שיעור בוקר 01.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1159,

מאמר "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה"

מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה

תש"ן - מאמר מ"א
1989/90 - מאמר 41

"על הכתוב "והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך", פירש רש"י וזה לשונו "אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה משמיענו בזה, שאם ישמור האדם את מצות הקלות, אז ישמור ה' לך את השבועה. ויש להבין, מהו התנאי הזה, שמשמע, כי אילו אחרת אין בידו חס ושלום לקיים את השבועה, שנשבע לאבותיך. ועוד יש להבין, מה שהמפרשים שואלים, מדוע מתחיל מלשון רבים "ושמרתם ועשיתם" ומסיים בלשון יחיד "ושמר לך".

ובכדי להבין זה, צריכים קודם כל להבין באופן כללי, מהן ענין תרי"ג מצות שניתן לנו. ובהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב) כתוב שם וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראים אמנם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינת אחור. וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות תרי"ג פקודין. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, וכו', והיא בחינת הפנים של המצות".

והנה בחינת "עושי דברו" נקראת בזמן ההכנה, היינו מטרם שהאדם זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו", שענין "שמיעה" שייך דוקא לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, שרק אז יש לו בית קבול להשפע, שיתלבש בכלים דהשפעה. ואז יש לו "אזניים", לשמוע בקול ה'.

מה שאין כן כשעדיין משוקע בכלים דקבלה, אז מוטל על האדם לעבוד בבחינת "עשיה", הנקרא "מעשה", אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. אלא הוא צריך להאמין, אף על פי שהוא נמצא במצב של שפלות, היינו שהגוף לא מסכים לעבודה זו, לעבוד לשם שמים, מכל מקום הבורא נהנה מזה, היות שבמצב השפלות, האדם מרגיש שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו. לכן יש לו אז מגע הדוק עם הבורא. היינו שהוא מרגיש, שאין לו עצה אחרת, אלא רק ה' יכול להציל אותו ולהוציאו מהשפלות הזו.

אולם האדם שואל לעצמו, איפה הצדק והיושר של הבורא. היות שהוא נותן יגיעה ומקיים תו"מ, ולא רוצה תמורת זה שום שכר, אלא הוא רוצה לעבוד לשם שמים, וכמו שכתוב בזה"ק, לעבוד בגלל שהוא רוצה לשמש מלך גדול, היינו מטעם "דאיהו רב ושליט", וכשהוא מבקש מה', שיתן לו להרגיש את גדלותו יתברך, והאדם מאמין שה' הוא שומע תפלות כל פה, והוא עומד ומחכה כל יום, שתהיה לו הרגשה יותר גדולה מגדלות ה', ולבסוף הוא רואה, שהוא הגיע לשפלות יותר גדולה. היינו שהוא מרגיש, שאנשים מרחוב, אין הם כל כך שקועים באהבה עצמית.

והאדם שואל, מדוע אנשים מרחוב, שאין להם שום תפלה, שה' יוציא אותם מאהבה עצמית, הם בסדר. והוא רואה, שהם מרגישים את הסדר עבודה בתכלית השלמות. היינו, שהם יודעים, שכל יום הם מתקדמים, היינו שהרכוש שלהם מתגדל. כמו שאמרתי פעם, שיש לכל אחד מהם יומן, ששם הוא רואה, כמה מצות נרשמו כל יום על שמו, וכמה דף גמרא יש לו לרשום בהיומן שלו. והוא רואה להיפך, שכל יום הוא גרוע מאתמול.

ואפילו שהאדם עושה חשבון לעצמו, הוא רואה שיש כמה עליות בכל יום, עד לפעמים האדם חושב, עתה בטח אני כבר באתי אל המנוחה והנחלה, לא כמו שהיה עד עתה. פתאום באות לו מחשבות שמבלבלות את ראשו, ושוכח את הכל, היינו שהוא שוכח אפילו מענין עליות בכלל, ומרגיש רק שפלות. אחר כל העבודה שנתן, הוא נעשה עתה יותר גרוע מתמיד, ומתחיל להסתכל על עצמו, ואינו מוצא בעצמו שום מעשה טוב, ומרגיש כאילו אף פעם לא קיים תו"מ.

ונשאלת השאלה, איך האדם יכול לתרץ לעצמו על הרגשות האלו, האם זה אמת או שקר. כלומר, מבחינת המציאות, שזה לא יכולים למחוק את המציאות. היינו שבטח נתן יגיעה, ובטח קיים תו"מ, אולם לפי הרגשת האדם, הכל נעלם. נשאלת השאלה, לאן הלכו, כלומר, מי לקח אותם, שאין הוא מרגיש אותם. ואין לומר, שהוא סובל על שכחה, לכן הוא שכח את הכל. הלא האדם רואה, שדברים לא יפים מה שהוא עשה, הוא כן זוכר.

והתשובה היא, שצריכים להאמין באמונת חכמים, כמו שאומר בזה"ק, שמפרש את מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומתרץ, התורה. וכמו שפירשנו פעם, ע"י זה שהוא לומד תורה על הכוונה בכדי להגיע אל האמת, היינו שיהיה עובד ה' באמת, כלומר שזה שהוא מקיים תו"מ אין לו כוונה שהוא עובד עבור עצמו, היינו שהוא יקבל שכר, אלא הוא רוצה לקיים תו"מ על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", היינו שהוא לומד תורה בתור עצה, שע"י זה הוא יגיע שיהיה עובד ה' באמת, היינו שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', לכן התורה מודיעה לו "אשר חטא".

זאת אומרת, הסדר של "תורה תבלין" הוא, מקודם היא מודיעה לו "אשר חטא", היינו עד כמה שהוא שקוע באהבה עצמית, שזה נקרא, שהתורה, שהיא בחינת התבלין, נותנת לו הכלי, היינו החסרון, שיהא נצרך שהבורא יעזור לו. נמצא, שהתורה מודיעה לו, זה שהוא מאמין בה', זהו דבר זר אצלו. היינו שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', שכמו דבר זר הבורא נחשב אצלו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "לא יהיה בך אל זר", שפירוש "אל", ה' לא יהיה אצלך כמו דבר זר, שאין לך שום חיבור עמו.

וזהו מטעם, היות שהאדם משוקע באהבה עצמית, שזהו שינוי צורה מהבורא. היות שהבורא רצונו הוא רק להשפיע, מה שאין כן האדם מצד טבעו הוא רק לקבל. לכן אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד. נמצא, במקום שהיה האדם צריך להרגיש קירבת ה', הוא מרגיש ריחוק מה'. וזה מודיעה לו התורה. היינו להאדם שלומד תורה, מסיבת שהוא מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", התבלין האלו נותנים להאדם להרגיש איך שהאדם מרוחק מה'.

נמצא, שהתורה נתנה להאדם כלי, היינו חסרון, שהאדם יבקש מה', שיוציאו מהגלות, הנקראת "גלות מצרים", כידוע מצר-ים פירושו צר עין, היינו שאין לו שום כח להשפיע אלא רק לקבל. והאדם, הגם שהוא רואה, שאי אפשר להגיע לקירבת ה', מטרם שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, מכל מקום הוא רואה, שאין שום מציאות, שתהיה בידו יכולת להגיע לזה בלי עזרתו יתברך.

וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, מדוע עשה ה' ככה, היינו שלא תהיה שום מציאות מצד האדם לצאת משליטת פרעה. והתשובה לזה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאברהם שאל את ה', בזמן שה' הבטיח לו ירושת הארץ, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

ואמר, ששאלת אברהם היתה, שאברהם ראה מהי ירושת הארץ, שהיא ענין מלכות, הנושאת את השפע העליון, הכולל ה' בחינות נרנח"י דקדושה. וידוע, שאין אור בלי כלי, היינו שאין מילוי בלי צורך. ואברהם ראה, שאין לישראל צורך להשיג שלימות המדרגה. אלא, שאם ישיגו קצת הארה מלמעלה, כבר יהיה להם סיפוק. וממילא אין להם צורך להשיג את הנרנח"י דנשמה הכלולה במלכות, שזו נקראת "ירושת הארץ".

ואיך, אמר אברהם, איך יקבלו את האור, בזמן שאין להם כלים, הנקרא "צורך". אז אמר לו ה' "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". היינו, שעם ישראל יהיו בארץ, היינו ברצון, שלא שייך לעם ישראל, אלא הם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה שייך לפרעה מלך מצרים.

"וענו אותם". כלומר, שעם ישראל יסבלו, מזה שאין הם יכולים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, שזה יביאו להם דביקות בה'. אז הם יצטרכו שה' יעזור, כמו שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם".

וידוע מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". שואל הזה"ק "במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא. היינו מקודם נותנים לו נפש, זכה יתיר, נותנים לו רוח". זאת אומרת, כפי מה שהוא הולך לזכות עצמו ודורש עזרה, אז העזרה שהוא מקבל מלמעלה, היא בחינת חלק מירושת הארץ.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע האדם, בזמן שהוא מתחיל ללמוד תורה, על הסיבה שהתורה נקראת בחינת תבלין, מדוע האדם בזמן שהוא התחיל ללכת על דרך האמת, שהתורה היא בחינת עיטין, היינו עצות איך לכבוש את היצר הרע, האדם מתחיל לראות, איך שכל פעם במקום שהיה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב לה', הוא מרגיש שנעשה יותר מרוחק.

ושאלנו, וכי זו היא דרך התורה, שעל ידה נעשה יותר מרוחק מה'. והתשובה על זה היתה, שהתורה נותנת לו מקודם הכלי, היינו החסרון, לראות איך, באיזה שיעור הוא מרוחק מה', שזה הוא מה שאומר הזה"ק, שהתורה מודיעה לו שהוא חטא.

נמצא, שאל יאמר אדם שהוא לומד תורה על דרך האמת, ומדוע התורה לא עוזרת לו בבחינת התבלין. והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהתורה כן עוזרת לו, במה שהיא מגלה לו שהוא חטא, היינו איך שהוא מרוחק מה'. ובגלל זה יש לו מקום לתת תפלה מעומק הלב, מחמת שהוא מרגיש, שהוא יותר גרוע משאר אנשים.

והגם שאם ישאל לעצמו, הוא רואה שהוא נותן יותר כוחות בקיום תו"מ, אם כן למה הוא מרגיש שהוא יותר גרוע. על זה אין להאדם מה להשיב, אלא שהאדם אומר, מבחינת הרגשה, אני מרגיש, שאני יותר גרוע עתה ממה שהייתי עוסק בתו"מ, בטרם שהתחלתי ללכת בדרך האמת. היינו, שכל מה שהוא עושה, הוא רואה, שהוא הכל לא בכל הלב, כמו מקודם לכן.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו שה' אמר לאברהם "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם". שע"י זה יהיה להם צורך לירושת הארץ, היינו שע"י החסרון שיהיה להם, שהם בערום וחוסר כל, ואז הם יהיו בבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".

היינו, שהעבודה בעצמה, זה שלא מתקדמים בעבודה, אלא להיפך, זה יגרום להם צורך. אז ה' יתן להם עזרה, כל פעם שהם רוצים להיות יותר זכים. וע"י זה יהיו להם כלים לקבל את ירושת הארץ.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו "והיה עקב תשמעון, ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך". ופירש רש"י "אם המצות הקלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו". ויש להבין, מהו התנאי הזה, שאם תשמעון הקלות, אז ה' ישמור הבטחתו, אחרת לא יקיים את השבועה.

והענין הוא, "מצות קלות" פירושו מה שבני אדם מזלזלים בהן, שהכוונה היא על בחינת מוחא וליבא. כלומר, כל המצות, בזמן שמקיימים אותם על מנת לקבל שכר, המצות האלה האדם לא מזלזלים. אלא שכל אלה המצות נקראות "חמורות", בגלל שיכולים להפסיד את השכר. לכן השכר שמצפים שיקבלו תמורתם, זה עושה שיהא מצות חשובות, היינו השכר מחשיב אותם.

מה שאין כן בזמן שהאדם צריך לעבוד לשם שמים, שזה אצלו למעלה מהדעת, בזה האדם מזלזל, מטעם שהגוף מתנגד לעבוד בלי שכר. לכן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע לה', אז הגוף אומר, שדבר זה רחוק מהשכל ואינו כדאי להתאמץ בעבודה זו. והאדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד.

ולכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, ע"י זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, שהוא ענין מאור התורה, "שהמאור שבה מחזירו למוטב", כנ"ל בדברי הזה"ק, שע"י זה הוא מקבל כלים וצורך להשגת נרנח"י דנשמה. וזאת היתה התשובה של ה', מה שאברם שאל "במה אדע כי אירשנה".

נמצא, שדוקא אם האדם רוצה לשמור את המצות הקלות, אז הוא נצרך לה', שיתן לו עזרה. אחרת, אם האדם אין לו צורך לשמור את המצות הקלות, שהם מצות בזויות, וממילא אין הוא צריך לעזרת ה', וכיון שכן אין לו צורך, שה' יעזור לו ע"י שיתן לו נרנח"י דנשמה, הלא אין לו צורך לזה, לכן חוזרת השאלה של אברם "במה אדע כי אירשנה", כנ"ל. הלא אין לו צורך להשיג את ירושת הארץ. נמצא לפי זה, שאין ה' יכול לקיים את השבועה של ירושת הארץ. לכן לפי פירוש רש"י, שאומר, אם תשמעון את מצות הקלות, אז ה' יכול לקיים "ושמר ה'", היינו שה' ישמור את הבטחתו, אחרת אי אפשר לקיים את הבטחתו.

ובהאמור יש לפרש גם כן מה ששאלנו, שמתחיל בלשון רבים "ושמרתם ועשיתם", ומסיים בלשון יחיד. והתשובה היא, כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, יש לו שתי רשויות, היינו בחינתו עצמו, שהיא הרצון לקבל, וגם רוצה לעבוד עבור הבורא. ובזמן שהאדם רואה, שיש לו שתי רשויות, אז הוא מבקש מה', שיתן לו עזרה לבטל את רשותו, ולא תשאר אלא רשות היחיד, היינו רשותו של ה'. אז ה' נותן לו עזרה על ביטול הרשות, ושהאדם לא ישאר אלא ברשות היחיד. וזה שכתוב בלשון יחיד "ושמר ה' אלקיך לך", היינו שה' ישמור אותו שתהיה לו רק רשות היחיד.

ובהאמור נבין מה שכתוב (עקב, שלישי) "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם".

ויש להבין, אם ה' רוצה לתת ירושת הארץ לישראל, בעבור אשר ה' נשבע לאבותיך, לאברהם, משמע שהסיבה שנתן לעם ישראל את ירושת הארץ, היתה מטעם שה' הבטיח לאברהם לתת את ירושת הארץ. וכאן אומר הכתוב, שהסיבה שנתן את ירושת הארץ לישראל, היתה מעם רשעת הגוים. משמע מכאן, שאם לא היתה רשעת הגוים, לא היה יכול ה' לקיים את הבטחתו לאבות. ויש להבין, מה יש בזה, שאם יש רשעת הגוים, ה' יכול לקיים את השבועה. ומטעם צדקתך וישר לבבך אין ה' יכול לקיים את השבועה.

ובהנ"ל, שבדרך העבודה רשעת הגוים, הכוונה על הרע שיש בלבו של אדם. ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה', שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמו שאומר בזה"ק, בנשמתא קדישא. זאת אומרת, כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא. שע"י זה שהוא נמצא בגלות, ורוצה לצאת מהגלות, היינו זה שהאדם מרגיש שיש לו רשעת הגוים, שלא נותנים לו לעשות מעשים לשם שמים, אלא לעבוד לתועלת עצמו, שזה נבחן, שהוא מוכרח לעבוד עבור אומות העולם שבגופו.

וזהו כמו שכתוב (שמות, ראשון) "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס". ואאמו"ר זצ"ל פירש, בזמן שהיו רוצים לעבוד לשם שמים והתגברו על שליטת המצרים, זהו הפירוש רעמסס, היינו שהתגברו על האהבה עצמית, כמו רעם-סוס, היינו בכח גדול כמו סוס. וחושבו, שהם כבר יצאו משליטת אהבה עצמית. ואח"כ הם באו לפי-תהום, היינו שכל הבנינים שבנו, הכל נבלע ונשקע בתהום, ולא נשאר זכר מכל העבודה, שזה נקרא פתם.

היינו, שכל פעם היתה להם העבודה בבחינת פתם ורעמסס. זאת אומרת, שכל יום היתה להם עבודה מחדש. כלומר, שכל יום הרגישו, כאילו היום הם מתחילים לעבוד עבודת הקודש. ועד עתה יש להם הרגשה, כאילו מעולם לא עוסקו בעבודה. והם שואלים לעצמם, איפה נעלמה העבודה והיגיעה, מה שעשו עד עתה. והם לא יודעים מה להשיב על זה, אלא כנ"ל, שהכל נבלע ונשקע בארץ.

ולא היו ביכולת לומר להגוף שלהם, מדוע אתה לא רוצה היום לתת יגיעה. הלא אתמול ראית, כשאתה נתת יגיעה, בא לך אח"כ כח לעבודה. ואתה אינו יכול לקבל משהו מאתמול, כי הוא לא מרגיש שאתמול הוא עשה משהו, כנ"ל, כי הכל נבלע בארץ. ולמה הוא כך, אלא זהו תיקון.

נמצא לפי זה, אם האדם מסתכל על עצמו, ויש לו מעשים טובים, אז אין לו צורך שיבקש מה' שיעזור לו, ממילא אין לו מקום לקבל עזרה מה', כי אין מילוי בלי חסרון. אם כן, אין ה' יכול לקיים את השבועה בענין ירושת הארץ, היות שאין להם צורך, שיתן להם בתור עזרה את ירושת הארץ.

וזה שאומר "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". מדוע. כי אם הם בסדר, אז אין להם צורך. וזה שאומר "כי ברשעת הגוים, ה' אלקיך מורישם", כנ"ל, שע"י הרע שבגופו יש צורך לעזרה."

אם נשתדל כך לעבור על כל המאמרים של פסח, זה יהיה משהו.

שאלה: מה אדם יכול או צריך לעשות כדי להגיע להרגשת שפלות כזאת, שהוא הכי גרוע מכולם?

לפי מה שאנחנו קוראים במאמר עלינו לזרום עם מה שמקבלים מהבורא, עם ההכוונה, וזה מספיק כדי שנרגיש את כל הפגמים שבנו, מה אנחנו צריכים לתקן כדי להגיע למטרה.

תלמיד: הוא כותב, להיות גרוע יותר משאר אנשים. אז מה זה לזרום?

לזרום, הכוונה היא שאני צריך לעשות מה שמוטל עלי לעשות יום יום, וכך אני מגיע למצב "ויאנחו בני ישראל מעבודה". על זה מגיעה כבר תשובה, עזרת ה'.

שאלה: הוא כותב שהתורה נקראת תבלין, שהיא נותנת חיסרון שיהיה נצרך לה'. כלומר כשאדם מבקש להתקדם, מבקש עזרה מלמעלה, נותנים לו נשמתא קדישא, חיסרון. אחרי כמה פסקאות הוא כותב שהתורה נותנת עצות איך לכבוש את היצר הרע. כלומר התורה נותנת גם חיסרון, גם הרגשה שהוא נמצא באהבה עצמית, וגם עצות איך לכבוש את היצר הרע, אבל הוא לא כותב מה הן העצות. איך אפשר להגיע לזה?

כנראה שאנחנו צריכים לגלות את החיסרון וכך ללכת קדימה, עד שהחיסרון בעצמו יהפוך להיות כלי לגילוי הבורא.

שאלה: הוא כותב שכשהולכים בדרך התורה, התורה מגלה לאדם מי הוא, והוא קורא לזה חטא. הרי הבורא עושה הכול, אז למה זה נחשב לחטא? אדם רק מגלה את זה דרך הבורא.

בסדר, זה לא חשוב. הבורא עשה אדם כזה שהוא נולד בחטא ומתפתח בחטא.

תלמיד: איך האדם אמור להתייחס לזה כשאומרים לו שהוא חי בחטא?

הוא צריך לגלות שהחטא שיש בו, שהוא מרגיש אותו, זה הרצון לקבל על מנת לקבל והוא חייב להתעלות ממנו.

תלמיד: אבל הבורא עושה את זה.

ודאי. אז מה?

תלמיד: אז למה זה נחשב לחטא? חטא זה משהו שאסור לי לעשות ואני עושה, זה באחריותי.

אף פעם אדם לא עושה שום דבר.

שאלה: הוא כותב על שתי רשויות, שאדם מרגיש שיש את רשות עצמו, ומה שצריך להיות שהכול זו רשות הבורא. האם מבחינת תפיסת המציאות צריך לראות כך את המציאות, שהכול בא מהבורא ואני לא קיים? מה זה בדיוק להיות ברשות אחת?

כך צריכים לכוון את עצמנו.

תלמיד: שהכול ממנו והכול בשבילו.

כן.

תלמיד: ומה עם האישיות של האדם?

אין.

שאלה: האם בן אדם צריך כל הזמן להיות בהרגשה שהוא פגום ולבקש תיקון?

כן.

תלמיד: אם הוא מרוצה מעצמו, מסתכל אחורה ואומר, "עברתי תהליך, קרו דברים, אני בסדר", אם הוא נמצא בהרגשה כזאת, אז האם זה אומר שהוא התנתק?

כן.

שאלה: הוא כותב, "אף על פי שהוא נמצא במצב של שפלות, היינו שהגוף לא מסכים לעבודה זו, לעבוד לשם שמים, מכל מקום הבורא נהנה מזה, היות שבמצב השפלות, האדם מרגיש שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו". ממה בדיוק הבורא נהנה?

מזה שהאדם עושה את כל המאמצים כדי להיות ראוי לקבלת העזרה.

תלמיד: וכשאדם סובל, האם גם הבורא סובל?

יכול להיות שכן, במשהו.

תלמיד: מה נחשב שפלות מצד האדם?

מצד האדם שפלות היא שאין לו את מה שהוא רוצה.

שאלה: כתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". שואל הזה"ק "במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא". הוא גם מוסיף שאם הוא זוכה, אז נותנים לו נפש, אם זוכה יותר, אז נותנים לו רוח. מה העניין הזה של העזרה?

זה כוח שהוא מקבל מלמעלה.

תלמיד: כוח התגברות?

כוח התגברות, כן.

תלמיד: והאם ההבדל בין נפש לרוח זה יותר כוח, אלו דרגות?

כן.

שאלה: הוא כותב שאדם צריך להגיע למצב שהוא עומד בערום וחוסר כל. הבורא נתן לו ואחר כך לקח ממנו. הוא כותב שאחרי המצב הזה נוצרת אנחה, "ויאנחו". מאיפה אדם מקבל כוח לעמוד במצב הזה מול הבורא?

מהבורא.

תלמיד: אבל הבורא לקח לו את כל מה שהוא נתן לו, והאדם נשאר בערום וחוסר כל לגמרי. אחרי מצב כזה מה זה שהוא באמת פונה לבורא? איך הוא יכול לפנות לבורא אחרי שהבורא הביא אותו למצב כזה?

זה לא שייך אחד לאחר. הוא מרגיש שפעם היה לו כוח ועכשיו אין, ומשייך את זה לבורא ודורש.

שאלה: הוא כותב על ההכרה של האדם כך: "זה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד". ההכרה הזו שהבורא הוא זה שמעביר את האדם מצבים, איך זה משפיע על האדם, על הגישה שלו, על תפיסת המציאות שלו?

זה משפיע על האדם בכך שהוא רואה עד כמה הוא שייך לבורא, תלוי בו, קשור אליו, זה מקרב אותו לבורא, והבורא נעשה בשבילו מקור לכל דבר, גם לחיסרון וגם למילוי.

תלמיד: בראייה הזאת יש חיים, אדם ממש חי. אבל אחר כך הוא מתאר מצב שאדם שוכח הכול, אפילו את העליות. מהי המטרה בשכחה? יש פה כאילו ניתוק.

כדי שהאדם יהיה שקוע באותה הרגשה, באותו מצב שהבורא מעביר עליו.

תלמיד: הוא לא יודע שהוא שקוע, הוא מנותק.

הוא מרגיש את זה. את המצב שלו הוא מרגיש?

תלמיד: כשהוא שוכח, האם הוא יודע שהוא שכח? הרי הוא שכח.

הוא לא שכח.

תלמיד: הוא מתאר פה מצב של שכחה, הוא אפילו כותב "הלא אתמול ראית, כשאתה נתת יגיעה, בא לך אח"כ כח לעבודה. ואתה אינו יכול לקבל משהו מאתמול כי הוא לא מרגיש שאתמול הוא עשה משהו, כנ"ל, כי הכל נבלע בארץ. ולמה הוא כך, אלא זהו תיקון." הוא שכח שאתמול הוא עשה משהו, הכול כאילו אפס.

כן.

תלמיד: מה התיקון בחוסר ההכרה הזה?

התיקון הוא בזה שאדם יכול לשאול שוב, לבקש שוב, כמו אתמול ואפילו עוד יותר.

תלמיד: כלומר נותנים לאדם הזדמנות כל פעם להתחיל מחדש?

כן, בחיסרון חדש.

תלמיד: וזה נקרא תיקון.

כן.

שאלה: איך היום אני מבקש יותר מאתמול? אתמול קראנו מאמר שגם דיבר על ירושת הארץ ואמרת שחסרה לנו תשוקה, שיש לנו הר של הצדקה. נתת דוגמה מהיחס שלך, שאתה אומר מה יהיה לי היום, בעוד 25 שעות אני אישאר באותו רצון, באותן מחשבות וזה דוחף אותך לבקשה.

כן.

תלמיד: אני מסתכל עלינו היום לעומת אתמול, ניסינו לעבוד עם המאמר ועם העצות שלך ולעורר בעצמנו תשוקה חדשה ולעורר תפילה חדשה, והגענו להיום והכול כאילו כלום. הוא גם כותב שכל יום צריכה להיות לך עבודה מחדש. אז עכשיו אני מסתכל עוד פעם על היום שיגיע, ועוד פעם אני אומר, מה יהיה עוד 24 שעות, אני אהיה באותו רצון. איך היום אנחנו מוצאים תפילה שתהיה יותר מאתמול, איך היום מוצאים השתוקקות יותר מאתמול?

תלוי איך אתה מקבל מה שיש לך היום. יכול להיות שאתה לא פותח את הכלים שלך ואתה לא מרגיש שאתה נמצא היום בחיסרון יותר מאתמול.

תלמיד: אז איך פתוחים?

פותחים כך שמצטערים יותר על המצב של היום, שהוא יותר גרוע מאתמול.

תלמיד: אז יש משהו שצריך להיות מיום ליום תוספת של צער.

כן.

תלמיד: כל יום אני מרגיש יותר רחוק מהבורא, שאני יותר בגלות.

כן.

תלמיד: בכל זאת כאילו יש איזו הרגשה שאתה תקוע באותו מקום.

לא, זה לא אותו מקום.

תלמיד: איך אנחנו מגדירים את תחושת הגלות? כל יום עבודה מחדש, כל מה שהיה אתמול נמחק, כל הניסיונות, כל המאמץ, כל התשוקה, הייאוש, הכול כאילו נמחק ודווקא היום יש הזדמנות לבקשה מחודשת.

כן. אתה מרגיש אותה יותר מאתמול. גם מה שהיה אתמול יש לך אבל היום יש לך חיסרון על פני החיסרון של אתמול.

שאלה: עם כל זה שאמור להיות יותר ויותר צער וחיסרון ואדם מרגיש עצמו פגום הרבה יותר וכן הלאה, הוא גם צריך להיות כל הזמן בהודיה ומסופק ממצבו, לברך על הכול, אחרת הוא לא דבוק בברוך.

נכון.

תלמיד: איך עושים?

עם זה אני מבין שלא חסר לי שום דבר חוץ מהכלי, וכלי זה חיסרון, חיסרון על מה שאני לא נמצא בדבקות עם הבורא. ואז אני חייב להיכנס לתוך ההרגשה הזאת ולהשתדל להיות בהרגשה הזאת עד שנולד בי צורך אמיתי לחיבור עם הבורא.

תלמיד: כשאדם מתאמץ מאוד להודות ולברך ולהצדיק ולהסכים ולהגיד שכל מה שקורה הכול מושלם, זה מטשטש לו את הצורך.

לא, אני לא אומר שהכול מושלם.

תלמיד: אז מה אני אומר?

אני אומר שאני נמצא בהרגשה לא טובה.

תלמיד: מה זה השלמות של קו ימין שאני צריך להידבק בה כל הזמן, כל היום?

ככל שאני משתדל אני בכל זאת רואה שאני בשמאל.

תלמיד: אז העבודה היא כל הזמן על הימין אם אני עובד נכון, להתאמץ להודות.

אם אתה יכול. אין ברירה, אני רואה שאני בכל זאת בחוסר.

שאלה: רב"ש כותב "שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד."

כן.

תלמיד: המשפט הזה חוזר בסגנונות אחרים הרבה מאוד במאמר, שבסופו של דבר הכול נועד לזה שהאדם יקבל צורך לעזרת ה'. אנחנו בינינו מדברים הרבה כמה הבורא גדול וקוראים על זה הרבה, למה כל כך קשה לנו לבקש עזרה? כי מבן אדם גדול לא קשה לבקש עזרה, למה כל כך קשה?

לאדם גדול יש גם חסרונות גדולים והשגות, וכאן עדיין לא. אני עוד לא קיבלתי אף פעם מהבורא משהו לפי הרגשתי, אז איך אני אפנה אליו ואבקש.

תלמיד: אנחנו מדברים על הבורא כמה הוא גדול.

מדברים.

תלמיד: האם אנחנו צריכים פחות לדבר. כאילו מדברים גבוהה גבוהה אבל בפועל אנחנו לא מצליחים כאילו באמת לראות אותו כגדול.

איך אנחנו יכולים לראות את הבורא כגדול, כנותן. זה הכול עניין של אמונה, כך אני קראתי בדפים שכך המקובלים חושבים על הבורא, שהוא גדול ונורא ונותן וכולל, אבל את הכול אני קראתי.

תלמיד: בדיוק. אז אולי זה שאנחנו מדברים על כך זה נותן לנו אשליה ואחרי זה אכזבה?

צריך להרגיש את זה. אני צריך להתכלל מזה, שהכול יעבור דרכי ואז מתוך הרושם הזה שזה עובר דרכי יהיה לי יחס אחר.

תלמיד: אז בכל הדיבורים שמדברים, לראות בהם אמצעי לקחת את זה לעבודה, לראות?

ככה לא נצליח.

תלמיד: כשאנחנו מדברים שהוא גדול לא נצליח, רק צריכים לעשות את זה, לפעול בזה?

כתוב "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם", אבל יכול להיות שכן נגלה, שאחרים כן ואני לא ואיפה, אז על ידי קנאה ותאווה וכבוד נוכל לארגן חיסרון אמיתי.

תלמיד: אז להמשיך לדבר בגדלות הבורא, לא להפסיק למרות שהפער בין זה שאדם רוצה לבקש, הוא בכלל לא מרגיש שהבורא גדול, כי אין לו למי לפנות, אז כן להמשיך לדבר על גדלות הבורא בינינו?

יש לך על עוד מישהו?

תלמיד: על מה שאמרת, קנאה, תאווה וכבוד, השאלה היא איך פועלים בזה, ולא בפה אלא פועלים להראות את זה שהבורא גדול. אולי בדוגמה אישית באמת, זו הדרך שאז אתה באמת מראה את זה שהוא גדול, ולא מדבר על זה.

תשאל את החברים, אולי יש להם עוד איזה פתרון.

שאלה: רב"ש כותב פה בעמוד הראשון שהאדם מבקש לראות את גדלות ה' באמונה מעל לדעת, וככל שהוא מבקש יותר ויותר, הוא מגלה יותר את שפלותו. ואז הוא נזקק לה' באמת, ברגע שהוא מגלה את כל שפלותו. מי רוצה לבקש את גדלות ה' שהוא רוצה לגלות את שפלותו? כי מי בכלל רוצה לראות את שפלותו?

כן.

תלמיד: איך אפשר לעשות את זה באמת, ולבקש כשאתה יודע שאתה הולך לגלות את הכי רע שיש בך?

זה דבר שיכול להיות שאנחנו לא יכולים לבצע.

שאלה: כל פעם שנכנסים לפסח יש לי אותה בעיה. איך קוראים את המקורות נכון עד פסח? אני כל פעם קורא וכאילו מסמן וי. "את המצב הזה אני מכיר, את זה אני מכיר".

בסדר.

תלמיד: איך אתה נכנס למצבים של פסח, שזה נשמע דברים שכבר עברת עוד בתחילת הדרך, לפעמים אתה אפילו חושב?

אז תעשה וי.

תלמיד: באמת אני שואל. כל פסח זה חוזר על עצמו ההרגשה הזאת.

נכון. יש בזה משהו.

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות עכשיו? לאיזה מצב להכניס את עצמי?

לבקש. זה מה שאדם צריך לעשות, רק לבקש.

תלמיד: מה לבקש? הכול נראה לי מוכר. אני מכיר את המצבים.

אם הכול בסדר, אז הכול בסדר. אז לפחות תגיד תודה שהבורא סיפק לך את כול מה שאתה צריך.

תלמיד: איך אתה קורא את המקורות של פסח? אתה כבר, נראה לי, עברת אותם לפני עשרות שנים, מצבים כאלה. איך אתה קורא את זה?

אני קורא כמו שכל אדם קורא.

תלמיד: מה אני צריך לקבל מהחג הזה של פסח? מה אני אמור להוציא ממנו?

אתה מכניס אותם להצטברות, לחיבור, למטרה. ורק בצורה כזאת שאתה מסדר אותם, אתה רואה שיש לך משהו ביד ומרגיש מה יש לך חדש ביד לעומת מה שהיה לך קודם. וכך אתה מתקדם.

תלמיד: מכל הכתבים של המקובלים, של התורה, תמיד אדם יכול להוציא משהו לדרכו. אין דבר כזה שהוא לא.

נכון.

שאלה: "נמצא, שאם האדם רוצה לשמור את המצות הקלות, אז הוא נצרך לה', שיתן לו עזרה."

כן.

שאלה: מה זה לקחת משהו שהוא קל ופתאום להפוך אותו לחשוב. מה זה "מצות קלות"?

"מצות קלות", שנראה לאדם. זה הכול כלפי האדם שאומר שאלה "מצות קלות".

תלמיד: אז נראה שהוא מלמד אותנו פה איזו אמנות.

ולכן מזניח אותם.

תלמיד: אז מה שאתמול היה בעיניי קל, עכשיו הוא כבר חשוב, הוא אומר שזה בעצם המתכון. בעצם, מין אמנות כזאת. רוצים להגיע להצטרך את הבורא? קחו משהו שהוא קל עכשיו בעיניכם, תהפכו אותו לחשוב. ואז תראו שאתם לא יכולים, ואז תבקשו עזרה. מין מתכון כזה. איך לוקחים משהו קל והופכים אותו לחשוב? משהו שאני מזלזל בו עכשיו, ופתאום אני אומר, "לא. את זה אני רוצה להפוך לחשוב."

תנסה כך לעשות.

תלמיד: איך? מה יגרום לי לזה?

תשומת הלב שלך.

תלמיד: כרגע לא חשוב לי. מה יגרום לי לרצות שזה יהיה חשוב?

מה אתה עושה אם אתה רוצה לשים לב על משהו שלא מושך אותך?

תלמיד: צריך למצוא סיבה שזה ימשוך אותי.

כן. זה מה שצריכים לעשות.

תלמיד: ניקח את זה לעשירייה. משהו שעכשיו בעשירייה לא כל כך חשוב לי, ואני רוצה שהוא יהיה חשוב לי.

כן.

תלמיד: מה עושים בשביל זה?

אז אתה עושה במיוחד לכל הדברים האלו תרגילים שלך, איך להתקרב, איך ללמוד, איך לעשות משהו, אפילו ללא רצון, עד שזה ייכנס לרצון.

תלמיד: זה עניין אישי בקטנה? כל פעם משהו קטן או שזה גם עניין שצריך לדבר עליו? "בואו נעשה עכשיו משהו יותר חשוב לנו"?

גם זה מוסיף לרצון. אפילו שתשלם להם שהם ידברו על זה. יש כאלה דוגמאות שאם זה מעלה את החיסרון של האדם, אז הוא מוכן לשלם.

תלמיד: ואיך לעשות את זה בלי כפייה או לא בכוח שיוצר דווקא אנטי?

טוב, זה כבר עוד שאלות.

שאלה: הוא מדבר כל המאמר על צורך. זה המפתח.

כן.

תלמיד: והוא כאילו אומר, "תרגיש עד כמה אתה נמצא בטבע של על מנת לקבל, תעבוד להיות בעל מנת להשפיע, מתוך זה ייוולד לך צורך". בכל מיני וריאציות שהוא נותן שם, אבל אני לא רואה במציאות שזה בונה צורך. אני רואה שחצי מהדברים אני אומר כמו שאמר החבר ששאל, ו"אני מסמן וי". אז אני במצב כזה שאני מכיר בזה שזה בטבע שלי, אבל צורך להשפיע?

וזה גם פחות או יותר מה שאמר החבר שדיבר לפני, שלא ברור מהכרת הרע המצב שבן אדם מרגיש. וגם אתה אמרת, "צריך להרגיש את זה". אני מבין את זה, אני יודע את זה, אבל ההרגשה, הצורך, מה מביא אותו?

את זה אנחנו לא יודעים. זה שורש הנשמה שלא בידי האדם בכלל.

שאלה: התרגילים שאנחנו עושים, הם בעצם כדי לעורר בנו חשיבות לחשוב על הבורא והכול?

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין המצב שהיה, שעכשיו עשיתי תרגילים, מאמץ בעשירייה, קראתי מאמרים, רציתי לקבל התפעלות לגבי הבורא, לגבי להשפיע ואז כן קיבלתי איזשהו פרץ של חשיבות המטרה. עבדתי עם זה ואז זה נעלם. אם אני מבין נכון, על כך מדובר בחלק של פתום ורעמסס, שהוא אומר, "שאתה עושה איזשהו מאמץ והכול פתאום הולך לפי תהום וזה נעלם".

כן.

תלמיד: לפי הבנתי, למצב הזה שנעלם יש עכשיו חיסרון חדש. אז מה ההבדל בין החיסרון במצב הזה, לחיסרון שהיה לי קודם, שרק התחלתי בעבודה?

יש הבדל בין שניהם בעומק החיסרון, בצורת החיסרון, זה חיסרון חדש שיותר קרוב למטרה.

תלמיד: אז מה זה הרגשת הריחוק מהבורא, זה מתוך המצב הזה שהייתה לי התפעלות ועכשיו היא נעלמה, עם כל העליות והירידות האלה?

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין כל המצבים האלה עליות וירידות, לבין מה שאומרים, שאתה מקבל סיוע "נשמתא קדישא" וכל זה. מה ההבדל בין הכוח שאתה מקבל מחשיבות מטרה רגעית כזאת, לבין מה שקוראים לזה "נשמתא קדישא" וכן הלאה?

תחקור הלאה.

שאלה: אם אין לנו התנגדות, זה סימן שלא עשינו עבודה אתמול?

כן.

שאלה: כתוב "אז ה' יתן להם עזרה, כל פעם שהם רוצים להיות יותר זכים." למה הכוונה לרצות להיות יותר זכים?

יותר קרובים לבורא, יותר גדולים ברצון להשפיע.

תלמיד: כתוב, "כפי מה שהוא הולך לזכות עצמו ודורש עזרה". למה הכוונה "לזכות עצמו", האם בתפילה עבור האחרים אני מזכה את עצמי?

בכל מיני תפילות.

שאלה: בקשר למצוות הקלות. האם הן בזויות דווקא בגלל שאין צורך לאדם לעזרה מה', כי הוא חושב שהוא יכול לבד לעשות אותן?

כן, גם זה.

תלמיד: לפי מה שאני מרגיש, בכל עשירייה מתגלים מצבים קשים, רעים, שלא יודעים איך להתמודד איתם.

ואתם חשבתם שיהיה יותר קל?

תלמיד: לא. איך אנחנו יכולים להתייחס למצבים האלה כהכרחיים, שבלעדיהם אנחנו לא נוכל לרשת את הארץ, כמו שהוא כותב?

עד שתצעקו, "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה"¹.

תלמיד: זאת אומרת, במצבים האלה אנחנו צריכים ללמוד להשתמש נכון, כי בלעדיהם אנחנו לא נוכל להגיע לצעקה הזאת?

אנחנו תמיד יכולים לסובב אותם לבורא ולבקש ממנו עזרה.

תלמיד: ולא יכול להיות אחרת, בלי מצבים כאלה?

לא יכול להיות, כי אחרת אתה לא תבקש עזרה, וגם אחרת אתה בכלל לא תרגיש שאתה נמצא באיזה התפתחות.

שאלה: ואנחנו צריכים להרגיש יחד שבכוח שלנו המשותף אנחנו נוכל להתמודד עם זה, כי אלה באמת מצבים קשים?

אז מה?

תלמיד: זאת אומרת שאי אפשר שאדם אחד יתמודד עם זה?

אם לא ביחד אז הוא בכלל לא מרגיש שהוא נמצא באיזשהו מצב קשה, או שהוא מרגיש את עצמו שנמצא מול הקיר, או שאין לו הבחנות.

שאלה: איך מצד אחד להיות בבקשה ומצד שני להישאר בחיסרון?

קודם כל זה לא מתנגש, אני יכול לבקש על משהו ולהיות בחיסרון שאין לי אותו הדבר.

תלמיד: אבל אז אתה מבקש על שכר, יש לך כבר מחשבה לקבל איזה שכר עליו, ואז זה כבר לא מצווה קלה, זה הופך להיות מצווה חמורה.

לא.

תלמיד: איך לבקש בלי לחשוב על שכר?

תלוי מהו "שכר".

שאלה: אז מה זה ה"שכר" שהרב"ש כאן מדבר עליו?

השכר זה דבקות בבורא, התקרבות לבורא.

תלמיד: אז עצם זה שעכשיו הגעתי להרגשה שאני צריך עזרה ממנו, זה כבר לא דבקות בבורא?

אם לזה אתה מתכוון.

תלמיד: אני רוצה לעבוד לשם שמיים, אני רוצה לעשות את העבודה.

זה מילים סתם.

תלמיד: אני רוצה לעשות לפי מה שהרב"ש כותב. שאלה מילים אני יודע, אני רוצה להגיע להרגשה הזאת, אבל איך אני מבקש הרגשה כזאת בלי שזה יהיה שכר?

מה זה "שכר" בשבילך?

תלמיד: שפתאום יהיה לי מילוי ברצונות שלי.

איזה?

תלמיד: זה ברצון לקבל כנראה.

אז איזה מילוי, באיזה רצונות אתה רוצה שיהיה לך?

תלמיד: אני לא רוצה לקבל בעל מנת לקבל, אני רוצה להתחיל לעבוד כמו שהמקובלים אומרים, לקבל בעל מנת להשפיע.

האם זה יהיה בשבילך מילוי, שכר?

תלמיד: אני לא יודע מה זה יהיה עדיין, לכן אני מנסה לברר מה זה השכר, מה הדבר הזה שאני צריך לבקש מהבורא? אני כרגע מפרש את זה כשכר, כי זה תמיד נכנס בי כשכר, אני רוצה לעבוד נכון סוף סוף.

אני לא יודע מה להגיד לך. אתה רוצה לדעת מהו השכר.

תלמיד: אני לא רוצה לדעת מהו השכר, אני רוצה לעבוד בלי שכר, אבל אני מגלה כל פעם שבסופו של דבר השכר זה מה שהוביל אותי. איך אני עובד כך שזה יהיה למען הבורא, שזה יהיה למען החיסרון, למען הצורך הזה, כמו שהרב"ש כותב, ולא כי יש לי איזה טעם בזה?

אני לא יודע איך תצא מזה, בינתיים גם לך אין פתרון.

שאלה: אדם עשה סיבוב אחד של עבודה, הגיע לתחתית ההר, ואז "ויאנחו.. ותעל שועתם", ו"הבא לטהר מסייעין אותו, בנשמתא קדישא", הוא קיבל את הסיוע. הוא ממשיך בעבודה, מגיע שוב לאותו מקום אחרי שנתן יגיעה. למה "נשמתא קדישא" שקיבל בפעם הראשונה לא עוזרת לו בפעם השנייה?

בשביל מה הוא צריך לקבל אותה?

תלמיד: בשביל להגיע לדבקות בבורא, שתהיה לו דוגמה.

ואיך הוא ישתמש בה?

תלמיד: בלחקות אותה, מה שהיא עושה הוא יעשה, ילמד אותה.

במה?

תלמיד: בזה שהוא מחקה אותה. כל מה שהיא עושה, לפתור בעיות שניצבות מולו, הוא יעשה אותו דבר.

איך?

תלמיד: בחיקוי, בלי שכל, במעשה.

איפה קראת דבר כזה?

תלמיד: איפה קראתי שאני צריך לחקות את העליון במעשה, בלי שכל?

כן.

שאלה: הוא מתאר פה מצב שהאדם מקנא באנשים מהרחוב, רואה שהם מתקדמים ומרגיש שהוא צועד אחורנית, זה מוליד בו חיסרון והוא מבקש. מה הוא מבקש?

להיות במשהו כמוהם כנראה, אם הוא מסתכל עליהם ומקנא.

תלמיד: זה לא מה שאנחנו צריכים לעשות.

לא.

תלמיד: מה השלב הבא ממצב שבו הוא מרגיש נמוך יותר מאנשים ברחוב ומבקש?

אם הוא פחות מאנשים ברחוב, אז הוא מבקש כביכול להיות כמוהם, באותו מילוי.

תלמיד: האם האדם צריך לבקש חיסרון או לבקש להיות קרוב לבורא?

להיות קרוב לבורא.

תלמיד: כי במאמר הוא כותב שכדי להגיע לירושת הארץ צריך חיסרון, וכל העבודה היא להרגיש את החיסרון.

כן.

תלמיד: אם אני מבקש להיות קרוב לבורא, אז אני כאילו מבקש מילוי ואני לא רוצה להרגיש חיסרון.

כן.

תלמיד: האם יכול להיות שמתוך זה ייוולד חיסרון, שאני ארצה להתקרב אליו אבל הוא ייתן לי דווקא ריחוק?

כן.

שאלה: האם הבריאה כולה נבראה כדי שנזדקק לבורא ונבקש עזרה? כי זה נשמע מאוד אגואיסטי, לא מובן איך הבורא מציב את האגו בפניו ובו זמנית אומר לו "תבקש ממני עזרה".

באמת כך הוא עושה, כדי שהאדם ירצה מתוך האגו שלו לקבל כזאת צורת אגו כדי שתלווה אותו לחסרונות יותר נעלים.

תלמיד: האם זה לטובת הבורא או לטובת האדם?

לטובת הבורא.

שאלה: למה כל כך קשה לבקש? האם זה נכון לבקש תחילה שיהיה חיסרון לבקשה?

האדם צריך לעטוף את עצמו בחיסרון, להרגיש את החיסרון, ואז מתוך החיסרון הזה לפנות לבורא.

שאלה: בחינת פיתום ורעמסס, האם זו התגברות של האדם בעצמו לכן זה נעלם, זו לא עזרה מלמעלה?

פיתום ורעמסס אלו הבחנות שמתגלות מלמעלה.

תלמיד: למה זה כל פעם נבלע?

כי זו העבודה שלנו.

שאלה: אמרת שאדם צריך לעשות את כל מאמצים כדי להיות ראוי לקבל עזרה מלמעלה. ואני מתרשם מכל הדיון והמאמר שיש שני סוגי עזרה, יש עזרה שבה אדם מקבל הרגשה שהוא מרוחק, שהוא נבזה, לא נמצא בדרך והכול נעלם, ויש עזרה שבה אדם מקבל כוח מלמעלה לעשות נגיד פעולת השפעה.

כן.

תלמיד: איזה מאמצים אנחנו יכולים לעשות ואיך אנחנו יכולים לקבל עזרה נכונה ולהשלים עם העזרה, אם נגיד קיבלתי דווקא חושך ולא כוח?

עלינו להשתדל להתקרב לאותו חיסרון שהבורא רוצה להרגיש בנו, ומזה אנחנו מתקרבים למטרה.

שאלה: למה הנקודה הקריטית בעבודה שלנו היא לפנות לבורא, והכול תלוי בזה?

הכול תלוי בלפנות לבורא. למי אתה פונה אם לא לבורא, לעצמך?

תלמיד: מתוך עצמי.

מתוך עצמך. למי אתה יכול לפנות? אין עוד מלבדו.

תלמיד: מה יכול לקרב אותנו לאמונה כזאת שה' שומע תפילה ומחכה לפנייה שלנו?

את זה אנחנו צריכים לקבל על עצמנו כהנחה ולהמשיך כל הזמן לפנות אליו.

תלמיד: זאת אומרת הוא צריך את הפנייה שלנו?

כן, הוא צריך את הפנייה שלנו. בלי שנגלה צורך בעזרתו, בעבודתו, הוא לא יכול לעשות שום דבר, כי אין לו חיסרון. חיסרון אנחנו צריכים להביא לו. בזה שאתה מעלה את החיסרון שלך לבורא, אתה נותן לו אפשרות לגדול. זה כמו תינוק שפותח את הפה ורוצה לקבל מאימא, כמה היא שמחה, היא אומרת לו תודה רבה, ולא הוא צריך להגיד לה תודה רבה.

שאלה: עם איזו הכנה אנחנו צריכים להיכנס למאמרי הרב"ש לפסח, איזה חיסרון צריך להיות לנו?

אנחנו צריכים להרגיש לפני ובזמן הפסח את החיסרון להגיע לגאולה, לפחות הגאולה הראשונה, שאנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל ורוצים להעביר את כל הרצונות, התשוקות, המחשבות, הכוונות, התפילות שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זה בעצם פסח, אנחנו עוברים ממצרים לארץ ישראל.

שאלה: איזו תאווה יש לבורא עולם אם הוא עוזר לנו ואיזה תענוג יש לו מזה שהוא עוזר לנו. אם יש לי חיסרון ואני מבקש שהוא יעזור לי, ברגע שהוא יעזור לי הכלי שלי יהיה מלא. מה קורה אחרי שהכלי שלי מלא?

אחרי זה צריכים לעורר את הכלי שלך שיהיה בו חיסרון יותר גדול.

שאלה: אתמול אמרת שאנחנו בקהות חושים, איך לקצר את זה?

על ידי התקרבות לחברים, אתה יכול יותר ויותר לחדד את החושים שלך.

תלמיד: במצב של קהות חושים קשה לזוז אפילו.

למה?

תלמיד: אתה כמו זומבי, בלי רצון, בלי התעוררות.

אני לא יודע מה לענות לך.

תלמיד: אנחנו צריכים מצב כזה?

קהות חושים אף אחד לא רוצה.

תלמיד: איך הגעתי לזה ואיך לצאת מזה?

בדרך כלל אדם רוצה להרגיש קהות חושים כשהוא מרגיש לא טוב, כשהוא לא רוצה בכלל להרגיש משהו, ואז הוא מחפש על ידי איזו תרופה להיכנס לקהות חושים.

תלמיד: אם אני הגעתי לזה, זו לא בחירה שלי, אני ממש מצאתי עצמי במצב כזה, איך לצאת?

איך לצאת? אני לא יודע.

(סוף השיעור)

---

1. "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב’, כ”ג)↩