.

תלמידה: לגבי הניצוץ שאנחנו מעלים. האם נכון יהיה להגיד שיש פה מוחא וליבה? הליבה עולה ויורד, מושך אותי והוא בשליטת הבורא. מה שאולי בשליטתי זה המוחא. איך להחזיק שאיפה שהליבה לא הולך המוחא יעשה את המאמץ, יזכור שזה טוב ומיטיב וצריך לדבוק בזה?

אנחנו עוד נלמד.

שאלה: הרב"ש כתב חמש פעמים "שבחו של מקום" ובסוף "שבחו של ה'". האם אפשר להגיד שההבדל בין מקום לבין ה' זה הרגשת הניצוץ?

זה אותו דבר.

תלמיד: למה מקום, למה לא ה'?

כך אומרים.

שאלה: אנחנו לומדים שחכמת הקבלה היא מאוד פרקטית, אפילו מדעית. תמיד כשאני שומע על הנקודה שבלב זה נשמע קצת על טבעי אפילו, שאדם הוא כולו כלי קבלה ופתאום מתעוררת בו איזו השתוקקות להשפעה. איך זה קורה, מה עומד מאחורי זה?

מאחורי זה עומד הכוח העליון שרוצה לעלות את האדם לדרגתו.

תלמיד: כשאדם חי את החיים ויכול להיות שזה יתעורר ואז זה נכבה ועוברות הרבה שנים עד שהוא מרגיש עוד פעם ניצוץ. מה המטרה של זה?

לעורר את האדם שירצה לעלות לדרגת הניצוץ.

שאלה: האם צריך להתפלל שלא יהיו תאונות דרכים? בכל זאת עליות וירידות בונות את האדם.

אנחנו לא יכולים בלי עליות וירידות ונפילות והתנגשויות, אנחנו לא יכולים. בלי זה אנחנו לא נגלה את המצב האמיתי שלנו ולא נבקש הצלה ממנו.

תלמיד: זאת אומרת יכולות להיות עליות וירידות ולא חייבות להיות תאונות דרכים.

אין לנו כבר תאונות דרכים. כך אנחנו אומרים אבל באמת איזה תאונה אחרי שאנחנו כולנו נפלנו מהדרגה הרוחנית לדרגה הגשמית.

שאלה: מה זאת אומרת שה' גומר בעדו, ואדם מקבל בפעם אחת מבוקשו? האם את תכונת ההשפעה מקבלים בפעם אחת ולא אחרי הרבה מאמצים?

את תכונת ההשפעה מקבלים אחרי הרבה פעמים שמבקשים, ומקבלים בהדרגה בעליה.

שאלה: האם הארות של ניצוצות חדשים תלויים באדם או בבורא?

אפשר להגיד שלא באדם ולא בבורא. אחרי שנקבעה המדרגה של הכלי, והכלי נופל כי לא יכול לקבל בעל מנת להשפיע מאותה מדרגה, מאותה רמה, אז כבר ברור מה צריכים לעשות. צריך לספק לכלי מסך ועביות ובהדרגה למלא אותו עם האור שיצא ממנו.

שאלה: האם יש קשר בין ניצוץ וחיסרון? מה ההבדל בין ניצוץ וחיסרון?

ניצוץ זה האור שכך נקרא, וחיסרון זה רצון לקבל שלא מסוגל לטפל בעצמו.

שאלה: כתוב "צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת". איך להאמין שהוא כל פעם מעלה ניצוצין חדשים?

אין לנו עדיין כלי של אמונה. לאט לאט אנחנו מתחילים יותר ויותר להתקרב לעניין, אומנם עוד לא תופסים אותו ברגשות שלנו, אבל כבר נמצאים באזור שלו.

שאלה: מה אנחנו היום יכולים לעשות יחד בעשירייה כדי שמחר נבוא לפה קצת יותר מוכנים לתפוס את הדבר הזה?

את זה אתם צריכים לברר.

תלמיד: כל יום חמישי אנחנו עושים מפגש עשירייה שבו אנחנו מדברים על גדלות המטרה, החשיבות בינינו, עובדים על הקשר בינינו, וזה נותן לנו אנרגיה לכל השבוע. היום אנחנו עושים מפגש כזה ואנחנו רוצים להתקדם, לעשות את הצעד הבא. מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתקדם עוד מילימטר למטרה הזאת?

אני חושב שלקחת מאמר כמו שעכשיו למדנו, להשתדל לממש אותו, ולראות אם זה הולך לכם ולמה לא הולך.

תלמיד: כלומר לעשות מפגש סביב מאמר, המאמר הזה או המאמר של מחר, ולעכל אותו.

כן.

שאלה: לגבי המימוש של המאמר. במאמר הוא כותב על הרבה מצבים של עליות וירידות, חושך ואור, ושיש הרבה דברים שהאדם צריך לעשות, להשתדל להאמין וכולי. כל פעם כשהוא כותב שהאדם רואה, זה תמיד שהאדם רואה שהוא יורד, שהוא לא מתקדם, שהוא הולך אחורה, שאין מציאות שהוא יתגבר על זה. כל פעם כשהוא רושם שהאדם רואה, הוא כאילו משתמש בעיניים שלו ורואה גשמיות. אחרי שהאדם מגיע למצב, טוב או רע, לא משנה, אם הוא לא יכול לסמוך על העיניים שלו, כי מה שהוא רואה תמיד שולח אותו להפוך מרוחניות, אז על איזה עיניים הוא יכול לסמוך במצב הזה כדי להבין את המצב שלו?

עיניים הם הכלי העליון של האדם. מה אתה שואל עליהם?

תלמיד: הוא מתאר פה מצבים שהאדם עובר, ואז כל פעם כשהוא מנסה להבין את המצב שלו, הוא מגלה שהוא לא מסוגל, שהוא לא מתקדם, שהוא הולך אחורה. כל פעם כשהוא רושם שהאדם רואה, ואם הוא סומך על העיניים שלו, אז הוא לא מבין את המצב. על מה הוא כן יכול לסמוך? מה הן העיניים החדשות שהוא יכול לסמוך עליהן שהוא יבין את המצב?

אין לו על מה לסמוך אלא רק על הבורא ועל נקודת החיבור שיש בינו לחברים.

תלמיד: ראייה היא חוש מאוד חזק, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. איך אדם יכול להחליף את הראיה שלו ולהחשיב מעל זה את נקודת החיבור עם החברים? איך הוא יכול לסמוך על זה יותר ממה שהוא רואה?

אבל מה יש לו בעולם הרוחני, רק את נקודת החיבור שלו עם החברים.

תלמיד: על המציאות הרוחנית, על זה צריך לסמוך.

כן.

שאלה: אני רוצה לשבח את המורים שלנו, את בעל הסולם, את הרב"ש, גם אותך, שנותנים לנו תיאור כול כך יפה על התהליך הרוחני שלנו. כי כל החיים חיפשתי דברים כאלה, וכשקראתי את זה, הרגשתי בתוכי שזו האמת, אין פסיכולוגיה, זו הפסיכולוגיה האמיתית. אני רוצה לשתף בהרגשה את כולם, שהאמת היא פה. מאיפה זה הגיע? איך לשתף את זה?

אלו שתי שאלות. מאיפה זה מגיע? ודאי שהבורא. מה אנחנו צריכים לעשות כשזה מגיע ממנו? לבקש דבקות, עלייה, חיבור.

תלמיד: ואם אני רואה שהחבר איבד את ההרגשה הזאת, מה אני יכול לעשות כדי לתת לו את זה עוד פעם?

להתקרב אליו, לחבק אותו ויחד לעשות את העלייה.

תלמיד: האם זה בפנים?

בפנים. אומנם יש פעולות מבחוץ, ויכול להיות שצריכים להתחיל לפעמיים מפעולות חיצוניות.

שאלה: מה צריך לעשות עם ההבחנה שנקראת "רועי מקנה לוט"?

איך אני מגלה את אותה הבחנה? תן דוגמה.

תלמיד: אתה רוצה הכול על מנת לקבל, לראות הכול בתוך הדעת.

נגיד שכך.

תלמיד: הוא כותב שזה משהו מקולל, ונשמע שצריך לא לגעת בזה. אבל מה צריך לעשות עם זה? כי הוא כותב שיש מחלוקת בין אברהם ללוט, לכן לא ברור מה לעשות.

אם אתה לא רצה להשתמש בזה, אז זה מת. כל הבחנה ברוחנית אם לא משתמשים בה, היא מתה.

שאלה: למה הוא מסביר את העניין של הכיוונים, מערב, דרום, צפון ומזרח? מה העניין להסביר את זה בשמות כאלה וגם אחר כך בשמות של זהב, כסף?

נותנים לנו כאלה שמות. משתמשים בשמות האלה כדי לצייר לנו, לייצב לנו את העולם הרוחני.

שאלה: לוט אומר שהבורא ברא רצון לקבל, ושהוא לא סתם ברא, אלא אנחנו צריכים למלא אותו וליהנות. והוא פונה לאברהם ושואל, "מה עכשיו אתה אומר לי שאנחנו צריכים ללכת למעלה מהדעת". הטענה של לוט ברורה, אבל מה התשובה ללוט?

אם נלך בתוך הדעת, אז האם אנחנו נצליח?

תלמיד: לא עד הסוף.

לא עד הסוף.

תלמיד: תמיד יישאר חיסרון.

כן.

תלמיד: וכדי למלא את החיסרון כבר מגיעים לעבודת אברהם.

אם כך, למה מלכתחילה לא לעסוק בעבודת אברהם?

תלמיד: כי מלכתחילה לוט אומר שיש רצון, והבורא לא סתם ברא אותו, לכן צריכים לעבוד עם הרצון, למלא אותו, לממש את הרצון. אבל מימוש הרצון הוא רק דרך העבודה של אברהם, ואת זה אחר כך מגלים.

כן. כשאתה רוצה למלא את הרצון לקבל שלך בצורה ישירה, אז אתה עובד עימו. כשאתה לא עובד עם הרצון לקבל שלך, לא רוצה למלא אותו, אומנם אתה גם עובד, רק בצורה הפוכה.

תלמיד: כלומר לוט, אברהם, אלו שלבים בגילוי החיסרון האמיתי.

כן.

שאלה: חוסר הצלחה מכך שהאדם מחליט שהוא יחשוב על החברים כל היום, אבל נזכר אחרי שעתיים ורואה שלא הצליח, וכך שוב ושוב. האם הדברים האלה אמורים להצטבר בהרגשה של אדם?

כן, בדרך כלל.

תלמיד: בסוף, כשזה מצטבר לגודל נכון, האם יוצאת תפילה?

האדם חייב כבר לעשות משהו.

תלמיד: ואם הוא לא מרגיש שזה מצטבר, אלא זה נמחק כל פעם?

אין דבר כזה, זה מצטבר.

שאלה: מה זה נקרא להצליח, האם שאני יושב שעתיים וחושב על החברים?

להצליח זה נקרא שאני מתקן את הכלי השבור שלי, או יחד עם כלים אחרים, או בעזרתם, או על ידי עוד משהו, אבל אני מתעסק בכלי השבור שלי, מתקן אותו וממלא אותו, וזה נקרא שאני מצליח.

תלמיד: איפה באמת קורית הבדיקה הזאת של חוסר הצלחה?

בתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל.

תלמיד: זה בכלל לא קשור לעניין אם אני מצליח להחזיק במחשבה או לא, אלא יש כאן משהו אחר של חיבור הרגש שלי לגבי הפעולות של תפיסת המציאות שלי.

נגיד.

שאלה: לגבי העבודה בשני קווים. אחרי שאין את המחלוקת בשתי קווים, הוא כותב "כל הבורח מן הכבוד, כבוד רודף אחריו." מה הסימנים לעשירייה שהבורא מכבד אותם ורודף אחריהם לתת להם את הכבוד?

אני לא חושב שצריך לשייך את זה דווקא לבורא וליחס של הבורא לאדם, אבל גם אפשר.

תלמיד: איך אפשר לתאר את החסדים המלובשים בתוך עשירייה, את הכלי הזה, את המלכות המתוקנת?

מלכות שרוצה להידבק בבינה היא בזה מתקנת את עצמה, מקדשת את עצמה. ובמידה הזאת היא מתחילה להיות ראויה לאור העליון.

שאלה: איך עוזרים לחבר שמאוד רוצה להתחבר, מבין שרק החיבור יכול לבנות את הכלי, והוא לא מצליח להתחבר? יש שורש נשמה, רשימו של אדם. איך אפשר לעזור ולקרב ולא להרחיק חבר כזה?

צריכים תפילה. יש הרבה אנשים שמוכנים לעשות הכול, אבל לא הולך להם משום מה.

שאלה: אמרת שכדי להצליח ברוחניות אני צריך לעבוד עם הכלי השבור, להתחבר ולתקן אותו, לעומת זאת הצלחה בגשמיות היא משהו אחר לגמרי והמוח לא מצליח לעבור מזה לזה.

אני לא יודע מה לגבי גשמיות, אני יודע מה יש ברוחניות.

שאלה: מה זה כלי אמונה והאם כלי האמונה הוא של האדם או של הקבוצה?

כלי האמונה שייך לכל הקבוצה, אבל הוא מתגלה כלפי אדם בצורה אישית.

שאלה: האם תפילה עבור החברים היא עליית ניצוץ, או שלא?

נגיד שכן.

שאלה: במאמר רב"ש מציג את אברהם ולוט כתכונות בתוך אדם אחד. מה זה אומר? איך להבין את זה?

בתוך כל אדם יש תכונות של אברהם ויש תכונות של לוט, והאדם צריך לברר אותן, להתרחק מתכונות לוט ולהתקרב לתכונות אברהם.

שאלה: איך להחזיק בדבקות עם הבורא כשמצד אחד, הכול תלוי בי, ומצד אחר, "לא עליך המלאכה לגמור", הכול תלוי בבורא. איך תמיד להחזיק את זה באיחוד עם הבורא?

אם אתה רואה מטרה שהיא דבקות בבורא, אז אתה עובד כלפי המטרה הזאת גם בכלים דקבלה וגם בכלים דהשפעה. יוצא שבחלק מהכלים אתה עובד כדי להתקרב לבורא ולאחוז בו, ובחלק מהם אתה הולך כך שאתה דוחה את הכלים האלה שעדיין לא בנויים לחיבור.

תלמיד: כתוב במאמר "לא עליך המלאכה לגמור". לכאורה, הבורא צריך לגמור את המלאכה. מצד אחר, אומרים לנו שאנחנו צריכים להיות ביגיעה מתמדת, לכן נראה שיש סתירה בין שני הדברים. איך שני הדברים האלה שנראים מנוגדים מתיישבים? מי צריך לגמור את המלאכה, אנחנו, הבורא, איך זה עובד יחד?

אנחנו עם הבורא. אנחנו מעלים לבורא את כל החסרונות שלנו והוא מתקן את הכלים וממלא אותם.

תלמיד: נראה ש"לא עליך המלאכה לגמור" כביכול נותן לאדם שחרור כלשהו מהעבודה, הבורא יגמור את המלאכה, לא אתה צריך לסיים אותה. מצד אחר אומרים "כל אשר בכוחך לעשות, עשה". אז נראה שיש פה שני קווים שלכאורה מקבילים?

"לא עליך העבודה לגמור ולא אתה בן חורין להיפטר ממנה". אתה צריך לדאוג להימצא כל הזמן בעבודה ולהיות שמח מכך שיש לך אותה עבודה, שאתה לא יכול להיפטר ממנה.

שאלה: באיזה מקום מתעוררים ניצוצות חדשים, איזה סוג של מקום זה?

ברצון. ברצון שעדיין מקולקל.

שאלה: המאמר אומר, "ראשית חכמה יראת ה'". מה ההבדל בין זה, לבין להאמין בהשגחה הטובה של הבורא?

"ראשית חכמה יראת ה'", זה נכון. זאת אומרת, החכמה מתחילה מכך, זו מדרגה.

תלמיד: ומה זה להאמין בהשגחה הטובה שלו?

להאמין זה משהו אחר. האדם צריך להשתדל בכוח הרוחני שלו להגיע למצב של אמונה.

שאלה: אמרת לקחת מאמר ולהשתדל במפגש העשירייה לממש אותו. מה זה אומר לממש את המאמר?

אני לא חושב שאנחנו יכולים לקחת כל מאמר, אבל יש מאמרים שאנחנו יכולים על ידם למצוא את עצמנו ולהשתמש בנו, בתכונות שלנו, כדי להיות דבוקים בבורא.

תלמיד: אמרת שגם את המאמר שקראנו היום אפשר לקחת ובמשהו לממש אותו.

במשהו כן.

שאלה: מה תפקיד השבח בתפילה? כתוב במאמר שהכרחי לשבח, מהי הפעולה של שבח ברגש?

לשבח, זה אומר להעלות את הבורא, לרומם אותו בעיניים שלך לדרגה הגבוהה ביותר.

תלמיד: האם השבח קשור לאמונה בבורא כשאני מעצב את התפילה?

כמובן.

תלמיד: וללא שבח?

אין לך אמונה.

שאלה: כתוב במאמר "שהוא לא צריך שום דבר, כל התשוקה שלו היא במה שיכול להשתוקק ל-ה'". איך אנחנו יכולים לעשות שרק הבורא יהיה כל תשוקתנו?

על ידי חיבור בינינו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעשות כך שרק הבורא יהיה התשוקה שלנו?

על ידי חיבור בינינו.

שאלה: במאמר כתוב שבכל פעם הוא מעלה ניצוצות עד שיעלה את כל הניצוצות השייכים לו. את הניצוצות החדשים האלה, האם אני מרגישה בקשר עם החברים?

כן.

תלמידה: אין אצלי את העבודה של חיפוש הניצוצות החדשים, אני כל הזמן חושבת שאני כבר התחברתי עם החברות.

זו בעיה כי את לא מחפשת.

תלמידה: איך לראות את זה ואיך להעלות? במה זה צריך להתבטא?

זה מתבטא ביחס שלך כלפי הקשר בין החברות.

שאלה: האם אפשר לזהות ניצוץ מסוים?

אפשר.

תלמיד: איך עושים את זה?

אני רוצה לברר מה הם החסרונות שהם עכשיו בעיקר סובבים אותי.

תלמיד: איך מבדילים בין הניצוצות השונים? איך אני מזהה את הניצוץ השייך לתכונתי?

את זה אנחנו עוד לא יודעים לעשות.

שאלה: מה זה אומר שהניצוצות לא נותנים לנו מנוחה?

שכל הזמן הם מעוררים אותנו ואנחנו לא נמצאים בשקט.

תלמיד: האם זה מצב שאדם עובד ללא מנוחה? זה שאנחנו מזהים את זה, האם זו פעולת הניצוצות?

כן.

שאלה: דיברנו הרבה על תיקון החיסרון שעליי להעלות לבורא. וכתוב במאמר שאברהם זו תכונת אברם שרוצה להיות למעלה מהדעת, מעל הרצון. האם זה תיקון הרצון?

זה התיקון העיקרי.

תלמיד: ובהמשך כתוב שהוא היה עשיר, היה לו מקנה, ואחר כך התכונות האלה מתפתחות, והוא הופך לתפארת, ואז יש מצד החכמה, מצד הבינה. איך כל התכונות האלה מיתקנות?

בדיוק כפי שהתכונות הראשונות מיתקנות, באותה צורה, רק בקשר עם הזולת ופנייה לבורא.

תלמיד: האם אברהם הוא הבחינה הראשונה שממנה מתחיל התיקון?

כן.

תלמיד: ומה אנחנו אחר כך מוסיפים?

את כל התכונות שיש בעשירייה.

תלמיד: איזה תכונות אנחנו יכולים להוסיף בעשירייה לתכונת האמונה למעלה מהדעת?

את כל התכונות ממלכות עד כתר.

תלמיד: איך להבדיל ביניהן בעשירייה?

אל תדאג, הן יתגלו.

שאלה: במאמר כתוב על רגשות מאוד חזקים כלפי הבורא, למשל "כמו שכתוב, ראשית חכמה יראת ה'", שדרום הוא חסד, שזה כיסופין. איך להשתוקק לרגשות כאלה? במה לאחוז כדי לפתח את הרגשות החזקים האלה כלפי הבורא?

במה להיאחז כדי להתקרב לבורא? בעזרה לחברים, זה הדבר הבטוח ביותר. במצב כזה אנחנו מגלים את הכלי המשותף שלנו, מרגישים אותו, מחברים אותו, ומתחילים להתפתח בתוכו.

שאלה: כשמדובר בקו ימין ושמאל, האם כל העשירייה יחד עוברת מימין לשמאל או משמאל לימין, או שכל חבר או חברה בעשירייה עושים את זה בנפרד?

זה לא חשוב. אנחנו צריכים רק לתפוס את עצמנו ברגעים מסוימים ולסדר את עצמנו.

שאלה: מהו הטוב והעונג המצופים לנו שהוא מזכיר בסוף המאמר? הוא לא מפרט.

אתה רוצה שאני אפרט לך? נגיע ונרגיש. זה עוד רחוק.

תלמיד: האם זו הרגשת ההתכללות והרגשת הבורא בתוך ההתכללות.

שיהיה כך.

תלמיד: זו היכולת להשפיע, דביקות בו ובחברים.

זה עוד לא הכול, אבל כן.

שאלה: איך להבחין בין מצב אברהם מעל הדעת, לבין מצב לוט? איך להיות מודע ולהמשיך להתפתח מכאן בעשירייה?

אנחנו צריכים בחיבור בעשירייה לברר את תכונת אברהם, ולהשתדל שתכונה זו תתגלה בינינו כתכונה הכי בולטת, הכי חשובה.

(סוף השיעור)